המרד הבדווי בארץ ישראל בשנים 1024-1025 - מהלך המרד וההיבט היהודי במרד.

תקציר העבודה:

המרד הבדווי בא"י בשנים 1024-1025

ראשי פרקים hy0875 -


1.מבוא

2.הקדמה-הבדווים בארץ ישראל בתקופה הפטימית

3.מהלך המרד

4.ההיבט היהודי במרד

5.סיכום

6.ביבליוגרפיה

מבוא
האמפריה העבאסית, מרכז הכובד של המזרח התיכון בימי הביניים, ידועה בהיקפה
הטריטוריאלי הגדול, בשלטונה הריכוזי החזק, בכוחה הצבאי העצום, בעושרה הגדול,
בפארה הרב, בארגונה האדמיניסטרטיבי היעיל והמסועף. אימפריה זו התקיימה
למעשה פחות ממאה שנה. תחילתה בימי אלמנצור ששלט לאחר אבו אלעבס- החליף
העבאסי הראשון. משנת 833 החלה התפוררות מדינית שגזלה מהאמפריה חלקים
גדולים וחשובים משטחה, החליפים העבאסים אבדו את השלטון המדיני והוא עבר
לידיהם של אנשי הצבא ושומרי הראש הזרים. מרכז הכובד באיזור עובר במרוצת
השנים למדינות ושושלות אחרות בחלקים השונים של המזרח התיכון.
יושבי ארץ ישראל הכירו את שבטי הערבים הנוודים זמן רב קודם האסלאם. עם
כיבושי השבטים הערבים ובמיוחד לאחר כינונה של החליפות האומיית נשתנה
מעמדם: הם היו לעמוד התווך של המערכת הפוליטית החדשה. השינויים במערכת
הפוליטית של החליפות העבסית במאה העשירית החלו לדחוק את שבטי הבדווים אל
מחוץ לעילית השלטת. החליפות העבאסית שהיתה המסגרת הפוליטית של רוב העולם
המוסלמי החלה להתרופף ולהשבר ומוסדות השלטון המרכזי התערערו.
עם נפילת השושלת האחשידית חל שינוי במפה הפוליטית בסוריה ובמצרים. את
ירידתה ניצלו הפאטימים שמרכזם היה בתוניס. צבאם כבש את מצרים והניח את
היסודות לעשית קהיר לבירתה (969). בסוף המאה העשירית כבשו את ארץ ישראל
וסוריה. לשיא כוחם הגיעו ברבע השני של המאה האחת עשרה כאשר השתלטו גם על
צפון סוריה והתכוננו להסתערות המכרעת לכיבוש עירק ופרס מידי החליפות
העבאסית.
ארץ ישראל מילאה תפקיד של ארץ מעבר בין אזור הפרת והחידקל, וכן בין דמשק
לבין מצרים. נוסף על מעמדה הגיאופוליטי שימשה לפטימים מקור, מוגבל אומנם,
לכח אדם. גם קשרי המסחר, תוצרתה החקלאית של א"י והמיסים שנגבו מיושבי
הארץ הוסיפו לכדאיות השליטה עליה.

מקורות:

המרד הבדווי בא"י בשנים 1024-1025
המרד הבדווי בא"י בשנים 1024-1025
ראשי פרקים
1. מבוא
2. הקדמה-הבדווים בארץ ישראל בתקופה הפטימית
3. מהלך המרד
4. ההיבט היהודי במרד
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה
מבוא
האימפריה העבאסית, מרכז הכובד של המזרח התיכון בימי הביניים, ידועה בהיקפה הטריטוריאלי הגדול, בשלטונה הריכוזי החזק, בכוחה הצבאי העצום, בעושרה הגדול, בפארה הרב, בארגונה האדמיניסטרטיבי היעיל והמסועף. אימפריה זו התקיימה למעשה פחות ממאה שנה. תחילתה בימי אלמנצור ששלט לאחר אבו אלעבס- החליף העבאסי הראשון.
