מוטיב ההתחפשות במקאמה לפי שלושה מחברים

תקציר העבודה:

המקאמה כתחפושת בסיפורי האהבה
על מוטיב ההתחפשות במקאמה של:
שלמה אבן צקבל, יהודה אלחריזי ויהודה אבן-שבתי

תוכן עניינים: hy3089

מבוא
פרק ראשון - מוטיב ההתחפשות במקאמה
פרק שני - המקאמות על פי חוויותיהם האישיות של היוצרים
פרק שלישי - מוטיב ההתחפשות בסיפוריהם של שלושת היוצרים
3.1. סיפורו של אשר בן-יהודה ושל הימן האזרחי במחברת ה20- בתחכמוני
3.1.1. המחברת נאום אשר בן-יהודה, מאת שלמה אבן צקבל
3.1.2. המחברת ה20- בתחכמוני: משבע בתולות ותחבולותיהן מאת יהודה אלחריזי
3.2. ספר תחכמוני מאת יהודה אלחריזי
3.3 סיפורם של זרח ומנחת יהודה ושל חבר הקיני במקאמה ה6- בתחכמוני
3.3.1. מנחת יהודה שונא נשים מאת יהודה אבן-שבתי
3.3.2. המקאמה ה6- בתחכמוני: בענין זיווג אשה כעורה, ליהודה אלחריזי
3.3.3 דיעות החוקרים
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
המקאמה הינה צורה ספרותית אשר ראשיתה במאה העשירית לספירה. תחילתה של
המקאמה היא בשירה הערבית. היצירות בסגנון המקאמות נכתבו בפרוזה מחורזת ואף
שזורים בהן בתי שיר. הראשון שיצר את המקאמה הינו אבו אל-פאתח אחמד אבן
הוסיין אל-המדאני מהעיר המדאן בפרס (967-1008). אל המדאני שילב במקאמה
שירים שקולים, כאשר בכל מקאמה מופיעות שתי דמויות קבועות ומרכזיות: הדמות
האחת - המגיד - אשר מספר את תעלולי הגיבור אשר היה להם עד ראייה או משמיעה
והדמות השניה - הגיבור, שהינו נודד, רב מעללים, מלומד, משורר ורמאי חביב. זירת
התרחשותה של המקאמה הינה בעיר ומשתתפים בה בני המעמד הבורגני והזעיר בורגני
יחד עם פשוטי עם וכן גנבים, רמאים ואנשי שוליים. מתחילתה היתה המקאמה
משעשעת, בעלת הומור ומשכילה ונועדה לסוחרים ולבני המעמד הבינוני. המשכילים
יכלו להנות מהשעשועים הרטורים והמשכילים פחות מעצם הסיפור, מהאפיזודות
למיניהן, מהויכוחים בין הדמויות האלגוריות בין דמויות וחפצים אלגוריים [איש
ואישה, פרעוש ונמלה, חרב ועט, שבת ומועד וכו'].
(אלמגור, תשל"ה: 254-255; גוברין, 394 :1968; מלאכי, תשנ"ב; פגיס :1976 (199

המקאמה נקלטה בספרות העברית במתכונתה הקלאסית ע"י יהודה אלחריזי בסוף
המאה ה12-, כאשר תירגם את יצירתו של אלחרירי, בה כינה את הגיבור בשם 'חבר
הקיני' ואת המגיד בשם 'איתיאל' וקראה מחברות איתיאל ולאחר מכן בספר המחברות
המקורי של אלחריזי עצמו והוא ספר תחכמוני שהקדישו לנדיבים בסוריה, בבל ותימן.
היו משוררים אשר קדמו לו, מבלי שנזקקו למתכונת הקלאסית של המקאמה אלא
למתכונת קרובה לה והם: שלמה אבן צקבל שכתב את נאום אשר בן יהודה וכן יהודה
אבן שבתי שכתב את מנחת יהודה שונא הנשים, יוסף אבן זברה שחיבר את ספר
השעשועים ואח'. המתכונת הערבית הקלאסית של המקמה נשתמרה רק בספר
תחכמוני ובעוד שניים-שלושה חיבורים נוספים.

בספרות המקאמות הערבית והעברית היו נפוצים שלושה נושאים:
א - ההתחפשות.
ב - הגילוי.
ג - ההפלה בפח.
בעבודתי אטען שסגנון זה של ההתחפשות משותף ליוצרי אותה תקופה וכי ההשפעה
של הסביבה הערבית והעברית הביאה להכנסת מוטיב ההתחפשות בז'אנר המחברת.
לצורך כך אערוך השוואות בין "נאום אשר בן יהודה" לשלמה אבן צקבל, "תחכמוני"
[מחברות שש ועשרים] ליהודה אלחריזי ו"מנחת יהודה שונא נשים" ליהודה אבן שבתי.

כדי לאושש את טענתי זו אתייחס לביוגרפיות של המחברים, אנתח את המקאמות
לגופן, עם דגש על יחודה של כל מחברת, אשווה ביניהן ואעזר במחקרים שונים.

מקורות:

3.1.1 - המחברת נאום אשר בן יהודה, מאת שלמה אבן צקבל
עלם צעיר בשם אשר בן יהודה שב הביתה לאחר תקופת נוודות ממושכת, יושב עם ידידיו אשר לא פגשו בו זמן רב ומספר להם את קורותיו כעלם צעיר.
בנדודיו עבר העלם ליד הרמון וראה נערה יפהפיה מביטה בו מהחלון. הנערה זורקת אליו תפוח אשר עליו מוטבעים דברי אהבה שחרטה בפרי. למרות שהביט בה זמן קצר התאהב בה. דרכו אליה זרועה מכשולים רבים, ובעזרת נשים רחמניות, שהן כביכול שליחותיה של הנערה, במאמץ לא קטן, הוא נכנס לארמון, מתפעל מיופי הנשים ומצפה לנערה
היפהפיה. העדולמי, ידידו של העלם, וכנראה גם בעל ההרמון, מחליט להתל בו ושולח אליו אישה המחופשת כגבר ולאחר מכן מופיע בעצמו מחופש לאישה. לפתע נשמע קול, "הנה אדון ההרמון" ולפניו ניצב חייל רעול פנים וחרב בידו. סופו של דבר שהאיש מסיר את צעיפו ומתגלה כאישה, אך מסתבר שהעדולמי ממשיך לחמוד לו לצון ושלח אליו
את אחת משפחותיה של הנערה לה ציפה. מאוחר יותר מגיעה קבוצת נערות וביניהן נערה גבוהה אשר העלם חושב שזו הנערה בה חשק ואומר לה דברי אהבה, אך כשהיא מסירה את הצעיף מתגלה גבר מזוקן, הלא הוא חברו העדולמי. סופו של הסיפור טוב, כאשר העדולמי מפצה את העלם המאוהב ונותן לו את ביתו לאישה וככל הנראה זו היפהפיה בה
חשק מלכתחילה. יוצא שהעלם כמעט והתחתן פעמיים, בראשונה עם ידידו ובשנייה עם הנערה.
