לונדון ביצירות "אוליבר טוויסט" ו"תמונתו של דוריאן גריי"

תקציר העבודה:

לונדון ב'אוליבר טוויסט' וב'תמונתו של דוריאן גריי.'

1 - מבוא hc1585 -

ד"ר גונסון, כך מסופר אמר, פעם :"אם לונדון מעייפת אותך סימן שהחיים
מעייפים אותך". לונדוני אמיתי ,איש איש בדורו, יודע את כל מה שיש לדעת על
נכוח הסתיו, על הרחובות הצרים החד-סטריים, על הגבעות הקטנות עם
התפתלויות האין- סופיות של Dover st או Hill Ludgate , וביחוד על הגוון המיוחד
שהשמים מעל העיר עוטים בשעת בין ערביים. לונדון הוא כרך אין-סופי, איש אינו
מתיימר להכירו בשלמות. התמזה, כיום, חוצצת בין ערים שונות. הדבר היה נכון
פי כמה בתקופה הוויקטורינית כאשר קיץ וחורף הגברים התהלכו כמו חנוטים
בחליפות שלהם והזיעו ונחנקו בצווארונים המעומלנים שלא להזכיר את
המגבעות הנצחיות שלהם. האמידים שביניהם נסעו במקרה הטוב בכרכרות
פרטיות בעוד האחרים נאלצו לסלול את דרכם בגשם או תחת שמש קופחת
בצפיפות המאובקת של הרחובות הסואנים. ואכן אין פלא שאין דמיון רב בין
הלונדון של דיקנס לזו של וילד. דיקנס , יליד לונדון, הכיר ואהב את העיר 'שלו'
וילד שלא גדל ולא חונך בה התייחס אליה כאל אכסניה רוחנית .
לונדון מהווה אמנם את המרכיב המשותף והבלתי תלוח בעבודה הזאת אבל לבל
נשכח שדיקנס היה בזמנו גיבור ספרותי- חברתי בעוד ווילד ייצג את אנטי- גיבור
הקלאסי. דיקנס ממש חלום ילדות בשנת 1856 עת רכש בית בכיכר גדסהיל
(Gadshill) בדרך הראשית בין רוצסטר לגרווסנד, אבל עולמו הרוחני האמיתי עוצב
ברובעי העוני בהם עשה לעצמו מנהג לשוטט עד לשנותיו האחרונות . עד כמה
שידוע ויילד בילה את רוב זמנו בלונדון בין השנים 1884-1895 ברחוב טייט ( Tite
st). הלונדון של דיקנס אינו יותר קרובה לווילד מאשר אוליבר טוויסט קרוב
לדוריאן גריי. הכל מפריד ביניהם, טופוגרפית, רוחנית, חברתית וספרותית.

מקורות:

דיקנס היה איש מוסר , מעורה עד עומקי נשמתו במרקם החברתי של עירו .
יש בתיאורים שלו קטעים דמיוניים .הם , לדבריו, אמורים לשמש מנוף לנווט את המעורבות הנפשית של הקורא אל עולם המציאות סביבו. כאשר דיקנס כותב על החיים בזמנו , הוא מר תופעות מוכרות לו באורח בלתי-אמצעי , אבל לא בלתי- נגועות ביצריתיות הדמיונית שלו.
'אוליבר טוויסט' אינו איפוא בבואה נאמנה ומדעית לא של הליכי המשפט ולא של עבריינות הנוער בלונדון אלא ביטוי לדאגתו הכנה והעמוקה לעתיד הצפוי לחלק מבני-הנוער בעיר שלו, קרי לונדון רבתי .
ההרומן שלו היה מעין קול קורא ראשון מופנה לרבדים העליונים של החברה לחדול להתעלם מאחיהם חסרי המזל.
וזה אכן ייחודו של 'אוליבר טוויסט'. קוראים התוודעו באמצעותו לפלגים של החברה שהם לא ידעו דבר ולא חצי דבר אודתם , אף לא את עצם קיומם ליד עולמם המסודר שלהם.
מבקר בן-זמנו של דיקנס כתב :
כאשר אוליבר טוויסט יצא לאור ......הדבר המפתיע ביותר הודותיו היה שהוא חשף .......... רבוד לא יאמן בשורותיהם של מי שנהוג לכנות כהמעמד בני השוליים.(11 )
קוראים בני המעמד העליון פשוט סרבו להשלים עם העובדות אבל החשש מן האימפקט של אוליבר על המוסר החברתי הפעילה נורות אדומים, דיקנס היה לאויב החברה, לחלק במאבק העניים בעשירים .
