המערכה האווירית במלחמת המפרץ

תקציר העבודה:

מטרת עבודה זו תהיה לבדוק באיזו מידה הכריע הכוח האווירי את המערכה וכיצד השפיעה על תוצאותיה.
העולם המודרני עובר שינויים מרחיקי לכת כאשר כיום ההתמקדות היא, כאשר מדובר בצבאות ובלוחמה, בכוחות קטנים יותר אך ממוקצעים יותר. זמנם של הצבאות ההמוניים עבר מן העולם (לורבר, 1997), ולמרות שבמקומות רבים בעולם כגון ישראל יש עדיין גיוס חובה ומילואים הרי שגם במקומות בהם מתבססים על מתנדבים ומקצוענים יש צורך בהתכוננות למלחמה. צבאות ימשיכו להתקיים ולהלחים. כתוצאה מהשינויים החלים באופי הצבאות, בדרך ושיטות הלחימה והמטרות השונות כולל השינויים הטכנולוגיים של זמננו לא יפלא שחלים שינויים באמצעי הלחימה כיום.

דוגמא טוב ליישום טכנולוגיה מתקדמת היא מלחמת המפרץ ב- 1991. מדובר באמצעי לחימה מתוחכמים המבוססים על היי-טק. שדה הקרב השתנה. ממלחמה ומלחמה יש שינוי בטכנולוגיות וכתוצאה מכך בתורת הלחימה גם ברמה האופרטיבית והן ברמה הטקטית. השינוי מעמיק ביותר ובולט בהשוואה ליכולות העבר.

קלאוזוביץ קבע כי "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" ולמעשה ניתן לציין כי לאורך פרק גדול של ההיסטוריה הקביעה הזו הייתה קבילה. (לורבר, 1994).
קלאוזוביץ התייחס לתופעת הלחימה מנקודת מבט אוניברסלית ולכן גם הצליח לאבחן בחדות ובנכונות את פני הדברים בשטח. למרות גדולתו, קלאוזוביץ לא התייחס כלל לנושא הטכנולוגיה שהיא למעשה נושא עבודה זו. בעבר היריבים בשדה הקרב ראו זה את זה פחות או יותר ובעת הצורך הפעילו כלי נשק בהתאם לנדרש ולצרכים הטקטיים.

תוכן העניינים:
מבוא
רקע תיאורטי
מהלך המלחמה
מבט לעתיד
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

נתמכת על ידי תורת הפעלה נכונה של האמצעים החדשים והעושה שימוש מירבי בתכונות החיוביות שלהם תורמת רבות לאיכות הכוח הלוחם. חדשנות חייבת להתרחש במידה רבה, בתדירות גבוהה ובדיוק רב כאשר היא חייבת להיות מלווה בהתאמתה של תורת הלחימה. אם הפרמטרים הללו לא מתקיימים יכול להיווצר מצב שבו החדשנות הופכת לחרב
פיפיות.
הקושי האמיתי בהערכת חשיבותה של הפתעה שמקורה בחדשנות טכנולוגית היא בחוסר היכולת להעריך את אפקט כדור השלג שלה (רכב, 1993): הפתעות קטנות הגורמות לכישלונות קטנים המביאים לכישלונות גדולים יותר. גם אם הפתעות כאלה אינן מהוות גורם מוחלט בתוצאה הסופית הן מסוגלות לגרום להארכת המלחמה או לקיצורה, להשפיע על
מספר האבדות ואפילו להשפיע על המצב הפוליטי הפנימי או על ההתייחסות הבינלאומית של הצדדים עם סיום המלחמה. דוגמה לאפקט מצטבר כזה היא הלחימה האווירית בין צה"ל לבין הסורים בבקעת הלבנון ב- 1982. חופש הפעולה הישראלי באוויר נבע מיכולת הטייסים שלא לחשוש מטילי הנ"מ הסורים שהושמדו רובם ככולם בתחילת המערכה.
השמדתם של אלה וללא אבדות התאפשרה רק הודות למזל"טים (שם, 1993).
האמצעים בהם עושה שימוש כל צבא כיום תלויים למעשה תלות מוחלטת בטכנולוגיה, בעיקר בטכנולוגית "ההיי-טק". למרות העובדה שיש הגורסים כי לא הכל טמון בטכנולוגיה, מרבית הדעות כיום נוטות לחשוב כי תוצאותיה של כל מלחמה עתידית במאה ה- 21 תהיינה תלויות בטכנולוגיה מתקדמת ובמפעיליה המיומנים, יותר מבכל מרכיב אחר
בעצמתו של הצבא והסיבה לכך ברורה. מדובר פשוט במפלת בזק. כלי נזק נחותים, חידוש טכנולוגי מפתיע בידי הצד השני ועוד יכולים היום להביא למפלה כמעט בין לילה, ובטרם יספיקו כל הגורמים האיכותיים המסורתיים אפילו לבוא לידי ביטוי. אין להסיק מכך כי התכונות האחרות של הצבא ומפקדיו לא חשובות, אך הן אינן יכולות
להחליף את הטכנולוגיה ותרומתה הניצחת לנושא.
כלומר, ניתן לומר כי ניצחון צבא תלוי ביכולת ליצור ולפתח את התשתית המדעית והתעשייתית המתקדמת הדרושה כיום לקיומה של עוצמה צבאית. קיים סוג מסוים של מלחמות בהן אי אפשר לנצח ניצחון צבאי במובן המקובל בגלל שיקולים מדיניים ובינלאומיים, אך במקרים אלה הטכנולוגיה תתרום את היכולת שלא להפסיד במלחמה כזו וגם זה
הישג. עצמה מדעית וטכנולוגית הופכת למרכיב חשוב בכל תורת ביטחון לאומית ואין זה משנה אם תורת ביטחון כזו מבוססת על חיל שריון חזק שיעביר את המלחמה אל אדמת האויב באמצעות כיבוש שטחו או על הרתעה כה מסיבית שתפחיד אפילו את הגופים הקיצוניים ביותר הקיימים כיום בעולם (דם, 1996).