אולם העלם, הלא הוא אשר בן יהודה, אינו שוכח להזכיר לידידיו שמדובר במהתלה ומזהיר את הקוראים כי מדובר ב"לעגי עוגבים ומילים/ אשר בדה ידידכם מלבבו".
העלילה במחברת זו רצופה הפתעות ותעלולי התחפשות ואופיינית לסביבה המוסלמית: ההרמון וההתחפשויות, אשר אפשריות בגלל שהנשים מכסות עצמן ברעלה. ישנם גם מוטיבים מסוימים המוכרים לנו מהספרות הערבית, כמו למשל התנהגותו של העלם החושק או זריקת התפוח מהחלון ובו כתובים דברי האהובה וכן ההתחפשויות. השירים השקולים
המופיעים במקאמה משתלבים יפה בעלילה, כאשר בצד שירי האהבה במחברת שולב גם שיר אהבה על רבי יהודה הלוי. המחברת הזו בנויה סביב שישה נושאים מרכזיים:
1. השיבה הביתה של העלם מנדודיו.
2. הצעיר מתאהב בנערה שראה מבעד לחלון ונסיונותיו הרבים להגיע אליה.
3. שליחותיה של הנערה מביאות את האוהב לנערה ומהתלות בו.
4. הצעיר מתאהב בבעל הארמון המחופש.
5. בעל ההרמון מסיר את המסווה ומתגלה כגבר מפחיד.
6. הסיפור כולו הלצה, הגבר המפחיד הוא ידידו של העלם.
מחברת זו שונה מהמקאמה הקלאסית. אבן צקבל אינו מטיף מוסר ואינו מתיימר ללמד את קוראיו דברים מועילים או להתוות בפניהם דרך. כוונתו היחידה היא לבדחם, כאשר טוב לו לאדם, לדעתו, להיות מוכן לעולם הבא אך אין צורך לוותר גם על תענוגות העולם הזה. עם זאת, מדוע מופיעה כאן סיסמא מוסרית דתית? ["שאו דודי, יפי שיחי
וטובי, ושמרו נא לבל תנקשו בו..."] ככל הנראה הדבר נובע מן החשש מהתקבלות מקאמה חילונית בעיני הציבור, לכן ישנה הסתייגות מה מפי המחבר כדי לבחון את תגובת הציבור. (שירמן [א] תשל"א-תשל"ב: 554-565; דישון, 1974: 58-65; פגיס, 1976: 216-217; רצהבי, 1974: 17-18)
3.1.2 - המחברת ה20- בתחכמוני: משבע בתולות ותחבולותיהן מאת יהודה אלחריזי.
כמו בנאום אשר בן יהודה גם כאן מספר הימן האזרחי את הסיפור בגוף ראשון. הוא מתאר, כיצד במהלך מסעותיו ראה על פני המדבר שבע נערות כשבעה מאורות אשר בראותן אותו קדמוהו בשלום. למרות היותן מכוסות בצעיפים זוהר יופיין שלח ברקים לעיני המספר וזיקים לליבו, וכולן תמירות ושדיהן ניצבות כחומות וכולן חצובות ממחצב
היופי, ואחת מתוכן בלטה יותר מכל האחרות והיא פנתה אליו וברכה אותו לשלום וכינתה אותו כפיר אריות. הוא חושש שחץ האהבה יפגע בו ויהרגו ומבקש רחמים מהנערות, אשר אחת מהן ענתה לו כי האשם הוא בו והוא זה שבא ונכנס לחצרן למרות שאין להן כל כוונה לפגוע בליבו. הוא מכנה את הנערה - הצביה הטורפת כלביאה ומפאר עצמו
בפניהן לגבי יחוסו המשפחתי. הנערות אהבו את אמרי השפר שבפיו והנערה היפה בה התאהב פנתה אליו בשיר המתאר את יופיה.
לאחר מכן ביקשה ממנו שיספר מהיכן הגיע והוא מספר על נדודיו ומתאר את חוויותיו ותחנותיו, אך למרות שנדד על פני מחצית עולם ולא פסח על ספרד ויון, על חרמון וצוען, על ארץ כנען, מצרים וירושלים וגם לא על צור ועל חצור, על דן ועל הלבנון ועד בבל הגיע, לא נתקל ביופי כזה וכל בקשתו ממנה, אם הוא מוצא חן בעיניה,
שתסיר את הרעלה שמסתירה את פניה.
בשיא המתח הנערה אכן מסירה את המסווה מעל פניה ומה שמתגלה להימן האזרחי הינו איש מזוקן וחרב שלופה בידו. מראה די מבעית ומרתיע ובהחלט אין זו הנערה היפה שחשב. מתדהמתו כמעט ונפל על הארץ ואז לפתע נשמע צחוק רועם והוא מביט בגבר המגושם ומגלה שאין זה אלא חברו חבר הקיני אשר חמד לו לצון. חבר הקיני סיפר לו כי
הנשים הציעו לו להתל בו כדי בחון אותו ולאחר מכן, לאחר שדרש בשלומו, הלך חבר הקיני לדרכו והשאירו המום ועצוב מכל מה שקרה. הנערות לפתע נעלמות כמי שנשאה אותן רוח ה'.
הסיום מאוד מפתיע כיוון שכל שנותר להימן האזרחי הוא להשתומם והתחושה היא שאכן זו הזיה של המספר. מעין פאטה-מורגנה בלב המדבר, שם ראה את שבע הנערות, ולאחר אותה תקרית מוזרה כולן נעלמו.
