השילוב בין התעשיות הצבאיות לתעשיות הביטחוניות בישראל

תקציר העבודה:

ישראל הינה מדינה למודת מלחמות ולכן,אך טבעי הוא הדבר כי יהיו לה הוצאות ביטחון גדולות מאוד על מנת להגן על אזרחיה.
גם בשנים שבין המלחמות, מחייב מצבה של ישראל להקדיש הרבה יותר משאבים לביטחון מהמקובל במדינות אחרות. בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת המים הוציאה ישראל בממוצע קרוב ל10%- מהתל"ג (תפוקה לאומית שנתית) שלה לביטחון ובשנים שלאחר מכן הוציאה כ20-25%- לביטחון. בשנות השיא קרי שנות השבעים הוציאה ישראל קרוב לשליש מסך התפוקה לביטחון. אם נשווה זאת למקובל בארצות אחרות ואפילו ארצות ערב הרי אנו מוציאים כמעט כפול מהם.
"הקומפלקס הצבאי תעשייתי מוגדר בספרות האמריקאית העניפה כקואליציה של קבוצות וגופים חזקים שלהם אינטרסים הכלכלים, מוסדיים או פוליטיים, המעוגנים בהגברת ההוצאות הביטחוניות. כפועל יוצא מהגדרה זו נגזרים על ידי החוקרים האמריקאים השונים המאפיינים הסטרוקטורליים של הקומפלקס, דפוסי התפתחותו וסיבותיו, המוטיבציה של פעילותו, תחומי השפעתו וכו'" .
המונח קומפלקס צבאי-תעשייתי מקורו במשנתו של סיר רייט מילב, (1956) והפך פופולרי בעיקבות נאום הפרידה המפורסם של הנשיא האמריקאי אייזנהואר (בשנת 1961), בו הזהיר את האומה האמריקאית מפני התחזקות השפעתו של הקומפלקס הצבאי תעשייתי האמריקאי מעבר לאינטרס הלאומי המתחייב .

מטרת העבודה הנוכחית היא לסקור את הקומפלקס הצבאי תעשייתי בישראל, האם קיים שילוב כזה, מה כוחו ומה תרומתו לשינוי ולקבלת החלטות אלו או אחרות בישראל. אנתח עבודה זו תוך השוואה לארה"ב.
תכלית העבודה היא לבקר את מאמרו של אלכס מינץ "הקומפלקס הצבאי תעשייתי- הקונצפט האמריקאי והמציאות הישראלית" בנקודות שיש לבקר אותו, או לחזקו.
היות והנושא רחב הוא, אתמקד, כ"חקר מקרה" בנושא היבוא הביטחוני לישראל והמאבקים סביבו, וכן בפרויקט הלביא, שהוא הפרויקט המפורסם ביותר בנושא.

ראשי פרקים
1. מבוא
א. הצגת הנושא
ב. מטרת העבודה
2. הקדמה- התערבות הממשלה בתעשיה
3. ניתוח ביקורתי
4. הגישות השונות להסבר פעילות קבוצות האינטרס
5. פרויקט הלביא
6. סיכום העבודה
7. ביבליוגרפיה

מקורות:

ארה"ב עד מלחה"ע ה2-)
(ישראל)
שילוב מוחשי ולא מוחשי - ארסנל נשק גרעיני ויכולת מכה שניה בשילוב אי ודאות פסיכולוגית
מצב מוחשי גוש מדינות מול מדינה אחת
מרכיבים מוחשיים: שטח, גודל עוצמה פיזית
בריתות שחיזקו את מאזן האימה. בריתות קשיחות במערכת דו קוטבית
ברית אחת מנצחת ומכריעה
יש בריתות אבל מאפיין את מערכת הבריתות הזו היא גמישות ונזילות עפ"י אינטרסים
אבן יסוד של מאזן האימה - הרתעת האויב.
הרתעת התוקפן
גם לשם שייכת ההרתעה. חלשים מנסים לבלום את החזק ולהרתיע אותו מלנסות ולהשיג את ההגמוניה
הרציונליות נמצאת בייסוד השיטה
תופש מקום מרכזי. העוצמה שלי במחנה השלום ושאני אמלא את הצהרותי
ההגיון תופס מקום מרכזי. מונח כי כל שחקן יפעל עפ"י שיקול דעתו
ההגיון לא הוכיח את עצמו. במקום לתת תגובה רציונאלית התמהמהו וכך השיטה לא הוכיחה את עצמה
לא תמיד נמצא שהמדינה הצילה עצמה ע"י הצטרפות לברית הנגדית
הגישה האמצעית, "ביטחון קבוצתי" היתה קיימת בארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה ו"ממציאה" היה וודרו וילסון. היא קרסה לאחר מלחמת העולם השניה.
