המשפחה בקהילה היהודית בפולין במאות ה16-18-

תקציר העבודה:

המשפחה בקהילה היהודית בפולין
במאות השש עשרה עד השמונה עשרה

מבוא
את המשפחה כתופעה חברתית אפשר לחקור מכיוונים שונים. כל כוון נותן היבט אחד
של התופעה וביחד הם נותנים תמונה כוללת ומקיפה.
האמצעים המקובלים והמוכרים כיום הם כלי המחקר האקדמיים כמו ראיונות,
היבטים פסיכולוגיים. כלי אחר הוא הכלי הספרותי בין שמדובר בספרים ומחזות.
עדויות ספרותיות מוצאים למכביר לא רק כיום אלא גם במאות הקודמות.

עדויות ספרותיות מוצאים למכביר לא רק כיום אלא גם במאות הקודמות.
בקהילה היהודית במאות 16-18 הכתיבה הספרותית ככלי ביטוי וכאמצעי הבא לשקף
תופעות חברתיות שונות כמעט ולא הייתה קיימת. המקור היחידי המתייחס למשפחה,
אלה הם תקנות שונות שחוברו על ידי מנהיגי הקהילה ומטבען של תקנות אלה שהן
נושאות אופי משפטי.

מכיוון שחוקים משפטיים באים לפתור בעיות חברתיות שונות הרי שאפשר ללמוד
מהן על מושאיהן. אם למשל בעקבות קביעה משפטית מתקבלת החלטה שבעקבות
גירושין מי מהילדים יהיה אצל ההורים ומספר הביקורים של אחד ההורים אצל
הילדים לשבוע או איסור מפגש איתם בכלל, אפשר ללמוד מכך על תפקידם של הורים
ספציפיים אלה כסוכני סוציאליזציה ומחקירת סך ההחלטות המשפטיות על מקרים
דומים, על הורים כסוכני סוציאליזציה מתקופה נתונה.

סך התקנות מתייחסות להיבטים שונים של המשפחה היהודית במאות 16-18 הוא
מצומצם מאוד. אין הוא יכול להשתוות לנפח החומר הכתוב שקיים היום ולכן אין
הוא יכול לתת את מלוא התמונה הכוללת, אולם הוא יכול לתת איזו שהיא תמונה
בבחינת הצצה לתוך עולם זה. בעבודה זו ננסה להציץ לתוך המשפחה היהודית
בתקופה זו. מבחינה מתודית, מה שייעשה בעבודה זו הוא הבאת התקנות כלשונן
ונסיון ללמוד דרכן על ההיבטים השונים של הנושא הנחקר.

מקורות:

456
המשפחה בקהילה היהודית בפולין במאות
השש עשרה עד השמונה עשרה
מבוא
את המשפחה כתופעה חברתית אפשר לחקור מכיוונים שונים. כל כוון נותן היבט אחד של התופעה וביחד הם נותנים תמונה כוללת ומקיפה.
האמצעים המקובלים והמוכרים כיום הם כלי המחקר האקדמיים כמו ראיונות, היבטים פסיכולוגיים. כלי אחר הוא הכלי הספרותי בין שמדובר בספרים ומחזות. עדויות ספרותיות מוצאים למכביר לא רק כיום אלא גם במאות הקודמות.
עדויות ספרותיות מוצאים למכביר לא רק כיום אלא גם במאות הקודמות.
בקהילה היהודית במאות 16-18 הכתיבה הספרותית ככלי ביטוי וכאמצעי הבא לשקף תופעות חברתיות שונות כמעט ולא הייתה קיימת. המקור היחידי המתייחס למשפחה, אלה הם תקנות שונות שחוברו על ידי מנהיגי הקהילה ומטבען של תקנות אלה שהן נושאות אופי משפטי.
מכיוון שחוקים משפטיים באים לפתור בעיות חברתיות שונות הרי שאפשר ללמוד מהן על מושאיהן. אם למשל בעקבות קביעה משפטית מתקבלת החלטה שבעקבות גירושין מי מהילדים יהיה אצל ההורים ומספר הביקורים של אחד ההורים אצל הילדים לשבוע או איסור מפגש איתם בכלל, אפשר ללמוד מכך על תפקידם של הורים ספציפיים אלה כסוכני
סוציאליזציה ומחקירת סך ההחלטות המשפטיות על מקרים דומים, על הורים כסוכני סוציאליזציה מתקופה נתונה.