במקאמה זו העלילה גם כן אופיינית לסביבה המוסלמית. הנערות העטופות בצעיפיהן, ריבוי הנערות, למרות שאין מדובר בהרמון או במקום מאורגן או ממוסד והסיטואציה בלב המדבר, בכל זאת נוצרת תחושה של מעין חצר דמיונית אשר מתחזקת כאשר מופיע פתאום ידידו של המספר, הוא חבר הקיני.
למרות עוגמת הנפש שנגרמה למספר לאחר שדמיונו עבד במשנה מרץ ותאוותיו התעוררו בהתלהבות יתרה, הרי שעצם ההכרות האינטימית עם ידידו הופכת את המקום ל'מעין מוכר' ובנוסף מופיעים מוטיבים המאפיינים את הספרות הערבית כמו השירים השקולים, המופיעים במחברת, כחבלי האהבה של הימן האזרחי אשר אותם נושא במשלו, וכן משלה של
הנערה ובנוסף גם הכינויים והתיאורים של הנערה כמו "צביה" או "האור הזורח מפניה היפות" שאולים מהספרות הערבית. (טופרובסקי, 1952: 202-207; דישון, 1974: 64)
דישון (1974: 56-75) טוענת שאלחריזי הושפע מאבן צקבל ויש דמיון רב בין המחברת ה20- בתחכמוני לנאום אשר בן יהודה, למרות שקיים שוני, הרי שהדמיון רב ממנו. את טעונה שוטחת דישון על פי הסדר העלילתי. היא מתחילה מכך שבשתי המחברות מסופר לנו על צעיר המאוהב, אשר נע בדרכים ואינו נואש מלנסות להגיע לאהובתו. אהובתו
מתוארת ככליל השלמות והיופי ובולטת מבין כל הנערות שמסביבה בגלל יופיה הרב וקומתה התמירה, על כן אי אפשר להתעלם ממנה. בשתי המחברות מצוין ריחן הטוב של הנערות, ריח הקינמון בנאום אשר בן יהודה והקטורת המועלית באפו של הימן האזרחי.
בשני המקרים הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי גיבור הסיפור, המספר על עברו לפני שנים רבות כעלם צעיר, תוך התהדרותם והתפארותם ביפי מראם ובן יהודה אף מתרברב על אהבתה של הנערה אליו, כיון שהיא זו שפנתה אליו והיא זו שזרקה לו את התפוח עם מילות האהבה. מתפאר אשר בן יהודה:
"כאשר ראיתן/ והבינותן/ גבהה נפשי/ ונגהה בעיני שמשי/ ואמרתי על כן נקרא שמי אשר כי אישרוני בנות/ ויאהבוני עדינות". והימן מתרברב: "כי מיום נולדתי, בשמי היקר זרחתי, ועל נהרי שלווה פרחתי ומנעורי נשאוני נדיבי עם על כפיים... ... והורי אמיצי לב וגיבורים...". בשתי המחברות נלכדו הגיבורים ביסורי אהבה ומבקשים
מזור לכאבם. בשני המקרים בנות הלוויה של הנערה שותפות למהתלה ובשני המקרים הנערה מגלה את פניה ומתגלה גבר מזוקן, מפחיד, עם חרב בידו והמספר נבהל בראותו אותו. בשתי המחברות נופלים המספרים בעת הסרת המסווה ובשני המקרים מתגלה הסיפור כהלצה של חברו הטוב של המספר אשר פורץ בצחוק וקולו נשמע למרחוק. גם מקומה של
התרמית של לבן את יעקב במקרא אינו נפקד כאשר בן יהודה פונה בשאלה לאדולמי לאחר מעשה התרמית ושואלו: "הלא ברחל עבדתי עימך ולמה רימיתני/ואחר עכרתני?", ואילו במחברת ה20- פונה הימן לחבר הקיני ושואלו: "מי לך כל המחנה אשר פגשתי, ובחשקם נענשתי?" כרמז ליעקב אשר רימה את עשיו. עם כך אלחריזי השתמש בארבעה נושאים
מרכזיים שהיו אצל צקבל ועיבד אותם, כך שישנם קטעים שאינם מופיעים או מופיעים בצורה שונה. בנוסף, נשים לב שאצל אלחריזי לא מופיע מוטיב השיבה הביתה בניגוד לצקבל, שם המספר שב מנדודיו. (טופרובסקי, 1952: 199-207; דישון, 1974: 57-65)
ההתרחשות אצל אלחריזי נראית קצרה יותר. בסיפורו של צקבל פוגש אשר בן יהודה את הנערה רק ביום הרביעי ואילו אלחריזי אינו מרחיב בענין הנערות המושכות את הצעיר ומוותר על הנערה המתחפשת לגבר, אם בגלל שזו עלילה קצרה ויתכן שבכוונה תחילה כדי להיות שונה במידת מה מהמחברת של אבן צקבל. גם התיאור של חברו כשהוא מגלה
את התרמית שונה במקצת, כאשר אצל אבן צקבל העלם המאוהב מפוצה בביתו של האדולמי בעוד שאצל אלחריזי הנערות נעלמות ממנו כפאטה-מורגנה וגם מקום ההתרחשות שונה, כאשר אצל צקבל מתואר המפגש בהרמון ואילו אצל אלחריזי במדבר. אצל אלחריזי מצוין מספר הנערות [שבע] אשר הימן האזרחי פונה אליהן ואילו אצל אבן צקבל לא מצוין
מספר הנערות ובנוסף האזרחי אף פונה אליהן ומדבר איתן בשונה מאשר בן יהודה אשר קיבל מסרים עקיפים מהנערה [התפוח] ויותר מאוחר שוחח עם הנערות. אצל אלחריזי הדבר קורה מייד והסיום בהחלט שונה כי בעוד שאצל צקבל הסיום טוב, הוא לוקח ברוח טובה את ההומור של ידידו ומגדירו חברי ובשר מבשרי, הרי שאצל אלחריזי הסוף לא
ברור והוא אף כועס על ידידו ונעלב ממנו ומקלל את חבר הקיני ותשוקותיו. דישון (1974: 58-64) טוענת שצקבל אינו מקורי ברעיון המחברת, שכן היא מציינת סיפור ערבי מהמאה העשירית שהיה בתוך קובץ סיפורים עממיים. הסיפור דן באישה היפה ובעלה אשר היתה לו חנות ומתחת לחנותו עבד חיט גיבן ויום אחד ראה החיט את האישה מביטה
מן החלון ודימה אותה לירח עולה [כפי שצקבל ראה את אהובתו מביטה מן החלון ודימה אותה לכוכב עולה], ומאז נפשו לא נחה וכל הזמן חשב עליה ורצה לראותה. ברגע שבא לנשקה נפל למלכודת שטמנו לו האישה ובעלה וכך החיט המסכן הפך קורבן להתעללות ותפר לאישה ובעלה בגדים ללא שיקבל שכר בעד טרחתו. בנוסף על כך האישה ובעלה
מביימים כניסה פתאומית של הבעל לבית ולכן האישה "נאלצת" להחביא את החיט בן הבהמות. הבעל קושר את החיט לבהמות וכך החיט כל הלילה עם הבהמות ובבוקר הוא בחנות והאישה מבטיחה לו שבעלה נסע. החייט המאוהב נופל שוב למלכודת, מגיע לביתה וכשבא לנשקה נכנס "לפתע" בעלה, צועק עליו ומביאו לתחנת המשטרה שם מכים אותו והוא
מושם ללעג וגנאי בכל העיר עד אשר מסולק ממנה.
