הנצרות והאיסלאם בראי האמביוולנטיות של הקודש - השוואה בין הדתות

תקציר העבודה:

אפלבי (Appleby) מציג במאמרו את מושג האמביוולנטיות של הקודש, שבבסיסו הטענה כי כל הדתות מכילות סתירות פנימיות בתוכן: מחד - אינקלוסיביות (סובלנות, אי-אלימות), ומאידך - אקסקלוסיביות (חוסר-סובלנות, אלימות) (21,Appleby 2000: 15).
מטרת חיבור זה תהיה בדיקה ואימות התיזה של אפלבי: האמנם הדתות השונות מכילות דו-משמעות שכזאת? והאם ישנן דתות סובלניות (אינקלוסיביות) ושוחרות-שלום יותר מדתות אחרות?
השאלות שהועלו לעיל תיבדקנה באמצעות השוואה בין שתי דתות: הנצרות והאיסלאם. הבחירה בשתי דתות אלה נובעת מתוך עיון במאמרו המרתק של הנטינגטון (Huntington), המציב במרכזו הנחה, כי הקונפליקט הגדול הממשמש עלינו ובא הינו הקונפליקט התרבותי בין שני גושי הציביליזציות האדירים: בין ה"מערב" היודאו-נוצרי לבין העולם המוסלמי-קונפוציאני, ולמעשה בין המערב לבין כל שאר הציביליזציות (Huntington 1993, 48).
ההשוואה בין שתי הדתות הללו תבוצע באמצעות שלושה קריטריונים שייבדקו בחיבור: אקסקלוסיביות אל מול אינקלוסיביות, תפיסת האחר ומידת היכולות לפרגמטיות בכל אחת מהדתות.
הבה נתחיל בבדיקת הדת הנוצרית, ולאחר מכן נמשיך בבדיקת הדת המוסלמית, תוך התייחסות פרטנית לקריטריונים להשוואה שנקבעו לעיל.

קטע מהעבודה:

מקורות:

אפלבי (Appleby) מציג במאמרו את מושג האמביוולנטיות של הקודש, שבבסיסו הטענה כי כל הדתות מכילות סתירות פנימיות בתוכן: מחד -
הנצרות והאיסלאם בראי האמביוולנטיות של הקודש
השוואה בין הדתות
אפלבי (Appleby) מציג במאמרו את מושג האמביוולנטיות של הקודש, שבבסיסו הטענה כי כל הדתות מכילות סתירות פנימיות בתוכן: מחד - אינקלוסיביות (סובלנות, אי-אלימות), ומאידך - אקסקלוסיביות (חוסר-סובלנות, אלימות) (21,Appleby 2000: 15).
מטרת חיבור זה תהיה בדיקה ואימות התיזה של אפלבי: האמנם הדתות השונות מכילות דו-משמעות שכזאת? והאם ישנן דתות סובלניות (אינקלוסיביות) ושוחרות-שלום יותר מדתות אחרות?
השאלות שהועלו לעיל תיבדקנה באמצעות השוואה בין שתי דתות: הנצרות והאיסלאם. הבחירה בשתי דתות אלה נובעת מתוך עיון במאמרו המרתק של הנטינגטון (Huntington), המציב במרכזו הנחה, כי הקונפליקט הגדול הממשמש עלינו ובא הינו הקונפליקט התרבותי בין שני גושי הציביליזציות האדירים: בין ה"מערב" היודאו-נוצרי לבין
העולם המוסלמי-קונפוציאני, ולמעשה בין המערב לבין כל שאר הציביליזציות (Huntington 1993, 48).
ההשוואה בין שתי הדתות הללו תבוצע באמצעות שלושה קריטריונים שייבדקו בחיבור: אקסקלוסיביות אל מול אינקלוסיביות, תפיסת האחר ומידת היכולות לפרגמטיות בכל אחת מהדתות.