משנת 833 החלה התפוררות מדינית שגזלה מהאימפריה חלקים גדולים וחשובים משטחה, החליפים העבאסים אבדו את השלטון המדיני והוא עבר לידיהם של אנשי הצבא ושומרי הראש הזרים. מרכז הכובד באיזור עובר במרוצת השנים למדינות ושושלות אחרות בחלקים השונים של המזרח התיכון.
יושבי ארץ ישראל הכירו את שבטי הערבים הנוודים זמן רב קודם האסלאם. עם כיבושי השבטים הערבים ובמיוחד לאחר כינונה של החליפות האומיית נשתנה מעמדם: הם היו לעמוד התווך של המערכת הפוליטית החדשה. השינויים במערכת הפוליטית של החליפות העבסית במאה העשירית החלו לדחוק את שבטי הבדווים אל מחוץ לעילית השלטת. החליפות
העבאסית שהיתה המסגרת הפוליטית של רוב העולם המוסלמי החלה להתרופף ולהשבר ומוסדות השלטון המרכזי התערערו.
עם נפילת השושלת האחשידית חל שינוי במפה הפוליטית בסוריה ובמצרים. את ירידתה ניצלו הפאטימים שמרכזם היה בתוניס. צבאם כבש את מצרים והניח את היסודות לעשית קהיר לבירתה (969). בסוף המאה העשירית כבשו את ארץ ישראל וסוריה. לשיא כוחם הגיעו ברבע השני של המאה האחת עשרה כאשר השתלטו גם על צפון סוריה והתכוננו
להסתערות המכרעת לכיבוש עירק ופרס מידי החליפות העבאסית.
ארץ ישראל מילאה תפקיד של ארץ מעבר בין אזור הפרת והחידקל, וכן בין דמשק לבין מצרים. נוסף על מעמדה הגיאופוליטי שימשה לפטימים מקור, מוגבל אומנם, לכח אדם. גם קשרי המסחר, תוצרתה החקלאית של א"י והמיסים שנגבו מיושבי הארץ הוסיפו לכדאיות השליטה עליה.
הבדווים בארץ ישראל בתקופה הפטימית
הבדווים כנוודים חיו בשולי החברה. ליושבי הקבע היה יחס בוז תמידי כלפי הנוודים. מי שנשאר נווד הוא נחות מבחינה חברתית וביחס השלטון אליו, למרות שהם למעשה היו שומרי הגחלת הערבית. מכל מקום מעמדם היה דומה לפלאחים.
לבדווים ארגון שבטי חזק, גמלים ובקר והם חיו במדבר, שהגן עליהם מפני השלטון.
הבדווים לאורך המאות הללו לא היו פעילים כתנועות מרי ומחאה מסיבות אידיאולוגיות אלא כמקופחים. המרי הוא מרי פוליטי. הפעמים היחידות בהן השתתפו בפעולות מרי דתיות הם החווארג' ובפעם השניה בסוף המאה ה9- בתנועה הקרמטית- תנועה אנטי עבאסית של השיעה האיסמעאילית. עדויות לרגש הקיפוח שלהם אנו מוצאים אפילו בתחילת
המאה ה20-.
בשנים אלו בכל אזור המזרח התיכון יש בעיות עם הבדווים- יש נסיונות של נוודים להיכנס לישובי קבע לרעות עדרים.
מערכות היחסים מוכתבות מהעוצמה הצבאית של השלטון המרכזי ומבחינת יכולת ההרתעה של האיום הבדווי. במזה"ת הבדווים כבשו את ארצות המזרח והפכו לשליטים, אך איבדו את עברם כנוודים, ומוצאים את עצמם כבדווים לשעבר למול בדווים נחותים.
למרות החיכוכים השתמשו בבדווים בכח עבודה, לרבות בהמותיהם וגמליהם. לעיתים הם קיבלו עזרה ממשלתית.
