פחוות יהודה ושכנותיה בתקופה הפרסית

תקציר העבודה:

פחוות יהודה ושכנותיה בתקופה הפרסית

מבואhc0464-
עבודה זו תתמקד בתיאור פחוות יהודה ושכנותיה בתקופה הפרסית.
כל ניסיון לשחזר תמונה היסטורית משמעותית דומה במקצת להרכבת פסיפס. נחוצים
כל המרכיבים על מנת לקבל תמונה מלאה. אובדן של פרטים היסטוריים גורם נזק
בלתי הפיך לתמונה השלמה. בהתבוננות על תולדות עם ישראל וארץ ישראל בעת
העתיקה, אנו מגלים שהתקופה הזאת שופעת "כתמים לבנים" שנוצרו בשל דלותם של
המקורות. זה יוצר בעיה היסטוריוגרפית קשה, כיוון שמחקר רציני חייב להתבסס על
ניתוח שיטתי של נתונים. נתונים אלה ניתנים להשגה ממקורות אחדים: מקורות
ספרותיים, אפיגראפיים וארכיאולוגיים.
התקופה הפרסית היתה שלב חשוב בתולדות הארץ והעם. חשיבותו של שלב זה טמונה
בתמורות הרוחניות והחברתיות שהתחוללו בו, לדפוסים שיצרה בו למשך הדורות,
ולערכים רבי השפעה במורשת של עם ישראל שחרגו הרבה מעבר לתחומה של
התקופה. למרות כל זאת נתקפחה התקופה במחקר ההסטוריוגראפי. "הזנחה" זו
נובעת מהפיצול וההתמחות במחקר וממציאות מתסכלת של דלות אינפורמציה לגבי
התקופה. הארכיאולוגים החוקרים את ארץ ישראל רואים בה את אחת התקופות
הסתומות ביותר לגביהם. בעבודה זו, אדון בפרק מיוחד במקורות בבעייתיות שלהם,
ובהתייחסות המיוחדת של החוקרים השונים למקורות.
כיון שדיון היסטורי הוא רחב מאוד ודן בקשת רחבה של אספקטים החל מסוגיות
דתיות-פוליטיות וכלה בתחומים הכלכליים חומריים, והקף של עבודה סמינריונית
אינו מספיק לכך, בחרתי לצמצם את הנושא בו אדון, לאספקטים הגיאוגרפיים
היסטוריים של פחוות יהודה בתקופה הפרסית.
אבדוק איפה את היקפה ומעמדה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית ומי היו
שכנותיה. אנסה למפות את החלוקה הפנימית של הפחווה, וסדרי המנהל ששררו בה.
אתמודד עם שאלת מעמד יהוד כפי שהיא עולה בהיסטוריוגרפיה המודרנית בעיקר
בוויכוח של אלט ומתנגדיו.
אנסה לצייר את גבולות יהוד על פי נתונים העולים מן המקורות ולתאר את
אוכלוסייתה. אבדוק את מערכות המנהל הפנימי ביהודה ואת מדיניות השלטונות
הפרסיים כלפיה. פרק מיוחד אקדיש
לשכנותיה, מתוך ראיה שהיחסים איתן קבעו את הגבולות ואת יחס השלטון הפרסי
ליהודה. אענה על השאלה האם היה שינוי במבנה "יהוד מדינתא" תחת השלטון
הפרסי ואם כן האם לטובה או לרעה וזאת מבחינת מרחבה הגיאוגרפי, הזכויות
והאוטונומיה.

מקורות:

נימוקיו המרכזיים של אלט הם העובדה שנבוכדנצאר יצר את המצב שנשאר עד למינוי נחמיה ב445 והוא רואה זאת לפי אי היכולת לבנות עיר בירה, ואי קבלת הרשות לסגירת החומות. ההתארגנות של סנבלאט, גשם וטוביה שליטי הפחוות הגובלות כנגד נחמיה, מורה לדעת אלט, על שיפור במצבה הפוליטי של יהודה עם בואו של נחמיה. כלומר,
המסקנה של אלט נובעת מניתוח התנהגותי של הפחוות השכנות, על סמך הידע שלו אודות התלות של המנהיגים בשליטים הפרסים ומטרה של התארגנויות או בריתות. קוכמן מסכים עם אלט בנושא חשיבותו של נחמיה. אלא שנחמיה לא היה הגורם
להפיכת יהודה לפחווה מתת פחווה, אלא שיהודה בימיו קיבלה יציבות והחלטיות.
שטרן אומר שאפילו לו קיבל את התיאוריה של אלט שהיריבות היא תוצאה של שיפור המצב הפוליטי והפיכה לפחווה עצמאית לאחר שהיו תת פחווה של שומרון, הרי היתה צריכה להיות רק איבה ועוינות בין שומרון ויהודה ולא התארגנות וברית בין כל השכנות.
גם קוכמן אינו מסכים עם אלט. הוא אומר שזה מאוד נוח להסביר באמצעות התיאוריה הזו שלו את הסכסוכים עם השומרונים, אבל יש תמונה של סכסוכים מקבילים עם הפחוות השכנות האחרות ולכן הוא נוטה לקבל את דעתם של מתנגדי אלט ולומר שבתקופה הבבלית שמרה יהוד על מעמדה המנהלי העצמאי, במסגרת סדרי המנהל של האימפריה הבבלית.
