הרפורמה האלקטורלית בניו-זילנד 1993 - כיצד היא התאפשרה?

תקציר העבודה:

ביצוע רפורמות אלקטורליות אינו שכיח בדמוקרטיות מערביות בעשורים האחרונים. לפוליטיקאים יש קושי לשנות את השיטה תחתיה הם נבחרו; עלויות כספיות גבוהות מסבכות מעבר משיטה אחת לאחרת - גם עבור המדינה וגם בור הפוליטיקאים והמפלגות, שידרשו להתאים את הקמפיינים שלהם למציאות החדשה; שיטת בחירות חדשה גם מלווה בחוסר-בהירות לגבי סיכוייהם להיבחר שוב ולגבי פני המערכת המפלגתית בעתיד הקרוב והרחוק (Sakamoto, 1999: 419). ואכן, בשל גורמים אלו ואחרים, הנורמה בקרב דמוקרטיות ליברליות מאז מלחמת העולם השניה היתה חוסר בשינוי דרסטי של המערכות הפוליטיות, כלומר, מיעוט רפורמות אלקטורליות רדיקליות ( Dunleavy
.(& Margetts, 1995
נורמה זו מובנת, בהינתן שכל שיטת בחירות - רובית או יחסית - טומנת בחובה הטיות בייצוג התפלגות הקולות בקרב המצביעים. רפורמה שלטונית זקוקה לרוב פרלמנטרי; אם השיטה הנוהגת מיטיבה עם המפלגות החזקות, קיים אינטרס מוגבל מאד עבורן לקדם את שינוייה ( ,Sakamoto 1999: 420).
עבודה זו סוקרת את תהליך הרפורמה האלקטורלית שיושמה בניו-זילנד ב-1993. מטרתה להסביר כיצד, למרות נורמה זו וגורמים נוספים - שאמורים היו לסתור את סיכויי יישום הרפורמה האלקטורלית בניו-זילנד - הצליחה רפורמה זו להתגשם.

ניו-זילנד היתה במובנים רבים דמוקרטיה חדשנית בכל הנוגע ליישום אלמנטים דמוקרטיים מודרניים. למשל, היא הקדימה את בריטניה שאימוץ הערך של: "אזרח אחד - קול אחד"; הענקת זכות בחירה לנשים; חקיקה למניעת שחיתות אלקטורלית וניסוי בשיטות שונות של בחירות. למרות זאת, השינוי בשיטת הבחירות ואימוץ שיטת ה-MMP היווה עבור העם הניו-זילנדי צעד רדיקאלי, ועורר התנגדות משמעותית בקרב רוב הפוליטיקאים. לאחר שנים רבות של ניסיונות לבצע רפורמה, רק צירוף של גורמים שונים בסוף שנות ה80 - (דחיפה אישית לשינוי שיטת הבחירות על ידי פוליטיקאים ודו"ח וועדה ממלכתית כקטליזטורים, יחד עם דעיכה משמעותית של אמון הבוחרים בנבחריהם) הביא לשינוי השיטה.
לצורך כתיבת עבודה זו בחרתי להשתמש בגישה ההיסטורית להסבר תהליך קבלת הרפורמה. ניתן לבחון את תהליך הרפורמה האלקטורלית בניו-זילנד בגישות נוספות, למשל - גישת הבחירה הרציונלית או הגישה המוסדית. ואולם, אני מתרשם כי במקרה הניו-זילנדי, ההסבר ההיסטורי יהיה המקיף ביותר, והוא כולל מרכיבים נוספים, שאינם באים לידי ביטוי בגישות האחרות (התפתחויות ארוכות וקצרות-טווח, אירועים מאיצים, חשיבות הפוליטיקאי הבודד להסבר
תהליכים וכו').
העבודה תבחן את תהליך הרפורמה מארבע פריזמות שונות. הפריזמה הראשונה, היא פריזמת האופוזיציה, תבחן את יחסה של מפלגת הלייבור לרפורמה האלקטורלית, החל מימי הקמתה, דרך פעילותו האינטנסיבית של סגן ויו"ר המפלגה, ג'פרי פאלמר, וכלה בתגובותיה של המפלגה לדו"חות הועדה המלכותית והועדה הפרלמנטרית שבחנו את סוגיית הרפורמה האלקטורלית. הפריזמה השניה, היא פריזמת הממשלה, תבחן את מפלגת ה- National Party, החל מתקופתה כאופוזיציה למהלכיה של הלייבור בתחום הרפורמה ועד יישום הרפורמה בימיה של ה- National בממשלה.
הפריזמה השלישית, הפריזמה של המיעוט, בוחנת את המיעוט המאורי בניו-זילנד, את גישתו לרפורמה (ובעיקר לנגיעה שהיתה לה במושבים הקבועים המשוריינים למאורים בפרלמנט) ואת תגובותיו לדו"חות הועדות השונות. הפריזמה הרביעית והאחרונה תבחן את התהליך דרך המלחמה על דעת הקהל, שניהלו קבוצות לחץ בעד ונגד MMP.

