בחינת מכלול הבעיות שכתב החוץ נתקל בהן במהלך עבודתו העיתונאית. העבודה תתייחס לנושא מזוית ראייתו של העיתונאי והקורא הפשוט כאחד.

תקציר העבודה:

צורת תהליך כתיבת מאמר ע"י כתב חוץ
בישראל ובעולם

מבוא וראשי פרקים

בעולם רחב כשלנו, כאשר מקיימת כל מדינה יחסים או תקשורת עם מדינות
מרוחקות חייבים לפתח את שיטת הקומוניקציה ולהביא אותה לדרגה כזו שיהיה
אפשר לנהל חיי מסחר, חיי תרבות, ומדיניות בצורה טובה ומהירה.
לשם כך, באים לעזרתנו כל אמצעי התקשורת, כשהרצינית שבהם היא העיתונאות.
העיתונאות היא אחת הותיקות שבאמצעי התקשורת, ואך מקובל הוא הדבר שהיא
גם תהיה מפותחת ומשוכללת יותר מהאחרות.
עבודתי זו באה לבחון פן אחד של העיתונאות: עיתונאות החוץ.
לא אתרכז בנושא ספציפי בעתונאות החוץ אלא במכלול הבעיות שיש לכתב חוץ הן
בארץ והן בעולם כולו בכל משך עבודתו: התגברות על בעיות שפה, התגברות על
בעיות צנזורה, קשר עם עיתונאים ומודיעים מקומיים, קשר עם שלטונות ומעל לכל
בעיות אמינות ומוסר.
אין העבודה באה לנקוט עמדה כלשהי, מסיבות מובנות, אם כי מרוח הדברים תובן
לפעמים גם דעתי האישית.
העבודה תתיחס לנושא הן מזוית ראיה של עיתונאי והן מזוית ראיה של הקורא
הפשוט תוך הבאת דוגמאות מספרים ודעותיהם של כתבי חוץ וסופרים מן השורה.
העבודה תתחלק ל5 - חלקים כדלקמן:
א. הקדמה - עיתונות חוץ- מעלותיה, מגרעותיה וקשייה.
ב. עיתנאות חוץ בישראל.
ג. ראיון עם כתב חוץ ישראלי.
ד. סיכום ומסקנות.
ה. רשימה בבליוגרפית.

מקורות:

Untitled
צורת תהליך כתיבת מאמר ע"י כתב חוץ
בישראל ובעולם
מבוא וראשי פרקים
בעולם רחב כשלנו, כאשר מקיימת כל מדינה יחסים או תקשורת עם מדינות מרוחקות חייבים לפתח את שיטת הקומוניקציה ולהביא אותה לדרגה כזו שיהיה אפשר לנהל חיי מסחר, חיי תרבות, ומדיניות בצורה טובה ומהירה.
לשם כך, באים לעזרתנו כל אמצעי התקשורת, כשהרצינית שבהם היא העיתונאות.
העיתונאות היא אחת הותיקות שבאמצעי התקשורת, ואך מקובל הוא הדבר שהיא גם תהיה מפותחת ומשוכללת יותר מהאחרות.
עבודתי זו באה לבחון פן אחד של העיתונאות: עיתונאות החוץ.
לא אתרכז בנושא ספציפי בעיתונאות החוץ אלא במכלול הבעיות שיש לכתב חוץ הן בארץ והן בעולם כולו בכל משך עבודתו: התגברות על בעיות שפה, התגברות על בעיות צנזורה, קשר עם עיתונאים ומודיעים מקומיים, קשר עם שלטונות ומעל לכל בעיות אמינות ומוסר.
אין העבודה באה לנקוט עמדה כלשהי, מסיבות מובנות, אם כי מרוח הדברים תובן לפעמים גם דעתי האישית.
העבודה תתייחס לנושא הן מזווית ראיה של עיתונאי והן מזווית ראיה של הקורא הפשוט תוך הבאת דוגמאות מספרים ודעותיהם של כתבי חוץ וסופרים מן השורה.
העבודה תתחלק ל- 5 חלקים כדלקמן:
א. הקדמה - עיתונות חוץ- מעלותיה, מגרעותיה וקשייה.
ב. עיתונאות חוץ בישראל.
ג. ראיון עם כתב חוץ ישראלי.
ד. סיכום ומסקנות.
ה. רשימה ביבליוגרפית.
א. הקדמה- סקירת תפקידו ומגבלותיו של עיתונאי החוץ
במחצית השניה של המאה העשרים אנו עדים להתפתחות חסרת תקדים של אמצעי התקשורת בארץ: לווינים, טלקס, טלוויזיה וכו', אולם את כל מקורות התקשורת הללו יש להזין בצורה כלשהי ע"י מח אנושי. את התפקיד הזה עושים הכתבים.