ה Quarterly רב ההשפעה נזעק : " מחצית המין האנושי חייה מבלי להתעניין כיצד המחצית השניה מתה. למעשה האזורים סביב גבעת ספרון ( Saffron Hill ) פחות מוכרים במקומותינו מסמטאות אוקספורד ותושביהם עוד פחות "(אפריל 1839 )
דיקנס אולי התכוון לכתוב ספר עבור ילדים. ברור, שרוב ההורים של התקופה הוויקטוריאנית ,לפחות בחלק הראשון שלה לא ראו באוליבר חומר קריאה הולם לילדים שלהם ובמקרים רבים גם לא למבוגרים.
ידו של דיקנס היתה על העליונה , מר במבל ואוליבר ,סייקס ופגין מקובלים כיום כאנגלים טיפוסיים. אוליבר קנה לעצמו אחיזה במורשת התרבותית המערבית למרות הקטעים הלא אסטטיים ואפילו הדוחים של המציאות הלונדונית של הימים ההם.
5 - על ווילד היאש .
אוסקר ווילד נחשב למניהג ה'זרם האסטטי' בספרות. בנעוריו הוא בנה לעצמו מוניטין הודות ללבוש הנועז שלו ,כושר הדיבור שלו וחוש ההומור שלו. אבל כבר אז הכשורונות הכתיבתיים ועצמת החידודים הסאטריים שלו בצבצבו מבעד לשטחיות החברתית המקובלת בטרקלינים של התקופה. הוא התנסה
כמעט בכל סוגי הכתיבה בלי להגיע רמת החצנה של יושר האינטלקטואלי המעידה על סופר בעל יכולת כתיבה איכותית ותעצומות חשיבה יציבות. השירים שלו היו אלגנטים, מקסימים אבל לא נשאו חותם של האוריגנליות והמאמרים שלו נפגמו ממגמתיות אובססיבית כמעט לתור אחר אפקטים
פראדוקסליים.
איכות הקומדיות שלו מתבלטות על רקע האפרוריות המאפיין את הג'נר זמנו.
העלילה מהירה ורצופה והדיאלוגיים מזכירים את הזרם המילולי הנוצץ של טקס הקומי הצרפתי. הדמויות אינן מנסות להתקשט בנוצות של עומק אינטלקטואלי לא להן והשתשלות האירועים על הבמה מתוחכמת .לכאורה כל מבוקשו של ווילד היה לשעשוע רגעי, לצחוק מאשש אבל הצופה/קורא נותר עם
סימני אשכול של סימני תהיה המובילה אותו לנבור מבעד לרמת השטחיות ולגלות את הביקורת הנועזת על מערכת הערכיים המוסריים התקפה ועל הסדר החברתי הנובע ממנה.
ווילד היה בנוי לכתיבה רעיונית המתודדת עם נשואים פרובלמטיים חסרי פתרון.
ויילד ידע שהעסוק בנושאים שהודבק להם תווית של ' טאבו' מוסרי או וחברתי ירתיע את קהל ותעורר פחדים . הוא ריסן את דחפיו בהתאם אבל ביצירה אחת , 'תמונתה של דוריאן גריי' הוא נתן דרור למאוויים האמיתיים שלו.
עדות ליחסו האמיתי של ווילד למוסכמות החברה האנגלית ניתן למצוא בתיאור ארוע מתקופת הלימודים שלו באוכספורד .
לא היה דבר מיוחד ברהוט של הדירה אולי זולת שני אגרטלים גדולים של חרסינה כחולה שהיו מוצגים לראווה . החרסינה טרם קנתה לה אחיזה באותם הימים ועל כן טעמו של ווילד נחשב ליוצא דופן . ויילד במהלך מסיבה קרא:
"מי יתן ולא אבייש את החרסינה שלי!" אנשי אקדמיה שהחשיבו את עצמם קבלו את הערה הסטירית שלו ברצינות והדיקן הגיב עליה בפרהסיה באחת מאמרות הכנף המפורסמות שלו. כך תיאר ווילד את האירוע בפני שומעים ידידים אמריקאים כעבור מספר שנים:
"בפעם הראשונה נתגלתה לפני אוילותו המוחלטת של העם האנגלי כאשר באחד מימי הראשון פתח הכומר בכנסיה של אוניברסיטת אוכספורד את דרשתו כך :
אם איש צעיר אומר לא דרך הלצה מלוטשת אלא ברצינות מפוכחת שקשה לו לא לבייש את החרסינה הכחולה שלו ,הרי חודרת לתחום הנזירי מין עבודת אלילים שמחובתינו ללחום בה ככל האפשר ולחסלה.
