"בשדה" של ביאליק ו"נוקטורנו" של טשרניחובסקי כשירי טבע

תקציר העבודה:

השירים "בשדה" של ביאליק ו Nocturno" - " של
טשרניחובסקי כשירי טבע.

תוכן עניינים: hc0370
1. מבוא
2. מיקום הרצף הדיכוטומי שירה-פרוזה
3. אלמנטים דרמטיים קשורים
4. הגעגועים המבוטאים בשירים
5. הקונבקציות הספרותיות בשירים אלה
6. הפן הטרגי בשירים אלה
7. "האני הבודד"
8. סיכום
9. מקורות



גם ביאליק וגם טשרניחובסקי בשיריהם "בשדה" ו Nocturno"-" מגלים פן רומנטי. הם
מגלים התפעמות והתפעלות מיופיו של הטבע ומתרפקים על עבר רחוק מאד. הטבע
והעבר הרחוק משמשים עבורם כאינסטרומנט (כלי) לשחרור האני שלהם אבל לכל אחד
מהם אני שונה.
ביאליק מחפש אני לאומי ובורח מאלה שמענים אותם רותו. הוא מרגיש את עצמו
מושפל ומבוזה. הוא בורח לשדה הפיזי הקרוב ומדמה לעצמו שהוא נמצא בשדה בסמוך
לכרמל ומצפה לפגוש את אחיו הרחוקים. הם מייצגים עבורו את ארץ ישראל, הארץ
המובטחת ואת עובדת יכולתו לגור בארץ אבותיו ולהבטיח את עצמו מפני השפלות
וביזיונות.
טשרניחובסקי ב"NOCTURNO" מחפש את האני האישי. אין הוא מתייחס בכלל
לאחים בכלל. הוא בורח מהעיר בגלל מה שהיא. הוא רוצה להיות עם עצמו בלבד. לתת
ביטוי ליכולתו ולרצונו "להיות, בהישנות הדמות והימים חוט אחד ברשת כל כוחות
עולמים" (עמ' 179) הוא רוצה להתמזג עם הטבע. הוא רוצה להביא את הקוגנינציה
שלו לפסגות הטרנצנצנטיים. אם לנקוט בלשון הקבלה הוא רוצה להיקלט בספירת
הכתר.
ביאליק עם כל שאיפתו למצוא עצמו בתוך עולם אנושי מאד ספציפי, הרי שניסיונו
לשחרור האני מעוגן בריאליה. לקראת סוף המאה ה 19 - התנועה הציונית החלה
לקרום עור וגידים והיא נקטה גם בצעדים אופרטיביים שאפשרו עליית יהודים בארץ
והקמתה מחדש של מדינה יהודית.
טשרניחובסקי עורג למה שהוא בלתי אפשרי, להתמזג עם האלוהות וכשהוא מכיר באי
ממשותה של שאיפה זו, בהצגתו את עצמו כמה שהוא שולי ביקום וכי אין לו שום
השפעה על כוחות הטבע הוא נשמע מאוד פתטי.
ביאליק מכיר גם כן במגבלות יכולתו להתמזג עם הטבע אבל מבחינה נפשית, מאדם מושפל
ומבוזה הפך בעצם לאדם גאה. בניסיונות להתמזג עם הטבע הוא עובר תהליך שירתו.

מקורות:

בכוח יתרמו בעבי הערפל...
יער ארנים - ועמודיו ענקים...
איש אל רעהו כביום מהפכה...
קצה היער ואימה חשכה
נפלה על בדיו ותפשה פארותיו..." (עמ' 178)
המשורר מתאר בפאתוס רב את מפעלות הטבע רבות העורמה. מצד אחד רכס ההרים ומצד שני עצי הארנים הענקים שהרי נדרשים מהטבע כוח רב מאוד והחלטיות להקים מונומנטים אדירים אלה והמשורר מסתכל על היער מרחוק - שהרי ממרחקים אפשר לדמיין את העצים "כאילו נדחקים איש אל רעהו, כביום מהפכה" (עמ' 178).
תחושה שכאילו עומד להרחש מה שהוא. והעצים עם כל גודלם מנסים לתמוך אחד במשנהו מהחשש לגורלם עם בואה של מהפיכה שתשנה סדרי עולם. ובהמשך הוא אומר:
"ליבי יתפעם...
