ז'אנר הפשרה במחזות "חפץ" ו"פופר" מאת חנוך לוין

תקציר העבודה:

"חפץ" ו"פופר" הינם שניים מהמחזות הבולטים בז'אנר העוסק בפשרה ובויתור אצל חנוך לוין. ז'אנר זה מטפל בבדידותו האומללה של האדם ובנחיתותו של הרווק הבודד מול הזוג הנשוי והמאושר כביכול. אין הדבר אומר שהזוג הנשוי אכן מאושר, אך עצם זה שיש לו את מכלול המעורבות האישית בחיים זוגיים, הופך אותו לגבי כל אותם בודדים לנעלה ומוצלח מהם.

מוטיב הגבר האומלל והבודד או האשה האומללה והבודדה, חוזר אצל חנוך לוין במחזות רבים. בין השאר יעקובי המושפל ב"יעקובי וליידנטל", האהוב הסמרטוטי וההורים הזניחים ב"נעורי ורדל'ה" וכמובן, שפרכצי האומללה ב"שיץ", שצ'רכס מנהל משא ומתן קשוח במיוחד עם אביה, כדי שיאות לקחת ממנו את הנטל, כלומר את שפרכצי.

הפשרה אינה רעיון חדש. ראשיתה בתאטרון האוונגרד במחזות כמו "הכסאות" מאת יונסקו, שם שני זקנים חסרי כל תקווה לעתיד, מתכוננים למפעל חייהם, להשמיע לעולם את המסרים המופלאים של הבעל, אשר יכול אולי היה להיות רמטכ"ל, אבל כרגע בתור שוער הבית, הוא "רמטכ"ל הבית". דוגמאות נוספות ניתן למצוא ברוח התקופה גם מחזותיו של בקט וכדוגמא אביא את "מחכים לגודו", שם ולאדימיר ואסטראגון ממשיכים לחכות למשיח, תוך תלות הדדית להפגת הבדידות. באותו מחזה גם פודזו ולאקי קשורים זה לזה בחבל. פודזו הינו עשיר ובעל קרקעות, אך כנראה
אומלל ובודד. כיוון שהינו בעל ממון, הוא קושר אליו בתור עבד את לאקי, שהינו אדם אינטליגנטי, אך כנראה תלוי למחייתו בפודזו.

בעבודתי ארצה לטעון, כי רעיונותיו של חנוך לוין מופיעים בצורה בוטה כבר אצל ש"י עגנון. לצורך השוואה עם "חפץ" ו"פופר", אביא את סיפורו של עגנון (תרצ"ד: רלד- רנח), "עובדיה בעל מום". גם שם עובדיה משכנע את עצמו, שבינתיים רוקדת שייני סריל עם הבחורים השונים במשתאות ובמסיבות, אך כאשר תיכנס איתו לחופה, הרי תהיה כאשה כשרה לכל דבר.
עוד ארצה לטעון, כי המציאות, שמציג עגנון באירוניה, הופכת אצל חנוך לוין לגרוטסקה אוונגרדית. לשם כך אגדיר את תאטרון האוונגרד והגרוטסקה, אאפיין את הדמויות ודרכי עיצובן במחזות "חפץ" ו"פופר" ואציג את הביקורת החברתית של חנוך לוין, המכוונת לרבות מהדמויות הסובבות אותנו בכל מקום אליו נפנה, כאשר אינן מוכנות להתעקש על הרצוי ומתפשרות על המצוי והעיקר לא להישאר חלילה לבד.

תוכן עניינים:
מבוא
פרק ראשון: ספרות תיאורטית
פרק שני: המחזות
פרק שלישי: עיצוב הדמויות
פרק רביעי: הפשרה
סיכום
ביבליוגרפיה

מקורות:

פופר מנסה לנצל את מחלתו, כדי ששורציסקה תבוא אליו יותר וכץ, כמובן, המתווך, אלא ששורציסקה משאירה את פופר ותאוותו אליה בידו. שורציסקה, המאשימה את אלוהים שהורג לה את פופר [חיית השעשועים], מבקשת מאלוהים שיהפוך באותה הזדמנות גם את כץ לעיוור. כץ שומע מפופר שהוא צריך אשה. הוא מביא לו את קולפה הזונה, שהופכת
את פופר לאדם מאושר ובעל תחושת שיוויון ושורציסקה אינה יכולה לראות את פופר המאושר, היא נהנית לראות את פופר האומלל והסובל וכך היא רוצה שיחיה. היא מבקשת מבעלה שידאג לסלק את הזונה. פופר וקולפה מתחתנים, כץ השושבין.
שורץ מחליט לסלק את קולפה בכך שיחזיר אותה למקצועה העתיק, היינו לזנות. היא מסרבת והוא מעלה את הפיתוי. לאחר משא ומתן, משתכנעת קולפה לשכב עם שורץ עבור חמש מאות לירות, תוך כדי שהיא מודעת, כי הוא הורס לה את כל מה שניסתה לבנות עם פופר. פופר אמנם סולח, אך קולפה עוזבת ומשפחת שורץ מקבלת את פופר טוב מבעבר. כץ
חוזר לתווך, שורציסקה חוזרת לאהוב את פופוש המסכן והאומלל ומציינת, כי כל החן חזר אליו (שם: 162), שורץ כבר לא רוצה שפופר ימות, אך פופר מת ושורציסקה בוכה, כאשר כץ מציין בציניות, כי פופר מת ולא שורציסקה. כמובן ששורציסקה מחזירה תשובה הולמת בסגנון שורציסקה בוכה לא פופר. (שם: 165)
פרק שלישי: עיצוב הדמויות
עיצוב הדמויות נעשה על רקע החלל והזמן במחזה.
הזמן
ב"חפץ" ההתרחשות נמשכת כשבועיים, מהערב בו נודע לחפץ על נישואי פוגרה ועד לערב בו היא מתחתנת והוא קופץ מהגג. גם "פופר" מתרחש על פני ימים אחדים, החל מהבוקר בו חיטטה שורציסקה באף וסירבה לאפשר לשורץ לנשק את אצבעה ועד למותו של פופר. תחילת ההתרחשות הינה בבשורה. הבשורה טובה עבור האחד, אך משום יחסי הכוחות,
רעה עבור אדם אחר. חתונתה של פוגרה משמחת אותה ואת הוריה וכמובן את חתנה, כיוון שהם מעורבים במתרחש ומתעסקים עם פוגרה, הנערצת על כולם. בשורת החתונה בהחלט רעה לחפץ, אשר עבורו הינה פתח להדרדרות, הן ביחסיו עם הסביבה והן כשלב הראשון בדרך לקפיצתו מהגג. גם עבור שורץ ושורציסקה מהווה הבשורה כי לא מדובר בחורבן,
אלא בצניעותה של שורציסקה ובאהבתה לשורץ, בשורה טובה לשניהם.
