האנטישמיות בארה"ב מתום מלה"ע השניה עד תחילת שנות ה70-

תקציר העבודה:

האנטישמיות בארה"ב מתום מלחמת העולם השנייה ועד
לתחילת שנות השבעים התחומים בהם היא מוצאת ביטוי
והדרכים לאתרה ולמקמה.

הקדמהhc0577-
האנטישמיות בארה"ב עברה תהליכים אחדים. בראשית, היהודים התקבלו בחברה,
יחסית לחברה בעלת תרבות וערכים נוצריים, בפתיחות רבה. גלי הגירה המוניים של
יהודים אליה ששיאם היה בין שנות ה80 - של המא ה19 - וה20 - של המאה ה 20 -
גרמו להתפתחות והתעוררות של האנטישמיות המוכרת. היתה זו אנטישמיות שהיו
לה אספקטים דתיים, כלכליים וחברתיים, והיא קבלה ביטוי הן בהסתה דתית
וחברתית והן בשורה של מגבלות ומכסות. השיא שלה נצפה ב20 - השהים שבין תחילת
המשבר הכלכלי לבין סוף מלחמת העולם השנייה. היא נמדדה בשורה ארוכה של
סקרים ושל סקרים משווים שבדקו את היחס של האמריקאים ליהודים. סקרים אלה
שאלו שאלות
מהסוג המסמנות את הסטריוטיפ היהודי בעיני האמריקאי או מהסוג הבודק האם
עדיין יש חומות בין היהודי וחברתו. סוג זה של סקרים דווח על ירידה הולכת וגוברת
באנטישמיות ועל פחות ופחות אמריקאים שאינם מוכנים לגור ליד יהודים או מצדדים
בהגבלות מהגבלות שונות לגביהם. סקרים אלו נערכו גם בחתכים שונים של
האוכלוסייה וכולם הצביעו על מגמה הולכת ויורדת באנטישמיות. החוקרים
וההסטוריונים של שנות השמונים מצאו את עצמם מחפשים את האנטישמיות, ולא
סתם. בשנת 1982 היו דיווחים של כמעט אלף פעולות אלימות נגד יהודים כיהודים,
או כנגד מוסדות יהודים, אבל הסקרים הרגילים המשיכו לדווח על ירידה
באנטישמיות. ואז החלו לאט לאט צצות השערות שמא אין הסקרים הללו בודקים
במקום הנכון. שמא, הם מחפשים מתחת לפנס הדולק ואילו האנטישמיות פשוט לא
שם. ואולי גם הגדרות אינן נכונות ואולי גם אנשים למדו לענות לסקרים....
הספר "סינדרום איינשטיין" מדגים היטב את טענתנו: בכל הסקרים היהודים מופעים
כמרווחים היטב, וכנמצאים במקצועות בהם רמת השכר היא בין הגבוהות. והנה
מסתבר שהחברות והבנקים הגדולים בארה"ב אינם מעסיקים יהודים. הם לא פונים
לאוניברסיטאות המזוהות כ"יהודיות", לחפש מועמדים למשרות הניהוליות שלהם,
לא מצעים אותן לבוגרים יהודיים של אוניברסיטאות "רגילות" וגם נמנעים מלראיין
מועמדים יהודיים המוצעים להם ע"י סוכנויות התעסוקה.
האנטישמיות שלהם לא מסתפקת בכך. היא מחזירה את היהודים לימים בהם היו
"מקצועות יהודים". חברות העל שוכרות יהודים רק בתחומים בהן הן זקוקות ל"ראש
היהודי".
האנטישמיות בארה"ב נמצאת בחדרי ההנהלה. היא נמצאת במקום המסוכן ביותר
ליהודים, בפוליטיקה ובמדיניות. היהודים היו פעילים ומזוהים שנים רבות עם
הקואליציה הליברלית, בעיקר במסגרת המפלגה הדמוקרטית שפתחה להם שעריה
בשנות הששים. הם הגיעו אליה לאחר התנסות במאבקים לזכויות האדם שניהלו
בהיותם סטודנטים באוניברסיטאות היוקרה שלא שמרו יותר על מכסות ומחסומים.