נתחיל בבדיקת הדת הנוצרית, ולאחר מכן נמשיך בבדיקת הדת המוסלמית, תוך התייחסות פרטנית לקריטריונים להשוואה שנקבעו לעיל.
[1] הדת הנוצרית
(א) אקסקלוסיביות:
בכדי לבדוק סממנים אקסקלוסיביים בנצרות, יהיה עלינו להתחיל בתפקידו של הבישוף בראי החקיקה של הקיסר קונסטנטינוס (306-337 לספירה). למרות ניסיונותיו של קונסטנטינוס להפוך את הבישוף לשופט עליון, שעל פסק דינו לא ניתן לערער, הרי שהבישופים העדיפו לשמש עד המאה ה-4 כבוררים (arbiters), ואף כמגשרים
(mediators) בהסכמתם של חברי הקהילה (Harries 1999, 191). אך הפרט המעניין בהקשר זה הוא עצם העובדה, כי הבישוף סיפק שירותים אלה אך ורק לחברי קהילתו הנוצריים. הווה אומר: הבישוף מעולם לא סיפק שירותים אלה לפגאניים, לבני הדתות האחרות וכן אף לא לנוצרים שאינם מחזיקים בגירסת האמונה ה"נכונה" (Ibid: 192, 197).
בכך, למעשה, הפגינה הנצרות המוקדמת סממן מובהק של אקסקלוסיביות וחוסר סובלנות כלפי האחר. אולי אף חמור מכך, חל היה איסור על פגאנים להעיד כנגד הנוצרים בסכסוכים פנימיים (Ibid: 193).
דוגמא נוספת לאקסקלוסיביות בדת הנוצרית נמצאת באיסור שנכפה על היהודים בימי קונסטנטינוס שלא להיות נוכחים בירושלים, ובמילים אחרות: איסור על היהודים להיכנס לירושלים (רובין תשנ"ט, 210).
אם נתבונן לרגע ביחסים הפנימיים בין הנוצרים לבין עצמם, הרי שכאן יהיה המקום להזכיר חלק מן הסכסוכים והמאבקים בין הפלגים הנוצריים השונים לבין עצמם: הנצרות נקרעה לאורך השנים במחלוקות תיאולוגיות, שהיוו לא פחות מכך גם מחלוקות פוליטיות על כח, עוצמה והגמוניה בעולם הנוצרי. הפילוג הראשון התרחש בשנת 325
לספירה, והוא נקרא הפילוג האריאני: הבישוף של אלכסנדריה, אריוס, טען שהאב היה קיים עוד לפני הבן, והוא שברא את הבן, כלומר: הבן נחות מהאב. האריאנים ראו את ישו כאדם שהפך לאל והצטרף אל השילוש הקדוש רק לאחר מותו. אך ועידת ניקאה, שכונסה ע"י קונסטנטין בשנת 325, קיבלה את הגישה ההפוכה לזו: גם האב וגם הבן הם
קדמונים וקיימים מאז ומעולם. בשנת 381 התכנסה ועידת קונסטנטינופוליס שהביעה תמיכה מחודשת באמונתו של הזרם האורתודוקסי. לא היה מדובר כאן בפתרון של פשרה, והאריאנים נדחקו אל מחוץ לאימפריה הרומית (Chadwick 1967, 133-151; 192-194). דחיקתם של האריאנים מהווה סממן נוסף של חוסר-סובלנות בנצרות. אך האם מצב זה
השתנה בימינו אלה? ובכן, הבה נתייחס אל החיכוכים בין הנוצרים היוונים-אורתודוקסים לבין הארמנים לגבי השאלה: האם רשאי איש הדת הארמני להיכנס לגומחת הקבר יחד עם הפטריארך היווני ולצפות עמו בירידתה של "האש הקדושה" מהשמיים. זכויותיהן של העדות הנוצריות הפעילות במתחם הקבר נשמרו מאז ההסדר שהנהיגו הטורקים בשנת
1852: בראש ההייררכיה עומדת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ואחריה הכנסייה הארמנית והכנסייה הקאתולית. הסכסוך הנוכחי (אך לא האחרון שבהם, כפי שניתן להיווכח בפרסומי העיתונות היומית) בין היוונים לבין הארמנים פרץ בשנת 2002, כשאירינאוס תקף את הנציג הארמני שנכנס עמו למבנה הקבר, בטענה שהארמני ניסה לשנות את
הסטטוס-קוו.