למרות זאת, נפתח כאן הפתח למותו של פופר.
החלל
בשני המקרים החלל המרכזי הוא בית המשפחה. אצל "חפץ" מדובר בבית טיגלך. שם גר חפץ ומשם הוא יוצא לגיחותיו אל אדש ברדש, לבית הקפה ולשוטטויות הקצרות שלו. ב"פופר" מדובר במגורים סמוכים של שורץ ופופר. גם כץ בסביבה והגיחה היחידה שהוא יוצא אליה, היא לתחנה המרכזית, למצוא את האשה לפופר.
הדמויות ב"חפץ"
לשם-עזרא (1993: 65) מציינת כי דמותו של חפץ הינה במובנים רבים, עיוות מגוחך ונלעג של עלילת הטרגדיה. חפץ אינו אדם שזכה להצלחה בחייו. הוא אדם נחות, פחות מהממוצע. כאשר הוא מנסה להתקומם נגד אדנותם של טיגלך וכלמנסע, הוא חושף עצמו להתעללות אכזרית, מואצת ומוחצת, עד שחש כורח לשים קץ לחייו. מראהו של חפץ
גרוטסקי. כמו בטרגדיה היוונית, הוא מצפה שיחול מפנה פתאומי ויוכל לוותר על מותו, אך תפנית זו אינה מגיעה. לשם-עזרא (שם: 67) מציינת כי חפץ לא רצח את אמו, לא בשוגג ולא במזיד, אך כל מה שעשה בנדון, היה בגידה פחדנית. הסיטואציה שאנו עדים לה, אינה מאפשרת לרחם על גיבור הנהנה מהשפלתו במשך שבע-עשרה שנה, עד שמורד
באדוניו, כדי לגרות אותם להשפילו שוב.
טיגלך וכלמנסע הינם הוריה של פוגרה. מעמדם בפיחות מתמיד. פוגרה מציינת לאמה, כי ברור הדבר שילדים קוברים את הוריהם. (שם: 21) לשם-עזרא מציינת (שם: שם), כי למרות שמותם הפיזי רחוק עדיין, הרי שפוגרה קוברת אותם בעודם בחיים, כאשר היא נוטלת מהם את ציפיותיהם, את זהותם המינית, את גאוותם ובסיום המחזה הם רק "צמד
חמד עץ ונסורת". הם חברים שווים ב"קבוצת חרפה", אשר זכותה הגדולה היא לעמוד מול הירכיים הצעירות של בתם, במקום בו שאפה פוגרה מלכתחילה להציבם.
את היחס שסופגים כלמנסע וטיגלך מפוגרה, הם מעניקים לחפץ ומתעללים בו ללא הרף. טיגלך אף גאה בכך כי הוא זה שגרם לו לרצות למות. בני הזוג נלחמים על מעמדם אצל פוגרה, אך אחדותם מתבטאת במשחקי חפץ הזדוניים. במקום להתרכז בנישואי הבת, מפנה טיגלך את כל מירצו כנגד חפץ. הדבר גורם לערעור הברית בין בני הזוג ומאיץ את
כשלונם, כאשר יצר השנאה וההרס המשותפים לשניים, מתקיים רק לנוכח חולשת היריב. (שם: 26-27)
פוגרה הינה הבת המוצלחת של טיגלך וכלמנסע. היא נרקיסיסטית הרודה באנשים סביבה ומתייחסת לעולם ולאנשים, כמי שקיומם תלוי ביכולת לשרת אותה ולשעשע אותה. היא אינה אוהבת את ארוסה ורשביאק, אשר תפקידו לשעשע אותה וכל הארבעה ובכללם שוקרא, משוייכים ל"קבוצת חרפה", שתפקידה העיקרי לסגוד לירכיה של פוגרה והם משתתפים,
כמובן, במשחק הגמר בו חפץ קופץ מהגג. פוגרה בזה להוריה ומאפשרת דווקא לחפץ להגיש לה את השמלה. היא מבטלת את הזכות שהעניקה לחפץ, כאשר יכולה לצרף את שוקרא למעגל מעריציה. היא נרקיסיסטית, שאוהבת את עצמה ורק את עצמה. היא מניפולטיבית וגורמת לאנשים שיצרו אותה לסגוד לה. לו היו הסובבים אותה מפנים לה מעט עורף,
כפי שהדבר נעשה כלפי חפץ או כפי שהדבר נעשה על ידה כלפי הוריה, הרי שלא היתה יכולה לנהוג בדרך זו.
אדש ברדש נחות עוד יותר מחפץ. הוא בדרך כלל חולה ואיש אינו מתייחס אליו ברצינות יתרה, אפילו לא חפץ האומלל. רק כאשר ההתעללויות בחפץ מגיעות למימדים קשים במיוחד, נוצר קשר מחודש בין חפץ, שבא לבקש את אדש ברדש, המצטרף אליו לתעלול התלתל כנגד כלמנסע. כתוצאה מכך, הוא סופג ביקורת נוקשה מבני הזוג וממהר לתקן את
דרכיו. אדש בדרש שייך לשוליים. אין לו חשיבות בפני עצמו, אלא ביחס לאחרים. ביחס לאחרים הוא יכול להיות מתחת להם, או בנסיבות מניפולטיביות, קצת מעליהם וכפי שבא הדבר לידי ביטוי, כאשר מתעמתים בני הזוג, טיגלך וכלמנסע עם חפץ ומתייחסים אליו לכאורה, בצורה משופרת קמעה. למרות זאת הוא נחות שבנחותים ואפילו לא עלה
על הדעת להזמינו לחתונה של פוגרה, שזה כמובן הארוע המרכזי. הוא נאלץ להסתפק בהזמנה להתאבדותו של חפץ.