למותר לומר שנהנינו מאד מן הצורה האנגלית האופיינית בה לא הובנו דברינו. האנגלים קבלו את מימרותינו ברצינות ,את שנינותינו כיצירת פרוזה.
עד כמה דול הקונטרסט בין דיקנס איש לונדון עד למעמקי נשמתו לווילד הבז לחברה שלמרות זרותו המודגשת נשאה אותו על כנפי התהילה.
הזרות העיקרית במבנה אישיותו נתנת לתאר במשפט אחד:
" מחצית נפשו ,המחצית הרגשית לא חרגה מעולם בהתפתחותה מתחום העלומים . המחצית השניה ,השכלית ,היתה מפותחה כראוי בעוד שהסובבים אותו טרם התחילו במעט לחשוב מחשבה עצמית והגיעה לבגרות בזמן שבני דורו המוכשרים עוד גששו וחיפשו דרך .לפי כך יופיע לעינינו תמיד כסטודנט
מזהיר,חציו נער וחציו גאון.(13 )
קיים מין מיוחד של אנשים שאינם לעולם מאושרים אלא אם הם משחקים בעצמם את תפקיד הגיבורים שלהם . מולייר נמנה עליהם במידה מסויימת ווילד היה כזה. הוא לא השתחרר מן הדחף להדהים ולהקניט. כנער נצחי הוא נכנע למשיכה להתפרקות וללהיטות אחר זלילה וסביאה של
הריגושים למיניהם.
ויילד צריך היה ללמוד מקורות אביו שלפעמים מוטב לשתוק כי החברה הוויקוטירנית לא היתה ערוכה ולא ניסתה להיערך לאפשר לחריגים להמנות על שורותיה. חוש הצדק מפותח שלו שנתמך בכושר הרס עצמי שלח אותו לבסוף לשנתיים מאסר ועבודת פרך. המסלול שלו חופף את המסלול שעבר דיקנס,
אבל במהופך. זה התחיל כעני נמרוד וסיים כעשיר מופלג בשיא התהילה וזה שנולד עם כפית כסף בפה ידע סוף מר. מה הפלא איפוא שכתיבתו של הראשון אפופה נכוח אופטימיות בסיסי ואילו אצל השני אין אפילו שביב של תקווה.
אוסקר ווילד גדל בעושר רוחני וחומרי. הוא שלט בשפות זרות (גרמנית וצרפתית) ובטרם סולק מאוכספורד הוא גיבש את תפיסתו האסטטית המעמידה את האמנות בראש הפירמידה הערכית שלו ושל האנושות בכלל ויחד עם זאת הוא הועיד לה את התפקיד של תיקון פני החברה.
ויילד זכה להצלחה חברתית מסחררת בלונדון. ידועה אמירתו של הנסיך מווילס :
"איני מכיר את מר ווילד , ולא להכיר את מר ווילד משמעו להשאר בלתי ידוע."
ווילד הצעיר הצהיר על עצמו שהוא סוציאליסט והוא גילה סלידה מכל צורה של
שליטה כוחנית.למרות חוסר העניין המוצהר שלו בחברה הוא ידע לגלות חמלה כלפי נפגעים ועניים .יש עדות ספרותית כתובה לדאגתו הכנה לשכבות העניות . ב"נסיך המאושר " שלו , הפסל הניצב בכיכר העיר בעמדת צפיה מתמדת אל עבר רובעי עוני אומר לידידו הדרור הקטן :" מופלא מכל הוא
סבלם של בני-האדם"
ב1866 הוא נפגש עם רוברט רוס בנו של התובע הכללי של קנדה .רוס הצעיר כמעט שנות דור פיתה את ווילד " שנכנע לו מתוך סקרנות או אולי כגחמה......האהבה ההומוסקסואלית שחררה אותו מקבלת עול המוסכמות, ואפשרה לבטא תשוקות רדומות .מאותה פגישה ווילד ראה את עצמו פושע המהלך
רדוף אשם בין תמימים."(14 )
דלת עולם שלם של תשוקות נפתחה בפניו וגם כאשר הלהט המיני נמוג הידידות החזיקה מעמד.