בסיפור זה, כמו במחברותיהם של צקבל ואלחריזי, קיים הנושא של גבר מאוהב וקורותיו בשל האהבה. על כן יתכן שאבן צקבל לקח השראתו מספר זה, בהוסיפו פרטי עלילה משלו כמו החבר המהתל בו והסוף הטוב. (שירמן [א], תשל"א-תשל"ב: 562-565)
3.2 - ספר תחכמוני מאת יהודה אלחריזי
הגיבור הוא חבר הקיני, קמצן, משכיל ומלומד המתחפש ומייצג דמויות שונות. המספר הוא הימן האזרחי, אשר אינו מכיר תמיד את הגיבור המהתל בו. חבר הקיני מרתק במעשיו ובנאומיו את הבריות, נודד ממקום למקום, מחבל תחבולות ולעיתים מרגיז במעשיו את המספר. הימן האזרחי הנהנה מחברתו של ידידו מתקשה לכעוס עליו ומיצר על כך
שעליו להפרד ממנו.
במבוא לספר תחכמוני מתלונן אלחריזי על דלדולה של הלשון העברית ומסיים במילים: "וזה לך האות/ כי לשוננו לשון נפלאות/ ודבריה דברי נבואות/ כי היא צרה ותתרחב לנו/ וקצרה ותספיק לכולנו".
בתחכמוני שילב אלחריזי יסודות אוטוביוגראפים ולעיתים יש אפילו הזדהות עם חבר הקיני. אלחריזי נוטה לגוון כמה שיותר ולעסוק בנושאים רבים ושונים זה מזה. הוא שומר על הצביון הקלאסי של המקאמה [הגיבור הנודד מספר הסיפורים] תוך שימוש מודע ומכוון בעברית. בעלילת תחכמוני אין רצף, השפה עשירה ומבוססת על הרבה שיבוצים
מן המקרא. את תחכמוני חיבר אלחריזי רק לאחר שתירגם לעברית את אוסף המקאמות של אלחרירי. מאלחרירי לקח אלחריזי את עלילת הסיפורים עם הדמויות המרכזיות של המספר טוב הלב ושל הגיבור, התחמן, איש התעלולים, המשכיל הנודד, המשנה צורתו בכל פרק. כבעלי רומאנים מסוימים בעת החדשה, אשר לא חששו להציג בספריהם מספר פעמים
אותו גיבור לאחר שנעשה אהוד אצל קהל הקוראים, כך אלחריזי לא חשב שצריך להמציא שם חדש לגיבורו של ספר תחכמוני. כך חבר הקיני הינו הגיבור ואלחריזי אף השתמש באותה תבנית עלילתית. (שירמן [א], תשל"א-תשל"ב: 100-103; שירמן, תשי"ב: 198; דישון, תשמ"ד: 44)
הסיפורים בתחכמוני בדויים ומומצאים, דמות הפרובינציאלי הנופל קורבן לאנשים ערמומיים, אותם הוא פוגש בדרך, דמות אשר הושאלה ממחברת איתיאל. רוב סיפורי המעשה נפתחים בשעת סעודה או בשעת משתה. הספר בנוי מחמישים שערים העוסקים בנושאים רבים: תוכחות, תפילות ומוסר, נשים ואהבה, בעלי חיים, גבורה ומלחמה. בספר ישנם
ויכוחים וזה נושא מאוד דומיננטי בתחכמוני. הויכוחים היו מאוד נפוצים בספרות הערבית והעברית וישנן מחברות עם משחקי לשון. בזכות אלחריזי עלה מעמדה של הלשון העברית. החוקר שטרן טען שאלחריזי שאב השראתו במקאמה על דרשת התרנגול, ממשורר ערבי ספרדי בשם אבו חפץ עומד אבן שהיד [חי באלמריה במאה
ה11-]. הוא גם שאל רעיונות ממקאמות של המד'אני (1107-1067). המחברת ה3- של אלחריזי למשל, מושפעת מהמחברת הראשונה של המד'אני והמחברת ה31- של אלחריזי מן המחברת ה6- של המד'אני. (שירמן, תשי"ב: 198-202; גוברין, תשכ"ח: 396-407)
בהקדמה לתחכמוני כותב אלחריזי שאם העתיק ממחברים שונים הרי זה קרה רק במקרה כפי שאומר: "בכל הדברים אשר בספק הזה זכרתי, דבר מספר הישמעאלי לא לקחתי. לבד אם שכחתי או אם באו לידי דברים במקרה ואנוכי לא ידעתי, אך כל ענייני הספר הזה מלבבי נבראו". בהמשך סותר אלחריזי את עצמו כאשר מביע חרטה על כך ששאל רעיונות
ממחברות של אחר, כפי שאומר: "...
בעזבי לחבר ספר מליצתנו. והלכתי להעתיק ספר זולתנו, כאילו אין דברי אלוהים חיים בינותנו. קרן זרים לנטור מיהרתי, וכרמי שלי לא נטרתי".