האינטרס המנחה את הקבוצות
הגרסה האמריקאית מדברת על לכידות חברתית גבוהה, אידיאולוגיה זהה ופעילות משותפת של השילוב. הדבר גורם למדיניות ניצית ולליבוי מירוץ החימוש. הדבר נובע מאינטרסים כלכליים ואישיים.
בישראל לעומת זאת הדבר שונה. בישראל קיימים נציגים בכל מגוון הקשת וחלקם דוחף לכיוון פאציפיזם. יתר על כן, על הקצונה הבכירה הנקלטת בתעשיה מופעלת בדרך כלל בקרה אידיאולוגית ממתנת.
ממחקר שערך ליסק (בתוך מינץ, 1989), עולה כי הקצונה בישראל שונה במידה רבה בדעותיה, אולם הדבר אינו מובהק. חלק גדול מיוצאי צבא אלו הוא בעל נטיות חזקות לכיוון הגברת החימוש. השגת אמצעי הלחימה לישראל נתפסת, ע"י ראשי השילוב כשליחות לאומית ויותר כאינטרס כלכלי של החברות התעשייתיות והעומדים בראשן". כלומר
האינטרס של השילוב שונה בשתי המדינות.
התפרסות ראשי השילוב
מיקום ראשי השילוב בחברה משפיע גם הוא על כוחם הפוליטי. בארה"ב ראשי השילוב הם במרכזי הכח. גם בישראל ראשי התעשיות הם יוצאי צבא ובעלי אינטרסים מובהקים. אולם תופעת האיוש הבו זמני של תפקידים בכירים (ע"י אותם שרים) במספר רב של גופים תעשייתים ביטחוניים, המאפיינים את חברות הענק האמריקאיות, כמעט ואינה מקובלת
בישראל, להוציא יצוג של ראשי הקונצרנים הגדולים בחברות הבת שלהם.
כלומר התפרסות קברניטי הקומפלקס הינה אדירה: הם נמצאים כמעט בכל מקום. ישנה מגמה בצה"ל לעזור לפורשים למצוא עבודה מכובדת לפורשים ולהשתמש בכישוריהם. אי לכך אנו מוצאים אותם בכל מקום: דירקטוריונים, מנכ"לי חברות ממשלתיות, יושבי ראש מועצות מקומיות ועוד.
אוטונומיה בפעילות השילוב
בישראל מוסד מבקר המדינה הינו מוסד בעל חשיבות ועוצמה ביחס לשאר המדינות המפותחות, אינו קשה לו לכפות את המלצותיו.
מכלל הגופים המבוקרים גם מערכת הביטחון אינה נפקדת. ביסוד הדברים, התשובה היא ובדומה לכל ביקורת אחרת, ביקורת מערכת הביטחון עוסקת בסדירות, חסכון, יעילות ואפקטיביות, שלושת היסודות המפורסמים של כל ביקורת מדינה. ושגם טכניקות הביקורת יהיו דומות, תוך שינוי והתאמה לסביבה. כך, לדוגמה, ביקורת בנושא של רכישה
תבדוק אם ההחלטה על הרכישה התקבלה ע"י המוסמכים לכך ועל בסיס מידע מספק ותוך כדי כך תבדוק אם הרכישה היתה דרושה באמת; אם היה מכרז או ויתרו על מכרז מסיבות נאותות ומספיקות; אם המחיר שהוסכם עליו הוא אכן סביר; אם המוצרים נתקבלו בהתאם להזמנה ובאיכות טובה.
במשך 20 השנים האחרונות התמקדה הביקורת ב:
- תקציב הביטחון והתכנון הרב-שנתי.
- התכנון לשעת חירום.
- אספקת נשק.
- ההערכות וכוננות הלחימה של יחידות צבא גדולות.
- יישום לקחי מערכה.
- הקמת מפעלים ביטחוניים.
- רווחת החיילים והחיילות.
הדו"ח מתחלק ל2-: הביקורת על משרד הביטחון: תקציב הביטחון ובצועו, עסקאות עם ספקים, עבודות בינוי, פיתוח יצור מערכות נשק וכו'. בביקורת על צה"ל מתמקדים בעיקר בסדרי התכנון, אספקה, הכשרה דרכה ובמילואים. אולם בחינה של הליקויים שתוקנו מעלה כי חלקם לא תוקנו ובחלקם לא לא מוצו הליכים נגד האחראים. הדוגמא הבולטת
ביותר היא פרשת מסיכות המגן.
למרות זאת המערכת הצבאית בישראל נהנית מאוטונומיה. יוזמות הבקרה הפורמליות על המערכת הביטחונית בישראל הן מצומצמות מבחינה כמותית, וגם מספר הידיעות העיתונאיות על פעילות המשק הביטחוני בישראל הינו מועט מידי. כך למשל, רק פחות מ2%- מדוח מבקר המדינה מוקדש למשרד הביטחון ולתעשיה הצבאית במישרין.
