קווים לדמותו של המלך אחשוורוש

תקציר העבודה:

קווים לדמותו של המלך אחשורוש על-פי מגילת אסתר

מבוא hc1291
מטרת עבודה זו היא ניתוח דמותו ואישיותו של המלך אחשורוש כפי שהוא מתואר
במגילת אסתר. העבודה תתמקד בדרכי התנהגותו של המלך, מעשיו, אופן חשיבתו,
הדברים שהוא אומר או אינו אומר, הפעולות שהוא מבצע או אינו מבצע - וכל זאת
בהסתמך על הכתוב במגילה - ובהתאם לכך יעשה הדיון לגבי דמותו ואישיותו של
אחשורוש. אופן הניתוח ודרך הסקת המסקנות יעשה בעיקר באופן עצמאי, מתוך נקודת
ראות אישית, אך גם תוך אזכור דברים שאמרו וכתבו חוקרים שונים אודות המלך
אחשורוש שבמגילה, כשלשם כך נעזרתי אך ורק במקורות ביבליוגרפיים שהיתה להם
נגיעה לנושא שנבחר.
יש לציין כי שאלת דמותו ואופיו של המלך, כפי שהוא מוצג במגילת אסתר, לא העסיקה
חוקרים רבים. לעומת זאת העסיקה אותם השאלה מי היה המלך אחשורוש, והאם באמת
היתה זו דמות היסטורית ממשית או אולי בעצם היתה זו דמות בדיונית. דיון בשאלה זו
יפתח את העבודה העוסקת בדמותו של אחשורוש, אולם בין אם דמותו של אחשורוש
היתה דמות ממשית ובין אם היתה זו דמות ספרותית בדיונית, הדיון בדמותו ובאישיותו
של המלך ייעשה כאילו היתה זו דמות ממשית ריאלית, והניתוח והסקת המסקנות ייעשו
תוך התייחסות לחוקי המציאות הריאלית כפי שאנו רואים ותופסים אותה.

מקורות:

1206
קווים לדמותו של המלך אחשורוש על-פי מגילת אסתר
מבוא
מטרת עבודה זו היא ניתוח דמותו ואישיותו של המלך אחשורוש כפי שהוא מתואר במגילת אסתר. העבודה תתמקד בדרכי התנהגותו של המלך, מעשיו, אופן חשיבתו, הדברים שהוא אומר או אינו אומר, הפעולות שהוא מבצע או אינו מבצע - וכל זאת בהסתמך על הכתוב במגילה - ובהתאם לכך יעשה הדיון לגבי דמותו ואישיותו של אחשורוש. אופן
הניתוח ודרך הסקת המסקנות יעשה בעיקר באופן עצמאי, מתוך נקודת ראות אישית, אך גם תוך איזכור דברים שאמרו וכתבו חוקרים שונים אודות המלך אחשורוש שבמגילה, כשלשם כך נעזרתי אך ורק במקורות ביבליוגרפיים שהיתה להם נגיעה לנושא שנבחר.
יש לציין כי שאלת דמותו ואופיו של המלך, כפי שהוא מוצג במגילת אסתר, לא העסיקה חוקרים רבים. לעומת זאת העסיקה אותם השאלה מי היה המלך אחשורוש, והאם באמת היתה זו דמות היסטורית ממשית או אולי בעצם היתה זו דמות בדיונית. דיון בשאלה זו יפתח את העבודה העוסקת בדמותו של אחשורוש, אולם בין אם דמותו של אחשורוש היתה
דמות ממשית ובין אם היתה זו דמות ספרותית בדיונית, הדיון בדמותו ובאישיותו של המלך ייעשה כאילו היתה זו דמות ממשית ריאלית, והניתוח והסקת המסקנות ייעשו תוך התייחסות לחוקי המציאות הריאלית כפי שאנו רואים ותופסים אותה.
א. זהותו של המלך אחשורוש
חוקרים רבים ניסו לבדוק את זהותו ההיסטורית של המלך אחשורוש המוזכר במגילה על פי תעודות ומסמכים היסטוריים שונים, אך עד היום אין תמימות דעים בהקשר לזהותו של המלך. שאלה זו האם אחשורוש היה דמות היסטורית ממשית העסיקה חוקרים רבים, ורובם ככולם ניסו למצוא גרעין היסטורי לסיפור המגילה, וניסו לזהותו כאחד
ממלכי פרס ומדי. לפי משה זאב סולה [1], אם המלך אחשורוש לא היה ולא נברא אלא משל היה, אזי המגילה אינה יכולה להחשב כמסמך היסטורי אלא "כיצירה ספרותית שמקומה בין סיפורי אלף לילה ולילה", אולם מאחר והוא קיים בתודעת העם, והוא אף מוזכר בספר עזרא ובספר דניאל, ברור מכאן ששמו של המלך אינו בדוי, ויש גרעין
היסטורי לסיפור, למרות שעדיין חסרה הוכחה מבוססת על זיהויו הוודאי של אחשורוש (סולה, עמ' 267). כאמור, המלך אחשורוש מוזכר פעם אחת בספר עזרא ופעם נוספת בספר דניאל. בספר עזרא נאמר: "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שיטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא, פרק ד' פסוק ו') ובספר דניאל נאמר: "בשנה אחת
לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים" (דניאל, פרק ט' פסוק א'). ואמנם, לפי מגילת אסתר פרק ג' פסוק י"ג נאמר שכתבי שיטנה על היהודים הופצו בכל מדינות המלך, ומאחר ויהודה וירושלים השתייכו על אותן מדינות שנשלטו על-ידי המלך אחשורוש, אנו למדים מן הנאמר בספר עזרא כי אכן גזירת ההשמדה הגיעה גם
לארץ יהודה, וכפי הנראה לסיפור המופיע במגילת אסתר יש רקע ממשי-היסטורי.