(טופרובסקי, 1952: 14-15)
מוטיב ההתחפשות בתחכמוני הינו דומיננטי ומופיע ב35- מתוך 50 המחברות שבספר. למרות נסיונו של אלחריזי לגוון התחפושת השכיחה היא של חבר הקיני כזקן המבין בשירה, מחבר אגדות סיפורים ומשלים, איש זקן שעיקר חוכמתו היא בכוחו הרטורי ובכתיבה יצירתית. במחברת ה9- יושב הזקן עם המשורר כשהוא מכוסה ברעלה, רק את עיניו
ניתן לראות והמספר מזהה אותו על פי קולו והמסווה נשכח: "אמר המגיד: וכאשר שמעה מלידתו אוזני, נבהל לבבי ורעיוני, נשמתי עליו עיני, והנה הוא חבר הקיני". במחברות מסוימות [30, 48 37,) מתחפש חבר הקיני לרופא ובמחברת 29 לקבצן יחד עם בנו, כאמור: "והנה איש מלא שכל ודעין. עליו בגדים קרועים והוא בוכה לקשי יומו
ונער קטן עימו". הוא גם מחופש לאיש בלתי מוכר [מחברות 28, 34, 39, 43) ולעיתים כנודד משכיל (מחברות 10, 40). אלחריזי שינה מדי פעם את תגובתו של המספר להתגלות, כאשר ההתחפשות היא ללא מסיכה, כמו במקאמה ה6- וה10-. המספר אינו מביע פליאה כלל על חברו שהתל בו, כאמור: "אמר המגיד וכשמע תעתועי חבר הקיני, צחקתי על
הבליו ושקריו".
חבר הקיני מרתק במעשיו ובנאומיו את הבריות, כאמור, נודד ממקום למקום ואלחריזי מגוון ועוסק בדברים רבים ושונים, כך שהיסוד האפי-סיפורי בתחכמוני בולט יותר מאשר במחברות איתיאל. (טופרובסקי, 1952: 105, 108, 250; דישון, תשמ"ד: 43-46).
3.3 - סיפורם של זרח ומנחת יהודה ושל חבר הקיני במקאמה ה6- בתחכמוני
3.3.1 - מנחת יהודה שונא נשים מאת יהודה אבן-שבתי
תחכמוני הזקן רואה מלאך משמיים הנושא אליו דרשה ובדרשתו מגנה את הנשים ומגלה לו שהן מקור כל רעה. תחכמוני מושפע מאוד מכך, ובעודו גוסס הוא מבקש מבנו זרח לא להתחתן. זרח, שאינו רוצה להפר את הנדר אשר הבטיח לאביו, עוזב את מקום מגוריו יחד עם שלושה חברים והם פורשים מן החברה. זרח נאמן לאורח חייו וחי חיי
פרישות, אך יוצא פעם בשנה, במשך חודש ימים, להטיף מוסר בגנות הנשים. הוא מבקש לא רק מן הרווקים שלא יתחתנו, אלא שהנשואים יגרשו את נשותיהם. הטפתו הצליחה. הדבר עורר את חמתן של הנשים עליו והן החליטו להפילו בפח. אשה זקנה וחכמה בשם 'כזבי' הוציאה את התחבולה לפועל. זרח נתקל ביפהפיה בשם 'איילה שלוחה', מתאהב בה
ומחליט לשאתה לאשה. בחתונה היה כה נרגש, עד שלא שם לב לכתובה אלא לכלתו היפהפיה. כזבי כתבה בכתובה 'רצפה בת איה' במקום 'איילה שלוחה' וכשקראו את הכתובה קראו בשם 'רצפה בת איה'. רצפה בת איה היתה נערה שחורה ומכוערת וכולה מומים ופגמים. בלילה נכנסה הכלה וזו התגלתה כנערה שחורה, מכוערת ומאוחר יותר התברר גם שהיא
אשה רעה.
זרח הבין את התרמית, בכה והתאבל על מר גורלו, ידידיו, שחשו לעזרתו, הופתעו לראות את מראהו כאיש זקן. נראה ששערותיו הלבינו מצער. חבריו החליטו לקרוא לאסיפת עם אשר תחייב את זרח לתת לאשתו גט, כך הוא יוכל להיפטר מהאשה הנוראה. הנשים הנמצאות באסיפה, לא מקבלות זאת ודורשות שרצפה תהיה אשת זרח כל ימיו. לבסוף הם
פונים לשופט שיחליט, שופט זה היה אברהם אל פכאר [אותו אחד שמחבר המחברת מקדיש לו את המהדורה השנייה]. השופט שוקל את הענין וכמעט פוסק לרעתו של זרח, אך לפתע חלה תפנית בעלילה ומופיע המחבר, המודיע שכל מה שסופר עד כה שייך לדמיון בלבד והוא עצמו, המחבר, נשוי, אב ואיש משפחה. הסיום המפתיע מוצא חן בעיני השופט
והקהל, הסוף הוא טוב והמשורר אף מקבל מתנת כסף, כאות הוקרה על הסיפור הנפלא שריתק את כולם.
מלכתחילה אנו רואים בסיפור זה של אבן-שבתי, את מוטיב המירמה שניתן למצוא בפרשת לבן הנותן ליעקב את לאה במקום רחל. סיומו של הסיפור מתאפיין בשלושת הרעים הבאים לנחמו ולסייע בידו ומזכירים לנו את שלושת רעיו של איוב, אשר בנופלו באו לנחמו. וכן ניתן לראות כיצד, בענותו להם, נושא משלו ואומר כנוסח איוב. חוקרי
הספרות מוצאים במחברת מוטיבים הלקוחים מהספרות העברית והכללית, אשר אליהם צורפו פסוקים שנונים בגנות האשה, שמגיעים למסקנה: "כל הנושא אשה מכתו אנושה".
מחברת זו עוסקת בחמישה נושאים מרכזיים:
(1) האשה המרשעת ותחבולותיה.
(2) טענות כנגד הנישואים.
(3) האשה הזקנה המרמה את הגבר הצעיר בעניין הכלה המשתדכת.
(4) הסרת ההינומה ורגע הגילוי.
(5) הסיפור מתברר בסופו כהמצאה.