בארה"ב לעומת זאת הביקורת הינה ביקורת נוקבת וחודרנית. אין שם "פרות קדושות" ומבקר המדינה הינו בעל סמכויות רבות, דבר המקשה על פעילות השילוב.
הגישות השונות להסבר פעילות קבוצות האינטרס
מינץ מסכם ואומר כי "בניגוד לרדיקלים בארה"ב, הרואים בשילוב הצבאי תעשייתי קואליציה בעלת אינטרסים כלכליים אנוכיים וכיתתים, המצדיקה את פעילותה של בסיס איום חיצוני "מפוברק" והמובילה לתפיסות ניציות כוחניות הרי שאת השילוב בישראל יש לראות כקבוצת אינטרס חזקה ביותר, הנהנית מאוטונומיה ניכרת בפעילותה ומעדיפות
גבוהה ביותר המוענקת לתחום הביטחוני בישראל. השילוב צמח מכורח חיצוני ביטחוני ממשי לאחר הטראומות של העדר אמצעי הגנה מספיקים במלחמת השחרור, האמברגו וההפתעה של מלחמת יום כיפור. בשנים האחרונות הוא מתפתח גם בעקבות זיהוי האינטרס הכלכלי הלאומי עם נושא הגדלת היצור והיצוא הביטחוניים.
כלומר הוא טוען כי הביקורת הציבורית על השילוב הינה פחותה בישראל, והאליטה הכלכלית יכולה לעשות ככל העולה על רוחה, והאליטה הכלכלית חופשיה בפעילותה.
לדעתי, בשתי המדינות מדובר בדמוקרטיה מלאה אולם ישנו שוני כלשהו.
רוברט דהאל (1988) טוען כי המערכת הפוליטית האמריקאית מאפשרת לכל קבוצה להביע את דעותיה בצורה כלשהי, תהא אשר תהא, והשמיעה הינה אפקטיבית ובעלת פוטנציאל להיכלל במערכת ההחלטות של כלל המערכת. כמובן שיש גם יוצאים מהכלל אך הם עדיין בגדר כאלו.
החברה האמריקאית הינה חברה מודרנית, וככזו יש לה את המאפינים היחודיים שלה:
1.התמחויות פונקציונלית- כל אחד מתמחה בחלקו שלו, לעומת הארץ בה הדבר אינו חד כל כך.
2.ניתוק רגש מקבלת החלטות במישור הלאומי- דבר שלא יכול להיות בארץ.
3.השגיות- המודגשת יותר בחברה האמריקאית מאשר בישראל.
במערכת הפוליטית האמריקאית אנו מבחינים בקבוצות רבות אשר לחלק מהן יש השתתפות אקטיבית במערכת ולחלק לא. גם אם לקבוצה השגות על המדיניות, על דרך קבלת ההחלטות או על דרך הניהול הציבורי, היא יכולה להשמיע את דעתה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדות למלחמת ויאטנם ב1968-, בהתנגדות לפליטים בהאיטי (1992), בהתנגדות
למירוץ החימוש הגרעיני (1970-72) ועוד.
קבוצות אחרות, קטנות, ניתן למצוא במהלך שנות החרם הערבי (1976-78) אשר אשר גם הן יכלו להישמע באופן אקטיבי.
עפ"י גישת האליטות במציג דאהל, הארגון הוא יחידת הניתוח הבסיסית ומי שמענין אותנו הוא ראש האירגון.
האירגונים הם כלכליים ופוליטיים ומי שעומד בראשם הוא החזק ביותר. המדינה מורכבת מאירגונים רבים שבראשם עומדים המחליטים הקובעים את גורל העם. על פי גישה זו עלינו להכיר את ההיסטוריה של כל ארץ ולראות מי הן המעמדות הנלחמות בה זו בזו.
רוברט דהאל מסביר את מעמדו על פי הגישה הפלורליסטית, שהיא הגישה המאוחרת מאלה המוזכרות כאן, היא התפתחה בשנות ה50-60- בארה"ב כביקורת על הגישה האליטיסטית והגישה המעמדית בארה"ב, וכביקורת על הגישה הטוענת שהכח בידי קבוצה אחת קטנה לפי התיאוריה האליטיסטית. הגישה הזו שבה דוגל רוברט דהאל היא כי העוצמה מחולקת
בצורה מפוזרת ביותר בין מספר רב של מוקדים כשמקור הניתוח הוא היחיד. דהאל טוען כי השיטה של אפשרות להתחרות במפלגת השלטון הינה חדשנית וטובה והיא הסימן לדמוקרטיה. בארה"ב, שהיא מדינה דמוקרטית לחלוטין ניתנת הזדמנות לכל אזרח להביע את דעתו.