שוקרא הוא סוג של נחש. ציניקן ונהנה מסיבלם של אחרים. הוא נוהג ללעוג להם על מצבם, אומללותם וצורתם. ניתן לראות בשוקרא אדם חזק יותר מהדמויות הממוצעות, כיוון שהרוע שלו הוא הכוח שלו. הוא לועג לאהבה של חנה צ'רליץ' לחפץ (חפץ : 116), הוא לועג לחפץ האומלל ומדגיש את אומללותו, למגינת לבו של חפץ (שם: 98-99),
הוא דורש מחפץ שיזמין אותו להתאבדותו, למרות שאינם ידידים, כיוון שהוא נהנה מכך (שם: 144) ואף מעדיף להיות בחצר כשחפץ נופל, כדי לשמוע את החבטה ולראות אותו מתרסק. הוא היחידי שמתלונן שחפץ טרם קפץ וקורא לפוגרה שתסדר את העניינים. (שם: 170) תוך כדי ההתרחשויות הוא עושה צחוק מאדש ומפתה אותו להתחיל עם חנה
המלצרית. הוא אינו חושש להתגרות בטיגלך (שם: 144) והשיא - הוא אינו מתרגש מפוגרה ואף סוחב לה את שמלת החתונה מחדרה. (שם: 162) הוא היחידי גם שזוכה ממנה להתייחסות קצת יותר רצינית, כיוון שאנשים מעריכים רוע.
חנה צ'רליץ' המלצרית. חלומה להיות כמו כל אשה, להתחתן כדי לנוח והנה, היא רואה שאפילו האדם היחידי שרוצה להתחתן איתה, אדש, הנחות ביותר, רוצה שהיא תטפל בו. היא לא מוכנה להתחתן על בסיס של רחמנות רפואית, אך גם לא כל כך קל לה לוותר על אדש. איך אמר אלבר קאמי בה"נפילה" (1959)? גם הנחות שבסולם החברתי, יש לו
אשה או ילד.
הדמויות ב"פופר"
פופר הינו אדם בודד, שכנם של שורץ ושורציסקה, אשר פיסגת עניינו היא מעורבות בהבלים הקטנים של בני הזוג. הוא מאוהב בשורציסקה, מכיר בכוחם של בני הזוג המאושר והמצליח לעומתו, הוא האומלל ומושפע מדבריהם, עד כי קללתו של שורץ, שימות, פועלת עליו כקללה מאגית.
שורץ ושורציסקה הינם בני זוג בשנות הארבעים לחייהם. מאושרים. הם המאושרים היחידים בתוך ההתרחשות כולה, כיוון שהם נשואים. הם האנשים של הנורמה. האנשים של הנורמה רוצים את הבית שלהם, את הזוגיות החונקת שלהם ואת פיסת הלקרדה לפני השינה. אין להם שאיפות גדולות. הם אינם מחפשים לחולל מהפכות. כל מה שהם רוצים זה
מחוות קטנות, נשיקה באצבע, ארוחת ערב ומשחקי כוח מגוחכים, האם שורץ יכנע ויפסיק לרצות שפופר ימות, או שלא.
כץ נחות במידה רבה עוד יותר מפופר. הוא אפילו השליח של פופר, כאשר פופר זקוק לדבר מה. הוא כל כך נחות, עד שאין לו מאוויים יצריים כמו מין. כאשר קולפה מציעה לו מדי פעם את חסדיה, הוא מדגיש כי אינו מרגיש לבד, אלא הולך להרצאות. (פופר: 144) כאשר קולפה שואלת אותו מה קורה לאחר ההרצאה, ומה בנוגע לאושרו, הוא
עונה שימיו אמנם נראים אפורים וחד-גוניים, אך ברבות הימים יזכר בהם ויבין שהכל היה מתוק והוא מחכה לזמן הזה, תוך הבנה שיש באפרוריות מתיקות מבלי שנרגיש בה.
קולפה, זונה שנמצאה על ידי כץ בתחנה המרכזית. די בקלות הוא משכנע אותה לבוא ולהתחתן עם פופר. היא כבר לא צעירה ועדיין יש לה חלומות על בית וילדים. נכון שפופר הוא לא האביר על הסוס הלבן, אך גם קולפה אינה בדיוק ונוס. גם ברור לה שהיא לא אחת מילדיה של מלכת אנגליה. קולפה מציקה בעצם לשורציסקה, כיוון שהיא עושה
את פופר מאושר ושורציסקה אוהבת את פופר אומלל. קולפה כבר לא רוצה לחזור לתחנה המרכזית, אך עדיין המקצוע העתיק בעולם חדור בגנים שלה. תמורת חמש מאות לירות של ראשית שנות ה70-, כאשר הלירה עוד היתה לירה ובאסימון היה חור, משכנעים אותה לחזור לתפקיד ובעצם, לחסל את סיכוייה לבית ושלווה.
עיצוב הדמויות
דמותו של חפץ מעוצבת החל משמו. כל מה שהוא, הינו חפץ ולא מעבר לזה. עוז (1996) מציין את היטפלותו של טיגלך כבר בתחילת המחזה להנאתו של חפץ מהתה והעוגה. הוא מבחין בין אושר לאושר. חפץ, מבחינתו של טיגלך, אינו נהנה, אינו יודע מה זו הנאה ואינו מסוגל להנות. עוז מציין גם את העוני התיאורי המכוון של מרכיבי עולמן
של הדמויות, העתיד לחזור באורח מובהק בכל יצירותיו הדרמתיות של חנוך לוין. (שם) אין איפיונים של המושגים המוגדרים. כלומר, יכול להיות מדובר על מועדון לילה, בית קפה, בית, מרפסת או דירה, אך מדובר במסגרת. לא מדובר בדירה יפה או במשכנות עוני, לא מדובר בבית קפה לעשירים או סתם מקום שפועל יכול לשבת ולאכול בו.
המסגרת הינה מסגרת שמראה על אופי כללי מאוד של מקום, כאשר הדמויות אמורות לסמל סיטואציות. באופן כללי מעצב לוין את דמויותיו כסמלים ולא כדמויות תיאטרליות ססגוניות, בדומה לתאטרון הממוסד. בדרך כלל הסמלים המופיעים ביצירותיו של חנוך לוין, יורים משפטים קצרים, כאשר רק לעיתים קרובות נושא מישהו מהם נאום רחב
יותר.
