הקונפליקט הערבי ישראלי- הלינץ' ברמאללה

תקציר העבודה:

הלינץ' ברמאללה התרחש ב 12 באוקטובר 2000. חיילי המילואים יוסף אברהמי וואדים נורז'יץ תועים, מגיעים בטעות לרמאללה ונעצרים על ידי המשטרה הפלסטינית. אספסוף פלסטיני פורץ לבנין המשטרה, רוצח את השניים ומתעלל בגופותיהם. השוטרים הפלסטינים לא מגינים על האנשים שבמשמורתם. בתגובה, הורסים מטוסי חיל האוויר את בניין המשטרה הפלסטינית בעיר.

הסיקור בעיתונות היה מגוון- ועל כך מטרת העבודה. שאלת המחקר היא האם היה שוני בסיקור בין העיתונים השונים ומדוע, והאם השוני היה עקבי גם בימים שלאחר מכן- במאמרי מערכת ובפרשנויות.
כתלמידות בחוג לתקשורת למדנו כי המדיה משקפת הלכי הרוח מרכזיים אשר רווחים בחברה בה היא מסקרת. אי לכך בסמינר זה אנו נבין את התקשורת הכתובה הישראלית כיצד היא סיקרה את האירוע.
העבודה תסתמך על הגישה ההגמונית מוסדית"- גישה זו מדגישה את מקומו של ארגון התקשורת כמרכיב מרכזי בתהליך התקשורת, המושפע מאילוצים ומורמים שונים המעצבים אותו ואת דפוסי פעולתו. כי להבין בצורה הצורה ביורת כיצד ב לידי ביטוי ההשפעה ההגמונית על התקשורת נבחן את תהליך הפקת החדשות בעיתונים היומיים. דרכם נכריע האם ישנה השפעה של מוסד כלשהו על מוסד התקשורת, כשאנו יודעים שמוסד התקשורת קובע את הלכי הרוח ואת הביטויים שישולבו בתקשורת.

השערות המחקר הן כי יהיו הבדלים בין הנרטיבים השונים לגבי הסיקור- וזאת כתוצאה מנטיות פוליטיות של עורכי העיתונים וכן מהרצון של עורכי העיתונים למצב על עיתונם כעיתון עממי לעומת עיתון אליטסטי.

המחקר יערך ע"י ניתוח השוואתי של סיקור שני האירועים הללו בעיתונות הכתובה. בחינת אופי הסיקור יהיה על פי קריטריונים כגון:
-באיזה עמוד זה הופיע?
- מה הייתה הכותרת? גודל הכותרת, צבעים וכו'. היות וישנה החשיבות מיוחדת לכותרת עבור הקורא בן ימנו על פי ניר ורועה (1998) "הקורא הוא צרכן של כותרו)
- שימוש במילים יותר סנסציוניות
-באיזו מילים השתמשו בכתבה עצמה, על כמה עמודים היא התפרשה? האם הביאו דעות של אנשים שונים.
-לאחר הניתוח של היו שאחרי יש לעשות ניתוח של כמה כתבות נכתבו על כל אחד מהאירועים, כמה ימים אחר כך עוד המשיכו לסקר את האירוע.
-תגובות ומאמרי מערכת שהוצמדו לכתבות וכו'.
- שימוש בתמונות

מערך המחקר: המחקר הוא מחקר איכותני.
אוכלוסית המחקר: תכלול את העיתונים היומיים הגדולים היוצאים בעברית.
שאלות המחקר
1. עד כמה העיתונות היומית החילונית סיקרה את המיעוט הערבי כ"אואטסיידר" כלומר כחלק שאינו מעוניין בשלום
2. האם העיתונות הזרה כגורם חיצוני בסכסוך תסקר את הרצח של החיילים כרצח נתעב ויוצא דופן או תקשר את הרצח לקונטקסט הגיאוגרפי ולמהלך העניינים העקוב מדם של אותו חודש.
3. כיצד יתייחסו עיתונים ימניים\דתיים ומולם עיתונים ערביים לאירוע- האם הוא חלק מתהליך שלום או שהוא מבטא את סיום תהליך השלום.