דהאל טוען כי בארה"ב קיימת הזכות להשתתף בהצבעות ומשרות וכן זכות למאבק ציבורי, למרות האיום על המשטר. המשטר בארה"ב אינו מעורב ואינו דוגל בהומוגניות אלא היא פוליארכית ולכן היא מוכשרת להתמודד טוב יותר עם סכנת ההתפלגות, אם ימצא תמיד דרך נאותה ויעילה לפיוסן של הקבוצות היריבות או ע"י הטלת וטו. שיטת הוטו
מקטינה סכנה אחת של התפרדות לא מבוקרת אך פותחת סכנה אחרת של ניוון (עמ' 60-61).
מבחינה היסטורית החברות המסחריות והתעשיתיות בארה"ב פתוחות לפוליטיקה תחרותית. המדיניות התחרותית הובילה למשטר חברתי פלורליסטי ובמשטר כזה הרי ניתן לכל אחד להשפיע על המערכת.
בארץ הזירה הפוליטית מציגה שתי מפלגות גדולות, דפוסי האופוזיציה שונים באופן קיצוני ולכן מערכות דו מפלגתיות בחברות פלורליסטיות, הם מקרים יוצאי דופן.
בישראל המצב שונה בתכלית. לאור היותה מדינה קטנה כל קבוצת אינטרס יכולה להשפיע בצורה רבה יותר. קבוצות כאלו אנו מוצאים בתנועות למען השלום או, להבדיל, בתנועות ימניות קיצוניות. אין כמעט אחד שאינו יכול להשמיע את דעתו בריש גלי היות והעיתונות הינה עיתונות ארצית וכל הודעה קטנה יכולה להיות מובלטת.
פרויקט הלביא
פרויקט הלביא היה שנוי במחלוקת חריפה הן בישראל והן בארה"ב, שנושאה בעיקר נטל המימון. הפרויקט אושר ע"י ממשלת ישראל ב8- בפברואר 1980, באפיון הבסיסי הבא: "מטוס תקיפה קטן בעלות נמוכה, מותאם לצרכים". תקציב המו"פ של המטוס תאם את ההגדרה- 805.9 מליון דולרים. בשנים 1980-1987 שונו מאפייני המטוס לעומת התצורה
הבסיסית שלו: הוא דמה יותר לF-16- ועלותו בשער המפעל תפחה פי שלושה.
ב30- באוגוסט 1987 החליטה ממשלת ישראל לבטל את הפרויקט, ברוב של 12 נגד 11. עד שנת 1985 לא הקדישה הממשלה אף ישיבה אחת לדיון בנושא הלביא, אף על פי שהפרויקט נתקל בקשיים רבים. במהלך התקופה הזו כיהנו בממשלה חמישה שרי ביטחון, אשר קיבלו החלטות על שינוי אפיוני המטוס, וכתוצאה מכך על תקציבו.
מאז קום המדינה עבד חיל האוויר הישראלי עם קניינים בחו"ל והמטוסים היו מטוסים שלא יוצרו בארץ. אף כי הציבור גילה ספקנות ומתח ביקורת על החזון של הקמת התעשיה האווירית העצמאית הפכה התעשיה האווירית לחברה הגדולה ביותר בישראל, ובשנת 1987 הועסקו בה 20,000 עובדים. העובדים הועסקו בחברות בת שונות, בתחומים כמו
תכנון הנדסי, תכנון מכ"ם וייצורו, יצור חליפי מנועים, אביזרי גוף, אוירונאוטיקה, תחמושת ויצור ושיפור מטוסים אזרחיים.
בהחלטה לפתח מערכת נשק מתקדמת ולהצטייד בה חייבים היו להביא בחשבון הן שיקולים מבצעיים והן כלכליים. ההיבט הכלכלי כאן היה מכריע כי ההחלטה על פיתוח של מערכת נשק והצטיידות בה, תוך ויתור על רכישתה בחוץ לארץ, מצמצמת את הגמישות של מקבלי ההחלטות לשנות את החלטתם מאוחר יותר אם התנאים משתנים. במקרה של פיתוח
מקומי על המדינה להתחייב להשקעות לטווח ארוך הנובעות מעצם טבעה של מערכת הנשק המתקדמת (הוצאות מחקר ופיתוח, מתקנים, כח אדם מיומן וכד'). הפניית של המשאבים לפרויקט אחד, טומנת בחובה את הסיכון של אובדן כולם ברגע שהפרויקט רציני נתקל בקשיי פיתוח מקבלי ההחלטות חייבים איפוא לשקול חלופה, אשר תפזר את הסיכונים על
פני כמה פרויקטים.
ב1984- הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ושר הביטחון החדש אישר את תכנוני הלביא, אף כי העלה ספקות באשר להיתכנותם. הנימוק לאישורו היה שהפרויקט כבר הגיע לשלב מאוחר מידי לבטלו: משקיפים אחדים טוענים כי רבין הבין היטב את הנתונים, אבל הוא גם הבין את המחיר הפוליטי של ביטול הפרויקט בהבינו, שפרס (שהיה אז ראש הממשלה)
ושמיר, לא יתמכו בהחלטה כזאת. לכן העדיף רבין לדחות את קבלת ההחלטות, בתקווה כי גורם חיצוני (כמו הממשל האמריקני או חילופי שלטון) "יוציאו עבורו את הערמונים מהאש".