כמו ב"חפץ", גם ב"פופר" קיימת תבנית, שאליה יוצק לוין את ההתרחשות. לשם-עזרא (1993: 33) מציינת כי עלילת המחזה, שעיקרה מאבקי כוח בין הדמויות, מבוססת על מצבים. אכן, מצבים וסמלים הם הבסיס ליצירתו של לוין, כמו ליצירות "הכסאות" ו"מחכים לגודו" שהזכרתי בתחילה. דמויות המחזה נערכות על ציר ניגודים, שקצותיו הם:
עליונות ופתיחות, כוח וחולשה, אושר ואומללות, הצלחה וכשלון, זכיה והפסד, בריאות וחולי, יופי וכיעור. (שם: שם) האדם במחזה יכול להיות מייצג או מיוצג, רק על ידי אחד הצדדים. אם הוא מצליח הוא בדרך כלל יפה ואם לא, הדבר לא מוזכר. אם הוא נשוי זה כבר הצלחה ואז לא כל כך מתייחסים ליופי, אלא אם הוא יפה במיוחד
והדבר רלוונטי לגבי האחרים, כמו אצל פוגרה. פוגרה הינה הציר שסביבו רוחשות הדמויות. קיימים שני מעמדות. במעמד הגבוה יותר, נמצאים טיגלך וכלמנסע. הם הוריה. מתחתיהם ורשביאק ושוקרא.
ורשביאק עושה כמיטב יכולתו כדי למצוא חן בעיני זוגתו פוגרה, שאין לה כלפיו ולו כלום. עוז (1996) טוען כי פוגרה אינה אוהבת את חתנה ורשביאק, אלא זקוקה לו כמי שיעיד ללא פקפוק על השעשועים שלה "בבוקר, בצהרים בערב ובשעות הנפלאות של הלילה. אושרה של פוגרה לא יחלוף בלי עדים".
לכן מעוצבות הדמויות בדרך של תיפקוד. ישנן דמויות שיש להן תפקיד בכיר ואחרות, שיש להם תפקיד נמוך. ישנן דמויות שמחלקות פקודות וישנן דמויות שממלאות פקודות. ישנן דמויות מאושרות וישנן דמויות עלובות ואומללות. ישנם בריאים וישנם חולים. על פי רוב, כל החיוב מתרכז אצל הדמויות המצליחות והיפה וכל השלילה מתרכזת
בדמויות העלובות.
מאחר והדמויות, בלי יוצא מהכלל, הינן סמלים, אם נתייחס לסמל של הנחותים ביותר, ניתן לקחת את דמויותיהם של כץ, אדש ברדש, של לאקי ב"מחכים לגודו" ולמצוא להן מכנה משותף, שהוא האומללות המקסימלית. אין זו אומללות שנובעת מחוסר אינטליגנציה. אומנם אדש ברדש מצטייר כאידיוט לא קטן, אך כץ הינו בהחלט אדם אינטליגנטי,
אשר הולך להרצאות ויודע להתנהג באיפוק ובנימוס גם לגבי הזוג שורץ ושורציסקה וגם לגבי אנשים פשוטים ועלובים למדי, כמו פופר או קולפה. גם לאקי ב"מחכים לגודו" נחשב לאדם חושב ואינטליגנטי, אך הוא רמוס על ידי פודזו הפיאודל. יוצא, שמשקלן של הדמויות אינו משקלן השיכלי או האיכותי, אלא המשקל שמתייגת להם החברה.
ככל שהחברה מתייגת משקל נמוך יותר לאדם אחד ומשקל גבוה יותר לאדם אחר, כך גם מצטיירת דמותו של האדם במחזה של לוין. למעשה, מה שמגיש לנו לוין במחזותיו, הינם נוסחאות של אנשים, כפי שרואה אותם החברה.
אם כך, ניתן לתייג את הדמויות הנחותות ביותר, כאדש ברדש, חנה צ'רליץ' וכץ. טיפה מעליהם, אך לא ממש במידה אחת שלמה, נמצאים פופר וחפץ, אשר יש להם שאיפות להתחבר למוצלחים מהם, למרות ששאיפות אלו אינן מסתייעות להם. השאיפה מבדילה אותם מהנחותים יותר, אשר אינם רצויים להם כחברה ומסתפקים בכל מי שיבוא אליהם, כאשר
הם רוצים את בני החברה הגבוהה. גם בני החברה הגבוהה הם אלה שמקובלים כך בחברה. במה שורץ ושורציסקה, טיגלך וכלמנסע הינם חברה גבוהה יותר מאשר כץ, פופר וחפץ. מהרבה בחינות הם אף נחותים מהם, אלא שעל פי הנורמות החברתיות, יש להם את הסממנים שמעגנים אותם בחברה כאנשים מצליחים. בראש וראשונה אלה אנשים נשואים,
העובדים בעבודה מסודרת ויש להם בית משלהם ויש להם אשה ולאשה יש בעל. בסוג המחזות שבהם שם לוין את הנורמה של הנשואים המצליחים במרכז הגרוטסקה שלו, הרי שהדמויות העלובות יותר הינן הלוזרים הרווקים, לא אלה שרווקים כמו פוגרה, אשר עומדים אצלה בתור, אלה טיפוסים מסוגו של פופר או אדש ברדש או חפץ, שאין לאיש חפץ
בהם.