הפטימים לאורך כל השנים מנסים להראות כי ההגמוניה באזור היא שלהם. הם עוזרים לעולי רגל למכה, ומנסים להעלות אותם גם לירושלים, כהוכחה לכוחם. אולם בעיתות משבר, לדוגמא ב1024- כשהנילוס הפסיק את עלייתו- יש מחסור במוצרים ועליית מחירים. היכולת של השלטון לשלם לצבא ולשלוט בפרובינציות הולך ויורד. האחיזה בא"י
ובסוריה מתרופפת. הם חשים בשינויים אלה ובוזזים ישובים עשירים.
בני ג'ראח
בפשיטה הקרמטית הראשונה אנו פוגשים בבדווים מבית האב ג'ראח שהיה אחד מבתי האב של השבט טיא. על פי המסורת היגר שבט זה יחד עם שבט אחר, בני אסד, ממקום מושבו בדרום חצי האי ערב והתיישב בקרבת הערים יפו ורמלה (באיזור השפלה). עיקר הכח הקרמטי בפיקודו של חסן אלאצם ירד מצרימה. שבטי הבדווים שהיו עד אז בני בריתו של
חסן אלאעצם ניצלו את מפלת הקרמטים ופגעו ברכושו (971). בדווים אלה ניצלו, כמו בדווים אחרים, כל מצב כדי להפיק ממנו את הרווח הגדול ביותר. הם עשו זאת בלי לייחס כל חשיבות לבריתות פוליטיות, וללא כל קושי החליפו את בני בריתם ובגדו באלה שהבטיחו להם את נאמנותם. נראה שבמשך תקופה זו פעלו הג'ראחים רק למען ביזה
ומלקוח ואין לייחס לפעולותיהם מניע אידיאולוגי כדברי אחד המקורות: "באיזור נוצר חלל ריק והוא נפל בידי אבן ג'ראח... הם התנפלו על האנשים ורעתם פגעה בכולם".
לאחר נצחונות על הפטימים בשנת 979 הקרמטים התקשרו עם יריביהם של בני ג'ראח- הבדווים בני שבט עקיל. ניסיונם לתפוס את מנהיג בני ג'ראח נכשל. לאחר ניצחון זה שלט מפרג' משבט בני ג'ראח על כל איזור פלסטין מרמלה ועד טבריה (רמלה באותו זמן היתה עיר ואם בישראל כאשר ב1015- עברה אליה "ישיבת ארץ ישראל).
הפטימים הפגינו מפעם לפעם יכולת צבאית והצליחו לדחוק את בני ג'ראח אל מחוץ לארץ ישראל, אולם לא היה בכוחם להתמיד במדיניות זו. בתנאי הזמן ההוא היו הבדווים גורם צבאי שיש להתחשב בו. הפטימים העדיפו לנסות ולשלב את בני ג'ראח בתוך המנגנון המנהלי והצבאי שלהם בסוריה ולא ללחום נגדם. לפיכך אנו עדים, החל מימיו של
החליף אלעזיז, לעליות ולירידות ביחסים בין בני ג'ראח והפטימים. מצב זה נמשך עד אשר החליטו הפטימים כי האיום לאחיזתם בא"י מצד הבדווים מחייב את ריסונם של בני ג'ראח. אז נשלח ממצרים צבא שריסן את בני ג'ראח וחוזר חלילה.
המאבקים הפנימיים בחצר הפטימית אפשרו לעירוניים ולבדווים בסוריה למרוד בחליפות. אנשי צור ודמשק הצליחו להקים שלטון מקומי בהנהגת האחדאת ובני ג'ראח השתלטו על האיזור הכפרי שבקירבת רמלה. ניסיונם לתפוס את העיר עצמה נכשל אך עלה בידם לבוז את הכפרים.