רק מציאות כזו, אומר קוכמן, יכולה להסביר את המשכיותה ואת כינונה מחדש של יהודה בתקופה בפרסית. שום פעולה שתדלנית בחצר כורש לא היתה מניעה כה מהר את גלגלי האדמיניסטרציה ולא היתה גורמת לשליט הפרסי לבצע סדרים מהפכניים בסדרים שהיו קיימים וע"י כך לעורר את אי השקט באזור.
גם לגבי מהות הרשיון שנתן מלך כורש בהצהרתו מתווכח קוכמן עם אלט. אלט, אומר קוכמן, טוען שברשיון של מלכי פרס לחידוש הפולחן בירושלים לא היה חידוש פוליטי אלא שיבה לפולחנים מימי יאשיהו. קוכמן תמה על טענה זו, שמטרתה לחזק את התזה על הכללת יהודה בשומרון וזה לא הגיוני כי זה מייחס סדרי שלטון מודרניים (הפרדה
בין דת ומדינה) לתקופה קדומה. מכאן אומר קוכמן, הצהרת כורש כוונה במיוחד לתחום הפוליטי הנקרא יהודה והרשיון לחידוש המקדש היה לו היבט פוליטי. קוכמן עוד מגדיל וטוען שבעצם, הרשיון הפרסי היה מעין אישור למצב הקיים עובדתית כבר מימי הכובש הקודם, הבבלי, ויהודה היתה יחידת מנהל עצמית עוד לפני הכיבוש הפרסי.
לטענותיו של אלט כאילו מקור הסכסוכים בין יהודה לשכנותיה היה שינוי מעמדה הפוליטי מתת פחוות שומרון לפחווה עצמאית עונה קוכמן שנראה שמה שהיה מקור לסכסוכים היו השגות גבול כמו אלו של האדומים שניצלו את מצבה המיוחד של יהודה שנוצר בהה חלל ריק עם הגליית השכבה השולטת, חלל שהתמלא רק בחלקו על ידי דלת הארץ טיפח
תקוות בלב השליטים השכנים שבנסיבות מסוימות תסופח יהודה כולה או חלקה לתחום הפחווה שעם עומדים בראשה. ישובה מחדש של יהודה וחידוש זכויותיה כיחידת מנהל עצמאית מנע המשך התופעה.
גם קלאי אינו מסכים עם אלט, לא בנושא של מעמדה הפוליטי וגם לא בנושא הגבולות שאלט מתווה. גם קלאי מסתמך על רשימות העולים ורשימות בוני החומה לטיעוניו, אך מפרש אותן אחרת. את ההבדל בין הרשימות הוא מסביר בתאריכי עריכתן. בעוד רשימות העולים מייצגות את התקופה הראשונה של שיבת ציון הרי רשימת בוני החומה מתארת את
התרחבות הישוב וההתארגנות המפותחת שלו. אין ברשימות ובשוני שלהם שום רמז או מקור להבנה שהיה שוני במעמדה הפוליטי של "פחות יהוד". לגבי הגבולות המדיניים שאלט טוען שנקבעו רק בימיו של נחמיה, קלאי לא חושב שחל אז שינוי כל שהוא. כמו כן טוען קלאי שהגבולות אותם התווה אלט, בצורת גבול היקפי מסביב מצומצמים מידי.
התיזה של אלט שפורסמה בשנות השלושים גרסה איפה שרק בימי נחמיה עלתה יהודה למעמד של פחווה עצמאית כשכל התקופה לפני כן, היא היתה תת פחוות שומרון. החוקרים המודרניים מתווכחים עם אלט, נעזרים בממצאים ארכיאולוגיים שהלכו והצטברו מאז פרסום התיזה וטוענים שנימוקיו של אלט לתיאוריה אינם תופסים.
ההיסטוריוגרפיה המודרנית גורסת, שפחוות יהודה היתה עצמאית ובעלת זכויות פוליטיות מיד עם הכיבוש הפרסי ושהצהרת כורש ניתנה בעצם על בסיס הסדרים מנהליים ופוליטיים עתיקים יותר שהחלו בימי אשור והמשיכו בימי בבל.
מערכת המנהל הפנימי ביהודה
האימפריה הפרסית ירשה את האימפריה הבבלית ואת המבנה המנהלי שלה. בבל לא הכניסה שינויים בתחומי הפחוות שירשה מן האשורים ולא חלו שינויים מיוחדים לאורך כל תקופת שלטונה חוץ מהעובדה שהישוב התדלדל בגלל המלחמות החוזרות ונשנות ופלישה זוחלת של אדומים לשטח יהודה הדרומית בשל לחץ הנבטים מדרום מזרח. אך
במרוצת 200 שנות קיומה נערכו במבנה זה שינויים רבים ומקיפים. עוד בשנתו הראשונה שעהכורש לבקשות עולי בבל והתיר את שיבתם לארץ יהודה בצו המגדיר את האוטונומיה הדתית והמדינית ומתיר את בנייתו מחדש של בית המקדש. וינברג רואה את תהליך ההגדרה
העצמית של יהודה מתהווה בד בבד עם ההתארגנות מחדש של סטרפיית "מעבר לנהר". העדויות במקרא בספר עזרא, בספר נחמיה ועוד מספרות על ההסדרים המדיניים והדתיים, שסיכומם מראה לנו על פחווה אוטונומית עם שליט יהודי בתחילה מבית דוד ואח"כ ממשפחות אחרות, סיטואציה שנמשכה לאורך כל התקופה הפרסית.
