המאבקים בין הבדווים לפאטימים בשלהי התקופה הפאטימית

תקציר העבודה:

המאבקים בין הבדווים לפאטימים
בשלהי התקופה הפאטימית

ראשי פרקים hy0994 -

1.מבוא והצגת הנושא

2.הסכסוכים עד המרידות

3.מרידת הבדווים הראשונה ותוצאותיה

4.מרידת הבדווים השניה ודעיכת המרידות

5.סיכום

6.ביבליוגרפיה

מבוא והצגת הנושא
כיבוש הפאטימים את מצרים פתח תקופה חדשה בדברי ימיה של ארץ ישראל.
הפאטימים נשאו עמם את החזון של מיגור השלטון העבאסי, שראשיו הוחשבו
למנשלי צאצאי הנביא האמיתיים והראויים לשלוט באסלאם.
ברם שלטונם באזור ארץ ישראל לא היה מובהק והם לא הצליחו להאחז בארץ
אחיזה של ממש ונאלצו לנהל קרבות מגן נגד אויבים רבים: הערבים הבדווים
ובראשם שבט בני טיי ובראשו משפחת בני אלג'ראח, נגד הקרמטים, נגד הצבא
התורכי, נגד בני חמדאן שבחלב, וברקע ארבה להם ביזנטיון שהתאוששה במאה
העשירית ולטשה עינה מחדש לארץ הקודש.
בעבודה זו אעסוק בנושא מלחמתם של הפאטימים עם הערבים הבדווים במהלך 60
השנים המתחילות ב969- לספה"נ. במהלך תקופה זו היו שתי מרידות עיקריות
שאותן אך בקושי הצליחו הפאטימים לדכא ותוצאותיהן היו הרס בארץ. העבודה
תתמקד בגורמים לפריצת המרידות, תוצאות המרידות, לרבות השפעתם על הישוב
היהודי והישוב בכללותו.

מקורות:

המאבקים בין הבדווים לפאטימים
המאבקים בין הבדווים לפאטימים
בשלהי התקופה הפאטימית
ראשי פרקים
1. מבוא והצגת הנושא
2. הסכסוכים עד המרידות
3. מרידת הבדווים הראשונה ותוצאותיה
4. מרידת הבדווים השניה ודעיכת המרידות
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה
מבוא והצגת הנושא
כיבוש הפאטימים את מצרים פתח תקופה חדשה בדברי ימיה של ארץ ישראל. הפאטימים נשאו עמם את החזון של מיגור השלטון העבאסי, שראשיו הוחשבו למנשלי צאצאי הנביא האמיתיים והראויים לשלוט באסלאם.
ברם שלטונם באזור ארץ ישראל לא היה מובהק והם לא הצליחו להאחז בארץ אחיזה של ממש ונאלצו לנהל קרבות מגן נגד אויבים רבים: הערבים הבדווים ובראשם שבט בני טיי ובראשו משפחת בני אלג'ראח, נגד הקרמטים, נגד הצבא התורכי, נגד בני חמדאן שבחלב, וברקע ארבה להם ביזנטיון שהתאוששה במאה העשירית ולטשה עינה מחדש לארץ
הקודש.
בעבודה זו אעסוק בנושא מלחמתם של הפאטימים עם הערבים הבדווים במהלך 60 השנים המתחילות ב969- לספה"נ. במהלך תקופה זו היו שתי מרידות עיקריות שאותן אך בקושי הצליחו הפאטימים לדכא ותוצאותיהן היו הרס בארץ. העבודה תתמקד בגורמים לפריצת המרידות, תוצאות המרידות, לרבות השפעתם על הישוב היהודי והישוב בכללותו.
הסכסוכים עד המרידות
הפאטימים לא היו מקובלים על רוב האוכלוסיה המוסלמית של ארץ ישראל, למרות נטיות פרו שיעיות מובהקות שלהם. היו אלו בעיקר המנהיגים המקומים שהטיפו נגד שלטון הפאטימים ואת החיזוק קיבלו מהקרמטים. אולם כאשר הקרמטים הובסו (974) המנהיגים הוצאו להורג. לעומת זאת היו חלק מאוכלוסי הארץ תמכו בפאטימים. בראש וראשונה
היהודים בין משתפי פעולה עם הפאטימים בתקופה זו. אחריהם היו גם אישים מוסלמים אולם הם לא היו רבים.
המטרה שהכתיבה לפאטימים (על שם פטמה בת הנביא) את מהלכיהם היתה שאיפתם הבלתי פוסקת להגיע לבגדד ולהשתלט על העולם המוסלמי כולו. לפיכך החזיקו צבא גדול. בעת כיבוש מצרים היה צבאם מורכב בעיקרו מברברים, ביחוד משני השבטים הגדולים: כתאמה ונזאתה.
באותו זמן היה מצרים וארץ ישראל שפע כלכלי. גיל טוען כי שפע זה היה בעיקר בשל עיסוקיהם של היהודים במסחר (כנראה מסחר בינלאומי) סיבה נוספת לכך שהפאטימים גילוי סובלנות לד'ימים (בני החסות).
לעומתם הבדווים לא חיו בשלווה עם השלטון הפאטימי. במערכות אלו, שתחילתם ב974- עת סילוק הקרמטים מא"י, נזכרו לראשונה בכרוניקות הבדווים הארץ ישראלים- בעיקר בני טיי. זהו שבט שמוצאו מדרום חצי האי ערב ואפשר שנדד לאזור באמצע המאה העשירית.
בנו ג'ראח, ממנהיגי השבט, ניהל מדיניות של מטוטלת- פעם לצד הביזנטים ופעם לצד הפאטימים "ולא הססו להתחנף בצורה בזויה לפני אחד הצדדים בהרגישם שיש עליהם סכנה, אף לא לבגוד.. לנצל כל הזדמנות כדי לשדוד בערים ובכפרים או בשיירות העולים לרגל. ביסודו של דבר נשארו הבדווים על מעלותיהם וחסרונותיהם של ערביי המדבר,
ופעולותיהם לא ראויות לתהילה כלשהי".
מציטוט זה מוסק כי עיקר פעילותם של הבדווים היה בשל סיבות כלכליות או רצון לרווחים חומריים אחרים, ולא אידאולוגיה צרופה. אי לכך יש להניח כי לפעולותיהם היה מתאם שלילי גבוה עם חוזק השלטון בארץ- ככל שהשלטון התרופף יותר כך הם פעלו יותר ובזזו יותר, ולהפך. להלן דוגמא טובה לכך מסיום המרידות בשנת 1029 .
