יגאל תומרקין-אמן כמבקר חברתי

תקציר העבודה:

תוכן העניינים:
הקדמה
מבוא
ילדות, התבגרות, ערכים
תומרקין - ראשית ההתפתחות האמנותית
ניתוח עבודות "מחאה"
פורטרט של האומן כלוחם צעיר (1965-1966). יציקת ברונזה. 80 ס"מ.
פנדורה (1965-1966). יציקת ברונזה. 125 ס"מ.
הכניסיני תחת כנפך. פלדה. 110 ס"מ.
קרב סן רומנו. פלדה ונשק, (1968).
אנדרטת ביג-צ'יף בקרית שמונה, (1968).
פטיש גדול. עץ זית, אדמה, תיל, טלית (1976).
אנדרטת שובך היונים בשילה. פלדה (1978).
סיכום
ביבליוגרפיה

יגאל תומרקין, אשר נולד בגרמניה ב1933, הפך עם השנים לאמן הבולט ביותר בפיסול הישראלי. כל תושב תל אביבי, וכמעט כל תושב ישראלי נתקל ומכיר חלק מיצירותיו. שכן מחד, תומרקין הוא הקול הקורא כנגד הממסד הממשלתי, חברתי, צבאי דתי, אך מאידך מצליח הוא להתקבל בהבנה על ידי חברי אותם הממסדים; התוצאה היא שתומרקין עצמו הפך למעין מוסד אמנותי ישראלי המשאיר את חותמו, לטוב ולרע, בכל רחבי הארץ. אם באנדרטאות, אם בגני פסלים, או אם במאמרים המעוררים הן בוז והן אהדה, תומרקין הצליח להחדיר את עצמו אל תוך התודעה הישראלית, ובוודאי אל תוך התודעה האמנותית של ארצנו.

תומרקין מייצג דברים שונים לאנשים שונים- ולרוב על פי נקודת השתייכותם לספקטרום הפוליטי. "מאפיונר שמאלני", "תבוסתן", "עוכר ישראל" מחד, ו"קול השפיות", "דובר אמיתות" מאידך. הסיבה לכך ברורה: תומרקין הוא לרוב אמן מחאה, מפנה הוא את חציו המחודדים אל הפרות הקדושות של החברה הישראלית במטרה לפגוע בהן. תומרקין, במונחים של היום, הוא איש שמאל מתון, אשר חש רגשי כבוד לערכים הבסיסיים של מדינת ישראל, אך לא לגלגולם הנוכחי.

כמבקר של החברה הישראלית, אין תומרקין פוסח על אחד ממאפייניה הבולטים ביותר- המיליטריזם. הצבא, ככלות הכל, הוא עדיין המוסד החברתי הישראלי הגדול ביותר; רובם המכריע של גבריה ונשותיה של המדינה עברו הכשרה צבאית, ובילו חלק ממיטב שנות נעוריהם בצבא; המדינה כולה מהווה מכונת מלחמה והגנה משומנת- במילים אחרות, אין כוח אחר אשר עיצב את הישות הישראלית באותה המידה כמו המלחמה. מלחמה, ככוח חברתי, יוצרת את המוסדות, הקונספציות, ההבנות ואפילו הגיון המיוחד רק לה, שכן מלחמה מודרנית - ההרג והכתישה הממוכנת של בשר היריב- אינה הגיונית במונחי היום יום. על פי תומרקין, נדמה לעיתים שישראל כבר חייתה במלחמה כבר זמן ממושך כל כך עד שההיגיון המעוות והאלים המאפיין אותה, הפך לנורמה מקובלת, עד כי אין עוד משגיחים במגרעותיה.

במאמר זה, אם כן, נעקוב אחר התפתחותו האישית והאמנותית של יגאל תומרקין והסיבות אשר הביאוהו ליצירתו, נציין את עמדותיו הפוליטיות והחברתיות והדרך בה הן מתבטאות באמנותו, ולבסוף ננתח מספר מיצירותיו הבולטות. הציניקנים יוכלו על כך שאין בזאת יותר משום ניסיון במיזוג פסיכולוגיה חובבנית ואמנות. על כך נשיב שמקורותינו הם בעיקר כתביו של תומרקין עצמו (הפסיכולוגיה החובבנית היא, אם כן, של תומרקין ולא שלנו) מביקורות אשר נכתבו עליו על ידי אויביו, חבריו ועמיתיו, וראיונות עמו.

הערת מערכת: העבודה אינה כוללת צילומים של הפסלים.

מקורות:

רואה כניצחון לאומה הישראלית כמנגנון צבאי, אך ככשל כחברה מוסרית. זאת כיוון שתומרקין רואה את עתידה של ישראל כפונקציה של הצלחתה במציאת נוסחת פשרה ודו קיום עם שכינותיה הערביות, ויותר מכל, עם האוכלוסיה הפלסטינית. אמונתו בנוסחת אדמה עבור שלום, והפיכת הגדה המערבית למקום מושבה של מדינה פלסטינאית היא ארוכת
ימים, כבר ב1978 הוא כתב מאמר וש"מדינה פלסטינית קום תקום":
"כפי שהדבר הוא בידיהם, כך הוא בידינו. במקום לשנוא לחשוד , עלינו להבין: הם שכינינו, לטוב ולרעף ומוטב לשבת איתם ולהידבר. אין טעם בפאראלציות על פי התנ"ך, ביישובי דמה ובהצהרות מטורפות וסותרות. התעלמות ממצבינו הפוליטי והכלכלי רק מקרבת את קיצה של מדינת ישראל. . . "
עם הימים עמדתו הרדיקלית, לכאורה, נתקבלה כמה שהיא- הכרה במציאות פוליטית. תרבותית, וכלכלית של הארץ בה אנו חיים.
האידיאולוגיה הפוליטית של תומרקין בה דנו מעלה מספקת את הרגש והרציונל מאחורי אמנותו. ברם, לא כל אומן, אף אם יש לו דיעות פוליטיות נחרצות, הופך לאומן מחאה. לאומן המחאה אידיאולוגיה אסתטית-פוליטית שונה. בעוד שאחרים יצאו להפגין, הוא יוצר; בעוד שפעולתם של אחרים תסתכם בהצבעה בודדת בקלפיות אחת ל4 שנים, הוא
בוחר לפסל את הפסל אשר ישפיע עליהם בדרכם אליהן. האידיאולוגיה האמנותית של תומרקין היא זו שממזגת בין הפרסונה הפוליטית והיד היוצרת.
על פי תומרקין, על האומן לדרבן את קהלו לשינוי חברתי ופוליטי. כאשר הצופה רואה את עבודתו של האומן, היצר לפעול צריך להופיע בו; גם הוא צריך לחוש בלהבת המחאה, ולמחות בעצמו. על פי תיאוריה/פילוסופיה/ אידיאולוגיה זו, תומרקין יוצר. הוא מתאמץ לגעת בנפשותיהם של המספר המרובה ביותר של אנשים, שכן אין הוא מסתפק
בצקצוק לשון אוהד מצידה של קהילת מבקרי הגלריות, אלא ברצונו להשפיע על חשיבת הקהל הרחב. הוא בונה אנדרטאות, פסלים סביבתיים, ויצירות ענק בכדי להגשים את מטרת האומן שלו:
"על האומן למחות ולהלחם את מלחמת הגוף שנכחד, עליו להלחם בסכנת הביורוקרטיה המתגברת. . . על האומן הפלאסטי ולהציב סמלים חזותיים, לשיר את שיר המאה ה20, להחדיר את ערכיו לערים המכוערות, עליו ללחום ועליו לחנך. ."
באופן אישי, אידיאולוגיה אמנותית זו עוזרת במיצוי עצמי מצידו של תומרקין. יצירת האמנות, על אף גודלה אדיר המימדים, ועל אף הקשר שהיא יוצרת עם אלפי אנשים, היא עדיין חוויה אישית-פוליטית לדידו של תומרקין:
" מאחר ובאמנותי אני אגואיסט, אני משתדל יותר מבחינה חברתית. אני אומר לעצמי, אתה צריך לעשות דבר טוב. עוד לא עשיתי את הדבר הטוב. גם הדחף לעשות דבר טוב הוא באיזשהו מקום פרי אי שביעות מן הקיים. אתה מבקש לתת ביטוי מלא לדרך שלך."
תומרקין - ראשית ההתפתחות האמנותית
פרקי יומניו של תומרקין מספקים אינפורמציה ממקור ראשון על התפתחות תפיסתו הויזואלית. השנים הידועות כחווייתו האירופית- שנותיו כאומן גולה בברלין, אמסטרדם, ופריס- היו, מבחינה זאת, השנים הפורמטיביות בפיתוח הגישה הקונספטואלית של תומרקין לאמנות בכלל ולפיסול בפרט. כאן נתייחס בעיקר לאלמנטים החשובים ביצירת
האווירה והמסר אותם פיתח תומרקין.
ב1962 החל תומרקין מתייחס לקנה המידה של העבודה ככלי ביטוי. על פי הסביבה בה מוצב הפסל קובע האומן את אמות המידה על פיהן יעבוד, ועל פיהן ישפוט הצופה את הרושם המתקבל מהיצירה. סביבה עירונית, נוכח תומרקין לדעת, מספקת לצופה קני מידה להשוואה. כאן, הפסל זקוק להדמות בגודלו לאובייקט שקונוטציות ממנו רוצה האומן
להעלות ("בעיר קיימים עצמים. . . הפסל אינו מסוגל לבנות מודל של אחד על אחד. הוא יכול לשער, לומר "כמו"- כמו מכונית, כמו בית."). מאידך, על הסביבה הטבעית קשה יותר לאומן להשאיר את חותמו, שכן תווי הנוף הטבעיים מגמדים את כל יצירות האדם חוץ מהגדולות ביותר. על כן נזקק האומן ליצירה בקנה מידה מאסיבי בסביבה זו.
1965 -אפקט אמנותי ופסיכולוגי עז נוצר עם השימוש באובייקט מסויים מעבר לפונקציה המקובלת עבורו (. . . ביקשתי לשלב במסגרת הסטאטית הנתונה חומרים וצורות רבים ומגוונים. שילוב זה גרם לביטול ביטוים הפונקציונאלי הראשוני.") תומרקין מנסה לשבור את הדימוי הקונבנציונאלי ולפתוח "דלת" דמיונית למשמעויות הנרחבות יותר
ביצירה; לגרום לאובדן האסוציאציות הקשורות בחפצים בהם הוא משתמש. מגוון האובייקטים בהם הוא משתמש הוא עצום ואף כולל "[. . .] חומרים שלא בנקל יוותרו על תפקודם השגור. צריך לראות את יצירותיו של תומרקין כדי להיווכח עד כמה החומר מאבד בהם את "גסותו" ונהפך לתנועה חופשית. . . האיזון בין התפרצות לבין משמעת