אחים איתנים בתבל ומלואה
נפצו התוהו ובוהו ושבריו
נעל הנצח בפניכם את שעריו" (עמ' 179)
מתי הלב מתפעם? רק במצב של התרגשות וזו באה מטבעה בשל איזה שהוא אירוע שהשפיע על בעל הלב, עד כדי השפעה חריגה על דפוס פעולתו.
ולאחר מכן מדבר המשורר על "תוהו ובוהו ושבריו". המהפיכה שהוא קודם לכן הזכיר אותה שינתה אמנם סדרי תבל.
אם עד עתה כל דבר היה מאורגן, עתה העולם נמצא במצב כאוטי והוא הולך להבנות מחדש. בטבע רק דבר אחד קיים והוא הנצח. השאר נעלם, יש תוחלת חיים מוגדרת ומתוחמת היטב. אותם עמודים ענקיים היו ואינם עוד.
התיאורים הדרמטיים שבהם צובע המשורר את הטבע, אינם פרי דמיונו אלא הם נתפשים אצלו כחלק אורגני מהטבע בכל אלה טמון יופיו של העולם ובהם רוצה המשורר להתנסות.
הגעגועים המבוטאים בשירים
גם ביאליק וגם טשרניחובסקי מבטאים געגועים בשירים אלה. אם כי לכל אחד געגועים משלו. ביאליק מתגעגע למולדת שהיא תבנית נוף היסטורית וההתייחסות לכך נעשית בשתי צורות. דרך אחת היא הדרך המפורשת ודרך שניה היא הדרך הנרמזת. הדרך המפורשת היא באזכור מקום ספציפי לכרמל:
"לגיא, הכרמלה שם שלום מסביב אוהלים השליו,
שם ברוכי אלוה שאננים מפחד בניהם יתערו" (עמ' לו')
"רגלי ים מן ההר אל הבקעה נזקפו
מן הבקעה וכרמל ובהלות ברחו" (עמ' לז')
המשורר בורח מתבנית נוף מולדתו ותבנית נוף זכרונו. הוא את הכרמל לא הכיר, על כן הוא צובע אותו בצבעים ורודים. הוא עושה אידיאליזציה שלו. לכן גם כל השדה המתואר בשיר אמור להיות שדה ארץ ישראלי ומכאן אפשר אולי להבין למה הוא לא מקבל תשובות לכל השאלות שהוא מציג בפני השיבולים.
שאלה שיכולה להתעורר למה הוא לא פונה להרי ירושלים, אלא רק להר הכרמל. האם יש כאן רמז לאיזה שהיא גאולה משיחית? שהרי הכרמל מתקשר עם אליהו הנביא.
הדרך הנרמזת מופיעה בשורה הראשונה של הבית האחרון:
"ובכל זאת יקרתם לי, שדות, יקרתם לי שבעים ושבעה"  (עמ' לח)
בחלק הראשון של המשפט אפשר לשמוע את אהבת דוד ליהונתן "כי יקרה לי אהבתך מאהבת נשים" ובחלק השני שומעים את תפילת למך לנשים שלו:
"כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה". (בראשית ד' 24).
האידיאל שמוצא המשורר בעבר ההירואי בעל המשמעות הלאומית הוא בעל המשמעות הלאומית הוא שילוב של גיאוגרפיה ומילה כתובה. הזיכרון הקולקטיבי שלו ושל יהודים אחרים. התוכן הוא יהודי מובהק, אך המסגרת החשיבתית המנטלית היא אוניברסלית. הרומנטיזיזם הלאומי שהוא נפוץ באירופה מאז אביב העמים ב 1848.
טשרניחובסקי לעומתו מתגעגע לתבנית נוף קמאית. הוא עורג להוד קדומים - לשחר ימי בריאה. בתארו את היער הוא אומר:
"ורקמות של סברים וגזעים ערומים
סבורים וכרוכים ככתב החרטומים". (עמ' 178)
בצורתם, העצים מזכירים לו את כתב החרטומים המצרי, משל הוא רוצה להגיד שאם תמצא בידו אבן הרוזטה. הוא ידע לפענח את סודם כך גם את סודות העולם והוא אמנם אומר זאת בהמשך.
כוח ועוצמה אל הבו לי, הבו!
