מאורעות תרפ"ט 1924

תקציר העבודה:

תוכן העניינים:
1. פתיחה.
2. הגורם הלאומי.
3. הגורמים הפנים פלסטינים.
4. הגורם הכלכלי.
5. הגורם הדתי.
6. תחילת המאורעות.
7. השלכות מיידיות.
8. השלכות צבאיות.
9. השלכות מדיניות.
10. התיחסותם השונה של הצדדים המעורבים בפרעות.
11. סיכום.
12. רשימה ביבליוגרפית.

פתיחה
במהלך העבודה אני מתכוון לעסוק בגורמים שהביאו לפריצתם של המאורעות במהלך 1929 ולהסביר את הרקע לאותם התרחשויות ותוצאותיהן.
בהמשך אתמקד בשאלה מהי נקודת מפנה אשר אפשר להצביע עליה כמי שהביאה לפריצת המאורעות וכיצד מאותה נקודה נוצר הבסיס להתרחשותם של המאורעות.
בנוסף לכך אני רוצה להציג את התיחסותם של הערבים, הבריטים והיהודים אל המאורעות.
האם ראו באותם מאורעות כהתנגשויות מקריות בין הצדדים או שהיה זה מרד ערבי מתוכנן מראש.

מקורות:

ב- 27.12.28 פרסם שר המושבות אמרי ((Amery את הספר הלבן המבהיר את העמדה הבריטית הדוגלת בשמירה על הסטטוס קוו כפי שהיה קיים עד אז. לפי אותו מסמך, רחבת הכותל היא שטח בשליטה מוסלמית אשר ליהודים יש את הזכות להתפלל במקום כפי שהיה נהוג במשך השנים. הערבים היו שבעי רצון מהספר הלבן שהתפרסם וראו בו הישג. חאג'
אמין אלחוסייני שלח מכתב לנציב העליון החדש צ'נסלור ((Chancellor ובו כתב כי הוא מצפה למימוש העמדה הבריטית בשטח כפי שנכתבה בספר הלבן.
למעשה לא נראה בשטח שום שנוי בפעילות הבריטית. הבריטים העדיפו לשמור על המצב כפי שהוא. גם שר המושבות הלורד פספילד שנכנס לתפקידו באותה תקופה דחה כל שינוים בפעילות הבריטים בנוגע לרחבת הכותל עד לאחר שילמד את הנושא. המופתי התאכזב מכך שהבריטים אינם מחמירים עם היהודים בנוגע לרחבת הכותל. הוא החליט להפוך את
הבעיה שהתעוררה סביב רחבת הכותל כבעיה מוסלמית כלל עולמית ובכך רצה להפעיל לחץ על הבריטים כדי שישנו את עמדתם ויפעלו עפ"י הוראות הספר הלבן שהתפרסם בדצמבר 1928.
מאז אותו יום-הכיפורים החלה העיתונות הערבית להסית כנגד היהודים. הם יצאו בקריאה למלחמת קודש (ג'יהד) כנגד היהודים הרוצים להשתלט על הר-הבית. הוקמה "ועדה להגנת אלבוראק". היה זה הכנוי לרחבת הכותל שמקורו באמונה המוסלמי כי מוחמד בהגיעו להר-הבית במסעו על גבי סוסו המעופף - "אלבוראק", קשר את סוסו לכותל
המערבי.
במקביל בנו הערבים בתים על מנת להפריע למתפללים היהודים הבאים אל רחבת הכותל. בשכונת המגורים הסמוכה לכותל, נבנה חדר תפילה שהמואזין בו הפריע במתכוון למתפללים היהודים. באחת הקירות הפונים אל רחבת הכותל פתחו הערבים פתח דרכו עברו הולכי רגל ובהמות אל תוך הרחבה. כך במהלך שנת תרפ"ט המשיכו הערבים להתגרות
ביהודים, מה שכולל גם תקיפות גופניות. במהלך ט' באב ערכו כ- 300 בני נוער הפגנת נוכחות בעיר העתיקה בירושלים. כאשר הגיעו אל רחבת הכותל הניפו את דגלי הלאום.
בצורה זו רצו למחות כנגד תוקפנות הערבים כלפי מתפללי הכותל.
למחרת פרצו ערבים בהמוניהם אל רחבת הכותל, קראו קריאות קרב כנגד היהודים ושרפו סידורי תפילה ותשמישי קדושה שנקלעו בדרכם. ביום שישי שלאחר תשעה באב נקראו הערבים לעלות אל ירושלים ולהלחם ביהודים הרוצים לפגוע בהר-הבית. השלטונות הבריטים אשר ידעו על המתיחות הגבוהה בין יהודים וערבים לא עשו במאומה כדי להרגיע את
הרוחות הסוערות. "הוועד הלאומי" בו היו שותפים מנהיגי הישוב היהודי פנו אל הבריטים בקריאה להרגעת הערבים. המזכיר הראשי של המנדט בארץ-ישראל לוק ((Luke השיב להם כי המצב נמצא בשליטת המנדט.