מכיוון שעוצמה ביטחונית קשורה בעוצמה כלכלית, ומצד שני טכנולוגיות צבאיות ואזרחיות קשורות האחת בשניה ברור כי פיתוח יכולת באחד משני התחומים האלה של הטכנולוגיה הוא בעל השפעה הן על הכלכלה והן על הביטחון. ברגע שמעדיפים לנקוט באסטרטגית ביטחון כלשהי יש לקחת בחשבון את המשמעויות של הטכנולוגיה הצבאית הקשורה בה
וכיווני הפיתוח שלה והשפעתה על היכולת הכלכלית. כשמדובר בצבא, קוצר ראייה אסטרטגי, גם בימי שלום, או חוסר היכולת לעמוד במרוץ הטכנולוגי/כלכלי יכולים לגרום להרבה יותר מסתם מיתון.
בעיה נוספת המתעוררת בתחום זה בו מעורבים גם הצבא אך גם אזרחים קשורה בעובדה שאנשים הרוצים לעשות שימוש לרעה בטכנולוגיות האזרחיות יכולים לשים יד על טכנולוגיה אזרחית ולעשות בה בשימוש או להסב אותה גם למטרות צבאיות. למעשה כמעט לכל טכנולוגיה אזרחית כיום יש גם את התואם הצבאי שלה כדוגמת כורי כוח גרעיניים
היכולים לייצר פלוטוניום כמוצר לוואי. פלוטוניום זה יכול מצידו לשמש בכורי כוח או לייצר פצצה גרעינית. הדבר נכון בכל תחומי ה"היי-טק". לדוגמא, מפעלים כימיים או מפעלים של חומרי הדברה יכולים לשמש לייצור חומרים ללוחמה כימית, מפעלי תרופות יכולים לייצר נשק ביולוגי. לייזרים לתעשייה ורפואה דומים ללייזרים
במערכות נשק, טכנולוגיות חלל זהה לטכנולוגיות טילים ולמעשה כל טכנולוגיה אזרחית מודרנית היא בעלת פוטנציאל צבאי גבוה (צור, 1987).
נשאלת השאלה האם קיימת אפשרות לכוון את תהליך החדשנות הטכנולוגית כך שמצד אחד תיווצר ותישמר עליונות טכנולוגית ביחס לאויב המאיים מנגד ומצד שני הדבר יבוצע בהתאם לאיזה שהוא הגיון כלכלי, כולל תרומה לשוק האזרחי. על פניו הדבר מחייב מרוץ בלתי פוסק כדי להיות טוב יותר מהיריב ולמעשה להיות הטוב מכולם. קיימות
מגבלות כלכליות ולאומיות שונות להצטיידות ומיחזור בלתי פוסקים של אמצעי לחימה, וקיימת גם בעיה של משך זמן הפיתוח של אמל"ח משלב הרעיון ועד שלב ההצטיידות, כאשר במהלך התהליך עשויות להיכנס טכנולוגיות חדשות המבטלות את כל ההשקעה הקודמת באמצעי מסוים. כמו כן, במדינה דמוקרטית עם תקשורת עצמאית וחזקה, קיימת
אפשרות יצירת פאניקה בקרב התושבים כתוצאה ממידע לא אמין ושגוי. מכיוון שבמקרים רבים החלטות על פיתוח טכנולוגי והשקעות בו הן החלטות פוליטיות ההנחה כי מנהיגים מודרניים תמיד מקבלים החלטות שקולות על סמך נתונים בדוקים וללא כל רצון להפיק תועלת פוליטית לעצמם שגויה.
איסוף מודיעין טכנולוגי
אין ספק כי עליונות מושגת על ידי טיפוח ואיסוף מודיעין על האויב ויכולתו הטכנולוגית.
מבחינת פיתוח אמצעי לחימה, אחת הבעיות היותר מורכבות גם בעתות שלום והן בזמן מלחמה היא השאלה מה לפתח. על איזה תחום מדעי וטכנולוגי יש לשים את הדגש כדי לוודא שהכוחות המזוינים מקבלים את הטוב ביותר, במסגרת מגבלות התקציב וכוח האדם.
יש לשאלות אלה כמובן השלכות גם על השאלה מה יש לפתח בבית ומה כדאי לרכוש.
מדינה הנמצאת בעימות צבאי או העלולה למצוא את עצמה במצב זה, אחד המרכיבים החשובים בתשובה לשאלה מה לפתח, עשוי להיות מידע אמין על "מה עושה היריב" בתחום הפיתוח הטכנולוגי והרכש ובכל הנוגע למודיעין טכנולוגי. מכיוון שבנושאים טכנולוגיים קשה להיות בטוחים במהימנות המידע על יכולת האויב ואפשרויותיו, מקבלי
ההחלטות עומדים בפני שתי חלופות: להשקיע משאבים ניכרים במודיעין בתקווה שהמידע המתקבל יהיה אמין בכל התנאים או להצטייד באופן גורף באמצעים מתקדמים על מנת להיות מוכנים לכל צרה שתבוא. אמצעים המבוססים על יכולת עצמית או המושתתים על טכנולוגיה מתקדמת שניתן לרכוש. כמובן שכלכלית האופציה השניה אינה בת בצוע.
התוצאה היא שההחלטות בכל מקרה תהיינה משולבות ותתבססנה הן על מודיעין והן על יכולת כלכלית וטכנולוגית לאומית (גורדון, 1985).
לסיכום חלק זה ולאור מה שנאמר עולות מספר מסקנות לגבי הדרכים בהן פיתוח מדעי וטכנולוגי יכולים לתרום להשגת עליונות טכנולוגית וצבאית:
יש לזכור שעליונות היא מושג יחסי. קיימת עליונות ביחס ליריב מחד. מאידך, אם היריב עולה על דרך לא נכונה, הרי בזבוז האמצעים שלו והמשך דרכו המוטעית מגדילים את העליונות היחסית של הצד האחר.