יהודה השתלבה במשטר הסטרפיות הפרסי כיחידה מדינית עצמאית, חלק מהסטרפיה החמישית עבר הנהר שהגדרתה במונחים רשמיים מדינה.
עם ממשיכים ובודקים את המושגים המנהליים, נראה לקוכמן שהמושגים מדינה ופחווה זהים במשמעותם אבל אינם מאפשרים אבחנה בכמות הזכויות שהוענקו לכל אחת מן המדינות. בחינת המושג פלך מאפשרת הסקת מסקנות לגבי החלוקה הפנימית. המושג פלך הוא בבלי, וזה מראה שגם החלוקה הפנימית של יהודה, ליחידות שליטה קטנות יותר,
לפלכים, החלה לאחר חורבנה על ידי הבבלים על מנת לשלבה במשטר הפרובינציות הבבלי. יחד עם זאת בחלוקת יהודה לפלכים להראות את מחוזותיה המסורתיים של יהודה, וכן את העובדה שהגבול הדרומי התייצב עוד לפני הרשאת נחמיה.
הכותב בתולדות הארץ, מציג את חלוקה מנהלית לפלכים כפי שהיא מופיעה, לדעתו, ברשימת בוני החומה אצל נחמיה. מרשימה זו אנו למדים, ובירות הפלכים מוכיחות זאת, שהחלוקה זו שמרה על עיקרון ארבעת המחוזות כפי שנקבע בימי חזקיהו כארבעת השמות הנוספים הם מרכזים מנהליים של שרי חצי פלך.
אבי יונה מוציא מרשימת בוני החומה חלוקה פנימית של המדינה לחמישה פלכים: ירושלים, מצפה, בית צור, קעילה ובית הכרם. כמה מהם היו מחולקים למחוזות משנה. על חמישה פלכים אלה הוא סובר שיש להוסיף את פלך חברון ויתכן גם את פלך תקוע.
קוכמן מסכים שסדרי המנהל הפנימיים מהווים המשכיות לסדרים עתיקים שהתחשבו הן במסורת והן בנתונים גיאוגרפיים ושבטיים, להם הוא נותן משקל רב בהחלטות איך לחלק. ביהודה המקורית היו 12 מחוזות, שמהם נשארו בתקופה הפרסית חמישה, לפי הרשימה של בוני החומה והם: קעילה, בית צור, בית הכרם, ירושלים ומצפה.
בקשר לשמות הנוספים ברשימה מציע קוכמן את פתרונו של אהרוני שהם היו מרכזי תת פלכים ואז לדעתו נראית החלוקה כך:
פלך קעילה: זנוח, קעילה
פלך בית צור: בית צור, תקוע.
פלך בית הכרם: בית הכרם
פלך ירושלים: ירושלים, גבעון
פלך מצפה: מצפה, יריחו.
החלוקה המנהלית נראתה איפה כך: בראש כל פלך עמד שר פלך ותחתיו שני שרי מחצית הפלך. גם המבנה הזה אינו פרסי, אלא חידוש
שהונהג עוד בימי השלטון הבבלי והפרסים ירשוהו. תפקידם האדמיניסטרטיבי של הפלכים נבע מהצורך לגבות מסים. ביטוי למוטל על נושאי התפקידים, שרי הפלך, מוצאים בפרויקט בניית החומה, שם הפעילו את סמכותם לארגון תושבי הפלכים לביצוע המשימה.
השחזור של תפקידיהם בידי קיטל, כפי שמובא על ידי קוכמן הוא:
א. גביית מיסי המלך והפחה
ב. החזקת חיל מצב
ג. שיפוט בעניינים קלים
ד. הטלת מס עובד לעבודות ציבוריות.
מדיניות שלטונות פרס כלפי יהוד
המחווה של המלך הפרסי כלפי היהודים נראתה יוצאת דופן לאור השנאה שרכשו להם שכניהם. קביעה זו שהיתה די מקובלת בקרב החוקרים של מחצית המאה לא מקובלת על ההסטוריוגרפים המודרניים.