מרידת הבדווים הראשונה ותוצאותיה
הבדווים, כאמור, התנגדו לפאטימים ותמכו רוב הזמן בקרמטים שמוצאם מהמזרח. הפשיטה הקרמטית האחרונה באזור היתה בשנת 970. בפשיטה זו אנו פוגשים לראשונה בבדווים מבית האב ג'ראח, שהיה אחד מבתי האב (מהמכובדים שבהן) של השבט טיי.
חסן אלעצם, מנהיג הפשיטה הקרמטית, השאיר בארץ כוחות על מנת לפעול בסביבות יפו ורמלה. הוא פנה למצרים על מנת לכבוש את קהיר ונכשל. הבדווים, בשל כך בזזו את רכושו.
הפאטימים פנו לארץ ישראל ובתחבולות ובמאמץ צבאי רב הצליחו לסלק את הקרמטים צפונה לטבריה.
בשל כך הבדווים הסתכסכו (אוגוסט 978) ובני שבט בדווי אחר- עוקיל נלחמו בבני ג'ראח. לאחר קרבות קשים נצחו בני ג'ראח (אוגוסט 978). בעיקבות הנצחון התחזק מעמדו של מנהיג בני ג'ראח מפרג' בן דעפל בן ג'ראח. הפאטימים ביקשו לנצל את הנצחון לחיזוק מעמדם בסוריה. החליף הפאטימי אל-עזיז החיש תגבורות לסוריה וניסה לכבוש
את דמשק, אולם נכשל.
למלחמת בני ג'ראח הראשונה קדמה המערכה של979- שלאחריהם נשארו בני טיי למעשה שליטיה של ארץ ישראל.
תקופה קשה עברה אז על תושבי הארץ: רמלה נבזזה וירדה מגדולתה, בטבריה פורצות מהומות ולמעשה כל המרידות באות על חשבון האוכלוסיה המקומית.
ב24- בפברואר 991 מת יעקב אבן כלס, ויעץ לחליף אותו שרת, אל עזיז, לחיות בשלום עם הביזנטים- אם הללו ירצו בשלום אולם עם הערבים הבדווים שלא יתפשר ויכריתם. משאלה\צוואה זו לא התגשמה במהרה בשל מחלוקות פנימיות במצרים שמצאו ביטויים במלחמות על רקע מאבקי שליטה.
מעתה באו כארבע עשרה שנים שבהן נהנו בני ג'ראח משליטה כמעט בלתי מופרעת בארץ. הנסיון היחיד בשנת 997 לגרשם נכשל- הם נמלטים צפונה לחיג'אז אולם מיד לאחר מכן הם שבים ומתבססים בארץ היחסים בין החליפה למנהיגי הבדווים תקינים עד שבקיץ 1006 שוהים נכבדי בני ג'ראח במצרים וזוכים למתנות.
ב1003- מתחילה סדרה ממושכת של דיכוי נגד הנוצרים ויהודים בארץ מצד אלחאכם הפאטימי. זמן מה אחרי תחילת הרדיפות, ב1010-,ברח לארץ ישראל אבו אלקאסם אלחוסין בנו של עלי אלוזיר אלמע'רבי מי שהיה ממקורביו של אלחאכם והוצא להורג בפקודתו. הוא בורח מפחד שלטונות הפאטימים ומוצא מקלט אצל בני ג'ראח. אלחאכם מצווה על
פשיטה בארץ ישראל ונכבדי בני ג'ראח שנמצאו אז במצרים, כאמור לעיל, בורחים לארץ על מנת לידע את שבטיהם.
שבט טיי מכין מארב לצבא הפאטימי ליד עזה ולאחר שהוא מתגלה הוא חוזר לרמלה, מכניע את חיל המצב בה וכובשה. הכיבוש מלווה בהרס ובביזה: "התיר לערבים את הביזה בתוכה. אז נתפסו שם אצל הבריות הסחורות שהיו להם, כל יושביה נכלאו, והופקעו נכסיהם. אנשים לרוב התרוששו שם".
אלחאכם כותב מכתב תוכחה לאלחסאן ומבקש שישחררו את יארוח' תקין ולהשיבו למצרים ומבטיח לג'ראחים מענק של 50 אלף דינר. אבו אלקאסם משכנע את אלחסאן לערוף את ראש יארוח' תקין ונשמע לעצתו ובשלב זה מגיעה מרידת הג'ראחים לשיאה.
הם מנסים לצאת למלחמת חורמה נגד הפאטימים ואף מציגים מועמד שלהם למשרת החליפה. לפי הצעתו של אבו אלקאסם הם מחליטים להביא ממכה את אבו אלפתוח אלחסאן בן געפר הנמנה על צאצאי עלי בן אבו טאלב ולהכריז עליו חליפה. איש זה שימש מפקד העיר מכה מטעם הפאטימים.
