הקשר שבין הזמן וההוויה ומימושה לפי היידגר

תקציר העבודה:

הזמן הוא אחת הקטגוריות הבסיסיות ביותר של הנסיון האנושי (רמון-קינן, 1984: 47) קביעה זו מתייחסת לא רק לרצף המתמטי של הזמן, אלא גם לתופעות טבע המוכרות לנו מרצף החיים כמו יום ולילה, עונות השנה ותכונותיהן, המתנה ואיחור ויחד עם זאת, קיימת מעגליות בזמן אשר לעיתים הופכת אותו לתופעה החוזרת על עצמה בתוך השתנות בלתי הפיכה (שם: 48-47). מאפיין בולט של חוסר ההפיכות שבהשתנות הוא בראש ובראשונה העובדה שזמן חולף אינו יכול לחזור עוד. גישה זו מוכרת גם בתפיסה ההינדואית שאינה רואה במציאות ממשות כלשהי, אלא דמיון בלבד, המכונה "מאיה", כאשר מדובר בתפיסה הטוענת שכל הנמצא מול עינינו אינו אלא דמיון והממשויות היחידות הן האלוהות והחומר הלובש ופושט צורות. ואכן, תפיסה הינדואית זו תבוא לידי ביטוי בהמשך הדיון על "היום השביעי של החיים" ,Kojeve (389 :1985).

הפילוסוף הגרמני היידגר טען כי העבר, ההווה והעתיד הינם מושגי זמן המצביעים על הקשר בין הקיום האנושי לבין סביבתו. ביטויים כמו "עכשיו", "אז" ו"אחר-כך", אינם מציינים ישים כשהם נתונים בתוך עצמם, אלא כפי שהם מתייחסים אל הקיום האנושי (מנסבך, תשנ"ח: 53-54). לפיכך אדם הפועל בהווה זוכר את העבר ומטרים את העתיד. הוא הופך ארוע או מצב לעכשווי, שומר אותו בזכרונו או מצפה לו לעתיד. בכך מעצב הזמן הן את מיקומם של הארועים והן את גיבוריהם הפועלים על פי רצף ההתרחשיות.

בין הפילוסופים חלוקות הדעות לגבי משמעות הזמן בעיצובה של ההויה. ניטשה רואה במקריות בסיס לסילוף, כאשר זו עלולה לחסום את פריצת דרכו של האדם אל עתידו ועל כן הוא מייחס חשיבות רבה לעבר, בו הוא רואה נצחיות שאמורה להתוות את העתיד (סיגד, 1990: 161-162). קייז (1985: 42) לעומתו רואה ברגע העכשווי את הממשות היחידה, כשהאתמול צובר אבק במגירות המוח והמחר הוא רק מחשבה. על פי קייז לעולם לא יהיה מחר, כי כאשר מגיע המחר הוא תמיד "עכשיו" ועל כן הרגע הזה הינו נצחי.

ההתייחסות לזמן פועלת אם כן גם בקו הרצף הליניארי המבטא את הלפני והאחרי וגם בעצם ההתייחסות הספציפית לזמן. האם לזמן אין משמעות, או שמא משמעותו רגעית בלבד. יתכן שהחשיבות היא על מה שהיה ואולי מוצג קודם העתיד, בדרך של עובדה המצוינת מראש ומובהרת לאחר מכן, או לחילופין, על ידי ניבוי העתיד כתוצאה מסימנים הנראים מלכתחילה.

תוכן עניינים:
מבוא
פרק א: חיי העבר וחיי העתיד - כיצד באה לידי ביטוי גישתו של היידגר ביצירות בקט (1985) וקנו (1987).
פרק ב: החיים הפסיביים כביטוי להיעדר שורשים, חוסר תקוה ושקיעתה של האנושות.
פרק ג: הסובסטנציה הטרנצנדנטית המופיעה ב"מחכים לגודו" וב"היום השביעי של החיים" כאנטיתזה של החיים הפאסיביים.
סיכום
ביבליוגרפיה

מקורות:

בקט, ס., (1985), מחכים לגודו, אדם, תל-אביב.
מנסבך, א., (תשנ"ח), קיום ומשמעות, מאגנס, ירושלים.
מנסבך, א., "תקופה מוזרה! על המעבר בין מודרניזם לפוסט- מודרניזם", עיון מ"ד, 1997, ע"מ 193-208.
סיגד, ר., (1990), האמת כטרגדיה, מוסד ביאליק, ירושלים.
פוקס, י., "על בעיית הזהות האישית ב'הוויה וזמן'", עיון מ"ב, 1993, ע"מ 307-321.
קאמי, א.,(1974), הנפילה, (תרגום: נ. ניתאי), תל-אביב.
קייז, ק., (1985), מרשמים לאושר, מודן, תל-אביב.
קנו, ר., (1987), היום השביעי של החיים, עם עובד, תל-אביב.
רמון-קינן, ש., (1984), הפואטיקה של הסיפורת בימינו, ספרית פועלים, תל-אביב.
Anders, G., "Being without Time: On Beckett's Play Waiting for Godot", In: M. Esslin, (ed.), (1965), Samuel Beckett, Prentice Hall (Twentith Century Views), Englewood Cliffs, N.J
Heidegger, M., (1962), Being and Time, Harper, San-Francico.
Kojeve, A., "Les Romans De La Sagess", Critique, 1985, pp. 387-397.
Macherey ,P., "Queneau Scribe et Lecteur de Kojeve", Critique, 1985, pp. 80-88.
Maslow, (1968), Toward a Psychology of Being, D. Van Nostrand Co., New-York.
Stafford, L.B., (1978), Vadiraga's Refutation of Sankara's Non-Dualism, Motilal Banarsidass, Delhi, Varanasi Patna.
Y Gasset, Jose' Ortega, (1968), The Dehumanization of Art (and other essays on art, culture, and literature), Princeton University Press, Princeton, New Jersey.

תגים:

גודו

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הקשר שבין הזמן וההוויה ומימושה לפי היידגר", סמינריון אודות "הקשר שבין הזמן וההוויה ומימושה לפי היידגר" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.