האיש שאחת מאמרות הכנף שלו היתה ,"את כשרונ י הקדשתי לאמנותי ואת גאוניותי- לחיי"שלם את מחיר היהירות שלו. החברה התקוממה כנגד גלויי האקסטרווגנטיות שאיימו על מוסכמות הצביעות המוסרית של " הסתר הוא הכשר", אוסקר ווילד נשלח לכלא והוא תלה את האשם בו עצמו:
" נוכחותי מכתימה ומטנפת את הנאת האחרים .......האלים העניקו לי כמעט כל דבר, אולם הנחתי לעצמי להתפתות לקסם חסר משמעות ולקלות שבתאוות."(15 )
למזלנו, תמונתו של דוריאן גריי שרדה.
6 -לונדון של דוריאן גריי .
תשוקתו של ווילד לג'ון גריי הולידה את תמונתו של דוריאן גריי",רומן על נער יפהפה (שאינו סמל למעמד ) הזוכה לנעורי נצח ( קרי אינו מתבגר בדומה לווילד עצמו) שעה שהדיוקן המצויר שלו ( הסביבה הצבועה? ) הולך ומזדקן .
הרומן קומם שכבות נחרבות בציבור משום שהחשיפה הציבורית של נתפסה כחציה של הקווים האדומים. ידם של הצביעות השלטת היתה על העליונה.
"באותה עת ,השתפשפה המלכה וויקטוריה עם שומר ראשה הסקוטי, מסטר בראון, ונהגה לרוקן מדי לילה כחצי בקבוק וויסקי. אב לכל זאת נודע רק לאחר מותה "(16 ) הגלויים ,פוסט-מורטם של מנהגיה הנפסדים לא פגעו בשמה הטוב, וויקטוריה כידוע נחשבת עד לעצם היום הזה לסמל האחווה
והמשפחה.
ידידיו ומוקיריו נטשו את וויילד שהיה אז סופר ומחזאי מן המפורסמים ביותר של אנגליה, בית המשפט נענה לבקשתו של המרקיז מקוויסבורי ושלח את ווילד לכלא , ככל הנראה על לא עוול בכפו לפחות באשר לתלונה הספציפית ששמשה עילה לפסק הדין.
"הוא חי חיים של הומוסקסואל הוא לא דבר על כך בגלוי אלא רק ברמזים. אך גם אלה היו גלויים מדי עבור וויקטוריאנים. יותר מאשר על הומוסקסואליות שלו , הענישו אותו על הביקורת החברתית שעלתה מתוך יצירותיו. וכיוון שלא היה מוכן להיות צבוע נפל."(17 )
יושר אינטלקטואלי, חוסר בגרות, יהירות, תמימות, יצר הרס , סלידה מן הסביבה ,
אין זה משנה לונדון מאנה להשלים עם דימוי החברתי הדקנטי ,בעל האצבע המאשימה נכלא כאילו היה אחד מפשוטי העם באחד הרומנים של דיקנס.
"רק הבינוניים מצליחים" כתב ווילד לקוראי עיתון מפורסם בספטמבר 1894 "האמן סובב מעגל של יצירות מופת אשר הראשונה בהן אינה פחות מושלמת מן האחרונה (18 ).
המשפט הזה מכיל לדעתי שלושה מן היסודת המאפיינים את הדמויות של אוסקר ווילד, קרי תפישה שכלית מהירה , הומור ורגש נטול ריאליות.
חיי החברה היו נשמת אפו ויש הטוענים כי יצירותיו אינן אלא הד שיחותיו אבל ללא שאר הרוח שפעם בהן.
העולם של השכבות הנמוכות בלונדון הוא צייר לעצמו במלודרמטיות בלתי מציאותית, הן בפן העובדתי והן בפן האסטטי .בניגוד לדיקנס המעורה בעולמם של חסרי כל, ווילד כאילו מנסה להפיק את כל האפשר מכל מגע החורג מאורח חייו הרגיל.אבל כשם שליטש ושכלל את פתגמיו כך הוא עבד
על סיפוריו ומחדיר בהם סטיות ונקודות השקפה שונות וחדשות. הדמיון והמציאות לדידו הוכפפו בראש וראשונה לתביעות האומנות הטהורה. ביולי ובספטמבר 1890 התפרסמו בנייטינת סנצו'רי( Nineteenth Century ) שני מאמרים בנושא המבקר כאמן . הרעיון העיקרי השנון הינו שהבקורת אינה צריכה לעסוק בנושא
שהיא מבקרת אלא לרשום את התחושות והרגשות שהוא מעורר. העיקרון הזה שתפס את הבקורת כעין אוטוביאוגרפיה רוחנית,תקף באותה המידה לגבי כתיבת רומן.