בספר עזרא מופיעים לפי הסדר השמות: כורש - דריוש - אחשורש - ארתחששתא ולכן סברו החוקרים שזהותו של המלך מן המגילה היא בתקופה שבין דריוש הראשון ובין ארתחששתא הראשון, שהיוונים כינוהו בשם חשירש או חשיארש, שם המזכיר במידה רבה את השם אחשורוש המופיע במגילה. ואמנם חוקרים רבים שיערו כי המלך אחשורוש המופיע
במגילה הינו כנראה המלך חשירש הניזכר בתעודות הארמיות מיב, שאף כונה על-ידי היוונים בשיבוש שמו כסרכסיס, ועל-ידי הפרסים בשם Khshayarsha (גבריאל חיים כהן [2], עמ' 4).
לחיזוק השערה זו מציינים החוקרים את הופעתה של מילה, המזכירה במידה רבה את שמו הארמי של המלך ומופיעה במגילת אסתר פרק י' פסוק א' בכתיב העברי: אחשרש. לפי הידוע לנו מתעודות היסטוריות שונות, מלך זה שלט על פרס ומדי, במשך כעשרים שנה, בין השנים 485-465 לפנה"ס. במאמרו של גבריאל חיים כהן [2] מוזכר הרודוטוס,
היסטוריון יווני שחי במאה החמישית לפני הספירה, בערך בתקופת שלטונו של המלך אחשורוש גיבור המגילה, המציין בכתביו שהמלך, המכונה כסרכסיס, נמשח למלך עוד בחיי אביו דריוש, מכיוון שדריוש ביקש לצאת להלחם במצרים וביוונים, ועל-פי החוק הפרסי חיב היה המלך שיוצא לקרב למנות יורש תחתיו. על-פי כתביו של הרודוטוס דריוש
מת בקרב, ויורשו כסרכסיס הוא זה שנלחם במצרים והכניעם. לאחר הניצחון כינס כסרכסיס את הפרסים הנכבדים ביותר וביקש לשמוע עצתם בקשר למלחמה ביוונים. לפי גבריאל חיים כהן, אפשר שיש קשר בין כינוס זה עליו כותב הרודוטוס לבין המשתה הניזכר בתחילת מגילת אסתר (גבריאל חיים כהן, עמ' 5-4). הרודוטוס מספר בכתביו על
המלך הפרסי כי משל על כל העמים מהודו ועד כוש, ומקום מושבו היה בשושן (ספר שביעי, פיסקאות א', ט'), וכמו אחשורוש שבמגילה היה שטוף בתאוות נשים עד שזו הביאה לאובדן אחיו מסיסטיס ומשפחתו (ספר תשיעי פסקאות קט-קיג). ואמנם תכונות אלו יכולות להתאים לאופיו והתנהגותו של המלך אחשרוש שבמגילה, אך לפי גבריאל חיים
כהן, תכונות אלו של תאוות נשים ואכזריות היו מצויות אצל רבים ממלכי פרס, ולכן לדעתו אין בסיפורו של הרודוטוס משום ראיה מכרעת לזיהויו של כסרכסיס כאחשורוש (גבריאל חיים כהן, עמ' 6-5). בדעה זו תומכים חוקרים אחרים המעלים טענות נוספות כנגד זיהויו של כסרכסיס כאחשורוש:
א. שם אשתו של כסרכסיס היה אמסטריס. היא נישאה לו ומלכה בפרס החל מהשנה השלישית למלכותו ועד אחרית ימיו (הרודוטוס,ספר שביעי פסקאות סא, קיד, וספר תשיעי פסקאות קט-קיב).
ב. לפי הרודוטוס שהיה בקיא בחיי החצר במלכות פרס, המלך היה רשאי לבחור לו מלכה רק מתוך שבע המשפחות המיוחסות ביותר במדינה, והמלכה שבחר, אמסטריס, היתה בתו של שר צבא פרס.
ב. מעשי וושתי, אסתר והמן לא מופיעים כלל בכתביו של הרודוטוס.
ג. במגילה נאמר שמרדכי הוגלה מירושלים בתקופת גלות יוהיכין. אם כך הוא הדבר, אז עברו למעלה ממאה ועשר שנים, בין זמן גלות יהויכין (597 לפנה"ס) ובין תחילת מלכות כסרכסיס הוא חשיארש (485 לפנה"ס). לפי חשבון זה היו מרדכי ואסתר צריכים להיות זקנים מופלגים (גבריאל חיים כהן, עמ' 6).
חוקרים אחרים, לעומת זאת, ניסו לזהות את המלך אחשורוש עם המלך ארתחששתא. למשל, יוסף בן מתיתיהו, היה סבור שהמלך המופיע במגילת אסתר הוא המלך כורש (קדמוניות פרק י"א, ו'-י"א) אשר כונה בפי היוונים בשם: ארתחששתא. המלך ארתחששתא שלט על פרס בין השנים 404-359 לפנה"ס. זמן זה אמנם אינו תואם לכתובים, אולם בכתבי
פלוטארכוס, אשר כתב ביוגרפיה על המלך הפרסי ארתחששתא, מופיעים פרטים רבים המזכירים במידה רבה את המסופר במגילה:
א. ארתחששתא התפאר ביכולתו לשתות (פלוטארכוס ו')
ב. ארתחששתא מגלה אכזריות גם לאלה הנאמנים לו (שם, יד, ט"ז)
ג. מסופר על מזימה שהתגבשה בחצר המלך, לשאת את אשתו של המלך
ולרשת את מקומו ( שם, כ"ו).
ד. ארתחששתא היה נתון להשפעת פילגשיו (שם, כ"ח)
ה. חלק מאנשיו ביקשו לרצחו (שם, כ"ט)
ו. סיפור בחירת הנערה היפה מכולן - בדומה לסיפור בחירתה של אסתר.
מסופר שכל הנערות היפות הופיעו בפני אחיו של המלך. כולן נכנסו
בריצה, מלבד אחת בשם אספסיה, שעמדה בצד וסרבה להיכנס.
התנהגותה מצאה חן בעיני האח, הוא אהבה מכל הנשים וציין שהיא
הטהורה מכולן (גבריאל חיים כהן, עמ' 5) .