שטרן ראה בארץ ישראל חלק מהמערכת הארגונית פרסית, של סטראפיות המחולקות לפחוות ובכל פחווה שושלת מושלים מבני המקום. במסגרת מדינית כוללת זאת היתה גם יהודה שלא נבדלה מיתר הפחוות. היה לה פחה וארגון מדיני שגבולותיו חפפו את ההתיישבות היהודית ונתנה לה הזכות לטבוע מטבעות וחותמות. הצהרת כורש לא היתה תופעה
יוצאת דופן אל השתלבה במדיניות של כורש והמלכים הבאים אחריו. במתן ההצהרה תם לכאורה תפקידה של הרשות המרכזית. יהודה היוותה פחווה, בעלת מקדש מוכר בסטרפיה של "עבר הנהר" וענייניה נוהלו ע"י האחשדרפן ופקידיו. בראש יהודה עמד פחה הכפוף ישירות לסטרפ. בידי הסטרפים היו סמכויות נרחבות כך שגם אם היה זה כפוף לרשות
המרכזית, הרי יתכן שמדיניות המלך בפחווה נידחת כיהודה לא התבצעה כלשונה. ואמנם העימות המחודש של יהודה כרשות אוטונומית עם שכנותיה עורר קשיים ועיכובים במימוש זכויותיה.
היו עימותים טריטוריאליים, ויכוחים על רקע סמכויות ומעמד משפטי וכל זאת באמצעות לחצים שהפעילו על הסטרפ. במצב זה היתה אי בהירות בסיכוייה של "יהודה מדינתא" להשגת אוטונומיה מכסימלית: גבולותיה בצפון היו שנויים במחלוקת עוד מלפני ימי אשור, ולא היו בטוחים. שטחיה בעבר הירדן, אלו שהיו עתה בשליטת טוביה העמוני
ומחוזותיה הדרומיים נקרעו מעליה בעת המרד נגד בבל. ההסתמכות של פרס על הריבונות הקודמת של שטחים אלה ועל סדרי השלטון שלהם, היתה חיסרון שטמן בחובו יתרון: השלטון הפרסי היה חייב לדאוג להסדרים טריטוריאליים שיבטיחו את קיומה של "יהוד מדינתא".
השכנות
ההתייחסות לשכנותיה של פחוות יהוד בתקופה בה אנו דנים יכולה לסייע ולהטיל אור על השאלות האחרות שדנו בהן בעבודה זו.
בעוד החלוקה המנהלית לפחוות נתקיימה כנראה בסטרפיית עבר הירדן ונשמרה כמסגרת ארגונית בשומרון וביהודה היו עוד צורות של מנהל בתוך הסטרפיה וחלק מהן התבטאו בצורה בה נוהלו שכנותיה של יהודה.
השכנה מצפון, היתה שומרון. קשה לקבוע בדיוק את גבולותיה פרט לגבול הדרומי בו גבלה עם יהודה. לדעת אבי יונה הפרסים שמרו על הגבול האשורי הישן. אבי יונה והוא גם לא מסכים לדעות ששומרון והגליל היו פחווה אחת אלא תומך באלט הטוען שהיו פחוות נפרדות. מדרום ליהודה מזהה אבי יונה מדינה שהאוכלוסייה האתנית שלה היא
ערבית אדומית והוא מכנה אותה אדומיאה על מנת להבדילה מאדום המקראית. מדינה זו כללה את הר יהודה הדרומי עד באר שבע להוציא את שפלת החוף והוא מניח שבירתה היתה לכיש לפי שרידי הארמון המפואר שנמצא בה. ממערב לאדומיה ממקם אבי יונה את אשדוד שהשתרעה מהירקון דרומה וכללה את כל פלשת ואת גזר. עד כאן אומר אבי יונה
היו אלה פחוות עם סדרי ממשל של פחוות שלכל אחת מהן הסידורים המיוחדים שלה עם הממשל הפרסי.
אלא שהיו עוד צורות מנהל: חלוקתה המנהלתית של הארץ בימי פרס משקפת את תבונתה של מדיניות הפרסית.. בצלו של האחשדרפן בדמשק חסו גם עמים המתנהלים כמדינות ובראשן פחות מבני המקום, אך גם ערי מסחר וערי מבצר ומסביב להן, בגבול המדבר נעים שבטים חופשים או חופשים למחצה.
במקרא אנו שומעים על המדינות השכנות ליהודה: סנבלט מלך שומרון-מצפון, טוביה העבד העמוני במזרח, גשם הערבי בדרום והאשדודים במערב, על רקע הקואליציה שהקימו נגד יהודה עם התחזקות מעמדה המדיני בעיני השלטונות הפרסיים. בולטת במיוחד העובדה של הצטמצמות שטח יהודה עקב ניתוקם של הרי יהודה הדרומיים ואזור חברון בכלל,
והפיכתה לאדומיאה.
המקורות ההיסטוריים השונים שותקים ביחס לערי הגליל ולכן לפי ההנחה המקובלת זה עבר כמעט בחפיפה מבבל ואשור. פחוות אשדוד נחל שורק בצפון נחל גרר בדרום. ערים עצמאיות למחצה חלק מהשרשרת הפיניקית, האזור היה מיושב בצפיפות ושלוש הערים שפרחו אשדוד אשקלון, יבנה. קוכמן מקדיש חלק גדול מעבודתו לדיון בשכנותיה של
יהוד, ביחסים שלהן אתה, ביחסים ביניהן וביחסים ביניהן לשלטון הפרסי, על מנת ללמוד להסביר ולגלות תוך כדי כך פרטים חסרים על תולדות יהודה באותה תקופה. הוא רואה בשכנותיה הצמודות, אלה הגובלות עמה לאורך קווי הגבול, מדינות אחיות.
