תפקיד התקשורת במהלך ניהול המשא ומתן לשלום בהסכם חברון

תקציר העבודה:

עבודה זו עוסקת בקשר שבין תופעה שלטונית\חברתית לבין סיקור התקשורת.
על הקשר הסימביוטי שבין החברה לתקשורת נכתב רבות, בגינו זכו כלי התקשורת לכינוי "כלבי השמירה של החברה", אך מעבר לתפקידם ה"הגנתי" של כלי התקשורת הרי הם גורם ראשון במעלה בעיצוב פני החברה (ובשיקופה). נדבך מרכזי בתפקידה של התקשורת טמון בזרימה חופשית של דעות ולא זו בלבד שאין כל פסול ב"השפעות" הנובעות מכך, אלא שכך ראוי ונכון. אין פגם למשל, במנהגו של עיתון "הארץ" (כמו גם עיתונים אחרים בעולם) להביע את עמדת העיתון לטובת מועמד לבחירות זה או אחר. במקרה כזה עמדתו של כלי התקשורת מועברת במישרין ובגלוי והקורא יכול לדון בה ולהחליט האם לקבלה או לדחותה.
השפעות כאלו יכולות להיווצר באופנים רבים. החל בעיוותן של ידיעות, המשך בהדגשים שמנחיל ספק המידע לצרכניו, וכלה בהסתרת מוחלטת של מידע רלוונטי התקשורת היא גם שופרו של השלטון. אין שלטון דמוקרטי ללא תקשורת חופשית. זוהי הנחת יסוד. שניהם, הן השלטון והן התקשורת נועדו לשרת את החברה. שניהם אינם רשאים להסב לחברה או לפרטיה נזקים ללא צורך (שנער, 2000). הן השלטון והן התקשורת אוחזים בידם כוח רב. כוח זה המופקד בידם, יסודו בחברה ובהיבט המוסרי עליו להיות רכוש החברה, להיוותר בשליטתה ולשמש לתועלתה.

שאלת המחקר
הסכם חברון שנחתם בימיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הפלשתינים זכה לביקורת מצד העיתונות. מטרת העבודה הנוכחית היא לסקור את דרכי הפעולה של התקשורת: שיבוש הליכים שלטוניים וקבלת החלטות, כיצד מתמודדים אנשי השלטון עם שיבושים אלו.
שאלת המחקר היא "האם בכוחה של התקשורת "לשבש" מטרותיהם האסטרטגיות של מנהלי מו"מ לשלום"? והאם התקשורת בישראל אכן מילאה את תפקיד ה"משבש" בשעת ניהול המשא ומתן בהסכם חברון ?

ראשי פרקים:
מבוא
הצגת העבודה
שאלת המחקר
הסכם חברון בראי העיתונות הישראלית
תפקיד התקשורת בהתווייתו של הסכם חברון
התקשורת כמעצבת דעת קהל ושלטון
היתרונות והחסרונות שפתיחות או חסימה של התקשורת
סיכום ודיון
ביבליוגרפיה
נספחים

קטע מהעבודה:

מקורות:

הארץ, 12.12.96 נסגרו השווקים והחנויות בקסבה של חברון
הקסבה, שהייתה המרכז המסחרי של העיר חברון, שותקה כמעט לחלוטין בשנתיים וחצי האחרונות. חלק מהחנויות והשווקים נסגרו בצווים צבאיים. אחרים נסגרו בשל היעדר קונים שלא יכלו להגיע לאזור...
מהמקובץ לעיל עולה כי העיתונות היתה בעד הקדמת ההסכם ובעד פינוי כל חברון מיהודים. למעשה כל הכתבות מראות על עיתונות נסגנית- העיתונות כותבת רק על התעללויות המתנחלים ולא על מקרי רצח שאירעו ע"י פורעים ערביים, וכן לא על ירי על קריית ארבע.
תפקיד התקשורת בהתווייתו של הסכם חברון
התקשורת כמעצבת דעת קהל ושלטון
כאמו לעיל העיתונות סולדת מהמתנחלים, אשר לפי דעתה הם המקור לפרובוקציות. המתנחלים מהווים למעשה קבוצת מיעוט "משוגעים לדבר" בישראל ולכן לעיתונות אין בעיה להציגם באור שלילי.
כלומר, ניתן לומר בוודאות כמעט מלאה כי התקשורת התוותה את הסכם חברון ולמעשה הכריחה את נתניהו לחתום עליו.
למרות האמור, ישנם חוקרים החלוקים על דעה\מסקנה זו.
למרות קיומם של אלמנטים משותפים בין דפוסי הסיקור של האזרחים הערביים בתקשורת העברית לבין סיקורן של קבוצות יהודיות הנחשבות לקבוצות מיעוט בחברה הישראלית, הרי מצבם של האזרחים הערבים בתקשורת מורכב וייחודי בשל העובדה כי הערבים נתפסים כמיעוט לא נאמן המאיים על בטחון המדינה, היות מדינת ישראל מוגדרת כמדינת
העם היהודי בעוד האזרחים הזרים נתפסים כזרים שאינם שייכים לקולקטיב היהודי-ישראלי. בנוסף לכך משקפים אמצעי התקשורת ואף מחזקים את המצב לפיו האזרחים הערבים מהווים גורם שולי בחברה, בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. על רקע מציאות זו חייב ניתוח היחסים בין התקשורת והערבים להיות ממוקם בהקשר הרחב של רוב ומיעוט ואף
למקם את אמצעי התקשורת כחלק אינטגרלי של מוסדות הרוב היהודי וכמקבלים את ערכי היסוד ואת עמדותיו הבסיסיות כלפי האזרחים הערביים ( אברהם, 1998: 13 ).