תוכן העניינים:
מבוא
א. הפריזמה של האופוזיציה: מפלגת הלייבור
א.1 הלייבור והייצוג היחסי: השלב הרדיקלי כמפלגה השלישית
א.2 הלייבור והייצוג היחסי: מיתון המדיניות באופוזיציה ג'פרי פאלמר והייצוג היחסי
א.3 הלייבור והוועדה המלכותית
הקמת הועדה
דו"ח הועדה
א.4 הלייבור והרפורמה בשיטת הבחירות: סיכום
ב. הפריזמה של הממשלה: ה- National Party
ב.1 אפיון ה-National Party
ב.2 ה- National Party באופוזיציה, 1990 - 1988
ג'ים בולגר והייצוג היחסי
המפלגה והייצוג היחסי
ב.3 ה- National Party חוזרת לשלטון, 1990
ב.4 ה- National Party והרפורמה בשיטת הבחירות: סיכום
ג. הפריזמה של המיעוט: המאורים
ג.1 ייצוג מיעוטים ו- FPP
ג.2 המיעוט המאורי ו- FPP
ג.3 המלצות הועדה המלכותית לגבי הייצוג המאורי המלצות הועדה המלכותית: סיכום
ג.4 התגובות הפוליטיות להמלצות הועדה המלכותית לגבי הייצוג המאורי
תגובת המפלגות
תגובת הועדה הפרלמנטרית
תגובת הממשלה
ג.5 תגובות המיעוט המאורי להמלצות הועדה המלכותית
עמדת המאורים בדיוני הועדה המלכותית
עמדת המאורים כלפי המלצות הועדה המלכותית
עמדת המאורים כלפי חקיקת 1993
הפשרה בנוגע לייצוג המיעוט המאורי
ג.6 המיעוט המאורי ו- MPP-: סיכום
ד. הפריזמה של הבוחרים: דעת הקהל
ד.ERC 1: לובי בעד מעבר ל- MPP
התפתחות
מטרות
אסטרטגיות הקמפיין
ד.CBG 2: לובי בעד שימור שיטת הFPP-
התפתחות
מטרות
אסטרטגיות הקמפיין
ד.3 קבוצות-הלחץ ודעת הקהל: סיכום
סיכום

מקורות:

הועדה הפרלמנטרית לרפורמה האלקטורלית החלה את דיוניה על הצעת החוק במרץ 1993, ולמן התחלת הדיונים ברור היה לחבריה כי לדרך בה ינקטו באשר למושבים הקבועים המשוריינים למאורים תהיה השפעה עצומה על מבנה הצעת ה-MMP כפי שתוצג בפני הציבור במשאל-העם השני. לכן, למרות שהצעת החוק הראשונית של הממשלה כללה את ביטול
המושבים הקבועים של המאורים, עתידם צפוי היה להיות מוכרע במהלך דיוני הועדה (שם: 225).
עמדת הלייבור בועדה נותרה קבועה כשהייתה: יש לשמור על הייצוג הנפרד למאורים, ולהתאים את מספרו לאחוז באוכלוסייה שתופסים המאורים הבוחרים להשתייך לאלקטורט המאורי בבחירות ולא לאלקטורט הכללי. עמדת ה-National Party התנדנדה בין הצהרתה, שבמידה ותיושם שיטת ה-MMP יבוטלו המושבים הקבועים של המאורים (בהתאם להמלצות
הועדה המלכותית) לבין החשש של חברי הועדה מה-National, ממבוכה גדולה שתחוש המפלגה במידה ואחרי הבחירות יתברר כי מספרם של חברי הפרלמנט ירד, ולא עלה, כפי שצפתה הועדה המלכותית.
החלטתה הסופית של הועדה הפרלמנטרית התקבלה כהצטלבות אינטרסים של שתי המפלגות הגדולות. נציגי הלייבור בועדה היו מודאגים מסעיף ביטול אחוז החסימה למפלגות מאוריות, שנכלל בהמלצות הועדה המלכותית. הסיבה לכך היתה, שהלייבור היתה המפלגה עם מספר חברי הפרלמנט המאורים הגדול ביותר, ולכן היתה צפויה להפסיד מיתרון
שיהיה למפלגות מאוריות. הלייבור וה-National הגיעו לעסקה: המושבים המאורים יישארו, ובתמורה לא יחוקק סעיף ביטול אחוז החסימה (שם: 226).
מרגע שהושגה הפשרה והוחלט להותיר את הייצוג המאורי הנפרד, נסללה הדרך להסכמה על מספרם; לייבור הסכימה, כי אם הנוסחה לחישוב מספר המושבים יבוסס על האחוז באוכלוסייה של המאורים שיבחרו להצביע לאלקטורט המאורי, הרי שניתן לוותר על הדרישה למספר מינימום של ארבעה מושבים (שם: 227).
עמדה מתגבשת זו של הועדה הפרלמנטרית זכתה גם לביקורות רבות. בעדויות שונות בפני הועדה הופיעו חברי הועדה המלכותית ואחרים, שעמדו על דעתם כי מעבר ל-MMP דורש ביטול המושבים הקבועים של המאורים וכי ייצוג אפקטיבי של המיעוט המאורי יושג רק דרך ביטול המושבים הקבועים. גם ג'פרי פאלמר, בשלב הזה ראש-הממשלה לשעבר,
טען נגד ביטול המושבים הקבועים של המאורים, משום שהם "כמעט לא עשו דבר לעזור למאורים להתקדם", וכי שיטת MMP תהווה פתרון מספיק ואמין לייצוג המיעוט המאורי (שם: שם).
עם זאת, כל הביקורות לא עמדו מול המשקל הפוליטי של הסכמת נציגי שתי המפלגות הגדולות בועדה על נוסחה מוסכמת, לא כל שכן נוסחה שנתמכת בשמחה על ידי מנהיגי המאורים.
ג.6 המיעוט המאו?רי ו-MPP: סיכום
החלטת הועדה הפרלמנטרית לרפורמה האלקטורלית, שלא לבטל את המושבים המאורים הקבועים, שלא להותיר אותם קבועים על ארבעה ושלא לחוקק מספר מינימום של מושבים, היתה שינוי כיוון משמעותי מהצעתה המקורית של הועדה המלכותית. כאשר המנהיגים הפוליטיים המאורים עמדו מול האפשרות של ביטול המושבים המשוריינים, שהבטיחו להם
ייצוג פרלמנטרי, גם אם לא היעיל ביותר, הם הצליחו להפנות את דעת הקהל המאורית כנגד אפשרות הביטול, ללא מאמץ אמיתי לשקול את היתרונות הרחבים יותר של שיטת MMP ללא מושבים משוריינים.
הישג נוסף של המיעוט המאורי היה, שבמהלך קמפיין משאל-העם של 1993 הצהירו שתי המפלגות הגדולות, כי אם המצביעים יחליטו להתנגד לשינוי, ושיטת ה-FPP תישאר על כנה, הרי שהמפלגות תתמוכנה בתיקון החוק כך שמספר המושבים המשוריינים למאורים לא יוותר קבוע על ארבעה אלא יחושב עבור כל מערכת בחירות על-פי אותה נוסחה
שהוצעה על ידי הועדה הפרלמנטרית (שם: שם).