תוכן העניינים:
1. הקדמה
2. מבוא
שאלת המחקר
השערות המחקר
3. כוחה של התקשורת
4. עיקרי מאורעות האנתיפדה
הקונטקסט של הלינץ במציאות האנתיפאדה
5. שיטת המחקר
מערך המחקר
שדה המחקר
שאלות המחקר
6. תוצאות
7. סיכום העבודה
8. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

מובאות שתי ידיעות ביום שלאחר הלינץ ושתי ידיעות ביום שלמחרת.
קיומם של כותרות
הכותרות אינן רבות. הכותרות הראשיות הן: "בוצע לינץ ברמאללה", "השטחים בוערים",
יש שתי כותרות משנה הטוענות: "הלינץ המיותר בחיילים", "תהליך השלום בסכנה".
קיומם של צילומים
אין תצלומים של המקרה. יש תצלומים של התקפת חיל האוויר על מפקדתו של עראפאת בעזה.
לסיכום שאלת מחקר זו
אנו רואים כי העיתונים רואים את הלינץ כהמשך הסכסוך הישראלי ערבי. הם משווים את הלינץ למותו של מוחמד א- דורה, ומייד לאחר סיקור הלינץ הם מסקרים את התקפת צה"ל בעזה. הלינץ הוא חלק מתהליך השלום העקוב מדם ולכן אין התייחסות מיוחדת ללינץ.
שאלת המחקר השלישית היא כיצד יתייחסו עיתונים ימניים\דתיים ומולם עיתונים ערביים לאירוע- האם הוא חלק מתהליך שלום או שהוא מבטא את סיום תהליך השלום.
לצורך כך יסקרו עיתון הצופה ועיתון "אל חיית".
עיתון הצופה
מיקום הידיעה
עיתון הצופה מתאר את המקרה כמקרה איום ביותר ומקדיש לו שני עמודים מתוך 4 עמודי החדשות שלו. העיתון מקדיש לכך את מירב מאמרי המערכת של סוף השבוע.
היקף הידיעה
הידיעות תוספות כאמו כשני עמודים ראשונים.
העיתון מביא תמונות משני מוקדי האבל אבל ואדים ואצל יוסף אברהמי ומתמקד במרדף ובעניין "לסגור חשבונות" עם המרצחים. יש דיון בשאלה האם הלינץ ישפיע על פסגת רמאללה. העיתון מתאר באריכות את ההלוויות שהיו וכן מביא מדבריהם של המתאבלים: לדוגמא אחיו של ואדים מצוטט במעריב: "אני בטוח שצה"ל ילכוד את מבצע הרצח".
ישנו דיון נרחב במשמעויות פסגת שארם א-שייח.
סך הסיקור- 4 עמודים.
קיומן של כותרות
קיימות ארבעה כותרות ראשיות ושש כותרות משנה.
הכותרות הראשיות:
המשך עידן הברבריות
הרצח הנתבע מכל
חייתיות ללא קץ
זוועה ברמאללה
כותרות המשנה מפורטות יותר וכוללות:
הרצח ברמאללה ביטא יותר מכל את כישלון התהליך
הרצח הנתעב סותם את הגולל על ההידברות
הרצח בוצע לאור יום.
קיומם של צילומים
העיתון מביא תצלומים רבים יחסית לגודלו של העיתון. מובאים צילומים של המחבל מצאלחה עם דם על הידיים; מובא תצלום של החיילים לאחר שגופותיהם נאספו
אל חיאת
מיקום הידיעה
אל חיאת כתב על המקרה בעמוד השני של העיתון תוך הבלטה כי המקרה היה בלתי נמנע.
היקף הידיעה
היקף הידיעה הוא כרבע עמוד.
קיומם של כותרות
במאמר שכותרתו "אין תחליף לשלום" פותח האינטלקטואליסט אל-עפיף א-אח'צ'ר, בציטוט דברי גורג' קלימנסו: "קל לעשות מלחמה משלום".
בתגובה ללינץ אמר א-אח'צ'ר, "האזור מסובך... משום שהוא נשלט ע"י יחידים ולא ע"י מוסדות. חופש דיון במוסדות מאפשר שקיפות בקבלת החלטות ומכאן שניתן להתנבא לגביהם, אולם בשלטון היחיד, כמו בשלטון של עראפאת עליך להיות פסיכולוג רב יכולת כדי לפרש את התקפי יצריו של הציבור. 
ראע'דה דוע'ראם, הכתבת של היומון הערבי "אל-חיאת" מניו יורק (והידועה בקשריה עם יורש העצר, עבד אללה), כותבת בתגובה ללינץ "יוזמת שלום מפתיעה של ערפאת עשויה למוטט את ההסלמה הישראלית".
"... מדינות ערב, כמו הרש"פ, צריכות לבחון אופציות שבידיהן ולהציג האסטרטגיות לשלום או היפוכו, בין אם מדובר במלחמה פלסטינית בקנה מידה מוגבל, מלחמה בין ערבית רחבה או לא-שלום ולא-מלחמה, שבו ישראל תפתור את הבעיה הפלסטינית באופן חד צדדי".
הצעד הראשון בגילוי לב זה יאפשר למוטט את ההסלמה והפרובוקציות של ישראל באמצעות יוזמת שלום. יוזמה זו תחייב את יאסר ערפאת לנהוג כחומייני, כאשר החליט לשתות את "כוס התרעלה" והחליט על הפסקת האש עם עירק... תהליך השלום שהחל במדריד הוחלף באוסלו בהחלטה הפלסטינית להיפרד ממסגרת הרב-צדדית הערבית במשא ומתן עם
ישראל. אם תהליך אוסלו יכשל, לא תהיה זו אשמתם של הערבים אלא של הפלסטינים.
 