בשנים 1985-1987 פעלו שלושה כוחות שכל אחד מהם משך לכיוון אחר. אלופי המטה הכללי הבינו כי ההוצאות המאמירות של הפרויקט עלולות לפגוע באופן חמור בתכניות ההצטיידות של הזרועות האחרות. למרות שהמחקר והפיתוח השוטפים מומנו בעיקר ע"י קרנות אמריקניות מיוחדות הבינו הכל שהאמריקנים לא יממנו את שלב היצור. הממשל
האמריקני החל ללחוץ על ממשלת ישראל להגדיר בבהירות כיצד היא מתכוונת לממן את הפרויקט.
מצד שני ניתבו הפוליטיקאים בעיקר אנשי הליכוד אשר מתוך נאמנות לעקרונותיהם היו מעוניינים בהמשך הפרויקט. הפוליטיקאים משתי המפלגות היו מודעים להשפעת ביטול הפרויקט על תוצאות הבחירות ההולכות וקרבות (1988). הפוליטיקאים זכו לתמיכתו של האלוף (מיל') דוד עברי, מנכ"ל משרד הביטחון שבתפקידו הקודם היה יו"ר מועצת
המנהלים של התעשיה האווירית. האלוף עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר תמך בתכנית תמיכה נמרצת עד לביטולה. בישיבת הממשלה קיבלו החלטה לבטל את הפרויקט ו6000- מהנדסים וטכנאים מיומנים פוטרו.
לסיכום ניתן לומר כי העובדה, כי משרד הביטחון הוא הבעלים של התעשיה האווירית, וה"לקוח" המזמין לחצים והוביל להחלטות שאינן בהכרח לטובת המדינה. האלוף דוד עברי היה קודם כל מפקד חיל האוויר, ששימה את ההגדרה של המטוס, ולאחר מכן הקבלן (יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית) אשר תמך בהגדרתו הקודמת ולבסוף מנכ"ל
משרד הביטחון הממונה על התעשיה האווירית.
נראה כי הרקע של עזר ויצמן ואישיתו החזקה היו בין הגורמים העיקרים שהביאו- אחרי שנים רבות של דיונים- להחלטה הברורה לפתח וליצר מטוס קרב בישראל. יוקרתו של וייצמן, כמפקד חיל האויר לשעבר העניקה לו את הסמכות לכפות על חיל האויר לאמת את תכניתו. ויצמן אימץ תפיסה, שפותחה במשרד ההגנה האמריקני בתחילת שנות ה70-
שגרסה כי כדי להתגבר על המחירים מרקיעי השחקים של תוכניות לפיתוח מטוס קרב חדש יש לארגן את חיל האוויר על בסיס שני מרכיבים: המרכיב הנמוך, אשר יכלול מספר רב של מטוסים חד משימתיים בעלות נמוכה ומרכיב גבוה שיכלול מספר קטן של מטוסים מעולים מן הקו הראשון כמו הF-15-.
אומנם בשעה שוויצמן קיבל את החלטותיו, התפיסה הזאת היתה כבר מיושנת ולא הוכיחה את עצמה כתפיסה משתלמת. עם זאת החליט ויצמן לאמץ אותה, בעיקר מסיבות פוליטיות.
הבחירות של 1981 שעמדו בפתח חידדו את חושיו הפוליטיים של ויצמן. כמי שעמד בהצלחה בראש מערכת הבחירות של הליכוד הוא הבין היטב את התועלת הפוליטית שתוכל המפלגה לקבל מהחלטה חיונית בנושא בה.
חיל האוויר התנגד אומנם להחלטתו של ויצמן על פרויקט הלביא אך ניסה לאפיין את המטוס בצורה דומה ככל האפשר להגדרתו הכללית. המסורת של חיל האוויר היתה שלעולם אין להתפשר על פחות ממצוין, וחיל האוויר הוכיח שהמנוע המתוכנן אינו עומד בדרישותיו המבצעיות, וכי יש צורך להחליף אותו בחזק יותר. בתחילה התנגדה התעשיה
האווירית להצעת חיל אוויר להחליף את המנוע, אך לבסוף שינתה את דעתה מתוך חשש שחילוקי דעות בשלב הזה עלולים להביא לדחיית הפרויקט, ואולי אף יעוררו מחדש את שאלת החלופה של יצור הF-16- במשותף עם ארה"ב.