אי אפשר להתעלם מהעובדה כי כיום פני המלחמה שונים ויהיו שונים עוד יותר באופן מוקצן בעתיד. כל מלחמה עתידית, חמה או קרה, תהיה מבוססת על יכולת טכנולוגית ומדעית בתחומים רחבים ומגוונים. טכנולוגיה אולי אינה הכל אך היא לבטח תנאי הכרחי לשרידות לאומית. יכולת טכנולוגית ומדעית רחבה כזו אינה ניתנת לרכישה והיא
תלויה ביכולת להקים ולטפח תשתית עצמאית מתאימה בנושאים אלה.
פיתוחה של טכנולוגיה חדשה אינה מבטיח הכלל כי בבוא העת, אמצעי לחימה כלשהו, המבוסס על הרעיון או על הטכנולוגיה, אכן יוכנס לשימוש. מצב דומה קיים כמובן גם בשוק האזרחי. פטנטים רבים רשומים במשרדי הפטנטים אך רק מיעוטם הופך בסופו של דבר למוצרים שניתן לרכוש. במלחמה מודרנית גם פתרונות מוצלחים לבעיה טכנולוגית
חדשה, אפילו אלה המקובלים על כולם, קשים ביישום. פיתוחם, ייצורם והכנסתם של פתרונות כאלה למערך הלוחם הוא תהליך ממושך, והשאלה היא אם קיים אורך נשימה מספיק (מקרה הסקאדים והפטריוטים במלחמת המיפרץ (קוני וכהן, 2000).
עדיף ליזום ולפתח אמצעים תוך מבט ארוך טווח לעתיד. כלומר, אמצעים שלאויב הפוטנציאלי, או לטכנולוגיה הכללית הקיימת, אין תשובה נראית לעין. אם מפתחים תגובה לאמצעי קיים, עדיף אם אפשר, לפתח אמצעים שיתאימו גם לדור הבא ולא רק כתגובה מיידית לדור הנוכחי. כך גם רצוי, לנסות לפנות תמיד לפתרון מתקדם עד כמה שאפשר,
כדי להקשות על מציאת אמצעי נגד. גישה כזו מקנה יתרונות ניכרים למי שעובד ומפתח לבד ואינו מסגיר כיווני פיתוח. הסתכלות ארוכת טווח כזו פירושה גם לפנות לטכנולוגיות בחזית הידע, המאפשרות קפיצות מדרגה ביכולת. הניסיון לקדם טכנולוגיות חדשניות כרוך תמיד בכישלונות, אולם ההצלחות הבודדות שישנן מכפרות על כל
הפרוייקטים שנכשלו. בתנאי ההתקדמות המדעית הנוכחית גם "הכישלון" אינו צריך להיות יותר מעיכוב זמני. תמיד יימצא שימוש גם למידע חלקי שהצטבר.
מהלך המלחמה
ב- 1990, בריטניה, ארה"ב ו- 9 מדינות אחרות נענו לבקשת עזרה של ערב הסעודית במה שהיתה הצגת הכח האווירי הגדולה ביותר בהיסטוריה. ב- 7 לאוגוסט, הקואליציה הפעילה 323 כלים אוויריים בתאריך זה כאשר המספר עלה ל- 501 ב- 12 לאוגוסט, 1220 בספטמבר 11, 24130 ב- 17 לינואר ולבסוף 2,790 בפברואר 24 (קוני וכהן, 2000).
חיל האוויר פרס 46% מסה"כ הכוח הקרבי שלו בארה"ב. 12 טייסות רזרביות עמדו מוכנות. ב- 18 לאוגוסט בפעם הראשונה במשך 38 שנות קיומו הופעל חיל המילואים האווירי האמריקאי שכלל 95 מטוסי נוסעים ו- 63 מטוסי קרגו. כ- 500,000 איש הוטסו לאזור הקרבות.
הכוח האווירי של ארה"ב התפרס בשתי פאזות. הראשונה החלה עם הטסת טייסות קרב כ- 15 שעות רצופות וכ- 7,000 מיל מהחוף המזרחי של ארה"ב לערב הסעודית. התדלוק נעשה באוויר.
הטייסת הגיעה פחות מ- 34 שעות לאחר פקודת ההתפרסות שנתקבלה מוושינגטון והצטרפה לכוחות הקואליציה שכבר היו שם. חיל האויר הסעודי ושארית חיל האוויר הכוויתי שנמלט לסעודיה לאחר ההתקפה העיראקית. במרוצת 4 ימים לאחר מכן הגיעו 5 טייסות נוספות שחוזקו ע"י ה- RAF (חיל האוויר הבריטי) וכוחות אוויריה נוספים שחנו על
נושאת המטוסים האמריקאית ששטו באזור. הפאזה הראשונה ארכה 5 שבועות וכאשר הסתיימה, הקואליציה הפגינה עליונות על עיראק גם מבחינת התקפה וגם הגנה אווירית. הפאזה השניה החלה ב- 8 לנובמבר עד ינואר 15 כאשר בה הוכפלו היכולת והמספרים האוויריים של הקואליציה.
בריטניה שלחה ב- 9 לאוגוסט טייסת בת 12 מטוסי טורנדו 3F שהייתה מבצעית בבסיס חיל האווי בדהראן.
במשך 48 השעות הבאות התווספו מטוסי יגואר, ומטוסי נמרוד - שהם מטוסי סיור חופים אליהם התווספו מסוקי פומה ו'יניק, כסיוע לוגיסטי ולמטרות פינוי נפגעים. באמצע ינואר כלל הכח הבריטי 96 כלי טייס שהוו 14% מכלל כוחו אותם הקצה ממקומות שונים: גרמניה, אנגליה. כוח התמיכה האווירית טס כ- 14 מיליון מילים ושינע כ-
50,000 טונות של קרגו.
צרפת תרמה 43 מטוסי קרב (מיראז' ויגוארים) וכ- 850 חיילים. הכח האיטלקי אורגן ע"י חיל האוויר וחיל הים. טייסת של 10 מפציצי טורנדו, מהנדסים, אנשי תחזוקה ועוד נשלחו לבסיס Locust באבו-דאבי, בתוספת 2 הליקופטרים שהעבירו אספקה, ציוד וחיילים מאיטליה. הקנדים שלחו 24 מטוסים. מספר ארצות ערב אף הן תרמו לכוחות
האוויריים של הקואליציה- בחריין - 12 מפציצים, כווית - 18, עומאן - 20 מטוסי קרב, קטאר - 12 מיראג'ים, ערב הסעודית - 48 טורנדו ואחוד הנסיכויות - 50 מיראג'ים.