שבוע לאחר מכן הגיעו המאורעות לשיאן ביום שישי, יז' מנחם אב תרפ"ט, (23.8.29). בבוקר יום השישי נהרו המוני פלאחים ובדווים מאזור ירושלים אל מסגד אלאקצע בהר-הבית. בדרך-כלל נהגו המוסלמים להגיע אל הר-הבית בימי שישי עם נשותיהם וילדיהם, אלא שבאותו יום הגיעו הגברים לבדם, כשהם מלווים באלות סכינים. במהלך שהותם
במסגד שמעו המוסלמים נאומי הסתה מפי הדוברים במסגד. בערך בשעה 12:30 יצאו המוסלמים מהמסגדים בהר-הבית כאשר הם מחולקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת צעדה בכוון שער יפו והקבוצה השניה יצאה בדרכה אל שער-שכם. הבריטים לא הגיבו באש, אף שראו את הערבים תוקפים יהודים שנקלעו לפי תומם לאיזור שער יפו והורגים בהם. משער יפו
המשיכו הערבים וניסו לתקוף שכונות כימין משה, עמק רפאים, אך נסוגו כאשר נתקלו בהתנגדות דלה מצד חברי ה"הגנה" שהיו באזור, אשר השיבו כנגדם באש. משער-שכם ניסו הערבים לתקוף שכונות כמאה שערים, אך גם במקרה זה ההתקפה לא הרחיקה לכת בזכות התנגדות של כוחות ההגנה באזור. היהודים בעיר העתיקה לא הותקפו בידי הערבים.
אולי הערבים חששו שמא היהודים הפיקו לקח מאירועי אפריל 1920 ברם הותקפו יהודי העיר העתיקה ואז יהיו מוכנים לראות התקפה כמתוך העיר העתיקה לא הסתכנו הערבים ולא ניסו לפגוע ביהודי העיר העתיקה.
הערבים המשיכו ותקפו שכונות כסנהדריה, גבעת שאול, מונטיפיורי ועוד.
מפקד המשטרה בירושלים ראה כי אין בכוחו להשתלט על ההתקפה הערבית, אז פנה אל האזרחים הבריטים באזור ירושלים להתנדב ולסייע למשטרה להשתלט על ההתקפה הערבית. כך הצטרפו למשטרה גם סטודנטים מאוקספורד ששהו באיזור במהלך סיור למודי. במקביל תוגברה המשטרה הבריטית בכוחות צבא שהחלו להגיע לארץ, כבר ממוצאי שבת ה- 24.8.
הערבים בהתקפתם השתלטו על קבוץ רמת-רחל השוכן דרומית לירושלים והחריבו חלק משכונת תלפיות הירושלמית. עד יום שלישי המשיכו כוחות צבא בריטית להגיע לארץ וסייעו להרגעת הרוחות בירושלים, אלא שאז המהוהות כבר התפשטו אל מחוץ לירושלים אל מקומות ישוב אחרים.
בשבת ה- 24.8, הופצו בחיפה כרוזים הקוראים לערביי העיר לצאת ולנקום את דת אחיהם אשר נשפך בירושלים מאז יום שישי. הערבים יצאו עם נשקם לעבר השכונות היהודיות עוד באותו יום על מנת לפגוע ביהודים. כאשר הגיעו אל השכונות פרצו במהומות אשר במהלכן נשמעה ירייה בודדת. שני שוטרים ערבים שסייעו לפורעים עצרו יהודי בחשד
להחזקת נשק באופן בלתי חוקי. בהמשך הגיעו בריטים ופיזרו את ההמון הערבי והרחיקו אל מסעוף לשכונה היהודית את הערבים.
אף ביום ראשון שלמחרת ניסו הערבים לתקוף את היהודים ברחבי העיר, אך הבריטים שנערכו לקראת ההתקפה הצפויה מנעו מהם לבצע את זממם. במהלך יום השני ה- 26.8 שבו הערבים והתקיפו יהודים בכל חלקי העיר, תוך שהם פורצים לחנויות של יהודים ובוזזים רכוש יהודי. ביום שלישי המשיכו הערבים בהתקפתם על היהודים תוך שהם פוגעים
ביהודים ומזיקים לרכושם.