לפי מקורות שונים כוחם של הערבים הגיע אז בארץ ישראל לשיאו "הם נעשו בעלי הארץ ושלטו בכל אזוריה מאלפראמא (אשקלון) ועד טבריה. הם שמו מצור גם על מצודות החוף. היה זה מצור ממושך אבל לא עלה בידם ללכוד שום עיר". הם גם ניסו להנהיג תקנות חדשות ובניהן לטבוע מטבעות.
דברים אלה מתרחשים במשך שנתיים וחמישה חודשים עד למסעו של עלי בן ג'עפר, מצביא פאטימי, ביולי 1013. אלחאכם מתרשם מעוצמת הסכנה ושולח כסף רב לעלי וביולי 1013 שולח גם צבא גדול, עשרים אלף איש, מיטב החיילים של הממלכה הפאטימית, בפיקודו של עלי.
אלחסאן פוחד ושולח אל החליפה את אמו ואת שפחתו (השפחה ניתנה לו ע"י אלחאכם עצמו) על מנת לבקש מחילה. כמו כן הוא מבקש מאחות אלחאכם להשתדל למענו. אלחאכם נענה לו בסופו של דבר ומכיר במקצת זכויותיו בתור שליט האזור. אבל הצבא הפאטימי, בפיקודו של קטב אלדולה נכנס לרמלה.
לא ברורה השפעתה של כניסת הפאטימים לרמלה על חיי היהודים, אולם ידוע הוא כי הנוצרים בראשות הפאטריאך תיאופולוס מירושלים שהסתתר מפחד המאורעות מורשה לבנות מחדש את כנסיית הקבר. יש להניח כי קולות אלו לגבי הנוצרים נעשו בשל התערבות הביזנטים.
הד למאורעות אותם ימים נמצא במכתבו של אלחנן בן שמריה אל יהודי ירושלים בו הוא מזכיר את פטירת אביו. בכתביו הוא מזכיר את תלאות אותם ימים ואת סכנות הדרך.
לסיכום: המרידות שהחלו בשל סכסוכים על השלטון בארץ ישראל. הפאטימים מנסים להכות בבדווים, נכשלים, מובסים והבדויים מקבלים את ההגמוניה בארץ.
בסופו של דבר הפאטימים מתעשתים לאור הכרת חשיבות הארץ, שולחים צבא גדול וכסף רב לארץ והבדווים "התקפלו" ללא קרב ע"י בקשת מחילה.
מרידת הבדווים השניה ודעיכת המרידות
הארץ שקטה במשך 13 שנה (1013-1024) עד ששוב צצו סיבות חדשות שהובילו את הבדווים למלחמה בפאטימים.
בפברואר 1021 נרצח אלחאכם בידי מתנקשים בנסיבות מיסתוריות ובנו אבו אלחסאן עלי עלה כס החליפות וקיבל את הכינוי אלטאהר לעזאז דין אללה, כשהוא רק בן 16. גילו הצעיר וחילופי השלטון הובילו את אלחסאן בן אלמאפרג למסקנה כי השלטון המצרי רופף ו'חזר' בו מבקשת המחילה שלו, למרות מאמצי השלטון הפאטימי להתחבב עליו
בכנותו אותו בכינויי חיבה ובהרעפת מתנות. כך אנו שומעים על אחד מבני ג'ראח המתארח בקהיר ומקבל מתנות רבות (אחת המתנות הוא משי משובץ בחוטי זהב וצניף ועליו ציורי ציפורים).
בספטמבר 1024 פשט אלחסאן הג'ראחי על רמלה באמצע מאי. באותה עת היה ברמלה חיל מצב קטן של הפאטימים.
מנהיג בדווי אחר, עבדאלה בן אידריס ג'עפרי יחד עם אחד מבני ג'ראח בזז את אילת. הוא ביקש מאלחסאן כי יציג תביעה לחליפה שימונה למושל באזור שבין ארץ ישראל וחיג'אז. אלחסאן סירב ועבדאללה ערך ביזה גם באל-עריש. אין לנו ידיעות מאוחרות יותר עליו.
מושל הארץ הפאטימי היה התורכי אבו מנצור אנושתכין בן עבדדאלה אלדזברי (להלן אבו מנצור). לדברי מקורות פאטימים הוא היה מצביא מעולה ובעל מידות טובות הן כלפי האוכלוסיה והן כלפי פיקודיו. אי לכך ובשל תוקפנותו כנגד הבדויים הוא זכה להערכה רבה מצד האוכלוסיה במשך הקריירה שלו זכה לכינויים כמו "מפקד הצבאות", "חרב