ולבסוף, אין להוציא מן הכלל את האינקוויזיציות, מסעות הצלב, הפוגרומים ומלחמות הדת שניהלה הנצרות לאורך שנות קיומה ביתר הדתות שסבבו אותה, וזאת בשם האל (Appleby, 2).
אך האם למרות הדברים שנאמרו להלן, גילתה הנצרות גם סממנים של אינקלוסיביות? שאלה זו תיבדק בתת הפרק הבא.
(ב) אינקלוסיביות:
הדוגמא הטובה ביותר לאינקלוסיביות בנצרות נמצאת בפעילויותיו של הארגון הבינלאומי: CRS, ארגון קאתולי, העוסק בבניית ובהשכנת יחסי שלום בין עמים ומדינות מבוליביה וקמבודיה ועד מקדוניה וסיירה-לאונה (Ibid: 9).
בנוסף לכך, מבט חטוף ומרפרף על ההיסטוריה של הנצרות יחשוף בפנינו תקופות של שכנות טובה בין נוצרים לבין יהודים, במיוחד בספרד שלפני האינקוויזיציה. וכן, יש לציין להלן את התנצלותו הפומבית של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני בפני היהודים בשם הנצרות הקאתולית.
בדברים שנאמרו לעיל אין די בכדי להוכיח את מידת האקסקלוסיביות אל מול האינקלוסיביות של הדת הנוצרית. לכן, נעמיק לבחון את תפיסת האחר בנצרות, וזאת בתת הפרק שלפנינו.
(ג) תפיסת האחר:
אם נבדוק את תקופת תחילתה של הנצרות, הרי שקונסטנטינוס הביע ערכים נוצריים באמצעות החוקים שחוקק בתקופת שלטונו, ובהם: הגנה על ילדים, עבדים, איכרים ואסירים - באשר הם (Chadwick 1967, 128). ערכים מרכזיים אלה בנצרות הינם: חמלה, סליחה ופיוס (Appleby, 4). גישה זו של קונסטנטינוס מציגה סובלנות כלפי
ה"אחר".
אך למרות האמור לעיל, בשנת 363 לספירה נשרף האתר בו החל שיקומו של בית המקדש היהודי, וזאת ככל הנראה ע"י נוצרים (רובין, 214). כאן באה לידי ביטוי גישה הפוכה מזו הקודמת: גישה של אי-קבלת האחר באופן מוחלט וכולל. אך גם כאן לא מסתיימת גישתה השלילית של הנצרות כלפי היהודים: העובדה שבשנת 423 נחקקו שלושה
חוקים שנועדו להגן על בתי-כנסת יהודיים מפני פורעים נוצריים, וכן העובדה שיהודים רבים נטבחו ע"י נוצרים עם כיבושה של ירושלים מחדש ע"י הקיסר הראקליוס, מחזקים את אלה הטוענים לחוסר-סובלנות של הנצרות כלפי האחר (רובין, 227; 237).
ולבסוף, מקריאת מאמריהם של הנטינגטון, לוטווק, רובין ודומיהם, עולה הטענה כי המערב הנוצרי מגלה סממני התנשאות ואתנוצנטריות ביחסו אל העולם המוסלמי, תוך כפיית ערכיו והאינטרסים שלו על המזרח ככלל (Huntington 1993, 29; Luttwak 1994, 13; Rubin 1994, 20). כעת ניגש לבדיקת מידת הפרגמטיות, באופן מדגמי
כמובן, בדת הנוצרית.