בפיסגת הסולם החברתי נמצאת פוגרה. למעשה, ניתן להשוות את פוגרה במידה רבה לבני הזוג שורץ, אלא שאצל שורץ קיימת עוד שותפות בין בני הזוג והאהבה של שורץ ושורציסקה, הינה דבר שלא קיים אצל פוגרה כלפי ארוסה ורשביאק. ורשביאק הוא בסך הכל משרת עלוב וסמרטוט מעופש, שעושה כל שפוגרה תכתיב לו. היא יכולה להעיף לו את
הסנדביץ', היא יכולה לפגוע בו, היא יכולה להחליט בשבילו מה להחליט ומה לחשוב, בדיוק כמו שפודזו ב"מחכים לגודו" מחליט בשביל לאקי מה הוא יחשוב. הדוקטורט בפיזיקה שמכינה פוגרה, אינו שונה מהקרקעות של פודזו. פוגרה הינה הפיאודלית אשר בגופה מצליחה להכפיף את הדמויות שסביבה ולשלוט בהן. על פי הנורמה היא סיפור
הצלחה. זה שהיא אינה בנאדם ומתעללת באכזריות בכל הסובבים אותה והופכת את העולם כולו לקרקס אינו משנה. לו היה ניתן הדבר היא היתה גם כן משפדת אותם ומגלגלת על האש ומשתעשעת מכך. מה שחשוב זה שהיא יפה, ירכיה שזופות, היא עושה את הדוקטורט, היא צעירה, היא מבטיחה ויש לה מחזרים רבים. במצב זה ורשביאק אמור להיות
הסמרטוט שעליו היא תניח את רגליה, אך לו הוא יחרוג ולו במקצת משגעונותיה, כמו אותה מחאה חלושה על כך שזרקה לו את הסנדביץ', מיד תבשר פוגרה על ביטול הנישואין. (חפץ: 135-136)
יוצא, שעיצובן של הדמויות נעשה באופן קצר וחד, כיוון שכאשר דמות הינה סמל, הרי שאין מקום לבנות לה תפאורה וטקסטים נרחבים, כפי שמקובל בתאטרון המסורתי. מה שמסמל בגרוטסקה אלה המשפטים הקצרים, מעין שלט המונף בהפגנה, הקובע את התווית והעמדה, בעד ונגד, טוב ורע. תפיסה זו מתייחסת לסימול סיטואציות ובעצם, מזכירה
העויה בפרצוף, האמורה לחקות את התנהגותו של אדם מסויים, בצורה קריקטוריסטית. העויה זו חזקה לעיתים מאלף מילים ומדברת בעד עצמה. לא בכדי החרצופים המוקרנים בערבי שבתות בטלויזיה פופולאריים כל כך ואף משפיעים, כיוון שיש ביכולתם לומר בצורה קצרה, תוכן רחב ובעצם, מעבירים בכך את המסר. זה גם כוחו של תאטרון הבובות
ולא בכדי התלהב יונסקו מיכולת הביצוע של המריונטות, כיוון שמעצם זה שמושכים אותן בחוטים, הרי שהן יכולות לבטא גם עמדות מימסדיות בצורה מוחשית, עד שיבין הצופה כי מדובר פה בדובר לא עצמאי, כפי שכלל האנשים הכפופים למימסד, מדברים בצורה שאינה עצמאית, אלא כפי ש"צריך". הצריך זו הנורמה. הדמויות הגרוטסקיות, כפי
שהן מופיעות במחזותיו של חנוך לוין ובמיוחד, בז'אנר של מחזות הפשרה, כמו "חפץ", "פופר", "נעורי ורדל'ה" ו"יעקובי וליידנטל", מצליחות להציג לפנינו את הנלעג, הפסול והשלישי שבהליכה בתלם ובתרבות העדר.
לו היו מעוצבות הדמויות כמקובל בתאטרון הקלאסי, הרי שהיו יכולות לכל היותר, לשאת נאום כנגד המקובל בחברה, כאשר הדבר היה אולי זועק, אך בהחלט לא חודר למוחם וליבם של מרבית הצופים וכך היתה נגרעת ההנאה, אשר ככל הנראה גם היתה גורמת לאנשים להירדם או לא להתייחס לאורך זמן למסר. הגרוטסקה לעומת זאת, מצליחה בפשטות
ובמסרים קצרים, להעביר רעיונות ולהשפיע יותר מבחינה חברתית.
פרק רביעי: הפשרה
רעיון הפשרה נובע מהנורמה. הנורמה קובעת את "מה שצריך". "מה שצריך" הוא דפוס החיים, שנקבע על פי החברה. דפוסים אלה מעלים על נס את הנישואין לעומת הרווקות, את המסגרות לעומת פעילות עצמאית, את העבודה המסודרת לעומת חלטורות וחוסר קביעות.
אין הדבר אומר שהנורמה היא טובה, אלא שמי שקבעו אותה החדירו ואילפו את האנשים לנהוג על פיה. הנוהג על פי הנורמה, נובע מתוך צורך במסגרת לרוב האנשים שאינם עצמאיים וצריכים שבילים מותאמים שיוכלו ללכת בהם, מבלי שימעדו בדרך לא סלולה. על פי רוב, הנורמה שייכת לאנשים חלשים, כיוון שהם הרוב והם אלה הקובעים את
החוקים שאליהם מכפיפים את המיעוט שהוא חזק יותר, אך בהיותו מיעוט, אינו יכול להתמודד עם הכלל.
נורמות אלו הופכות אדם מן השורה לאזרח ישר ומהוגן ואילו אדם שפועל בניגוד אליהן, נדחק לשוליים. הנורמה מחלקת את האנשים לחיוביים ולשליליים, לנורמאליים ולא-נורמאליים. על פי רוב נהוג לראות בנורמאלי את הטוב ובלא נורמאלי את הרע. הנורמאלי מתייחס להתנהגות כמו של כולם, או "כמו שצריך". אנשים רבים, אשר היו נהנים
יותר לחיות מחוץ לנורמה, סובלים מדחיה חברתית, כיוון שהם חורגים מהמקובל.
כדי להתמודד עם הצרכים החברתיים, מרבים אנשים להגיע לפשרות.
אנשים רבים מתחתנים עם בני זוג שאינם אוהבים, עובדים בעבודה שמשעממת אותם ובסך הכל חיים בריקנות. עלבונות ובזיונות הינם חלק בלתי נפרד מאותם אנשים שחייבים להתפשר. הפשרות אינן חדשות וכבר עסקו בכך בתקופת התלמוד, כאשר לדוגמא , התירו לכרות שופכה לשאת גיורת. דבר זה אסור למי שיכול להקים לו זרע, על פי האמור
ברש"י בפרשת יתרו. בספרות המודרנית ניתן לראות זאת בסיפורו של ש"י עגנון (תרצ"ד), "עובדיה בעל מום". עובדיה, גיבן חסר יחוס, העוסק בשאיבת מים, אמור לשאת נערה המכונה כדרך הטבע מופקרת. גם לאחר שעמד לשאת את סריל, המשיכה לרקוד ולהתהולל עם בחורים שונים ואף ליזום יחסים מגוונים איתם. עובדיה, שאין לו יכולת
להיות בררן ואין לו הכוח לכפות על סריל את מרותו, נאלץ לקבל בסלחנות את כל שגעונותיה, גם לאחר שביזתה אותו באולם הריקודים והיו כל חבריה וחברותיה לועגים לו ומניפים אותו כלפי מעלה בשירי ליצנות שהתאימו לשמו. הוא אף ספג מהם מכות הגונות ונאלץ לבלות בבית החולים ימים אחדים והדבר הינו שיפור בתנאים להם היה רגיל
כל חייו. כל אותם ימים חלם על כך שסירל תבקר אותו, אך כשהגיע לבית בו עבדה סריל כמשרתת, שוב לא היתה שם, עד שראה אותה מניקה תינוק שצץ לה על זיז הסלע והלך ללא מילה.