להמות רגשי לחיים ירעבו,
למצות ים תוגר על גליו ונטפיו
לחוג בסער החשר ורשפיו
להכיר את שגיון האורן ושכרונו
לחזות בסוד אלים ובכל הדר גאונו" (עמ' 129)
מכיון שהאיפרסיוניסטזם של המשורר עם כל היותו ערגה וכיסופים להוד, להדר ולנשגב יש בו גם מה שהוא מינורי. הנהייה שלו אחרי הרוח והעוצמה אינם כוחניים. הוא אינו מחפש את הרוח לשמו.
הוא מחפש את היכולת להבין, הוא מחפש את היכולת להתמזג עם היקום, הוא מתקדם לאט לאט, ספיגת כל הידע בבת אחת הוא מעל ליכולתו כבן אנוש ולכן הוא הולך צעד אחר צעד. צעד ראשון להרוות את רגשותיו, תעד שני לחזות את התוגה, צעד שלישי "לחוג בשער החשך", צעד רביעי להכיר את "שגון האון" צעד חמישי "לחזות בסוד אלים" וצעד
שישי ואחרון ההתמכרות וההתמזגות וגם אז הוא ישאר עם ההכרה שיכולת הידיעה שלו היא מוגבלת "חידת החיים לא תפתר" (עמ' )179. כל הצעדים שהוא נוקט בהם הם בבחינת רדונציה מנטלית לקראת ההתמזגות עם הטבע.
"להיות, בהשנות הדמות הימים,
חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים" (עמ' 179)
בגישתו זו כלפי הטבע טשרניחובסקי הוא מאוד שפינוסיסטי. לשיטתו של שפינוזה קיימות ארבע דרגות שבהן אנחנו יכולים להכיר דברים. הדרגה הגבוהה ביותר היא הדרגה הרביעית. הדרגה בה האדם יודע את האלוהים.
ובלשונות של שפינוזה "הטוב היותר נעלה של הנפש היא הכרת אלוהים, ומידתה היותר נעלה של הנפש היא להכיר את אלוהים.3
הקונבקציות הספרותיות המצויים בשירים אלה
ב"בשדה" וב"Nocturno" נעשה שימוש בקונבקציות ספרותיות לא מעטות המביאות לידי ביטוי את תחושותיהם של המחברים.
ב"בשדה" אומר המשורר "אבואה בבר ואחבא. ובקומת שיבוליו אטבעה".
(עמ' לו'). הוא ממשיל את שדה השיבולים לים. הוא מגמד את קומתו כנגד השיבולים והופך אותם לגבוהים והם בשבילו ים של שיבולים כמו אדם בים סוער  עלול להסחף עם הגלים כך גם הוא נסחף ב"שטף גליהם".
באותו בית הוא בונה קיקסימרון יפה במיוחד כאשר הוא אומר "אקשיבה דומית היער". ממתי אפשר להקשיב לדממה. אבל מתברר שזאת הדרך היחידה לשמוע "את רזי החורש" ודרך זו נמצאת אכן כטובה ביותר. רק מכוחה של יכולת זו הוא יכול לשמוע "את לחש העצים" ו"סוד שיח עליהם". הדממה אינה בעצם דממה, את האויר חוצים נימי קולותיהם
של עצים והמשורר במיומנות שרכש לעצמו לשמיעת דקויות צליליות מסוגל אכן להקשיב לדומיות היער.
כשהוא נמצא בשדה הוא מדבר על "משק הקנים הזקופות". שהו ביטוי המזכיר ביטוי אחר והוא: משק כנפי ההיסטוריה. המשורר בגעגועיו לכרל כאילו שומע את משק כנפי ההיסטוריה ובדמיונו, על כנפיהן הוא מגיע אכן לכרמל והוא אכן זוכה לראות את בני השדה במלוא הדרם. גם מבחינה פונטית בתוך המילים משק הקנים מובלע חלק מהביטוי
הראשוני "משק כנפי...".
את האדמה הוא מדמה לאם, והוא מבקש ממנה לחלוץ שד ולהיניק אותו.
רק אם היא תיניק אותו, היא תעניק לו מכוחה והוא יאזור עוצמה וירגיש שהוא שייך למקום. כל השייכות שלו לארץ ההיסטורית תבוא לידי מיצויה המלא, רק אם הוא ינוק מחלבה של הארץ והוא ירגיש את עצמו חלק ממנה המהות שלו כאדם הנגזרת מהמילה אדמה תמצא כאן את מלוא הלגיטימציה לאקזיסטנציה שלה.