הכתבים מתחלקים לכמה סוגים: כתבי טלוויזיה העושים בעיקר בצילום ויכולת הסילוף ויפוי העובדות עבורם קטנה מאוד. כתבי רדיו הנמצאים באותה רמת דווח וכתבי עיתונות.
לכתבי עיתונות תפקיד כפול: להבין נכון את המתרחש וכן להעביר את המסר בצורה שתובן היטב ע"י הקורא ושתובן באותה רוח כפי שקרו הדברים. זהו למעשה, תפקידם הרשמי כלפי חוץ, אולם למעשה, ככל שאר האדם גם הם לא נקיים מאינטרסים אישיים כאשר עיקר מטרתם היא פרנסתם, ולכן הם מייפים ומכניסים אינטרסים ושיקולים עצמיים
בכתבות.
ישנו מעין מעגל קסמים בנוגע לעיתונאים עצמם המביאים לידי כך שיהיה להם למעשה אינטרס אישי בהמשך קיומן של תופעות שהם אמורים להקדיש את מיטב המאמצים המקצועיים שלהם לגינוין. אם לומר את הדברים באורח בוטה ומפורש, הרי העיתונאי, מי שיוקרתו המקצועית נזונה מכך שהוא חושף ברבים את מחדלי השלטון ואת הליקויים
בתפקודו, את שחיתותם של המושחתים ואת סכלותם של הכסילים, אותו עיתונאי מעוניין למעשה שתופעות אלה יוסיפו ויתקיימו, שאם לא כן, אם יבואו הדברים על תיקונם, שוב לא יהיה לו במה להתגדר. עם זאת, אין לומר שטענתו של העיתונאי בדבר המחויבות שלו לתקן עיוותים היא ביטוי של צביעות. לפנינו בעצם דיאלקטיקה שהוא חלק
ממנה, לפעמים מבלי דעת. בין כך ובין כך, הקורא המתעניין, מי שנחשפים לעיניו מחדליה של העשיה הפוליטית, עשוי בנקל לבוא לכלל עמדה צינית ביחסו לתהליך הדמוקרטי כשלעצמו. בהתייחסות כזאת טמונה, כמובן, סכנה לקיום משטר דמוקרטי תקין. זהו איפוא, הפרדוקס הראשון הנוגע לזיקה שבין השתתפות פוליטית לחשיפה עיתונאית.
פרדוקס אחר הקשור לזיקה בין עיתונות להשתתפות פוליטית, העיתונים רבי התפוצה ותחנות השידור שקיומן ושגשוגן מתאפשר תודות לקהל ההמונים, מתרחקים מן העיסוק המעמיק בשאלות פוליטיות מתוך חשש שעיסוק כזה ירחיק מעליהם את קהלם. ההלכה הדמוקרטית מבוססת, כידוע על ההנחה שכל האזרחים שווים, ושקולו של כל אזרח, תהיה מידת
מעורבותו הפוליטית מה שתהיה, שקול כנגד קולו של כל אזרח אחר. אולם בפועל, אין הנחה שיוויונית זו מתקיימת והאחריות לכך חלה במידה לא מבוטלת על העיתונות ועל אמצעי התקשורת בכלל. שתחת
להקדיש מאמצים על מנת להביא את קהלם לרמה גבוהה יותר של מעורבות פוליטית, הם בוחרים להיכנע לטעמו ולכוון את המסרים שלהם אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. התוצאה היא שמוסיף ומתקיים הפער והעדר השוויון בין הציבור המתעניין ובין קהל ההמונים. למפעילי המדיה, למו"לים של העיתונים ולבעליהן של תחנות השידור (ככל
שהמדובר במקומות שהן מופעלות בהם בידי בעלי אינטרסים מסחריים,) יש עניין ישיר אפילו בהנצחתו של הפער הזה, הממלא את כיסיהם, ובתמורה הם מוכנים לוותר על ההשפעה הפוליטית הלא מבוטלת שאפשר שהיתה צומחת להם אילו ניצלו את הבימות העומדות לרשותם לשם גיוס תמיכה פוליטית לעצמם ולעמדותיהם.
כתבי החוץ אינם שונים משאר הכתבים. גם הם מעוניינים בראש ובראשונה בהצלחה עיתונאית וכלכלית ולכן גם מהם ניתן לצפות להטיה מסוימת של האירועים. כל כתב הבא לסקר אירוע כלשהו נתקל לרוב בקשיים. הן פנימיים והן חיצוניים.
הבעיות הפנימיות נובעות מאישיותו של הכותב ומעצם האירוע. כתב המרגיש רגשי השתתפות עם המרואיין ינסה תמיד ליפות את המאמר או להציגו באורח מגמתי. בעיות כאלו קיימות אצל כתבי פנים ופחות אצל כתבי חוץ שאינם מזדהים עם התושבים המקומיים (לרוב).