נקודת המוצא שלנו היא כי הגורמים התרבותיים, כפי שמוצגים בעיתונות קשורים לאמונותיהם, עמדותיהם ודעותיהם של עיתונאים, עורכים וקהל הקוראים כלפי האזרחים הערבים. הללו נבחנים על פי שני מרכיבים מרכזיים ( שם : 23 ):
המרחק והניכור התרבותי בין האליטה התקשורתית בישראל לבין האזרחים הערביים והשלכותיו של מרחק זה על התייחסות התקשורת לנושאים הקשורים למיעוט הערבי בישראל. מרחק זה בא לידי ביטוי היכרות של העורכים ומקבלי ההחלטות בתקשורת העברית את האזרחים הערבים ואת הבעיות והנושאים החשובים מבחינתם. עובדה זו גורמת להתגברות
הדיווח הסטריאוטיפי בעניינים הקשורים בערבים.
נקודת המבט וקהל היעד של העיתונאים והעורכים כמשפיעים על דפוסי הסיקור שזוכים להם האזרחים הערבים בתקשורת. רובם של אלה הינם יהודים הכותבים לקהל יעד יהודי. עובדה זו קובעת את אופי הסיקור ולרוב מובעים בו חששות היהודים מן הציבור הערבי.
היתרונות והחסרונות שפתיחות או חסימה של התקשורת
למעשה ישנו כאן חיסרון גדול מאוד בכך שאין איזון בין המצדדים בעד ובין המתנגדים להסכם.
בעיה זו יורדת לשרשו של העניין כולו .
אין מנוס מהמסקנה כי השקפת עולמם של העיתונאים באה לידי ביטוי במעשה ידיהם. ישנם כלי תקשורת שאיש לא מצפה מהם לסיקור מגוון עמדות. כך ברור ואפילו טבעי שאין עיתון דתי שיאזכר את תאוריית האבולוציה, או יעניק במה לעמדותיה של מפלגת "שינוי". התקשורת החופשית אמורה לפעול אחרת והצגת מגוון הדעות כמו גם הזרמים
התרבותיים השונים הרווחים בציבור היא מנשמת אפה. כך לגבי עמדות ימין ושמאל, כך לגבי יחסי אזרחים ותיקים וחדשים וכך לגבי כל נושא שקיימים בגינו דעות שונות. אין צורך לומר שכאשר דעה או מגמה תרבותית אינם מועברים לציבור, פירושו של דבר הוא קבעונם של דעותיו. זוהי השפעה ככל השפעה אחרת.
תופעה זו נידונה במישורים רבים. שנים רבות נטען להגמוניה שמאלנית שלא נתנה ביטוי לימנים כך עד היום בעניין המוזיקה החסידית שאיננה קיימת כלל ועיקר בשידורי הרדיו והטלוויזיה, זאת למרות שהמוזיקה הלועזית שוודאי איננה משקפת "ישראליות", תופסת חלק נכבד.
עם זאת יצויין כי לגבי קבוצות אוכלוסיה (כ"עולים" או "חרדים") אשר אינן צורכות חלק מהתקשורת הכללית (לפחות ברמה ההצהרתית) ניתן להעלות שאלת ביניים, האם יש מקום כלל ועיקר לתת ייצוג לתרבותן (להבדיל מדיווח), בה בעת שאלו אינם עושים שימוש במדיה הנתונה ?
יש להניח שהתשובה תהיה חיובית.
דוגמא מחזקת לכך אנו יכולים לראות לאחר מכן כאשר התפוצצה פרשת "בר און חברון":
ראשיתו של סיפור זה בעתירת עיתון "הארץ" כנגד היועץ המשפטי לממשלה בגין אי פירסום עמדתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל בעניין "פרשת בראון".
בית המשפט סבר אחרת מפרקליטי העיתון ולא נמנע מלמתוח ביקורת נוקבת על "מניעי "הארץ", ביקורת ש"נחסכה" מקוראי העיתון. כך כתב ביהמ"ש 55 :
"... חוות דעתה של פרקליטת המדינה היא כאמור אחת מני שלש או ארבע חוות דעת וניירות עמדה שהוגשו ליועץ המשפטי, מדוע עותרת, אם כך, העותרת לחשיפת חוות דעתה בלבד ונמנעת מעתירה לגילוי ההמלצות וניירות העמדה של פרקליט מחוז ירושלים, או של פרקליטים אחרים, שהמלצתם היתה שונה מזו של פרקליטת המדינה. האם כך רק משום
שפרקליטת המדינה המליצה על העמדה לדין ואילו האחרים לא סברו כמותה, או שהמליצו על העמדה לדין בעבירות קלות יותר ?
לו אכן האינטרס הציבורי המובהק והוא בלבד היה עומד לנגד עיניה של העותרת, היה עליה לעתור לגילוי כל חוות הדעת וניירות העמדה שהוכנו ונדונו אצל היועץ המשפטי לממשלה ולא להסתפק בזו של פרקליטת המדינה שכן אם קיים עניין ציבורי בחשיפת ההתדיינויות וההתיעצויות הקיימות והדעות השונות של בכירי הפרקליטות, בפרשה זו,
מן הדין ומן הראוי שכולם תחשפנה ולא רק המלצה או דעה אחת מתוכן... חשיפה של מידע חלקי בדבר ההתיעצויות והתדיינויות פנימיות בפרקליטות לקראת קבלת ההחלטה הסופית, תוך התעלמות או גילוי דעות או המלצות אחרות ושונות מאלה שיחשפו - תפגע במעמדה של מערכת אכיפת החוק בכללותה ובמיוחד במעמדה האוביקטיבי המיוחד
ובאמינותן של רשויות התביעה הכללית בעיני הציבור... אין ספק כי הסתברות התרחשותה של פגיעה חמורה כזו, במידה ויחשף מידע חלקי בלבד, היא ברמה של "ודאות קרובה" ועל כן מן הדין למנוע את פרסומו או גילוי של מידע חלקי..."