סך התקנות מתייחסות להיבטים שונים של המשפחה היהודית במאות 16-18 הוא מצומצם מאוד. אין הוא יכול להשתוות לנפח החומר הכתוב שקיים היום ולכן אין הוא יכול לתת את מלוא התמונה הכוללת, אולם הוא יכול לתת איזו שהיא תמונה בבחינת הצצה לתוך עולם זה. בעבודה זו ננסה להציץ לתוך המשפחה היהודית בתקופה זו. מבחינה
מתודית, מה שייעשה בעבודה זו הוא הבאת התקנות כלשונן ונסיון ללמוד דרכן על ההיבטים השונים של הנושא הנחקר.
מעמד ההורים באשר לנישואי ילדיהם
תקנה קס"ד משנת שצ"ד: "גם זאת קבלנו ומצאנו ועלינו לאשר ולקיים בזאת שאיזה איש ישדך את ביתו לאיזה איש. שף שהבתולה לא לעשה ק"ס על השידוך ההוא, רק אביה ישדכנה, הן בקהילות והן בירידים או בכ"מ שהוא, דינו כאילו שהבתולה עשתה ק"ס ואביה חייב קנס ולא תועיל לו שום תביעה וטענה שהבתולה ממאנת. כך יתומה ב"מ לא תשדך
כ"א ברצונה כנהוג כבר. והדבר הזה יוכרז בכל קהילה כדי שכל אישה ואשה יהי מותרה ועומד וגם הערבים יהיו חייבים בקנס".1
תקנה קס"ר משנת שצ"ד: "בחורים שלא הגיעו עדיין לק' שנה ומתקשרים לישא אישר בלי ידיעת ורשות קרוביהם והוריהם, אז אותם התנאים בטלים והערבים פטורים לגמרי".2
תקנה יז'/1 23: "גיל נישואיהן של כלות בנות לאבות קבצנים מב. מי שצריך לערך כסף (כנס הסיים) אין להשיא את ביתו עד שתהא בת ט"ו שנים בחרם גמור ובקנס כפי ראות הראשים גם העונש שהקהל והקרובים לא יתנו מאומה לעזר ולסיוע. וכל מי שנצרך כנ"ל אין לו לעשות לביתו בגד של משי כתונת או זה' (זהב) בעונש הנ"ל. וגבאי כל
עיר ועיר אל יתנו מאומה לעזר עד שיחקרו תחילה אם לא עבר התקנה הנ"ל."3
תקנה יז'/1 19 - הגבלות החלות על חתנים צעירים. "לב. בחור אשר איננו בן שמונה עשרה שנים שיתחתן בזיווג בלי ידיעת אביו, או קרוביו אם אין לו אב (ין בן ממש 1) ואין במעשיו כלום".4
מתקנות אלה אפשר ללמוד שלהורים הייתה עמדה מכרעת וכמעט טוטלית באשר לבני הזוג או לבנות הזוג של ילדיהם. לילדיהם כמעט ולא הייתה שום עמדה משלהם ביחס לבני או בנות הזוג שאיתם יחיו. אלה נקבעים עבורם. קיימת אפילו הררכיה ברורה ביחס לקובעי גורלם. לאמהות אין מה להגיד בכלל בנדון. הגורם הקובע והבלעדי הוא האב ובאם
האב נפטר, הרי מי שקובעים הם קרובי המשפחה.
מתוך קנה יז/1 19 אפשר להבין שבביטוי "או קרוביו" הכוונה היא לקרובים מדרגה ראשונה לאב, קרי הסבא או אחיו של האב. נישואים ללא היתר אינם תקפים מבחינה משפטית. ישנם הבדלים ביחס לגיל ה נישואין של הבנים במקומות שונים. יש מקומות בהם הגיל הוא 18 שנה וישנם מקומות בהם הגיל הוא 20 שנה. ולגבי בנות הגיל הוא נמוך
יותר.
בתקנה יז'/23 הגיל המינימלי במקרה ספציפי זה הוא 15. ואפשר בהחלט להבין שהגיל יכול להיות נמוך יותר. באשר לשידוך בנות, אם האב שילם דמי שידוך בעבור ביתו והיא ממאנת האו נושא בתוצאות. דמי השידוך תקפים. ההקלות היחידות הן לגבי יתומות וכנראה שהייתה איזו שהיא נורמה - אולי התרככות מסויימת של החברה לא להכביד
יתר על המידה על בנות צעירות שגורלן הביאן לידי כך שהן תהיינה ללא אב, כבר מגיל צעיר. מכל מקום התמונה המצטיירת היא של חברה פטריארכלית נוקשה ביותר.