לפי גבריאל חיים כהן [2], באמצעות פרטים אלו ניתן לפתור את ה"תעלומה" בדבר זהותו של המלך אחשורוש, ומועד כתיבתה של המגילה. לדעתו, סיפור המגילה כפי הנראה נכתב באחרית ימיו של המלך ארתחששתא השני, כאשר כותב המגילה תאר את מנהגי חצר המלך אחשורוש, הוא חשיארש או כפי שכונה על-ידי היוונים כסרכסיס,
בלשון דומה ובתאורים דומים למנהגים ולטקסים שהיו קיימים בימיו, וכפי שראה בחצר המלך ארתחששתא (גבריאל חיים כהן, עמ' 6).
הסיבה ל"תעלומה" לפי סולה [1] היא במרחק הזמן הרב שעבר בין המאורע שעליו מסופר במגילה ובין רישומו ועיצובו ביצירה הספרותית כפי שהיא מצויה בידנו. לדבריו, במשך זמן זה נרקמו סיפורים ואגדות שונות מסביב לגרעין ההיסטורי, ותוך כדי כך "נשכח" זיהויו ההיסטורי של המלך אחשורוש שבזמנו התרחש המאורע עליו מסופר
במגילה. לדברי סולה, אין ספק שקיים רקע היסטורי לסיפור, כיוון שהוא נכתב תוך בקיאות והתמצאות בכל נימוסי ומנהגי חצר המלכות הפרסי, וכך גם בשל עובדת הימצאותן של מילים רבות בשפה הפרסית. לטענתו של סולה, למרות האגדות, שנרקמו סביב אחשורוש וסיפור המגילה, לא נראה לו שזוהי דמות אגדתית, וגם אם ערכו של המסופר
מוטל בספק, עדיין יש ערך היסטורי לדברים בעצם הכללתם בכתובים (סולה, עמ' 270).
ב. מעמדו של המלך אחשורוש
על פי הכתוב במגילה, המלך אחשורוש שלט על מאה עשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש (פרק א' פסוק א). הוא הטיל מסים על כל רחבי ממלכתו וגם על איי הים (פרק י' פסוק א'). הוא ישב בשושן הבירה (פרק א' פסוק ב'), לרשותו עמדו שרים ועבדים "חיל פרס ומדי" (פרק א' פסוק ג'), נערים, פקידים, סריסים (פרק ב' פסוקים ב', ג'),
שומרי סף (פרק ב' פסוק כ"א), וסריסים אישיים ששרתו את פניו (פרק א', פסוק י' ). כמו כן, עמדו לרשותו סופרים שכתבו את פקודותיו, ורצים ששלחו אותן אל כל המדינות שהיו תחת שלטונו (פרק ג' פסוקים י"ב, י"ג). הוא נהג להתייעץ עם "חכמים יודעי העיתים ויודעי דת ודין", וכן עם שבעת השרים הקרובים לו ביותר, שרי פרס
ומדי "רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות" (פרק א', פסוק י"ד). לרשותו של המלך היו שני "בתי נשים": האחד - הרמון נשים עליו היה מופקד "הגא סריס המלך שומר הנשים", שם הוחזקו הנערות הבתולות שטרם התראו עם המלך (פרק ב' פסוק ג') והשני - הרמון הפילגשים עליו היה מופקד "שעשגז סריס המלך שומר הפילגשים", שם
הוחזקו הנשים שכבר פגשו במלך, והמתינו עד שיקרא להן המלך שנית (פרק ב' פסוק י"ד).
מעמדו הנישא של המלך, עושרו העצום ופאר ממלכתו מוצא את ביטויו בעריכת משתאות רבי משתתפים שנחגגים במשך תקופה ממושכת (פרק א' פסוקים ד', ה'), וכרוכים בהוצאות כספיות גדולות: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש, מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסחרת. והשקות בכלי זהב וכלים מכלים
שונים ויין מלכות רב כיד המלך" (פרק א' פסוקים ו-ז). במגילת אסתר מוזכרים עשרה משתאות: משתה המלך לשריו ולעבדיו שנועד להראות בפני כל את עושרו הרב : "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, ימים רבים שמונים ומאת יום" (פרק א' פסוק ד'). משתה לכל העם הנמצא בשושן הבירה במשך שבעה ימים בחצר גינת
ביתן המלך (פרק א' פסוק ה'), משתה נשים שערכה המלכה ושתי (פרק א' פסוק ט'), משתה גדול שערך המלך לכל שריו ועבדיו לכבוד הכתרתה של אסתר למלכה (פרק ב' פסוק י"ח), משתה של המלך והמן לאחר שנישלחו הספרים להרוג ולאבד את כל היהודים (פרק ג' פסוק ט"ו), שני משתאות שערכה אסתר לכבוד המלך והמן (פרק ה' פסוקים ד'-ח'
ופרק ז' פסוק א'), משתה שערכו היהודים לאחר שקיבלו את הזכות להקהל ולעמוד על נפשם ולהרוג את אויביהם (פרק ח' פסוק י"ז), משתה היהודים לדורותם ביום הארבעה עשר והחמישה עשר לחודש אדר (פרק ט' פסוקים כא-כב).
המשתאות המפוארים בממלכתו של אחשורוש מטרתם להרשים את העם ולהראות לעיני כל את עושרו ומעמדו של המלך הכל-יכול. באמצעות עריכת המשתאות כולם מביעים לו את הכבוד הראוי לו, ואמנם אחד המאפיינים המרכזיים של אחשורוש הוא האובססיביות שלו להערכה ולכבוד [3: עמ' 171]. כאשר ושתי מסרבת לבוא אל המשתה שהוא עורך, היא
פוגעת למעשה בכבודו, וביכולת השליטה שלו. הצורך של המלך הוא שמתן הכבוד יעשה בפומבי, לעיני כל, כדי שכולם יראו את הכבוד שחולקים לו. המלך זקוק לכך כדי לבנות את "האגו" שלו. הסובבים אותו מכירים תכונה זו באופיו וכך מצליחים לתמרן אותו לפי צרכיהם. כדי להשיג את הכבוד הנחוץ לו כל-כך אחשורוש מעניק ברוחב -לב
מתנות לכל נתיניו (פרק ב' פסוק י"ח), ואף מוכן לתת לאסתר "עד חצי המלכות" ובלבד שיזכה בהערכתה. כלומר: המלך מעניק הטבות חומריות כדי 'לקנות' לעצמו כבוד מצד הסובבים אותו.