"לפנים היה זה פרדוכס ,אך עתה מוכיח הזמן את אמיתות הדברים"(המלט).
התיזה החדשה תאמה בדיוק את השקפתו של ויילד שטען הרי:"האיש האחד שבעולם שברצוני להכירו בתוך תוכו ,אני הוא, אך איני סבור שאצליח לעשות זאת כרגע"(19)
ווילד הכיר את עצמו די הצורך לדעת שהוא לא היה איש מעש. הוא טען ש" הוטעינו על -ידי המונח פעולה, מחשבה הרי מעשהי" אלא שמעשיות שלו תורגמה בלעדית לשפת הדיבור והכתיבה.
הרעיון העיקרי של דוריאן גריי יסודו במקרה שקרה בסטודיו של הצייר בזיל וורד (בזיל הווארד בספר) . תוך כדי ויכוח ווילד על צעי ר ששימש לו דוגמן העיר הצייר : "כמה נחמד היה אילו נשתמר תמיד כמו שהוא והתמונה תזקן ותבלה במקומו."
הספר בנוי על קוטביות מוזרה .מצד אחד הוא קרוב יותר לחיים יותר מכל יצירותיו של ווילד המשתקף בברור בדמותו (מושלמת לכאורה ?) של הנרי ווטון. ומאידך בולט לא פחות העדר יכולת של הזדהות רגשית הגובל בחולניות. אין ב'תמונתו של דוריאן גריי' כל
נסיון לעצב את טבע האדם, רק מתן ביטוי לנטייתו הבולטת של ווילד לקדרות. אישיותו שלו עצמו היא מוקד היצירה הזאת כמו בשאר יצירותית ולא נותר מקום פנוי רב לסביבה שלו.
ווילד , עד לכליאתו היה למעשה נעדר כל ידע אמפירי-מציאותי . נסיונו אם אפשר לקרוא לזה כך , היה שכלי בעיקרו ויחסו לסביבה ולחברה שמחץ למעגל
הקטן והאינטימי הפרטי היה נטול כל מימד אינטואיטיבי או הזדהותי.
סנוביות ,זייפנות רגשית ותשוקת הראווה ניכרים היטב בקטעים הנוגעים לחיי המעמדות הנמוכים
" נשים קראו אחריו מלא בקולות צרודים ובצחוק צורם (איפה הערגה לננסי ?) שיכורים נעו וחגו, מלאו פיהם קללות וקשקשו בלשונם כקופים מפלצתיים. הוא ראה ילדים תמוהים יושבים שפופים על ספי הבתים , שמע גדופים וצריחות בוקעים מחצרות עגומות......... מכמה בארים
נשמעו קולות צחוק איומים. באחרים התקוטטו השכורים וצווחו."
הנהיה לאסטטיות, החיפוש המתמיד אחר עזות התחושות ,הנדוי של עיקרי אמונה העלולים לתחם גבול ליכולת הנאה של הנשמה והדגשת עליונותו של האמן האמיתי על חוקי החברה והמוסר יוצרים רושם עז של כנות מהנה ומשכנעת.
מאידך , פיצול האישיות הנגזר מאדם המתבונן בעצמו כאילו ממרחק מותיר טעם מר ותחושה של אימפוטנטיות רוחנית .
ויילד גם לא השכיל לעשות נפשות לעניינו כאשר הוא לימד סנגוריה על יצירתו בשנינות מאירת עיניים ,וכנות מסוכנת.
להלן אחדות מתגובתיו המתצמות את האני מאמין האמנותי והאישי שלו:
"ספורי הוא מסה על האמנות הדקורטיבית. הוא מתריס נגד גסותו של הריאליזם הערום .יתכן שהוא מלא רעל ....... אולם אינכם יכולים להכחיש כי מושלם הספר, ושלמות היא הדבר אליו אנו האמנים שואפים."