טשרניחובסקי לעומת ביאליק, מתפייט. מעצם הפנייה שלו לטבע וגעגועיו לאותו מה שהוא קמאי, הוא אינו יכול שלא להתפייט.
ההתפייטות מטבעה היא מה שהוא אינהרנטי, בנסיונות לתאר ולהתמזג עם הקמאיות הנשגבת. יש צורך לבנות מטאפורות כדי לתאר גווני גוונים של תחושות. כאשר המשורר פותח את הבית השני הוא אומר "ערפילי אור כסף ממעל ניגרים" (עמ' )189.
על מים אנו אומרים שהם ניגרים והנה כאן המשורר מדמה את הערפילים למים. ערפילים מטבעם הם סטטיים והיעלמותם היא בדרך של התפוגגות וכאן הם זורמים, אבל הזרימה אינה שוצפת וגועשת, אלא איטית מה שהוא.
כשהוא מתאר את הלילה בבית הראשון הוא אומר:
"זרועות ליל רשפים קדמוני ונהרה,
זרועות ליל שקט רחב הידים
לילה בן חורים לו והוד יפעת פראים" (עמ' 178)
הליל מוזכר שלוש פעמים. כל פעם בשורה אחרת בצירוף אחר. פעם "ליל רשפים", פעם "ליל שקט רחב הידים" ופעם שלישית "לילה בן-חורים".
ריבוי השימוש במילה ליל על צירופיה השונים מעצימה את עוצמת החיוויון של המשורר מהלילה. מה שמביא את המשורר להזדהות עם הלילה הוא היותו של הלילה משוחרר וחופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
קיימת הנגדה מוסווית לפתיחה של השיר "קצתי בקריה". בשיר המשורר כפות לאזיקים של מחוייבויות, הלילה אינו כזה והוא המשורר רוצה להיות כמו הלילה. המשורר מצבע כאן פרסוניפיקציה של הלילה כאשר הוא מספר שהלילה קידם אותו בברכה, כשהוא בא אליו.
"זרועות ליל רשפים קדמוני ונהרה" (עמ' 178)
ראוי גם להתייחס לביטוי בן חורים שהוא ביטוי מקראי במקורו:
"אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי" (קוהלת פסוק 17) כמו שהראץ מאושרת במשק עצמאי וחופשי הלילה הוא חופשי - חופשי מחוקיה של הציוויליזציה והמשורר רוצה להיות חופשי כמו הלילה.
פרסוניפיקציה אחרת היא כאשר עצי היער מרגישים שבא יומם, שהרי אין הם יכולים לחיות לנצח והעצים.
"נדמו כיראים, וכאילו נדחקים
איש אל רעהו כביום מהפיכה" (עמ' 178)
כך בני אדם יכולים לחוש אימה מהי (בניגוד לבעלי חיים, שיכולים להיות מפורדים, אך הם אינם יודעים מהי אימה).
ובהמשך המשורר בונה הנגדה המתארת את המאבק המתמשך עד אין קץ בין הנצח ליער.
ועל הנצח בפניכם את שעריו,
ועצמתה וחוסן בהיקרא מפרים
קודחים וחודרים יד אפסי מרחקים
למטור מכמני החיים על סביבם
להיות ניר פורה לחיי אביבם" (עמ' 179)
הנצח אמנם לא מאפשר לעצים להיות לתמיד, הוא תוחם את תוחלת חייהם אך העצים לא מוותרים. אמנם כפרטים הם לא יצליחו להתמיד, אך יכולים הם להפיץ את זרעם על פני האדמה, למרחקים עד אין קץ ובתוך גזע (תרתי משמע) יוכלו להמשיך עד אין קץ.
מה שנותן להם כוח זה, זוהי הוויטליות רבת העוצמה. ולכוח זה עורג המשורר ברדיקציה המנטלית שלו. ואת ההתמזגות שלו עם היקום הוא מבטע במשפט.
"להיות, בהשנות הדמות והימים
חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים" (עמ' 179)
הפן הטרגי בשירים אלה
התמזגותו של המשורר ב"בשדה" כנגד השיבולים אומר קורצוויט:
"המשורר העומד על יחסו הסנטימנטלי לטבע, מפגין למעשה את זרותו לטבע. הוא מסתכל בו. עומד מלא געגועים לפניו, אבל כאילו אין לו חלק בו.