מסכת ההשפלות שעבר עובדיה בעל מום מסריל, אינה שונה מההשפלות שעבר פופר מידיו של שורץ, כאשר שורציסקה, למרות אהדתה המסויימת לפופר המסכן, סייעה בידו לעשות כחפצו, כיוון שהיא אהבה את פופר האומלל, אך לא את פופר המאושר והנשוי, גם אם אשתו היא רק קולפה הזונה. כאשר הכל יחסי, גם קולפה היא המוצלחת שבבחורות. כפי
ששורץ מציק לפופר, כך גם טיגלך מרכז את משאביו הנפשיים בהצקה "ויחד יתרו" אומר רש"י שנעשה בשרו חידודין חידודין, שנאמר על הפסוק, שנאמר גרי עד עשרה דרי לא תבזי ארמה באפי. הכוונה היא שמי שמתגייר, גם לאחר עשרה דורות עדיין קיימת בו נטיה לתרבותו הקודמת. מכיוון שכך, נאסר על בני תורה במלוא אונם לשאת גיורת.
לחפץ. כאשר שורץ ושורציסקה מעומתים לגבי פופר, אין הדבר מפריע לשורציסקה להתוודות על אהבתה לשורץ.
שורץ: שורציסקה, את מתגרה בי יותר ויותר לעיני גוססים!
שורציסקה: ומה תעשה?! תעזוב אותי?!
שורץ: לעזוב אותך?! לעולם לא! את שומעת?! לעולם! את נחוצה לי, את מעשירה ומיפה ומענגת את חיי ואני לא ארפה ממך לעולם. ואת, שורציסקה, תעזבי אותי?
שורציסקה: לעולם לא! אתה בעלי, ואני אוהבת אותך, אוי כמה אני אוהבת אותך, למרות שאני מתנגדת מושבעת שלך בנושא פופר!
שורץ: ואם אצטרך, שורציסקה, תתרמי לי כליה?
שורציסקה: אמשיך לחלוק על דעתך בענין פופר ואתרום לך כליה.
שורץ: פופר, ברור לך, אני מקווה, שהיחסים בין שורציסקה לביני, למרות הקונפליקט הפופרי הקטן, הם סלע מוצק, ואני לא הולך להפסיד כאן כלום. [מצטחק בהנאה]
(פופר: 118)
כמו אצל שורץ הרוצה במותו של פופר בניגוד לאשתו, ועדיין נהנה מחיי המשפחה המאושרים, למרות שלא כל כך בטוח שהוא באמת אוהב את שורציסקה. בעוד ששורציסקה מצהירה כי היא אוהבת את שורץ, הרי שהוא מסביר כי היא נחוצה לו ומענגת אותו, אך לא מצהיר על אהבתו.
גם טיגלך, המתעלל בחפץ, נהנה מהיציבות שמקנים לו חיי הנישואין.
חפץ: עוד לא שמעת את הצד שלי.
כלמנסע: לא מענין אותי צדדים. טיגלך צריך להיות עליז הערב, וחשוב לי לשמור על זה.
חלפץ: את מגינה עליו מפני שהוא בעלך!
כלמנסע: ומי מכחיש?! הוא בעלי לטוב ולרע. ואם היו מעמידים בפני את הברירה, הייתי מעדיפה שהוא יחיה ואתה תמות. לא שיש לי עניין כל כך גדול שתמות, אבל טבעי שארצה שבעלי יחיה. מבין איפה אתה עומד?
טיגלך: כי זו המעלה העיקרית של חיי הנישואין: האשה מבטלת את חוקי הצדק לטובת בעלה. כמה טוב להיות נשוי!
(חפץ: 93-94)
על פי כל הקודים החברתיים, נמצאים הנשואים בסטטוס גבוה. זוג נשוי לא נפרד בגלל חילוקי דיעות עקרוניים, אם פופר ימות או יחיה. הדבר גם לא אמור לפגוע בהרמוניה המשפחתית שלהם. שורציסקה תמשיך לחלוק על שורץ, השואף לראות את פופר מת, אך למרות זאת, תתרום לו כליה, בדיוק כמו שכלמנסע תמשיך להיות לטובת בעלה, כיוון
שהיא נשואה לו ולא מעניין אותה הצדק, או כפי שטיגלך אומר, "האשה מבטלת את חוקי הצדק לטובת בעלה".
אוהד (1974: 16-17) מציין את העובדה כי במחזותיו של חנוך לוין אין ילדים. יש זוגות צעירים או זוגות זקנים, יש חתן וכלה ויש רווקים. לגבי הרווקים הם תמיד אומללים, ואם אינם מאוננים ביד הם מאוננים בפה. עוד מציין אוהד (שם) כי הזרקורים של חנוך לוין מאירים אך ורק את תשוקותיהם ותסביכיהם של גיבוריו. פרויד שולט
בכיפה. על מרקס נאסרה הכניסה.
והנה, קיימת התייחסות (שם: שם) לפופר. מיהו פופר מעבר לדמות שלו? היכן הוא מוצא את מקומו בחברה? על כך עונה שורץ כאשר פופר מסביר לו את מסתורי האצבע האסורה. "אדם נעים ומועיל... מתווך לענייני זוהמה קטנה. כלשעצמו שום דבר ולא פעם אתה שואל את עצמך מה תכליתו בעולם. והנה הוא מופיע פעם ברגע הנכון ומצדיק את
קיומו." כך גם אהבתו הנכזבת של חפץ נחוצה לאושרה של פוגרה.
גם אוהד מציין כי כץ הינו הטפיל של הטפיל, כלומר, מבחינה חברתית הינו נחות יותר מפופר, אשר לו בכל ימות השנה היה שיח ושיג עם השורצים ואילו כץ, יכול לעסוק רק בקנוניות קטנות ביניהם. הפשרה של פופר היא קולפה, כאשר הפשרה של כץ הינה ההסתפקות בהיותו שושבין. על פי אוהד, כץ הוא הפופר של פופר. הטפיל של הטפיל.