העיתון אל-שרק אל-אוסט (לונדון, 26.10.2000) טוען בכתבת המשך ללינץ ברמאאלה כי בכירים פלסטינים המשיכו להכריז כי המלחמה תמשך. ערפאת בעצמו אמר: "הניצוץ של האינתיפאדה ימשיך לבעור עד לעצמאות, להחזרת ירושלים לריבונותנו ולהקמת מדינה עצמאית ריבונית שבירתה ירושלים. ההחלטה בנוגע למלחמה נתונה בידי העם הפלסטיני,
אשר החליט לנהל מערכה כדי להשיג את עצמאותו ולהקים מדינה"
 
פיצל אל-חסיני, מחזיק תיק ירושלים ברש"פ, הסביר לעיתון אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ,16.10.2000 ) שהמאורעות "אינם אקט מחאה, אלא אנתיפאדת עצמאות, ואסור שתיעצר לפני נסיגת חיילי הכיבוש ומתנחליו מהאדמות הפלסטיניות. לא יתכן, שלאחר הקורבנות שהוקרבו החללים, הפצועים והציפיות - יקרה משהו אחר. צריך להמשיך בעימות
ובמערכת העצמאות כדי להוציא את הכיבוש מהאדמה הפלסטינית."
 במקביל, נמשך הויכוח בשורות הפלסטינים בנוגע להגבלות על השימוש בנשק חם. שר האספקה ברש"פ, אבו עלי שאהין, למשל, קבע כי "האינתיפאדה היא תנועת שחרור, ולכן מותר לה להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה להגשמת מטרתה המוצהרת (אל חיאת אל גדידה, 19.10.2000).
 ואולם, ד"ר צאלח עבד אל-ג'ואד, יו"ר החוג להיסטוריה באוניברסיטת בירזית, שקבע כי יש להימנע לחלוטין משימוש בנשק חם. "העימותים הוכיחו כי הצד הפלסטיני - הרש"פ, האופוזיציה והחברה הפלסטינית - אינו מוכן לעימות צבאי [עם ישראל], למרות גילויי הגבורה וההקרבה" (אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.11.00.)
כלומר ברשות הדעות חלוקות ולא מגנות את הלינץ אלא מסבירות אותו.
קיומם של צילומים
אין צילומים כלל של הלינץ.
לסיכום שאלת המחקר
העיתונות הערבית לא דיווחה בהרחבה לאחר הלינץ. בהעדר נגישות לעיתונים אלו (אין להם אתר אינטרנט) נאספו כתבות ממקורות המזכירים את העיתונים הערביים. לעומת זאת העיתונות הימנית ששה אלי קרב על המקרה ותיארה אותו בהרחבה.
שני המסקרים הללו תמימי דעים כי תהליך השלום צועד לקראת מלחמה, וכל אחד ממניעיו. שני הצדדים ריאליים יותר בקשר לתהליך השלום- עיתון הצופה כסובר שהתהליך מוטעה מראשיו ועיתונות הערביים מתייחסים אליו כאל חלק מהסכסוך ולא כאל סוף פסוק.
סיכום העבודה
עבודה זו עסקה בסיקור התקשורתי של אירוע הלינץ ברמאללה על ידי העיתונות הישראלית, הזרה, והערבית. כמדגם נבחרו העיתונים הנפוצים בישראל ובנוסף מספר עיתונים שאינם ישראלים. מטרת המחקר היתה לבדוק האם היה שוני בהתייחסות ללינץ וכיצד סוקר האירוע בכל עיתון.
על פי האמור לעיל השוני בהתייחסות ללינץ לא היה רב בין העיתונים הישראלים, שדיווחו על המקרה בצורה אמוציונלית. לעומת זאת עיתון הארץ והעיתונים הערביים כתבו עליו אולם בפחות אמוציות ובדיווח מצומצם יותר. ישראל שאפה לנצח במאבק על דעת הקהל הבינלאומית, באמצעות הצגת דימויים של אנושיות נדרסת. "הפלשתינים כבשו את