זהו חלק הרציו של פסק הדין, עליו דיווח "הארץ" במילים מעטות תוך השמטת הביקורת הנוקבת על עתירתו. ביהמ"ש הוסיף והתייחס לשאלה תאורטית ("יטען הטוען") אליה לא נדרש כלל ועיקר ע"י התובעים (הגם שמצויה במסגרת סמכותו) והיא האם יש להתיר את פרסומן של כלל חוות הדעת. גם על שאלה זו ענה השופט שעיה בשלילה.
"הארץ" לא בצע את הבחנה בין 2 חלקי פסק הדין, וציטט את 2 חלקי פסה"ד כאחד, כאשר הדיווח הסתיים בציטוט דלהלן :
"... חשיפה רבתי מעין זו של הפרוטוקולים, ניירות העמדה וההמלצות שהונחו על שולחנו של היועץ המשפטי תגביל את יכלתם של הגורמים המיעצים ליועץ המשפטי ותרתיע אותם מלהציג עמדה באופן חופשי על פי מיטב שיקול דעתם, ללא חשש שאלו יחשפו לציבור... חשיפה זו עלולה ליצור או להפעיל לחצים גלויים או סמויים ולהשפיע על
שיקול דעתם העצמאי והענייני מבחינה מקצועית..." (ההדגשה שלי)
כך, לא יכול איש להבחין כי החלק המרכזי בנימוקי פסה"ד הוא חוסר תום הלב של העותרים.
סיכום ודיון
עבודה זו עסקה בנושא השפעת התקשורת הכתובה על מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ל"הסכם חברון".
אנו רואים כי לאורך כל החודש-חודשיים שלפני חתימת ההסכם וקבלת אישורו בממשלה, העיתונות כותבת ללא הרף על הבעיות שיוצרות ההתנחלויות, מסכנות התושבים וכיצד ניתן לפתור את הבעיה במהירות אפשרית. כמעט שאין שומעים מהעיתונות הנפוצה (ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ) אודות בעיות המתנחלים. סיפורים מעין אלו ניתן לראות
רק ב"מקור ראשון" או בעיתון "הצופה". לאור זאת, אך טבעי הוא הדבר כי ראש הממשלה יושפע מכתבות אלו.
בעת האחרונה קמו עוררים על המחסום הקנייני המגן על התקשורת הכתובה. החשוב בהם הוא הנשיא ברק אשר בהרצאתו לרגל צאת ספרו של פרופ' זאב סגל18 העלה הצעה עליה חזר שוב בהזדמנויות נוספות ולדבריו איננה בגדר עמדה מגובשת, אך טיבן של הצעות כאלו ביוצאן מפי ברק - לקרום עור וגידים. בהרצאתו סוקר ברק את מסורת חופש
הביטוי בישראל. את הנוסחאות שגובשו בחלוף הזמן ואת ההיבטים השונים בתקשורת הציבורית ובעיתונות הפרטית.
התקשורת הכתובה, טוען ברק, על אף מיקומה במתחם הקניין הפרטי, ממלאת פונקציות ציבוריות, חבה חובת נאמנות לצרכנייה וממילא מהוה גוף כלאים, אשר יש לשקול להחיל כלפיו גם עקרונות מתחום המשפט הציבורי. כך נעשה, ממשיך ברק, אף בגופים אחרים דומים אשר היחס אליהם זכה לכינוי "דואליות נורמטיבית".
עמדתו זו זכתה כמובן לתגובות סוערות הן בתקשורת והן בעולם המשפט. עתון "הארץ" למשל, כמתבקש,28 לא אהב את הרעיון ותקף אותו בחריפות. גם ועדת צדוק אשר דנה גם בנושא זה38 ודחתה את הצעתו של הנשיא ברק.
לדעתי אם אכן יש בעיה בהצעתו זו, הרי היא בכך שאין בה די. עובדה היא שאין הבדלים גדולים בין התקשורת הכתובה למשודרת ברמת הדיווח (הגם שזו לא נסקרה פרטנית בעבודה זו) על אף שעל האחרונה חלים כללי המשפט הציבורי. אין כל סיבה להבחין בעניין זה בין תקשורת ציבורית לפרטית. המבחן הוא בתוצאה ואין כל סיבה להציב
נורמות רק כנגד גורם פלוני עקב היותו בבעלות פורמאלית של החברה ולהניח לגורם אלמוני אשר השפעתו דומה לעשות בחברה כבתוך שלו.
כל התחמה כזו היא פורמאלית ופתטית כאחד. יש אפוא לקוות שהנשיא ברק ימהר לממש את איומו.
ביבליוגרפיה
אברהם, א. (1993) התקשורת בישראל מרכז ופריפריה. תל אביב: ברירות.
חופש העיתונות בין מיתוס למציאות, פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת ת"א, תשנ"ו - 1996.
שנער ד., "וכל העם רואים את הקולות: הומוגניות וסקטוריאליות בתקשורת", בתוך י. קופ (עורך), פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים, המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000.