פופר מצדיק את קיומו באהבתו הנכזבת, שגורמת סיפוק לשורציסקה האהובה וכץ מצדיק את קיומו בשליחויות מרצון. הוא צץ, אומר את דברו ונעלם ב"תודה, סליחה ושלום".
לשם-עזרא (1993: 56) מציינת כי בניגוד לתפיסה המקובלת של מותר האדם, מעוצבות דמויות המחזה "חפץ" כבני אדם תת-אנושיים, עד אשר צלם אנוש שלהם אבד לגמרי. היא מציינת כי אחד האמצעים להדגשת תת-אנושיותן של הדמויות, היא בנייתה של זהות בין בני אדם ובין חפצים, שמטבעם הם חסרי רוח חיים ועל כן גם נטולי נשמה. מוטיב
האדם - החפץ, הינו מרכיב בולט בראש וראשונה בעיצוב דמותו של חפץ.
חפץ מתעב את טיגלך וכלמנסע ומאוהב בפוגרה. פעם היתה הפשרה שלו בכך שיכול היה לשגות באשליות שהנה, אולי יתחתן פעם עם פוגרה, כיוון שהיום [כלומר, לפני חמש-עשרה שנה] יכול היה לחנוך אותה וללמד אותה דברים. פוגרה נהנתה ממנו אז והוא נהנה ממנה. היא גדלה והוא התבגר. היא נעשתה חתיכה משגעת והוא נעשה צל אדם. כעת
הוא לא יותר מחפץ והפשרה הקטנה שלו היא הרצון להיות מוזמן לחתונתה של פוגרה. אין בעצם עוד למה לצפות. החתונה אמורה להיות שיא ואת השיא הזה הוא אינו רוצה להחמיץ, אך הדבר לא יעזור לו, הוא לא מוזמן וזהו. למעשה, גם ורשביאק עצמו נושא פשרה. לאורך כל המחזה מתייחסת אליו פוגרה כסמרטוט, אך עבורו זו זכות גדולה
להיות "הסגן" שלה. היא לועגת לו ופוקדת עליו ומעיפה לו את הסנדביץ' ומתעמרת בו בדרכים שונות. היא החזקה והוא החלש. הוא רוצה אותה והוא לא היחידי. הוא יהיה מוכן לסבול למענה כל תלאה.
הפשרה שחנוך לוין עוסק בה ב"חפץ", כאשר ורשביאק הינו הסמרטוט של פוגרה, דומה לפשרה שנאלצת לעשות שפרכצי ב"שיץ", כאשר היא נכנעת לחלוטין לצ'רכס ומוכנה שאביה ישלם בכל רכושו ומצידה גם בחייו, ובלבד שהיא תהיה נשואה. זו הפשרה שמוכן לעשות פופר, בעת שהכרזתו הראשונה ברגע שהוא מבין את בגידתה של קולפה עם שורץ,
היתה: "אני סולח". אותה פשרה גם נראית באופן בוטה בסרטו של יגאל בורשטיין, "אושר ללא גבול", כאשר אהובתו של דירק הגניקולוג, מאוהבת בעצם בשפינוזה ודירק נאלץ, כרכיכה, לעקוב אחריהם מרחוק ולקוות שאולי שפינוזה לא כל כך ירצה בה ויהיה מוכן להשליך אותה אליו בחזרה.
הפשרות הללו מציגות מעין הירארכיה, כאשר לכל אחד יש את הפופר שלו. לפופר יש את כץ, לשורץ יש את פופר, כאשר ההירארכיה מתקרבת בדרך כלל למספר הדמויות שבמחזה. הירארכיה זו עשויה להיות מיוצגת אף במחזהו של חנוך לוין "יסורי איוב", בו הגיע איוב לתחתית הדרגה, כלומר לדרגת העני של עניי העניים והוא זה שחיכה לאכול
את מה שעניי העניים הקיאו, כי כבר לא היה מסוגל לעכל מעבר לכך. גם זו פשרה, כאשר לא ניתן לאכול, אוכלים את מה שהאחר מקיא. כאשר לא ניתן להשיג את שורציסקה, משיגים את קולפה. כאשר לא משיגים את פוגרה, אפשר להתחיל לחשוב על חנה צ'רליץ'.
סיכום
על פי הגדרותיהם של יונסקו (1964), קירבי (1971), מילר ונלסון (1990) וכן בירון ((LXXI, מחזותיו של חנוך לוין הינם גרוטסקות השייכות לזרם האוונגרד. גם אוהד (1974: 17) מציין כי פופר הוא וודויל שגעוני, המגיע לשיאו לא בדיאלוג, אלא בפנטומימה.
מחזותיו של חנוך לוין הינם גרוטסקות המקובעות בסמלים. כל דמות הינה סמל. כל דמות הינה מאפיין אנושי מסויים. המאפיין האנושי הזה מתוייג על פי קריקטורה אנושית מסויימת וזו הקריקטורה האנושית שמציג לפנינו חנוך לוין. הוא אינו מציג אופרה וגם לא הצגה עם מגמה אסתטית. הוא בא לדרוך על יבלות ולהרגיז. אוהד (שם: שם)
מציין כי יש מחזאים המגדילים את גיבוריהם כמו במשקפת. כל חנווני הוא אנטוניוס וכל זבנית היא קלאופטרה. אצל חנוך לוין התהליך הפוך: המשקפת מגדילה דווקא את היבלות ואפה המפורסם של קלאופטרה משמש את גבירתו קודם כל לחיטוט. מחזותיו של חנוך לוין באים להרגיז, הם באים לקרוא תיגר על החברה ועל הנורמות.
הנורמות הינן כל הדברים הקטנים והגדולים שסביבם חיים האנשים ומכלים את ימיהם. אדם קם בשעה קבועה בבוקר, הולך בשעה קבועה לעבודה, חוזר ממנה, נרדם מול הטלויזיה ולעיתים מרביע את אשתו.
בעצם, כל אותה נורמה היא הפשרה. פשרה זו באה להגן על החברה, אך בעצם, להגן על שליטיה מפני חשיבה פתוחה ולא משוחדת. חשיבה עצמאית מסוכנת מאוד לשליטים, כיוון שאדם חושב רואה בצורה ברורה מה הם באמת שווים וכיוון שהדבר נהיר לו, הרי שהוא מסכן את השלטון.