כתוצאה מכך הוא מתאר יחוד ביחסי יהודה ושלוש שכנותיה: שומרון, אדומיאה וארץ טוביה, יחוד הנובע מהיות יהודה ושכנותיה מדינות אחיות שיחסי הגומלין ביניהם הושפעו מעברם המשותף, והחמירו, תוך שינויים, בתקופה הפרסית ואף לאחריה.
לדעתו התארגנו מדינות אלו וקיבלו את התואר פחווה מן השלטון הפרסי כך: 1. מול האיום הבבלי וסכנת חורבנה של יהודה התעוררו בדרום יהודה מגמות של חלוקה, שקבלו ביסוס ע"י מדיניות הפלכים של בבל. תהליכים אלה וכן הדחיקה של תושבי אדום מערבה בידי פולשים למדינתם החישו את תהליך הגדרתה המחודשת של דרום יהודה וספקו
לה בסיס פורמלי להגדרה מחודשת כיחידה ששמה אדום ולהגדרת תושביה כאדומים. בניגוד לאדומיאה שזכויותיה מבוססות מכוח מסורות קדומות נשענו זכויותיה של שומרון על ביטול זיקתה למסורות קדומות ועל ביטול זיקתם
האתנית מסורתית של תושביה. הן התבססו ע"י הגדרת תושביה כתושבים חדשים שהובאו אליה ע"י הכובש האשורי בהתאם לנוהגו לישב מתנחלים זרים בתוככי הטריטוריות ההופכות לפחוות. בתווך בין שתי השיטות על פיהן נערכו תושבי שומרון ואדומיאה ניצבה יהודה.
בדיונו על אדומיאה הוא מסכים לקביעה שהיתה זו פחווה עצמאית אך בניגוד להיסטוריונים רבים הגורסים שנוסדה כתוצאה מהתהוות חלל עקב גלות בבל והצורך של ערבים אדומים להידחק מערבה עקב פלישה ולחץ נבטיים באדום, טוען קוכמן שהיתה זו מדינה ששמרה על אופיה היהודי. ותושביה היו יוצאי חטיבות שבטיות שאכלסו את דרום יהודה
בתקופה בה היתה חלק ממלכות יהודה. כהוכחה לכך הוא מביא את השתלבותה מחדש בתקופת החשמונאים. גם קו הגבול העובר בין יהודה לאדומיאה מדרום לבית צור אינו מקרי. קו זה משקף את המציאות החטיבתית טריטוריאלית שאפיינה את מלכות יהודה לפני חורבנה. קביעה זו מסתמכת בין השאר על רשימות היחש בדברי הימים, על רשימת תושבי
ירושלים בנחמיה י"א ועל
ירמיהו המבחין בין "ערי יהודה לעיר ההר". הניתוק, אומר קוכמן לא בא כתוצאה מפלישת האדומים. זהו ניתוק שתחילתו כר ימי אשור, שהפקיעה שטחים מיהודה, מגמה שנמשכה בימי שלטון בבל. הכינוי אדום הוא טריטוריאלי גיאוגרפי ולא אתני. את גשמו הערבי ממקם קוכמן כשליט אדומיאה וטוען שכינויו, הערבי בא בשל מוצאו
האתני. השתתפותו של זה בקואליציה נגד יהודה מצביעה על תביעות טריטוריאליות באזור תקוע שלא הוגדר לאן הוא שייך. מציאות זו של שתי מדינות אחיות שנפרדו, הקנאה ביניהן ומלחמת ירושה ותביעות טריטוריאליות תחזור גם בתיאור היחסים עם שתי השכנות הנוספות.
מבנה האימפריה הפרסית ומדיניות מלכיה אפשרו קיום יחסים בין יהודה ושכנותיה. יחסים אל הודרכו ע"י שיקוליהם העצמאיים והיו רבגוניים. לעתים התבטאו ביחסי איבה ולעתים התקרבות ויצירת קואליציה. הזעזועים בעקבות מרידות שפקדו את האימפריה הפרסית לא פסחו על יהודה ושכנותיה ונוצלו כנראה על ידיהן לצורכיהן (חידוש
בניין המקדש בימי דרייוש הראשון, בנין החומה וניתוצה בימי ארת הראשון. ויתכן שבראשית המאה הרביעית לפני הספירה שהתעצם המרד המצרי, רווחה ביהודה ובאידומיאה אוריינטציה פרו-מצרית שהביאה להתקרבות בין השתיים ואף לשואה שפקדה את אדומיאה. טענות אלה על כפיפותם של יחסי יהודה אדומיאה למסגרת טריטוריאלית-היסטורית
בסיסית שהיה לה התמד החל מתקופתה ההתנחלות בא"י ועד לתקופה הפרסית מאפשרות גם את בחינת היחסים בין יהודה לשומרון ובין יהודה לארץ טוביה באותה מסגרת.
