היחס לגיבורי השואה בתיאטרון שנות ה-50 ומשנות ה-70 ואילך

תקציר העבודה:

מחזות הקשורים באופן ישיר או עקיף לשואה, החלו להיכתב כבר עם עליית הנאצים לשלטון, אך קיים כמובן הבדל משמעותי בין המחזות שהועלו באירופה תחת השלטון הנאצי ובין המחזות שהועלו במדינות חופשיות ובמיוחד בתיאטרון העברי של ארץ ישראל. התיאטרון היהודי לא חדל באירופה במשך כל המלחמה, והיהודים הציגו גם בגטאות ובמחנות הריכוז. לעיתים הם עשו זאת כסאטירה עצמית, אשר נועדה לסייע להם ברגעים הקשים ולעיתים היה הדבר במצוות הנאצים, שרצו להשתעשע על חשבונם במחנה הריכוז.
המחזות שהוצגו בתקופת השלטון הנאצי היו תחת אימת הכובש, במיוחד במקומות שבהם היתה תרבות יהודית דומיננטית, כמו פולין.
דוגמה לאותם חיים קשים בצל הטלאי הצהוב של היהודים והטלאי הורוד של ההומוסקסואלים, ניתן לראות בסרט "להיות או לא להיות", שביים ארנסט לוביץ' ב- 1942 וכן בוריאציה של מל ברוקס (1983). בסרט זה פועל תיאטרון יהודי בורשה הכבושה, כאשר שחקניו מסייעים למחתרת הפולנית האנטי-נאצית.

בעבודתי אעסוק בתיאטרון המטפל בנושא השואה וספיחיה, תוך התייחסות לשיח הציבורי שמייצג אותו תיאטרון, המטפל בנושאים השונים הקשורים לשואה. מול תיאטרון הגטו ומחנה הריכוז, שעסק בסאטירה שעשתה צחוק מהמצב ומול הבימה שהקימו גולי קפריסין ועסקה בכיסופי הגאולה, אציג את התיאטרון הישראלי, אשר התייחס לשואה הן באספקט של הזיכרון, היינו מסרים של "אני מאשים" בסגנון "ממלא המקום" מאת רולף הוכהות (תשכ"ד), אשר מפנה אצבע מאשימה לנצרות בהנהגת הותיקן; תיעוד שארית הפליטה והעפלתה לארץ ישראל, כמו ההצגה "אניה סוערה" מאת שולמית בת דורי (1943); התרסה בפני העולם שעמד מנגד בעת הטרגדיה היהודית האיומה, ומשום כך הועלתה "לידתו של דגל" מאת בן הכט וטשרלס מקארתור (1946) או המחזה הטראגי-קומי "יעקובובסקי והקולונל" מאת פרנץ וורפל, שהועלה ב-1947 בתיאטרון הקאמרי.
אינני מתכוונת לעסוק בכלל נושאי השואה, אלא להתרכז בויכוח שהחל כבר בשלהי שנות ה-40, והתעצם בעשור הראשון של המדינה, עד למשפט אייכמן ב-1962. ויכוח זה נסוב לגבי היהודים אשר הובלו כצאן לטבח. מסביב לנושא זה עלתה שאלת משתפי הפעולה, היודנראטים למיניהם. משפט קסטנר וגרינוולד הסעיר את הישוב של אותם ימים.

עצם הדיון במחזות אלו הינו מעבר לדיון התיאטרלי גרידא, אלא דיון בתפיסה כיצד היה צריך, או כיצד יש לנהוג, בתקופה בה מיעוט חלש נשלט על ידי רוב חזק וכוחני.
האם מעצם הנחיתות היחסית של המיעוט, ראוי לשתף פעולה עם האויב ולהביא לשיפור מצב עגום במחיר של שיתוף פעולה עם האויב, או שמא עדיפה הדרך ההירואית, שנדונה מראש לכשלון ועל פי רוב, אין ממנה דרך חזרה.
תפקידו של התיאטרון הינו להציג את הדברים, תוך חידוד התופעה וליצור גירוי לצופים, כדי שאלה יתעוררו מאדישות, סדר היום או יתוודעו לסיטואציה שלא היתה מוכרת להם. במילים אחרות, תפקידו של התיאטרון הינו עידוד השיח הציבורי.