החליפות", "משענת הממלכה", "בחיר השלטון" ועוד. יש לציין כי את דרכו התחיל כעבד. בשנת 1023 הוא התמנה מושל ג'נוד פלסטין.
באוגוסט 1024, אחרי שהשליט סדר ברמלה, שלח אבו מנצור צבא לבית ג'וברין על מנת לתפוס את רכושו של אלחסאן בן ג'ראח. האחרון הרג את השליחים ואז אבו מנצור כלא ברמלה את ידידיו ואנשי סודו של אלחסאן, כולל סופרו. לאחר מכן שלחם לאשקלון שהיתה בשליטת הפאטימים. דבר זה הצית את אש המרד: אבו מנצור תקף את אלחסאן בשכם
אולם נהדף לרמלה, שם נערך מצור על העיר.
באותה שעה היתה טבריה בידי אלחסאן שהרג באוכלוסיתה ואילץ את מושלה לברוח לעכו.
סכסוך פרץ במשפחת בני ג'ראח ואחד מבניה הצטרף לאבו מנצור אולם הסכסוך יושב והסורר הוחזר אל השבט, לא לפני שנערכו כמה קרבות עם הפורש אודות הנושא.
נוסף לאיחוד מחדש את שבט בני טיי שבני ג'ראח היו קבוצה חשובה מתוכו, התכנסו מחדש בני השבטים הבדווים הגדולים: בני טיי בהנהגת חסאן בן ג'ראח, בני כלב שבהנהגת סנאן בן עליאן ובני עוקיל שבהנהגת סלאח בן מרדס, כך שמשימתו של אבו מנצור היה כעת קשה שבעתיים. לאור זאת הוא שלח בקשות עזרה למצרים שלא נענו (כנראה בשל
המצב הכלכלי הרעוע שהיה באותם ימים במצרים). אי לכך הוא נטש את העיר בלילה והגיע לקיסריה.
העיר רמלה, בלא אבו מנצור, נפלה כפרי בשל לידיו של אלחסאן שבזז אותה באכזריות: אנשים שלא גילו מקום כספם עונו ורבים מהם מתו בעינויים. הבדווים גם לא חסו על נשים ועינו גם אותן. כן לא היו זרים מראות של ונדליזם כגון הרס השוק.
אותה שעה ניהל אלחסאן תעמולה בקרב הצבא המצרי כי הוא אינו 'מורד במלכות' אלא רצונו בראשו של אבו מנצור. הוא הציג מכתב מזויף מהחליפה המעניק לו הכרה ומבטל את מינויו של אבו מנצור, אולם
מזימתו התגלתה.
לאחר מכן תקף את אשקלון על מנת לשחרר את אנשיו שהיו כלואים שם. אנשי אשקלון נהגו בחכמה ולא נלחמו בו.
לאחר כיבוש אשקלון שבו לרמלה ובזזו אותה והטילו מס כבד על מושל ירושלים ועיקלו סכום כסף גדול שהיה שייך לאבו מנצור.
במקביל נערכו דיונים כאשר אלחסאן בין החליפה לבדווים דרש הכרה וזכות שליטה בחלקים נרחבים בארץ. החליפה הסכימה לדרישותיו למעט ירושלים, ופנתה אליו בכיבודים ומתנות.
בנובמבר 1024, הודיע אלחסאן כי הוא רואה עצמו שליט ג'נוד פלסטין והוא יגבה את מס החראג' (מס החקלאות הקדום) ויוציא אותו על חיליו. החליפה לא ענתה על מכתב זה וראתה בכך מרד.
ב26- בנובמבר 1024 הוסיפה החליפה על כינויי הכיבוד של אל מנצור "מפקד המפקדים" וסילקה ממצרים את שני אחיו של אלחסאן.
אלחסאן נסה לעתה להמריד גם את השבטים ששכנו במצרים. הוא פנה לשבטים ששכנו ליד אלכסנדריה אולם מזימתו נתגלתה. כן נתגלה כי אחד מתומכיו הוא שר האוצר הפאטימי והוא הוצא להורג.
התפרוסת הגיאוגרפית היתה מעניינת: בערי החוף והנמל הוסיפו להחזיק הפאטימים אולם בדרכים בין השפלה, הדרום שלטו הבדויים. כך יכלו לשדוד את ההולכים בדרכים.
בדצמבר 1024 פתח צלאח בן מרדס משבט עוקיל הבדווי בהתקפה על חלב שבה שלטו הפאטימים. העיר נפלה לידיו בינואר 1025.