כוחות ההגנה ושוטרים בריטים שיתפו פעולה להדיפת ההתקפה הערבית. באותו יום הגיעו כוחות צבא בריטים לחיפה דרך הים וסייעו להרגעת הרוחות בעיר.
ההתקפה על יהודי חברון החלה כבר ביום שישי ה- 23.8. באותו יום הסתובבו בעיר המוני ערבים תוך שהם צועקים: "מוות ליהודים". ראש האגודה המוסלמית בחברון שייח טאליב מרקה שלהב את הערבים להתקומם.
למשמע קריאותיו יצאו ההמונים לעבר ישיבת "כנסת ישראל" שם התעללו בבחור ישיבה עד כי מת הבחור מפצעיו. למחרת יצאו צעירים בקריאות "טבח על היהודים". כמה מיהודי העיר פנו אל מפקד המשטרה בבקשה לקבלת חסות.
מפקד המשטרה ענה להם כי אם יישארו בביתם יגן עליהם, אך אם יצאו מביתם יהא זה על אחריותם בלבד.
באותו יום יצאו הערבים לפי פקודת מנהיגיהם בכמה קבוצות לעבר בתי היהודים בעיר. הערבים פגעו באכזריות ביהודים. לפי העדויות היה זה מעשה טבח שתוצאותיו מזוויעות. כ- 65 יהודים נהרגו וכ- 58 נפצעו.
הבתים נהרסו, והרכוש נשדד או ניזוק. הערבים בהתקפתם המשיכו ופרצו גם אל בתי הכנסת בעיר. ספרי תורה חוללו, חפצי קודש נשדדו או נשרפו. חלק אחר מחפצי קודש נמצא מגולל באשפה ברחבי העיר. מושל חברון פירק מבעוד יום את השוטרים הבריטים מנשקם ולא עשה במאומה כדי לעצור את ההתקפה הערבית. כך כאשר הערבים החלו להירגע
בעצמם, הבריטים התחילו לירות באוויר ולפזר את ההמון הערבי המשולהב.
בתל-אביב נראו סימנים לעימות צפוי. בבוקר יום ראשון ה- 25.8. באותו בוקר לא נפתחו החנויות לא של היהודים ולא של הערבים לאורך קו התפר שבין תל-אביב ויפו. ערבים חמושים במקלות התאספו במסגד חסן-בק ביפו.
גם ערבים מהכפרים הסמוכים התכנסו ליפו כדי לתגבר את ערביי העיר לקראת התקפה מתוכננת. כוחות צבא ומשטרה בריטים לא נראו באיזור. במסגד חסן-בק ובשאר המסגדים נשמעו קריאות לתקוף את היהודים.
בערך ב- 12 בצהריים החלה ההתקפה הערבית שפניה לכוון השכונות הדרומיות של תל-אביב. ההתקפה היתה מלווה ביריות לעבר יהודים ודקירתם של אחרים אשר נזדמנו בדרכם של הפורעים הערבים. במהלך ההתקפה נהרגו כששה יהודים וכעשרים נפצעו. הערבים לא הסתפקו בכך והתקיפו את בית-הממשלה ביפו.
הבריטים השיבו אש בתגובה וגרמו להריגתם של ארבעה ערבים ופציעתם של רבים.
ישובים יהודיים קטנים כבאר-טוביה, כפר אוריה והר-טוב הותקפו ע"י ערבים מישובים סמוכים. לאותם מתיישבים לא היה די כח להתגונן, מה שהקל על הערבים לפגוע בהם ובבתיהם. בלית ברירה, נאלצו המתיישבים לנטוש את בתיהם וכך אותם ישובים התפנו בעקבות אותם ההתקפות.
בחולדה נודע קרב בו הצליחו המתיישבים להגן בגבורה על חצר הישוב ולא לאפשר לערבים לחדור למקום ולתקוף. בישובים אחרים בעיקר בגליל ובעמק היו התקפות מצד הערבים, אך הסתכמו בפגיעות ברכוש בלבד.
בצפת פרצו המהומות ב- 29.8. באותו בוקר פרצו פורעים ערבים אל הרובע היהודי בעיר ובראשם פואד חג'אזי. הלה התרוצץ בין הפורעים כשאקדחו בידו והוא קרא לערבים: "הכנסו וטבחו ולא אני הורג אותכם". הערבים הציתו רכוש יהודי ופרצו אל בתי היהודים ופגעו ביהודים באכזריות. האש שפרצה בבתי היהודים התפשטה גם אל בתי
הערבים. חלק מהפורעים הערבים אשר ראו את האש מתקרבת אל בתיהם רצו אל בתיהם כדי להצילם וכך אולי נמנע מספר רב יותר של נפגעים בקרב היהודים בצפת. ההתקפה שנמשכה כ- 20 דקות הביאה להריגתם של כחמישים יהודים ופציעתם של כשמונים. באותו ערב התקיפו הערבים גם את עין זיתים הסמוכה והרגו כשלושה מתושבי הכפר. בתי הכפר
נשרפו ומי שניצל ברח לצפת.