נספחים
ידיעות אחרונות 17.12.96
בחודשים האחרונים מעשי האלימות משני הצדדים התגברו בצורה משמעותית. 11 מתנחלים בחברון ובקריית ארבע נהרגו מאז תחילת האינתיפאדה על-ידי פלסטינים. בנוסף, פלסטינים ירו ופצעו מתנחלים, השליכו עליהם בקבוקי תבערה ויידו עליהם אבנים.
מעריב 16.12.96
העיר חברון היא העיר הפלסטינית היחידה בגדה המערבית שבליבה ישנה התנחלות. מסיבה זו, לא נסוג צה"ל ממנה כמו משאר הערים, לאחר חתימת הסכם הביניים ב-1995. רק בהסכם המתגבש תחולק העיר לשניים. אזור 1H-, המשתרע על כ-18 קמ"ר ומהווה את רוב שטח העיר בו מתגוררת רוב האוכלוסייה, נמסר לשליטה פלסטינית מלאה. אזור -2H,
המשתרע על כ-4.3 קמ"ר, נותר בשליטה ביטחונית ישראלית ולרשות הפלסטינית נמסרו רק הסמכויות האזרחיות בנוגע לתושבים הפלסטינים. נכון לכתיבת מאמר זה מתגוררים באזור -2H כ-35,000 פלסטינים, מתוך כ150,000- תושבים בחברון כולה, וכ-500 מתנחלים, רובם בעיר העתיקה במוקדים הסמוכים זה לזה: שכונת אברהם אבינו, בית רומנו,
בית הדסה ותל-רומיידא. במהלך מבצע נכנס צה"ל שוב לאזור -1H.
באזור -2H פעלו בעבר השוק הסיטונאי, שוק הירקות, אלפי חנויות ואזור תעשייה. היום עבר המרכז המסחרי של העיר לאזור -1H, שכן ישראל מונעת כמעט לחלוטין פעילות מסחרית באזור -2H.
על פי הערכות שונות, מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית נסגרו באזור -2H בין 2,000 ל2,500- עסקים בקסבה ובבאב א-זוויה. ברחוב אל-קאסבה ישנן כ500- חנויות, אולם רק 15 מתוכן נפתחות אחת לכמה ימים, למשך השעות הספורות בהן מוסר העוצר. עשר מאפיות ועשר מסעדות שהיו ברחוב נסגרו, חלקן נפתחו מחדש ב-H-1. ברחוב אל-שלאלה
הקטנה ישנן 130 חנויות משני צידי הרחוב, שכולן נסגרו. לבעלי העסקים אין גישה לחנויותיהם, והמעבר ברחוב אסור על פלסטינים שאינם תושבי הרחוב. ברחוב א-שוהאדא סגורות כל החנויות וחלקן נפרצו על-ידי מתנחלים במהלך האינתיפאדה.
סימן נוסף לעזיבת האזור הוא מספר התלמידים בבית הספר "קורדובה" מול בית רומנו, שירד מכ-500 תלמידים ערב האינתיפאדה לכ-130 היום. ח'אלד קאוואסמי מHRC- מסר לבצלם שערב האינתיפאדה הייתה רשימה של כ-800 בקשות של פלסטינים המעוניינים לעבור ולהתגורר בקסבה. כיום עומד מספר הבקשות על עשר בלבד.
הארץ 23.12.96 החיים בקסבה של חברון
עדותו של נידאל פאריד חמידאן אל-עוויווי, בן 34, נשוי ואב לשבעה, עובד עיריית חברון, תושב הקסבה בחברון:
אני נשוי ואב לשבעה ילדים, הבכור בן 14 והקטן בן שנה וחצי. אני מתגורר בדירה בבית מגורים ישן, שירשתי מאבותיי. הבית נמצא בקסבה של חברון, בכניסה לשוק הירקות הישן, והוא צמוד להתנחלות אברהם אבינו. בדירה שלי יש שלושה חדרים, מטבח ושירותים. שני חדרים נמצאים בקומה השלישית וחדר קטן נוסף בנוי על הגג. אנחנו
מתגוררים בשני החדרים שבקומה השלישית כי הצבא הקים עמדת תצפית על הגג והחיילים אוסרים עלינו לעלות לחדר השלישי שעל הגג.
אני עובד כמפקח בעיריית חברון. שכרי החודשי הוא 1,112 ש"ח. אולם מאז ה15.11.95- אני לא יכול לצאת לעבודה בגלל העוצר שמוטל על השכונה.
עברתי להתגורר בדירה הזו לפני שבע שנים. במשך כל התקופה שבה אנחנו גרים במקום אנחנו סובלים מהתנכלויות לנו ולרכושנו. גם המתנחלים וגם החיילים מציקים לנו כל הזמן. רמת ההטרדות גברה לאחר שפרצה אינתיפאדת אל-אקצא. אנחנו רוב הזמן נמצאים בעוצר. למצב זה יש השפעה רבה על תנאי המחיה שלי ושל משפחתי. בעבר הייתה לי
עבודה נוספת בחברת המכוניות אבו עישה. משכורתי במקום הייתה 1,600 ש"ח בחודש. משרדי החברה פעלו בזמנו באזור -2H, אך הם נסגרו.
בגלל העוצר, אני ואשתי מנותקים כמעט לחלוטין מהחברים שלנו וממשפחתנו. כל הזמן אנחנו כלואים בבית כמו אסירים והקשרים החברתיים שלנו עם חברינו וקרובינו נקטעו. הפעם האחרונה שביקרתי אצל הוריי הייתה בחג. קורה לעיתים שעוברת תקופה ארוכה של יותר מחודשיים עד שאני מצליח לבקר אצלם.