(ד) מידת הפרגמטיות:
גם בנושא זה ניתן להבחין במידת-מה באמביוולנטיות בנצרות. מחד גיסא, הבישופים הסכימו, בגלגולה המוקדם של הנצרות, לשמש אך ורק כבוררים וכמגשרים, וזאת מתוך האידאולוגיה הנוצרית המעמידה במרכזה את ערך ה"פיוס" בין פלגים ניצים כערך עליון. אך מאידך גיסא, אנו רואים את הקיסר מאוריקיוס מנצל מלחמת ירושה בפרס
הססאנית בכדי לסחוט מן המועמד לירושת כס המלוכה הפרסי תנאי שלום קשים ביותר עבור הפרסים, ובמילים אחרות: כופה תנאי שלום בלתי-נסבלים בעליל (רובין, 233).
צעדי "פיוס" וצעדי "קונטרה-פיוס" ניתן לראות גם בימינו אלה ממש: מחד - ארה"ב מתווכת בסכסוכים ברחבי העולם ותורמת להשכנת יחסים של שלום, ומאידך - יוצאת למלחמת חורמה ללא פשרות וללא כל התגמשות במדינות כדוגמת עיראק, תוך כפיית ערכים בעלי בסיס "נוצרי" מובהק של דמוקרטיה וגיוון תרבותי (Abu-Nimer 1996,
22).
אם כן, עד כה ראינו סממנים מבלבלים לאמביוולנטיות בתוך הנצרות. אך האם סממנים מסוג זה יופיעו גם בדת המוסלמית? שאלה זו תיבדק, כמובן, בפרק הבא בחיבור זה.
[2] הדת המוסלמית
(א) אקסקלוסיביות:
ההיסטוריה של הדת המוסלמית מציגה בפנינו סממנים שונים של אקסקלוסיביות. לאחר מותו של מוחמד, לדוגמא, השתלטו הערבים על עמים רבים וכפו עליהם הן את לשונם והן את דתם (גרויטין ובן שמש 1957, 3). כפייה זו היוותה התעלמות מוחלטת מתרבויותיהם וערכיהם של העמים הנכבשים.
ניסיון נוסף להעמיק מעט יותר בהיסטוריה של הפלגים המוסלמים יחשוף פלגים מסויימים, כדוגמת כת ה"זידיה", שנוטים במסורתם להכביד במיוחד על מי שאינם מוסלמים. כת ה"זידיה" קובעת, כי יש לכפות את קבלת דת האיסלאם על אדם שאביו נפטר בעודו קטין (שם: 104). גם כאן כפיית דת האיסלאם אינה עולה בקנה אחד עם מושגים
כגון סובלנות ופיוס.
יתרה מזאת, אין דת האיסלאם מסתירה את סלידתה וחוסר סובלנותה כלפי דתות פגאניות (Al Hibri 1992, 10). ולבסוף, קשה יהיה להתעלם מהתפתחותו של האיסלאם הרדיקלי בתקופתינו אנו, שרק לאחרונה היכה בעוצמה בלונדון. פעילויות הטרור הנרחבות, חובקות העולם, מחזקות את אבחנתו של אפלבי בדבר היותה של הדת גם כלי
רב-עוצמה למתן לגיטימציה לאלימות (Appleby, 5).
לאחר שסקרנו בקצרה סממנים אלה, הבה נבדוק האם באים לידי ביטוי מאפיינים אינקלוסיביים בדת המוסלמית.