שוב אילץ הלחץ הפטימי את בני ג'ראח לצאת את האזור. הם עברו לעירק. אולם הצורך של החליפות הפטימית לנצל את כוחם הצבאי של הבדווים להחזיר את בני ג'ראח לפעילות בתוך השטחים מתוכן נדחקו.
מהלך המרד
כמו בעבר ניצלו הבדווים את תקופת המעבר בין חליף לחליף להתחזקות. מנהיגי שלושת שבטים בסוריה: חסאן בן מפאר בן ג'ראח משבט טיא, סנאן בן עליאן מנהיג בני כלב וצאלח בן מרדאב משבט כלב, נועדו יחדיו וערכו הסכם לחלוקתה של סוריה. לפי הסכם זה ניתנה ארץ ישראל לשלטון בני ג'ראח, איזור דמשק נפל בחלקם של בני כלב,
וצפון סוריה ובירתה חלב הובטחו לבני כלב.
שתי מלחמות ניהלו בני ג'ראח נגד החליפה. הראשונה היתה ב1011-1013- ואילו השניה היתה בשנים 1024-1029 (הסיבות למלחמות מוסברות במבוא לעבודה).
משנת 1013 ועד 1024 שרר שקט יחסי בא"י, למעט מקרים של אסונות טבע. ב- 1024 פרץ מרד נוסף של הבדווים, בתמיכת הנוצרים. ב13- בפברואר 1021, נרצח החליף אלחכאכם בידי מתנקשים ובנו אבו אלחסאן עלי עלה על כס החליפות וקיבל את הכינוי אלטאהר אלעזאז דין אללה. אלטאהר היה בן שש עשרה במולכו ואלחסאן חש בחולשת השלטון
המצרי והחל לפרוק מעצמו את עול מרותה על אף מאמצי השלטון לחבב עצמו על הג'ראחים, בהרעיפו עליהם מתנות.
מושל ארץ ישראל מטעם הפטימים היה התורכי אבו מנצור אנישתכין בן עבדאללה אלדזברי. לדברי המקורות הוא הצטיין בשלטונו באומץ ליבו וחוכמתו והנתינים אהבו אותו. כמו כן הוא היה ידוע בנסיונותיו לריסון הבדווים.
המצב נעשה מתוח ביולי 1024 היות ואלחסאן הג'ראחי פשט על רמלה. ב15- ביוני 1024 עלו עבדאללה בן אידריס אלגעפרי, אחד ממנהיגי הבדווים, ואחד מבני ג'ראח עם אנשיו על אילת. שאיפתו של עבדאללה בן אידריס זו היתה להתמנות מושל ואדי אלקרא, האזור שבין ארץ ישראל וחג'אז. הוא דרש מאלחסאן כי יציג תביעה זו לחליפה במצרים.
אלחסאן סירב ואז כילה עבדאללה את חמתו באילת וערך שם ביזה גדולה. הוא סחט מאנשי העיר 3,000 דינר ותוצרת חקלאית רבה ושבה את הנשים והילדים. במצרים הרכיבו אז כח מיוחד בפיקודו של עלי בן נג'א שיצא לפעול נגדו. ב19- ביוני 1024 עלה עבדאאללה על אל-עריש ובזז אותה והעלה את העיר באש.
באוגוסט 1024, אחרי שהשליט סדר ברמלה שלח אדזברי צבא לבית גוברין שהיתה אחוזתו של חסאן בן ג'ראח, על מנת לתפוס את רכושו. חסאן הרג את שליחיו של אדזברי ואילו זה גמל לו בכלאו ברמלה את אנשי סודו של אלחסאן, אבו אלפול ואלחסאן בן סרור. אחר כך שלח אותם למבצר יפו ומשם לאשקלון. אדזברי שלח פקידי מס לגבות מס
מאלחסאן והאחרון הוציא אותם להורג.