מצבנו הכלכלי התדרדר ומשכורתי הדלה אינה מספיקה לצרכי המשפחה. נאלצתי לנתק את קו הטלפון ואני גם לא יכול לקנות רהיטים וציוד הכרחי אחר במקום זה שמתבלה. באשר למזון, אנחנו מסתפקים במינימום ההכרחי.
העוצר המתמשך וההטרדות השפיעו גם על השכנים שלנו, שחלקם עזבו ועברו להתגורר באזור -1H. בקטע של מאתיים מטרים ברחוב, מהכניסה לקסבה ועד לביתי, נותרו רק שש משפחות מתוך 23 שגרו כאן קודם. 240 חנויות נסגרו בקסבה בקטע שבין הכניסה לקסבה ועד מערת המכפלה. מספר רב של בעלי עסקים שסגרו את עסקיהם במקום פתחו עסקים
חדשים או עברו לחנויות אחרות באזור -1H. גם השוק סגור עכשיו. הצבא לא הסתפק בכך שהחנויות סגורות לתקופות ארוכות ובשבועיים האחרונים ריתך את הדלתות ליותר מעשרים חנויות שקרובות להתנחלות אברהם אבינו.
ההתנכלויות לי ולמשפחתי התחילו עוד לפני שפרצה אינתיפאדת אל-אקצא. בתאריך 26.8.95 אני ואשתי אושפזנו בבית חולים עקב שאיפת עשן, כאשר מתנחלים מההתנחלות אברהם אבינו הציתו את החלק התחתון של ביתנו. בתקופת האינתיפאדה, בתאריך 4.8.96 חייל אחד התנפל על בני, סעיד, בן ה14- ודחף אותו אל שער ברזל. כתוצאה מכך נגרם
לו שבר בגולגולת והוא אושפז. בתאריך 5.9.96 חייל ישראלי זרק אבן גדולה, שמשקלה היה יותר משלושה ק"ג, על בני, ר'אזי, בן השלוש כשרכב על אופניים עם אחיו סעיד ליד הבית כשהיתה הפסקה בעוצר. השוק השמאלית של ר'אזי נשברה בשני מקומות והוא אושפז בבית חולים.
בתאריך 22.12.96 חסם צה"ל את הכניסה לשוק הירקות בעפר ואבנים. העפר והאבנים הצטברו בכמויות גדולות בכניסה לביתנו ואי אפשר היה לפתוח את השער. כל בני המשפחה היו בבית, פרט לבנותיי, סעאד בת השבע וסוהאד בת השש, שהיו בבית הספר. הן הצליחו לחזור הביתה רק לאחר ארבעה ימים, כאשר עיריית חברון פינתה את העפר משער
הבית. ביום הראשון הוכרז על עוצר באזור והצבא לא התיר לעובדי העיריה לסלק את העפר באותו יום. גם זרם החשמל נותק באותו יום בידי הצבא. ביקשתי מאחד הקצינים שיאפשר לעובדי התחזוקה של העיריה לחבר את הכבל ולחדש את אספקת החשמל, אך הוא סירב. נותרנו בלי חשמל במשך עשרה ימים. לבסוף העירייה חיברה אותנו לכבל חשמל
אחר כי הכבל שנותק עובר בהתנחלות אברהם אבינו.
החיילים שנמצאים בנקודת התצפית שעל גג ביתנו נכנסים לבית פעמיים בשבוע בממוצע. בעבר הם היו נכנסים אחת ליום, לטענתם כדי לערוך חיפוש.
ביום שבו נקבר המתנחל נתנאל עוזרי, לפי כחודשיים, עלו מתנחלים על גגות כל הבתים סביב ביתי. הילדים לא יכלו ללכת לשירותים שנמצאים בנפרד מחדר השינה, משום שהמתנחלים בחוץ יכלו לראות את כל מי שהולך לשירותים. התקשרתי לעירייה, דיברתי עם ראש העיר והסברתי לו את הבעיה. ראש העיר אמר לי שיש לו חבר, קצין משטרה
ישראלי, והוא יבקש את עזרתו. אחרי שעה הגיעו קצין משטרה וקצין משמר גבול והביאו איתם קופסת מתכת. הם אמרו שאינם יכולים לאפשר לנו ללכת לשירותים, נתנו לנו את הקופסה ואמרו שנשתמש בה במקום שירותים. קצין משמר הגבול אמר לי שהוא במקומי היה קונה רובה ויורה בעצמו, רק לא לחיות בצורה כזו.
זהו פרק מעלילות חיינו בבית הזה. אני חושב שמה שעושים לי ולמשפחתי נועד לכפות עלי לעזוב את הבית ולעבור דירה. אני לא יכול לעזוב את הבית, כי אין בבעלותי בית אחר ומשכורתי לא מאפשרת לי לשכור בית אחר. אני גם מאמין שאם אעזוב את הבית המתנחלים ישתלטו עליו ואני לא מוכן לזה
הארץ 19.12.96
אי-אכיפת החוק על מתנחלים
מאז הקמת ההתנחלות בחברון הביא החיכוך בין המתנחלים לבין הפלסטינים לתקריות אלימות רבות. פגיעות בנפש וברכוש הפכו מזמן לעניין שיגרתי בחברון.
משפרצה אינתיפאדת אל-אקצא גברו מעשי האלימות. בשנתיים וחצי האחרונות הרגו פלסטינים 11 תושבי חברון וקריית ארבע, בהם שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים. בנוסף, יידו פלסטינים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מתנחלים וירו עליהם. מערכת הביטחון מגיבה למעשים אלה בחומרה, לא פעם תוך הפרת זכויות האדם של האוכלוסייה
הפלסטינית.