הסי אן אן" דיווח עיתון ידיעות אחרונות אך העיתונים הישראלים לא הקדישו מקום לשאלה איך הגיעו לשם חיילים ולשאלה מה הולך לקראות עכשיו. ובעצם לא נשאר מקום לידע חדש על האירוע ולבחינה מפוכחת על המצב אלא רק בעיסוק בלתי פוסק בשאלה איך אנו נראים לעומתם? הסיקור נשאר במסגרת השפה רגשית. לעומת זאת עיתון הארץ תאם
את הגישה האליטיסטית (כפי שהוזכר לעיל בפרק 3) בסעיף העיתונים הערביים ייחסו חשיבות להחלטותיו המדיניות של ברק.
התקשורת הישראלית באמצעות העיתונים המרכזיים מלאה את תפקיד "המכנסת". התקשורת ייצגה את הקונצנזוס והדגישה את הערכים המשותפים כמו ערך חיי אדם. אך, בכל הנוגע להעברת מידע ממנו נוכל ללמוד על הצד האחר, לא קיבלנו כמעט דבר בתקשורת הישראלית. העיתונאים הישראלים נוטשים את התפקיד החדשותי ועוסקים באופן בלתי
ביקורתי בהעצמה מכוונת, בוטה, של החוויה הרגשית הקשה.
על פי גישת ההגמוניה, התקשורת שנראתה בוחנת את צעדיו של ראש הממשלה יצרה לגטימציה לפעולת שלו והעיתונאים הלכו שבי אחר הצהרותיו ופעולותיו. מרכיבי המציאות הודחקו היו יכולים ליצור סיקור מאוזן יותר, אמין יותר, מורכב יותר כפי שהתרחש בעיתונות הזרה ועם זאת לא היו מאפילים על זעזוע הלינץ'. משהו מן ההחמצה אפשר
לראות בעובדה שהפלסטינים שנושלו מתפקיד הפרטנר ביום הלינץ, הפכו בקלות לבני שיחנו ארבעה ימים לאחרי הלינץ כשהתכנסה פסגת שארח א- שייח. עם זאת הדיווחים הלא אחידים של הכתבים הם שיקוף של המציאות שאין בה אמת אחת. העיתון מרגיש מחויב לקהילה הלאומית במקרה של התקשורת המקומית, העיתונאים הן קודם כל ישראלים ורק
אחר כך כתבים. תקשורת שמהווה צד באירוע ומתארת את התיאורים באור אמוציונלי בלבד , בוודאי תיצור סיקור פחות מאוזן ופחות עובדתי.
לסיכום יצויין כי הויכוח אודות תפקידה של העיתונות- הבעת רגש או עיצוב דעת הקהל נדונה כבר בפולמוס זך-אלתרמן. הפולמוס אודות תפקיד המשורר נסב בעיקר סביב מאמרי הפובלציסטיקה של אלתרמן בעיתונות. לעומתו, זך כמעט ולא כתב דברים פוליטית או חברתית אלא תיאר את המצב להוויתו.
ביבליוגרפיה
אברהם א., (2001) ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והישובים הערביים בעיתונות, ירושלים: אקדמון.
אברהם, א (1998). התקשורת בישראל מרכז ופריפריה. תל אביב: ברירות
ניר ר, רועה י (1998) "סיקר האנתיפאדה בעיתונות הישראלית: עיתונים פופולריים איכותיים נוקטים רטוריקה של קונפורמיות" בתוך כספי ד ולימור י (עורכים) אמצעי תקשורת המונים בישראל, עמודים 705-719
עבאס אבו ריא, אברהם, א. וולפספלד,ג. (1998) האוכלוסייה הערבית בעיתונות העברית. גבעת חביבה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.