בשבועות שאחרי כן התלקחה אש המרד. אלדזברי תקף את אלחסאן בעוד הוא חונה בשכם חולה. משהבריא אסף אלחסאן כ3,000- פרשים, אילץ את אלדזברי לסגת לרמלה ורדף אחריו. רמלה היתה במצור ועל שעריה התנהל קרב שנמשך שלושה ימים.
באותה שעה היתה טבריה בידיו של אלחסאן- הוא הרג רבים מאוכלוסייה, בזז אותה, ומושלה- מג'ד אלדולה פתאח ברח ממנה לעכו.
אז פרץ סכסוך פנימי בתוך משפחת בני ג'ראח היות ואחיו של אלחסאן, תאבת, עבר לצידו של אלדזברי. בתגובה לכך שלח אלחסאן יחידת פרשים שהשתלטה על אחוזת תאבת ובזז אותה. באותו חודש אף התהדק שיתוף הפעולה בין שלוש השבטים. בני טאי שבהנהגת חסאן אלג'ראחי, בני כלב ובני עקיל שבהנהגת צלאח בן מדרס. גם תבאת בגד באלדזברי
וחזר אל מחנה משפחתו. בקשות עזרה ששלח אלדזברי למצרים למשלוח אלף פרשים לא נשאו פרי. בסופו של דבר נאלץ אלדזברי לנטוש את רמלה בלילה. הוא ברח ממנה לקיסריה עם עשרה מחייליו. הבדווים הרגו אז רבים מתושבי רמלה, בזזו והתעללו בנשים. מסופר כי אלחסאן הוציא מרמלה "ארבע מאות משואים כבדים של רכוש, מלבושים ואריגים,
וגרם הרס רב בשווקים".
בהמשך ניהל תעמולה בקרב הצבא המצרי וטען שאינו נלחם בחליפה אלא רק באלדזברי והראה מכתב מזויף המקנה לו את השלטון. הוא תקף את אשקלון ואילץ את אנשי העיר למסור לו את אנשיו שהיו בכלא שם. לאחר שקיבל אותם עזב את העיר.
אחר כך שבו הערבים ובזזו את רמלה שנית ואף שבו נשים וילדים. על המושל מטעם הפטימים בעיר, נחריר אלווחידי הטיל אלחסאן קנס של ארבעים אלף דינר. אחר כך מינה ברמלה מושל מטעמו- נצר אללה בן נזאל. גם על מושל ירושלים הטיל קנס ולקח ממנו את המיסים שאסף באותה שנה.
ב15- בינואר 1025 הבדווים התקיפו את אל-עריש בעזרת חמש מאות פרשים. תושבי העיר ברחו למצרים. אלחסאן תקף את אלפארמא בראש אלף פרשים.
הקרב הגדול הראשון בין אלדזברי לאלחסאן, לאחר הקרב ברמלה, נערך בנובמבר 1024 ליד מצודת אשקלון. בצבאו של אלדזברי היו 5,000 איש והם סבלו מרעב בשל הבצורת במצרים. תוצאות הקרב לא ידועות אולם הפטימים לא היו שבעי רצון מתוצאותיו.
במקביל ניהלו הצדדים משא ומתן שהתחיל בנובמבר 1024. אלחסאן דרש כי החליפה ימסור לו את שכם וירושלים וגם שישלח לו בגדים. (לאלחסאן היו גם קשרים עם הקיסר הביזנטי ועם הנוצרים בירושלים, ולכן רצה את ירושלים). הם שלחו לו בגדים והבטיחו לו את שכם אולם לא את ירושלים. בנובמבר 1024 הודיע אלחסאן לחליפה כי הוא שומר
לו אמונים ורואה את עצמו אחראי לענייני ג'ונד פלסטין. הוא יגבה בה את החרג' (מס הצבא) ויוציא אותו על חיליו. לדבריו מיסים אלו מספיקים לצורכי הבטחון ואין צורך שישלחו צבא נוסף או מושל ממצרים. תנאים דומים נדרשו גם לגבי סנאן בדמשק ולגבי צ'לאח בן מדראס בחלב.