לאורך כל התקופה, מאז הכינוס הראשון ב1985- לשם קביעת עמדה מול הועדה המלכותית, ועד שעבר חוק הרפורמה האלקטורלית (Electoral Act 1993), הדבר הבולט ביותר היא העקביות בה שמרו המאורים על עמדתם כנגד ביטול מושביהם הקבועים בפרלמנט. למרות שניתן לטעון כי, כקבוצה, המאורים היו איטיים בפעולתם הפוליטית לאור המלצות
הועדה המלכותית לבטל את המושבים הקבועים, כאשר הפכה אפשרות הביטול למעשית, פעלו המנהיגים המאורים בצורה מאורגנת ומחושבת לטובת אי-יישום ההמלצה. המאורים לא היו אופטימיים כמו הועדה המלכותית לגבי ההערכה, שאם יבוטלו המושבים הקבועים ייצוג המיעוט המאורי בפרלמנט רק יגדל. לעומת-זאת, במידה ויוותרו המושבים
הקבועים על כנם, טענו, כי אז אין צורך בביטול אחוז החסימה לגבי מפלגות מאוריות (שם: 228).
חברת הועדה המלכותית, המאורית Whetumarama Wereta, היתה בעלת השפעה עצומה על החלטות הועדה בכל הנוגע לייצוג המאורי. Jackson ו-McRobie אף טוענים כי היה לה וטו דה-פקטו על החלטות הנוגעות לעתיד המאורים (שם: שם). לאחר מחקר מעמיק שערכה Wereta היא השתכנעה ביתרון שמגלמת MMP ללא אלקטורט מקביל למאורים עבור ייצוג
פוליטי מאורי. יו"ר הועדה Wallace המשיך לסנגר על המלצות הועדה הנוגעות לביטול המושבים המאורים לאורך כל הדיונים, עד לקבלת החוק ב1993-. לאורך כל הדרך הוא הדגיש כי הדרך לשיפור משמעותי של הייצוג הפוליטי המאורי היא רק אלקטורט משותף ובחירות יחסיות.
בבחירות הראשונות תחת החוק החדש, בשנת 1993, גדל מספר מושבי המאורים מ4- ל5-. לאחר בחירות 1999 מספר המושבים עלה ל6-. כשהמיעוט המאורי מהווה כ15%- בקירוב מהאוכלוסייה, הוא עלה מייצוג מקפח של 6% תחת FPP, ל12.5%- בבחירות 1996 ול14.1%- לאחר בחירות 1999 (פרלמנט 2000: 20). אין ספק כי שיטת ה-MMP, גם ללא ביטול
המושבים הקבועים למאורים בפרלמנט, תרמה תרומה חיובית ביותר לייצוג האינטרסים המאורים בפרלמנט.
ד. הפריזמה של הבוחרים: דעת הקהל
למרות שהועדה המלכותית לא ראתה במשאלי-עם דרך מועדפת לפתרון שאלות בעלות חשיבות ציבורית גדולה (Jackson McRobie, 1998: 160), היא המליצה על עריכת משאל-עם בנוגע לרפורמה האלקטורלית המוצעת, משום ש"שינויים בסיסיים למבנה הממשל צריכים להיתמך על ידי הסכמה רחבה, ולא צריך שיתקבלו על ידי הממשלה עצמה" (דו"ח
הועדה: 176). לכן, המלצת הועדה שתאומץ שיטת MMP לוותה בהמלצה, שיש לעשות כן רק אחרי שהציבור הביע את תמיכתו בשיטה באמצעות משאל-עם.
עבור הניו-זילנדים, שלא מתיימרים לגלות מעורבות רבה בנושאים קונסטיטוציוניים-ממשליים, הצעת הוועדה - שעליהם לדון ביתרונות ובחסרונות של שיטת בחירות שאינם מכירים - היתה מפתיעה ויוצאת-דופן. במשך 150 שנה הם בחרו לפרלמנט בשיטה בריטית קלאסית, היוצרת בדרך-כלל תוצאות ברורות וממשלה שיכולה לתת את הדין בסיום
הקדנציה שלה. עתה הם נתבקשו להכיר שיטת בחירות "זרה", לא אנגלו-סכסית, שכללה הצבעה בשני פתקים ועתידה ליצור ממשלות קואליציה, שקשה לשפוט אותן על-פי הדרך בה הן קידמו את מדיניות המפלגות המרכיבות אותן, וללא הכרעה ברורה בליל יום הבחירות (Jackson McRobie, 1998: 160).
ראינו כבר בפרקים הקודמים, כי לשתי המפלגות הגדולות לא היה עניין לקדם דיון ציבורי בנושא הרפורמה האלקטורלית, כי הן התעקשו שלא להביע עמדה רשמית כלפי השיטה המועדפת עליהן, וכי אם יכלו המפלגות, כגופים מוסדיים, הרי שהיו גורמות לדו"ח הועדה המלכותית להעלות אבק במגרות, ליד דו"חות קודמים של ועדות, בנושאים
דומים ואחרים. במידה רבה, העובדה שלא כך קרה נבעה מהשפעתן של שתי קבוצות-לחץ שניהלו קמפיינים בעד ונגד הרפורמה האלקטורלית. הראשונה, ERC (Electoral Reform Coalition), היתה לובי שהוקם כדי לקדם מודעות ציבורית וליצור תמיכה להמלצות המרכזיות של הועדה המלכותית. השניה, CBG (Campaign for Better Government), קמה
באיחור משמעותי, כדי לקדם תמיכה לשימור השיטה הנוהגת, FPP.
ד.1 ERC: לובי בעד מעבר ל-MPP
התפתחות
בשנת 1985 היו קיימות בניו-זילנד כמה קבוצות עצמאיות ומקומיות, ששמו לעצמם מטרה לפעול למען שינוי שיטת הבחירות. שלוש קבוצות מאלה הופיעו בפני הועדה המלכותית כדי לתמוך באימוץ אלמנטים של ייצוג יחסי, למרות שאף-אחת מהן לא פירטה על שום שיטה ספציפית (Jackson McRobie, 1985: 165).