תקנות לשון הרע
שנת שמ"ח - "אכן ברי ההוא, שהוועד אמנם תקן תקנות נגד הוצאת לעז - אלא שאיננו יודעים מתי - שכן אנו מוצאים בתקנה של ועד מדינת ליטא משנת שפ"ג: "שדכנים שיעלו מום במשפחות וביחוד להבאיש ריח הבריות יעמידו ע"פ תיקון מדינת פולין ודתו" (פמ"ל סע"י ל"ו). גם ר' אליעזר מניא באגרתו הנ"ל תולה את הקולר בשדכנים ועל
הכל השדכנים סרסורי עבירה אינו(ן) סרים סוררים הולכי רכין משחיתים".5
תקנה יז'/א/30 - "ינהגו בתקנות הנעשות בטישוויץ ויתר פרטי התקנות כפי תקנות הארצות דש"ן לפק'. והמקדש בתולה או אלמנה וגרושה או המוציא קול קידושין (המוציא לעז עליהן) עליהם הוא מחורם ומנודה ולקין אותו הן ע"י יהודים עו ע"י ערלים והקהל מחוייבים לסייע לפוטרו כרצונו... החתן יתן משך נדוניא שלו מכל מה שהכניסו
לו הוא והיא הן ממזומנים הן מתכשיטין מכל מאה רביעית זהוב לצדקה והחזן יתן לו מי שברך".6
יז'/ו/24 - עונש לפוגעים במעמד הנישואין. "מג. איש כי יזוד לשלוח בעולתה ידיו לפרוץ גדר בישראל, לקדש אשה או בתולתה שלא לפני עשרה ובחופה, האיש עוש רע הזה וגם העדים אשר הוציאו לעדות הקידוש'(ין) יהיו מוחרמי' ומנודי' בשני עולמו' וחטאם לא תכופר. והב"ד ירדפו החטאי בנפשותם למתחם על העמוד ולהלקות ארבעים בלי
פדיון לייסורים ולרדת בכל מיני ייסורי' ונדוי' למגדר פרצות הרבה".7
הקהילה היהודית התייחסה בצורה קשה ביותר ובלתי סלחנית כלפי מי שהוציא דיבתה הרעה של הכלה. לא היו מוכנים לסלוח לכל מי שפוגע באיזו שהיא צורה בנערה המובאת לחופה. מהחוקים המובאים כאן עולה שהכוונה היא הן לגורמים פרטיים והן לשדכנים. באשר לשדכנים מתייחסים ללשון הרע שהם מוציאים על משפחות המחותנים. הקמת משפחה
היה נושא כה רגיש וחשוב ביותר שלא יהיו מוכנים לקבל כל נסיון שהוא של פגיעה במוסד הנישואין.
באשר לשדכנים הם נענשים פעמיים הן על ידי המדינה והן על ידי הקהילה. המשפט "ייעמידו על פי תיקון מדינת פולין" מראה שגם בחוקיה של פולין היו התייחסויות להוצאת לשון הרע ומנהיגי הקהילה ניצלו זאת כדי להעניש את אותם שדכנים שפגעו בנישאים.
באשר לגורמים פרטיים הרי שהקהילה גם פגעה בהם פיזית באמצעות מלקות וגם באמצעים חברתיים ע"י נידוי והחרמה. יש כאן מיקוריאציה על החוק המקראי של "עין תחת עין, שן תחת שן". באותה מידה שאדם מסויים בייש כלה ופגע בנישואיה, כך גם הוא מבוייש בעצם העובדה שמנדים אותו גורמים לו להיות מבוייש ולא רצוי.