חמורה נשמר כמעט בכל ציור."
גלגל השיניים שאיננו יותר גלגל שיניים, אלא חלק ממערך אסתטי, לוקח על עצמו משמעויות תוכניות מגוונות. האפקט הוא חזק במיוחד כאשר תומרקין, בחלק מיצירותיו, עושה שימוש בנשק. נשק, כאשר הוא עובר את אפקט-אובדן-המשמעות הוא חזק במיוחד. כותב תומרקין:
"הנשק משך אותי בגלל יופיים של חלקיו המכניים, החומר המצויין שבו הוא עשוי, כוחו האנקדוטי המרחיק את עדותו הרבה מעבר לפונקציה שלו."
נשק כאובייקט אסתטי מביא את הצופה לידי חוויה אמנותית יחודית: כאשר אנו נוכחים לדעת שתת המקלע המצוי לפנינו והמהווה חלק אינטגראלי משלמות אחרת, גדולה ממנו, מתנתקת (במידה מסוימת) הקונוטציה של הצופה עם משמעות האובייקט כשלילי. חוויה חיובית נובעת מכך- מעין ניצחון על האספקטים האכזריים יותר של חיי האדם- מעין
ניצחון על הנשק עצמו, הצלחה בהקניית חיוביות אף לשלילית ביותר מיצירות האדם. זוהי בעצם השאיפה הפאציפיסטית בהתגלמותה- אובדן משמעותם של כלי המלחמה.
האלמנט הדומיננטי השלישי ביצירותיו של תומרקין נוגע ליכולתו להביא להפגשה בין ניגודים עזים, דבר המביא לקונפליקט בולט ואנרגטי המשולב עם שלווה פנימית מסוימת (בצד הקונפליקט קיים גם דו-קיום בין האלמנטים השונים). אל רעיון זה הגיע תומרקין כאשר עבד עם ברטולד ברכט, אשר מביא אותו להבנה ש:
כוחה האמיתי של האמנות אינו קשור במושג השלמות, אחדות הצורה ומרכיביה, אלא בשילוב של צמד ניגודים. . . הצירוף של הגוף גיאומטרי ושל ווגטאליות (אורגניות ) פראית."
לבסוף, נצטט את נתן זך, אשר כותב על השפעתו הויזואלית של אפקט זה ביצירתו של תומרקין:
". . . הוא מפגיש את הציור עם הפיסול, את גלגל השיניים עם טביעת אמהות הדפוס, את המוגבה עם השטוח, את החומרי עם מה שאינו עשוי להיות חומרי בלבד, את האנטי-טבע עם "הטבע השני" שהוא יוצר לעצמו. . ."
ניתוח עבודות "מחאה"
פורטרט של האומן כלוחם צעיר (1965-1966). יציקת ברונזה. 80 ס"מ.
אחת מהבולטות מהיצירות בסדרת "הלוחמים" של האומן.
הפסל קטן ונמוך, יחסית, שכן הדמות נראית מצומקת, פצוע, ונכה. הגוף הוא גוש ברונזה יצוק אליו מחוברות יציקות של עצמים שונים: ראש מזוקן היצוק בדמותו של תומרקין, מעין סמרטוט לראשו, תת מקלע המחובר לרוחבו של "החזה" ו"נאחז בקתו על ידי יד יצוקה. קרביים עשויות עצמים שונים כגון צינורות ומוטות שונים, ולבסוף רגל
אחת, יחפה, מושטת קדימה.
הרושם הנוצר על ידי העבודה הוא עז, בלשון המעטה. ראשית, ראשו של הפסל מעורר רחמים. העיניים הכבויות, חזות הפנים האומרת הכנעה, וכיסוי הראש (המזכיר יותר מכל את כיסוי הראש המוכר מתמונות אינספור של חיילים על סף תבוסה), יוצרים את הרושם הזה יחדיו. הגוף מעורר רחמים אף הוא- שתיים מגפיו חסרות, והוא יושב, קטן
ומצומק ואוחז בנשקו (אנו רואים כאן שימוש אפקטיבי בקנה המידה)..
המחשבה בליבו של הצופה היא ראשית, "מה יכול היה לגרום לכך?". מוקש? פגז? מכות גרזן מכוונות היטב? שכן רק מלחמה מביאה לידי הרס הגוף באופן הזה, והגוף נותן את ההסבר לסבלם של הפנים: רק יד אחת ורגל אחת נותרו לו לפסל, ואף לא נעל לכף הרגל הנותרת. הוא יושב, גופו המרוטש הדבר היחיד אשר נותר בידיו הוא תת המקלע.
אין הוא יכול לירות בתת המקלע הזה, שכן בכדי להשתמש בו זקוק האדם לשתי ידיים. אך עדיין אוחז הלוחם בנשק- הנשק כבר אינו נשק אלא חותמת, הסבר, סימן היכר. "האחיזה בתת מקלע זה הביאה אותי עד הלום, הפכה אותי למה שאני, אני אינני אני בלעדיו- אינני כבר אדם."
רק בסיטואציה מלחמתית ניתן להתקל באדם אשר כבר איבד את חצי מגופו, אך נשאר אוחז בנשק, כסימן ההיכר האנושי האחרון, אדם שבכל סיטואציה אחרת כבר איבד כל משמעות.
תומרקין, על ידי שימוש בפניו שלו בראש הפסל, מפנה את תשומת ליבו של הצופה אל חווייתו שלו, אך מכיוון שידוע שתומרקין עצמו לא איבד את גפיו, מונחת דעתו של הצופה אל האספקט המטפורי של העבודה- השפעת המלחמה והצבע על הנפש. שמה אומר תומרקין כאן שמעצם הפיכת האדם לחייל מאבד הוא את צלם האנוש? על ידי ההצטרפות לכוח
הלוחם מאבד נאדם כל זהות אחרת פרט לזו אשר מקנה לו כלי נשקו ומדיו?
אם זו אכן כוונתו של תומרקין, הרי שיש בפסל זה סתירה בפניה של הקונספציה המיליטריסטית הישראלית, אשר שרדה ושגשה על לאוקטובר 73 - הרעיון שבצבא ובמלחמה מתגלות מעלותיו של האדם; בצבא ובמלחמה, ישנה התעלות הנפש, והתגלמות יכולת האינדיבידואל.
פנדורה (1965-1966). יציקת ברונזה. 125ס"מ.