בדבריו האחרונים ראו הפטימים מעין מרד. ב26- בנובמבר 1024 החליפו המצרים את שמו של אלדזברי ל"מפקד המפקדים". נוכח החמרת המצב נמלטו ממצרים שני אחיו של אלחסאן, יחד עם חפציהם.
אלחסאן ניסה מעתה להמריד גם את השבטים במצרים ופנה אל שבט ששכן באזור אלכסנדריה. הוא כתב להם כי אם יגבר על הצבא הפטימי שוב לא יהיה שום כח במצרים שיוכל לעצרו. השליח שהביא את מכתב אלחסאן נתפס בידי אנשי הפטימים. הפטימים גילו גם כי היו לו קשרים סודיים עם בן בדוס, שר האוצר. אי לכך הוא הוצא להורג ב24-
באוקטובר 1024.
בעוד הפטימים הוסיפו להחזיק בערי הנמל שלטו הבדווים בדרכים. בחורף של 1025 נודע כי הם הפקיעו משלוח של תפוחים מלבנון למצרים. לקראת סוף 1024 פתח צ'לאח בן מדרס, בעל הברית העוקלי של הג'ראחים בהתקפה על חלב, שבה שלט שליט נאמן על הפטימים. העיר נפלה בידיו ב16- בינואר 1025. החיילים הפטימים עוד הוסיפו להחזיק
במצודת העיר חלב עד 13 במרץ 1025.
ב24- בינואר 1025 לא יכלו עולי הרגל למכה לעבור דרך אילת וחזרו לביתם. מיד לאחר מכן פתח אלדזברי בהתקפה וחייליו נשבעו שלא יבזזו דבר במחנות הבדווים בטרם השלימו את ההרג (יחד עם אלדזברי נמצאו גם מושלי ירושלים וטבריה). תחילה תקפו את מחנה אלחסאן על יד 'עיר פלסטין', היא רמלה. לפי העדויות נהרגו כמה אלפים
מאנשי הבדווים ורק מעטים הצליחו לברוח. אולם בסוף פברואר היתה מתקפת נגד של אלחסאן והוא חזר והשתלט על רמלה ואילו אלדזברי נסוג לאשקלון, ורק באביב 1025 הצליח לטהר את דרומה של א"י מיחידותיו של אלחסאן, כאשר האחרון ברח אל הביזנטים.
ההיבט היהודי במרד
ליהודים לא היו מאז המאות הראשונות לספירה שאיפות לאומיות, לפחות לא ברמה ההצהרתית. הם היו מעונינים לחיות בשקט ובשלווה ולכן, מטבע הדברים, העדיפו שלטון יציב בעל חוקים מסודרים.
השבטים הבדווים לא היו ידועים, בלשון המעטה, ביציבות מדינית, ושמעם בתור חומדי בצע (כמוזכר לעיל) היה ידוע. אי לכך היהודים תמכו לאורך כל הדרך בפטימים, ודבר שהיה בעוכריהם במרד זה.
המרד מתואר במכתבים יהודים מאותה תקופה: "בעוונותנו באה אל רמלה הצפירה... נשתבשה כל ארץ ישראל בגייסות"; "האנשים מן המדינות נסים לעיירות"; היה בדעתם למכור "חנויות ודירות שהיו לקהל היהודים (הקדשות)"; אבל אז באה ההתקפה של הערבים: "ונקבצו כל ערב וכל בני קידר... הגרים עם בני ישמעאל ויבואו כדי ארבה לרוב
ויחנו על רמלה בחודש רביע, שניהם הראשונה האחרונה (אמצע מאי עד אמצע יולי 1024) ויתנפלו בזעף ויהרגו כל העומד בפניהן, ושבו את הנשים ואת הכבודה (הילדים) ויאסרו את הזקנים (מנהיגי הקהל) ויכום מכות נמרצות וייסרום בכל מיני מלקות ויתנום במרתפים.. ויתלום בצווריהם מהם בבורות ומהם על הגגות ומהם באילנות וכן
הנשים תלאום בשדיהם ובידיהם, ומתו הרבה והוטלו על האשפות ובבורות ובשווקים וברחובות ובבמות ובכניסות (בבתי הכנסת ובכנסיות) ונלקחו הבתולות והעוללים והנערים לעשות בהם כרצונם ולענותם...".