אך פתיחות זו היתה גם בעוכריה וגם בעוכרי הקואליציה הליברלית. לבנים רבים פרשו
ממנה בגלל מעורבותה למען השחורים, היא החלה מאבדת את כוחה למען
הרפובליקנים וכוחות שונים של שמרנים ששאפו למה שאפר לקרוא אולי "חזרה
לאמריקה הישנה" על כל המשתמע מכך. הכוח היהודי מותקף הן על ידם בשל
הליברליות שהפגין והן ע"י השמאל בשל נטייתו ההולכת וגוברת להתאחד מול כל מה
שנראה לו סיכון של האינטרס היהודי החשוב ביותר, מדינת ישראל. המאבק נגד הכוח
היהודי או כנגד מה שנראה הכוח היהודי שחרר בעצם את כל העכבות ואוורר את
הפטנט המסוכן מכל האנטישמיות המדינית או הפוליטית.
כל הכותבים והדוברים מסכימים שאין זו אנטישמיות חדשה אלא מצב חדש, והפטנט
של השתלחות חסרת רסן ובה האשמות חסרות שחר המאשימות את הכוח היהודי
במזימות השתלטות כבר בכל וותק של למעלה ממאה שנה. היהודים באמריקה אינם
חוששים איפה לשווא, ואינם מדמיינים סכנה, היא קיימת בדמות האנטישמיות
המדינית מתרכזת ברגע זה סביב השדולה היהודית למען ישראל, אבל יכולה להופיע
בכל צורה אחרת.
שטראוס מוצא אותה בהתבטאות הפוליטית השחורה. הוא שומע את צעדיה
ברטוריקה הפוליטית השחורה ובקבלה שלה ע"י החברה הלבנה ללא כל היסוס
והתלבטות.
האנטישמיות של שנות השמונים והתשעים בארה"ב, מתבטאת איפה ברטוריקה
הפוליטית ובמשפטים כמו "לא ניתן ליהודים לנהל את מדיניות החוץ שלנו" וכמו
"המורים היהודים מרעילים את מוחות התלמידים השחורים ומבצעים רצח עם
מנטלי". היא בפרוש לא "אנטישמיות חסרה" אלא חיה וקיימת.

מקורות:

5%
3.4%
9.2%
העסקת יהודים ב50 הבנקים הסחריים המובילים בארה"ב בשנת 1966:
מספר המועסקים
יהודים
אחוז היהודים
מנהלים בכירים
632
8
1.3%
מנהלים זוטרים
3438
32
0.9%
העסקת יהודים ב15 הבנקים המסחריים המובילים בארה"ב בשנת 1973:
מספר המועסקים
יהודים
אחוז היהודים
מנהלים בכירים
176
0
0%
מנהלים בינוניים
1757
14
0.8%
סה"כ מנהלים
1933
14
0.7%
אנטישמיות מדינית או פוליטית
ברור שחוקרי "סינדרום אינשטיין", מצאו היכן מסתתרת האנטישמיות הכלכלית באמריקה בימינו. השאלה האם האנטישמיות מסתתרת מעסיקה חוקרים והיסטוריונים רבים בשנות ה80-.
הילמרפב במאמרו: "אנטישמיות כאן ועכשיו" הוא מתאר מצב שבו מצד אחד יש עלייה בדווח על מעשים אנטישמיים כגון מריחת צלבי קרס על קירות של בתי כנסת, ומצד שני בסקרי דעת הקהל של כל המכונים הגדולים יש דווחים של ירידה מתמדת של ביטויי הרגש האנטישמי. סקרים שנעשו בעקבות אירועים שיכלו להביא הסלמה ברגשות אלו מצביעים
גם הם על ירידה מתמדת: חרם הנפט הערבי ב1973, פרשת מטוסי האיווקס ב1981, מרס 1982. בעקבות כל הארועים האלה לא מוצאים את התגברות הרגשות האנטישמיים.
גם יצחק גרינברג מצביע על התופעה ואומר: סקרים וסטטיסטיקות שנערכו בשנות ה70 המאורות ותחילת ה80 מצביעים על כך שבארה"ב היתה עלייה בתקריות אנטישמיות בכלל ובתקריות אלימות בפרט מול שיפור רצוף בגישות כלפי היהודים.