עריכת המשתאות המפוארים שמטרתם להשיג תחושת הערכה וכבוד מתארים מצד שני, באופן פאראדוכסלי, את אובדן השליטה העצמית של המלך ושל אלה הנתונים למרותו. על פי הכתוב מצטיירת תמונה נלעגת של הממלכה האדירה הזו, כאשר העומד בראשה, שריו ויועציו מבלים את רוב זמנם במשתאות, כשהם שקועים בהוללות ועינוגים, שיכורים
מיין, והחלטותיהם הקובעות את גורל הממלכה מתבצעות ומתקבלות כלאחר-יד, ללא כל שיקול דעת, בהתאם למצב רוחם הרגעי.
אין ספק שבידי המלך נתונה סמכות ואחריות רבה, ועל פיו ישק דבר. לכאורה הוא שליט כל יכול בממלכתו: בעזרת שרביט הזהב שבידו הוא יכול לקבוע גורל חיי אדם (פרק ד' פסוק י"א), ובעזרת טבעת המלך הוא יכול לחתום גורלו של עם שלם (פרק ג' פסוקים י'-י"ב). הוא יכול לצוות כל אשר יעלה על ליבו (פרק א' פסוקים י'-י"א),
אפילו דבר והיפוכו (פרק ח' פסוק ח') ומי שמפר את מצוותו דינו מיתה (פרק ב' פסוק כ"ג).
הצווים עליהם חותם המלך לא ניתנים לביטול, ומכאן יש לשער את כובד האחריות שהמלך אמור לשאת. אולם, לא כך הוא הדבר. המלך מתנער מכל אחריות, ובכל הכרעה קטנה כגדולה הוא פונה אל יועציו, שריו, ואפילו מבקש את עצת נעריו-משרתיו כדי שיאמרו לו מה לעשות (למשל, מקרה ושתי הסוררת ואופן הבחירה של מלכה אחרת תחתיה).
זוהי תכונה מרכזית נוספת המאפיינת את המלך - עצלות מחשבתית
[3: עמ' 174-173]. אחשורוש אינו רוצה להשקיע 'אנרגיה' בחשיבה עצמית, וכשהוא כבר מחליט באופן עצמאי הרי הוא מעביר את האחריות על החשיבה וקבלת ההחלטות לידי המן (פרק ג' פסוקים א, י') או לידי מרדכי ואסתר (פרק ח', פסוקים ב', ח').
על פי הכתוב, ניכר הדבר כי המלך אינו פועל על פי שיקוליו שלו אלא הוא נתון להשפעתם של האנשים הסובבים אותו, והוא נוטה לקבל באופן מיידי, ללא חקירה ובדיקה, את רעיונותיהם ועצותיהם.
המלך אחשורוש מקבל באופן אוטומטי, ללא חקירה ובדיקה את דעתם של יועציו וקרוביו בעניינים מרכזיים ביותר. למעשה, כל ההחלטות המכריעות נקבעות על-ידי יועציו והוא רק מאשר אותן ומעניק להן את הגושפנקה המלכותית: קביעת העונש שיוטל על ושתי (פרק א' פסוק ט"ו), אופן הבחירה של מלכה חדשה במקומה של ושתי (פרק ב' פסוק
ב'), הגזירה על השמדת היהודים (פרק ג' פסוק י'), מתן הגמול למרדכי (פרק ו' פסוק ו') קביעת העונש שיוטל על המן ובניו (פרק ז' פסוק ט'), או הדרך בה ניתן להציל את היהודים (פרק ח' פסוק ה').
יועציו וקרוביו של אחשורוש מנצלים את מצבי-רוחו המתחלפים של המלך, אם זה כעס (פרק א' פסוקים י"ב-ט"ז, פרק ז' פסוקים ז'-ט'), מלנכוליה (פרק ב' פסוקים א-ב) או בזבזנות (פרק ז' פסוקים ב-ג ופרק ט' פסוקים י"ב-י"ג), והם 'מכניסים לו לראש' רעיונות ועצות שהוא יכול בקלות לקבל, ובאופן זה הם פועלים לקידום מטרותיהם
האישיות [3: עמ' 174].
למרות ההשפעה הגדולה שיש ליועציו ולקרוביו על אופן קבלת ההחלטות, עדיין הכל נקבע על פי דבר המלך, ולכל דבר נחוצה הסכמתו הרשמית. ואמנם מרכזיותו של אחשורוש מובלטת במגילת אסתר.
לפי גבריאל חיים כהן [2], מחבר המגילה בוחר להבליט את המלך, בהיותו בעל התואר הנכבד ביותר בממלכת פרס ומדי, לעומת נושאי התפקידים האחרים בממלכה. מעיון במגילה מתברר כי נושאי התפקידים כמו: עובדי המלך, הסריסים, שומרי הסף, השרים הקרובים לו - כולם מוזכרים בשמותיהם הפרטיים, פירוט שאינו אופייני לסיפורי המקרא
וכלל אינו נחוץ להבנת מהלך הסיפור, ואילו אחשורוש תמיד מוזכר במעמדו הרם והנישא, ובתואר שהוא נושא כמלך. לפי גבריאל חיים כהן, מילת המפתח במגילה היא "המלך" - מילה המופיעה במגילה קרוב למאתיים פעמים (גבריאל חיים כהן, עמ' 8-7), ומכאן נובע לדבריו שהמלך הוא הדמות המרכזית והחשובה ביותר במגילה. המלך הוא זה
אשר ניצב במרכז הארועים והוא היסוד עליו בנויה הממלכה כולה. הוא הדמות אשר מניעה את מהלך העלילה ועל פיו ישק דבר.
ג. אישיותו של המלך אחשורוש
המלך אחשורוש עומד במרכז הארועים ובתוקף תפקידו המרכזי הוא מחשיב את עצמו ואת מעמדו הכל-יכול. המגילה מתארת את כוחו העצום אך גם את חולשותיו האנושיות. בדרך-כלל כשהמלך מחליט לפעול הוא מונע על-ידי רגשות כמו כעס, קנאה או רוגז, רגשות הנובעים ממניעים אישיים ולא ציבוריים-ממלכתיים, ובשעות קשות אלו הוא נוהג
להרחיק מעליו את האנשים הקרובים לו.