"תחום האמנות ותחום האתיקה שונים ונבדלים זה מזה לחלוטין"
"כן ,יש מוסר השכל איום ב'דוראין גריי', מוסר השכל שבעלי התאווה לא יהיו מסוגלים להבינו. אך הוא יהיה נהיר לכל מי שרוחו בריאה. האם טעות אמנותית היא ? חוששני כי כן הוא. זוהי הטעות היחידה בספר."
"כותב אני משום שהנני שואב מן הכתיבה את ההנאה האמנותית הגדולה ביותר. אם יצירתי גורמת קורת רוח למעטים ,באתי על שכרי ......אשר להמון -אין ברצוני להיות סופר מקובל עליו....."
"לאמתו של דבר משקפת האמנות את המסתכל ולא את החיים"
7 - סיכום .
ווילד נאמן לקו היהירות הכנה שלו בפני קונן דויל ש " ערפל מילים ביני לבין החיים. הנני משליך את ההקרבה לאמת בעד חלון בשביל פסיק, הסכוי להשמיע ממרה מביאני לנטוש את האמת ,עם כל זה הנני מתעתד לכתוב יצירה אמנותית."(20 )
דיקנס מחבר הרומנים היה לעומת זאת מעין משורר של המציאות הוויקטוריאנית הלונדונית. שתי גישות ניכרות באוליבר . יש בו תיאורים אפופים באווירה של רומנטיקה סנטימנטאלית עם נטיה קלה להזיות ולידם קטעים בעלי נימה סאטירית נוקבת. האור והחושך משמשים בו בערבוביה (לא רק במובן
הפיזי-ציורי אלא גם בהבט האידאי- חברתי.) יש בלונדון של דיקנס פן אגדי שזור בהרבה קטעים על פשעים ועל מוות המורים על נטיה חטטנית חולנית כביכול בשם האוטנטיות וריאליזם . אוליבר נמנה על היצירות הראשונות של דיקנס. ה'טיפוסים', שלו או גורסטסקים ,אכזריים, אבל נטולי
איפיוניים פסיכולוגיים רבים. הם עדיין יותר על תקן של שחור ולבן מאשר דמויות בעלות אופי מורכב ורב צדדי כמו לרוב הבריות. לדעתי הדמות המשכנעת ביותר, המחודדת ביותר והמשאירה את הרושם העז ביותר היא דמותו של היהודי הזקן המגלם את כל הכיעור הזוועתי שבעולם התחתון
של לונדון.
אם להתעלם מחוסר העומק של הדמויות , גדולתו של 'אוליבר טוויסט' כרומן נעוצה בפתיחת אשנב על גוונים נשכחים או נדחקים של המציאות בלונדון. אוליבר אמנם מסתיים כאגדה אבל במסלולו הוא מתאר בצורה עזה איך המעמדות הנמוכים התקיימו , עבדו ואפילו מתו באנגליה
בזמנו. יריד ההבלים (Vanity Fair ) אינו פחות רחב-יריעה או פחות משכנע בביקורת שהוא מטיח על החברה אבל להבדיל מדיקנס שהיה חדור אמונה שהאדם ניתן לגאולה הרי תקרי נטול אשליות ווילד הצהיר שהאדם היחיד שהוא חפץ לחשוף את נדבחי הנפש שלו זה היה הוא עצמו. דיקנס
הינו פייטן של מציאות צורמת , תקרי משרטט תמונה עגומה של החברה ואילו ויילד מתעלם ממנה בשם האמנות.
לונדון היתה ביתו , חממתו הרגשית , מרכז עולמו הפיזי והרוחני של דיקמס בעוד ש ויילד הנתון במאבק מתמיד בשסעים הפנימיים שלו היא שמשה לכל היותר לאכסניה מקצועית חסרת עניין אמנותי/חברתי חרף הצהרות הרועמות .
הכל מפריד בין הלונדון של אוליבר זו של אוסקר ווילד. דינקס היה אז בתחילת דרכו הציבורית ,'דוריאן גריי ' מסמל את תחילת הקץ של ווילד ככוכב על ספרותי/ חברתי. הראשון ראה בלונדון את תחילתו וסופו של כל עולמו ובקש לנצל את עטו כדי להעלות בעיות הזנחה חברתית על
סדר היום הציבורי. השני היה מרכז עולמו ויצירתו עוסקת בו ולא בסביבה שלו. אוליבר הרדוד משהו נגמר מעביר בסופו של דבר מסר בעל נימה אופטימית המקרב את הקורא לתיזות שלו .