(ב) אינקלוסיביות:
ניכר, כי הדת המוסלמית מכילה בתוכה מסורות דתיות אחרות, ובכך מקרינה מידת-מה של אינקלוסיביות במובן של הצגת סובלנות כלפי דתות מונותאיסטיות. בכדי להדגים נקודה זו, נתייחס בראש ובראשונה ל"אלבוח'ארי", הוא האוסף המפורסם ביותר של התורה שבעל-פה המוסלמית. ה"אלבוח'ארי" פותח באימרה שהושפעה במובהק מן ההלכה
היהודית: "אין המעשים אלא לפי הכוונה" (גויטין ובן שמש, 113(. דוגמא זו הינה אחת מבין דוגמאות רבות באיסלאם. אם נבחן מעט את הקוראן, הרי שהאיסלאם מוצג בו כממשיך דרכם של אברהם, משה וישו, כמו גם נביאים נוספים אחרים (Al Hibri, 9). ולבסוף, אין להתעלם מטענתם של המוסלמים, שבבסיסה עומד העיקרון כי האל של
האיסלאם הוא אותו האל של היהדות והנצרות (Ibid: 10). טענה זו מציבה מכנה משותף בין האיסלאם לבין היהדות והנצרות ונראית, על פניה, כהדגמה נאותה של מידת האינקלוסיביות באיסלאם.
אך גם כאן, כמו בנצרות, דיונינו זה אינו מספק. על כן, יהיה עלינו להרחיב את מושגי האקסקלוסיביות והאינקלוסיביות באמצעות המושגים האחרים: תפיסת האחר, ולאחריה - מידת הפרגמטיות בדת המוסלמית.
(ג) תפיסת האחר:
כיצד תופס האיסלאם את אלה שאינם מוסלמים? על שאלה זו ניתן להתחיל ולענות באמצעות המצווה הדתית הקרויה "זכאת". מצווה זו פוטרת כל מי שאינו מוסלמי מתשלומים מסויימים: היהודים בתימן, למשל, אינם מחוייבים בתשלום מעשר מאדמתם (גויטין ובן שמש, 86). כלומר, ה"אחר", בדגש על היהודי במקרה זה, זוכה לפריבלגיות
מסויימות על-פני המוסלמי המאמין. יתרה מזאת, מנהג הוא בקרב שבטי תימן, שהכופר המשולם בעד יהודי הרוג הוא גדול יותר מזה המשולם על מוסלמי בן-חורין. הסיבה למנהג זה נעוצה בתפיסה שהיהודי נחשב לבן-חסותו של השבט בו הוא מתגורר וחי, ועל כן, פגיעה בו נחשבת כפגיעה בשבט כולו (שם: 88). כאן ניכרת במידה רבה קבלת
ה"אחר" ודאגה לשלומו באיסלאם.
בנוסף לאמור לעיל, ב"שריעה" מיוחסת למוחמד המימרה, כי על המוסלמים ללכת אחר הלכותיהם של היהודים והנוצרים (שם: 94(. כלומר, המוסלמים פתוחים לקבלת האחר ואף משתדלים ללמוד ממנו ומהלכותיו.
אך למרות האמור לעיל, ה"שריעה התריסרית" למשל, רואה ביהודים ובנוצרים כטמאים, שכל מגע עימם מטמא את המוסלמי (שם: 104). דוגמא זו מנוגדת לדוגמאות האחרות, המייצגות דווקא פתיחות בקבלת ה"אחר".
שאלה מעניינת נוספת שעלינו לבדוק בחיבור זה תהיה שאלת מידת הפרגמטיות של דת האיסלאם. תת-הפרק הבא יעסוק בשאלה זו.