פגיעות של מתנחלים בפלסטינים נעשות בין אם בתגובה לפגיעה של פלסטינים במתנחלים ובין אם בלי קשר לאירועים אלה. בין השאר, מתנחלים תקפו פלסטינים, שרפו חנויות ומבנים, יידו אבנים וניסו להשתלט על מבנים. במקרה החמור ביותר הרגו מתנחלים את ניבין ג'מג'ום, ילדה בת 14. ברוב המכריע של המקרים, מערכת הביטחון כמעט
ואינה מנסה למנוע מעשים אלה ואינה נוקטת בצעדים נגד מפירי החוק לאחר התרחשותם.
מצגת שהכין המינהל האזרחי מתארת מציאות זו ומעידה על כך שמערכת הביטחון מודעת לה היטב. על-פי המצגת, מעשי האלימות של מתנחלים הם מהלכים מתוכננים היטב, שנועדו להרחיב את היישוב היהודי בחברון ולגרום לפלסטינים לעזוב את בתיהם באזור -2H. זהו ניתוח המצב על פי המצגת:
עקרונות מנחים של הישוב היהודי
חברון היא עיר יהודית וליהודים זכות ראשונים בה.
באזור -2H יש רכוש יהודי גזול ברשות הפלסטינים. יש להשיב הרכוש הזה לידיים יהודיות.
על הישוב לחתור לפיתוח ולהתרחבות מתמדת על-מנת לבסס את קיומו.
השלטון הינו כלי להגשמת מטרות הישוב ותו לא.
ארועי האינתיפאדה הוכיחו את צדקת המתנחלים, ונתנו להם לגיטימציה לעבור על החוק.
רקע כללי
עוד לפני פרוץ האינתיפאדה דווחו מאות אירועים של הפרות חוק על-ידי המתנחלים כלפי הפלסטינים, משקיפי TIPH, זרים, צה"ל משטרת ישראל ואנשי המנהל.
מדובר באלימות מילולית, אלימות פיזית, פגיעה ברכוש והסגת גבול.
גלי אלימות בעקבות הריגת יהודים מבני ההתנחלות.
ירידה ברמת ובקצב של הפרות החוק מסוף שנת 2001 ועד לכתיבת הדו"ח בעקבות פעילות צבאית, הגבלות תנועה על הפלסטינים, ולחץ על המתנחלים להורדת האלימות.
הארץ 19.12.96 , הזחילה של המתנחלים
נג'אתי א-שעראווי, בן 59, אב לשמונה ילדים, תיאר בעדותו כיצד השתלטו מתנחלים על ביתו,
נולדתי וגדלתי בבניין ישן בן עשרה חדרים שנבנה לפני 150 שנה. הבעלות על הבניין התחלקה בינינו ובין משפחת א-סיאג' מחברון. בבית הזה התחתנתי וגם הולדתי שמונה ילדים. אחד מאבות אבותי קנה את הבניין מיהודי אחד וברשותי מסמכים שמוכיחים את הקנייה. אני ומשפחתי גרנו בדירה בקומות השלישית והרביעית, ששטחה 120 מ"ר ויש
בה שלושה חדרים, שירותים ומטבח. הבניין נמצא בכניסה לשוק בקסבה וצמוד להתנחלות בית רומאנו.
עד ראשית שנות השמונים גרנו בבניין בלי הפרעות. אחרי ההתקפה על בית הדסה ב1980- התיישבו מתנחלים בבית הספר אוסאמה בן מונקז, שנקרא מאז בית רומאנו. הבית והמשפחה הפכו למטרה למעשי אלימות חוזרים ונשנים של המתנחלים. הם נהגו לזרוק עלינו אבנים ואשפה ואיימו עלינו כדי להכריח אותנו לעזוב את הבית. הם גם שלחו אלינו
מתווכים שניסו לשכנע אותנו למכור את הבית. רוב בני המשפחה סבלו מהתנכלויות ומכות ממתנחלים ומחיילים ישראלים. למרות האלימות וההתנכלויות המשכנו לגור בבית, אבל השכנים, בני משפחת א-סיאג', נטשו את הבית ועברו לגור באזור אחר בחברון מיד לאחר הקמת ההתנחלות בבית רומאנו. אני ומשפחתי לא עברנו כי לא מצאנו דירה במקום
אחר.
האלימות מצד המתנחלים המשיכה ואפילו התגברה בשנות התשעים, בייחוד לאחר הקמת המבנה החדש בבית רומאנו. המבנה יותר גבוה מהבית שלנו ומשקיף עליו, והמתנחלים נהגו לעמוד על הגג ולזרוק עלינו אבנים ואשפה. הגשתי עשרות תלונות למשטרת ישראל נגד המתנחלים אבל לא יצא מהן כלום. המשכנו לגור בבית ולסבול את ההצקות
וההטרדות.
ב20.1.91- בני אחמד, שהיה אז בן שש, איבד את עינו הימנית מפגיעת רימון הלם שזרקו חיילים. נערך משפט בנושא זה ולבני נפסקו פיצויים בסך 115 אלף ש"ח.
מעריב,2.2.97
המצגת שהכין המינהל האזרחי מצביעה לא רק על-כך שמערכת הביטחון מודעת למעשי האלימות, אלא גם על כך שהחוק לא נאכף על מתנחלים שמפירים אותו. כפי שנכתב במצגת:
פעולות יהודים בחברון, כפי שתוארו, מצטיירות גם אם אין זה נכון, כאילו נעשות בחיפוי השלטון הישראלי, שכן אין נתונים חדים, ברורים, וכמותיים שזרוע אכיפת החוק הישראלית יכולה להציג פנימה והחוצה, גם כפועל יוצא של אכיפת חוק וגם לצרכי הסברה והזמת שמועות.