הבעיות החיצונית הם אלו אשר עושות את כל ההבדל בין כתב חוץ לפנים. לכתב חוץ יש בראש ובראשונה בעיות שפה. הוא לא נולד בארץ בה הוא עובד ולכן השפה אינה נהירה לו. הוא אינו מכיר את אנשי המקום והמנטליות ולכן יש לו בעיה של יצירת מקורות ובעיה של העברת המסר.
כתב חוץ חייב להכיר את חוקי המדינה, ע"מ לדעת לעמוד בדרישות הצנזורה ובדרישת חוקי המדינה והא חייב להתאמץ יותר מאשר עיתונאי רגיל כדי להגיע יחד איתו לכל מקום. בספרה "לא בכותרות" כותבת יואלה הר שפי לא פעם על כתבי חוץ המתלוננים שהם מופלים לרעה במקומות שונים בארץ פשוט מפני שהשלטונות נותנים עדיפות לכתבים
ישראליים.
לעיתונאי כזה יש מן הסתם בעיות חברה שהרי הוא לא תושב המקום (לרוב) ובעית בירוקרטיה קשות המקשות על מלאכתו.
בעיות אלו ואחרות רבות, שהיריעה קצרה מהכיל עושים את מלאכתו של עיתונאי החוץ לקשה יותר מאשר לעיתונאי רגיל. שומה על עיתונאי כזה לנטרל רגשות אישיים שלו ולהביא את העובדות כמות שהם. (ראה הראיון בהמשך העבודה). אולם לפי דעתי, כתב כזה צריך להתחשב בדעת הקהל בארצו או במנטליות שלהם. כך לדוגמא אם במדינה אחת
נעשה מעשה שהוא מעשה המקובל על אזרחיה ולא מקובל על שאר ארצות העולם יש למתן את הידיעה ע"מ לא ליצור רושם מוטעה בארצות המדווחות.
ב. עיתונאות חוץ בישראל
בנושא עיתונאים בישראל ככלל ועיתונאי חוץ בפרט נכתבו עשרות ספרים, בעיקר ע"י עיתונאים ועיתונאים בדימוס שראו חובה לעצמם לשפר את תדמית העיתונאים ואת צורת תפקוד המערכת. הספרים שעליהם אסתמך רשומים ברשימה הביבליוגרפית וברובם עוסקים בתיפקודה של המערכת תחת שבט הצנזורה.
בישראל מועסקים די הרבה, יחסית, עיתונאי חוץ. לדוגמא: מלחמת לבנון שפרצה בשנת 1982 היתה המלחמה המדווחת ביותר מאז מלחמת העולם השניה. לישראל בעיות בטחון רבות שיש להן השפעה על ארצות רבות.
בשעותיה הקשות ביותר היה לישראל בן ברית נאמן שלא אחת הטה את הכף לטובתה. היתה זו העיתונות בעולם המערבי שעקבה אחר מאבקינו להעפלה, לחרות מדינית, לשיקום כלכלי; שהלכה אחרינו בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות ובימים שלפניה, שאחדים מטובי שליחיה אלינו נפלו במאמץ עליון לתת לעולם תמונה נאמנה מן המתחולל כאן.
הם יצאו לחזית והיו תמיד יחד עם הראשונים מתוך תחושת שליחות, מתוך אחריות מקצועית ומתוך אהדה בלתי מסוייגת אלינו, שנבעה מן האמונה שמאבקנו הוא מאבק צודק.
כל עוד היתה ידנו על התחתונה, כל עוד נלחמנו בדוידקות, בפייפרים ובאמונה שבלב כנגד כנופיות פורעים וכנגד צבא מאורגן, כנגד מעצמת חסות מתנכרת, וכנגד ההיגיון עצמו - קיבלנו אותם בזרועות פתוחות. לא היה לנו מה להסתיר והסיכוי שלנו להצליח במשימה, שנראתה כבלתי אפשרית, היה מותנה במידה מרובה בהם ובכוחם להביא את
דבר המאבק שלנו אל העולם ולמצפונו.
מי שעובד בארץ זו ככתב של כלי תקשורת זרים, ובעת ובעונה אחת גם כעיתונאי ישראלי, יש לעבודתו צדדים מרתקים ומתסכלים כאחד.