(4) מידת הפרגמטיות:
אם נפתח, כמנהגינו, בתחילת ההתהוות של דת האיסלאם, הרי שנוכל לראות כי מוחמד שימש כמטיל שלום בין שני שבטים ערביים גדולים באלמדינה כבר בשנת 622 לספירה (שם: 1). הווה אומר, שהיכולת לפרגמטיות וליישוב סכסוכים נמצאת, לכאורה, כבר בראשיתו של האיסלאם. מבט חטוף לעבר שנת 1571 יציג בפנינו סיפור קצר על
היחסים בין מוסלמים לבין יהודים: בשנה זו נכבש האי קפריסין ע"י התורכים. התורכים התכוונו להגלות לקפריסין 1000 יהודים עשירים מצפת במטרה לפתח את כלכלת האי. בזכות התערבותו של הקאדי של צפת בוטל רוע הגזירה והיהודים נותרו בצפת, כרצונם (שם: 107). גם כאן אנו יכולים לראות מידת-מה של פרגמטיות מוסלמית ונכונות
להתגמש.
טענה מעניינת, המשתקפת במאמרו של אבו-נימר, מציגה את הדרכים הקונסטרוקטיביות באיסלאם ליישוב סכסוכים, כגון: גישור, בוררות ומו"מ. דרכים אלה, לטענתו של אבו-נימר, מהוות חלק מהשגרה היום-יומית של המוסלמים ביישוב סכסוכים: בין בעל לאשה באמצעות ה"קאדי", סכסוכים שבטיים באמצעות פוליטיקאים ומנהיגים דתיים
וכן סכסוכים בינדתיים באמצעות מנהיגים איזוריים, פוליטיקאים וקציני צבא (Abu Nimer, 27). אם ניקח לדוגמא את מעורבותה של מצרים ביישוב המחלוקות בין החמאס, הפתח והג'יהאד האיסלאמי ברשות הפלשתינאית, הרי שיכולתו של האיסלאם לפרגמטיות באה לידי ביטוי גם כאן בניסיון להגיע להבנות ולפיוס בדרך חיובית. בנוסף לכך,
אבו נימר מדגיש במאמרו כי מושג ה"פיוס" הינו נפוץ מאד ומוכר למדי בעולם המוסלמי, וכי המוסלמים מיישמים אותו בשגרת חייהם (Ibid: 36).
שאלה נוספת המעסיקה את חוקרי האיסלאם כמרכיב ביישוב סכסוכים, הינה שאלת מידת היותו של האיסלאם דמוקרטי מטבעו. אחת הגישות בתחום זה טוענת, כי הקוראן הינו דמוקרטי, שכן, הוא מחייב את השליט המוסלמי לאמץ את עקרון ה"שורעה" (התייעצות) עם עמו בעת קבלת החלטות הנוגעות לחייהם של נתיניו (Eposito and Piscatori
1991, 434). אם מידת הדמוקרטיה בתרבות מסויימת נחשבת, בעיני המערב, לסממן מובהק לפרגמטיות, הרי שהאיסלאם מכיל בתוכו פרגמטיות מובנית. אך לצורך האיזון בנושא זה, יהיה זה מחובתינו להתייחס גם לגישות האחרות אשר שוללות טענה זו והטוענות כי חובת ה"שורעה" אינה מהווה דמוקרטיה הלכה ולמעשה (Ibid).
נדמה כי גם העיסוק בדת האיסלאם מעלה שאלות רבות בדבר האמביוולנטיות של הקודש. כעת יהיה עלינו להשוות בין הדתות במטרה לנסות ולענות על השאלות המרכזיות העומדות בבסיס חיבור זה.