הבעיות שהעלו הנישואין בין חוגי המנהיגות של תושבי יהודה לבין משפחות האצולה של שכנותיה הן ההוכחה, לדעת קוכמן שאכן המדינות הן מדינות אחיות. לדעת קוכמן התפיסה של נישואין אלה כנשואי תערובת, שנישואין אלה אינם היא תפיסה של חוגים מסוימים בלבד, ומיוצגת ע"י עורך ספרי עזרא ונחמיה. בעקבות הערכות
מחודשת זו של הטריטוריות נוצרת מערכת יחסים חדשה בין יהודה ושכנותיה. חידוש זכויותיה של יהודה, מדינת האם של אדומיאה, היה בו כדי לאיים לא רק על זכויותיה של זו האחרונה באזורי הספר של יהודה אלא על עצם קיומה הנפרד. וזאת בשל קיום מובלעות יהודיות בשטחה (ערי שמעון) שתושביהם גילו זיקה ליהודה. דבר נוסף היה
קיומה קצה הימים דבר שעמד בסיכון לו היה מעניק השלטון הפרסי ליהודה את כל זכויותיה שמלפני החורבן. לעומת זאת לא סכנה הקמת "יהוד מדינתא" את פחות שומרון, המעוגנת שם עוד מימי האשורים, אלא את מעמד הגבול הצפוני הלא הוא תחום שבט בנימין. מצב זה יכול להסביר את הקואליציה שהתכוננה נגד יהודה.
כינונה של יהודה היה בו כדי לקפח שאיפות ההתרחבות והשגת הפריבילגיות של שכנותיה ואף עלול היה להקטין את תחום שלטונן.
משום כך נקטה קואליציה זו צעדים בלתי שגרתיים במסגרת משטר הסטרפיות הפרסי. קוכמן טוען שליהודה היתה עמדת עדיפות ורק הזכויות שהוקנו לשכנותיה בדרך של חזקה, ומציאתם של בני ברית בקרב תושבי "יהוד מדינתא" אפשרו לקואליציה לפעול לעתים נגד יהודה. העימות בין ויהודה ושכנותיה בקופה הפרסית היה איפה עימות בין מדינות
אחיות. מדינות שהמוצא והרקע התרבותי של תושביהן משותף.
משל המסכים עם קוכמן שאדומיאה היתה יחידת מנהל כזו, פחווה, כבר בתקופה הפרסית, אבל מתאר את תושביה כשבטים ממוצא אדומי וערבי, שהיו בשלבים שונים של נוודות וישיבת קבע.
פחוות שומרון- על קיומה של פחוות שומרון כיחידה מנהלית בתקופה הפרסית אנו למדים א. מן המקרא שם נמנה סנבלט, פחת שומרון, על אויבי נחמיה. מקורות נוספים המעידים על כך הם מכתב מיב ב408 לפנה"ס, ומתוך סיפורי החיכוכים הנמשכים בין יהודה לשומרון אצל יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות היהודים, שאין החוקרים מוצאים סבה
לדחותם. כמו כן, הפאפירוסים שנמצאו בואדי דליה.
בכל המקורות נמנות בסך הכל שתי ערים, שכם ושומרון, עובדה המקשה על התווית הגבולות. אבי יונה משער ששוב היו אלה באופן כללי הגבולות האשוריים ונכלל בה רק הגוש של הרי אפרים עד הירקון במערב, עד הרי גלבוע ועמק יזרעאל בצפון, עד הירדן במערב ואילו בדרום לפי גבול פחוות יהודה.
הידיעות לגבי תחום שלטונם של הערבים בארץ ישראל בתקופה הפרסית באות משילוב של מקורות מקראים, חיצוניים ואפיגרפים.
בחבל הדרומי של חוף הים היתה התיישבות עירונית צפופה של ערבים שהתחילה כבר בתקופה הבבלית. הם שסייעו לפרסים בשליטה על השטחים המדבריים בדיוק כשם שהפיניקים עשו זאת בימים.
אפשר שלערבים אלו ניתן ליחס את סילוק האדומים ממקומם המסורתי. לדעת שטרן לא היתה אוטונומיה ערבית, כלומר לא חיו בהסדר של פחווה, אלא נהנו מקבלת זכויות כלכליות: פטור ממסים, תנועה חופשית של סחורות, ותשלום עבור שירותי בטחון.
סיכום
הצהרת כורש זהה בחשיבותה בזיכרון הקולקטיבי היהודי להצהרת בלפור. היא מוכרת בזיכרון זה כרשיון לשיבת ציון, כיריית הפתיחה להקמת בית שני ותחילתו של הפרק השני בעצמאות הריבונית היהודית. לכן יש עניין רב בתיאור מצב יהודה תחת השלטון הפרסי.