עבודה זו היא דוגמה ברורה לעבודותיו של תומרקין מ66-69, עבודות בהם הגוף היצוק מהווה מעין קליפה לפנימיותם:
"מצד אחד הם מציעים פתרונות דומים מבחינות רבות לאלה שהצעתי במונומנטים הראשונים שלי. הם שומרים על עקרון הגוף ו/ או הצורה, המעוצבים כקליפה. קליפה זאת יוצרת מצבים של פנים וחוץ. היא מאפשרת חדירה של אלמנט אחר, ולעיתים מנוגד, לתוכה."
מוטיב הגוף הקרוע בולט גם בעבודה זו. עבודה זו אינה נותנת לצופה את ההתקשרות האישית אל האובייקט, שכן אין פנים אנושיות אליהן יכול הוא לתקשר. במקום, עבודה זו מציגה לצופה מנה גדושה של פחד, זעזוע, וחלחלה טהורה. הפסל נראה גבוה ממה שהוא באמת; שכן ניתן רושם של ניסיון התרוממות פיזית של האובייקט (הפסל נשען על
כף הרגל על קצות אצבעותיה). הפסל מורכב מיציקת ברונזה של רגליים ואגן ירכיים אנושיים; גוף אנושי מרוטש. הרגל הימנית עומדת על קצות אצבעותיה, בעוד הירך השמאלית מושטת קדימה. ברם, הרגל השמאלית קטועה מעל הברך, ומתוך הריקנות שבתוכה מציץ שריד של שלד מתכתי. מאיזור המתניים והלאה הגוף קטוע, אך אין זאת קטיעה
נקיה; הקרביים מציצים מבפנים. אלו אינם קרביים אנושיים- מוטות, קפיצים, חלקי מכונות מתכתיים מצביעים כלפי מעלה; אקדח יצוק מצביע אל הצד. קרביים מתכתיים. קרביים מכניים. קרביים מאיימים. קרביים אלימים.
שוב מצליח תומרקין לזעזע את הצופה ולהעביר את פסי מחשבתו אל המשמעות מאחורי החזות הויזואלית. "פנדורה" הוא שם היצירה, שם די ברור מאליו. הדם, ההרג והסבל הם חלק מהמלחמה- גופות מרוטשות הן מחזה יום-יומי כמעט. "פנדורה" היא האדם כחית המלחמה: גופו החיצוני הוא דמוי אנוש, אך מבט פנימה מגלה עולם נסתר, מנוכר,
אכזרי, ויותר מכל מכוער. בד בבד, ישנה ריקנות מממשית בגוף החיה- הרגל הקטוע איננה מכילה שרירי ברזל, גידי עופרת או רקמות ברונזה, אלא רק אויר ושלד מתכת דק המספיק רק בכדי לשמר את הצורה; רק בכדי לשמור על אשליית הנפח.
כמו ב"פורטרט האומן כלוחם צעיר" המצב אליה הגיע האובייקט יכול היה להיווצר רק על ידי שוק פתאומי ואלים. אולם, אחרי המהלומה, הקרום החיצוני הקורץ, המלוטש, המחוטב, נשבר; תחתיו מתגלים הקרביים והריקנות. האם זוהי מטאפורה למלחמה? אין לטעות בה. המלחמה כתיבת פנדורה- תחילה היא קורצת, מזמינה, ומוליכה שולל, אך
פנימה, לאחר הפיצוץ, מתגלה האמת.
אך פנדורה של תומרקין, כמו תופעת המלחמה, איננה מוותרת. כמעט כל מלחמה היא המלחמה האחרונה. כל חייל מתפלל שהקרב הנוכחי יהיה הקרב האחרון, ותמיד לשווא. פנדורה איננה מוותרת- היא עומדת על קצות אצבעותיה, רגלה דרוכה, כאילו שיש ברוחה לבצע ניתור אחרון, עוד צעד נוסף.
פסל בעל מסר ואפקט דומה הוא לוחם (1966). פסל זה משתמש אף הוא בקונטרסט שבין הפנימיות ובין החיצוניות, אך כאן מאוזנות השתיים מבחינה "כמותית" (כלומר, הפנימיות והחיצוניות הן בעלות אפקט ויזואלי דומה). ברם, השוות ה"כמותית" מביאה לדומיננטיות מובהקת של הפנים; אנו איננו רגילים לראות את קרביהם של האובייקטים
האמנותיים בהם אנו צופים. לוחם, כמו פנדורה, הוא פסל ברונזה יצוק. חלקו החיצוני של הלוחם מורכב ממשטח חלק יחסית. ידיו של הלוחם עשויות מוטות מתכת; שלד מתכת העובר "בפנים" מקבע אותו פיזית ונותן לגופו אספקטים אנושיים יותר. אולם, ניכר בלוחם, כמו בפנדורה, שעברה עליו חוויה מזעזעת- חזו פתוח לרווחה ומתוכו
נשפכים הקרביים אשר שוב אינם מזכירים במאומה את החיצוניות המלוטשת.
הקרביים עשויים מבליל של מוטות מתכת, קפיצים ופסולת מתכתית אחרת, אשר משולבים יחד חלקי כלי נשק ונותנים להם מראה אימתני במיוחד. גורלו הצפוי של הלוחם- מוות במלחמה- הגיע, ותוך כדי כך מגלה את הסיבה להיותו של הלוחם- פנימיות מעווותת.
הכניסיני תחת כנפך. פלדה. 110 ס"מ.
פסל זה, אשר תומרקין מייחס את ההשראה עבורו לשירו של ח.נ.ביאליק באותו השם מזכיר מאד את סדרת פסליו מ65-66, "פסלי הקליפה החיצונית". אותה הפנימיות המנוגדת אשר מאפיינת את "פנדורה", נמצאת גם כאן. אולם, הרושם הכולל של העבודה מנוגד לזה של פנדורה, אל אף האלמנטים המיליטריסטים המובהקים של היצירה. שמה של
היצירה, כנראה, משרה עליה אטמוספירה שונה לגמרי; איכשהו, תומרקין מצליח להעביר אלמנטים של חום והקרבה בעזרת מרכיבים אשר, לכאורה, מעוררים קונוטציות הפוכות לגמרי.
הפסל מורכב מלוח פלדה אליפטי המעוקם לצורת גליל. הגליל איננו מושלם- נותר רווח מסויים בין הקצוות המאפשר לתוכן הגליל "להתפרץ" החוצה. קני רובים, אקדחים, תתי מקלעים, ומכונות יריה הם אלה אשר פורצים החוצה בקקופוניה ויזואלית. הם מופנים קדימה ולמעלה, ומקדמים את פניו של כל איום. הפסל נשען על "כר" מתכת, ממנו