מחברת זו הוציאה לאבן-שבתי שם של שונא נשים בה"א הידיעה. אבל, זו לא היתה כוונתו. כל שרצה היה לשעשע ולבדח את הנדיב עבורו חיבר את המחברת, וכן את שאר הקוראים. יתר על כן, הגיבור בסיפורו נכשל ולא הצליח להינזר מחיי הנישואים. (שירמן [ב], תשל"א-תשל"ב: 69-86; דישון, תש"ל: 58-62; הברמן, תשל"א: ב'-ז'; רצהבי,
תשל"ד: 20-21)
בתחילת מחברתו אבן-שבתי מתחיל עם הקדמה. הוא מסביר שמטרת כתיבת חיבור זה, כדי להזהיר את האנשים שלא ירדפו אחרי הנשים ושיתנזרו מהן. אבן- שבתי, מקדיש תיאור ארוך ומפורט על גורלם של המשכילים אשר נאלצו לברוח מפני הפתאים, ביניהם גם אדם בשם תחכמוני ולו בן בשם זרח, אשר הינם הדמויות הראשיות שבסיפור. למרות
שהעלילה עצמה מאוד משעשעת ומהנה ולמרות הסיום המפתיע, אשר זיכה את המחבר במתנת כסף, יצא לו כאמור שם של שונא נשים, עד אשר שנתיים לאחר הופעתה של המחברת, פירסם משורר צעיר בשם יצחק [אין יודעים את שם משפחתו] מחברת המצדדת בנשים ומשבחת אותן, בשם עזרת הנשים. במחברת זו היתה חקיינות מרובה וחסר בה מן ההומור והחן
שבמנחת יהודה. גם בערכה הספרותי היא נופלת ממנה בהרבה.
כמאה שנה לאחר מכן, ניסה ידעיה הפניני לחקות את מנחת יהודה במחברתו צלצל כנפיים אך גם זו היתה ללא הצלחה. היו אף שהרחיקו לכת וטענו שאבן-שבתי גנב מהם בתים. ביניהם חיים בן סמחון, שהוציא לעז על אבן- שבתי, בכך שלקח שירים של יוסף בר יהודה והכניס אותם לספרו. ואבן-שבתי נאלץ להוכיח את מקוריותו. מקאמה זו יצאה
בכתבי יד שונים ומוכרת במספר שמות כ"צוואת תחכמוני", "ספר זרח" ו"מחברת הנישואין". (הברמן, תשל"א: ב'-ח'; דישון, תש"ל: 57-58; שירמן [ב], תשל"א-תשל"ב: 69)
3.3.2 - המקאמה ה6- בתחכמוני: בענין זיווג אשה כעורה, ליהודה אלחריזי
הימן האזרחי, המספר, רצה למצוא אשה לידידו, חבר הקיני, כדי שיפסיק לנדוד בעולם. חבר הקיני שהיה לו נסיון מר מנישואין לא הסכים לכך.
הימן האזרחי מאוד רצה לשמוע על נסיונו הכואב של חברו, וכך סיפר לו חבר הקיני: שדכנית זקנה הציעה לו נערה יפהפיה ותבעה מוהר גבוה בעבורה: "אלפיים כסף". למחרת הגיעה משפחתה של הנערה ונערך ביניהם הסכם. הוא לא בירר ואימת את נכונות דבריהם, אלא חתם על כל תנאיהם.
החופה נערכה בלילה וכשהתקרב אליה גילה כמה מכוערת היא וזקנה. הוא בדק את הנדוניה שלה וגילה שכל התכשיטים והבגדים בלים ומיושנים. ברוב כעסו נשא חבר הקיני שיר גנאי על כלתו, המתאר את אברי גופה המכוערים, אך זה לא הרגיע אותו והוא לקח מוט והיכה אותה בכל גופה, עד זוב דם, אסף את הבגדים שבבית, עלה על סוסו וברח
בלילה מן העיר.
מוטיב זה של החלפת אשה בליל הנישואין, דומה למוטיב המופיע במנחת יהודה. כאמור, מדובר במוטיב מקראי ישן, מאז רימה לבן את יעקב והחליף לו את רחל בלאה (בראשית, כ"ט: כ"ג). בניגוד לכותבים היהודים האחרים, ההשפעה על אלחריזי במחברת זו, הינה מחיבור ערבי מפורסם בשם עיון אלאכ'באר, כלומר 'מבחר הידיעות' לאבן-קתיבה.
חיבור זה הוא מעין אנציקלופדיה בשירה ופרוזה על נושאים שונים ונכלל בו פרק גדול ומקיף על האשה. בפרק זה גם כן שר ג'הם שיר גנאי על הזקנה המכוערת שנתנו לו במסווה של נערה רעננה - אין היא יכולה לשים את הכחל מעל ארובות עיניה, משום שאם תגוז את השיער שבגבותיה תוכל למלא שק גדול ואם הם יגולחו יספיקו לשלושה שקים
גדולים. שדיה - אחד תרמיל צידה והשני חמת מים לנוסע. גופה כפרעוש, שוקע כיתוש, פניה כקוף ועוד מיני מיכמנים שירה בה. ככל הנראה הושפע אלחריזי ואף אברהם אבן-עזרא מאותו מבחר, כאשר אלחריזי וכן אבן-עזרא שילבו נמלים, פרעושים וזבובים טרדניים בשיריהם המבדחים. (רצהבי, תשכ"ח: 329-333)
3.3.3 - דיעות החוקרים
הרעיון המרכזי בשתי המחברות: שיש להיזהר מן האשה ולא ללכת שבי אחריה.
במקורותינו יש לא מעט פסוקים המדברים על כך, למשל: "מוצא אני מר ממוות את האשה" (קהלת, ז': כ"ו), "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה מכל אלה לא מצאתי" (שם, ז': כ"ח).
בספרות הערבית, השיראזיה של בדיע אל זמאן אדהמד'ני מסופר על עישא בן האשם שנודד בתימן. בדרכו חזרה הוא פוגש גבר נאה ועשיר. מאוחר יותר, הוא שוב נתקל בו, אך מראה פניו של הגבר השתנה לבלי הכר. הוא התכער והזדקן עד מאוד. מתברר שזהו אבו אל-פתאח אלאכסנדרי [גיבור המקאמות הערביות], שנראה זוועה בגלל שהתחתן עם אשה
יפה שהרסה את חייו. סוף הסיפור הוא שהמספר, עישא, הציע לו לגרש את אשתו והם נפרדו לדרכם.
דישון (תש"ל: 62) טוענת שאבן-שבתי שאב רעיון זה למחברת שלו. היא טוענת גם שיהודה אלחריזי הושפע ולקח את הרעיון למחברת ה6- מיהודה אבן-שבתי, הן בנושאים משותפים והן בתוכן ובצורה. כאמור, רצהבי (תשכ"ח: 329-333) טוען שאלחריזי שאל את הפרטים דווקא מהחיבור הערבי המפורסם עיון אלאכ'באר.