אין הוא נישא על ידו ולא הוא שכבש אותו. הטבע הוא זר, על אף קרבתו. איזה דבר נעלה ונפרד ממנו" 4 .
המשורר אמנם מחפש בטבע מפלט, אך בו בעת הוא גם מנסה למצוא בו בית. הוא רוצה ליטול חלק בבניית הטבע, אך מתחוור לו שהוא לא יוכל לקחת חלק בעתיד באיזו שהיא בנייה בטבע. וכפי שהוא אומר:
"לא ידי עצבוכן, שבולים לא ידי קומתכן טפחה
לא כוחי פיזרתי בזה, לא אני אצברנו.
לא רסיסי זעתי את מגרפת אדמתכן השחורה הרטיבו,
אף לא תפילתי הורידכם מטר השמים על נירכן,
לא עיני הרהיבו מלאות ראשיכן, לא ליבו הרחיבו
אף לא הידד שירי יזעזע מנוחתכן ויפול על קצירכן"(עמ' לה')
על אי יכולתו של המשורר אפשר לראות בפתיחה של כל שורה. כל שורה נפתחת בצורה נגטיבית. שתי השורות האחרונות של הבית השנים עשר המילה "לא" מופיעה פעמיים בכל שורה. בבית השלוש עשר הפורמט הנגטיבי מתאים עצמו, למבנה החריזה אבאב לא, אף לא, לא, אף לא.
המשורר לא מצליח הן בחינת המאמץ הפיזי שהוא משקיע בעבודתו ואפילו תפילתו לבורא לא נענית. בשורה הבאה המילה "לא" מופיעה שוב פעמיים הן בהקשר של עיני המשורר והן בהקשר של ליבו. העיניים בעזרתן הוא רואה ובעקבות המראות הוא חושב ולכן מקבלותיו הן בתחום האינטלקט ובתחום הרגש.
קצרה ידו של המשורר מלנקוט איזה שהוא צעד בכדי להשתלב בתוך הטבע והוא מסיים את הבית באומרו שאפילו נסיונו לשיר שיר שמחה לטבע גם הוא מוגבל ביכולתו. על גבול הסמנטיקה אפשר לעשות הקבלה בין התפילה לשירה ובצורה כזאת לחדד את גווני אי יכולתו של המשורר.
עם כל המימד הטרגי שבמוגבלותו של המשורר הוא אינו עוזב את השדות הם מאד משמעותיים לו. הם בעלי ערך רגשי רב מאוד עבורו:
"מאז תזכירוני את אחי הרחוקים העובדים בית אמי
שאילו ברגע הזע ושאו קולם מראש הר וגבעה
וענו גם הם את ברכתי, השלוחה אליהם מעמי" (עמ' לה')
השדות משמשים אותו כערוץ תקשורת לתבנית הנוף ההיסטורית - התקווה שיום אחד הוא יגיע לארץ.
הטרגיות ב Nocturno  נרמזת באמצע השיר כאשר לעצים ברור שתוחלת החיים שלהם היא קצרה ומכך במשתמע המשורר גוזר מסקנה אישית ומגיע למסקנה ש"חידת החיים לעד לא תפתר" (עמ' 179). מכיוון שחייו גם כן קצרים, הרי שהוא לא יוכל לעולם להגיע לתשובה האולטימטיבית בדבר מהות החיים. לכן גם ההכרה השפינוציסטיתך שלו תהיה לוקה
בחסר ובפיכחון של אדם ריאליסטי הוא אומר:
"הולך - ועומד מתבונן לרגעים -
בודד כה אתע בין רפי הסלעים
כמזר הנידח באין שוף של הבריאה" (עמ' 180)
המשורר מכוח האינרציה המשיך עדיין ללכת, אך משנתפכח הוא נעצר, התבונן סביבו ואז הבין שהוא אחד ויחיד. לעולם לא יוכל להיות כמו הסלעים ומבחינת מיקומו ביקום האינסופי אין הוא אף תופעה שולית, חסר חשיבות. התפעמות והרצון לבלוע הכל, השאירו אותו עם פה פעור מהמסקנה המכירה שאליה הגיע, והוא הסיים את השיר ב"אקורד"
פתטי בטעם מריר מה שהוא:
"ובמערכת היקום שם יופיע
ערער בנתיב אלפי שנים נוכחים
שנים הועמו ויובלים דועכים" (עמ' 180)
הערער הוא שיח מחטני ממשפחת הברושיים, אך הוא קיבל משמעות בטאפורית של בדידות כפי שמצויין בתהילים קב יח: "פנה אל תפילת הערער" ובירמיהו יז' ו: "יהיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב". המשורר מציג עצמו בדמות אותו צמח הערער המופיע פתאומית ביקום, אך החודשים והשנים חולפים לידו בלי שיושפעו ממנו בכלל ברבות
הזמן השנים דועכות אבל גם הוא דועך הן ביחס לעצמו וכך הוא רואה את עצמו והן ביחס אליהם.