צצים מסמרים ישנים ומעוקמים. מוט מתכת דק מתארך מאותו ה"כר" ואל דופן ה"גוף" הנגדית; דומה שמוט דקיק זה הוא כל מה שמונע מהגוף להיפתח ולהיפרץ.
כנפי פלדה המגוננות על פנימיות יראה, אף פראנואידית כמעה. הכנפיים מסוככת, אך הן אינן אטומות ועל כן אינן מגינות לגמרי. הנפש המתגוננת יראה מפני מתקפה; היא בטוחה כאשר היא עטופה בכנפיים, אך לא לגמרי שכן דרך הפרצה עלולות לבוא המהלומות. על כן היא מתגוננת. מתגוננת עד לשיניה (Armed to the teeth, כפי שאומרים
באנגלית). יש בה משהו מצער, אפילו פתטי בנפש המותקפת. היכן שאקדח יספיק, היא מפנה תת-מקלע; היכן שרובה אחד מספיק, בידיה שמונה. אל אף שהפרצה קטנה היא, אין הנפש נרגעת או מרגישה בנוח; עליה להוודא את בטחונה, בטחונה הוא האינטרס הראשון במעלה עבורה. הדאגה לבטחונה הוא המאפיין שלה.
ביקורת על החברה הישראלית? אולי.
מבט קריטי על החברה הישראלית בשנות השישים- מודאגת, חוששת, מתגוננת, נרדפת? יכול מאד להיות.
אז מדוע הכניסיני תחת כנפך?
תומרקין, כפי שאמרנו, איננו פאציפיסט. הוא איינו מתנגד עקרונית למלחמה ככלי לקיום במרחב עוין. הוא מתנגד למלחמה כאידיאל, כמצב ופעולה שיש לפארם, לדבר בשבחיהם ולפתח אתוס תרבותי סביבם. הוא מכיר בצורך להתגונן, להלחם, להתבצר, ואף לחוש את תחושת הרדיפה. הפנים נתאפיין בפראנויה, אך תומרקין מגלה הבנה; אף הוא
רוצה להיות תחת הכנף המגוננת, ואם יש צורך, אף הוא יאחז בנשק.
זאת לא לומר שאין מידה של ביקורת בעבודה- לדעתו, החברה הישראלית מועסקת על ידי דאגה תמידית לקיומה מופרזת לקיומה ומתחמשת יתר על המידה. אך עדיף לו לתומרקין להיות בתוכה- להיות תחת כנפה, שתגן עליו כאם וכאחות.
קרב סן רומנו. פלדה ונשק, (1968).
תומרקין מדגים גם כאן את השימוש במספר אלמנטים אופיניים. קרב סן רומנו, קרב עקוב מדם באיטליה במלחמת העולם השניה, משמש כאן כהשראה ליצירה מושכת ומרגשת. פשטות האלמנטים בהם משתמש תומרקין היא אשר נותנת את העוצמה ליצירה; קונוטציות עולות מעצמן, מבלי לאפשר לצופה להישאר אדיש.
הפסל, במיטב מסורתו של תומרקין, מורכב מגרוטאות מתכת וכלי נשק הפזורים על שטחו של לוח מתכת גדול- שדה המערכה. בצידו השמאלי של השדה עומדים כלי הנשק- קני רובים מקטרים שונים- כשהם זקופים ומצביעים השמיימה. מיד לימינם עומדים מספר מוטות ברזל, שניים מהם מעוקמים מעט כשחוט ברזל עבה כרוך סביבם, וארבעה מוטות
קצרים המזדקרים מעלה בזוית קלה. מימינם של אלה מזדקר עוד מוט ברזל, הארוך שביצירה, אך הוא נטוי ימינה בזוית חדה. סמוך למוט הארוך עומד (שוב, בזוית חדה) אובייקט מתכתי- מעין מוט עם הברגה מאסיבית, כשלראשו מחוברים בחוטי תיל רסיסי מתכת חדים, להב סכין, ומסמרים. בימינו של השדה מוטלת גרוטאת מתכת המזכירה קסדה
בצורתה, כשלהב מתכת חד נעוץ בה.
הרושם המידי המתקבל בדמיון הצופה הוא של שדה קרב. אין זה שדה הקרב ההומה, הרועש, והקטלני- זהו שדה הקרב לאחר הקטל, לאחר שמלאכת ההריגה וההשמדה ההדדית הושלמה. בשדות קרב נטושים לעיתים קרובות המראות המזעזעים ביותר הם של המכונות ההרוסות, של כלי הנשק השרופים ושל שברי מלאכת האדם. זהו בדיוק הרושם אותו נותן קרב
סן רומנו. לצופה נדמה שהוא פוסע בשדה המערכה שבועות לאחר שהטנקים הפסיקו לבעור, הפצועים פונו, וגופות ההרוגים כבר הרקיבו או נטרפו. כל מה שנשאר הן הריסות כלי המלחמה המעידות על האסון שהתחולל: חייל פעם לבש את הקסדה שמימין, ומת כאשר פיסת המתכת עברה דרכה; אובייקט המתכת מרובה הזיזים היה פעם חלק מטנק, ג'יפ, או
מכונה אחרת בה ישבו אנשים- כאשר המתכת מעוותת כל כך, אין לבני האדם סיכוי; הרובים הזקורים- אלו ראו את בעליהם מתבוססים בדמם.
קונוטציה אחרת עולה בעקבות אפקט ההדרגתיות שביצירה. באמצעותו, מעביר תומרקין את רעיון הדגרדציה שבמלחמה, ואת תהליך ההרס הרוחני-אידיאולוגי-פיזי העובר על אנשים בה. היחוד שבקרב סן רומנו היא בכך שתומרקין מצליח להעביר מסר על בני אדם דרך גרוטאות מתכת.
משמאל, עומדים הרובים הזקופים, הגאים. קניהם מונפים אל על, והם מפגינים תערובת של אימתניות מהולה ביהירות. ברם, עד מהרה הלך הרוח המרומם נעלם, והאובייקטים מתחילים להראות נטיה- הם אינם עוד זקופים כפי שהיו. כך, בהדרגה, האובייקטים הולכים ונהיים נטויים יותר. יתרה מזאת, בהדרגה, משמאל לימין האובייקטים הולכים
וגדלים בעליבותם, במידת ההרס הניכרת עליהם. המסר הוא ברור.