דישון (תש"ל: 62-72) טוענת שקיימים שלושה נושאים נוספים, המשותפים למחברת של אבן-שבתי ואלחריזי: א) אשה זקנה מופיעה ומנסה לשדך לגבר בחורה צעירה ויפה ומפילה אותו בפח. אצל שבתי, ברורה הסיבה למעשה של האשה הזקנה, הנובע מרצון לעזור לנשים וללמד את זרח לקח. אצל אלחריזי לא ברור לנו מה מניע את האשה הזקנה. אצל
אבן-שבתי נקראת הזקנה 'כזבי' ומתוארת כאשה רעה מאוד, אך חכמה. אלחריזי קורא לה 'שטנה'. אצל שניהם הזקנה מופיעה בהקשר שלילי. בשני המקרים שם הנערה נושא מסר חיובי ואף דומה. אבן-שבתי קורא לה 'איילה שלוחה' ואלחריזי 'איילת אהבים'.
כינויים אלה הינם דימויים אשר היו מקובלים בספרות הערבית, וכמו כן, המוטיבים של הזקנה המירשעת המפילה בפח עלם צעיר. הבחורה היפהפיה וסופו המר [בד"כ] של הבחור, הינם מוטיבים שאולים מן הספרות הערבית.
ב) מוטיב החלפת הכלה בליל הנישואים. גם אצל אבן-שבתי וגם אצל אלחריזי החתן ממהר להתחתן ורק לאחר החופה מגלה שהוליכו אותו שולל. בשתי היצירות מתוארת הכלה כמכוערת, שחורה וזקנה, מלאה פצעים וחרולים, שיניה חזקות וגדולות, שפתיה נפוחות ועולות כלפי מעלה. אצל אלחריזי עיניה מדומות לעקרבים ואצל אבן-שבתי עיניה
חשכות. במנחת יהודה מראהו של זרח נהיה רע לאחר נישואיו וחבריו לא הכירוהו כי מראהו הושחת. גם אצל אלחריזי, הימן האזרחי אינו מזהה את חבר הקיני לאחר נישואיו הלא מוצלחים ורואה בו אדם יגע ורפה, ורק לאחר מאמץ מזהה אותו. (שירמן [ב] תשל"א-תשל"ב: 84; טופרובסקי, 1952: 79) ג) כל הסיפור הוא המצאה. גם במנחת יהודה,
שם הסיפור אמור לשעשע את השופט ולקבל ממנו מתנה, וגם אצל אלחריזי, לא היה משפט, אך גם כן זו בדיה הבאה לשעשע. דישון (תש"ל: 62) טוענת כי אבן-שבתי לקח את רעיון המשפט מאלחריזי, שם הגיבור אבו-זיד, מופיע מספר פעמים עם אשתו ובנו בפני השופט, כדי שיחליט מי מהם צודק ורגע לפני הכרעת הדין מתברר שזו בדיה [למשל,
במחברת ה10- של אלחרירי, אבו-זיד מאשים את בנו ברצח, אך לבסוף מתברר שהכל בדיה].
על פי דישון (שם) ניתן להדק את הטיעון שלאבן-שבתי היתה השפעה על אלחריזי במחברת ה40-, שם אלחריזי מכנה את ר' יהודה הרופא כ'בעל מידות נמרצות'. דישון טוענת שר' יהודה הרופא הנזכר הוא אבן-שבתי, אך ישנם חוקרים אשר חולקים עליה בכך.
סיכום
המקאמה הינה צורה ספרותית אשר ראשיתה במאה ה10- לספירה. תחילתה בשירה הערבית. המקאמות נכתבו בפרוזה מחורזת ולעיתים שזורים בהן בתי שיר.
"מקאמה" פירושה מעמד. שם זה ניתן לה ככל הנראה, כיוון שסופרה בהתקהלויות במקומות ציבוריים. אורך המשפטים בפרוזה המחורזת אינו קבוע, החריזה חופשית ולעיתים משובצים בהם פסוקים ממקורות שונים או שירים שקולים. שני דגמים עיקריים במבנה ספרי המקאמות: האחד - קבצי סיפורים, כאשר המכנה המשותף בכל קובץ הינו טכני,
ומופיעות בו שתי דמויות קבועות: הגיבור והמספר. השני - סיפור מסגרת כיחידה עצמאית ובו משולבים ומשובצים סיפורים נוספים, אשר אין להם זיקה למהלך העניינים של סיפור המסגרת.
המקאמה נקלטה בספרות העברית במתכונתה הקלאסית על ידי יהודה אלחריזי, אשר תירגם בסוף המאה ה12- את יצירתו של אלחרירי וקראה מחברות איתיאל.
לאחר מכן הוציא אף ספר מחברות מקורי והוא ספר תחכמוני. קדמו לו, מבלי שנזקקו למתכונת הקלאסית של המקאמה שלמה אבן-צקבל, שכתב את נאום אשר בן יהודה וכן יהודה אבן-שבתי שכתב את מנחת יהודה שונא הנשים, יוסף אבן-זברה שחיבר את ספר השעשועים ואחרים. בספרות המקאמות, הערבית והעברית, היו נפוצים שלושה נושאים:
ההתחפשות, הגילוי וההפלה בפח.
נושא האהבה הינו אחד מן הנושאים בהם המקאמה עוסקת, ובעבודתי זו דנתי במקאמה כתחפושת בסיפורי האהבה. לצורך כך התייחסתי למקאמות של שלושה יוצרים והם שלמה אבן-צקבל, יהודה בן שלמה אלחריזי ויהודה הלוי בן-יצחק אבן-שבתי. יוצרים אלה חיו ויצרו במאה ה12- ובמחצית הראשונה של המאה ה13-.
אצל שלושת היוצרים אנו מוצאים כי הגיבור במקאמה מתאהב בנערה יפהפיה.
אשר בן יהודה במחברתו של אבן-צקבל וכן הימן האזרחי במחברת ה20- בתחכמוני, נופלים קורבן להלצה של ידידם. אשר בן יהודה מתאהב בנערה יפהפיה המביטה בו מהחלון, אך לבסוף מסתבר כי ידידו העדולמי חמד לו לצון והופיע במקומה, כאשר הוא מחופש. בתחילה העדולמי שולח אליו חייל רעול פנים המתגלה כאשה, אך לא כאשה הנחשקת
ולאחר מכן, מופיעה הנערה הנחשקת ומסתבר שזה גבר מזוקן בתחפושת, הלא הוא העדולמי. גם הימן האזרחי, במחברת ה20- בתחכמוני, מתאהב בנערה היפה ביותר מתוך שבע נערות במדבר, אך כאשר היא מסירה את המסווה מעל פניה, שוב מתגלה איש מזוקן וחרב שלופה בידו. שוב מהתלה של ידידו של הימן, הלא הוא חבר הקיני אשר חמד לו לצון.