שלטון זה השתרע על טווח זמן של 200 שנה, ותחתיו זכתה יהודה לאוטונומיה פוליטית ודתית. בשנת 1934 פרסם החוקר הגרמני א. אלט את מחקרו על פחוות יהוד מחקר שהווה בסיס למחקרים רבים אחריו. במסגרת מחקרו הגיע אלט למספר מסקנות: 1. התקופה הפרסית נחלקה לשניים שבחלקה הראשון, עד בוא נחמיה, יהוד
היתה תת פחווה של שומרון, ורק נחמיה הוא שהביא עמו את הרשיון להיהפך לפחווה. 2. הוא צייר את גבולותיה כמעגל צר סביב ירושלים. 3. אלט ראה את מקור הסכסוכים בינה ובין שכנותיה על רקע השינוי במעמדה הפוליטי 4. קבע שהרשיון שהעניק כורש היה דתי פולחני ולא מדיני.
ההיסטוריוגרפיה המודרנית מתווכחת עם אלט וממשיכיו. החוקרים אינם מסכימים לגבולות שהתווה, וטוענים שהגבולות מתאימים להסדרים עתיקים יותר, ימי אשור ובבל, כי רק בדרום המגמות הספרטיביות באו לידי ביטוי. הם גם לא מסכימים עם אלט בנוגע לסוג הרשיון שמהווה הצהרת כורש, וטוענים שהיה זה רשיון פוליטי לכל דבר.
הסכסוכים נראים להם כסכסוכי גבולות ולא על רקע שינוי מעמדה של יהודה.
כל הכותבים והחוקרים של תקופת שלטון הפרסים בא"י, מעלים את בעיית דלות החומר. כל הכותבים מתייחסים למקרא כלמקור המרכזי והעיקרי. מלבד ספרי עזרא ונחמיה, המהווים בסיס, יש קושי רב להיעזר במקורות מקראיים אחרים מאותה תקופה. גם התגליות הארכיאולוגיות והממצאים האפיגרפיים של מאה השנים האחרונות, כולל הפפירוסים
השומרוניים מואדי דליה, עדיין משמש המקרא כמקור עיקרי להכרת מעמדה, היקפה ותולדותיה של "יהוד מדינתא".
עזרה ניתן לקבל גם ממקורות אחרים: מסקנות מדברי יוסיפוס פלביוס שאין כל סיבה לא לקבלם. הספרים החיצוניים: ספר טוביה, ספר שושנה וספר יהודית. מקורות לא יהודיים מהתקופה, בכתובים, הם רק של ההיסטוריונים היווניים והרומאיים. עזרה נוספת מושיטים הממצאים הארכיאולוגיים: מקורות אפיגרפיים, כתובות מימי דריווש,
וארכיון יב. גם האוסטריקונים הכתובים עברית, ארמית ופיניקית מספקים אינפורמציה, ולמרות שהם מטפלים בחיי יום יום הם מראים על הרכב האוכלוסייה ומערכת הפיסקאלית. החשוב שבממצאים האפיגרפיים מהתקופה הפרסית בא"י הוא ארכיון הפפירוסים שנתגלה בוואדי דליה ולמורת שעדיין הרוב לא פורסם ולא פוענח הרי ברור שיש שבו
חומר על שושלות הפחווה למשל.
ממצאים ארכיאולוגיים נוספים הם טבעות החותם המאפשרות ללמוד פרטים על חלוקתה המנהלית של פחוו ת יהודה וכתובות על גבי מטבעות מכל הפחוות שבאזור שהברורות הן אלו שמפחוות יהודה.
ועתה להצהרת כורש. היא ניתנה על בסיס הסדר אדמיניסטרטיבי קיים או שרידי הסדר קדום יותר, שקיים שוני בבסוס המשפטי של יהוד וכל אחת משכנותיה. ארץ ישראל היתה חלק מסטרפית "עבר הנהר". שבנוסף לה היו בה מדינות שומרון, יהודה, אשדוד אידומיאה (דרום הר יהודה) עמון ומואב, ערי החוף הפיניקיות כנראה תחת שלטונו של מלך
צור. בין היחידות האלה בולטות שתי הפחוות, יהודה ושומרון, שיש עדויות ארכיאולוגיות (מטבעות) על קיומן. מה לגבי האחרות? אבי יונה מאתר שלושה סוגי ישוב:
מדינות לאומיות החופפות ריכוזים אתניים,(הפחוות) ערי מסחר פניקיות והמסגרת השבטית של הערבים.
בשני תחומים עדיין יכלו לבוא לביטוי האינטרסים העצמיים של יהודהבתחום מדיניות החוץ: הצטרפות או באיום בהצטרפות לאחת מהמרידות הרבות שזעזעו את השלטון הפרסי לפרקים. 2. יחסים בין יהודה לשכנותיה הקרובות תוך ניסיונותיהם של שבי ציון לממש את הזכויות שניתנו להם בהצהרת כורש. כיוון שההגדרה הפרסית נתנה אוטונומיה
לתחומים מסוימים בלבד דתיים וחברתיים היתה מוגבלת בקביעת היחסים עם שכניה. שתיקת המקורות הפרסים בנוגע ליהודה מראה על בדידותה וקטנותה וכך שלא היתה לה עמדת מיקוח. ולמרות שבתוך יהודה עצמה שלטו שתי קונספציות עיקריות: האחת הרואה את זכויות יהודה מכוח ירושת מלכות דוד תוך הסתייגות מעובדת קיומה מכוח השלטון
הפרסי והשנייה שראתה בשלטון הפרסי את המקור העיקרי לזכויותיה של יהודה, ברור מעל לכל ספק שהאוטונומיה הן של יהודה והן של שכנותיה ניתנה במסגרת שלטון הסטרפיות הפרסי ופרס היא שקבעה את מעמדה וזכויותיה של כל מדינה ומדינה.