נדוניה
שנת שפ"ד, "קיג' - באם שירצה להשיא בנו (או ביתו) לא יתחתנו עמו ע"א דווקא שלא יתן לנדוניה יותר מסך והמאתיים זהובים פוליש
(השווה לב טוב, הלכות צדקה: "ויען אין יתומה דארץ חתונה האבן גיט מען אר פיפציג גילדן") והמאתיים הנ"ל יהיו מקרובים שנתנו לסיוע ואם יכניסו יותר ממאתיים זהובי, אף שיתנו הקרובים, הנדוניא, אזי אותו המוותר על המאתיים מחויב החתן להחזיר הכל וליתן לב"ח, אף שהחיתון נעשה. ואם יעבור החתן ויגמור השידוך מחויב
להחזיר הכל וליתן לבע"ח הן בתוך המדינה והן בחוץ ממדינה.".8
"קיד' - הכניס ביתו ובתוך רביעית שנה אחרי החתונה נעשה בורח יקחו בע"ח הנדוניא מהחתן. ואם נעשה בורח אחרי ד' ימים, אחרי שהכניס בנו או ביתו אין לבע"ח כלום".9
יז/א/29 - תקנות לחתונה.
"ליתן שכירות לבעל המרחץ מכל מאה (זהובים של נדוניה) ד' גדולים וכלה ביום חתונתה ג' גדולים מכל מאה ומכאן ואילך כשאר הנשים.
שכירות הבעטרין (מקבצת נדבות) ובשם סרוורן (משרתת) מבל הסעודה ה' גדולים ומחתן וכלה כלל וכלל לא.
שכירות רבנים חזנים ושמשים מכל מאה זהובים ב' זהובים ממאה ראשונה עד מאה אחרונה הכל בשווה. ואין חילוק בין תושב לנכרי וסדר החלוקה של ב' זהובים לכל מאה יהי בזה האופן החציה לרבנים, ורביע לחזנים ורביע לשמשים חתונה מבה"כ לבה"כ החתן ילך אחר אבי הכלה ובעל אבדה מחזיר על אבדתו ואם הכלה היא מעיר אחרת תלך אחר
החתן שבהכ'יון שלו".10
יז/ג/24 בעניין שידוכים מחוץ לפוזנא. שנת שצ"א.
"קנח' התקנה שנתקנה עתה מחדש (שהסכמת הקהל לנישואים קשורה בהענקת עירונות) שלא להתחתן עם בני המדינה (היינו, אנשים מערי השדה) רק כשניתן לנדוניא ארבע מאות זהו' (במזומנים, לסכום של נדוניה אין צורך בהסכמת הקהל) תקנה זו תעמוד על עמדה וראוי לחזק אותה להיות כיחד בל ימוט לעולם, אך ורק באופן שהקהל יצו' מחוייי'
לצרף אליהם לב' אנשים אחר החם תכף בצירוף המאור הגדול אב"ד וריש מת'בתא מהרר"ח".11
בנוהג המקובל הוא מתן נדוניה לחתונה הן מצד החתן והן מצד הכלה.
וישנם תעריפים מדוייקים כמה לתת. ראוי לציין את המשפט "והמאתיים הנ"ל יהיו מקרובים שנתנו לסיוע". מדובר בסכום גדול והייתה הכרה בכך שהורי החתן לא תמיד יכולים לעמוד בכך. לכן מחובתם של בני המשפחה להשתתף בנדוניה, אבל אם החתן מוותר על הנדוניה הוא חייב להחזיר את הכסף במלואו לבעלי החוב.
בעוד שהתעריף המקסימלי לחתן הוא 200 זהובים, הרי עבור הכלה הוא 50 זהובים. אין שום התייחסות מצד התקנה על אפשרות שהכלה תוותר על הנדוניה. יש בכך מין אפלייה לטובה של האישה עם נישואיה. ישנה גם התייחסות לאחריות האב כלפי הנדוניה.
אם מסיבה כל שהיא האב עזב את הארץ לאחר שלוש שנים על הבן שהתחתן להחזיר את הנדוניה לבעלי החוב. אאם האב עזב לאחר 4 ימים הבן לא מחזיר את הנדוניה וההגיון הוא בכך, שלאחר 4 שנים ממועד החתונה, הבן הצליח להתבסס והוא יכול להחזיר את הכסף ואילו לאחר 4 ימים, ברור שהוא רק בראשית דרכו ואי אפשר לקחת ממנו שום כספים.
חלק מסויים מכספי הנדוניה, וזה נקבע בצורה מדוייקת ביותר הולך עבור כל נותני שירותים לחתונה כמו רבנים, חזנים ושמשים.
בפוזנא למשל התקבלה תקנה המונעת נישואים עם יהודי המדינה והסיבה לכך היא כנראה דמוגרפית. מספר יהודי הקהילה במדינה היה קטן מאד ורצו להימנע מנישואים תוך משפחתיים. גם בתוך המשפחה המורחבת ולכן נקטו בכל האמצעים להגדלת הקהילה. אבל גם אם התקיימו נישואים בין חברי הקהילה נקבעה לכך נדוניה גבוהה מאד - 400
זהובים.