צבר בן יהושוע נ. (1999), המחקר האיכותי תל אביב
קזין א., "זה יותר ממלהיב כריסטיאן", הארץ, 24.3.2003
קמפף ז (2001) "הלינץ ברמאללה וסמלי הסכסוך" פנים 17
רועה יצחק (1994) אחרת על התקשורת, רכס הוצאה לאור
רועה יצחק וכהן עקיבא (1998) "אחד הימים היותר עקובים מדם: ניתוח השוואתי של חדשות פתוחות וסגורות בטלויזיה" בתוך כספי דן ולימור יחיאל אמצעי תקשורת המונים בישראל תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 463-470
Gitlin T (1980) The Whole World Is Watchingthe Whole World Is Watching Berkeley, Ca, University Of California Press.
Libes, T. (1997) Reporting The Arab-Israeli Conflict : How Hegemony Works. London New York: Routledge
Neiger M Nd Zandberg E (2004) "Days Of Awe: The Praxis Of News Coverage Of Violent Conflict" Communication- The European Journal Of Mass Communication 29 Pp 429-446
Van Dijk, T.A (1996) . "Power And The News Media" In D.L. Plaetz (Ed. ) Political Communication In Action. New Jersey: Hampton Press, 1996.
Zandberg, E. And Neiger, M.(2005). "Between The Nation And The Profession: Journalists As Members Of Contradicting Communities". Media, Culture Society. London: Sage Vol 27(1) Pp 131-141
תמונה מספר 1
תמונה מספר 2
תמונה מספר 3
תמונה מספר 4
--
[Author:צ]
שני מוקדים חזותיים שונים בתצלום מביאים לזעזוע של המתבונן. ראשית אלה הם הידיים המדממות מביצועו של הרצח. שנית זו ההמולה המתרחשת בחד האפל מאחרי גבו של הרוצח . חוסר היכולת לצפות בנעשה בתוך החדר- החזית האחורית של התצלום, מתאפשר בכל זאת באמצעות החלון המצוי בחזית האמצעית. אנו רואים כיצד האכזריות נוכחית
וממלאת את הדמות שבחלון- ידיה המונפות מבטה המוסט אל ההמון המתלהם, פיה הפעור ומוטלת במלוא עוצמתה בחזרה על המתבונן. התשלום מצליח לערב את המתבונן הוא מצליח לגעת בנימים הרגשיים של המיתולוגיות המערביות והמקומיות, ובכך מעורר את הטראומטי: ראשית, זוהי התפיסה המזרחית המוצגת בתמונה דרך הדימוי המוסלמי הברברי,
זה החסר יסודות של הומניות מערבית, הרוצח ורוקד על דם קורבנותיו, שנית זוהי התפיסה המיתולוגית המקומית הרואה בפלשתינאים ממשיכיהם הטבעיים של צוררי ישראל לאורך הדורות.
לאחר הופעתו הראשונה של התצלום בעיתון "ידיעות" החל הליך שעתוק מסיבי שהביא להפצתו באתרי האינטרנט התומכים בצד הישראלי במאבק ובכתבי עת ישראליים. דוגמא אחת מיני רבות ניתן למצוא בכרזת התעמולה של ארגון "גמלא" כפי שפורסמה בכתב העת האידיאולוגי 'נקודה והופיעה באתר הארגון. דוגמא נוספת מבית היוצר של אותו ארגון
ניתן למצוא במודעה שפורסמה למחרת היום בעיתון ידיעות עצמו: "אסור לתת להם מדינה".