מושל צפת פקד על השוטרים לאסוף את ניצולי צפת אל בית הממשלה בלא שהספיקו אותם יהודים להצטייד במזון ובמים. מבית הממשלה הם ראו כיצד בתיהם נשרפו והציוד שבתוכו נשדד ע"י הערבים. לשוטרים הבריטים ניתנה הוראה לירות באוויר בלבד ולא כנגד הפורעים כשאותם פורעים ערבים הבינו את המצב הם פשוט התעלמו מהבריטים ועשו את
זממם באופן חופשי.
המהומות התפשטו גם לעבר השומרון. בשבת ה- 24.8 התקיפו ערבים את משטרת שכם באבנים ויריות. בתגובה השיבו הבריטים באש וגרמו לפציעתם של כמה מהמתקיפים. קבוצות של ערבים עמדו בצידי הכביש מירושלים לחיפה שעבר דרך שכם וחפשו אחר מכוניות אשר נוסעים בהם יהודים על מנת לפגוע בהם.
מג'נין ניסו ערבים אל ישובי העמק ולתקוף בהם את המתיישבים היהודים, אך נכבדי העיר בתמיכתם של הבריטים מנעו מהם לצאת ולתקוף.
כפי שהצגתי במהלך העבודה, נקודת הפתיחה לאירועי 1929 היתה ביום הכיפורים בו הוצבה המחיצה ברחבת הכותל. על כן מתעוררת השאלה מה היה באירוע זה שהתרחש לאחר שנים של שקט יחסי ביחסי היהודים והערבים, שיש בו כדי לעורר את מאורעות הדמים שקרו בקיץ.
אפשר להסביר זאת במספר גורמים: הערבים ראו בהקמת המחיצה כהחמרה בחוצפתם של היהודים שהסתפקו עד אז בהבאת ספסלים ואילו באותו יום כפורים הוסיפו והקימו גם מחיצה, מה שנראה אצל הערבים כלקיחת בעלות על הרחבה.
סיבה אחרת אפשר למצוא בכך שהאג' אמין ראה כי הנושא הלאומי אינו מעסיק כלל את האוכלוסיה הערבית, אשר ברובה לא מתעניינת ברעיונות לאומיים. על כן הוא חשב כי ע"י העלאת העניין הדתי בעניין הר-הבית הוא יצליח לעורר את כלל האוכלוסיה הערבית על כלל רבדיה למלחמה כנגד היהודים ורעיון ה"בית הלאומי" אשר הבריטים תמכו
בו.
השלכות של המאורעות
תוצאות מידיות
במהלך ההתפרצויות האלימות בחודש אוגוסט 29 נעדר הנציב העליון מהארץ.
כשקיבל הודעה על המתרחש חזר לארץ באופן מיידי כדי לפקד על הרגעת הרוחות. ב- 1.9.29 פרסם הנציב מנשר בו גינה בחריפות את האלימות המתועבת שאפיינה את אותם מאורעות.
הערבים יצאו בגל של מחאות כנגד המנשר אשר הציג את האירועים בצורה חד- צדדית. הנציב שכנראה נבהל מעוצמת המחאה הערבית, פרסם מנשר נוסף בו ציין כי תוקם ועדת חקירה לבדיקת הגורמים לאירועים הנוראים ותמליץ כיצד על השלטון לפעול להבא.
כמחצית מיהודי העיר העתיקה עזבו את בתיהם מחשש מפני הערבים. כמו יהודי חברון וישובים אחרים עברו לדיור זמני עד אשר ימצאו דיור קבוע במקום בטוח. מלבד הפגיעה הגופנית היתה פגיעה מוראלית קשה. האמון שהיה בין הערבים ליהודים נמוג כליל.
הערבים הקימו בתי-משפט מיוחדים לשפוט את המעורבים ביצירת המאורעות.
כ- 1300 איש נשפטו בפני אותם בתי משפט. על 28 מתוכם נגזר פסק-דין מוות. כ- 26 היו ערבים אשר נמצאו באופן ישיר בטבח שנעשה ביהודי חברון וצפת. עוד גזרו בתי המשפט מאסרים לתקופות ארוכות לכמה מהנשפטים שנמצאו מעורבים באופן פעיל במאורעות. אחרי הגשת ערעור על פסקי דין המוות, אושרו 17 מתוכם וכולם כנגד ערבים. פסקי
הדין שלא אושרו הומרו בתקופות מאסר ממושכות. ביוני 1930 החליט הנציב כי רק שלושה מתוך עונשי המיתה יוצאו לפועל. הכרעה זו גרמה למתיחות בין הערבים לממשל הבריטי. לאחר זמן המתיחות שכחה והתלויים לא הפכו לסמלים לאומים כפי שציפו מנהיגי הערבים שיהיה.