ERC הוקמה למעשה שנה אחר-כך - לאחר שהועדה המלכותית סיימה את שלב השימועים וחצי שנה לפני שהגישה את הדו"ח המסכם את פעילותה. מוקדם בשנת 1986 יצר Louis Erhler קשר עם אנשים שהעידו בפני הועדה בעד שינוי, וביניהם עם Philip Saxby, פעיל סניף מקומי של הלייבור. Saxby העיד בפני הועדה בעד אימוץ השיטה המערב-גרמנית
של ייצוג מעורב, עדות הדומה מאד לתוצאה הסופית עליה המליצה לבסוף הועדה (אם כי אין להניח שעדות זו היתה מרכזית בעבודת הועדה). שני אלה, יחד עם מדען המדינה Geoffrey Debnam מאוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון, יזמו את המפגש הראשון של הקבוצה ביוני 1986 באוניברסיטה.
בחודשים הראשונים להקמתה לא היתה פעילות הקבוצה ענפה, אולם פרסום דו"ח הועדה המלכותית בינואר 1987 הפיח רוח חיים בפעילותה. סניפים מקומיים הוקמו ב8- ערים שונות ברחבי המדינה וכינוס של פעילים מכל הסניפים, שנערך במרץ 1987, נסתיים בהחלטות לתמוך באימוץ אלמנטים של ייצוג יחסי; לקדם את ההבנה הציבורית של שיטת
MMP ולתמוך במשאל-עם, כפי שהמליצה הוועדה המלכותית (שם: 166).
בחודשים שלאחר מכן גדלה רשימת החברים בארגון במהירות; באמצע 1987 היא עמדה על כ1,000- איש, במקביל להתרחבותה מאזור וולינגטון הבירה לערים שונות ברחבי המדינה. חברים חדשים כללו פוליטיקאים ממפלגות קטנות, פרופסורים מאוניברסיטאות, ראשי איגודים כלכליים ואפילו ראש-הממשלה לשעבר, John Marshall, ויו"ר הלייבור
לשעבר, Charles Bennett. כל אלה קיבלו על עצמם תפקיד "פטרון" לארגון, ופוליטיקאים נוספים (ביניהם ג'פרי פאלמר וחברי פרלמנט אחרים מהלייבור) הביעו תמיכה בארגון. באמצע 1993, לקראת משאל-העם הקובע, היו לארגון 26 סניפים ומאות פעילים (שם: 166 - 167).
מטרות
לאורך פעילותה הציגה עצמה ERC כארגון שלא למטרת רווח, המקדיש עצמו אך ורק למטרה של השגת שיטת בחירות טובה יותר. היא לא היתה קשורה לשום מפלגה פוליטית או אינטרס כלכלי, וכיוונה להיות ארגון-על רחב, המאחד תומכי כל המפלגות ופועל עם ארגונים נוספים נוסח ארגוני עובדים וקבוצות מאו?ריות. מטרותיה, כפי שהוצהרו בשנת
1991, היו (שם: 167):
לקדם הבנה רחבה יותר של שיטות הצבעה ושל MMP במיוחד; לפעול במסגרת הפרלמנט כדי לקדם את יישום ההמלצות של הועדה המלכותית; לקדם את ההשקפה שמשאל-עם צריך להיות "בחירה פשוטה והוגנת" בין FPP לבין MMP; לקדם את ההשקפה, שהפרלמנטים הבאים צריכים להיבחר בשיטת ייצוג יחסי שבו "כל קול הוא שווה".
ההתרכזות במשימות אלה, ואלה בלבד, היתה קריטית להצלחתה של ERC בהשגת מטרותיה העיקריות. ללא המחויבות של מנהיגיה ושל פעיליה לנקודות אלה, והעקביות בה נקטו כדי לקדמן, ייתכן מאד שמאמציהם, לקדם את המלצותיה של הועדה המלכותית, היו נכשלים (שם: 168). הקבוצה נשמרה שלא לדבוק ביישום של שיטת MMP בלבד, אלא לחייב
אימוץ שיטה כלשהי הכוללת ייצוג יחסי, כולל שיטות מתחרות כגון SM או STV. זאת, כדי לא להיקלע למבוי סתום במידה ובחרי פרלמנט יבחרו שלא לקדם דווקא את MMP. עם זאת, משום שהפלטפורמה העיקרית בה נעזרה הקבוצה היתה דו"ח הועדה המלכותית, הרי שללא הצהרה רשמית בנושא, היתה MMP השיטה שהארגון האמין שצריכה להיות מיושמת
(שם: שם).
אסטרטגיות הקמפיין
בימיה הראשונים התרכזה ERC בקידום רעיון משאל-העם, כפי שהוצע על ידי הועדה המלכותית. עלונים ופרסומים שהוכנו כללו כולם את התמה, ששיטת ה-FPP משמעותה קולות 'מבוזבזים', שיכולים להיות בעלי השפעה בשיטת ה-MMP (שם: 173). נעשו גם ניסיונות לקדם את רעיון המעבר ל-MMP דרך ועידות של מפלגת הלייבור וכן עצומות,
הקוראות לממשלת דיוויד לאנג (לייבור) לערוך משאל-עם בנושא מעבר לייצוג יחסי עוד לפני סוף 1989 (שם: שם).
לאחר הגשת הדו"ח של הועדה הפרלמנטרית לרפורמה האלקטורלית (the Electoral Law Select Committee), נכנסה ERC לפעילות מוגברת ומהירה; בדצמבר 1988 נתכנסה ההנהגה הארצית של ERC והחליטה להמשיך בקמפיין למען "זכותו של העם לבחור את שיטת הבחירות שלו". ERC דחתה את הצעת הועדה הפרלמנטרית למשאל-עם על שיטת ה-SM והתנגדה
להמלצה להגדיל את מספר מושבי הפרלמנט ל120-. למרות שאחד הסניפים עמד על דעתו כי על ERC לדחוף לעריכת משאל-עם על SM, "כי זה יכול להיות הכי הרבה שנוכל להשיג", החליט הארגון כי אין תמיכה ציבורית לשיטת ה-SM וכי יש להמשיך בקמפיין לטובת MMP (שם: 174).
פעילותה של ERC ב1989- שונתה מעט והותאמה להשפעה לטווח-ארוך על מודעות הציבור לצורך ברפורמה אלקטורלית, לפעולה בשם הציבור לשם לחץ על הפרלמנט ולפעולה כלובי בקרב חברי פרלמנט. הקבוצה הצליחה לערוך מספר עצומות הקוראות למשאל-עם עוד ב1989- עד שממשלת ג'פרי פאלמר (לייבור) הכריזה באפריל כי לא ייערך משאל-עם בנושא
באותה שנה.