הבחינה החיובית הראשונה של סיקור עיתונאי בישראל הוא, שיש כאן יותר סיפורים ויותר כותרות מאשר בחלקים רבים אחרים בעולם. אמת, לאחר שנים רבות של עבודה עיתונאית אין אדם מתרגש במיוחד גם אם שמו מופיע בעיתון חשוב בחוץ לארץ; ועף על פי כן, עדיין יש בכך כדי לשמח. הדבר משמש גם במידה מסויימת ערובה, שהמישרה שלך
לא תבוטל גם בשעה שהעתון שלמענו אתה עובד נתקל בקשיים פיננסיים- דבר שקורה גם לטובים ביותר ביניהם (מן הדין לציין: לטובים שבהם דווקא לעיתים קרובות יותר). אכן, כלי תקשורת רבים בעולם מחזיקים כאן כתבים. ואי לכך אגודת כתבי החוץ בישראל מרשימה מאוד- מכל מקום, מבחינה מספרית. אולם, מצבה המיוחד של ישראל
ובעיותיה מקשים מאוד על סדרי עבודה קבועים. בעיתונות הישראלית יש תמיד על מה לכתוב: אולם מבחינתה של עיתונות חוץ, תקופות של אפס מעשה יחסי מתחלפות בתקופות של עבודה אינטנסיבית (והיא חופפת תקופה של עבודה מרובה גם בעיתונות המקומית לאלה העובדים גם בשביל זו וגם בשביל זו) תקופות מלחמה הם המאפיינות את התקופות
השניות ובעיות פנים מאפיינות את התקופות הראשונות.
עיתונאי ישראלי, העובד בשירות עיתונים זרים, סובל כאזרח בראותו כיצד מתנהלים עניינים רבים ושונים, וסובל כעיתונאי, שנאלץ לדווח עליהם באופן אובייקטיבי, ולהוסיף בכך על תדמיתה השלילית של ישראל. עם זאת, הפיצוי קיים כאשר אפשר לדווח על אירועים שהם גם מעניינים מבחינה עיתונאית וגם משמשים מקור גאווה לאזרח
ישראלי.
לדוגמא: חטיפת שלושת ראשי החיזבאללה בדרום לבנון. סיקור כזה יכול להיות שלילי (חטיפת בני אדם) ויכול להיות סיקור בעל אופי הרואי.
הטענה העיקרית והקושי העיקרי שיש לכתבי חוץ בארץ בהשוואה לעמיתיהם בחו"ל הוא הזילזול הבולט מצד הממשלה.
מדינת ישראל, שביטלה לפני כעשור שנים את משרד ההסברה טוענת שהיא עושה רבות למען הסברה, אולם התמונה המצטיירת לא כך. ההתעלמות של משרדי הממשלה, ארגונים ופקידים מכתבי החוץ הנמצאים בישראל, היא סעיף חשוב ברשימת הסיבות לכישלון הישראלי בחזות יחסי הציבור.
טד לויטה מספר:
"ב4- באוגוסט, 1980 הגיב דובר משרד התעשייה והמסחר על תלונותי, בין היתר: "הערותיך כולן תבדקנה במלוא תשומת הלב והמסקנות הנדרשות יבוצעו במהירות האפשרית".
ב18- באוגוסט השיב אותו דובר לתלונה אחרת שלי בנדון בסיימו: "אני בטוח שבעתיד יימנעו הטעויות מסוג אלו שעליהן הצבעת במכתבך הנ"ל, אשר תוכנו והבא גם לידיעת השר גדעון פת".
ב20- בנובמבר 1980 השיב הדובר המכובד על תלונה נוספת שלי באומרו: " צר לי על השיבושים המוזכרים על ידך. תוכנו של המכתב הובא לעיונו של ראש מינהל התיירות, אשר ללא כל ספק יטפל בנושא. תודה על הערותיך הקונסטרוקטיביות".
ואילו ב16- במרס 1981, השיב מר ר. גוט, מנכ"ל מכון הייצוא הישראלי על שפע טענותיי בדבר אי טיפול בעיתונות חוץ בעת "שבוע האופנה", בין היתר: "נדאג לכך שהנקודות שהעלית יטופלו והאנשים הנוגעים לעניין יהיו מודעים לבעיות שהעלית. תקוותנו שביקורך הבא ב"שבוע האופנה" בסתיו יהיה מהנה וישא פירות". מאז לא תוקן דבר,
לא הוזמנו כתבי-חוץ, לא קוימו ההבטחות והמפסידה היא המדינה שפקידיה טרם למדו דבר".
בישראל כמעט אין חולף יום ללא מעשה חבלה של ממש הגובל בפשע נגד המדינה. מעשים אלה נעשים על ידי יחידים ועל ידי ארגונים, על ידי משרדי ממשלה ומוסדות ציבור וגורמים נזקים עצומים לכלכלתה ולתדמיתה של ישראל בחו"ל ולמרות זאת, לא נעשה דבר לשיפור המצב.
רשימת הפשעים, מקרי החבלה וההחמצות המשוועות, שבהם אנו עוסקים כאן אינסופית. בין האשמים העיקריים שלא למדו מאומה וחוזרים תדירות על אותן שגיאות, ניתן למנות את משרדי המסחר והתעשייה והתיירות ואת רוב משרדי הממשלה האחרים למעט משרד החוץ ולעיתים גם משרד הביטחון.