נרטיב הוא הסיפור, הדרך והאמצעים בעזרתם מועבר הסיפור - בין אם מדובר בסיפור בע"פ, רומן כתוב, או מחזה תיאטרון, תכנית טלוויזיה, או סרט קולנוע. הנרטיב הוא הדרך בה נעשה מעין ייצוג של 'שרשרת של אירועים אשר יש בניהם קשר סיבתי'.
יש להעיר כי אתר המופעל מלונדון השיג תצלומים של גופות שני הנרצחים והפיץ אותם באינטרנט.
 אל-קדס (רש"פ), 17.10.2000.
אל-חיאת (לונדון), 26.10.00.
אל-חיאת (לונדון), 26.10.00.
מאז פרצה האינתיפאדה הופיעו בתקשורת המצרית והערבית רק קומץ פעילי שלום מצרים. כמה מהם "חזרו בתשובה" בעקבות תמיכתם בשלום, ואחרים הצהירו כי השלום הוא ברירת המחדל לאור היתרון האסטרטגי של ישראל. רובם הביעו תמיכה באינתיפאדה ובחזבאללה. יוצא הדופן היחיד, עד כה, הוא המחזאי ותומך השלום המצרי המפורסם, עלי
סאלם, שאמר בפומבי שהאירועים האחרונים לא שינו את אמונתו. להלן קטעים מתוך ראיון שנתן סאלם לעיתון המצרי "אל-אהראם אל-ערבי" ב- 21.10.00:
סאלם: בישראל ישנם מיליוני תומכי שלום, אבל אתה [העולם הערבי] חושב שרק אתה צודק ושהאחרים הם פושעים.
שאלה: האם אתה חושב אחרת?
סאלם: אנו נמצאים במלחמה רק בראשנו ומסרבים לשמוע את קולות השלום מישראל. עם זאת, הראייה [הנכונה] היחידה היא שכל הצדדים אחראים למה שקרה ועדיין קורה. אין טעם לתאר את ישראל כיחידה שלא נהגה כשורה.
שאלה: האם ראית את תמונתו של הילד, מחמד אל-דרה, אשר נהרג בזרועות אביו?
סאלם: ודאי, אך ראיתי גם את תמונתם של שלושת החיילים הישראלים אשר נטבחו וגופותיהם נשרפו. ראיתי גם את החיילים שנחטפו בלבנון. מדוע אתה מתעלם מזה? הגישה האלימה זכתה לניצחון ברור.ה
שאלה: האם אתה משווה בין שני המקרים? האם פעולות הכיבוש ניתנות להשוואה עם אלו של [תנועת] ההתנגדות?
סאלם: האלימות חייבת להיפסק, ואנו צריכים לנסות ולבסס שלום. את זה אני יודע. המעשה השפל של התקשורת אשר מלבה את המשבר ומחממת את הציבור אינו מתקבל על הדעת. האלימות חייבת להיפסק מייד. כמובן שלא ציפית לזה ממני; ציפית שעלי סאלם יכריז, באמצעותך, כי הוא מביע חרטה על אשמת השלום שלו. עם זאת, אני עדין סבור כי
לאיש אין זכות ללבות מלחמה, מכיוון שלאחר שבני עמנו הוגלו והתשתית שלנו נהרסה אנחנו נשב לבכות ולדבר שלום.
 שאלה: האם ייתכן שהתבוסתנות הגיעה לרמה כזו?
סאלם: תבוסתנות? אינך יודע מה זו מלחמה. אנו, בתנועות השלום, נכשלנו. אנו מודים בכישלון, וכעת אתם יכולים לנהל את המלחמה שלכם.
 שאלה: ישראל היא זו אשר מחפשת מלחמה...
סאלם: זהו. אני מתנצל שנכשלתי במה שמעצבן אותך, נכשלנו בהשגת שלום. אתה רוצה שאדבר על ההפרות הישראליות, ואתה רוצה שאביע חרטה. ובכן, אין לי כל חרטות עבורך. אם אתה רוצה מלחמה, תיהנה מהמלחמה שלך. זהו זה. אנו מבטלים את השלום, שיבושם לכם עם המלחמה שלכם!!
 