השלכות צבאיות
לאור המאורעות באוגוסט 1929, הסיקו הבריטים כי אין בהיקף כוחות הביטחון המצוי עד כה את היכולת לשלוט בארץ, ועדות החקירה שדנו במצב הביטחוני הבהירו כי היתה הגזמה בהפחתת הכוחות בפלסטין. המלצות הוועדה היו:
1. לקבוע בארץ חיל מצב שלא יהא קטן מכוח של שני בגדודי חיר'.
2. להקים שירות מודיעין חדש, אשר ימצא דרכים חדשות להשגת מידע מודיעיני ולהתריע על בעלות חריגה המסתמנת בשטח.
3. למנות קצין משטרה מנוסה אשר יערוך בדיקה בכל הקשור בארגון המשטרה והתפתחותה.
4. פיקוח על עיתונות ומניעת פרסום דברי הסתה.
המלצות הוועד התקבלו ובסוף 1930 הוקם חיל מצב אשר כלל שני גדודי חי'ר, טייסת קרב ויחידת תובלה.
השלכות מדיניות
הממשל הבריטי הוכה בתדהמה לאור האירועים באוגוסט 1929. היהודים בארץ ובגולה האשימו את השלטונות הבריטים בהפקרתם של היהודים בארץ, מה שהביא לטענתם להרג הנראה ובכלל לתוצאות הנוראות שהיו במהלך המאורעות.
הבריטים ניסו למעט בפגיעה ביוקרתם אשר נגרמה בעקבות המאורעות. הצעד המעשי הראשון בו נקט השלטון הבריטי בעקבות המאורעות היה הקמת ועדת החקירה לאירועי קיץ 1929 שבראש עמד וולטר שאו ((Sir Walter Shaw.
הוועדה הוקמה ב- 23.9.29 במטרה: לחקור את הגורמים שהביאו להתפרצות המאורעות ולהמליץ בפני השלטונות הבריטים כיצד לנהוג להבא בפלסטין כדי למנוע הישנותם של אירועים כאלה.
הוועדה דרשה שהיהודים והערבים יהיו מיוצגים לכל היתר ע"י ששה נציגים ועורך דין. אחרי חודשים של חקירה פירסמה ועדת שאו דו"ח במהלך מרס 1930. הדו"ח ייחס את הגורם למאורעות לאיבה שחשו הערבים ליהודים בארץ ולרעיון כי הבית הלאומי ליהודים שהתגבר לקראת סוף שנות ה- 20. הוועדה ראתה בעליית היהודים ורכישת קרקעות
מידי הערבים ע"י יהודים כגורמים לריבוי המתיחות.
דו"ח הוועדה דחה את האשמתם של היהודים כנגד המופתי ועוד כמה ערבים כמי שהסיתו והביא לפריצת של המאורעות. חברי הוועדה כפי שהסתמן מתוך הדו"ח לא העריכו את התעמולה שערך המופתי בנושא הר-הבית והכותל כמה שהוביל לפריצתם של המאורעות. חברי הוועדה טענו כי למופתי לא היה כל עניין לנצל את המערכה על הר-הבית והכותל
כדי להביא לפריצתם של המאורעות.
בסה"כ נראה היה שבעקבות המאורעות התערערה האהדה שהיתה אצל הבריטים עד אז כלפי רעיון "הבית הלאומי" ליהודים ארץ-ישראל. ביולי 1930 אמר שר המושבות הבריטי פספילד: "הארץ הזו תשאר לעולם ערבית" ובהזדמנות אחרת, אמר: "מה שהננו עושים זה בעצם לשלוט במדינה יהודית". בינואר 1930 הציע הנציב צ'נסלור לשנות את צביונו
הציוני של המנדט. הנציב עוד הציע לבטל שני סעיפים בכתב המנדט הבריטי אשר היו בעלי אופי פרו-ציוני. וכן הציע לקצץ באופן משמעותי את היקף העליה היהודית לארץ.
במרס 1930 יצאה משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי ללונדון, כדי לדון עם הממשל הבריטי על ההשלכות המעשיות של דו"ח שאו על עתידה של פלסטין.