המתקפה האווירית
עליונות אוירית חורצת את גורל המלחמה (Collier, 1974). דוגמא טובה לכך המתקפה האווירית כללה ארבעה פאזות (Higman,1992). מטרת הפאזה הראשונה הייתה להרוס את מרכזי הכובד החיוניים של עיראק - כלומר, היכולות האוויריות שלה הן בתקיפה והן בהגנה כולל חיל האוויר כולו והמערכות המשולבות שנועדו להגנה אווירית, לפגוע
בתקשורת הלאומית כולל טלויזיה, רדיו וקווים יבשתיים, בנשק הביולוגי, גרעיני וכימי ובאתרי המחקר והייצור הפוטנציאליים של נשק זה כולל מערכת התעבורה כגון רכבות, פסי רכבת, גשרים וחלוקת דלק ונפט.
מטרות הפאזות ה- 2 וה- 3 היו לנטרל את הצבא העיראקי באזור כווית באמצעות קצוץ גשרים וקווי תקשורת, הריסת הארטילריה והשריון והריגת כח האדם המפעילים, בנוסף לזריעת דמורליזציה. מטרת הפאזה ה- 4 הייתה לנצח במתקפת יבשה/אווירית באמצעות כוחות מודיעין, מכת אש מסיבית ומתן מטרייה אווירית עבור הכוחות הידידותיים
בקרקע.
טרם המתקפה האווירית היו מבצעי הטעיה באמצעות הטסת מטוסים לאורך הגבול שגרמו לעיראקים לחשוב כי אלו טיסות שגרתיות אולם ב- 17 לינואר החלה ההתקפה, והושגה ההפתעה
(Bin, 1998).
המתקפה החלה עם טילי שיוט מסוג טומהוק שסייעו בהפחתת סכנת חשיפת טייסים מעל מטרות מוגנות היטב במיוחד בשעות היום. הטילים הללו כמעט ולא נראו - A117 - F . טילים אלו הצליחו להתקיף 31% מכלל המטרות בעיראק שהוכו ביום הראשון ובכך פתחו מסדרונות להתקפות מידי חיל האוויר והמטוסים השונים שבידיו. בגל המתקפה הראשון
נעשה שימוש בטילי שיוט וטילים מונחים (רדאר, אנטי רדאר וטילי אוויר יבשה. הופצצו משגרי טילי סקאד ע"י הצרפתים וטיסות מיראג' צרפתיות טסו ופגעו בבסיסי חיל האוויר העיראקי ומצבורי תחמושת. כך עשו גם האיטלקים שפגעו בתחנות כח ועוד. 80% מהטייסים השיגו את מטרותיהם ושובו שלמים. האחרים לא הצליחו עקב בעיות מכניות
ובעיות מזג אוויר שמנעו מהטייסים לזהות במדויק את המטרות במטרה לא לפגוע באזרחים. חיל האויר העיראקי הופתע ולא הצליח להתאושש. עם תום 24 השעות הראשונות המכה הייתה ניצחת. הצרפתים העצימו את מתקפותיהם החל מה- 23 לאוגוסט כחלק מאסטרטגיית הקואליציה, כאשר הם מפציצים מדי יום. חיל האוויר האיטלקי התקיף ואף הגן
על אוניות הצי שלו. המתקפות הללו נתקלו באש נגד מטוסים וארטילריה אנטי אווירית כולל טילים מונחים, אך תוך מספר ימים מתחילת המתקפה נאלץ חיל האוויר העיראקי להסתתר, כאשר המערכת ההגנתית האווירית שלו חוסלה לחלוטין. תבוסת חיל האוויר העיראקי אפשרה למטוסי הקואליציה לטוס טיסות יום ולשחרר פצצות מונחות לייזר
לאזורים כגון מצבורי דלק, תחנות כח, שדות תעופה ומשגרי טילי סקאד.
נעשה גם שימוש במטוסים מנושאות המטוסים ששימשו גם למטרות הגנה עליהן וגם למטרות התקפה כאשר הם משבשים את תקשורת הרדאר העיראקית. מטוסים אלה תקפו את הטילים העיראקיים מסוג Silkwarm שהיו מיועדים למתקפה על נושאות המטוסים.
לפני המלחמה, לעיראק היה חיל האוויר השישי בגודלו בעולם ומטוסים צרפתיים, סינים, סובייטים (כ- 1000 מטוסים) ומערכת הגנה אווירית מרשימה שכללה 17,000 טילים, ומערכות ממוחשבות חדשניות.
כשבועיים לפני פרוץ המלחמה חיל האוויר העיראקי טס כ- 100 טיסות ליום והצליח להחזיק מעמד מספר ימים עד שקרס. הקואליציה הצליחה להשיג עליונות אווירית מוחלטת תוך שבוע. העיראקים, על מנת להגן על המטוסים, החביאו אותם באזורים מאוכלסים, ולאחר מכן משלא צלחו החליטו להטיסם לאיראן.
הקואליציה הצליחה לשלב את כל כוחות האוויר בתכנון, זיהוי מטרות אויב, התקפה וביצוע. לוויינים ספקו נתוני מזג אוויר, ביצעו טיסות פיקוח וסיפקו נתונים מדויקים להפליא בתחילה היו בעיות תקשורת ובמיוחד מחסור בתקשורת לוויינים כאשר לווייני תקשורת מסחריים ואזרחים השלימו את החסר.
הלוויינים ספקו מידע מודיעיני אלקטרוני חשוב ביותר להצלחת המלחמה. מערכות התמיכה האווירית MSS אפשרו למתכננים להכין את הטייסים תוך מספר שעות בעוד שבעבר (בוויטנאם) הדבר לקח ימים. המטרות הרגישות ביותר היו אתרי הלוחמה הגרעינית, ביולוגית וכימית בעיראק והם הופצצו ע"י כוחות הקואליציה.