מדינת ישראל נראית רע מאוד בכל הקשור לשלטון החוק בחברון.
מסקנה זו אינה חדשה. דו"חות של ארגוני זכויות האדם שהתפרסמו במהלך השנים ודיווחים שהופיעו בכלי התקשורת, סיקרו נושא זה בהרחבה. וועדות רשמיות שהוקמו לבחינת הנושא הגיעו למסקנה דומה. ב1982- הצביעה וועדת קרפ, שהוקמה כדי לבדוק את הטיפול בתלונות נגד מתנחלים, על בעיות רבות באכיפת החוק, כולל אי פתיחת חקירות,
התמשכות בלתי סבירה של החקירות וניהול כושל של חקירות בחשדות חמורים. וועדת שמגר, שהוקמה לאחר הטבח במערת המכפלה בפברואר 1994, הגיעה למסקנות דומות. בין השאר קבעה הוועדה כי "... דיו רב נשפכה בנושא זה, והושמע הרבה מלל, אולם כל שנעשה בפועל היה איטי מדי, מעט מדי ומאוחר מדי. לא עלה בידי ממשלות ישראל
לדורותיהן, והגופים הביצועיים המופקדים על הנושא, לעשות את המירב כדי לאכוף את החוק, בעקבות האינתיפאדה, לא במגזר הערבי ולא במגזר היהודי".
ידיעות אחרונות , "המתנחלים מפעילים כח". 19.12.96
אחרי הפעולה נגד הצבא הישראלי באזור ואדי אל-נסארה ["ציר המתפללים"], ב15.11.96-, שבה נהרגו 12 חיילים, כרתו המתנחלים יותר ממאה עצים, רובם עצי זית גדולים ועתיקים שהיו מקור הכנסה עבורנו. אחרי הפעולה הזו השתנו דברים באזור. הצבא הקים מגדל פיקוח צמוד לחלקה שלנו, סלל כביש אספלט והקים חומה לאורך הדרך למערת
המכפלה. הרבה עצים נכרתו, יותר מחמישים דונם, בשטחים שבבעלות משפחות סאבר, דענא ואבו חמאד.
ההתנכלויות מצד תושבי קריית ארבע גברו בחודשים האחרונים. הם מיידים אבנים לעבר הבתים, מנפצים חלונות, רודפים אחרי ילדים, מכים אותם באלות ובאבנים, מכוונים את הרובים שלהם אליהם והורסים קרקעות ועצים.
הארץ 4.1.97 "אלימות של אנשי כוחות הביטחון"
בצלם גבה עדויות רבות בנוגע להתעללות של אנשי כוחות הביטחון בפלסטינים באזור -2H. נושא זה זכה לאחרונה לעיסוק תקשורתי נרחב, בעקבות מעצרם של ארבעה שוטרי מג"ב בחשד להריגתו של עימראן אבו חמדייה ב30.12.95-. באותו יום, בשעות הערב, עבר ג'יפ של מג"ב ברחוב טארק בן זיאד בחברון. ברחוב עמדו ארבעה פלסטינים, בהם
אבו חמדיה. השוטרים עצרו לידם, דרשו מהם להציג תעודות זהות והעלו את אבו חמדיה לג'יפ. כעבור כחצי שעה נמצאה גופתו באזור התעשייה של חברון.
כבר למחרת פנה בצלם למחלקה לחקירות שוטרים בדרישה שהאירוע יחקר. כחודש לאחר מכן, ב הסכימה משפחתו של אבו חמדיה להוציא את גופתו מהקבר לצורך נתיחה פתולוגית. הארגון הפלסטיני אל-חאק ובצלם הביאו לארץ פתולוג דני, ד"ר יורגן תומסן, על-מנת שישתתף בנתיחה, יחד עם פתולוג ישראלי. דו"ח הנתיחה קבע חד משמעית כי אבו
חמדיה נהרג כתוצאה ממכה חזקה בראשו.
ידיעות אחרונות "עוצר וסגירת עסקים" 2.8.96
מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצא מטיל צה"ל הגבלות חסרות תקדים על תנועת תושבי השטחים. התנועה בכבישים נאסרה כמעט לחלוטין והתנועה בתוך שטחי הגדה מוגבלת באמצעות מאות מחסומים מאויישים וחסימות פיסיות בכניסות לערים ולכפרים.
אזור -2H בחברון הוא האזור בו מוטלות הגבלות התנועה הקשות ביותר, בשל נוכחותם של המתנחלים בלב העיר. באזור מוטל עוצר ממושך וכמעט כל החנויות והשווקים שהיו בו נסגרו. בעבר היווה האזור את המרכז המסחרי של העיר אולם היום האזור ריק.
דו"חות שפירסם מחוז חברון של הלשכה הפלסטינית למידע, מתארים את הנזקים הכלכליים שנגרמו לרשות בכלל ולחברון בפרט כתוצאה משנתיים וחצי של אינתיפאדה. הדו"ח קובע כי הפעילות הכלכלית בחברון ירדה בכ50%- מאז פרצה האינתיפאדה, זאת, בין השאר, כתוצאה מסגירת עסקים, חסימת רחובות והעוצר הממושך. גם אם מובאים בחשבון
גורמים כלכליים אובייקטיביים כמו המיתון העולמי וירידת הצריכה בשווקי מדינות ערב, ישראל והשטחים, עדיין יש להגבלות התנועה, לחסימת הדרכים, לעוצר, לסגר ולסגירת השווקים והחנויות השפעה מכרעת על כלכלת אזור -2H, כפי שיפורט להלן.