הפעם הראשונה שאנו נתקלים במלך הוא מופיע בשיכרותו: "ביום השביעי כטוב לב-המלך ביין" (פרק א' פסוק י'). כשהוא שקוע בשיכרותו הוא מבקש מסריסיו "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא" (שם, פסוק י"א). הצו להביא את המלכה כאילו היתה חפץ נוי שמטרתו לענג ולשעשע
את המלך ואת שריו השיכורים אינו משפיל ומבזה אך ורק את המלכה אלא גם את כס המלוכה. הנסיבות, בהן אמורה ושתי להופיע כאשר כתר מלכות בראשה, משפילות כיוון שאינן תואמות הופעה מכובדת של מלכה אשר מעמדה כה רם ונישא. הצגת כתר המלכות המסמל ומייצג את כבוד ממלכת פרס ומדי במשתה של שיכורים והוללים מעמיד באור נלעג את
הממלכה כולה. ואמנם ושתי, אשר כפי הנראה מודעת היטב לשיכרותו של המלך ואנשיו, אינה מעונינת להתבזות במעמד שכזה ולכן מסרבת לבוא. המלך אחשורוש אשר אך לפני רגע היה שמח וטוב לב, מיד משנה את מצב רוחו, והוא קוצף וזועם על סירובה של ושתי לבקשתו: "ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו" (שם, פסוק י"ב). שינוי מצב רוחו
של המלך בקיצוניות כה גדולה ובתוך זמן כה קצר, מעיד על אובדן שליטה עצמית, שליטה שהיינו מצפים למצוא אצל מלך אשר מעמדו כה נכבד והשולט על מאה עשרים ושבע מדינות. והנה אנו נוכחים לדעת שבענין שהוא כה אישי ופרטי, שהמלך אמור לפתור בינו ובין אשתו הסרבנית, הוא מתייעץ עם "חכמים יודעי עיתים" "יודעי דת ודין"
ועם שבעת השרים הקרובים לו.
השאלה של המלך "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך" מאירה באור מגוחך את המלך עצמו, את מעמדו, ואת כל מערכת שלטונו. במקום שהמלך יתייעץ עם שריו על עניינים שעומדים ברומו של עולם, עניינים הקשורים לממלכה האדירה שעליו לנהל, הוא פונה אליהם בענין כה פעוט, ענין הקשור ביחסיו האישיים עם אשתו, ענין
שלפי כל הדעות אין צורך לערב בו את השרים הנכבדים ואת החכמים "יודע העתים ויודעי דת ודין". תשובתו של השר ממוכן, אשר מתייחס לנושא ברוב רצינות ואף נותן נימוקים אשר הופכים את הבעיה האישית והשולית לכדי בעיה עקרונית חשובה במיוחד שיש אף לחוקק חוק כנגדה, מעוררת אף היא תמיהה גדולה על סדרי החוק והממשל בממלכה.
החשש מפני התופעה שבה נשים יקחו דוגמה מושתי ולא יכבדו את בעליהן גורם לממוכן להציע שיש להחליף את ושתי במלכה אחרת, וכן לשלוח ספרים לכל רחבי הממלכה "להיות כל איש שורר בביתו" - הצעה אשר מיד מתקבלת על-ידי אחשורוש מבלי היסוס: "וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן".
המלך אחשורוש אינו מנסה כלל לבוא בדברים עם ושתי, ואינו מנסה לברר מהן הסיבות שגרמו לה לסרב לבקשתו, אלא מיד מקבל את עצתו של ממוכן. כותב המגילה ממשיך לספר כי לאחר שפג כעסו של אחשורוש הוא ניזכר במלכה ושתי, ואפשר לקרוא את הדברים הכתובים כרמז לכך שיתכן שאחשורוש חש חרטה על החלטתו הפזיזה: "אחר הדברים האלה
בשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" (פרק ב', פסוק א'). מכאן גם ניתן להסביר את התערבותם של נערי המלך-משרתיו בבקשם למלך "נערות בתולות טובות מראה", כדי שלא ירגיש בחסרון אשתו יפת-התואר.
המלך בוחר את המלכה המיועדת לא לפי כישוריה מידותיה או חכמתה אלא אך ורק לפי יופייה ולפי הרושם שהיא אמורה לעורר בעיני רואיה. הנערות המועמדות להיבחר כמלכה נידרשות לטפח את עצמן, את גופן ואת לבושן, במשך שנה תמימה, לפני שהן נקראות לפני המלך. אין ספק שדרישה זו אופיינית למלך אחשורוש, המייחס ערך גדול ליופי,
לרושם חיצוני, להדר ולפאר, בדומהלרושם שביקש לעשות על שריו ונתיניו באמצעות עריכת משתאות רבים ומפוארים. ואמנם עשיית רושם חיצוני הוא קו אופייני ומרכזי באישיותו של המלך: ההתפארות בעושר ממלכתו וביופיה של אשתו, הראוותנות והפזרנות, המענקים הנדיבים (פרק א' פסוק ז', פרק ב' פסוק י"ג, פרק ב' פסוק י"ח). ניתן
להסביר קו זה באישיותו של אחשורוש במונחים של תועלת פוליטית. המלך מעונין לפייס את דעתם של הסובבים אותו, לזכות באהדתם ובתמיכתם של אלה הנתונים למרותו, וכך אולי למנוע ביקורת כלפי אופן תפקודו ושילטונו. העם הנהנה מעושרו המופלג של המלך מכיר לו תודה ומתייחס אליו בכבוד, כמלך העומד בראש ממלכה כה אדירה
ומפוארת, ומכאן גם, מתוך כניעה לעוצמתו, הסכמתם של הנתינים להמשיך לשרת אותו ולהיות נאמנים כלפיו.