מטרת הפאזה ה- 2 הייתה להרוס את הרדאר שהיווה הגנה אווירית ואת הטילים, והיא הושגה במלואה.
הכישלון המודיעיני הגדול ביותר של כוחות הקואליציה היה בהערכה הלא נכונה לגבי מספר משגרי טילי הסקאד שבעיראק. העיראקים הסבו משאיות למשגרים ועד היום לא ידוע מספרם המדויק. 36 אתרי השיגור הקבועים אותרו מיד והופגזו אך אלה הניידים הפו לסיוט. בנוסף, העירקים השתמשו במשגרי וטילי דמה במטרה לבלבל את כוחות
הקואליציה. במלחמה זו נעשה שימוש בכלי נשק מונחים מדויקים במתקפה האווירית בנוסף לאלה שלא היו מונחים.
לכל הכלים היו מנגנוני ומערכות הנחיה והדרכה שהובילו אותם אל מטרותיהם. בכלים המשתמשים בלייזר המטרה מוארת בלייזר והכלי מתביית על נקודות בהם האור אינטנסיבי. כמו כן נעשה שימוש בפצצות אלקטרו-אופטיות מונחות שיש בהם מצלמת טלוויזיה או סנסורים אינפרא אדומים.\במלחמה זו נעשה שימוש רב בפצצות מונחות לייזר כאשר
הדיוק שלהן הוא מירבי, כאשר מדובר במטרות מגונות היטב. בנוסף, עשו שימוש כוחות הקואליציה בפצצות מצרור (CBU) שהיו אפקטיביות במקומות בהם המטרות היו מפוזרות בשטח. נעשה שימוש בטילי אוויר יבשה
(Maverick), כאשר מערכות הדמיה אינפרא-אדומות נכללו במנגנון.
מלחמת המפרץ הוכיחה כי יש חשיבות נעלה לתפיסת ונטילת עליונות אווירית מיידית ומהירה וכי שליטה ועליונות אווירית היא זו המחליטה על גורל המלחמה. ברגע שהקואליציה השיגה עליונות זו היה לה החופש לתמרן ביבשה ובים. מתקפת האוויר חיסלה לחלוטין את הצבא העיראקי. בפעם הראשונה בהיסטוריה, עוצמת האוויר שימשה והיוותה
גורם עיקרי בפתיחת מלחמה רחבת מימדים בין כוחות גדולים וכוחות מפוזרים בשטח. לו המלחמה הייתה נמשכת, צבא עיראק היה נמחק לחלוטין. מסתבר שהכח האווירי הוא זה שהביא את עיראק לכרוע על ברכיה והוכחה הסברה שעוצמה אווירית בכוחה לפתור רבים מהקונפליקטים בעולם אך לא את כולם.
לקח נוסף מהמלחמה הזו הוא ששיתוף פעולה מאוחד המאחד ומשתמש ביכולות המיוחדות של המרכיבים השונים של חילות האויר, מביא בחובו ניצחון (Van Creveld, 1998).
מלחמת המפרץ הוכיחה את ערכו הרב של מטוס ההתקפה - A117 - F שתקף ללא ליאות ובכוח שלא נודע עד כה בשום מלחמה אחרת לאף מטוס. כמו כן הוכח ערכן של מערכות מונחות PGM שאפשרו דיוק בפגיעה בשטחים צבאיים מבלי לפגוע בשטחים מאוכלסים.
היכולת של כוחות הקואליציה לנהל מתקפות ליליות הוכחה כמשמעותית. המערכות בהן נעשה שימוש הוכיחו כי כוחות אויר יכולים לתפקד בלילה עם דיוק של אור יום. מערכות ההיי-טק כגון JSTARS מערכות חלל ואחרות הוכיחו עצמן כחיוניות באספקת מידע על מצב המערכה בשטח.
מבט לעתיד
יש הטוענים כי אופיו של שדה הקרב העתידי ייקבע על ידי הצדדים הלוחמים ומטרות מלחמותיהם. אופי הכוחות הלוחמים ומטרות מלחמתם המשמשות ובאה תלויים בתהליכים ממושכים יותר מהתפתחות הטכנולוגיה. שדה הקרב העתידי יקבע על ידי הגורמים הבאים: שינויים פוליטיים עולמיים הנובעים מעליית וירידת כוחן של מעצמות, התפתחויות
כלכליות עולמיות ואזוריות, לחצים דמוגרפיים, התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, זמינות חומרי גלם ומשאבי אנרגיה, לחימת העתיד תחולק למספר סוגים:
לחימה אינטנסיבית קונבנציונאלית של כוחות יבשה, אוויר וים תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים כפי שיפותחו.
לחימה בעוצמה נמוכה (Low intensity conflict) מסוג האינתיפאדה, בוסניה וסומליה, מלחמות התשה בין כוחות צבאיים בלבד או פעילות צבאית דוגמת מבצע "ענבי זעם" (בלבנון ב- 1996), בהן מעורבים כוחות צבא סדירים ולא סדירים וכן אזרחים, אך כוחו המבצעי של הצבא הסדיר אינו בא לידי ביטוי מלא.
טרור, בעיקר עירוני, העלול לכלול גם אמצעים בלתי קונבנציונאליים, כולל טרור טכנולוגי ופגיעה בתשתיות.
לחימת טילים ארוכת-טווח אך ללא פעילות יבשתית קונבנציונאלית.
לחימת השמדה לא קונבנציונאלית הכוללת נשק ביולוגי, כימי וגרעיני, כולל אפשרות ההפעלה של אמצעים כאלה על-ידי "מדינות מטורפות" כגון איראן, עיקר ואפגניסטאן.