וקורצוויל אומר על כך: "למרות הכל אי אפשר להתחמק מן הסכנה המבהילה שבפגישה בין היחיד כבודד לבין האינסוף, סיום השיר מעמיד בסימן שאלה את כל התהליך הנפשי של השיר ומראה אותו כמפוקפק.5
האני הבודד
גם ב"בשדה" וגם ב"Nocturno" המשוררים מדברים על עצמם. אין הם מתייחסים לאנשים אחרים ולקהילה בתוכה הם חיים או שהיו בתוכה.
האני הבודד  מול הטבע. פעלי התנועה ב"בשדה" הם כמעט תמיד בגוף ראשון: ברחתי, אצא, אבואה, אקשיבה וכו'.
במקבץ הבתים הראשון שמונה פעלים בגוף ראשון. במקבץ השני אין אף פועל בגוף ראשון ובמקבץ השלישי חמש פעלים בגוף ראשון. אם נתייחס לשמות העצם הרי שבמקבץ הראשון שמונה שמות עצם בגוף ראשון, במקבץ השני אין אף שם עצם בגוף ראשון ובמקבץ השלישי עשרה שמות עצם בגוף ראשון.
הנוכחות של האני בשיר זה היא מאד מסיבית. שמות העצם היחידים שזיקתם לאנשים אחרים מופיעים בבית הראשון במילה "ידידי" ובבית האחרות במילים "אחי הרחוקים".
המשורר פותח בפניה לידידים שבהתחלה לא ברור מי הם אך בבית האחרות מתבררת זהותם וזאת בעצם זהות לאומית.
ב"Nocturno" יש רק שני פעלים בגוף ראשון וארבע שמות עצם בגוף ראשון. כאן המשורר יותר מצטנע מעודן יותר. המשורר יותר רומז על עצמו ממה שהוא מצהיר נוכחותו. אפשר להבין זאת על כך השונות באופני הפתיחה של השירים.
ב"בשדה" הדגש הוא מאד פסיכולוגי ולכן אין זה מפליא שהוא מרבה להשתמש ולהציג במידה רבה את האני. ב"Nocturno" המשורר מנסה להתפטר מהאני הציבילטורי והוא מנסה להשאר עם האני הפריטיקוליסטי שלו בלבד ולכן הוא מאד מצטנע ומניח שכך קל יהיה לו יותר להזדהות ולהתמזג עם הטבע.
ב"בשדה" אני מאוד מחוספס בוטה ובעל צורך דוחק להחצין את עצמו. ב "Nocturno" האני הוא מופנם יותר, רך יותר וכאילו שהוא צריך להצטדק על עצם קיומו.
טשרניחובסקי פותח בהצהרה "קצתי בקריה - ואעל ההרה" (עמ' 110) ובמשפט חמישי הוא אומר בודד כה "אתע בין רפי הסלעים: (עמ' 180).
עם כל זה שלמשורר נמאס מהעיר, הוא עולה בבטחה להר. הוא יודע בבטחה לאן הוא הולך ובמשפט השני הוא עולה בבטחה להר.
בפתיחה הוא בודד כי אף אחד לא מצטרף אליו ובסיום הוא בודד מכיון שהוא לא יכול להתמזג עם הטבע. מצד אחד אין לו לאן לחזור ומצד שני אין לו גם לאן ללכת, כי אף אחד לא מחכה לו. זאת בניגוד למשורר ב"בשדה", שלו יש לפחות אחים רחוקים הוא לא התנתק מהחברה האנושית.
הוא מחפש חברה אנושית מצומצמת מאד שהיא משמעותית עבורו.