ההחמצות הללו הן בעיקר של כתבי החוץ שהזלזול בהם גובל בחוצפה. ההתעלמות של משרדי הממשלה (בעיקר בשל ביורוקרטיה) ארגונים ופקידים מכתבי החוץ הנמצאים בישראל הוא סעיף נוסף ברשימת הסיבות לכישלון הישראלי בחזית יחסי הצבור.
העבודה בארץ היא קשה ביותר:
במשרדים של סוכנות הידיעות הפועלים בארצות אחרות הם יכולים לנוח בסופי שבוע בסיכון מועט בלבד שבלילה יעירו אותם, כדי שישלחו מברק דחוף כלשהו. הם גם אינם חייבים להאזין בכל שעה לחדשות ברדיו.
העניינים היו אולי פחות חמורים, אילמלא אתה צריך לחשוש, מהן הידיעות שמשגרים כתבי סוכנויות-ידיעות אחרות. מספר התלונות והשאלות המתקבלות יום יום מן המרכז על סיפור זה או אחר, שמקורו בישראל, גדול למדי. פעמים רבות עליך לוודא דברים לפני שתענה, ולרוע המזל, דווקא האירועים שאתה יודע עליהם מעט מאוד, נוטים
להתרחש בשבתות או בשעות שהמשרדים סגורים - ואילו במרכז החדשות מבקשים את תשובתך מייד... ומה רבה השמחה, כאשר מתברר, כי ידיעה שנמסרה על ידי סוכנות מתחרה, או הופיעה בעיתון כלשהו אי שם בעולם והנוגעת לישראל - אינה נכונה. או אז אתה יכול להצטייר כעיתונאי רציני, שאינו מפריח סיפורי בדים.
אולם, מה קורה אם הסיפור נכון, ואתה פשוט החמצת אותו? אזי עליך למצוא זווית ראייה מיוחדת לאותו סיפור עצמו, כדי שלא ייראה כהעתק מדויק של מה שכבר פורסם. ולשם מציאת זווית מיוחדת כזו דרושה תושיה רבה, וחרף כל המאמצים ואימוץ המוח , לא תמיד אתה מצליח...
כתירוץ יכולה לשמש בישראל הצנזורה. אם הסיפור שהוחמץ הוא בעל היבט ביטחוני, תוכל לטעון, שהמתחרים הפרו את תקנות הצנזורה, בעוד שאתה שומר חוק הגון- ולפעמים זה אפילו נכון. תגובתו הבלתי נמנעת של העורך שלך היא מתן הוראה, שתתלונן בצנזורה על הכתב שהפר את תקנותיה. אבל אפילו כאשר באמת זה המצב, לעיתים נדירות
מאוד מגישים תלונה, או תובעים נקיטת אמצעים. אכן, קיימת גם סולידאריות עיתונאית נגד כל צורה שהיא של צנזורה.
אולם, ניתנת האמת להיאמר ההתנגשויות עם הצנזורה נדירות באופן יחסי. הכל מבינים את הטעמים המכתיבים ברוב המקרים- אם כי לא בכולם - הטלת מגבלה זו או אחרת. ועיתונאי ישראלי מעניק בלי ספק עדיפות לטעמי בטחון סבירים על פני הסיכוי לזכות ב"סקופ".
אלה שיש להם מכשירי טלקס בבית ויכולים לקיים קשר ישיר עם המרכז, מתחייבים לא לשגר בדרך זו ידיעות בעלות אופי בטחוני לפני בירור העניין עם הצנזורה. אולם המונח "עניין נוגע לבטחון" הוא מעורפל וגמיש. כל עיתונאי נוטה לצמצם את תחולתו ואילו הצנזורה נוטה, כמובן, להרחיבו. על כן אין מנוס מסכסוכים מדי פעם. קורה
גם שהצנזור מטלפן ואומר לך: "אל תחשוב שהידיעה, שהעברת בקו ישיר אל המרכז, אכן הועברה. לא ולא. עיכבנו אותה, שכתב אותה, השמט קטע זה או אחר - ואז נעביר אותה." אחרי התדיינות ממושכת, מוצאים בדרך כלל פשרה המספקת את שני הצדדים, אם כי לא תמיד.
מרגיז במיוחד הוא, כאשר הכתבה שלך מבוססת על ידיעה שהופיעה בעיתונות המקומית או שודרה ברדיו. לפרקים אתה מקבל תשובה מעין זו: "כן, זה פורסם או שודר, אולם זו היתה טעות והצנזורה היתה צריכה לפסול אותה. על כן, אינך רשאי להשתמש בה". זה מתסכל מאוד, שכן במוקדם או במאוחר, הסיפור יתפרסם בחוץ-לארץ, אולם לא יהיה
זה עוד הסיפור שלך...