תגבורות הגיעה בסופו של דבר ממצרים ואבו מנצור תקף את אלחסאן בנובמבר 1024 על יד מצודת אשקלון. החיילים הפאטימים סבלו מחוסר אספקה (כנראה בשל כך לא ניצחו במלחמה).
בפברואר 1025 התחיל אבו מנצור בהתקפה רבתי על הבדווים שבה נשבעו חייליו לא ליטול שלל עד אשר ישלימו את כיבושיהם. הם הקיפו את רמלה והרגו בה 30 ממפקדי הבדויים ואת כל הפקידים והגזברים שהיו מופקדים על המיסים ורק מעטים הצליחו לברוח.
בסוף פברואר היתה מתקפת נגד של אלחסאן שחזר והשתלט על רמלה ואילו אבו מנצור נסוג לאשקלון, ורק באביב 1025 התאושש אבו מנצור והביס מחדש את הבדווים. לפי גירסה אחת ברח אלחסאן לביזנטים. בכך הקיץ הקץ על מרידת הבדויים השניה.
עמדתם של היהודים
ליהודים לא היו שאיפות לאומיות ולאור היותם מיעוט הם קיוו לשקט ושלווה. ידיעות על יהודי ארץ ישראל ידועים מהגניזה הקהירית.היהודים תמכו בפאטימים ללא היסוס, אולי גם בהשפעת היהודים במצרים שהיו אז במרום גדולתם. הבדויים סימלו את כל מה שלא יציב ולכן היהודים קיוו כי יובסו.
מכתב מפסטאט (ליד קהיר) שכתב יהודי מקומי- אפרים בן שמריה שמו מכיל דברי ברכה לצבאות החליפה ואיחולים לנצחונם. מכתב שנכתב מאשקלון, כנראה ב1025-, מציין כי מושל אשקלון מתייחס יפה ליהודים ולא פגע בהם בזמנים קשים (תקיפת אלחסאן את העיר).
מכתביו של הגאון שלמה כהן מכילים פרטים על הזוועות שעברו על יהודי ירושלים. ביחוד נמצאת תלונה על המיסים הכבדים שהטילו על התושבים שבשלהם נאלצו ללות כספים אצל המוסלמים. נוסף על כך ליהודים היו הכנסות מרכוש שהיה ברמלה, והרס רמלה יצר חוסר כלכלי. נוסף לכך היה מיתון בארץ ולא נמצא קונה לרכוש על מנת להשיב את
ההלוואות.
ממכתבו של שלמה בן יהודה עולה כי גם רבים מיהודי ירושלים מתו. רבים אחרים הושלכו לכלא מחוסר יכולת לפרוע הלוואותיהם וחלקם בכלל נמלט מהעיר עד יעבור זעם. נוסף לכך בדווים מעטים ניצלו את קשריהם עם היהודים וביקשו מהם השתדלות אצל הפאטימים על מנת שלא יהרגום. לא ברורות תוצאות השתדלויות אלו.
מי שיכל לעזור מקרים אלו הם האחים התוסתרים- יהודים שישבו בקהיר ושימשו במשרות רמות בשלטון. כנראה ששלחו כספים ליהודי ירושלים.
לאור זאת כונתה התקופה "ימי בן חבורה" (ג'ראח=פצע בערבית).
סיום המרידות
ב1029- חל קרע בין שבטי הבדווים- סנאן בן עליאן מנהיג בני כלב מת ויורשו בהנהגת השבט שינה את מדיניותו בכך שקשר קשרים עם צבא החליף, והסתלק מן הברית הבדווית ובתמורה קיבלו נחלאות.
הפאטימים שלחו צבא גדול לסוריה על מנת למגר גם משם את הבדווים והקרב שנערך על גדות הכנרת הסתיים בניצחון צבאי של הפאטימים ובני ג'ראח הופצו לכל עבר. גם מנהיגי בני כלב (ששינו עמדתם) נהרגו. חסאן בן מפרג בן ג'ראח פנה אל הביזנטים בבקשת עזרה ונדחה. הוא שב לסוריה וניסה כוחו שנית מול הפאטימים יחד עם בני כלב.
הבדווים הוכו ליד בצרה ונדחקו אל המדבר.
כשנה לאחר מכן לחם חאסן לצידם של הביזנטים ובתמורה דרש הקיסר הביזנטי מהפאטימים לאפשר לבני ג'ראח לחזור לנחלאות שהיו להם בזמנו של אלחכאם, אולם תביעות אלו נדחו.
לאחר תקופה זו, משנות הארבעים של המאה האחת עשרה, אין אנו שומעים יותר על חסאן ובני טיא וידיעות בכלל על ארץ ישראל מתמעטות. נראה שהבדווים הבינו בסופו של דבר כי אין להם סיכוי נגד הצבא הפאטימי החזק, וניהלו מדיניות של שיתוף פעולה עם הנציבים הפאטימים בסוריה.