תעריף גבוה זה נקבע במכוון. כדי לצמצם למינימום נישואים תוך קהילתיים. באשר לסכום הניתן לנותני שירותי החתונה היו גם מקרים יוצאים מהכלל. תקנה יז/ו/29 דנה בכך. זאת תקנה בדבר פטור עניים מתשלום דמי חופה.
"נ. איש עני ורש אשר יקבל מן הצדקה עזר וסיוע לנדוני' בו אין להאב"ד לוקח מאומה דמי חופה, ולחזן ולשמש יתנו חצי חק (תנה) ההכנסה שלהם ומגיע לפי שיעור הנדוני'".12 המקרה היוצא מן הכלל כולל את אותם עניים שאין באפשרותם לממן את החתונה. נותני השירותים מקבלים מחצית מהתעריף. התקנה אינה מציינת מהו מקור הכסף, אך
סביר להניח שתשלום זה בא מקופה ציבורית.
סעודת אירוסין
שנת תי"ט - תקנה כלה (אירוסין)
"בהתאסף האלופי מנהיגי הקהילה יצו' לפקח ולעיין בענייני הסעודות שלא לבזבז ממון יות רשל(א) לצורך, בכך על פי תקנות הארצות שנעשו ביריד גרמניץ לובלין תי"ט ועלתה הסכמת האלופי להחמיר ולא להקל, דהיינו: מי שין לסכום שני זהו' הרשות לעשות סעודת ברית מילה על חמשה עשר אנשים, ומי שיתן לסכום ארבע זהו' יעשה סעודת
ברית מילה על עשרים אנשים, ומי שיתן לסכום שישה זהו' הרשון לעשות סעודת ברית מילה על עשרים וחמישה אנשים, בתוכם הרב ודרשן וחזן ושמש, חוץ ארכי ופרחי הבאים לקבלתינו לפי שעה לאכסניא.
ועכ"פ בתוך כל עשרה אנשים יהיה עני אחד. ועל סעודות נישואין, יהיה הרשות ביד כל אחד מהשלושה חלוקות כנ"ל להוסיף לחמישה אנשים, דהיינו מי שיתן שני זהו' הרשות לקרוא עשרים אנשים וכן למעלה, ואסור לשמש לקבל שום פוסטר עד שיהיה חתום בחתימת יד האלוף הפרנס החודש יצ"ו, אשר יהיה בימי' ההם באיבוד שמשות שלו. וסעודת
אירוסין או סעודות בר מצווה לא יוכלו דהיינו אינו רשאי לקרוא יותר מעשרה אנשים".13
מנהיגי הקהילה ידעו לאשורו את מצבם הכלכלי הקשה של היהודים שהיו נתונים למרותם וקבעו כמה כסף יוצא לאירועים והתעריפים היו מוגדרים. ההקלה היחידה הייתה לגבי נישואים. תקנה זו המשווה בין תעריפי בר מצווה לתעריפי חתונה קובעת כמה אנשים מותר להזמין לכל אחד מאירועים אלה.
בחתונה מותר להזמין יותר אנשים אם כי לא בצורה מוגזמת. סך הכל עו חמישה אנשים לגבי כל אחד מהתעריפים המצויינים. משעה שהמצב הכללי במדינה החריף, הרי שהוצאה תקנה שצמצמה את מספר המוזמנים וכפועל יוצא צומצמו גם הוצאות האירוע.