אנדרטת ביג-צ'יף בקרית שמונה, (1968).
שלושה טנקים, אשר נלקחו שלל ונתרמו על ידי צה"ל, מסוג אס. יו. 110 (אשר על פי תומרקין מתאים במיוחד לאנדרטה- "תותחו נמוך, בגובה עיני הצופה, ובולט קדימה בחוזקה, ולא מעל לראש הצופה. על כן הוא אימתני יותר, ומתאים יותר לקנה המידה, כי הצריח מקבל יתר משמעות ותוקף.") צבועים בצבעי היסוד- אדום, צהוב, כחול-
עומדים צד בצד, קניהם מורמים כמעה. מאחוריהם עומד מעין בליל של חלקי מתכת; אנדרלמוסית כלי נשק, כולם חתוכים ומרותכים לקיר איזומורפי- קיר המורכב מאבני היסוד מהם עשויים הטנקים שלפניו. הטנקים כבולים אל
תומרקין מתמצת את רעיון האנדרטה:
"חזקה וגדולה רוח האדם, תבונתו ותושייתו מכל כלי נשק המשמש צעצוע אימתני וזורע מוות בידי רודן רברבן.
צירוף כלי הנשק, ללא שינוי, אל גוף מפוסל עשוי מאותם הפראגמנטים, מכופפים, חתוכים וערוכים מחדש, יוצר מציאות חדשה בעלת זהות מוכרת.
כלי הנשק (הטנקים) מופיעים כמוטיב חוזר בעל עצמה, בניגוד לגוף האנכי המעובד והמפוסל. ניכור כלי הנשק על ידי צביעה בצבעי יסוד עושה אותם קונטרה פונקטיים לסביבה, ובינם לבין עצמם. הם נהפכים לחטיבה אחת שלמה על ידי ריתוקם לצריח האנכי בשרשרת."
שתי משמעויות נובעות מהיצירה, אם כן. ראשית, נוכח האדם הקטן לראות מהו באמת האימתני ביותר בכלי הנשק היבשתיים, הטנק, באמת- הוא איננו אלא כלי צעצוע בידיהם של שליטי האנושות, הבוחרים להחזיק בהם או לשסות אותם ביר האנושות בהתאם לשאיפותיהם ורצונותיהם. מהות השליט- "הרודן הרברבן"- הוא כלי המשחית. נפשם מעוותת,
פרי יצירת בורא מטורף המשלב בישותם את מהויות הרצח והמוות.
ניתן, לעומת זאת, לראות את האובייקט מאחורי הטנקים כחיובי; כילד מגודל אשר מתוך תמימות והבנת העולם הבסיסית בה הוא ניחן מבין את היתרון שבכבילת צעצועיו. צבע את הטנקים שוב בצבעי מלחמה, שחרר אותם מהרודן הילדותי המגביל אותם והלאה הם ישעטו בחיפוש אחרי שדה הקרב הקרוב. אם, חייבים להיות בעולם טנקים, אומרת
האנדרטה, אזי עדיף שיהיו הם צעצועים מגודלים בצבעים משעשעים בהם יוכלו ילדי העולם לשחק.
לבסוף, נעסוק בשתי יצירות, שתיהן מתקופת פוסט 73, המבטאות את הגותו הפוליטית של תומרקין. שתיהן יצירות מחאה, אך לכל אחת מסר שונה, ואפקט אמוציונלי מנוגד לחלוטין.
פטיש גדול. עץ זית, אדמה, תיל, טלית (1976).
יצירה זו מביעה את קינתו וצערו של האומן בנוגע למצבה של ישראל, אך ניתנת לפירוש כהצהרה ביקורתית עליה. הפסל עצמו אומר כולו פשטות; מהאלמנטים הבסיסיים ביותר תומרקין מצליח לבנות מסר פוליטי אמוציונלי חזק ביותר.
הפסל עצמו מורכב מגזע עץ זית נטוע באדמת חמרה, אשר סביב חלקו העליון עטופה טלית. הטלית מעוגנת במקומה על ידי חוט תיל גס ומרובה להבים.
הפטיש הגדול, הוא אם כן מטאפורה למצבה של היהדות בארץ ישראל. היא הגיע אל "הנחלה" אך לרוע המזל אין זה סוף יסוריה. הטלית- סמל דתי מובהק, לרוב מעלה קונוטציות של רוגע רוחני- תחת הטלית מאוחדים בני ישראל. ברם, אותה הטלית, הטלית אשר בבית הכנסת ובהווי היהודי הינה מקור לאחדות, מופרדת מהסביבה על ידי תיל קודרני
המעלה מיד זיכרונות של הגיטאות ומחנות ההשמדה. המסר הראשון, אם כן, משלב בתוכו הבחנה היהדות הישראלית; על אף היותה על גזע הזית החזק והחסון (הוא המדינה) עדין אין עבורה רוגע- היא חייבת להתעטף במנגנוני הגנה.
עוד פירוש ליצירה מתקבל כאשר אנו רואים בתיל יותר מרק מנגנון הגנה, אלא התגלמות הקסנופוביה והאנטי ערביזם הישראלי. הטלית- הישראלים- במקום לחיות על פי המצוות הגלומות בדתם, עוטפים את עצמם בתיל ומתוך כך מתכחשים לאותם העקרונות הבסיסים של היהדות. התיל, אם כן, מסמל את השנאה אשר עם הזמן החלה עוטפת את ההווי
היהודי בארץ ישראל כלפי החוץ (קרי: שכניה של ישראל).
לאור דעותיו הפוליטיות והאגנוסטיות של תומרקין, ניתן לראות שבפסל אף כלולה התרסה מוחשית ביותר כנגד הימין הדתי, המיליטנטי, והמתנחל. התיל סביב הטלית, הטלית הכרוכה בבידוד סביב ראשו של גזע הזית, יכולים בקלות לשמש כמטאפורה לישראל המתנחלת והכובשת- המסר המתקבל איננו חיובי כלל וכלל.
אנדרטת שובך היונים בשילה. פלדה (1978).
נסיבות הקמת אנדרטה זו מעידות על השקפתו הפוליטית של תומרקין באופן קיצוני יוצר מהפסל עצמו. ב1978, במבצע חשאי של "שלום עכשיו", יצאו אלפי פעילים של התנועה אל שילו בגדה. השיירה הגיע עד כמאה מטרים מפתחה של ההתנחלות, ואז הוקמה האנדרטה במבצע בזק לעיניהם ההמומות של המתנחלים. את רוח ההתרסה והתוכחה הביע
תומרקין במעשה- הפסל עצמו מביע מסר חיובי הרבה יותר מפטיש גדול, למשל.
אנדרטה זו אף היא בנויה על טהרת הפשטות הפיזית והקונצפטואלית. על שישה עמודי פלדה גבוהים (כ8 מטרים) עומדת קופסת פלדה חלולה. בצידה חור, ולפניו מוט מתכת- בעצם, זהו שובך יונים פונקציונלי לחלוטין. היונה, כפי שטקסים ממלכתיים מזכירים לנו חדשות לבקרים, מסמלת את השלום. תומרקין כאן מציב סמל שלום (אשר לדעתו
כרוך בנסיגה מהגדה) למול מה שלדעתו הוא ביטוי גס וחסר הגיון של הימין הישראלי- ההתנחלות.
לא בכדי השובך עשוי פלדה. תומרקין כאן מביע את הצורך בהגנה משורינית על רעיון השלום והדו קיום- רעיון אשר לבטח יבוא תחת מתקפה.