לא פחות מתסכלת היא העובדה, שכתבים מיוחדים, הבאים לישראל לביקור קצר, יכולים לאחר צאתם מכאן לכתוב את סיפוריהם בלא הגבלות הצנזורה וגם בלי הצנזורה העצמית, הנעשית כעין טבע שני אחרי שנות עבודה רבות בארץ.
עם הצנזורה, כפי שהיא מופעלת בישראל, עדיין ניתן לחיות ולעשות מלאכה עיתונאית טובה; הרבה יותר מסוכנת הצנזורה העצמית, המודעת או הבלתי מודעת. (וזהו יתרון של כתב בחוץ לארץ).
ככל שמעמדה של ישראל בעולם הולך ומידרדר, גוברת הנטייה שלא לחזק מגמה זו על ידי פירסום כתבות המאירות באור שלילי את הארץ, את מדיניותה, את השיטות הנקוטות על ידי כוחות הביטחון שלה- אם רק ניתן הדבר. ככלות הכל, כולנו יודעים, שלא כל ידיעה ראויה לפירסום, ואין מנוס ממיון הידיעות. רבים מן הישראלים- גם אם לא
כולם - העובדים בשירות עיתונים זרים, נוטים, איפוא, באורח טבעי, להתעלם ממאורעות שיש בהם כדי לזרוק אור שלילי על הארץ- כמובן, בתנאי שהמדובר במאורעות קלי ערך יחסית. מאירועים גדולים אי אפשר להתעלם והישראלים הפועלים בשירות עיתונים זרים מדווחים עליהם באופן מלא. זה חל, למשל, על ישיבותיה של ועדת החקירה
בעניין הטבח במחנות סברה ושתילה -אף כי במקרים רבים היה עדיף אילמלא היה הכרח לדווח עליהן.
ג. ראיון עם כתב חוץ ישראל
המרואיין שאותו ראיינתי הוא שרגא אמיר מתל אביב, המייצג את רשת העיתונים בשפה הגרמנית שמרכזה בציריך.
הוא משמש ככתב חוץ בישראל משנת 1965, כעיתונאי חופשי ((FREE LANCE , בדרך כלל כותב כתבות רקע בעניינים פוליטיים ונושאים יוצאי דופן במיוחד. הראיון מובע כאן בצורת דיבור ישירה ולאחר עריכה לשונית.
עד שנת 1951 שרת בצבא בדרגת סרן, בשנים 1955-1965 היה כתב של "העולם הזה", "דבר", "מעריב", כל פעם בעיתון אחר.
להלן דבריו:
"ביוזמתי, עקב צורך לחפש מקורות פרנסה נוספים בגלל נכותי, פניתי לעיתונות חוץ והצעתי את שירותיי.
אני כותב דברים חופשיים, רק דברים שאני שלם עמם ומשתדל לא לסלף. מנסה להיות אובייקטיבי, מצייר תמונת מצב עובדתית, מבלי לערב רגשות בהיותי יהודי, תושב המדינה.
כשהתחלתי לעבוד כעיתונאי חוץ, הייתי כבר עיתונאי ותיק ולא הייתי זקוק להכנות מיוחדות, רק שיפרתי מעט את הגרמנית שלי. בהתחלה עבדתי כמה חודשים בעתון "לוס-אנג'ליס-טיים" וכעבור זמן קצר עזבתי, עקב האנגלית החלשה שלי.
היו לי קשרים עם משרד החוץ וחכי"ם. קניתי מחשב עם אפשרות לשדר לחו"ל, הכשרתי משרד בתוך ביתי ושם אני עובד. לרשותי שני קווי טלפון.
יש לי משרד בציריך להעברת חומר למערכות שונות, משרד זה משרת כמאה כתבי חוץ. התשלום ע"ח המזמין, המשרד בציריך משמש לי כסוכן, מוכר כתבות ומשלם לי את חלקי.
אתייחס כרגע לשוני בין הדיווח לפני 2-3 עשורי שנים והיום:
א. מהירות הדווח- בהתחלה זה היה באמצעות מכתב אקספרס- היום הדו"ח מגיע לציריך תוך 20 דקות ומשם תוך 20-30 דקות למערכת העיתון. (הפרש הזמן בין ישראל וציריך הוא שעה אחת. ציריך מקדימה את ישראל בשעה אחת).
ב. אני עוסק רק בעיתונות כתובה.
ג. הדווח באמצעות קווי טלפון.
ד. אני מעביר החומר למחשב, שיש בו גם מודם, ובאמצעות חברת עורק בישראל, חברה של דפי זהב, אני מעביר החומר לטלקס - מעביר מהמחשב לטלקס הנמצא בשוויץ.