השוני המהותי באופיין של מלחמות העתידיות הנובע בין היתר מהתפתחויות טכנולוגיות וחברתיות מודרניות, יגרום לכך שכוח צבאי מסוים המאומן ומצויד לסוג לחימה אחד לא יצליח כל כך בלחימה מסוג אחר גם אם היא שייכת עדיין לסוג הקונבנציונאלי. בישראל, יחידות צבא רגילות לא התמודדו בהצלחה עם בעיות האינתיפאדה והדבר חייב
הקמת יחידות, הכשרה מיוחדת (כולל פסיכולוגיה ותרבות היריב) ללוחמים וכמובן ציוד ייעודי. תופעה זו רק תלך ותגבר. הטכנולוגיה מודרנית תאפשר ניהול סוג אחד של מלחמה במנותק מסוגים אחרים.
סביר להניח כי בעתיד ניתן יהיה להבחין ב -
א. התרחבות השימוש בטילים בליסטיים, בעיקר אלו המכונים "טקטיים", ובטילי שיוט למיניהם.
ב. התערערות מעמדן של הפלטפורמות הגדולות לטובת פלטפורמות קטנות יותר.
ג. שימת דגש חזק יותר על הישרדות לוחמים.
ד. התפשטות השימוש במערכות לא מאוישות.
ה. התפשטות השימוש בכלי נשק לא קטלניים.
ו. התפשטות "ממלחמת האינפורמציה" על כל היבטיה, כולל שליטה מרכזית יעילה יותר בכוחות, ובמקביל השקעה ניכרת באמצעים לאיסוף והפצת מודיעין טקטי בזמן אמיתי כדי "לייצר" מטרות עבור אמצעי האש.
ז. התרחבות השימוש בלוויינים לרמת הטקטית, כולל שימוש מתרחב במיקרו-לוויינים (במשקל עשרות קילוגרמים בלבד ואף פחות) לשהייה קצרה במסלול.
התרחבות מאמצי איסוף המודיעין הטקטי, למשל, תהיה תלויה במידה ניכרת בטכנולוגיות ובאמצעים שיפותחו ובשלב זה כיווני הפעילות העיקריים אינם ברורים דיים. עד היום יש ויכוח למשל בין חסידי הסיור באמצעות מל"טים ומזל"טים למיניהם לעומת אלה הדוגלים בשימוש בלוויינים. יתרה מזאת, מודיען טקטי אינו מטרה בפני עצמה אלא
הוא מהווה תמיכה בגורמים אחרים, כגון חימוש ותמרון כך שצרכיו ויכולתו ייקבעו במידה מסוימת על ידי דרישות המשתמשים בתפוקתו של המודיעין. כלל זה חל גם על סעיף ז' לעיל, על שימוש בלוויינים. הטילים הבליסטיים נדונו בפרק הקודם. אנו נתמקד מעתה בעיקר בנושאים האחרים (לורבר, 1997).
המגמה הזו, של שיפור השרידות נובעת משני תהליכים הקשורים זה בזה בעקיפין. ראשית,קיימת ההכרה כי כלי הנשק השונים הפכו מדויקים, קטלניים ואמינים במידה כזו שסיכוייהן של המטרות השונות להתחמק מפגיעה, או לשרוד אחרי הפגיעה, קטנים והולכים. עם התארכות טווחי הלחימה חדלה הבעיה מלהיות רק של יעילות הנזק וקטלנותו אלא
התמקדה במקרים רבים בשאלה מי יראה ראשון את אויבו ומי היה הראשון שיפתח באש. "הבלאגן" הגובר והולך בשדה הקרב הביאה את כולם למחשבה שהשאלה, מי יפתח ראשון באש ומי ייפגע, תלויה יותר מדי במזל.
אחת הבעיות החמורות ביותר בשדה הקרב המודרני היא קצה השחיקה הגבוה של אמצעים וכוח אדם. מלחמה עשויה להתחיל כמאבק בין שני צבאות מצוידים במיטב אמצעי הטכנולוגיה המודרנית, אך יעילותם של כלי הנשק המודרניים תביא במהרה לכך שקצב האבדות יעלה בהרבה על יכולת המדינות לחדש את המלאים ולאייש את הציוד החדש. במלחמת
אירן-עיראק שני הצדדים השתמשו בנפט שלהם למטרה זו ומכאן גם ההתקפות הנשנות, בעיקר של עיראק, נגד מתקנים בנמלי הנפט האיראנים. עדיין נשארת הבעיה של צוותים, מטוס מופל הוא בעיה חמורה של אובדן טייס ולא של מטוס שניתן לייצרו או לקנותו. מצב דומה היה בעת מלחמת איראן-עיראק. שני הצבאות החלו במצב של כמעט שוויון עם
ציוד ברמה טכנולוגית גבוהה, אך תוך זמן קצר הידרדרה המלחמה בעיקרה ללחימה יבשה, בדומה מאוד למלחמת העולם הראשונה, שנוהלה, אך לא הוכרעה, על-ידי מסות של חיל רגלים וארטילריה ואבדות קשות בכוח-אדם.
התוצאה היא כי מחשבה רבה מאוד מוקדשת כיום למאמץ לחסוך באבדות. יש לזה כמובן גם היבטים מוסריים וחברתיים. בחברה מערבית מודרנית אבדות הן קטליזטור לאמצעי לחץ ניכר על הממשלה לשנות את מדיניותה, גם אם המדיניות שהובילה לאבדות היתה צודקת או אפילו נכונה מנקודת המבט של הממשלה והאומה.
הטכנולוגיות המשמשות להגדלת שרידות הן רבות ומגוונות. בכל הקשור למטוסים, קיימת תורה שלמה - שרידות קרבית (Combat survivability) הנלמדת גם כמקצוע אקדמי במוסדות אחדים.
אמצעי יירוט נגד טילי ים-ים (כגון ה'פאלאנקס' וטילים נגד טילים מסג ה'ברק') הם היום כמעט דרישה חד-משמעית במפרטי התכנון של ספינות חדשות. גם שכלול בקרת הנזקים במקרה של פגיעה, תורם ליכולת זו. כל הצבאות המתקדמים מצוידים במערכות כיבוי אש אוטומטיות, הפועלות בתוך כעשירית שנייה, מגלות באמצעות חיישנים
אלקטרו-אופטיים את תחילת התפוצצות דלק או שמן הידראולי בתוך חללים סגורים או ספינות ומפעילים מערכות התזה של חומרי כיבוי. גם במטוסים קיימות מערכות כיבוי-אש מודרניות ואפילו מכלי הדלק ממולאים בקצף מתכתי או פלסטי המחלק את המכל למיליוני בועות קטנות המונעות התפוצצות אם נפגע המיכל (רכב, 1996).