פטיש גדול ושובך יונים, אם כן, מסמלות שינוי משמעותי במסרים אותם מנסה תומרקין להעביר באמנותו. בעוד שהיצירות מלפני מלחמת יום הכיפורים הן לעיתים קרובות הבחנות מזעזעות על טיבה של המלחמה, השפעתה על הלוחם, וביקורות על האתוס המיליטריסטי, רק אחרי 1973 משלב תומרקין ביצירותיו ביטויים פוליטיים קונקרטיים
ואקטואליים לישראל.
סיכום
יגאל תומרקין הוא אחד מאמניה הידועים ביותר של ישראל. על אף שהדיעות חלוקות לגבי סיבת הצלחתו ויכולתו כאומן (תומרקין הצליח עם השנים לצבור מספר מרשים של אויבים), דיעות אלו הן לעיתים רחוקות אמביוולנטית- תומרקין הוא מסוג האמנים הגורמים לתגובת קהל עזה.
שמאלן, ליברל, ואנטי מיליטריסט, תומרקין משתמש באמנותו בכדי להעביר מסר- זהו מסר פוליטי, ללא ספק, אך אנושי ביותר. תומרקין מתמקד בסבלו של הפרט, לא בתנועות ההמון, וכך מצליח לעורר רגשות עזים בלב הצופה. אין רבים אשר ישארו אדישים כלפי פורטריט האומן כלוחם צעיר, למשל. החייל הבודד, הפצוע מיוצג כאן, דבר המשנה
כהרף עין את המושג "מלחמה" מרעיון אבסטרקטי למציאות כואבת.
שנים רבות עמד תומרקין והרעים בקולו משוליה של התרבות הפוליטית הישראלית. אולם ההתפתחויות באזורנו בשנים האחרונות מוכיחות את צדקתו של האיש לאורך השנים- מחאתו, ככלות הכל, הייתה רק קול ההגיון.
ביבליוגרפיה
1. ד"ר גמזו, חיים, "אמנותו של יגאל תומרקין", מתוך התוכניה לתערוכות האומן במוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, ספטמבר 1968
2. זך, נתן, "אמנות של הפגשות", משא, 24.2.61
3. טבת , שבתאי, ראיון, הארץ, 1968,
4. עומר, דן, ראיון, פרוזה, ספטמבר 1978,