ההחלטה להחליף את המנוע שתוכנן ה"לביא", מלכתחילה התקבלה ע"י מנחם בגין שהיה אז ראש הממשלה והחזיק גם תיק הביטחון. למרות שאף אחד ממשתתפי הדיון לא צידד בהצעת חיל האוויר, איש לא התנגד לה בתוקף. אנשי האוצר טענו שהם לא השתתפו בדיונים המוקדמים שנערכו המשרד הביטחון, ולכן אין להם נתונים שיוכלו לאשר, או לסתור
את הנתונים הפיננסים שהוצגו על ידי היועץ הכלכלי למשרד הביטחון. למעשה משרד הביטחון התחמק מכל ניסיון שעשה האוצר לשתף פעולה ולהחליף דעות בנושא הזה, כמעט במשך כל הפרויקט.
ניתוח ההחלטות
מה שהתחולל בתקופה זו בתעשיה הצבאית ובתעשיה האווירית הוא התעוררות של אחת מקבוצות הלחץ החזקות במדינת ישראל. תהליך כזה אירע שנים קודם לכן כאשר הבנקים איבדו את כוחם בפרשת המניות הבנקים.
קבוצת לחץ זו, ובראשה התעשיה האווירית אגרה לעצמה במשך שנים כח רב, והתחילה להכתיב לישראל את יחסי החוץ שלה. במקרים מסוימים, שימשו אומנם עסקאות נשק כאמצעי למגעים חדשים, אך בדרך כלל הכתיבה התעשיה הביטחונית למדיניות החוץ הישראלית מצבים רגישים ומסוכנים. כך בנושא האיראני וכך בדרום אפריקה בחיפושיה אחרי
טכנולוגיה אמריקנית נקטו נציגיה לא אחת בצעדים ללא תיאום מוקדם, שהדהימו אפילו את ראשי משרד הביטחון.
עוד לפני שפרשת הלביא הגיעה לעיצומה, הצליח הלובי של התעשיה הביטחונית להכתיב כמה מעסקאות הרכש של צה"ל, והעסקה הראשונה היתה של מטוסי האף16-, שעוכבה בגלל הלחץ שהפעיל הלובי של התעשיה האווירית. לולא נפילת השאה והאפשרות לרכוש את מנת המטוסים הראשונה מאלה שהוזמנו על ידי חיל האוויר האירני ונשארו ללא קונה,
היתה ישראל מקבלת את המטוסים באיחור רב מאוד. מקרה הלביא, הוא דוגמא של תהליך קבלת החלטות לא מסודר שהגדיל את הבעייתיות.
פרשת הלביא לא היתה רק מאבק על פיתוחו של המטוס ויצורו. היה זה גם ניסיון של התעשיה האווירית וספקיה להכתיב לצה"ל את מבנה כוחו ואפילו את תפישת הביטחון שלו. אחרי שהוחלט כי 550 מליון דולר יופשרו מידי שנה ללביא נעשה מאמץ לקבוע כי מרגע שיתחיל יצורו של המטוס יועבר כשליש מהסיוע הצבאי האמריקני אוטומטית ללביא.
התעשיה הביטחונית החליטה לסגל לעצמה נוהגים של התעשיה הצבאית הענקית של ארה"ב. גם אצלנו, החלו להופיע לוביסטים בשכר, שתפקידם להשפיע על הכנסת, על העיתונות ועל דעת הקהל ולקדם כל אחד את התעשיה שלו. ביום בהיר אחד מצא משרד הביטחון, כי רפא"ל הקים מפעל חדיש ללא אישור מוקדם או ליתר דיוק מפעל שהוחלט במפורש כי
יוקם ע"י תדיראן (הארץ, 27.9.1987, עמוד 7 ב'). שני המפעלים, שאחד מהם חוסל לבסוף, היו יכולים לספק את התצרוכת של כל אירופה ויפאן כאחד.
הנפילה החלה משום שאל מול קבוצת הלחץ נגד התעשיית הביטחונית התייצבו צה"ל וגם ארה"ב. וגם בתוך התעשיה הביטחונית החל מאבק על חלקי העוגה התקציבית. כלומר- הלביא נפל כתוצאה מלחץ חיצוני ולא מלחץ פנימי.
תומכי הלביא הגדירו את פיתוחו כציונות חדשה, מפעל שחיסולו יסכן את ביטחון המדינה. אם אכן כך, הרי בשל מטרה נשגבה כזו אומה צריכה להקריב הרבה. אך הצעה כזו לא באה מצד תומכי הלביא. ההצעה באה מצד אלו שהיו צריכים לקבל את העבודות עבור הלביא.
סיכום
עבודה זו עסקה בשילוב התעשייתי צבאי בישראל תוך השוואה לארה"ב.
המאפיינים שנסקרו הם גודלו של השילוב, מיקומו במארג השלטוני, יכולתו להשפיע, האוטונומיה ממנה הוא נהנה, האינטרס שלו ושורשיו.
מינץ טוען כי ישראל המערכת הפוליטית כלכלית יכולה להיות מושפעת יותר מקבוצות אינטרסים שונות, להשקעת יתר בתעשיה הצבאית וכד'. הסברו נעוץ במבנה המשק הישראלי ובנחיצות שלו להגנה.