ה. עקב מהירות הדו"ח- גם החומר שונה. היום אתה מתייחס לאירועים טריים לעומת דווח ממושך בעבר.
אני זאב בודד ואין לי קשרי עבודה עם כתבי חוץ אחרים, פרט לקשר רופף בתחום יחסי אנוש- לא מעבר לזה.
בממוצע אני מעביר שלוש כתבות בשבוע וכן אירועים מיוחדים, למשל השבוע, דווחתי על הרצח בשטחים, מכירת העיתון -"הז'רוזלם פוסט", מכירת השבועון "העולם הזה", ועיתון "מעריב". הקף של כתבה כשני עמודים מודפסים. הוצאותיי החודשיות מסתכמות בכ1500.- ש"ח.
אני סוקר בעיקר נושאים פוליטיים ובטחוניים. לא סוקר נושאים כלכליים - פרט למקרים חריגים. הכתבות נמכרות לכ- 30%-50% ממערכות עיתונים בחו"ל (הכתבות לא נמכרות בו זמנית לכל מערכות העיתונים). אני מכין כתבות לשבועונים לפי הזמנה. התעריף קבוע. פתחתי ומפתח חוש מיוחד לבחירת הנושאים שאני סוקר.
אצל כל כתב חוץ, לא רק אצלי, אתה יכול להיות עד לאירוע ואתה לא יכול לדווח עליו, כי אין טלפון בקרבת מקום. לפעמים כדאי להאזין לרדיו ולדווח, כי אתה עלול לאחר, אתה חייב לקחת בחשבון שיש לך מתחרים וצריך לרוץ ולדווח בזמן. אם האירוע לא דחוף, אני נוסע למקום. למשל לאזור חבל עזה. אין לי צורך באמצעים נוספים. אם
יש תקלה במחשב, אני מעביר הדווח באמצעות הטלפון הרגיל, זה קורה פעם בשנה, ולוקח די זמן להכתיב בטלפון. ואח"כ הדפסה, זמן הדווח במקרה זה במקום חצי שעה, לוקח שעה וחצי.
אני משתמש רק בשפה הגרמנית.
בישראל אני מתמצא וקל לי מאוד לערוך סקירות.
בארצות אחרות, שבהן אני לא יודע את השפה ולא מכיר את המקום, קיימות מגבלות שפה, ידיעת המקום ואורח החיים של תושבי המקום.
אם יש כאלו הסוברים שהזהות הדתית או האזרחית של כתב החוץ, משפיעה על העבודה שלו, טעות בידם. אם יש כתב כזה, זה כתב גרוע מאוד, שלא מסוגל לדווח בצורה אוביקטיבית.
אין לי בעיות מיוחדות עם הצנזור, אני יודע מה מותר ומה אסור לי לכתוב ואני צמוד לעקרון זה ובד"כ הצנזור מאשר את הכתבות שלי. במשך עבודתי ככתב חוץ, רק פעם אחת, לפני שנים הצנזור העיר לי על כתבה שלי, תיקנתי את הכתבה כך שאין לי שום בעיות עם הצנזור.
אני מכיר מספר שרים וחכ"ים משני הצדדים, במידה ואני פונה אליהם הם מוסרים לי פרטים. בד"כ אני פונה אליהם ולא לדובריהם. אני פונה לדוברים רק אם אני רוצה תגובה רשמית. לפעמים עד שהדוברים מגיבים- הנושא הספיק להתפרסם, לרוב התגובה של הדוברים היא איטית מאוד - הם פוחדים להשיב, מתיעצים עם הבוס. וברוב המקרים הבוס
איננו או הבוס עסוק וכו' וזה לוקח זמן רב.
ד. סיכום ומסקנות
בעבודה זו ניסיתי לתאר את חייו של כתב חוץ וכתב חוץ בישראל בפרט. בתחילה הבאתי את תאור חיי כתב חוץ וצורת עבודתו והעלתי את הנקודה שהמלאכה אינה קלה.
לאחר מכן תיארתי את צורת עבודתו (ובעיקר קשייו) של כתב חוץ בישראל ויחסו של הממשל למערכת כתבי החוץ בארץ.
כמו כן, סקרה העבודה את העיתונות הערבית בארץ לשם השוואה עם עיתונות החוץ. בסופו של דבר הבאתי ראיון שערכתי עם כתב חוץ שהתנסה בכתיבה בארץ ומכיר מקרוב את המערכת די הרבה שנים.
התמונה הכללית שהצטיירה מכל המוזכר לעיל היא שהמלאכה בארץ מרתקת משתי סיבות:
א. מדינת ישראל מספקת אירועים תקשורתיים בכמות רצינית אשר מהווים כר תקשורתי נרחב למעונינים ביצירת כתבות.