ביבליוגרפיה
1. אבי יונה מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למן שיבת ציון ועד הכבוש הערבי, ביאליק, ירושלים, תשי"א.
2. יוסיפוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ביאליק, ירושלים, 1973, כרך ג', עמ' 17-3.
3. ספר דניאל פרק ג, פסוקים ב-ג.
4. ספרי עזרא ונחמיה
5. קוכמן מכאל, "יהוד מדינתא" לאור טביעות "יהוד פחוא", קתדרא, 24 (תשמ"ב) עמ' 30-3.
6. קלאי זכריה, גבולותיה הצפוניים של יהודה, מאגנס ירושלים, תש"ך.
7. שטרן אפרים, התרבות החומרית של א"י בתקופה הפרסית, מוסד ביאליק, החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1973.
8. שטרן אפריים, דיון: "שיבת ציון בחזון ובמציאות", קתדרא, 4 , (1977) עמ' 25-13.
9. תדמור חיים, הרקע ההיסטורי בהצהרת כורש, עוז לדוד, ספר בן גוריון, עמ' 473-450.
עבודות
1. קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א.
2. McEvenue Sean E., The Political Structure In Judah from Cyrus to Nehemiah, The Catholic Biblical Quarterly, 43 (1981), pp. 353-364.
3. Rainely A.F., The Satrapy "Beyond the River", Australian Journal of Biblical Archaeology, Sydney, 1969, Vol 1,pp. 15-77.
4. Weinberg Joel, The Citizen-Temple Community, Journal for Study of the Old Testament, Sheffield, 1992, Supplement Series 157, pp. 35-137.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א. עמ' 6-4.
קוכמן, שם, עמ' 5,4
שטרן אפרים, "ארץ ישראל בתקופה הפרסית", עמ' 124-110.
שטרן אפרים, התרבות החומרית של א"י בתקופה הפרסית, מוסד ביאליק, החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1973,עמ' 5-1.
שטרן אפרים, "ארץ ישראל בתקופה הפרסית", עמ' 124-110.
ספר דניאל ג, ב.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א, עמ' 90,89.
אבי יונה מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למן שיבת ציון ועד הכבוש הערבי, ביאליק, ירושלים, תשי"א עמ' 21-17.
בוני חומת ירושלים (נח.ג32-1)
בני המדינה העולים משבי הגולה(נח.ז63-6)(עז ב 62-1)
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א, עמ' 123-117
שם עמ' 111,100.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א. עמ' 98-91.
עזרא, פרקים ט',י.
קוכמן מכאל, "יהוד מדינתא" לאור טביעות "יהוד פחוא",
קתדרא, 24 (תשמ"ב) עמ' 358-353.
McEvenue Sean E., The Political Structure In Judah from Crus to Nehemiah, The Catholic Biblical Quarterly, 43 (1981), pp. 353-364.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א. עמ' 99.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א עמ' 107-105.
שם, עמ' 99
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א עמ' 111,110.
קלאי זכריה, גבולותיה הצפוניים של יהודה, מאגנס ירושלים, תש"ך.
עזרא פרק א, פ' ב, ד, ו פ' ג-ה.
Weinberg Joel, The Citizen-Temple Community, Journal for Study of the Old Testament, Sheffield, 1992, Supplement Series 157, pp. 112.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א, עמ' 157,156
אבי יונה מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למן שכבת ציון ועד הכבוש הערבי, ביאליק, ירושלים, תשי"א.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א עמ' 130-123.
שטרן אפרים, התרבות החומרית של א"י בתקופה הפרסית, מוסד ביאליק, החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1973.
קוכמן מיכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א.
אבי יונה מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למן שכבת ציון ועד הכבוש הערבי, ביאליק, ירושלים, תשי"א, עמ' -17 24.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א, עמ' 271-260.
קוכמן מכאל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, מעמדה והיקפה של "יהוד מדינתא" בתקופה הפרסית, אוניברסיטה עברית, ירושלים, תשמ"א, עמ' 239, 240
יוסיפוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ביאליק, ירושלים, 1973, כרך ג', עמ' 17.
שטרן אפרים, התרבות החומרית של א"י בתקופה הפרסית, מוסד ביאליק, החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1973,עמ' 5-1.
אבי יונה מיכאל, גיאוגרפיה הסטורית של ארץ ישראל, למן שיבת ציון ועד הכבוש הערבי, ביאליק, ירושלים, תשי"א.
שטרן אפרים, התרבות החומרית של א"י בתקופה הפרסית, מוסד ביאליק, החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1973.

תגים:

שיבת · כורש · ציון · בבל · קלאי · אלט · יהוד · מדינתא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "פחוות יהודה ושכנותיה בתקופה הפרסית", סמינריון אודות "פחוות יהודה ושכנותיה בתקופה הפרסית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.