על כן, כל שלטון אמור לתמוך באנשים שעובדים כל ימיהם ונאבקים כל דקה כדי לשלם את המשכנתא, כדי לשמור על אהובתם גם במחיר כבד, כדי לעסוק בזוהמה הקטנה, כפי שהגדיר זאת שורץ. העיסוק בזוהמה הקטנה מספק לאדם מן השורה את הפשרה ולשלטון את השקט. כנגד כך קם תאטרון האוונגרד.
תאטרון האוונגרד קם כחיל חלוץ, להראות לחברה עד כמה היא מגוחכת ועד כמה המציאות גרוטסקית. הוא עושה זאת בבגדים הפשוטים של יומיום ולא בבגדים מפוארים של תאטרון ונציאני. הוא עושה זאת באמצעות חלל פשוט, מינימלאסטי. כסא, ספה וזהו זה. לא צריך יותר מהמינימום. תאטרון האוונגרד מסוכן לכל שלטון ואין בו מקום
לתאטרון המסורתי.
התאטרון המסורתי מביא לנו סיפורים יפים, אגדות ושאר מחזות היסטוריים, המראים לנו איך דבר היה, לטוב ולרע. תאטרון האוונגרד לא מתעסק בהיסטוריה, אלא בהווה. הגרוטסקה זועקת על מה שקורה ולא על מה שקרה. היא מראה את פרצופה המעוות של החברה באמצעות קריקטורה בימתית, שמציינת, בעצם, את המחלה הגלובאלית של החברה
האוחזת בנורמות.
כיוון שכך, יש להילחם בפשרה. הפשרה אינה אלא הבינוניות בכבודה ובעצמה, כאשר מסתפקים בבטוח, עד כמה שהוא יכול להיות בטוח, ולא מנסים לחתור ליותר. מעדיפים את המצוי על פני הרצוי. קטני אמונה מעדיפים לראות ביש העלוב, מעלות ומשכנעים את עצמם כי זה טוב עבורם, כפי שעובדיה בעל מום משכנע את עצמו, עד כמה מועילה לו
הגיבנת. אורטגה איגזט (1968), טען כי על מנת למחות כנגד עוולות חברתיים וכדי להציג את המציאות בצורה שתגרום לאדם להגיב, יש לנתק את האנושיות מן האמנות. הוא טען כי ניתוק זה יגרום לניכור בין האדם הצופה לבין האובייקט המוצג. ככל שהאובייקט המוצג יהיה מנוכר יותר וזר יותר לצופה, כן יעורר בו רגשות שליליים כלפיו
ויתרום לפחד של הצופה מפני התופעה המסומלת באמצעות האובייקט האמנותי.
בתקופת החרדה שבין שתי מלחמות העולם, פעלו באירופה האמנים אדוארד מונק, ג'קומטי, דה-קיריקו ופיקאסו וציירו ופיסלו יצירות שהיו מנותקות לחלוטין מהאנושיות, אך הן סימלו את החרדה שהיתה נחלת העולם המערבי כולו. גם מחזותיהם של בקט ויונסקו גורמים לבעתה בקרב הצופים, כיוון שהם מציגים מציאות מנוכרת וזרה. כמוהם גם
חנוך לוין מציג דמויות גרוטסקיות, מעוותות, אם לא בגופן אזי בדרך ההתבטאות ובהתנהגות שלהן, פוגרה בהחלט נכללת בהשגה זו. על ידי כך מעורר בנו חנוך לוין את הלעג והבוז לאותן פשרות ולאותה בינוניות, שכנגדה הוא רוצה למחות ובדרך זו ברצונו להשיג את מטרתו.
ביבליוגרפיה
אוהד, מיכאל, "אהבתו ומותו של פופר", הארץ, 27.3.74, ע"מ 16-17, 39.
בקט, סמיואל, (1985), מחכים לגודו, הוצ' אדם, תל-אביב.
לוין, חנוך, (1988), חפץ ואחרים, הוצ' הקבוץ המאוחד, תל-אביב.
לוין, חנוך, (1988), סוחרי גומי ואחרים, הוצ' הקבוץ המאוחד, תל-אביב.
יונסקו, אוז'ין, (1971), הווה עבר, עבר הווה מתוך יומן, הוצ' שוקן, ירושלים ותל-אביב.
יונסקו, אוז'ין, (1982), הכסאות, (תרגום: חיה ומיכאל אדם) הוצ' אור עם, תל-אביב.
לשם-עזרא, דנה, (1993), חפץ, הוצ' אור עם, תל-אביב.
מילר, ולטר ג'יימס, ונלסון, קוני א., (1990), סמואל בקט: מחכים לגודו ויצירות נוספות, הוצ' אור-עם, תל-אביב.
עגנון, ש"י, (תרצ"ד), "עובדיה בעל מום" בתוך סיפורי אהבים, הוצ' שוקן, ברלין.
עוז, אברהם, "האדם כחפץ הנשבר", 1996, נלקח מהארכיון לתאטרון, אונ' תל-אביב.
קאמי, אלבר, (1959), הנפילה; גלות ומלכות, ספרית הפועלים, מרחביה.
Byron, Lee Jennings, The Ludicrous Demon (Aspects of the Grotesque), University of California Press, Berkely Los Angeles Pub., Vol. LXXI (71).
Clayborough, Arthur, (1967), The Grotesque in English Literature, Clarendon Press, Oxford.
Ionesco, Eugne, (1964), Notes and Counter Notes, Grove Press, Inc., New York.
Kirby, M., (1971), Futurist Performance, E.P. Dutton Co., Inc., New York.
Shidlo, Ana, (1982), Samuel Beckett's Tragic Vision: Elemnts of Theory and Practice, Department of English Literature and Language, Tel-Aviv University, Tel-Aviv.
Y Gasset, Jose Oratega, (1968), The Dehumanization of Art, Princeton University Press, New Jersey.

תגים:

מחזאות · תאטרון · מחזה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ז'אנר הפשרה במחזות "חפץ" ו"פופר" מאת חנוך לוין", סמינריון אודות "ז'אנר הפשרה במחזות "חפץ" ו"פופר" מאת חנוך לוין" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.