לאחר שהמשלחת חזרה ללא הישגים התעורר ויכוח בין הקיצונים הערבים שדרשו עצמאות מוחלטת בפלסטין לבין אלה שרצו בהקמתה של ממשלה לאומית פלשתינית שתיעזר ביועצים בריטים. חילוקי הדיעות שהיו בוועד-הפועל בדבר שתוף פעולה עם הבריטים שיתק את פעילותו של הוועד והביא לבסוף לדעיכתו.
לאחר הפגישה עם משלחת הוועד-הפועל הערבי במרס 1930, הצהיר ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד ((Ramsay MacDonald כי בריטניה תמשיך לפעול בארץ כמנדט ותתייחס באופן שווה לכל סוגי האוכלוסיה. היהודים שמחו על ההצהרה. ואילו הערבים ראו באותה הצהרה כמוטעית. מספר משלחות ערביות נפגשו עם נציגי השלטון הבריטי על מנת
לשנות את עמדת הצהרה כמוטעית.
מספר משלחות ערביות נפגשו עם נציגי השלטון הבריטי על מנת לשנות את עמדת הממשלה הבריטית. בפגישה שנערכה ב- 6.5.30, הודיע שר המושבות פספילד כי אין בדעתה של בריטניה לשנות את דעתה ולהחמיר בהיתר העלייה ליהודים הרוצים לבוא לארצם ואין בדעתה של הממשלה הבריטית לשנות את עמדתה בנושא מכירת קרקעות ליהודים.
הערבים לא היו מרוצים ממצבם והוסיפו לדרישותיהם גם דרישה לממשל עצמי כאמצעי לחץ על הבריטים. עלה בראשם של מנהיגי הערבים, להכריז על ה5-/16 "יום פלסטין" בקרב כלל האוכלוסיה המוסלמית בעולם אשר יתאפיין בהפגנות ובפעילות מחאה כנגד יחסה של בריטניה לפלסטין. הרעיון לא יצא לפועל בסופו של דבר חזרה המשלחת הערבית
ששהתה באנגליה ללא תוצאות חיבויות לגביהם".
ב21- באוקטובר 1930 פירסם הלורד פספילד את "הספר הלבן". היה זה גלוי דעת שמטרתו היתה לעמוד על הצורך לפתור את בעייתם של הערבים בפלסטין מבלי להתכחש באופן מוחלט להתחייבותם של הבריטים להגשמת רעיון הבית הלאומי ליהודים. למעשה מסמך זה אישר את העקרונות אותם הציב הנציב צ'נסלור בדבר הגבלת העלייה היהודית לארץ
והתנערותו של המנדט הבריטי מן המגמה הפרו-ציונית שאפיינה אותו עד כה. השורה התחתונה של הספר הלבן היתה הקפאת התפתחותו של "הבית הלאומי" ליהודים בארץ-ישראל והעדפתם של הערבים ומדיניותם על-פני היהודים.
התקפה דיפלומטית הסרת תקדים מצד והנהגה הציונית הובילה לדחיה של ביצוע מדיניותו של הספר הלבן. ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד שלח איגרת ליו"ר הסוכנות היהודית חיים ויצמן בה נתן פרשנות מקילה לסעיפי הספר הלבן ונעצרה מגמתו הפרו-ערבית של שר המושבות הלורד פסיפילד.
התייחסותם השונה של הצדדים המעורבים במאורעות התגובה המיידית של הבריטים למאורעות היתה כאל התפרעויות והפרות סדר מקומיות. הדיווחים שנכתבו במהלך שבוע הדמים באוגוסט 1929 . תיארו הבריטים את האירועים כרציחות והתנגשויות שגרתיות בין יהודים וערבים המטופלים בידי כוחות הצבא והמשטרה.
העיתונות הבריטית הציגה את המאורעות, "בלבולים והתנגשויות בין עדתיות". הגורמים להתנגשויות ע"פ הערכתם היו: הגורם הכלכלי והדתי.
תגובתו המיידית של הנציב העליון צ'נסלור למאורעות, הציגה את הערבים כפורעים, אך בעקבות התגובה הערבית לדבריו, הפיץ מנשר נוסף המתון יותר ביחסו לערבים. השלטון הבריטי נטה להראות כלפי חוץ, בעקבות המאורעות, כי הכל כרגיל וכי כל מה שהתרחש באוגוסט 1929 היה בגדר התנגשויות או בלבולים וסרבו להצהיר באופן רשמי כי
הם משתתפים בצערם של משבחות ההרוגים. אך ההערכות הצבאית המחודשות של הבריטיות בארץ ווועדת החקירה שהוקמה בראשות וולטר שאו יכולות להראות כי הבריטים לקחו ברצינות את המאורעות.