ארל ראב מתאר גם הוא את המצב באופן דומה: יהודי ארה"ב, הוא כותב נוכחו לדעת שהעמדות האנטישמיות המתבטאות בסקרים הולכות ומתמעטות כאשר מתרבות התקריות האנטישמיות. הוא גם מתאר את העלייה מקרי הביטוי של האנטישמיות באופן מספרי, כשההסלמה בולטת לקראת שנות ה80:
1978 79 מעשי ונדליזם ואלימות המתוארים כאנטישמיים
1979 120 " " " " "
1980 377 " " " " "
974-1981 " " " " "
יהודים רבים מאמינים ששני איתותים אלה אינם עולים בקנה אחד, ואינם מבינים, ושוב עולה השאלה האם הסקרים מבטאים את המציאות, או בלשון אחרת האם הם בודקים את מה שהם אמורים לבדוק?
בכל מכוני דעת הקהל המובילים בארה"ב, מגיעים לאותם התוצאות:
העמדות השליליות סטריאוטיפיות כלפי היהודים פוחתות והולכות בהתמדה מאז מלחמת העולם השנייה. יש גידול בבקורת על יהודי ארה"ב ועל פעילותם למען ישראל.
ברור איפה שהסקרים מן הסוג הישן, אינם מלמדים על המצב.
הימלפרב מציע לבדוק את העמדות וההתבטאויות נגד ישראל. הוא טוען אין אינטרס יהודי הנתון בסכנה יותר מסיכונה הבטחוני המתמיד של מדינת ישראל, ולכן יש לשאול את השאלה האם הדברים הנאמרים נגד השדולה היהודית למען ישראל באמריקה הם אנטישמיות? הימלפב לא בודק את הדברים אמפירית, הוא מגיע למסקנה לא מחייבת שלא כל
המתנגד לישראל הוא אנטישמי אבל גם לא כל המתנגד לישראל אינו אנטישמי. ומכאן הוא מגיע למסקנה שאולי יש לחפש בהתנגדות לשמירת האינטרסים של מדינת ישראל את הביטוי של האנטישמיות של שנות ה80- באמריקה.
זה מביא אולי למסקנה הקצת יותר רחבה של אנטישמיות מדינית או פוליטית כפי שמציג זאת גינצבורג בניימין: האנטישמיות מתחילה לצוץ בפוליטיקה האמריקאית בגלל שלוש סיבות: הקץ להגמוניה ואחדות הליברלית, הירידה בריסון של ההתבטאות האנטישמית המסורתית והשימוש בה ככלי במאבק של הקואליציה השמרנית. זה
החל בסיסמאות הקיצוניות הפופוליסטיות והלך וגדל עם הגידול בתדירות של המאבקים הימניים רדיקליים. האנטישמיות השמרנית מקורה בימים של לינדון ג'ונסון ושפירו אגניו השמרנים שידעו היטב שהיהודים הם בין מנהיגי המחנה היריב. הם נראו מאופקים, אפילו ניקסון שהיה ידוע בדעותיו כי ידעו שהליברלים יכריזו על האנטישמיות
כפעילות של פוליטיקאים קיצוניים, דבר העלול לחסל את הקריירות שלהם. אלא שלקראת שנות ה90 הלכו הכוחות המרסנים את ההתקפות השמרניות על היהודים ונעלמו.
יותר מכך האנטישמיות הולכת וגדלה ככלי מאבק נגד התנועה הרפובליקנית. התהליך החל כבר במשך שנות ה70 שנוצרה קואליציה של סוגים שונים שלשמרנים: כאלה המעוניינים בהורדת מסים, ביטול ארגוני העובדים, שמרנים מהסוג הדתי הן בנושא החינוך והן בנושא הפלות, כאלה המפחדים משליטת יתר של השלטון ומקומוניזם, וכאלה הכועסים
עדיין על ימי ה"ניו דיל" של רוזוולט. בתקופת ריגן כוחות אלו התארגנו ובתקופת בוש החלו להיווצר לחצים חזקים בברית הזאת, המבטאים את הרצונות של חבריה. במאבק על השליטה במפלגה הפכה האנטישמיות לכלי מלחמה,
כשהיהודים מייצגים את כל מה שהם נלחמים נגדו. אחד הנושאים היה הסיוע לישראל. זה גרם ליהודים להתאחד בנושא זה, החליש את הקואליציה ליברלית עוד יותר וחיזק יותר את סוג הביקורת הרפובליקנית הזו. ההליכה זו של היהודים עוררה נגדם גם את כוחות השמאל אפילו של חוגי הכנסייה הליברלית השמאלנית. וכל התאחדו היהדות
והתמיכה בישראל והיו למטרה של חיצי האנטישמיות. גינצברג אומר, בשנות ה90 מתבטאת האנטישמיות במאבקים מדיניים ופוליטיים.