"אל-צנארה"[1]
 
על המו"מ בקמפ-דיויד:
"אנו חולקים על הרשות הפלסטינית, אשר רואה [רק] את הגדה והרצועה כאדמה פלסטינית, ואנו רואים את כל פלסטין [ככזו]. הפלסטינים לא יסכימו לקבל שום אדמה מלבד אדמתם. הפלסטינים בפזורה, למשל, לא יסכימו לחזור לגדה ולרצועה, שכן מולדתם המקורית אינה הגדה או הרצועה אלא מה שנקרא היום 'ישראל'. הישות הציונית מחלקת את
המולדת באמצעות כבישים עוקפים, מתקיימת על חשבון הישות הפלסטינית ומתנגדת לזכות השיבה."
 
על שביתת הנשק עליה הכריז בזמן קמפ-דיויד:
"אני רוצה להבהיר, כי החמאס לא הכריזה על שביתת נשק [הודנה] כמו שפורסם באמצעי התקשורת. לפני שלוש שנים, לאחר שיצאתי מהכלא, הכרזתי על [נכונות ל]שביתת נשק בתנאי של היענות הצד הישראלי לדרישותינו, אך הדבר לא יצא לפועל, ושביתת הנשק גוועה. החמאס רואה בשביתת הנשק דבר שחלף לפני זמן רב. לא הצענו שביתת נשק
חדשה. אני אומר תמיד בצורה ברורה כי כל עוד ישראל אינה נענית לדרישותינו, אין מקום לשביתת נשק".
 
על בעיית ירושלים:
"המדינות נפלו למלכודת שנקראת אמריקה. מישהו מהפלסטינים קם והכיר במדינת ישראל. מה תהיה עמדת המדינות הערביות והמוסלמיות כלפי ישראל לאחר שבעלי הזכות ובעלי האדמות [כלומר הפלסטינים עצמם] הכירו בישות הציונית ובמדינת ישראל? האם אין זה רמז למדינות הערביות והמוסלמיות לוותר על בעייתנו? חלק ממדינות ערב הגיעו
לנרמול עם ישראל, ואנו מתנגדים לכך, שכן בעיית ירושלים איננה בעיה פלסטינית בלבד אלא בעיה ערבית ומוסלמית. ויתורם של הפלסטינים על אדמתם מחליש את עמדת המדינות הערביות והמוסלמיות. ישנן מדינות המסתייגות ושותקות [מכיוון שהן] אינן רוצות להתנגש עם ארה"ב, הזורעת פחד בלבבות עמי ערב".
 