לעיל הובאו נקודות רבות שחלקו על גישתו, בכל הנוגע להשוואות בין ישראל לארה"ב.
נסיבות יוצאות דופן יכולות להביא לידי משק כלכלי בעל מאפיינים מיוחדים. מוסדות המדינה וההיסטוריה של כל מדינה משפיעות על כלכלתה ועל תהליך קבלת החלטותיה המדיניות. התאמה פשוטה של תיאוריות והשערות יכולה להחמיץ אלטרנטיבה בעלת הסברים מתאימים יותר לאופי אותה מדינה מאשר המודל העומד מאחורי אותם התיאוריות
וההשערות.
לטענתו של הילמן ישראל שונה מארה"ב ועל כל ההשוואות בינה לבין ארה"ב בטלות. ישראל מאופיינת בשלוש תכונות: האחת- אין בה כל תכנון מרכזי, השניה- במסגרת השוק קיימת תעשיית עובדים קולקטיבית מוצקה ושלישית- היעדים הראשים של מדיניות הממשלה הינם להמשיך ולקיים את ביטחון העבודה ויציבות ההכנסה של העובדים. לאור זאת
הפיריון היה נמוך. מבנה וצורה זו של משק לא היו קיימים בארה"ב ולכן לשילוב היה יותר קל להתבצע בארה"ב.
נקודה נוספת המקשה בישראל את פעילות השילוב היא התערבות הממשלה בתעשיה- היות וגם ההתערבות הממשלתית במשק גבוהה ביותר, ולכן קשה להניח התערבות מצד המגזר הפרטי.
כל הארגונים הענפיים משתדלים, כמובן, להפעיל שדולות כדי להשיג את מטרותיהם. במקרים רבים,השדולות הללו חדלות ממאבקן העקרוני לאחר שהשיגו יעד ספציפי. נציגי התעשיינים הסתפקו למשל בקבלת אישור להנפקת אגרות חוב משלהם בתנאים דומים לאלה שניתנו לחברת העובדים ולא הוסיפו להיאבק נגד העובדה שהנפקות מן הסוג הזה
מסורות כולם לשרירות ליבו של שר האוצר.
השילוב של ביורוקרטיה ממשלתית עם שדולות חזקות ותובעניות יצר מצב שבו לא ננקט מאמץ אקטיבי לפתרון בעית כלכליות ובעיות אחרות. בהעדר קשר ברור בין התרומה לבין התמורה, כאשר משרדי הממשלה מזדהים עם אלה שהם אמורים לפקח עליהם, כאשר השפעה פוליטית נסחרת תמורת הגנה מפני התחרות, הנחות ופטורים, וכאשר מתווספת לכל
אלה גם תפיסה פוריטנית הפוסלת כל הנאה, ותפיסה ספרטנית המצדדת בצניעות הליכות ופוסלת רווחיות כמכשיר כלכלי אובייקטיבי ובוודאי כתמריץ לשיפור ולייעול. במצב כה, הסובל הישיר הוא האזרח.
אין ארגון החופשי מבעיות של יחסים בין מנהלים לממונים, אך הבעיות של הסקטור ההסתדרותי והממשלתי בהקשר זה הן חריפות במיוחד. במציאות מטרותיו של ארגון זה הם פשרה בין תביעותיהם של "בעלי אינטרסים שונים". המנהלים שואפים להקטין את תלותם בבעלי האינטרסים ולהגדיל את האוטונומיה שלהם. הארגון הכלכלי הוא בעצם
קואליציה של כוחות שונים, הזקוקים ללגיטימציה של הסביבה, והתלויה במשאבים מן הסביבה. ככל שתלות זו גדלה, כן קטנה עצמאותם של המנהלים. אלה האחרונים מנסים להקטין את התלות על ידי יצירה של משאבים הנתונים בשליטתם או בפיקוחם. רבים הם שטענו שהבעלות על אמצעי היצור מסבירה בצורה ברורה את ההתנהגות הכלכלית, אבל
בימנו מסתבר שהנחה זו אינה נכונה תמיד, והתנהגותם של המנהלים במשק ההסתדרותי והממשלתי תוכיח.
מנהלים אלה שואפים להגדיל את האוטונומיה שלהם ופועלים לא פעם כמנהלים מקצועיים לכל דבר, בדומה למנהלי חברות גדולות בארה"ב. עם זאת, מאחר שהממשלה שולטת בשוק ההון ומאחר שחברת העובדים נהנתה מן המימון הנוח של התוכנית הכספית (שנוצרה בזכות ההסכם עם הממשלה על דרכי ההשקעה של קרנות הפנסיה), נוצר מצב שלרשות
סקטורים אלה עמד הון זול בשפע יחסי, כך שניתן היה להימנע מהתמודדות על יעילות כלכלית. מנהלי הפירמות הפרטיות שרצו להרחיב את החברות שלהם נאלצו לפנות לממשלה לשם העזרה הכספית שקיבלו, במישרין או בעקיפין.