ניתוח מסוג זה יכול להסביר גם את נושא האנטישמיות שחורה באמריקה. בעוד רבים מעמידים אותה בפני עצמה בחרתי בעבודה זו לראותה כחלק מהאנטישמיות פוליטית או המדינית.
רוט אומר, במאמרו: "האנטישמיות השחורה באמריקה", שבציבור השחורים, הן בקרב אנשי השורה והן בקרב המנהיגים הולכת וגוברת בשנים האחרונות האנטישמיות בקצב שאינו מעודד. האפיונים שלה: מדיניים וכלכליים.
אך בעוד גינצבורג מצביע על מספרם של השחורים, 22,000,000 וטעון שלא יתכן שבציבור כזה גדול לא תהיה אנטישמיות וממקד אותה בצעירי המכללות השחורות ובקרב הקיצוניים. סייגמן רואה בה, חלק מהפיכת האנטישמיות לכלי מאבק פוליטי.
הוא בוחר כהדגמה מאמר שפורסם ע"י הביטאון של המורים הכושים:
"African American Teacher's Association" המאשים את היהודים בקנוניה להרעלת המוחות של ילדי השחורים ולביצוע רצח עם מנטלי. לא רק שהמאמר שהופיע לא הזיק למפרסמיו ולספונסרים המממנים את העיתון, אלא שמחברו ,Hatchett, אף קבל כתוצאה ממנו משרת יועץ לתלמידים השחורים באוניברסיטת ניו-יורק. זה לא הארוע היחיד מסוג
זה, סייגמן במאמרו נותן עוד דוגמאות. לדעת כותב המאמר זה מצביע על התמסדות שתי תופעות חדשות: 1. הרצון של קיצונים שחורים לפנות אל הצורות
המכוערות ביותר של אנטישמיות ברטוריקה של הנציונליזם השחור, 2. התפתחות של סובלנות לרטוריקה זו הן בקהילה השחורה והן בלבנה לעתים קרובות ע"י אנשים שאינם אנטישמים. זה מתאים לאבחנה של ראב שהאנטישמיות קיבלה פנים פוליטיות, וגם השחורים משתמשים בה. יש שתילה של רעיונות אנטישמיים כדי להשיג מטרות פוליטיות. לדעת
הכותב באנטישמיות השחורה המושתלת יש מסר
מפחיד: האויב הוא לא היהודי בעל החנות בפינה אלא היהודי שהוא חלק מארגון המסמל גזענות ורוע מולד. אנטישמיות פוליטית תופיע היכן שיש לה מעריצים. ההתקוממות הכושית הגיעה לשלב שבו בין שאר הדברים הסתייגויות ועוינות שהיו מדוכאות פעם מוצאים היום ביטוי אלים. יש שימוש פוליטי באנטישמיות..
ואין גינוי לזה. הסכנה נמצאת בהצדקות שנשיא אוניברסיטת ניו יורק נטל כדי להצדיק את התקשרות של האוניברסיטה עם Hatchett: נשיא האוניברסיטה, Hester, אמר שככלות הכל רוב מוריה של ניו יורק הם יהודים.... מה שאנו רואים זה, מעבר
לסובלנות כלפי האשמות שעל החברה לספוג עקב הקיפוח, יש גם הסכמה לתוכן של הרטוריקה הזו. זה לא מפליא איפה, שבסימפוזיון שארגן הירחון היהודי מבוסטון, Moment, בעקבות המאבק של השדולה היהודית נגד הבית הלבן למניעת אספקת מטוסי אייוואקס לסעודיה, היתה הסכמה בין כל המשתתפים בדיון שהתגובות של הממשל והמתנגדים
לשדולה ולתומכיה השתמשו בחשיבה וברטוריקה פוליטית אנטישמית.
ברט גולד שהיה מנכ"ל הוועד היהודי אמריקאי, אחד מארבעת משתתפי הסימפוזיון טען שכל ההיסטוריה של האנטישמית בתקופה שלאחר האמנסיפציה היתה בעיקרו של דבר כפירה בקבוץ היהודי בצורה זו או אחרת. עכשיו הקיבוץ היהודי מודגם בישראל ובהזדהותו של העם היהודי עם ישראל. הרגשות נגד ישראל מתרגמים ללשון של אי השלמה עם
היהודים כגוף קיבוצי. הוויכוח על מטוסי האייוואקס היה דוגמא טיפוסית לתגובה הכוללת: האשמה בנאמנות כפולה שבאה לומר לנו שאין לנו זכות לפעול כקבוצה. מכאן שאין אנטישמיות מסוג חדש אלא מצב חדש.