אולם לא הכל נאמנים למלך. מעשי תככים ובגידה נפוצים בחצר המלך, כמו למשל מקרה בגתן ותרש, שני סריסים, שומרי הסף, שביקשו לשלוח יד במלך אחשורוש (פרק ב' פסוק כ"א). החשש מפני התנקשות בחייו של המלך, על פי נסיון העבר, מעמיד את אחשורוש במצב הכן, במצב של דריכות וחשדנות כלפי הסובבים אותו , ומכאן אולי גם נובע
החוק שאין לבוא אל החצר הפנימית של הארמון מבלי הסכמתו של המלך (פרק ד' פסוק י"ד). למרות כל החשדנות והדריכות למלך נחוץ איש אמונים עליו הוא יכול לסמוך, ומכל הסובבים אותו בוחר אחשורוש לשים את מבטחו בהמן, מבלי לחשוד כלל במניעיו ובנאמנותו: "וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר איתו" (פרק ג' פסוק א').
אחשורוש מעניק להמן כוח רב והוא אף מצווה כי כל עבדי המלך ישתחוו לפניו. האמון המוחלט של אחשורוש בהמן גורם לו להענות מיד לבקשתו של המן להשמיד את היהודים ברחבי הממלכה, מבלי שיכיר כלל עם זה ומנהגיו, מבלי לברר האם באמת היהודים "את דתי המלך אינם עושים", (פרק ג' פסוק ח'), ומבלי לחקור ולדרוש אחר הסיבות
והמניעים האמיתיים של המן.
המן נוקט בדברי נועם ופיתוי כדי להשיג את מטרתו : "אם על המלך טוב, יכתב לאבדם, ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (פרק ג' פסוק ט'), ואמנם אחשורוש מיד מסיר את טבעתו ונותן להמן לעשות הטוב בעיניו, כאשר את הכסף הוא משאיר בידי המן. כתיבת הצווים והחוקים בממלכת פרס ומדי
והחתמתם בטבעת המלך הם חלק מתפקידיו של המלך ובאחריותו המלאה. צו שנחתם בחותם טבעת המלך אין להפר אותו ואין לבטלו, ומכאן נובע חשיבותה הרבה של טבעת המלך. המלך המודע לחשיבות הטבעת אינו מהסס כלל למסור אותה לידיו של המן, המצליח לתמרן את המלך לעשות כמבוקשו. מכאן נובע כי הסרת טבעת המלך ומסירתה להמן היא
פעולה לא-אחראית של המלך אשר מוותר בפזיזות ומתוך חוסר שיקול-דעת על כוח שליטתו הבלעדי ועל האחריות הכרוכה בתפקידו כשליט כל-יכול. אסתר המכירה את אופיו ההפכפך של המלך ואת מצבי רוחו, מבקשת להסיר את רוע הגזירה. היא מסתכנת לעמוד בחצר הפנימית מבלי שהוזמנה על-ידי המלך, כשהיא יודעת שיתכן והמלך יכעס על בואה
הפתאומי. אולם אחשורוש הרואה אותה, מושיט לה את שרביט הזהב, ושואל למבוקשה, כשהוא מוכן מראש להיענות לבקשתה. אסתר מעדיפה להימנע מבקשה ישירה ונוקטת בדרכי עורמה. היא מזמינה את אחשורוש ואת המן לבוא יחדיו למשתה שהיא עורכת עבורם. המלך אינו שואל מה הסיבה למשתה ומדוע רק הוא והמן מוזמנים, אלא מיד פונה למשרתיו
שיעשו את דברי אסתר: "ויאמר המלך: מהרו את המן לעשות את דבר אסתר" (פרק ה' פסוק ה'). במשתה מבקש המלך שוב מאסתר לדעת מה מבוקשה, אולם היא דוחה זאת למחרת, למשתה נוסף שהיא עורכת. המלך מקבל את דבריה ומסכים מיד לבקשתה. הוא אינו מפציר באסתר לגלות לו מה מבוקשה, למרות שקרוב לודאי הוא סקרן לדעת מה בקשתה. באותו
לילה נודדת שנתו של המלך, ויתכן שהסיבה לכך היא שאחשורוש מוטרד מנסיונותיה העקיפים של אסתר לבקש ממנו דבר-מה, באמצעות הזמנתו למשתה משותף יחד עם המן. יתכן ועולים בו חששות ממעשה בגידה, והקריאה בספר הזכרונות של דברי הימים אף מחזקים בו תחושה זו, במיוחד כשהוא ניזכר במקרה הבגידה של בגתן ותרש, אשר נודע לו
מפיה של אסתר באמצעות מרדכי דודה (פרק ב' פסוק כ"ב, וכן פרק ו' פסוקים א'-ג'). המלך מבקש מנעריו לומר לו מה התגמול שזכה לו מרדכי עבור חשיפת מעשה הבגידה, וכשנודע לו כי לא נעשה דבר, הוא מחפש דרך להביע בפניו את הוקרתו ותודתו. המלך כמו במקרים דומים אחרים אינו מסוגל להחליט באופן עצמאי על התגמול שמגיע למרדכי
והוא ניזקק לחוות דעת של הסובבים אותו. במקרה, בדיוק באותו רגע מזדמן המן אל חצר המלך, וכהרגלו, אחשורוש מחליט להתייעץ עימו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" (פרק ו' פסוק ו'). ארועים אלו מעידים על האופי המקרי והבלתי-אחראי של דרך קבלת ההחלטות של אחשורוש, תאור המעמיד באור נלעג את המלך הכל-יכול, אשר
למעשה אינו מסוגל להכריע בכוחות עצמו בשאלות פעוטות ביותר, וניזקק לחוות דעתם של הסובבים אותו, כשהוא נתון להשפעתם באופן מוחלט. וכך, אחשורוש מקבל אוטומטית את דבריו של המן, המזדמן למקום באופן מקרי, ומחליט להוציאם לפועל באופן מיידי. דברים אלו מדגישים שוב את אופן קבלת ההחלטות של המלך, את פזיזותו,
קלות-דעתו, תלותו בדעתם של אחרים, חוסר-מחושבותו והיעדר יכולתו לקחת אחריות על מעשיו.
המן אשר חושב שמדובר בו, בוחר בטקס סמלי המרמז על שאיפותיו הנסתרות לתפוס את מקומו כמלך, במקומו של אחשורוש: טקס הולכתו ברחובות העיר, נישא על גבי סוס, כאשר כל העם צופה בו משתחווה לפניו, וכביכול משתתף בתהליך "המלכתו". המן בוחר ב"לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", ב"סוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות
בראשו", ומבקש שיוליכוהו ברחובות העיר, כדי שכולם יכירוהו ויכבדוהו, בדומה למעמד המלך (פרק ו' פסוקים ח'-ט').