על הכרזת המדינה הפלסטינית:
"חמאס אינה מתנגדת למדינה [הפלסטינית] ואינה נלחמת בה, אך היא לא תשתף אתה פעולה, שכן היא [המדינה] איננה מתקיימת לפי התנאים שמציבה חמאס. יש הכרח לשחרר את האדמה ואסור לוותר על הזכויות ההיסטוריות של העם הפלסטיני: שיבת הפליטים, ירושלים, ריבונות מלאה על כל האדמות המשוחררות והמשך המאבק בכיבוש. חמאס לא
תשתתף במדינה הזו אלא אם יתמלאו התנאים שהציבה, וכל העמדות ייבחנו בהתאם לתנאים שלה. מובן שלא יהיה מו"מ עם הצד הישראלי. איננו מכירים בצד הזה באופן עקרוני, ואי-ההכרה הוא הדדי".
 
על המצב הפוליטי בישראל:
"מה שקורה [בזירה המדינית בישראל] משקף את אופיים של היהודים: הרמאות והמרמה. מתקיימת בהם הסורה הקוראנית: "תדמה כי הם מאוחדים, אך לבותיהם נפרדים"[2]. זה מוכיח כי הם הם הנחשים, ולא אנחנו. כאשר אתה רואה אותם מאוחדים, דע שהדבר היחידי שמאחד אותם הוא האינטרסים האישיים. שום דבר אחר אינו מצליח לאחדם. אנו
יודעים שמדינת ישראל איננה מאוחדת ולעולם לא תתאחד. מה שמאחד אותה הוא הפחד לחייהם. אם יעלם הפחד הזה, ילך כל אחד מהם לדרכו. כל המפלגות היהודיות-ישראליות הן פנים שונות לאותו מטבע. השמאל, למשל, אומר שאין אלהים, והימין הולך להתפלל בכותל המערבי ואומר שאלהים מתחרט (על שברא את בני ישמעאל). העם הישראלי שואף
להחזיק באדמות הפלסטיניות ולהפוך את הפלסטיני למשרתו. אין שום סיכוי להגיע להסכמה אלא על חשבון העם הפלסטיני".
 
על גיוס ערבים ישראלים לטובת פעולות החמאס:
"ההתנגדות חייבת להתבצע ע"י תושבי פלסטין של 1948, אשר סובלים מאפליה, מקיפוח ומגזענות במקום מגוריהם, בערים המעורבות או מחוצה להן".
 
על ניצחון החזבאללה בלבנון:
"התנאים שלנו שונים לחלוטין מהתנאים שהיו לחזבאללה, אשר הגבולות הגיאוגרפיים הקלו עליו. מה שחשוב יותר, חזבאללה זכה לתמיכת ממשלת לבנון והעם הלבנוני. אנו, למרבה הצער, איננו מקבלים סיוע מהרשות הפלסטינית. להפך: היא עוצרת אותנו, מפרקת אותנו מנשקנו ומחסלת אותנו. הרשות חושפת את סודותינו ומציגה אותם בפני
היהודים. שיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון הישראליים לאלו הפלסטינים הביא לסיכול 175 פעולות צבאיות בשנה האחרונה".
 [1] אל-צנארה, 18.8.2000.
[2] סורת אל-חשר, 59, 14.
 
כל אל-ערב (ישראל), 3.11.2000.
[17] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 6.11.2000.
[18] אל-איאם (רש"פ), 7.11.2000.

תגים:

לינץ' · אינתיפאדה · שטחים · אלימות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הקונפליקט הערבי ישראלי- הלינץ' ברמאללה", סמינריון אודות "הקונפליקט הערבי ישראלי- הלינץ' ברמאללה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.