5. ריבי, ח., "במבצע מחתרתי הוצבה אנדרטת שובך יונים של תומרקין בשילו", ידיעות אחרונות, 1978,
6. תומרקין, יגאל, "הציונות שלי", 1976
7. תומרקין, יגאל, "גם לי יש קונספציה", מחשבות , 1976
8. תומרקין, יגאל, "מדינה פלסטינית קום תקום", 1978,
9. תומרקין, יגאל, תומרקין, מסדה, 1981
10. Tumarkin, Yigaal, Tumarkin By Tumarkin, American-Israeli Paper Mills LTD, Hadera, 1970
תומרקין, יגאל, תומרקין, מסדה, 1981 , ע'13
שם, ע'16
שם, ע'35
שם, ע' 40
ראיון עם דן עומר, פרוזה, ספטמבר 1978, מתוך תומרקין, ע'178
תומרקין, יגאל, "הציונות שלי", מתוך תומרקין, ע'208
ראיון עם שבתאי טבת, הארץ, 1968, באוסף תומרקין, ע'144
ד"ר גמזו, חיים, "אמנותו של יגאל תומרקין", מתוך התוכניה לתערןכת האומן במוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, ספטמבר 1968, מתוך תומרקין, ע'121
תומרקין, יגאל, "מדינה פלסטינית קום תקום", 1978, מתוך תומרקין, ע'211
תומרקין, יגאל, "גם לי יש קונספציה", מחשבות , 1976, תומרקין, ע'159
ראיון עם דן עומר, פרוזה, ספטמבר 1978, מתוך תומרקין, ע'174
הקורא יכול לעיין בכתבים אלו, אשר מופיעים בהרחבה בספרו האנגלי,
Tumarkin, Yigaal, Tumarkin By Tumarkin, American-Israeli Paper Mills LTD, Hadera, 1970
תומרקין, ע'68
Tumarkin, p.34
תומרקין, ע'68
שם, ע'75
שם, ע'65
זך, נתן, "אומנות של הפגשות", משא, 24.2.61, מתוך תומרקין, ע'124
תומרקין, ע'75
תומרקין, ע'87
שם, ע'85
ריבי, ח., "במבצע מחתרתי הוצבה אנדרטת שובך יונים של תומרקין בשילו", ידיעות אחרונות, 1978, מתוך תומרקין, ע'116

תגים:

ביקורת · חברתית · מילטריזם · פיסול · אנטי · פוליטי · ממסד

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "יגאל תומרקין-אמן כמבקר חברתי", סמינריון אודות "יגאל תומרקין-אמן כמבקר חברתי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.