תגובתה של ERC להכרזת הממשלה היתה מקורית ומעט ביזארית: בניסיון להעלות את המודעות הציבורית ואת התמיכה ברפורמה, היא הציעה לערוך משאל-עם עצמאי, במנותק מן הממשלה, ביום הבחירות של 1990. פעולה זו לא הגיע לידי ביצוע בשל שני גורמים: הכרזות של שתי המפלגות הגדולות כי הן מצדדות במשאל-עם בנושא לפני בחירות 1993;
וקשיים טכניים לביצוע פרוייקט שאפתני זה (שם: 175).
מערכת הבחירות של 1990 הפיחה חיים חדשים בקמפיין של ERC; האסטרטגיה עתה היתה לפעול למען עריכת משאל-העם במועד שיאפשר ליישם את השיטה החדשה כבר בבחירות 1993, ולמען החלטה, שמשאל-העם לא ינוסח בצורה כללית אלא יהווה הכרעה ברורה בין FPP ל-MMP. הפעילות היתה אינטנסיבית ביותר, וכללה הודעות לעיתונות, כתיבת מכתבים
לחברי פרלמנט, לובי בקרב חברי פרלמנט מכריעים, הפגנות מול הפרלמנט, הופעות בפני הועדה הפרלמנטרית לרפורמה האלקטורלית וכן עצומה, שכאשר הוגשה באוגוסט 1991, כללה כ35,000- חתימות. התמיכה הגדולה שהובעה על ידי המצביעים במשאל-העם הראשון ב1992- שכנעה את ראשי ERC כי פעולתם תרמה לתוצאה, וכי פעילות נמרצת יכולה
להביא לתוצאה זהה גם במשאל הקובע (שם: שם).
מאז הקמתה ועד סוף 1992 לא נאלצה ERC להתמודד עם אופוזיציה למהלכיה בדעת-הקהל, בנוגע לרפורמה בכלל ול-MMP בפרט. לאחר משאל-העם של 1992, ובעקבות הבטחתה של הממשלה למשאל-עם כובל ב1993-, החלה לגדול התמיכה ל-FPP, וזאת בעיקר לאחר הקמת קבוצת האינטרס למען FPP, ה-CBG (Campaign for Better Government). כאשר היא
מתמודדת עם מספר גדל והולך של תומכי הסטטוס-קוו וירידה משמעותית בשיעור התמיכה ב-MMP, נאלצה ERC להוסיף למסריה החיוביים בנוגע ל-MMP גם מסרים נגטיביים. כך לגבי מאמרים בעיתונות, התומכים בהמשך הסטטוס-קוו, לגבי ראיונות טלוויזיוניים ולגבי הודעות CBG לעיתונות - שהחלו כולם רק בחודשים שלפני משאל-העם של 1993
(שם: 176).
בחודשיים האחרונים לפני משאל-העם של 1993, מעודדים מתוצאות המשאל של 1992 אך מודאגים מהירידה בתמיכה ב-MMP, החליטה ERC לשנות את מדיניות הקמפיין: לחדול לחנך את האזרחים בנוגע ל-MMP (אלא להבטיח להם ש"MMP היא הדבר הנכון להצביע עבורו"); להפוך את המסרים לקצרים וברורים (כמו התרכזות בסלוגן "אם פוליטיקאים לא
אוהבים את אותה, MMP חייבת להיות טובה"); ולתקוף את האמינות של CBG ("לא יותר מאשר חזית עבור העשירים") (Ingle, 1995: 82). ERC ויתרה על הניסיון לגרום לאזרחים להבין לפרטים את MMP, והתרכזה בתזכורות חוזרות ונשנות, כי זוהי השיטה שהומלצה על ידי הועדה המלכותית ושפוליטיקאים מתנגדים לה כל-כך (Jackson
McRobie, 1998: 177).
ד.2 CBG: לובי בעד שימור שיטת ה-FPP
ב25- באפריל 1993, יום הזיכרון בניו-זילנד (ANZAC Day), התפרסמה מודעת עמוד בעיתון Sunday Star, הכוללת התקפה על שיטת ה-MMP. המודעה פורסמה על ידי Peter Shirtcliffe, יו"ר חברת "טלקום", החברה הגדולה בניו-זילנד. תמצית הטיעונים היתה זו: מושבי הפרלמנט, תחת שיטת MMP, לא יחולקו למועמדים שנבחרו בהוגנות, אלא
לפוליטיקאים מקצועיים, שנבחרו על ידי מנהיגי המפלגות, ברשימה שלנו, העם, אין כל שליטה עליה. משום ששיטת MMP תיצור אפילו יותר בעיות מהשיטה הנוהגת, כך המודעה, שירטקליף פתח ב"קמפיין לממשל טוב יותר", תחת שיטת הבחירות הקיימת. יום אחר-כך הרחיב שירטקליף את טיעוניו: הבחירה בשינוי במשאל-העם של 1992 נבעה מהרצון
להביע אי-שביעות רצון מהתנהגות ממשלות העבר; אולם MMP תוביל רק לאיבוד השליטה הקיימת של הבוחרים בחברי הפרלמנט (שם: 180).
מודעות אלה הביאו לביקורת קשה; פוליטיקאים, חברי ERC ואנשי אקדמיה תקפו את טיעוניו של שירטקליף ואת העובדה שאיש עסקים בכיר משתמש בסכומי כסף משמעותיים כדי להשפיע על שאלה ממשלית חשובה, בה הוא אינו מומחה. ביקורת זו קבעה את הטון בו יתייחסו לארגון CBG גם בהמשך הדרך (Ingle, 1995: 81-82).
התפתחות
שירטקליף הבין כי לקמפיין של ERC לא קמים מתנגדים, משום שהפוליטיקאים לא יכולים 'ללכלך את ידיהם' בהתנגדות לשינוי שיטת הבחירות, וכך להיחשד כבעלי אינטרס אישי. שבועיים לאחר פרסום המודעות הכריז שירטקליף על הקמת ארגון CBG, עם משרד וצוות, כדי לקדם אלטרנטיבה ל-MMP, וביקש תרומות לארגון, משום שהוא "חשוב מדי
כדי להשאירו בידי הפוליטיקאים". לשאלות עיתונאים, האם הארגון מקבל תמיכה מחברות כלכליות וארגונים גדולים, סרב שירטקליף להתייחס בבהירות (שם: 182).