את התייחסותם של הערבים למאורעות אני רואה כבר בכרוזים שהפיצו לקראת המאורעות. בכרוז שפירסמה "ועדת לוחמי הקודש בפלסטין" והופץ במהלך המאורעות נכתב:
"יסערו הלבבות למעשים ברברים אלה, יסערו הנפשות והחל העם
להתפרץ בקוראו בקול שופר: המלחמה, הג'האד, המרד
והת'ורה פורץ בכל מקום... הוי האומה ערבית, הנה עיני
אחיכם באיזור הפלסטיני תלויות בכם... והם מעירים את
רגשותיכם הדתיים וקנאותיכם הלאומיות לקום נגד האויב
שחולל את כבוד האסלאם ואנס את הנשים והרג את התנוקות".
בתיאורים אחרים הציגו הערבים את מאורעות 1929 כהתקוממות דתית שנועדה להציל את רחבת הכותל מידי הציונים. התייחסותם של הערבים למאורעות כהתקוממות-ת'ורה מעלה את השאלה כנגד מי היתה ההתקוממות או המרד, הרי לפי ההגדרה המקובלת מרד הוא התנגדות מזויינת של לאומיים כנגד ממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות. הגדרה זו
מציבה בעיה כי במהלך המאורעות הערבים לא התקוממו כנגד הממשל הבריטי ועוד שהמאורעות פרצו על רקע דתי ולא מטעמים לאומיים פוליטיים כפי שהיה מצופה להראות במרד. אפשר לראות בהתייחסותם של הערבים למאורעות כאל מרד בשל התייחסותם לנוכחות היהודית בארץ כתופעה שנכפתה עליהם ע"י הבריטים. לכן אפשר להסביר שהיה זה מרד
שבאופן עקיף היה מכוון כנגד הבריטים, על שבעיני הערבים סייעו לביסוס הבית הלאומי ליהודים.
היהודים כפי שנלמד מהתייחסותם אל ארועי 1929, ראו בהם כ"מאורעות" ולא ניסו להציג אותם כ"פרעות" כפי שהיה אפשר לראות באותם אירועים מצדם.
אולי זה ניסיונם של היהודים להפחית מאי-יכולתם להתגונן בפני הערבים או אולי משום שלא רצו לקשר ולהזכיר מושגים שהיו מוכרים ב"גולה" ממנה הגיעו לארץ.
סיום
במהלך העבודה התייחסתי למספר גורמים אפשריים שהביאו לפריצתם של המאורעות. הגורם הלאומי אולי שימש כרקע לעליה במתיחות בין היהודים לערבים בסוף שנות ה20-.
אך הגורם הישיר למאורעות היה הגורם הדתי שהגיע לשיאו ביום הכיפורים בשנת תרפ"ט לאחר שהוצבה מחיצה ע"י היהודים ברחבת הכותל.
ההיבט הדתי היה מושפע מגורמים פנים פלסטינים בדמותו של המופתי.
חאג'-אמין אלחוסייני אשר ניצל את ההיבט הדתי לקידומו האישי, אבל אין זה מוריד, לדעתי, מהדת כגורם לפריצת המאורעות. האירועים הביאו לשנוי בהתייחסות האוהדת לרעיון הציוני בארץ ישראל. בתחילה הציג השלטון, הפרו ערבי כפי שהצטייר בספר הלבן של 1930 אך בהמשך מתנו הבריטים את עמדתם ולא נראה כי לאורך זמן אירועי קיץ
1929 לא הוו תפנית ביחסה של בריטניה לפלסטין.
ביבליוגרפיה
אבידר, יוסף, "מאורעות תרפ"ט: השלכות מדיניות וביטחוניות", מערכות (1980). עמ' 47-42.
אייל, יגאל, "מאורעות 1929" נקודת מפנה בתפיסת הביטחון", קתדרה 83 (תשנ"ז) עמ' 142-125.
אל פלג, צבי, המופתי הגדול (תל-אביב, משרד הביטחון, תשמ"ט).
ארנון אוחנה, יובל, חרב מבית (תל-אביב, יריב הדר בשיתוף מכון שילוח, 1981).
בן חורין, דני, גיוסם הפוליטי של ערביי ארץ ישראל לפעולה קולקטיבית האלימה כנגד הישוב היהודי בארץ ישראל (חיפה, חמו"ל, 1985).
גולדשטיין, יעקב, "מאורעות תרפ"ט בחיפה ותרומתם של אנשי "השומר" להגנת העיר", קתדרה, 52 (תשמ"ט), עמ' 149 - 180.
לנג, יוסף, "מאורעות תרפ"ט: הפרעות פרעות או מרד", קתדרה 47 (תשמ"ח), עמ' 163-134.