מעמד האישה לאחר החתונה
משעה שהאשה התחתנה הרי שעל פי הגישה של יהדות פולין יש לה גם מספר זכויות כמו:
"קב' - כתובת אלמנה קודמת לבע"ח מן קרקע מן מטלטלין. אף אם לא תפסה. דהיינו לבתולה סך שק' ולאלמנה ק"ס זהו' קדימה. המותר אם הניח בעלה קרקעות היא קודמת על כל מה שהתברר שהכניסה לבעלה, אבל במטלטלין היא כשאר בע"ח ליטול חלק כחלק ואפילו אם תפסה או אם יהי' בע"ח תופס. דינם שווה ועכ"פ אין לאשה שום זכות במטלטלין
כ"ז שיש לקרקע כי לעולם לא תיטול קובע בראש".14
יז/ו/29
"עא. אותן אנשים נוכרים הבאים לארץ ליטא ורוסיה, להיות מלמד או לעבוד בשרות, אין להחזיקם במדינה יותר משתי שנים, עד שיהא בידו כתב הרשאה מאשתו ומקרובי אשתו שנתנו לו רשום לעמוד חוץ יותר משתי שנים".15
תקנות אלה מתייחסות לשני תחומים והם רכוש וניידות הבעל. באשר לרכוש במקרה של עימות עם בעלי חוב התקנה מתייחסת לשני סוגי רכוש והם קרקעות ורכוש מטלטל. במקרה של מטלטלים זכותם של בעלי החוב קודמת, אך לא במקרה של קרקעות. כאן זכותה של האישה קודמת וזאת מהסיבות הבאות:
קרקע אי אפשר להבריח. אם הבעל בורח או נפטר הרי שחייב להשאר בידי האישה ציוד בלתי מתכלה שאותו תוכל לממש בשעת הצורך כדי שתוכל לפרנס את עצמה ואת ילדיה.
התקנה השניה באה למנוע מהבעל אפשרות להעלם בלי להשאיר עקבות. אם הבעל הולך לשמש בהוראה או בכל תפקיד אחר במקום יישוב אחר הוא חייב לקבל אישור לכך מאשתו ומבני ביתה. וגם זכות לתקופה מוגבלת של שנתיים והסיבה לכך שלא יתרחק יותר מדי מאשתו ומילדיו. בכדי שלא להגיע למצב של הריסת המשפחה. אין הוא יכול לקבל אישור
זה מבני משפחתו, שהרי הם יכולים להיות צד אינטרסנטי. עלול להיווצר מצב שבו הם מטכסים עצה יחד איתו כדי להביא לפירוק המשפחה שהבן הקים מאחר ונישואים אלה לא מוצאים כן בעיניהם.
מוסד השדכנות
מכיוון שהקהילות היו קטנות ומפוזרות ברחבי המדינה, הרי שהקשרים בין הקהילות היו קטנים יחסית (להוציא את הסוחרים היהודים שמתוקף תפקידם היו בתנועה כל הזמן) וקשרים בין צעירים היו מועטים גם כן, הרי שבהכרח מפגשי היכרות בין בחורים לבחורות לא היו מרובים. היה צורך במסגרת מתווכת שתביא להכרות ביניהם ולנישואים
ומי שמילא פונקציה זו היו השדכנים ולפונקציה זו בגלל חשיבותה הרבה היה מעמד חברתי ומשפטי מוגדר ביותר:
"והמשודכים לא יפרעו רק שדכנית אחת. ודווקא בזמן החתונה,  אך התוצאה שיברר השדכן שהוציא, יתן לו תיכף ומיד בשעת כתיבת התנאים ואח"כ ינוכה לו בשעת החתונה משכר השדכנות והמשודכים המה נאמנים ע"פ הטלת חרם מי ומוהי' השדכן או המתחיל או הגמר מכל וכל כל זמן שהמשודכים אינם קרובים קורבנות פסות. והמתחיל יקבל שלוש
אחד, והגומר ב' שלושים אבל אם המשודך פסול מהשדכנים אז אינו נאמן כי אם ע"פ שבועה בנקיטות חפץ או מן הספרים קטנים. כמו סידור וחימוש וכיוצא בזה.
ואם עבר רביעי שנה והמתחיל מתרל לדבר דבר ובענין זה השידוך, אז יהא מתחיל מסולק מכל וכל. ויכול המשודך להכניס שדכן אחר בתנאי שצריך המשודך להתרות בשדכן שיהא מתעסק בענין זה כשהוא עמו בעיר או קרוב לו, ואז כשהשדכן מתרשל יכול ורשאי כמשודך להכניס שדכן אחר. אבל בלי התראה לא. ואם המשודך השיב בפעם השיב להשדכן
בפעם הראשון שאין בדעתו לעשות השידוך, באופן שהשדכן הלך לו כי נואש הוא, ובתוך רביעי שנה עשה שידוך ע"י אחר, והשדכן הראשון טען נאמר: "לא הגדת לי שבדעתך לעשות שידוך הזה ואני הייתי גומרה גם כן ואתה ברמאות עשית לו. אז התקנה כן הוא: אם השדכן השני אין שום קרוב לשום אחד מן המשודכים, נאמנים המשודכים לומר על
אמונתו שלא עשו זאת ברמאות כך הראשון התרשל. ויקח הראשון (יק) שלישי ועכ"פ צריך שיהא השדכן משתדל על ב' הצדדים לומר להזכיר שך הנדין ודומה כמה רוצה ליתן לבנך או לביתך (וכו'). אבל אם השדכן לא עסק בשדכנות בב' הצדדים ולא הזכיר הסך הנדן הנ"ל, לא יקבל שום פרוטה אחת מהשדכנות וכל זה במדינות מעהבין. בשאר מדינות
יהי' לשדכן זמן חצי שנה. ואחר כך הוא מסולק מכל וכל אחר שיעשה לו התראה כנ"ל."16
צורת התשלום לשדכן היא בתשלומים עם כתיבת התנאים סכום אחד וממה שכתוב בתקנה זו הכוונה כנראה שבשלב זה השדכן מקבל שליל מהשכר השידוך ולאחר מכן עוד שני שלישים.