בעבודתי זו אבחן מחזות העוסקים בתופעות הגבורה היהודית במהלך שואת אירופה, אל מול תופעות של שיתוף פעולה. אתייחס לדקויות ששולבו במחזות אלה, תוך נסיון לאבחן את מגמתן ולנסות להעמיד אלו מול אלו את הדמויות השונות, המציגות איפיונים הפוכים ולמקם את תפקידן של הדמויות במארג הכולל של החברה הישראלית.
השערתי תהיה כי, להוציא תיאטרון אוונגרד, המאופיין כתיאטרון שוליים וכפורץ דרך, הרי שככל הנראה, התיאטרון מבטא את הלך הרוח הציבורי בדרך כלל. לפיכך, סביר להניח כי מחזה כ"קסטנר" לא היה יכול לעלות על הבמה הממוסדת בשנת ה- 50, כאשר שיתוף פעולה כלשהו עם הנאצים הצטייר כחולשה וכמוקצה מחמת מיאוס
ואפילו מחמת בגידה.
מאידך, התקופה שלאחר 1962, בה התנהל משפט אייכמן, הוכשרה יותר לקבל תופעות שונות מתופעות של התלהמות גרידא ויתרה מכך, השתנה הלך הרוח הציבורי ואבדו גם אידיאלים שונים, אשר הכתיבו את הלך הרוח של שנות ה-50. שינויים אלה ארצה להראות על פי המחזות "חנה סנש" (מגד, 1958), "קסטנר" (לרנר, 1985) ואגבה את השערתי במחזה "צ'ארלי קצ'רלי" (הורביץ, 1977), אשר מציג את התהליך החברתי מאז ועד ימינו.

תוכן עניינים
מבוא
פרק ראשון: השואה כגורם מעצב של היהודי החדש בארץ
פרק שני: "חנה סנש" (1958) ו"קסטנר" (1988) כניגודי ערכים
פרק שלישי: השואה והתקומה כשיאה של התנועה הציונית
סיכום
ביבליוגרפיה

מקורות:

ד. אוריין ונ. יערי, "'גטו' - ממחזה להצגה", במה 98-99, 1984, ע"מ 116-136.
ר.הוכהות, (תשכ"ד), ממלא המקום, הוצ' שוקן, ירושלים ותל-אביב.
ד.הורביץ, (1978) , צ'ארלי קצ'רלי, הוצ' אור-עם, תל-אביב.
ח. יעוז, "הז'אנר הדרמטי - והשואה", מאזנים ס"ד [8], 1990, ע"מ 19-20.
א.י. כוכבי, (1992), עקורים ופוליטיקה בינלאומית, עם עובד/ אוניברסיטת תל-אביב.
ג. כינר, "הילד שיצא מן התמונה: על יחסי הגומלין בין המחזה העברי למוסכמת המציאות הישראלית", במה 129, 1992, ע"מ 43-56.
ד. לאור, "חנה סנש וישראל קסטנר: דימוי ודימוי שכנגד" בשביל הזכרון, גיליון 20, פברואר, 1997, ע"מ 10-17.
מ.לרנר, (1988), קסטנר, הוצ' אור-עם, תל-אביב.
א. מגד, (1958), חנה סנש, מחזה בשתי מערכות, תיאטרון הבימה, תל-אביב.
א.מגד, (1967), העונה הבוערת, הוצ' עמיקם, תל-אביב.
י.מוסנזון, (1949) , בערבות הנגב, הוצ' טברסקי, תל-אביב.
מ.נאור, (עורך), (1985), ההגנה, משרד הבטחון, תל-אביב.
י.סובול, (1980), ליל העשרים, הוצ' פרוזה, תל-אביב.
פ.סיל, (1993), אסד, הוצ' מערכות - משרד הבטחון, תל-אביב.
ב.ע. פיינגולד, (1989), השואה בדרמה העברית, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
צ. צמריון, (1975), פרקי שואה ושארית, הוצ' ארגון שארית הפליטה מהאיזור הבריטי (ברגן-בלזן) בישראל, תל-אביב.
ע.קינן, (1996), לא נרגע הרעב, עם עובד/ אונ' תל-אביב, תל-אביב.
ח.שוהם, (1989), הדרמה של דור בארץ, הוצ' אור-עם, תל-אביב.
ד.שחם, (1991), ישראל 40 השנים, הוצ' עם עובד, תל-אביב.
י. שערי, (תשמ"א), גירוש קפריסין 1946-1949, הספריה הציונית, ירושלים.
ב.צ.תומר, (1962), ילדי הצל, הוצ' עמיקם, תל-אביב.

תגים:

מחזה · הצגה · הצגות · ישוב · יהודי · חנה · סנש · קסטנר · ציונות · נאצים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "היחס לגיבורי השואה בתיאטרון שנות ה-50 ומשנות ה-70 ואילך", סמינריון אודות "היחס לגיבורי השואה בתיאטרון שנות ה-50 ומשנות ה-70 ואילך" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.