הפעילות היהודית כקבוצה הדואגת לאינטרס היהודי החשוב ביותר של ימינו, מתבטאת בכך שרוב יהודי אמריקה הם פרו ישראלים, ומוכנים להרחיק לכת בתמיכתם בה. בסקרים הרוב המכריע מצהיר שהם מעוניינים בה מאוד, רובם מסכימים עם רוב קווי המדיניות של ממשלתה. התחושות האלה משרתות גם את חיזוק הדפוסים של הביטוי יהודי, מהוות
גורם מלכד והפרו ישראליות היא אחד המובהקים בסימני הזיהוי היהודים.
נתן פרלמוטר מנכ"ל הליגה נגד השמצה, מחזק בדעותיו את המחשבה שיש לשנות את הפרמטרים למדידת אנטישמיות. הוא מסביר שמאז ומתמיד אנו מודדים את האנטישמיות על פי מידת התקבלותנו כשכנים בשכונת המגורים, מקומות עבודה והרשמה לקולג', ולכן לאור הצלחתה של יהדות ארה"ב נתקשה לטעון שעל פי אותם קני מידה האנטישמיות עדיין
בריאה ושלמה. אין בארה"ב קבוצה אתנית בת הגדרה שהיא משכילה יותר או אמידה יותר. אולם מה שהתרחש הוא הדאגה לאינטרסים היהודים קרי מדינת ישראל. עניין מטוסי האיוואקס היא דוגמא טובה לסוגיה. היא משפיעה על היהודים בגלל הסכנה הנשקפת ממנה לביטחון ישראל. בשבועות האחרונים לוויכוח על מטוסי האיוואקס היתה חזרה אל
האנטישמיות האופורטוניסית וכשאנו מודדים את האניטישמיות על פי האמות הישנות ובהנחה
שהתקדמנו אנו רואים עד כמה ההתקדמות הזו רופסת. גם אלברט צ'רנין מנכ"ל המועצה היהודית המייעצת ליחסים קהילתיים וגם הנרי סיגמן מנכ"ל הקונגרס היהודי אמריקאי, שני המשתתפים הנוספים של הסימפוזיון לא מאמינים במות
האנטישמיות או באנטישמיות חדשה. סיגמן מגדיל ואומר שיש אנטישמיות, היא טבועה במהותה של התרבות שלנו, תמיד היתה ומתקיימת סמוך מאוד לקרום הציביליזציה. כאשר סכומים עצומים של דולרים תלויים במכירה, וכאשר הנשיא מטיל את כל יהבו עליה הרי ימחזרו את הטעונים האנטישמיים הישנים כי הם משפיעים. הם יעשו זאת בהכרה
מלאה, אך יזדעזעו אם יגדירו אותם כאנטישמים.
אלברט צ'רנין מפשט זאת במשפט אחד: אנטישמיות עממית במידה רצינית אינה קיימת במקום זאת יש התנהגות מדינית המעמידה בסכנה את האינטרסים והביטחון היהודים. האנטישמיות הקלסית נותרה בשכבות הניהול העליונות וקנתה לה רלוונטיות מדינית וכלכלית.
בוויכוח על מטוסי האיוואקס היא אפילו מצאה הכשר מדיני, בנצלה את הטעונים האנטישמיים הישנים, עוד מימי ה"פרוטוקולים של זקני ציון" - שאל לנו לאפשר ליהודים נהל לנו את מדיניות החוץ. אין כאן סתם עוד גילוי נוסף לאנטישמיות המשוקעת בחדר ההנהלה. קיים כאן הניצול המיושן של האנטישמיות לשם השגת אי אלו מטרות
מדיניות. לאמיתו של דבר, אומר נתן פרלמוטר, האנטישמיות הפוליטית היתה תמיד האיום המסוכן יותר ליהודים והשתמשו בזה אנשים שלא היו אנטישמים במיוחד. אין אדם צריך להיות אנטישמי כדי לנצל את האנטישמיות. זה תמיד מסייע להפיל אימה על האופוזיציה או לזכות בתמיכה. זה לא קרה לפתע פתאום
עם ממשל ריגן. הדברים יוצרים אווירה שהבסיס המדיני לשנאה ולאנטישמיות יכול להתפתח וזה ההסבר לחשש של הקיבוץ היהודי אף על פי שכל המדדים המסורתיים מראים שהאנטישמיות יורדת.