קיימת עדיפות לכך שהשדכן יבצע את משימתו במלואה אך אם הוא מתרשל בעבודתו, אם השדכן מתרשל במשימתו, מזהירים אותו שאפשר לקחת אחר במקומו. אם הוא ממשיך להתרשל אפשר לפטרו ללא הודעה מוקדמת. לגבי אנשים שביצעו שידוך, שעה שאין זו פרנסתם לא משלמים.
סיכום
מאותם מעט מקורות שמתייחסים למשפחה אפשר אם כן לבנות תמונה כל שהיא לגבי מוסד המשפחה והדרך להקמתה. על מנת שהתמונה המצטיירת תהיינה נאמנה במידת האפשר למקור נלך מהסייפא.
בני זוג לא היו מכירים מרצונם החופשי. הגורם הדומיננטי בבית היה האב והוא שהיה מחליט מתי להשיא את ילדיו. לדם כך הוא היה נעזר על פי רוב באנשים שזאת הייתה פרנסתם - שדכנים. על דרך עבודתם כמעט לא נמסר שום דבר, אך סביר להניח שהם היו פועלים בעיקר באירועים שונים ומנסים לקשר בין בני זוג פוטנציאליים או שהיו
עוברים מבית לבית אם כי היו מקרים בהם היו מציעים שידוכים בשווקים כפי שמצויין בתקנה קפג משנת ת"ב:
"בענין השדכנות כל שידוך שנעשה ונגמר בירידם".17 בני הזוג היו צעירים מאד בזמן נישואיהם בגילאים 15-18 ואסור היה להם בשום אופן להמרות את פי האב. וההכנות לטקס החתונה היו נעשות במספר שלבים והם אירוסין, הנדוניה והחתונה עצמה שהייתה מלווה בסעודה.
הסכמי הנישואים נעשו ונוסחו כך שלבני הזוג יהיה סכום כסף להתחיל את חייהם. לאחר החתונה מעמד העישה, משתפר בצורה משמעותית אם הבעל עוזב את הבית לצרכי פרנסה הוא חייב לקבל את הסכמתה והסכמת בני משפחתה ובמקרה של מוות במקרה ולבעל היו קרקעות הם עוברים לידיה.
מקורות
1. הלפרין, ישראל., פנקס ועד ארבע ארצות - ליקוטי תקנות ורשימות, הוצאת ביאליק, 1945, עמ' 58.
2. שם עמ' 59.
3. ציגלמן, שמואל ארתור., יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח (1648), מרכז זלמן שזר, 1990, עמ' 589.
4. שם עמ' 588.
5. הלפרין, שם עמ' 5.
6. ציגלמן, שם עמ' 468.
7. שם עמ' 589.
8. הלפרין, שם עמ' 46.
9. שם שם.
10. ציגלמן, שם עמ' 488.
11. שם עמ' 527.
12. שם עמ' 591.
13. הלפרין, שם עמ' 909.
14. שם עמ' 47.
15. ציגלמן, שם עמ' 59.
16. הלפרין ישראל., תקנות מדינת מעהרין (ת"י-תק"ח), ירושלים: חברת מקיצי נרדמים, תשי"ב, עמ' 54.
17. הלפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, עמ' 68.

תגים:

מסורת · פולין · יהודים · היסטוריה · אנתרופולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המשפחה בקהילה היהודית בפולין במאות ה16-18-", סמינריון אודות "המשפחה בקהילה היהודית בפולין במאות ה16-18-" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.