סיכום
עבודה זו נגעה בתקופה של שישים השנים שבין 969 ועד 1040. תקופה זו התאפיינה בארץ ישראל בנסיונות חוזרים ונשנים של הבדווים הנודדים לכבוש את הארץ מידי הפאטימים שהיו במצרים.
בתחילה התחברו לקרמטים שכמעט וכבשו את קהיר, ולאחר מכן התארגנו בברית משולשת כל השבטים הבדווים באזור ארץ ישראל-סוריה.
במשך כל אותה תקופה אנו שומעים על שתי מרידות עיקריות ((1010, 1024 ומלחמות קטנות נוספות. במרידות אלו הבדווים בוזזים את הארץ ובמיוחד את רמלה. לערי החוף לא הצליחו הבדויים לחדור. מעבר לכך בכל התקופה לפני ובין המלחמות ישנן מאורעות דמים המתמקדים בסכסוך שבין הבדווים לפטימים.
שתי המרידות הסתיימו בכשלון הבדווים אולם בעוד שבראשונה הבדווים התנצלו והתנצלותם התקבלה הרי במרידה השניה נהרגו רבים מהם.
האוכלוסיה המקומית סבלה מהם, ובמיוחד סבלו ה'דימים' (בני החסות) שירדו מנכסיהם ונותרו עניים. העזרה המעטה שהגיעה ליהודים מעשירי מצרים לא הספיקה.
רק בסוף שנות הארבעים של המאה האחת עשרה הצליחו הפאטימים, לאחר מלחמות בלתי פוסקות להוריד את הבדויים מגדולתם ואין אנו שומעים עליהם יותר.
ביבליוגרפיה
*.גיל משה (1983), ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תל- אביב.
*.גיל משה (תשמ"א), "מלחמת שישים השנים", שלם, ירושלים.
*.גיל משה (1989), "ארץ ישראל בימי שלטון העבאסים והפאטימים", בתוך פראוור יהושוע (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, ירושלים.
*.פרנקל יהושוע (תשל"ט), "חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפאטימית", קתדרה.
*.אנציקלופדיה כרטא, (1993), ערך בדווים.
הפאטימים: שושלת חליפים שמשלה בצפון אפריקה בשנים 909-1171. ב1171- מוגרה סופית ע"י צלאח-א-דין.
העבאסים: שושלת חליפים שמשלה בשנים 750-1258. ב750- תפסו את השלטון בדמשק מידי בית אומיה. מוגרו ע"י המונגולים.
ביזנטיון: הפלג המזרחי של הקיסרות הרומית. בירתה היתה בקונסטנטינופול.
גיל משה, "ארץ ישראל בימי שלטון העבאסים והפאטימים", עמוד 43.
הקרמטים: תנועה אנטי עבאסית של השיעה האיסמעאילית. שלטו בחצי ערב ליד המפרץ הפרסי.
גיל (1989) שם, עמוד 83.
אנציקלופדיה כרטא, ערך בדווים.
גיל משה (1989), שם, עמוד 102.
כך היא גם דעתו של פרנקל, עמוד 92.
פרנקל יהושוע, "חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפאטימית", עמוד 94.
גיל משה (תשמ"א), "מלחמת שישים השנים", עמוד 30.
גיל, שם, עמוד 31.
גיל, שם, עמוד 32.
פרנקל, שם, עמוד 96.
גיל, שם, עמוד 34.
גיל משה (1983),ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, סעיף 580.
גיל, שם, סעיף 585.
גיל משה, שם, סעיף 588.
גיל, שם, סעיף 590.
פרנקל, שם, עמוד 105.
1

תגים:

מנצור · אנושתכין · דין · מצרים · צאלח · אבו

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המאבקים בין הבדווים לפאטימים בשלהי התקופה הפאטימית", סמינריון אודות "המאבקים בין הבדווים לפאטימים בשלהי התקופה הפאטימית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.