סיכום
גם ביאליק וגם טשרניחובסקי בשיריהם "בשדה" ו Nocturno"-" מגלים פן רומנטי. הם מגלים התפעמות והתפעלות מיופיו של הטבע ומתרפקים על עבר רחוק מאד. הטבע והעבר הרחוק משמשים עבורם כאינסטרומנט לשחרור האני שלהם אבל לכל אחד מהם אני שונה.
ביאליק מחפש אני לאומי ובורח מאלה שמענים אותם רותו. הוא מרגיש את עצמו מושפל ומבוזה. הוא בורח לשדה הפיזי הקרוב ומדמד לעצמו שהוא נמצא בשדה בסמוך לכרמל ומצפה לפגוש את אחיו הרחוקים. הם מייצגים עבורו את ארץ ישראל, הארץ המובטחת ואת עובדת יכולתו לגור בארץ אבותיו ולהבטיח את עצמו מפני השפלות ובזיונות.
טשרניחובסקי ב"NOCTURNO" מחפש את האני האישי. אין הוא מתייחס בכלל לאחים בכלל. הוא בורח מהעיר בגלל מה שהיא. הוא רוצה להיות עם עצמו בלבד. לתת ביטוי ליכולתו ולרצונו "להיות, בהשנות הדמות והימים חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים"  (עמ' 179)  הוא רוצה להתמזג עם הטבע. הוא רוצה להביא את הקוגנינציה שלו לפסגות
הטרנצנצנטיים. אם לנקוט בלשון הקבלה הוא רוצה להקלט בספירת הכתר.
ביאליק עם כל שאיפתו למצוא עצמו בתוך עולם אנושי מאד ספציפי, הרי שנסיונו לשחרור האני מעוגן בריאליה. לקראת סוף המאה ה - 19 התנועה הציונית החלה לקרום עור וגידים והיא נקטה גם בצעדים אופרטיביים שאפשרו עליית יהודים בארץ והקמתה מחדש של מדינה יהודית.
טשרניחובסקי עורג למה שהוא בלתי אפשרי, להתמזג עם האלוהות וכשהוא מכיר באי ממשותה של שאיפה זו, בהצגתו את עצמו כמה שהוא שולי ביקום וכי אין לו שום השפעה על כוחות הטבע הוא נשמע מאוד פתטי.
ביאליק מכיר גם כן במגבלות יכולתו להתמזג עם הטבע אבל מבחינה נפשית, מאדם מושפל ומבוזה הפך בעצם לאדם גאה. בנסיונות להתמזג עם הטבע הוא עובר תהליך שירתו.
הערות.
1. אינג ישראל - דרכים להבנת השירה ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1965 עמ' 50.
2. יוסף בן שלמה - "פרקים בתורתו של ברון שפינוזה" אוניברסיטה משודרת הוצאת משרד הביטחון 1985 עמ' 79 - 96.
3. שם עמ' 96.
4. קורצוויל ברוך - "שירת הטבע לביאליק בסימן גלגול היחס: אני - עולם" בתוך הספר של קורצוויל ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם הוצאת שוקן 1971 עמ' 53.
מקורות
1. ח.נ.ביאליק - שירים הוצאת דביר עמ. 391
2. טשרניחובסקי שאול - מבאר הוצאת עם עובד ודביר עמ'. 960
3. רינג ישראל - דרכים להבנת השירה הוצאת הקיבוץ המאוחד 1965 עמ'. 470
4. בן שלמה יוסף - פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה אוניברסיטה משודרת הוצאת משרד הביטחון 1985 עמ'. 102
5. קורצוויל ברוך - ביאליק וטשרניחובסקי מחקרים בשירתם הוצאת שוקן 1971 עמ'.349
6. גרשון שקד (עורך) - ביאליק יצירתו לסוגיה בראי הביקורת מוסד ביאליק 1974 עמ'. 455
7. קריב אברהם (עורך) - קבצים לחקר הספרות העברת קובץ ראשון מוקדש לח.נ. ביאליק ושירתו. מוסד ביאליק 1960 עמ'.258
8. ברזל הלל - חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון מחקר ופירוש הוצאת יחדיו 1986 עמודים. 399

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא ""בשדה" של ביאליק ו"נוקטורנו" של טשרניחובסקי כשירי טבע", סמינריון אודות ""בשדה" של ביאליק ו"נוקטורנו" של טשרניחובסקי כשירי טבע" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.