שתי העלילות, גם נאום אשר בן יהודה וגם משבע בתולות ותחבולותיהן, הלא היא המחברת ה20- בתחכמוני, אופיניות לסביבה המוסלמית. ההרמון וההתחפשויות בנאום אשר בן יהודה, אשר אפשריות בגלל שהנשים מכסות עצמן ברעלה וכן הנערות העטופות בצעיפיהן במחברת ה20- בתחכמוני. קיים דמיון בין שתי המחברות ועליו מצביעים החוקרים
דישון (תש"ל) וטופרובסקי (1952). דישון אף טוענת שאלחריזי הושפע מאבן-צקבל.
גם בין מנחת יהודה שונא נשים ליהודה אבן-שבתי, ובין המקאמה ה6- לתחכמוני קיים דמיון, כאשר בשתי המחברות מפילה זקנה רעה וחכמה בפח עלם צעיר - מוטיב המזכיר לנו את סיפור לבן ויעקב. יהודה אבן-שבתי אף מכניס דימויים בנפילתו של זרח, גיבורו, מנפילת איוב. בשני המקרים הוא מקלל את יומו לפני שלושת הרעים המגיעים
אליו. גם במקרה זה טוענת דישון כי אלחריזי הושפע מאבן-שבתי [שקדם לו], כפי שטוענת במחברת ה20- שאלחריזי הושפע מאבן-צקבל. רצהבי (תשל"ד) חולק עליה, וטוען שהושפע דווקא מן הספרות הערבית ומוביל אותנו אל החיבור עיון אלאכ'באר לאבן-קתיבה, אשר יש במחברת ה6- דמיון אליו.
תהיינה דיעות החוקרים כאלו או כאלו, הרי שכל הדיעות גורסות כי השפעת הסביבה [הערבית והעברית] הביאה להכנסת מוטיב ההתחפשות בז'אנר המחברת.
מוטיב זה היה משותף ליוצרי אותה תקופה ותכליתו היתה שעשוע או הטפת מוסר ולעיתים שניהם.
ביבליוגרפיה
אלמגור, א., "המקאמה ומקורותיה", 'המזרח החדש', כרך כ"ה, תשל"ה (1), החברה המזרחית הישראלית, תל-אביב, 254-255.
גוברין, נ., "סגנון המקאמה בספרות העברית בדורות האחרונים", 'מאסף', כרך ח'-ט', תשכ"ח, 394-408.
גויטיין, ש.ד., "המקאמה והמחברת", 'מחברות לספרות', כרך ה', מחברות א', תשי"א (מאי), 26-40.
דישון, י., "למקורותיה של המחברת 'מנחת יהודה' ליהודה אבן-שבתי והשפעתה על מקאמת הנישואין ליהודה אלחריזי", 'אוצר יהודי ספרד', כרך י"ב, תש"ל, 57-63.
דישון, י., "'נאום אשר בן יהודה' לשלמה אבן צקבל והמקאמה העשרים ב'תחכמוני' ליהודה אלחריזי", 'בקורת ופרשנות', חוברת 6 (כסלו), תשל"ד, 57-65.
דישון, י., "למוטיב ההתחפשות במקאמה העברית בספרד", 'ידע עם', כרך כ"ב, תשמ"ד, חוברת 41-53. 51-52,
דישון, י., "שימוש בפארודיות מן התלמוד במקאמה העברית", 'סיני', כרך 71, תשל"ב, מוסד הרב קוק, ירושלים, ע"ז-פ"ב.
דנה, י., "למקורו של ספר 'תחכמוני'", 'תרביץ', כרך 44, תשל"ה, 172-181.
הברמן, א.מ., (עורך), (תשל"א), 'שלוש מקאמות על הנשים', בן-אורי, ירושלים.
טופרופסקי, י., (עורך), (1952), 'תחכמוני', הוצ' מחברות לספרות, תל-אביב.
מלאכי, צ., "המקאמה הערבית והשפעתה על האליגוריה העברית", 'מחניים', (1), טבת, תשנ"ב, ירושלים, 176-179.
פגיס, ד., (1976), 'חידוש ומסורת בשירת החול העברית: ספרד ואיטליה', הוצ' כתר, ירושלים.
צדוק, ש., (1989), 'מאפיינים בחברה היהודית', (חמו"ל), תל-אביב.
רצהבי, י., "השפעות ערביות בספרות תקופת ספרד", 'בר-אילן', כרך ו' (4), תשכ"ח, 314-338.
רצהבי, י., (עורך), (תשל"ד), 'ילקוט המקאמה העברית: סיפורים בחרוזים', הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים.
שטאל, א., "אהבה כגורם בבחירת בן זוג: בהיסטוריה, בספרות ובפולקלור", 'מחקרי המרכז לחקר הפולקלור' כרך ד', תשל"ד, קנ"ה-קל"ו.
- 33 -
שירמן, ח., "המשוררים בני דורם של משה אבן עזרא ויהודה הלוי", 'ידיעון המכון לחקר השורה העברית', כרך 2, תרצ"ו, קי"ז-קצ"ב.
שירמן, ח., "לחקר מקורותיו של ס' תחכמוני ליהודה אלחריזי", 'תרביץ', כרך 23 (ניסן-תמוז), תשי"ב, 205-209.
שירמן, ח., [א], (תשל"א-תשל"ב), 'השירה העברית בספרד ובפרובאנס', הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים.
שירמן, ח. [ב], (תשל"א-תשל"ב), 'השירה העברית בספרד ובפרובאנס', הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים.
שנהר, ע., "נישואין בין אדם למפלצת בסיפור העממי", 'מחקרי המרכז לחקר הפולקלור', כרך ד',תשל"ד, קל"ז-קמ"ה.

תגים:

אבן · צקבל · שבתי · תחכמוני · אלחריזי · מקמה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מוטיב ההתחפשות במקאמה לפי שלושה מחברים", סמינריון אודות "מוטיב ההתחפשות במקאמה לפי שלושה מחברים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.