הרצון לחסוך בחיי אדם הוא המנחה את יתהליכי יצירתם של מערכות לא מאוישות שתבצענה פעולות מסוכנות ותחסוכנה חיי אדם. פתוח מטוסים ללא טייס למשימות סיור היא פעילות העולה בקנה אחד עם רצון זה. עם התפתחות הטכנולוגיה האלקטרונית הוחל בהרכבת מערכות ניהוג ותצפית על מטוסים קטנים יותר ויותר ופותחו המזל"טים ויש כיום
אפילו מיקרו-מל"טים לתצפית קרובה על שדה הקרב, הניתנים להזנקה מהיד בדומה לטיסנים. חלומם הגדול של המפתחים הוא לשלוח אל שדה הקרב במערכת לחימה שלמה שתוכל, בעצמה או כחלק מקבוצה, להשפיע על המתרחש ( צור, 1978).
כלים בלתי מאוישים ניתנים לחלוקה מבחינת תפקודם לשלוש קבוצות:
כלים אוטומטיים כמתוכננים לבצע פעילות שגרתית ואין להם יכולת להגיב כאשר משתנים התנאים הבסיסיים. דוגמה לאלה הם ה"רובוטים" התעשייתיים. בתחום הצבאי ניתן לחשוב למשל על מל"ט שתוכנת לטוס בגובה נתון, לבצע כך וכך פניות, לצלם כך וכך צילומים לאחר משך טיסה מסוים ולחזור הביתה
כלים לא מאוישים המופעלים בשלט רחוק. כלים אלה הם בעלי יכולת לבצע פעולות הרבה יותר מורכבות והמוגבלות למעשה רק ביכולתם המכנית. ה"מוח", קרי המפעיל האנושי, נמצא מחוצה להם ועדיין אין להם יכולת שיפוט והחלטה, אך עתה אין הם מוגבלים לתוכנית כתובה מראש והמפעיל יכול לשנות את נתוני המשימה בהתאם לצרכים המקומיים.
חסרונם הוא שבגלל המרחק שלהם מן המפעיל, עד עשרות קילומטרים, המפעיל תלוי במערכת חיישנים האמורים להעביר לו את המידע על התנאים המקומיים בהם פועל הכלי, וכך תלויה הפעילות כולה במערכת התקשורת בין המפעיל לכלי. תקשורת זו יכולה להיות קווית, לטווחים של קילומטרים רבים כאשר מדובר ברכב קרקע, או אלחוטית כאשר מדובר
בכלי טיס. יש טילים לטווחים ארוכים מאד, של עשרות ק"מ, הנשלטים על ידי סיבים אופטיים, אך אלו טסים לרוב פחות או יותר בכיוון אחד ואינם מיועדים לבצע סיבובים ותמרונים אחרים (רם, 1996).
כלים אוטומטיים. אמצעים אלה נמצאים עתה בשלב התפתחות ראשוני וקשה לומר כי יש כבר כלים מבצעיים כאלה ומיד נעמוד על הבעייתיות בפיתוחם. אם וכאשר הם יפותחו, והדבר תלוי בעיקר בהתפתחויות במה שקרוי אינטליגנציה מלאכותית, אלה יהיו הכלים המבטיחים ביותר מבחינה צבאית היות והם יעקפו את מרבית הבעיות של שני הסוגים
שתוארו לפני כן. הם זקוקים למינימום של תקשורת עם העורף. הם יהיו מצוידים מן הסתם בתקשורת בינם לבין עצמם בדיוק כמו כל כוח טנקים או מטוסים מאוישים, בעיקר להעברת מידע מודיעיני ומידע על מטרות, אך כשם שטנקים מאוישים יכולים לפעול אם התקשורת הזו נחסמה או ניזוקה, גם הם יוכלו לפעול, ובמידה לא מבוטלת של
יעילות, בכוחות עצמם. דוגמה אידילית לכלי כזה יהיה למשל טנק המסוגל לצאת לבדו, או במסגרת של כלים נוספים כאלה, לשטח, לנוע לקראת האויב, לאתר מטרות ולהבחין בינן לבין טנקים או כלים אחרים ידידותיים, לפתוח באש כאשר התנאים יצדיקו זאת ולהעריך את יעילות האש. הוא יהיה מסוגל להמשיך במשימתו עד שייפגע או עד שתאזל
תחמושתו או הדלק שלו, ואפילו ידע להעריך זאת בזמן ולחזור לתדלוק וחימוש מחדש בעת הצורך (רכב, 1993). מרכיב עיקרי בכלים כאלה הם ה- Expert systems (מערכות מומחה). למעשה אלה מחשבים ייעודיים המכילים כמות מידע גדולה ספציפית למשימתם.

סיכום
במלחמת המפרץ השתתפו מדינות רבות אך את עיקר הכוח הצבאי, מערכת הפיקוד והשליטה על הכוחות סיפקה ארה"ב. במיוחד נכון הדבר לגבי המערכה האווירית. ראינו במסגרת עבודה זו כי מלחמת המפרץ היוותה למעשה תקדים בשימושם של כלים חדשים שלא נוסו קודם, המשתייכים לתחום הטכנולוגיה החדישה במלחמה.
הכוחות האמריקאיים כללו את חיל האוויר, חיל הים, צבא היבשה, הנחתים, כולל כלי טיס של פיקוד המבצעים המיוחדים של צבא היבשה והאוויר אשר ביצעו יותר מ- 1,000 גיחות מטוסים ומסוקים במהלך המלחמה (קוני וכהן, 2000). הכוח האווירי של הקואליציה כלל, טילי שיוט (מעריב, 1996, הארץ 2000), מל"טים לצורכי תצפית והטענה,
לוויני תקשורת, לוויני איסוף מודיעין וחיזוי מזג אויר. יחידות של הכח האווירי העבירו כוחות אל האזור, סיירו באזור, ושלטו על הפעלת כוחות האוויר השונים מעריב, 1991).