מורגנשטרן אריה, פרעות תרפ"ט והמאבק על הכותל המערבי, (ירושלים, חמו"ל תשל"ט).
סלוצקי, יהודה , תולדות ההגנה (מערכות, 1972-1955).
עמיקם, ישראל, ההתקפה על הישוב היהודי בארץ-ישראל (חיפה, אמנות האחים זרודינסקי, תר"ץ).
פורת, יהושוע, ממהומות למרידה (תל-אביב, עם עובד, תשל"ט).
צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלשתינאית 1918 - 1929 (תל-אביב, עם עובד, 1976).
Bentwich, Norman De Mattors, England in Palestine (London, Kegan Paul, 1932).
Kolinsky, Martin, Law order and riot in Mandators Palestine, 1928-1935 (New York, Martin Press, 1993).
Maurice, Samuel, What happened in Palestine (Boston, Massachusetts, The startforth Company, 1929).
Palestine Royal Commission, Report,(London, His Majesty Stationary Office, 1937).
Taggr, Yehuda, The Mufti of Jerusalem and Palestine Arab Politis, 1930-1937 (New-York, Gareland, 1987).
יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, 1929-1918 (תל אביב, עם עובד, 1976), עמ' 209-196.
Palestine Royal Commision, Report London, His Majesty stationary office, 1937), pp. 63-65.
Maurice Samuel, What happened in Palestine (Boston, Startford, 1920), pp. 38-39.
צבי אלפלג, המופתי הגדול (תל-אביב, משרד הבטחון,תשמ"ט) עמ' 22-9.
דני בן-חורין, גיוסם הפוליטי של ערביי ארץ-ישראל לפעולה הקוקלטיבית האלימה כנגד הישוב היהודי ב- 1929 (חיפה, חמו"ל, 1985) עמ' 47-39.
.Palestine, Royal Commision, Report, pp. 68-69
Norman de Bentwich, England in Palestine, (London, Kegan Paul, 1932) pp. 170-177.
יהודה סלוצקי, תולדות ההבנה, (מערכות 197-1955) כרך ב', חלק ראשון, עמ' 307-304.
Yehuda Taggar. The Mufti of Jerusalem and Palestine Politics 1930-1937, (New-York, Gareland, 1987), pp. 65-70.
אריה מוגנשטרן, מאורעות תרפ"ט והמאבק על הכותל המערבי, (ירושלים, חמו"ל, תשל"ט), עמ' 6-5.
יהודה סלוצקי, תולדות ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 319-313.
יעקוב גולדשטיין, "מאורעות תרפ"ט בחיפה ותרומתם של אנשי השומר להגנת העיר", קתדרה, 52, תשמ"ט, עמ' 168-163.
ישראל עמיקם, ההתקפה על הישוב היהודי בארץ-ישראל, (חיפה, אמנות האחים זרודינסיקי, תר"ץ), עמ' 47-38.
שם, עמ' 98-73.
יהודה סליצקי, תולדות ההגנה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 339-332.
יהושוע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1929-1918, עמ' 216.
Norman de Bentwich, England in Palestine, pp. 188-189.
יהושוע פורת, ממהומות למרידה, (תל-אביב, עם עובד, תשל"ט) עמ' 21-19.
יגאל אייל, "מאורעות 1929: נקודת מפנה בתפיסת הביטחון", קתדרה, 83, תשנ"ז, עמ' 142-125.
Martin Kolinsky, Law order and riots, in Mandators Palestine 1928-1935, (New York, Martin Press) 1993, pp. 77-83.
יוסף אבידר, "מאורעות 1929 - השלכות מדיניות ובטחוניות", מערכות, 272 - פברואר 1980, עמ' 44.
Yehuda Taggar, The Mufti Jerasalem and Palestine Arab Politics, 1930-1937, pp 90-95.
יוסף לנג, "מאורעות תרפ"ט: הפרעות, פרעות או מרד", קתדרה. 47 תשמ"ח, עמ' 140-141.
יוסף לנג, "מאורעות תרפ"ט: הפרעות, או פרעות או מרד", קתדרה. 47, תשמ"ח, עמ' 139-137.
יובל ארנון אוחנה, חרב מבית, תל-אבי, יריב הדר בשתוף מכון שלוח 1981, עמ' 74.
יוסף לנג, "מאורעות תרפ"ט: הפרעות, פרעות או מרד", קתדרה, 47, תשמ"ח, עמ' 148-158.
2

תגים:

בריטי · מנדט

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מאורעות תרפ"ט 1924", סמינריון אודות "מאורעות תרפ"ט 1924" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.