השוואה כסיכום: הנצרות אל מול האיסלאם
ובכן, השוואה בין הדת הנוצרית לבין זו המוסלמית אכן תוכיח את טענתו של אפלבי באשר לאמביוולנטיות של הקודש. כל אחת משתי דתות אלה מכילה סתירות פנימיות ושילוב של תכונות מנוגדות בתכלית בו-זמנית: אינקלוסיביות ואקסקלוסיביות, סובלנות כלפי האחר ושנאת הזר, פרגמטיזם ונוקשות. בה בעת שהדת הנוצרית מייצרת
פעילות תומכת-שלום כדוגמת ה-CRS, היא מכילה חיכוכים פנימיים בין הזרמים השונים המרכיבים אותה ועברה רצוף בפוגרומים, ברציחות של בני דתות אחרות ובמלחמות דת עקובות מדם. סימפטומים זהים של "פיצול אישיות" מסוג זה נמצאים אף באיסלאם: מחד - הדת המוסלמית מכירה בחשיבות מסורתן של הדתות המונותאיסטיות האחרות ואף
מכילה אותן בתוכה, אך מאידך - זרמים מסויימים באיסלאם רואים את ה"אחר" כטמא ומטמא. סתירות אלה, כפי הנראה, אינן ניתנות ליישוב, ואולי אף יותר מכך - הן מסמלות ומבטאות את הסתירות הפנימיות המצויות בנפש האנושית.
אם כן, אין כל דרך לקבוע כי דת אחת הינה שוחרת-שלום יותר מדת אחרת. אך האם בכך נסתם הגולל על השימוש בדתות כמרכיב חיוני ביישוב סכסוכים? בהחלט לא. יש לשקול את טענותיו של אפלבי בדבר השימוש בדתות כשותפות שלישיות במשאים ומתנים בין שני צדדים ניצים. כך שלמעשה, הדת תוכל לספק נתונים וזוויות ראייה שאינן
בנמצא בקרב הפוליטיקאים והמדינאים, ואולי אף תוכל לקרב את השלום והצדק בין הצדדים היריבים. הדתות השונות מחוברות אל ה"שטח" ומכירות אותו, ואולי בכך יתרונן על פני פוליטיקאים מנותקים ומנוכרים. אך יחד עם זאת, וכפי שטוען אפלבי, יש לזכור כי גם הדתות השונות אינן טלית שכולה תכלת, אלא מהוות כלי עזר נוסף בלבד
ביישוב קונפליקטים.
רשימה ביבליוגרפית
גויטין ובן שמש. 1957. המשפט המוסלמי במדינת ישראל. ירושלים: "מפעל השכפול" הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
רובין, ז. תשנ"ט. "ירושלים בתקופה הביזאנטית (סקירה כללית)," מתוך ספר ירושלים בתקופה הרומית והביזאנטית 683-70, נערך ע"י יורם צפריר ושמואל ספראי, 237-199. ירושלים.
Abu-Nimer, Mohammed. 1996. "Conflict Resolution in an Islamic Context," Peace and Change, 21.1: 22-40.
Al-Hibri, Aziza. 1992. "Islamic Constitutionalism and the Concept of Democracy," Journal of International Law, 24: 1-27.
Appleby, R. Scott. 2000. The Ambivalence of the Sacred. Introduction, pp. 1-21. Rowman and Littlefield.
Appleby, R. Scott. 2002. "Exploiting the Ambivalence of Religion: Transforming Conflict by Transforming Religion," In Religion and Conflict Resolution, pp. 3-22. Bar-Ilan University.
Chadwick, Henry. 1967. The Early Church (The Pelican History of the Church 1). Hamondsworth.
Esposito, John, and James Piscatori. 1991. "Democratization and Islam," Middle East Journal, 45.3: 40-427.
Harries, Jill. 1999. Law and Empire in Late Antiquity. pp. 191-211. Cambridge.
Huntington, S.P. 1993. "The Clash of Civilizations," Foreign Affairs, Vol. 72, No.3, pp. 22-49.
7

תגים:

אינקלוסיביות · איסלאם · אפלבי · אקסקלוסיביות · בישוף · האחר · הנטינגטון · השוואה · זכאת · מוחמד · מחלוקת · נצרות · פילוג · קונסטנטינוס · קוראן · תפיסת · תיאולוגיה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הנצרות והאיסלאם בראי האמביוולנטיות של הקודש - השוואה בין הדתות", סמינריון אודות "הנצרות והאיסלאם בראי האמביוולנטיות של הקודש - השוואה בין הדתות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.