סיכום
האנטישמיות בארה"ב, עברה תהליכים אחדים. בראשית, היהודים התקבלו בחברה, יחסית לחברה בעלת תרבות וערכים נוצריים, בפתיחות רבה. גלי הגירה המוניים של יהודים אליה ששיאם היה בין שנות ה80 של המא ה19 וה20 של המאה ה20 גרמו להתפתחות והתעוררות של האנטישמיות המוכרת. היתה זו אנטישמיות שהיו לה
אספקטים דתיים, כלכליים וחברתיים, והיא קבלה ביטוי הן בהסתה דתית וחברתית והן בשורה של מגבלות ומכסות. השיא שלה נצפה ב20 השהים שבין תחילת המשבר הכלכלי לבין סוף מלחמת העולם השנייה. היא נמדדה בשורה ארוכה של סקרים ושל סקרים משווים שבדקו את היחס של האמריקאים ליהודים. סקרים אלה שאלו שאלות מהסוג המסמנות את
הסטריאוטיפ היהודי בעיני האמריקאי או מהסוג הבודק האם עדיין יש חומות בין היהודי וחברתו. סוג זה של סקרים דווח על ירידה הולכת וגוברת באנטישמיות ועל פחות ופחות אמריקאים שאינם מוכנים לגור ליד יהודים או המצדדים בהגבלות מהגבלות שונות לגביהם. סקרים אלו נערכו גם בחתכים שונים של
האוכלוסייה וכולם הצביעו על מגמה הולכת ויורדת באנטישמיות.
החוקרים וההסטוריונים של שנות השמונים מצאו את עצמם מחפשים את האנטישמיות, ולא סתם. בשנת 1982 היו דיווחים של כמעט אלף פעולות אלימות נגד יהודים כיהודים, או כנגד מוסדות יהודים, אבל הסקרים הרגילים המשיכו לדווח על ירידה באנטישמיות. ואז החלו לאט לאט צצות השערות שמא אין הסקרים הללו בודקים במקום הנכון. שמא,
הם מחפשים מתחת לפנס הדולק ואילו האנטישמיות פשוט לא שם. ואולי גם הגדרות אינן נכונות ואולי גם אנשים למדו לענות לסקרים....
הספר "סינדרום איינשטיין" מדגים היטב את טענתנו: בכל הסקרים היהודים מופעים כמרווחים היטב, וכנמצאים במקצועות בהם רמת השכר היא בין הגבוהות. והנה מסתבר שהחברות והבנקים הגדולים בארה"ב אינם מעסיקים יהודים. הם לא פונים לאוניברסיטאות המזוהות כ"יהודיות", לחפש מועמדים למשרות הניהוליות שלהם, לא מצעים אותן
לבוגרים יהודיים של אוניברסיטאות "רגילות" וגם נמנעים מלראיין מועמדים יהודיים המוצעים להם ע"י סוכנויות התעסוקה. האנטישמיות שלהם לא מסתפקת בכך. היא מחזירה את היהודים לימים בהם היו "מקצועות יהודים". חברות העל שוכרות יהודים רק בתחומים בהן הן זקוקות ל"ראש היהודי".
האנטישמיות בארה"ב נמצאת בחדרי ההנהלה. היא נמצאת במקום המסוכן ביותר ליהודים, בפוליטיקה ובמדיניות. היהודים היו פעילים ומזוהים שנים רבות עם הקואליציה הליברלית, בעיקר במסגרת המפלגה הדמוקרטית שפתחה להם שעריה בשנות הששים. הם הגיעו אליה לאחר התנסות במאבקים לזכויות האדם שניהלו בהיותם סטודנטים באוניברסיטאות
היוקרה שלא שמרו יותר על מכסות ומחסומים.אך פתיחות זו היתה גם בעוכריה וגם בעוכרי הקואליציה הליברלית. לבנים רבים פרשו ממנה בגלל מעורבותה למען השחורים, היא החלה מאבדת את כוחה למען הרפובליקנים וכוחות שונים של שמרנים ששאפו למה שאפר לקרוא אולי "חזרה לאמריקה הישנה" על כל המשתמע מכך. הכוח היהודי מותקף הן על
ידם בשל הליברליות שהפגין והן ע"י השמאל בשל נטייתו ההולכת וגוברת להתאחד מול כל מה שנראה לו סיכון של האינטרס היהודי החשוב ביותר, מדינת ישראל. המאבק נגד הכוח היהודי או כנגד מה שנראה הכוח היהודי שחרר בעצם את כל העכבות ואוורר את הפטנט המסוכן מכל האנטישמיות המדינית או הפוליטית.