אחשורוש אינו מודע כלל ואף אינו חושד בשאיפות אלו של המן הבאות לידי ביטוי באופן בחירת התגמול "לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", והוא אף אינו מבחין במה שמתחולל אצל המן כשהוא מודיע לו כי עליו לעשות דברים אלו למרדכי היהודי. כאן בא לידי ביטוי בפעם נוספת, חוסר רגישותו האנושית, אטימותו, וחוסר אבחנתו של אחשורוש
ביחס לאנשים הקרובים לו. באותה מידה שאחשורוש לא גילה רגישות והבנה למניעיה של ושתי כשהיא סרבה להופיע במשתה, וכן לא הבחין ולא היה מודע למצוקתה של אסתר כשהיא ניצבה לפניו אובדת-עצות בחצר בית המלך פנימה, כך גם אחשורוש לא חש כלל בעוגמת הנפש שנגרמה להמן כשהוא הודיע לו: "עשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך
, אל תפל דבר מכל אשר דברת" (פרק ו' פסוק י'). כאמור זהו קו נוסף הבולט באישיותו של המלך אשר אינו רגיש מספיק לתחושותיהם ומחשבותיהם של האנשים הקרובים לו. ניתן להסביר זאת בכך שהמלך שקוע רוב זמנו בשכרות, הוללות וברדיפת תענוגות, ולפיכך אינו מודע כלל לצרכיהם של האנשים הסובבים אותו, בהיותו כל הזמן עסוק
בסיפוק תענוגותיו וצרכיו הפרטיים. למעשה כל ענין נמדד אצלו לפי נגיעתו אל עניניו האישיים, והוא מכריע הכרעות מבלי שתעסיק אותו כלל השאלה של מידת הדין והצדק שיש בהחלטותיו. כאשר אסתר מספרת לו כי המן הוא זה אשר ציווה להשמיד להרוג ולאבד את עמה, הוא כלל אינו זוכר שהסכים לכך, ומיד חמתו בוערת בו, בחשבו שהמן
פעל על דעת-עצמו מבלי להתייעץ בו. כדי להפיג את כעסו אחשורוש יוצא אל גינת הביתן וכשהוא חוזר ורואה את המן המתחנן על נפשו, "נופל על המיטה אשר אסתר עליה", הוא מפרש זאת כמעשה בגידה נוסף: "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו". שוב אחשורוש אינו מסוגל להסיק את המסקנה
הנכונה, הוא אינו מודע לסיטואציה האמיתית ומפרש אותה כרצונו. אחשורוש מאמין באופן אוטומטי לדבריה של אסתר. הוא אינו מברר וחוקר בענינו של המן, וברגע שהוא שומע מחרבונה, אחד מסריסיו, כי העץ שהכין המן עבור מרדכי עומד מוכן בביתו, הוא גוזר מיידית לתלות את המן על העץ.
למעשה, החלטתו של אחשורוש לתלות את המן אינה נובעת מעשיית דין וצדק על מעשה של בגידה במלכות אלא היא נובעת מתוך מניעים אישיים. אחשורוש שלא זכר כי נתן הסכמתו להשמיד את היהודים,
סבר כי המן מעל באמונו ורימה אותו בנוגע להחלטה על גורל היהודים. מעשה הרמיה כביכול של המן אשר המלך מתוודע לו באמצעותה של אסתר , מציג את אחשורוש כמלך שאינו יודע כלל מה נעשה בממלכתו, מלך אשר נותן הסכמתו להשמדת עם מבלי שידע אודותיו דבר.
מכאן ניתן להבין את כעסו הרב של אחשורוש כלפי המן. הצו להשמיד את היהודים אשר ניתן על-ידי המן בהסכמתו של אחשורוש, מציג אותו בעיני אשתו, ובעיני כל הסובבים אותו, כמלך שאינו אחראי לנעשה ברחבי ממלכתו, מלך שניתן "לסדר" אותו ולרמותו. הוא חש שכבודו ומעמדו נפגעו לעיני כל, ומכאן תחושת הכעס. לתחושת הכעס נילווה
גם
רגש חזק של קנאה כשאחשורוש רואה את המן על מיטת אסתר, ומיד עולה בו חשד שמדובר במעשה ניאוף מצידו של המן. ניתן לומר כי כעסו של אחשורוש על המן הרכון מעל מיטת אשתו גדול יותר מאשר על הצו שהוציא להשמיד עם שלם. וכך, קנאתו וכעסו של אחשורוש הם שמובילים אותו לקביעת גזר הדין של המן, ולא שיקולים של עשיית צדק
ודין.
סיכום
אחשורוש מוצג במגילה כיצור אנושי, הפועל באופן אימפולסיבי, על פי דחפים ומניעים אישיים. אחד המאפיינים המרכזיים של אחשורוש היא החיפוש אחר כבוד והערכה מצד הסובבים אותו. הוא מנסה 'לקנות כבוד' באמצעות מתן מענקים נדיבים לנתיניו, להמן, לאסתר ומרדכי.
כשהוא מחליט את החלטותיו הוא מונע על-ידי רגשות כעס וקנאה, וזאת מבלי שיפעיל כלל שיקול דעת. הוא תלוי בדעתם של הסובבים אותו ואינו מחליט דבר באופן עצמאי. אופיו נמהר ופזיז, קל-דעת, ונתון לשינויים קיצוניים. רוב זמנו הוא שקוע בשכרות ובהוללות ולכן החלטותיו אינן שקולות, ונתונות להשפעתם של הקרובים אליו.