פעמים רבות, לאורך הקמפיין של 1993, נשאלו שאלות באשר לסיבות שהביאו את שירטקליף להקים את CBG ולהשקיע מזמנו וממרצו לעניין. היה ברור, עם זאת, כי הוא קיבל עליו את תפקיד המנהיג מחוסר-ברירה, לאחר שהבין שאף אחד אחר לא מתכוון לעשות זאת. שירטקליף גם התבטא (ב1996-) באומרו כי "לא אני ולא משפחתי היינו מעורבים
בקמפיין [נגד MMP] אם המדינה היתה מאמצת את אחת השיטות האחרות [האופציות במשאל-העם הראשון, ב1992-]. לא הייתי לוקח שום תפקיד בקמפיין 1993 לולא היתה זו MMP" (שם: 183; Ingle, 1995: 82). כלומר, הוא נרתם למאבק משום שחשש מדומיננטיות המפלגות שצפויות היו לקום כתוצאה מהמעבר ל-MMP.
CBG היה בנוי באופן שלשירטקליף היתה דומיננטיות גדולה בארגון הפעילות, וכך גם לאישתו ולבתו. הארגון לא התבסס על סניפים מקומיים, כמו ERC, אלא על רשת של פעילים עצמאיים ברחבי המדינה, כשעיקר הפעילות היא הצהרתית-תקשורתית, ולא בצורה של הפגנות או פעילות מאורגנת אחרת. פעילי הארגון כללו גם כאן בכירי כלכלה,
עיתונאים, עו"ד ואחרים. כיועצים שימשו אנשי מדע המדינה מניו-זילנד ומחו"ל, שהזדהו עם המאבק לשימור ה-FPP - שהבכירים שבהם היו Malcolm Mackerras, פרופסור בכיר למדע המדינה באונ' ניו סאות' ויילס באוסטרליה ו-Ludger Kuhnhardt מאונ' פרייבורג בגרמניה (שם: 184 - 185).
מטרות
מטרתו הראשונה של ארגון CBG היתה להבהיר לציבור מהם החסרונות שאיבחן בשיטת ה-MMP (פורסם כ-"Referendum Review" על ידי ה-CBG, 1993):
השיטה תכלול העלאת מספר חברי הפרלמנט - ומכאן עלויות נוספות למשלמי-המסים;
ייחלש הקשר המסורתי והחשוב שבין בוחר ונבחר. מכך יסבלו בעיקר אזורים כפריים ומרוחקים;
מכיוון שהמפלגות הן שתקבענה את סדר המועמדים ברשימותיהן הכלליות, הבוחרים יאבדו שליטה על זהותם של כחצי מחברי הפרלמנט. זהו מאפיין "לא דמוקרטי", לפי CBG;
הצורך להקים ממשלות קואליציה יוביל למצב שבו מפלגות קטנות יהוו לשון מאזניים ויחזיקו בכוח פוליטי רב מדי; ו-
הכלכלה תגיב באופן "שיפעל לרעת הממשלה".
כל הסיבות הללו, על-פי CBG, יגדילו את כוחן של המפלגות על חשבון כוחם של הבוחרים. כך, האחריות שחשות המפלגות כלפי הציבור תקטן, וספק אם האמון המועט שחש הציבור כלפי הפוליטיקאים והמפלגות - אחת הבעיות ש-MMP אמורה לפתור - יגבר. המאורים לא ירוויחו מהמעבר ל-MMP, טוען ה-CBG, משום ש"אם לא יתאימו בשום מפלגה, הרי
שאפקטיבית הם לא יהיו מיוצגים". משום שהמפלגות הן שתשלוטנה מעתה על רשימת המועמדים - הרי שגם נשים לא תשפרנה את סיכויי הייצוג שלהן יותר מהמצב הקיים (שם: שם).
ההצעות החיוביות שהעלה הארגון נועדו לשפר את הממשל בתוך שיטת FPP הנוהגת (פורסם באותו "Referendum Review" על ידי CBG):
להקים קבינטים קטנים יותר;
לחוקק תקופת מינימום של 3 חודשים בין הנחת הצעת-חוק לבין העברתה הסופית בחקיקה;
שימוש תכוף יותר במשאלי-עם;
שיפור בהליכי בחירת המועמדים במפלגות;
פעילות להעלאת רמת הפוליטיקאים (לא צוינה הדרך);
ייעול פעילות השרות הציבורי; ו-
עצמאות גבולה יותר לועדות פרלמנטריות.
אסטרטגיות הקמפיין
בתחילת הקמפיין השתמש שירטקליף רבות בשיטת הבחירות האיטלקית, אותה הביא כדוגמא לכך שייצוג יחסי טומן בחובו חסרונות רבים. השוואה לשיטת הבחירות האיטלקית הופיעה כבר במודעה הראשונה שפרסם באפריל 1993, ולמרות שנמצא כי המודעה היתה "לא-מדויקת ומטעה", המשיך שירטקליף לטעון כי היא שרתה את מטרתו היטב, משום שהכוונה
בשלב ההוא היתה ליצור 'חדשות' ולא לשכנע קהל (שם: 188).
משום פרק הזמן הקצר שעמד לרשותו, פעל CBG למן התחלת הפעילות באופן שלילי ואינטנסיבי. המעורבים בקמפיין מצאו, כי לאור חוסר שביעות-הרצון כלפי המערכת הפוליטית, קשה יהיה לנהל קמפיין חיובי כדי לשפר את דימוי ה-FPP בקרב הקהל (שם: 190). הפעילות כללה דיוור ישיר לבתים, קמפיינים של כתיבת מכתבים, מחקר שווקים,
קניית תכניות רדיו שהוקדשו לנושא ופרסומות נגטיביות בטלוויזיה. הקמפיין כיוון לחלק הפחות-משכיל באוכלוסייה, והיה יותר אמוציונלי מרציונלי, בהדגישו את התוצאות הכלכליות והחברתיות של ה-MMP במסרים שליליים פשוטים, קלים לעיכול ומדאיגים. חלק מהמסרים היו הכפשת הארגון המתחרה, ERC, וטענות כלפי האינטרסים המביאים
אותו לתמוך בשיטת ה-MMP (שם: 189).