כל הכותבים והדוברים מסכימים שאין זו אנטישמיות חדשה אלא מצב חדש, והפטנט של השתלחות חסרת רסן ובה האשמות חסרות שחר המאשימות את הכוח היהודי במזימות השתלטות כבר בכל וותק של למעלה ממאה שנה. היהודים באמריקה אינם חוששים איפה לשווא, ואינם מדמיינים סכנה, היא קיימת בדמות האנטישמיות המדינית מתרכזת ברגע זה סביב
השדולה היהודית למען ישראל, אבל יכולה להופיע בכל צורה אחרת.
שטראוס מוצא אותה בהתבטאות הפוליטית השחורה. הוא שומע את צעדיה ברטוריקה הפוליטית השחורה ובקבלה שלה ע"י החברה הלבנה ללא כל היסוס והתלבטות.
האנטישמיות של שנות השמונים והתשעים בארה"ב, מתבטאת איפה ברטוריקה הפוליטית ובמשפטים כמו "לא ניתן ליהודים לנהל את מדיניות החוץ שלנו" וכמו "המורים היהודים מרעילים את מוחות התלמידים השחורים ומבצעים רצח עם מנטלי". היא בפרוש לא "אנטישמיות חסרה" אלא חיה וקיימת.
ביבליוגרפיה
1. גולדשטיין יוסי, בין ציון לציונות, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א 1971, יח' 2 עמ' 22-21.
2. גינצבורג אלי, יהודי אמריקה, קהילה חופשית בהתהוותה, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1980, עמ'126-121.
3. גרינברג יצחק, "עצמה יהודית כערובה מפני אנטישמיות", גשר, 108/1 (חורף-אביב תשמ"ג), הקונגרס היהודי העולמי, עמ' 19-14.
4. הימלפרב מילטון, "אנטישמיות כאן ועכשיו", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 135-125.
5. הייאם ג'ון, "אנטישמיות והתרבות האמריקאית", בתוך: יהודי ארה"ב, עורכים גרטנר אריה ויונתן ד. סרנה, מרכז זלמן ש"זר, ירושלים, תשנ"ב.
6. כהן סטיבן מ., "פרו-ישראליות כפוליטיקה של שמירת הקיום האתני בקרב יהודי ארה"ב", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"ב, (אביב 1984) עמ' 27-11.
7. ליבמן ישעיהו, נושאים נבחרים בהבנת הקהילה בארה"ב, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1988, עמ' 617, 618.
8. מומנט, סימפוזיון בנושא "אנטישמיות חדשה באמריקה?" תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 153-137.
9. ראב ארל, "האנטישמיות בשנות ה80-", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 125-109.
10. רוט סול, "אנטישמיות שחורה באמריקה", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 161-155.
11.Ginsberg Benjamin, The Fatal Embrace, Jews and the State, The University of Chicago Press, 1993.pp.224-243.
12. Glock Quinley, Anti-Semitism in America, Free Press, N.Y., 1979.
13. Feldman Egal, "American Protestant Theologians on theFrontiers of Jewish-Christian Relations, 1922-1980",in Anti-Semitism in American History, Gerber David A., Ed.,University of Illinois Press, Urbana and Chicago,1986, pp. 363-385.
14. Levinger Lee J., Anti-Semitism in the United States, Bloch Publishing, N.Y., 1925.
15. Ribuffo Leo P., The Old Christian Right, Temple University Press, Philadelphia, 1983.
16. Siegman Henry, "Negro Anti-Semitism", Conference on Anti-Semitism 1969, Ed. Strauss Herbert A., American Federation of Jews from Central Europe, N.Y. 1969' pp.37-46
17.Singer David G., "From St. Paul's Abrogation of the Old Covenant to Hitler's War against the Jews: The Response of the American Catholic Thinkers to the Holocaust, 1945-1976", in Anti-Semitism in American History, Gerber David A., Ed.,University of Illinois Press, Urbana and Chicago, 1986, pp.