בנוסף לסגירת העסקים, השתלט צה"ל כבר בתחילת האינתיפאדה על שלושה בתי ספר בשכונת ג'בל ג'והר שבאזור H-2, בהם למדו 1,835 תלמידים. בתגובה לעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח נגד תפיסת בתי הספר, טענה המדינה כי הדבר נחוץ בשל "צרכי ביטחון מוחלטים". בית המשפט קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה. בצלם שלח מכתב
לדובר צה"ל על-מנת לברר האם נפתחו בתי הספר מחדש. בתגובה, ענה הדובר כי בתי הספר טרם נפתחו וכי צה"ל יישאר בהם כל עוד יימשכו פיגועי הירי.
הארץ 2.1.97 "כרגיל- עוצר בשטחים "
מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצא הטיל צה"ל עוצר במשך ימים רבים על התושבים הפלסטינים באזור -2H בחברון. הטלת עוצר על אזור H-2 הפך זה מכבר לעניין שגרתי, עם הפסקות קצרות לצורך הצטיידות.
בצלם פנה לדובר צה"ל על-מנת לקבל נתונים מדוייקים על מספר ימי העוצר שהוטלו באזור H-2 במהלך האינתיפאדה הנוכחית, אך נענה כי אין ביכולתם לספק נתונים מסוג זה. עם זאת, מתחקיר בצלם עולה כי מדובר בחודשים ארוכים בהם היו אנשים כלואים בבתיהם. עוצר יכול אמנם להיחשב לצעד לגיטימי כאשר מדובר בצרכים ביטחוניים
מוגדרים ודחופים וכאשר אין כל אמצעי אחר העומד לרשות כוחות הביטחון על-מנת למנוע פגיעה באזרחים או בחיילים. אולם נראה כי השימוש בעוצר בחברון הפך מזמן לאמצעי המיידי, הקל והזול להשגת כל מטרה בטחונית באשר היא, בלי קשר לדחיפותה. עוצר מוטל על תושבי אזור -2H בין אם בתגובה למעשי אלימות של פלסטינים, בין אם
בתגובה למעשי אלימות של מתנחלים ובין אם כדי לאפשר למתנחלים לקיים אירועים ציבוריים.
בראשית האינתיפאדה הוטלו על האזור שלושה חודשי עוצר רצופים. מיד לאחר הריגתה של שלהבת פס בת העשרה חודשים הוטלו שלושה שבועות של עוצר. לאחר האירוע בציר המתפללים, בו נהרגו תשעה מאנשי כוחות הביטחון ושלושה אנשי כיתת הכוננות של קרית ארבע, הוטלו על אזור -2H שישה חודשי עוצר רצופים. העוצר הוטל אז גם על אזור
באב א-זאוויה, הנמצא באזור -1H, בצמוד ל-2-H ואשר צה"ל השתלט עליו.
צה"ל מטיל עוצר באזור H-2 גם בתגובה לירי של פלסטינים מתוך אזור -1H על מתנחלים. במקרה כזה ברור כי הטלת העוצר על הפלסטינים באזור -2H אינה קשורה לניסיון לעצור את הפלסטינים היורים או כדי למנוע את הירי, אלא מדובר בענישה קולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית.
במקרים אחרים מטיל צה"ל עוצר על הפלסטינים כדי לאפשר למתנחלים המתגוררים בעיר להמשיך ולנהל את חיי השגרה שלהם ולקיים אירועים ציבורים בעיר במהלך חגים יהודיים ולאומיים. כך היה בחג סוכות ב23.9.96-, כאשר צה"ל הטיל עוצר על התושבים הפלסטינים כדי שמתנחלי חברון יוכלו לארח אלפי ישראלים שהגיעו לטייל בעיר בביטחה.
האץ, 12.12.96 נסגרו השווקים והחנויות בקסבה של חברון
הקסבה, שהייתה המרכז המסחרי של העיר חברון, שותקה כמעט לחלוטין בשנתיים וחצי האחרונות. חלק מהחנויות והשווקים נסגרו בצווים צבאיים. אחרים נסגרו בשל היעדר קונים שלא יכלו להגיע לאזור, אם בגלל העוצר ואם בגלל ההגבלות האחרות על תנועת התושבים הפלסטינים. אזור באב א-זאוויה, עליו השתלט צה"ל, היה אף הוא חלק
מהמרכז המסחרי של חברון, שותק אף הוא מסיבות דומות. על פי הערכות שונות, נסגרו בין אלפיים ל2,500- עסקים בקסבה ובבאב א-זוויה. הטלת העוצר על אזור באב א-זאוויה וסגירת החנויות בו קשה במיוחד לסוחרים, שכן לרבים מבעלי העסקים שם היו בעבר חנויות בקסבה של חברון והם עברו לאזור זה בשל הקשיים שם. סגירת החנויות פעם
נוספת מגדילה את הפסדיהם.
הפ' 1635/00 (תל אביב) הוצאת עיתון הארץ נ' משרד המשפטים השופט ניסים שעיה (לא פורסם)
כך למשל הארץ, מאמר מערכת, 1996 הארץ, "במה בלי כפייה"., 20.5.96 עמ' ב,1

תגים:

תהליך · השלום · אוסלו · נתניהו · סיקור

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "תפקיד התקשורת במהלך ניהול המשא ומתן לשלום בהסכם חברון", סמינריון אודות "תפקיד התקשורת במהלך ניהול המשא ומתן לשלום בהסכם חברון" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.