המנהלים בסקטור ההסתדרותי והממשלתי טענו יותר מהפוליטיקאים, שיש לחתור לרווחיות ולהקפיד על עקרונות כלכליים. ברור הוא שגם הם נאלצו להתפשר עם המציאות ולא יכלו להתעלם לחלוטין מחובותיהם למעסיק הפוליטי. ביטוי מובהק לכך ניתן בשנת השמונים, בעת ש"סולל בונה" לא השכילה להסתגל לירידה החדה בהיקף הבניה ולא הקטינה
את מספר העובדים. גם לאחר שהקונצרן החליט להפעיל תוכנית הבראה וביטל לצורך זה עזרה ממשלתית, עדיין הוסיף האיגוד המקצועי לתבוע תשלום של שכר גבוה יותר וסיכל בכך את תוכנית ההבראה. גם בשל כך נדונה התוכנית לכישלון.
אי לכך, לא בכדי אמר יונה יגול כי:
"ברור כי היחסים בין הקניין הציבורי ובין הקניין הפרטי קובעים את חלוקת הכח הכלכלי והפוליטי שבמדינה... יסודות מכריעים במשק הישראלי הם הסייגים והגדרים, החומרות והאיסורים הדפוסים והחובות שקבעו המדינה ומשק הפועלים כגורם כלכלי וחברתי, המעדיף את עקרונות הביטוח הסוציאלי והכלכלי, והמרומם את קרנן של הבעלות
הציבורית ושל הקואופרציה".
לסיכום הבעיה המרכזית בישראל היא הלובי התעשייתי צבאי החזק, עד כי אינו רואה לפניו את האינטרס הלאומי אלא את ההטבות שניתן היה לקבל מהיצור הביטחוני.
ביבליוגרפיה
*.בן פורת יורם, המשק הישראלי- חבלי צמיחה, תל-אביב, עם עובד 1986.
*.גרוס נחום, "יוזמה חופשית לעומת שוק מתוכנן", סקירה חודשית, 1986.
*.דאהל רוברט, "ממשלות ואופוזיציות", בתוך מדינה וחברה, כרך ב~, תל-אביב, 1988.*.אהרוני יאיר, כלכלה פוליטית בישראל, עם עובד, ירושלים, 1991.
*.זרחי שמואל התפתחויות כלכליות בעקבות מצבי מלחמה,המכון לפריון עבודה ויצור, תל אביב, 1982.
*.יגול יונה, תמורות בתנועת הפועלים העברית,הוצאת מ. ניומן, תל-אביב, תשי"ח.
*.כוכב דוד, הוצאות הביטחון והשפעתן על המשק הישראלי, ירושלים 1984.
*.מינץ אלכס, "הקומפלקס הצבאי תעשייתי: הקונצפט האמריקאי והמציאות הישראלית", מדינה ממשל ויחב"ל, 26, 1989.
*.פלבר משה, המשק הישראלי היבטים כלכליים, ירושלים, 1988.
*.פרידברג א., "השפעות ביקורת המדינה על תהליכים פוליטיים באמצעות אמצעי התקשורת", עיונים בביקורת המדינה, 42, 1988.
*.קונדור יעקב, כלכלת ישראל, שוקן 1984.
*.צבי עופר, מחיר העוצמה, משרד הביטחון 1984.
*.HILLMAN L.H., "INTERNATIONAL TRADE POLICY IN ISRAEL: ANOTHER MODEL", PUBLIC CHOICE, 74, PP.355-360.
*.MILLS C. W., THE POWER ELITE, NEW YORK, 1956.
מינץ אלכס, "הקומפלקס הצבאי תעשייתי:הקונצפט האמריקאי והמציאות הישראלית", עמוד 8.
MILLS C. W., THE POWER ELITE, NEW YORK, 1956.
אהרוני יאיר, הכלכלה הפוליטית בישראל, האוניברסיטה העברית, 1991.
פרידברג א., "השפעות ביקורת המדינה על תהליכים פוליטיים באמצעות אמצעי התיקשורת", עמוד 36.
קונדור יעקב, כלכלת ישראל, פרק א'.
גרוס נחום, "יוזמה חופשית לעומת שוק מתוכנן", עמודים 70-77.
אהרוני יאיר, כלכלה פוליטית בישראל, עמוד 226.
אהרוני יאיר, כלכלה פוליטית בישראל, עמוד 230.
יגול יונה, תמורות בתנועת הפועלים העברית, עמודים 90-91.
28

תגים:

מינץ · אלכס · לישראל · פיתוח · הגנה · תעשיה · טכנולוגיה · צבא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "השילוב בין התעשיות הצבאיות לתעשיות הביטחוניות בישראל", סמינריון אודות "השילוב בין התעשיות הצבאיות לתעשיות הביטחוניות בישראל" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.