386-406.
18. Slavin Stephen L., Pradt Mary A., The Einstein Syndrome, Corporate Anti-Semitism in America Today,University Press of America, U.S.A., 1982.
יואלי מרדכי, י.ל. פינסקר, מבשר התחייה הלאומית, מסדה, ת"א תשך עמ' 3.
הרצל תיאודור, מדינת היהודים, ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים, ידיעות אחרונות, 1978, עמ' 23-21.
גולדשטיין יוסי, בין ציון לציונות, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א 9791, יח' 2 עמ' 22-12.
Levinger Lee J., Anti-Semitism in the United States, Bloch Publishing, N.Y., 1925.
הימלפרב מילטון, "אנטישמיות כאן ועכשיו", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 135-125.
הייאם ג'ון, "אנטישמיות והתרבות האמריקאית", בתוך: יהודי ארה"ב, עורכים גרטנר אריה ויונתן ד. סרנה, מרכז זלמן ש"זר, ירושלים, תשנ"ב.
Ribuffo Leo P., The Old Christian Right, Temple University Press, Philadelphia, 1983.
הייאם ג'ון, "אנטישמיות והתרבות האמריקאית", בתוך: יהודי ארה"ב, עורכים גרטנר אריה ויונתן ד. סרנה, מרכז זלמן ש"זר, ירושלים, תשנ"ב.
ליבמן ישעיהו, נושאים נבחרים בהבנת הקהילה בארה"ב, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1988, עמ' 617, 618.
Benjamin, The Fatal Embrace, Jews and the State, The University of Chicago Press, 1993. pp.224-243.
Singer David G., "From St. Paul's Abrogation of the
Glock Quinley, Anti-Semitism in America, Free Press, N.Y., 1979 pp. 8-21
.שם, עמ' 53-43
Glock Quinley, Anti-Semitism in America, Free Press, N.Y., 1979 pp. 54-73.
.שם 157-130
.שם, 110-94
Slavin Stephen L., Pradt Mary A., The Einstein Syndrome Corporate Anti-Semitism in America Today,University Press of America, U.S.A., 1982.
Slavin Stephen L., Pradt Mary A., The Einstein Syndrome Corporate Anti-Semitism in America Today,University Press of America, U.S.A., 1982, pp. 6.
Slavin Stephen L., Pradt Mary A., The Einstein Syndrome Corporate Anti-Semitism in America Today , University Press of America, U.S.A., 1982 pp. 29.
הימלפרב מילטון, "אנטישמיות כאן ועכשיו", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 135-125.
גרינברג יצחק, "עצמה יהודית כערובה מפני אנטישמיות", גשר, 108/1 (חורף-אביב תשמ"ג), הקונגרס היהודי העולמי, עמ' 19-14.
ראב ארל, "האנטישמיות בשנות ה80-", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 125-109.
הימלפרב מילטון, "אנטישמיות כאן ועכשיו", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 135-125.
Ginsberg Benjamin, The Fatal Embrace, Jews and the State, The University of Chicago Press, 1993. pp 224-243.
רוט סול, "אנטישמיות שחורה באמריקה", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 161-155.
Siegman Henry, "Negro Anti-Semitism", Conference on Anti-Semitism 1969, Ed. Strauss Herbert A., American Federation of Jews from Central Europe, N.Y. 1969,pp.37-46.
מומנט, סימפוזיון בנושא "אנטישמיות חדשה באמריקה?"
תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 153-137.
מומנט, שם.
כהן סטיבן מ., "פרו-ישראליות כפוליטיקה של שמירת הקיום האתני בקרב יהודי ארה"ב", תפוצות ישראל, ירושלים, כ"ב, (אביב 1984) עמ' 27-11.
מומנט, סימפוזיון בנושא "אנטישמיות חדשה באמריקה? "תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 153-137.
מומנט, סימפוזיון בנושא "אנטישמיות חדשה באמריקה?"
תפוצות ישראל, ירושלים, כ"א (אביב 1983) עמ' 153-137.

תגים:

גזענות · יהודים · אמריקה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "האנטישמיות בארה"ב מתום מלה"ע השניה עד תחילת שנות ה70-", סמינריון אודות "האנטישמיות בארה"ב מתום מלה"ע השניה עד תחילת שנות ה70-" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.