במהלך המרד היהודים ציפו כי השליטים ישליטו סדר בארץ ויחזירו את הבטחון לישוביה ולדרכיה. במצרים פעלו בתקופה זו הקראים ואחדים מהם היו סוחרים שהיתה להם קירבה לבית המלוכה. שלושת האחים הקראיים סהל, יוסף וסעדיה שימשו מען לבקשות מא"י. מכתב מאשקלון אשר נכתב ב1025- המופנה אל ראשי הקהילות בפסטאט מכיל המלצה חמה
על מושל אשקלון, אבו חריכ, בשל יחסו.
מכתבים אחרים שנכתבו מירושלים ע"י שלמה הכהן גאון בן יהודה, לאחר ניצחונו של אלדזברי מכילים פרטים על הזוועות שעברו על העיר. המכתב הראשון הוא בשם "בני כת הרבניים אשר בשער הכהן שוכנים האבלים..." "מכתנו אנושה אין ארוכה ותעלה". בעוד אשר לפני כן היה המס השנתי המוטל על יהודי ירושלים 100 דינר, הטילו הג'ראחים
סכומים נוספים כעונש. הסכום שהוטל על העיר ירושלים כולה היה 15,000 דינר ומלבד זאת תשלום נוסף מיוחד בסך 6,000 דינר על היהודים שהתחלק שווה בשווה בין הקראים לרבניים. הרבניים גייסו 2,500 דינר ונותרו בחוסר כל: "יצאנו מכל שהיה לנו נקיים וערומים עצובים עניים, ולא נשאר לאיש בבית אפילו כסות עצמו וכלי ביתו ויש
ממנו מי שמשכנו ביתו בריבית... כדי לשלם ויש ממנו מי שמכרו כל עיקר" (מכר עצמו לעבד). הכספים נגבו בכח ומי שחשדו בו שיש לו ולא נתן, עינו אותו, לעיתים עד מוות. היו כאלו שהתחבאו מפחד הבדווים. כולם לוו כספים. ישנן עדויות משנת 1028 כי ישנם יהודים היושבים בכלא היות ולא הצליחו להחזיר את חובותיהם.
יצויין כי אותם 100 דינר שנתיים שהיו חייבים בהם יהודי ירושלים בשנים רגילות, היו מתכסים ברובם משכר דירה של חנויות שהיו להם ברמלה, אולם לאחר חורבנה לא היה מי שישלם שכ"ד.
אלדולה, מושל ירושלים, אסף 30,000 דינרים שאותם החרימו ממנו אחר כך הבדווים. גם אלדזברי גבה כספים רבים.
גם רמלה לא ניצלה והעדויות משם קשות במיוחד. לא נראתה הישועה באופק כי גם הנוצרים והמוסלמים היו במצב קשה. רבים נהרגו או מתו ביסוריהם. ראשי העדה נאלצו ללוות את הכסף להשלמת המס הנוסף "ספו חבורינו ותמו בחורנו ונתרוששו עשירנו ונשארנו מתי מעט כחמישים איש...". כמו כן מתואר כיצד הכריחו את האנשים על ידי
עינויים נוראיים לגלות את מקומות המחבוא של כספם. נראה שבסחיטת הכספים היו מעורבים גם הפטימים.