כביכול יש חוסר תואם בין התפקיד הרם והנכבד של אחשורוש, המופקד על ממלכה אדירה ונושא באחריות על גורלן של מאה עשרים ושבע מדינות, ובין האיש בעל החולשות האנושיות אשר מאבד שליטה עצמית, ותלוי לחלוטין באנשים הקרובים לו. תאוותו של המלך לנשים וליין הופכת אותו לאדם שקל להשפיע עליו ולהטות את ליבו. ואכן אחשורוש
נוח להשפעה והוא מקבל כל דעה שמושמעת באזניו. האנשים הקרובים לאחשורוש המכירים את אופיו נוקטים בדרכים שונות של חנופה וערמומיות כדי להשפיע עליו לקבל החלטות לתועלתם האישית. כך עושה ממוכן המכין נאום משכנע מדוע יש לגרש את ושתי, כאשר המניע העיקרי כביכול הוא טובת הכלל (פרק א' פסוק ט"ז), כך עושה המן המשכנע
את אחשורוש בדבר הצורך להשמיד את היהודים, ואף מנסה "לפתותו" בכסף (פרק ג' פסוקים ח'-ט') וכך גם עושה אסתר המבקשת לבטל את הצו להשמדת היהודים (פרק ה' פסוקים ד'-ח', פרק ז' פסוקיםג'-ו', פרק ח' פסוקים ג'-ו). המלך ניכר גם בחולשתו ובטיפשותו כשהוא מוסר את טבעתו בראשונה להמן ואחר כך למרדכי. במסירת טבעת המלך
הוא מוותר על העוצמה וכוח ההשפעה שיש לו, וכך הוא מאפשר כתיבת פקודות הסותרות פקודות קודמות שלו.
הסיבה לכך נעוצה באופיו של אחשורוש אשר אינו מוכן להתאמץ לחשוב באופן עצמאי, ומה שמאפיין אותו היא מעין 'עצלות מחשבתית', כשהוא מעביר תפקיד זה של חשיבה לידי אחרים החושבים במקומו.
לפי ..... (כותב המאמר [3] ) זהו חטאו המרכזי של המלך [3: עמ' 175].
בדבריו הוא מסתמך על דבריה של חנה ארנדט, המכנה את קיומם של דחפים בסיסיים ועצלות מחשבתית - "הבנליות של הרוע" - תלות בין חוסר מחשבה ורוע - כשהיא מתייחסת בדבריה לתקופת השואה ביחס לאדולף אייכמן, אשר פשעו היה ללא ספק יותר מכוון, מודע, ומחושב מאשר זה של אחשורוש [ Hanna Arendt, 1963 : 235) 175-176: 3)
] .
תפיסה זו של הרוע אשר אינה מתייחסת אך ורק לאלה שביצעו בפועל את הפשע הנתעב אלא גם לאלה אשר איפשרו וסייעו לו להתבצע על-ידי הסכמתם הפסיבית, מופיעה במאמר מאוחר יותר של ארנדט, בו היא טוענת שהרוע יכול להגרם על-ידי חוסר-מחשבה ולא דווקא באופן מכוון:
"Wickedness may be caused by absence of thought [...] such remoteness from reality and such thoughtlessness can wreak more havoc than the evil instincts taken together which, perhaps, are inherent in man" . Arendt, 1978 : 13 [178: 3].
לטענתה רשעות מסוג זה יכולה לגרום ליותר הרס מאשר קיומם של
יצרים זדוניים הטמונים אולי בכל אדם.
מחבר המאמר ... [3] מתבסס על דברים אלו, ולכן מביע בקורת כלפי מחבר המגילה שלא מגנה או מסתייג ממעשיו חסרי האחריות של אחשורוש. לדעתו, המלך אינו ממש אכזרי אך בהחלט מפחיד ומסוכן: כל-כך הרבה כוח נתון בידיו של אדם זה אשר משקיע כה מעט מחשבה בפקודותיו, עד כדי אדישות לגורל חיי-אדם. אחשורוש לא טורח לשאול איזה
עם המן מבקש להשמיד, ונותן לכך את הסכמתו באופן אוטומטי,
מבלי להקדיש לכך כל מחשבה, כאילו השמד-עם הינו דבר מקובל בממלכתו - ולכן עצלותו ואדישותו אינם עושים אותו לפחות אשם.
אמנם אין לאחשורוש כל מוטיבציה להשמיד עם, והחלטתו לא נובעת מרוע או משנאה תהומית ליהודים - אולם היא נובעת מעצלות מחשבתית המשולבת עם אגוטיזם ואהבה עצמית. ההסכמה האוטומטית לבקשת המן, ויותר מאוחר לבקשת מרדכי (המבקש לפרוע באויביו), הופכת את אחשורוש לאשם. אולם, לא מחבר המגילה ולא היהודים בסיפור מביעים
גינוי או הסתייגות מיחסו האדיש של המלך לעצם קיומם. מחבר המאמר [3] רואה בכך מעין 'כתב אישום' כלפי מחבר המגילה שאינו מעיז לצאת באופן גלוי נגד רשעותו של אחשורוש, אלא רק מלגלג עליו, באופן מובלע, על היותו אדם שוטה ואנוכי, וכאילו מקבל 'בהסכמה שבשתיקה' את המצב [3: עמ' 176].
ואמנם, לפי מגילת אסתר, אחשורוש אינו מודה ואף אינו מודע לכך שבאמצעות ויתור על סמכויותיו כשליט והעברתן לידי המן, הוא הסכים למעשה לרצח ולהשמדת עם. הוא אינו רואה את עצמו כפושע או כחוטא, וכך גם כותב המגילה אינו שופט אותו ככזה.
סיום המגילה הינו סיום אירוני: "וישם המלך אחרש מס על הארץ ואיי הים. וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" (פרק י' פסוקים א'-ב'). הקורא אשר התוודע לאישיותו החלשה והנלעגת של אחשורוש ולתכונותיו האנושיות האימפולסיביות מקבל באירוניה עם שמץ
של סארקאזם ביקורתי את התאור המציג את "תקפו וגבורתו" של המלך אחשורוש, וזו כפי הנראה גם כוונתו של כותב המגילה.
רשימת הערות ביבליוגרפיות
1. משה זאב סולה, תעלומות במקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990.
2. חמש מגילות, הוצאת מוסד הרב קוק, בעריכת מירסקי, מלצר, קיל, ירושלים, 1973 .
3. ----------- "Xerxes", Chp. 7 p. 171-177,

תגים:

המן · פורים · מקרא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "קווים לדמותו של המלך אחשוורוש", סמינריון אודות "קווים לדמותו של המלך אחשוורוש" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.