ד.3 קבוצות-הלחץ ודעת הקהל: סיכום
אין ספק כי לקמפיין של CBG, שיזם שירטקליף, היתה השפעה משמעותית על תפיסת הנושאים שעמדו במוקד משאל-העם הכובל של 1993. לפני הקמת CBG היתה קבוצת ERC לבד במערכה על דעת הקהל, ללא אופוזיציה מתנגדת למחמאות שהובעו כלפי שיטת ה-MMP. אולם, לאחר משאל-העם ה'מייעץ' (indicative), ועם התקדמות הקמפיין, ירדה התמיכה
הציבורית ב-MMP במקביל לעליית התמיכה ב-FPP (ראה תרשים בעמוד הבא). אין ספק כי לשני ארגונים אלה תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל בנושאים אלו.
משום שהיה בנוי על הפחדים והחששות של חלק מהציבור, מהשינוי הלא-מוכר ותוצאותיו, הקמפיין של CBG היה מוצלח ביותר. הוא נגע לאנשים שלא היו משוכנעים ש-MMP תביא בחובה רק יתרונות, אך היו מעונינים לראות שיפורים בשיטת הממשל. עדות לכך היא ההתאמה של הקמפיין - שהיה בראשיתו, כאמור, מאד נגטיבי כלפי MMP - לטון חיובי
יותר כלפי הצעדים שיש לעשות כדי לשפר את הממשל תחת שיטת FPP (Ingle, 1995: 81). חולשתו העיקרית של קמפיין CBG היתה אי-הצלחתו להתנער מהתדמית של 'קמפיין אנשי העסקים' החרדים לאיבוד יכולתם להשפיע על הממשל (Jackson McRobie, 1998: 193).
קבוצת ERC היוותה דוגמא מצוינת לקבוצת-לחץ יעילה. המבנה המקומי והמבוזר שלה, שעזר להגיע 'לאזרח הקטן' ולא דבק בו דימוי אליטיסטי כמו ב-CBG, לא הפריע לאחידות המסר שהונחה 'מלמעלה'. למרות שלא היו לה משאבים לקמפיינים יקרים או לדגימות דעת-קהל וקבוצות-מיקוד (כפי שעשתה CBG), פעילותה הפופוליסטית, השווה לכל נפש,
באה בעיתוי מושלם של אמון ציבורי במערכת הפוליטית שנמצא בשפל של כל הזמנים בניו-זילנד. נתון נוסף שעמד לצידה היה שמושא תמיכתה - דו"ח הועדה המלכותית והמלצותיה - עמד בקונסנזוס גדול הרבה יותר מאשר המלצות הועדה הפרלמנטרית לרפורמה האלקטורלית (שם: שם).
בימים האחרונים שלפני משאל-העם השני ב1993-, אף אחד מהצדדים לא היה בטוח בניצחונו. מנהיגי ה-ERC הצהירו, כי גם אם העם לא יכריע לטובת השינוי, הקבוצה תמשיך את הקמפיין לשינוי השיטה ותיזום משאל-עם ביוזמת הציבור (CIR). מנהיגי ה-CBG ראו בסקרים שערכו כי ביומיים-שלושה האחרונים לפני המשאל כי התמיכה בהם ירדה
במספר אחוזים, כנראה בשל הפרסום האינטנסיבי בטלוויזיה. הם האמינו, כי אם נערך המשאל שבוע לפני-כן, הסטטוס-קוו היה נשמר (שם: 195).
דו"ח הועדה המלכותית המפתיע בהמלצותיו, והקמפיין הארוך והמוצלח של ERC היו שניהם חיוניים לתהליך הרפורמה בניו-זילנד. ללא דו"ח הועדה, לפעילי ERC היתה חסרה האפקטיביות והסמכות להיתלות בה. ללא תמיכת ERC בהמלצות, סביר שהדו"ח לא היה מיושם כלל או, במקרה הטוב, זוכה ליישום של תוספת שיטת SM על ידי הממשלה, כדי
לצאת ידי חובה.
סיכום
ההתלהבות מהשיטה האלקטורלית החדשה דעכה במהירות, לאחר הבחירות הראשונות שנערכו בניו-זילנד תחת השיטה בחדשה, ב1996-. באוקטובר 1996 42% מהנשאלים בסקר רשמי טענו כי הם מצדדים בשיטה החדשה, בעוד ש31%- תמכו ב-FPP הישנה. שישה חודשים אחר-כך התהפכו המספרים, כאשר 53% מהנשאלים תמכו בחזרה לשיטה הישנה ורק 31% היו
מרוצים מ-MMP. בפברואר 1998 הפערים היו בשיאם, כשרק 29% תמכו בשמירה על MMP מול 57% שתמכו בחזרה ל-FPP. תוצאות אלו מהוות הפוך מגמה משמעותי מאד ממשאל-העם של 1992, בו תמכו המצביעים בהחלטיות במעבר לשיטה החדשה (Karp Bowler, 2001: 58).
מגמה זו נמצאת מחוץ לטווח הזמן של עבודה זו, אך הוזכרה כדי להרחיב את היריעה על התמיכה הציבורית ברפורמה האלקטורלית. אם תמשיך, צריכה להוות מגמה זו סיבה לדאגה. אחת מאבני הפינה של הדמוקרטיה היא התמיכה הציבורית במוסדות הדמוקרטיים. אחרי בחירות 1996, 75% מהאזרחים הביעו שביעות-רצון מהתהליך הדמוקרטי. רמה זו
הנה גבוהה מאד יחסית לדמוקרטיות מערביות אחרות בעולם. מאז 1996 ירדה מידת שביעות הרצון של אזרחי ניו-זילנד ל45%-, צניחה שמהווה אתגר לדמוקרטיה הניו-זילנדית (שם: 59).
רפורמה אלקטורלית היא תהליך נדיר בקרב דמוקרטיות מערביות בעשרות השנים האחרונות. רפורמות רדיקליות, כמו זו שבוצעה בניו-זילנד, מתבצעות, לכן, רק לעיתים רחוקות, ולעיתים אף גורמות לתהליך של אנטי-רפורמה, כמו, למשל, בישראל. הצניחה בתמיכה בשיטת MMP בניו-זילנד עלולה לסמן תהליך של אנטי-רפורמה גם בניו-זילנד.