שרידי היהודים ביקשו משלמה הכהן גאון לרדת מצרימה ולהשיג שם עזרה דחופה, אך הוא אינו יכול לעשות זאת ושולח את בנו עם מכתב בו כתוב על "גודל הצער ועוצם המכה שהכונו"; "בני עיר הקדש... הם בצרה גדולה אשר לא נהייתה כמוה מיום שוב ישראל אליה". יהודי מצרים מצליחים לעזור אך במעט לאחיהם.
מצב היהודים הוטב מהותית רק בקיץ 1028 כאשר שלטון הפטימים מצליח למוטט את הברית הבדווית, לאחר עליתו למשרת וזיר של אבו אלקאסם עלי בן אחמד אלג'ראג'אי בשנת 1027 שמילא משרות ציבוריות תחת אלחאכם.
סיכום
הבדווים החלו מופיעים באזור ארץ ישראל עם תחילת החלשות כוחה של השושלת הפטימית, וניצלו הזדמנויות כדי לכבוש חלקים מהארץ בעיקר באזור השפלה. השליטים לא תמיד התנגדו להם היות והבדווים היו ידועים ככח לוחם שלעיתים עזרתם הצבאית הועילה.
למרות עזרה צבאית על פי מהלך העניינים ניתן ללמוד כי לא ניתן לסמוך עליהם בבריתות. כנראה כי תאוות הבצע שלהם היתה מעבר לרעיונות אידיאולוגיים ולנאמנות.
בני ג'ראח, בני השבט הגדול ביותר באיזור פותחים במאה האחת עשרה בשתי מלחמות נגד הפטימים שגורמיהן היו שונים, אולם תוצאתם אחת: הרס, הרג וחורבן של מקומות ישוב. הסיבות להרג זה יכולות להיות נעוצות ברצונם להתנקם בפטימים.
מכל מקום מתואר כי בשיא כוחם הם שלטו על הדרכים ואף הצליחו להניס את מושל הארץ הפטימי ולהכריח את התושבים להעלות להם מס. מצב זה היה קצר יחסית בשל הניצחון על הבדווים בשלהי 1025 וניתוק הברית בסוף 1028.
ביבליוגרפיה
1. אסף מ., תולדות הערבים בארץ ישראל, דביר, תל-אביב, תש"א.
2. בר נביא אלי (עורך), תולדות עם ישראל, הוצאת חמד, תל-אביב, 1993.
3. גיל משה, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, אוניברסיטת תל- אביב, תשמ"ג.
4. גיל משה, "מלחמת שישים השנים", בתוך הקר משה (עורך), השלם, 3, ירושלים, תשמ"א.
5. לצרוס יפה חווה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, תל- אביב, 1967.
6. פרנקל יהושוע, "חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפטימית", קתדרה, אפריל 1979.
1. AL-YASSINI AYMAN, RELIGION AND STATE IN THE KINGDOM OF SAUDI ARABIA, N.Y. 1985.
חווה לצרוס יפה פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמוד 202.
אסף מ., תולדות הערבים בארץ ישראל, פרק ב'.
AL-YASSINI AYMAN, RELIGION AND STATE IN THE KINGDOM OF SAUDI ARABIA,P. 48.
פרנקל יהושוע, "חדירתם של הבדווים לארץ ישראל בתקופה הפטימית", עמוד 94.
בר נביא אלי (עורך),תולדות עם ישראל, עמוד 84.
שם, עמוד 96.
גיל משה, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, סעיף 584.
שם, סעיף 585.
שם, סעיף 588.
פרנקל, שם, עמוד 101.
משה גיל, "מלחמת שישים השנים", עמוד 37.
שם, עמוד 38.
שם, עמוד 38.
שם, עמוד 39.
11

תגים:

פטימית · תיכון · ערבים · איסלאם · מזרח · תקופה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המרד הבדווי בארץ ישראל בשנים 1024-1025 - מהלך המרד וההיבט היהודי במרד.", סמינריון אודות "המרד הבדווי בארץ ישראל בשנים 1024-1025 - מהלך המרד וההיבט היהודי במרד." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.