ב. הבירוקרטיה והצנזורה בארץ, שלעולם אינך יכול לדעת את תגובתם ואת ציפיותיהם מספקים אף הם סיפורי יוצאי דופן שבודאי לא היו מובנים לכתב שזה מקרוב בא.
התחושה הכללית בקרב כתבי כל סוגי התקשורת היא, שככל שגישתם למאורעות תהיה חופשית ומהירה יותר, כן ייטב. ראשית כל, בשבילם, כמובן: אולם גם בשביל תדמיתה של ישראל, כיון שבתחום התקשורת, לטווח הארוך, היושר הוא המדיניות הטובה ביותר. אך דומה, שבישראל, כמו גם במדינות רבות אחרות, כלל זה מקובל על פקידי הממשל
לעיתים רחוקות בלבד.
חרף כל ההגבלות , העבודה לכלי תקשורת זרים קלה יותר בישראל מאשר בארצות אחרות רבות וגם התמורה גדולה יותר. המרחקים קצרים ועל כן ניתן לסקר יותר אירועים; הטלפונית פועלים בדרך כלל כתיקנם ואין קושי להשיג קשר עם ארצות חוץ. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הם מקור אינפורמציה שקל להשיגו - אף שאין זה קל לאמתו, על
פי הכלל של דיווח מהימן. דומה גם שלעתים קרובות המדיע שהופיע בעיתונות המקומית לא נבדק משני מקורות נפרדים כפי שצריך להיות.
אולם תיסכולו האמיתי של הישראלי העובד למען עיתונות זרה הוא, כאשר עליו לדווח על מאורעות, באופן אובייקטיבי ככל שניתן, בעוד שהוא יודע, כי דיווחים אלה יפגעו ביוקרתה של ישראל. ייתכן שיש כתבים הנהנים מכך, כיוון שהם רואים בעיתונות הזרה מכשיר, שבאמצעותו הם יכולים להילחם במדיניות שהם שוללים אותה - אולם רובם
הגדול של העיתונאים מרגישים בשל כך ממש אומללים.
על כן ישראלי העובד למען עיתונים זרים סובל סבל כפול: הוא סובל כאזרח בראותו כיצד מתנהלים עניינים רבים בתחומים שונים, ולא רק במדיניות החוץ; וכעיתונאי, כיוון שהוא נאלץ לדווח עליהם באופן אובייקטיבי, ובכך להוסיף לתדמיתה השלילית של ישראל, דבר שהשלכותיו עלולות להיות חמורות. אולם קיימים, כמובן, חריגים ,
כאשר התיסכולים הללו זוכים לפיצוי וכאשר ניתן לדווח על מאורעות שהם גם מעניינים מבחינה עיתונאים וגם משמשים מקור גאווה לישראלי. התקווה היא שמאורעות מסוג זה ילכו וירבו, בעוד שהאירועים השליליים ילכו ויפחתו. או אז תינתן לעבודה בשביל העיתונות הזרה לא רק תמורה חומרית אלא גם תמורה מוסרית.
ביבליוגרפיה
ספרים:
1. אמיתי יוסי: עיתונות תחת כיבוש. גבעת חביבה , 1987.
2. גורן דינה: תקשורת ומציאות. כתר, 1986.
3. הר שפי יואלה: לא בכותרות. יעד, 1977.
4. האגודה לזכויות האזרח בישראל: זכויות אזרח ודמוקרטיה, 1985.
5. יורמן פנחס: מדינה בשידור חי. הקיבוץ המאוחד , 1987.
6. מכון לוי אשכול: התנהגות העיתונות במצבי מתח. האוניברסיטה העברית, 1973.
7. נגבי משה: נמר של נייר. ספרית הפועלים , 1985.
מאמרים:
1. גד לויטה: "עיתונות חוץ בישראל", ספר השנה של העיתונאים, 1985.
2. מתי גולן: "היחסים בין המוסד לעיתונות", ספר השנה של העיתונאים, 1972.
3. שניצר: "העיתונות, סמכותה, ואחריותה", ספר השנה של העיתונאים, תשכ"ב.
פנחס יורמן "מדינה בשידור חי".
ספר השנה של העיתונאים 1985.
1

תגים:

תקשורת · עיתונאות · חוץ · אמצעי · כלי

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "בחינת מכלול הבעיות שכתב החוץ נתקל בהן במהלך עבודתו העיתונאית. העבודה תתייחס לנושא מזוית ראייתו של העיתונאי והקורא הפשוט כאחד.", סמינריון אודות "בחינת מכלול הבעיות שכתב החוץ נתקל בהן במהלך עבודתו העיתונאית. העבודה תתייחס לנושא מזוית ראייתו של העיתונאי והקורא הפשוט כאחד." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.