מדינות רבות סיפקו מטוסי קרב, מטוסי תקיפה ומטוסי תובלה. ארה"ב ספקה את רוב מערכות הפיקוד והשליטה על הקואליציה. היא סיפקה את מטוסי הלוחמה האלקטרונית, את המפציצים הכבדים, טילי השיוט, ומטוסי "החמקן".
סידרה של מערכות היי-טק אמריקנית העניקו לבעלות הברית יתרון מכריע. מטוסי -117F, טילים מסוג טומהוק וטילי שיוט קונבנציונאליים אוויר קרקע העבירו ראשי קרב קונבנציונאליים אל המטרות בדיוק מדהים. מטוסי בקרה והתרעה עקבו אחר הפעילות האווירית העורקית ושל חברות הקואליציה ומטוסי מערכת המכ"ם המשולבת לסיור ולתקופת
מטרות עקבו אחר כוחות היבשה העורקיים וסימנו אותם במטרות.
בנוסף, לוויינים ופלטפורמות מוטסות העניקו שירותי תקשורת, נתוני ניווט מדויקים ומידע מודיעיני לכוחות האוויר והיבשה. השילוב של היכולות האמריקאיות יחד עם בסיס על טכנולוגיות מתקדמות הם אלה שגרמו לעליונות המכרעת של הכוח האווירי של הקואליציה.
מידת ההצלחה של התקיפות האוויריות הייתה תלויה גם ביכולת לצבור מבנים גדולים של מטוסים, יכולת שהתאפשרה הודות לרשת נרחבת של מטוסי תדלוק. מערכות הטכנולוגיה המתקדמת שיחקו תפקיד מכריע אך גם חשובה הייתה היכולת להפעיל בו זמנית קרוב ל- 200 מטוסי תדלוק, לבצע הובלות בהיטס בקנה מידה נרחב ולערוך גיחות מבצעיות
מנושאת מטוסים. נעשה שימוש במערכות חלל שהיו בשימוש רצוף, בלוחמה אלקטרונית שהייתה אחת ההצלחות הדרמטיות ביותר של המלחמה אשר אפשרה את מימוש המערכת האווירית שבאה בעקבותיה. אמצעי הלוחמה האלקטרוניות כללו מערכות מוטסות ולוויינית אשר אספו מודיעין אלקטרוני וכלי טיס שנועדו לשבש את היכולת האלקטרונית של האויב
(תקשורת, מכ"מים ומרכזו בקרה לשיגור טילים).
חיל האוויר האמריקאי עשה גם שימוש רב ביותר בחימוש מונחה מדויק - טילים ופצצות מונחות לייזר במטוסי תקיפה.
ניתן לסכם ולומר כי הכוח האווירי של הקואליציה היה בעל עליונות הן כמותית והן איכותית. עליונות שבאה לידי ביטוי בכוח אווירי בעל מטוסי קרב, תקופה ותובלה והפגינה יכולות מיוחדות כגון תדלוק באוויר, סיור אווירי מוטס ולוויני, לוחמה אלקטרונית, מטוסי פיקוד ושליטה וחימוש מונחה מדויק (הארץ, 1998, 1995).
ארה"ב עשתה שימוש גדול מאוד בכוחה האווירי במלחמה זו. האחוז הגבוה של הכוח האווירי שהוקדש למלחמה זו מצביע על החשיבות ששיוכה לתחום זה אך אין הדבר מצביע על אי יכולתה לנהל מתקפה אווירית באזורים פרובלמטיים אחרים בעולם בו זמנית. מלחמה זו מהווה תחילתו של שינוי מהפכני בדרכי לוחמה, אווירית בעיקר.
ביבליוגרפיה
בן ישראל, יצחק (1993). "לקחים טכנולוגיים" ,מערכות, 332 ספטמבר ואוקטובר.
גורדון, שמואל (1985). "עימות באוויר". מערכות, משרד הביטחון.
לורבר, עזריאל (1996). חימוש מונחה מדויק בקרב היבשה. מערכות.
לורבר, עזריאל (1997), מדע, טכנולוגיה ושדה הקרב. קרוננברג ספרות מקצועית, ת"א.
צור, יעקב (1987) "חידושים טכנולוגיים בשדה הקרב". מערכות 310, דצמבר.
רכב, אורי (1993). "ניצחון במלחמה הבאה". מערכות 331, יולי / אוגוסט.
רם, אורי (1996). "השמדת מטרות במהירות האור". מערכות 346, פברואר.
קוני, תומאס א. כהן, (2000). סופה בשמי עיראק, המערכה האווירית במלחמת המפרץ. מערכות, ת"א.
קטעי עיתונות
ארקין, דן (11.6.91). הטיל הישראלי "נמרוד" יוצג לראשונה בפאריס. מעריב.
בן, אלוף (26.6.95). ישראל מפתחת טיל נ"ט המונחה על ידי סיב אופטי. הארץ.
ברזילי, אמנון (6.2.00). נשק ההתנקשות: טיל מונחה לייזר "הלפייר". הארץ.
הראל, עמוס. (17.6.98). צה"ל חשף טיל חדש. הארץ.
Bin, Alberto (1998). Desert Storm. MacMillan, Ny.
Collier, Basil., (1974). A history of Airpower, London.
Highman, Robin, (1992). Air Power. A concise history. Sunflower University Press, USA
Van Creveld, Martib (1998). Technology and war. From 2000 BC to the Present. The free press, MacMillan, Inc. NY..
Watson, W. (1993). Military lessons of the Gulf War. Greenhill Books, Lionel, Leventhal, Ltd.
0
23

תגים:

תורת · המלחמה · מלחמת · קלאוזוביץ

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המערכה האווירית במלחמת המפרץ", סמינריון אודות "המערכה האווירית במלחמת המפרץ" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.