עבודה זו בחנה את התהליך ההיסטורי של רפורמה אלקטורלית "כנגד כל הסיכויים". זאת, משום שרפורמות רדיקליות, אמרנו, נדירות במקומותינו; משום שהמפלגה השלטת בעת חקיקת הרפורמה היתה שמרנית, שצפוי היה שתתנגד ותמנע רפורמה כזו; משום שראשי שתי המפלגות הגדולות, לאורך כל התהליך, התנגדו לו - גם באופוזיציה וגם
בקואליציה; ומשום שהתמיכה הציבורית ברפורמה ירדה משמעותית מאז תחילת התהליך, עד כמעט תיקו עם תומכי הסטטוס-קוו.
באמצעות ארבע פריזמות בחנה עבודה זו את תהליך הרפורמה. לאלה ניתן להוסיף זויות-ראיה נוספות, כמו הפריזמה של המומחים (הועדה המלכותית); הפריזמה של אמצעי התקשורת; הפריזמה של האישים שהשפיעו אישית על התהליך (למשל פאלמר, לאנג ובולגר) ועוד. כל הסבר היסטורי נוסף מעניק נקודת מבט רחבה יותר על התהליך. ואולם, דרך
בחינת מפלגת הלייבור (והדרך בה התייחסה לרפורמות אלקטורליות לאורך השנים ויזמה את הנוכחית), ה-National Party (והדרך בה התייחסה לרפורמה מן האופוזיציה וחוסר יכולתה לעצור את התהליך כמפלגת שלטון), המיעוט המאורי (ועמדותיו כלפי דרך הייצוג הנכונה עבורו וכלפי ההמלצות השונות של הועדות בעניין המושבים הקבועים)
וקבוצות הלחץ (והדרך בה נלחמו - והשפיעו - על דעת הקהל), ניתן לקבל הבנה שלמה יותר של התהליך, שגורמים רבים כל-כך יכולים היו למנוע.
ביבליוגרפיה
Duverger, M. (1964). Political Parties: Their Organization and Activity in the Modern State. London: Methuen.
Gustafson, B. (1986). The First 50 Years: A History of the New Zealand National Party. Auckland: Reed Methuen.
Jackson, K. McRobie, A. (1998). New Zealand Adopts Proportional Representation. Brookfield, Vermont: Ashgate Publishing Company.
Lijphart A. (1984). Democracies. New Haven, CT: Yale University Press.
Lijphart, A. Grofman, B. (1984). Choosing an Electoral System: Issues and Alternatives. New York: Praeger.
(1996) "בחירות בניו-זילנד." פרלמנט 14, דצמבר 1996.
(2000) "חילופי שלטון בניו-זילנד." פרלמנט 26, ינואר 2000.
Boston, J., Church S., Levine, S., McLeay E. Roberts, N. S. (2000). "The New Zealand Political Change Project." Political Science 52(2), 142-149.
Boston, J., Levine, S., McLeay, E. Roberts, N. S. (1998). "Enthusiasm and Entropy: New Zealand's Experience with Proportional Representation." Representation 35, Spring 1988, 32-40.
Dunleavy, P. Margetts, H. (1995). "Understanding the Dynamics of Electoral Reform." International Political Science Review 16, 9-29.
Ingle, S. (1995). "Electoral Reform in New Zealand: The Implications for Westminster Systems." The Journal of Legislative Studies 1(4), 76-92.
Karp, J. A. Bowler, S. (2001). "Coalition Government and Satisfaction with Democracy: Analysis of New Zealand's Reaction to Proportional Representation." European Journal of Political Research 40, 57-79.
Sakamoto, Takayuki (1999). "Explaining Electoral Reform: Japan versus Italy and New Zealand." Party Politics 5(4), 419-438.
Vowles, J. (2000a). The 1999 Elections: Preliminary Findings From the 1999 New Zealand Election Study. A paper for presentation at the New Zealand Political Studies Association Conference, Salmond Hall, University of Otago, June 28-30 2000.
Vowles, J. (2000b). "The New Zealand Election Study." Political Science 52(2), 150-157.
www.ps.parliament.govt.nz - אתר הפרלמנט בניו-זילנד
http://www.elections.govt.nz/elections/pandr/elect_final_96.html - אתר תוצאות הבחירות הרשמי בניו-זילנד
מדובר בהבטחתה של ה-National Party מ1990- לבטל סעיף מס מסוים שהוטל על ידי הלייבור ב1985-.
ERC - קבוצת האינטרס Electoral Reform Coalition שקידמה את הרפורמה האלקטורלית, ראה סעיף ד1 להלן.
כמו, למשל, במקרה של המיעוט דובר הצרפתית בקוויבק, קנדה.
מחוז Shleswig-Holstein.
שני סניפים של מפלגה קטנה בשם Values Party, בטאראנאקי ובנלסון, וסניף של WEL (Women's Electoral Lobby) מהבירה וולינגטון.
הדו"ח המליץ: להותיר על כנה את שיטת ה-FPP; לערוך משאל-עם בשאלה האם להגדיל את מספר מושבי הפרלמנט ל120-; והאם להגדילו בשיטה רובית פשוטה או שיטת SM.
הבעיה העיקרית היתה כי רוב הפעילים ב-ERC, שיכלו לאייש את הקלפיות ולארגן את המשאל, היו גם פעילי מפלגות והעדיפו לעסוק בפעילות פוליטית הקשורה לבחירות.
כך קבע ה-Advertising Standards Complaints Board ב25 ביוני 1993,לאחר תלונה רשמית שהוגשה לו על ידי ERC.
20
1

תגים:

אלקטורלית · בחירות · השמרנית · זילנד · לייבור · מאורי · מאורים · מיעוט · ניו · רפורמה · שיטת · שמרנים

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הרפורמה האלקטורלית בניו-זילנד 1993 - כיצד היא התאפשרה?", סמינריון אודות "הרפורמה האלקטורלית בניו-זילנד 1993 - כיצד היא התאפשרה?" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.