'דוריאן גריי' , שנון, מעמיק, אובססיבי מתקשה ליצור אינטראקציה ,הוא אליטיסטי יתר על המידה ,בלתי- מציאותי במודע ולונדון אינה ממלאת בו תפקיד זניח. (יריעת העבודה הזאת אינה מאפשרת טיפול בהבט ההומוסקסאלי, אבל הרומן הזה משופע ברמזים בנדון וקשה להתעלם ממימדי התופעה בלונדון
בחסות הסודיות היאה להצנעת ספוק תאוות אסורות) .
ווילד ידע עליה מסחררת ונפילה מסחררת עוד יותר. לונדון הוויקטוריאנית , השמרנית, בעלת המוסר הכפול נפגעה והשיבה מלחמה שערה והוקיע את הבן הסורר משורותיה.
"שנאתו של המאה התשע-עשרה לרומנטיקה אינה אלא קצפו של קליבן הרואה את בבואתו במראה" לעג ווילד בהקדמה מאוחרת לדוריאן גריי.
דיקנס חלם על עולם טוב יותר. אולם בניגוד לדילטנטיות ההבנליות של אפיוניים שלו, קטעי התיאורים שלו אמינים.לונדון קרה בחצות הלילה , הרחובות לחים ואין בהם מקלט .רוח מצליפה מפנה את עוברים ושבים כמו מאבק ובוץ .פייגין רועד ורוטט במזג האוויר הקודר והקור חודר לעצמות"
המופקרים לחסדי הרחובות , מזי הרעב עוצמים את עיניהם ברחובות החשופים"
הצד שני של המטבע הינו עולם שהסדר והתרבות שולטים בו ולונדון נהיית חייכנית ומסבירה פנים.
הבית הדיקנסי אינו רק מושא נפשו אלא גם המוצא לחולאי החברה . אוליבר שנולד כקורבן לאי-הצדק מוצא בו סעד שאינו פחות חיוני מן החמימות האנושית.
לונדון של דיקנס חייה , תוססת, מורכבת משני עולמות ומשוועת לשינוי. זו לונדון של כל אזרחיה , ולמען כל תושביה. לונדון של ויילד מקרית, אנוכית, נשגבת ועלומה. זו עירו של אדם שלא נותר לו עניין ופנאי לעסוק בה.
ביבליוגרפיה.
1 - דלסקי הלל, 'בשר ודם בקסת דיו, הוצ מוסד ביאליק ,1993.
2 - טומאס ה. וד.,' מספרי מפורסמים,הוצ' המתמיד 1953 .
3 - פירסון ה.,' אוסקר ויילד', הוצ' המתמיד 1960 .
4. Cockhut ,The Imagination of Charkes Dickens,Collins, London,1965.
5. Fielding, Charkes Dickens,Bristol,1958.
6. Cazamian, Le Roman Social en Angleterre, Paris, 1904
7. Kettle A. Oliver Twist , London ,1957
8. Meyers,Homosexuality and Literature, 1890-1930,London 1977.
9. Gide A.,Oscar Wilde , a Study, Penguin, London, 1905.
10. Levine, R. A., The Victorian Experience1976
11. Sussman H.L., Victorians and the Machine, N.Y., 1983
12. Blamires M., The Victorian Age of Literature, N.Y., 1969
הערות שולים.
1 - אוליבר טוויסט ,תרגום האוטנ' הפתוחהת עמ' 512 .
2 - דלסקי הלל, עיונים ברומנים אנגליים, מבוא.
3 - " " " " "
4 - טומאס ,'סופרים מפורסמים', עמ' 153 .
5 - " " " עמ' 157 .
6 - " " " עמ' 154 .
7 - פילדינג, 'צרלס דיקנס', עמ' 34 .
8 - ביילי ג'ון, 'אוליבר טוויסט , עמ' 36 .
9 - א.קטל, 'מבוא לרומן האנגלי' , עמ' 16 .
10 - דיקנס אוליבר טוויסט.מבוא.
11 - פילדינג, ,op cit מבוא .
12 - " " "
13 - פירסון הסקת, 'אוסקר ויילד ,עמ' 84 .
14 - שיחות אינטימיות, עמ' 452 .
15 - בן-ציון משה ,'מעמקים', 1993 .
16 - הר-סגור, 'מעמקים', 1993 .
17 - שיחות אינטימיות עמ' 435 .
18 - פירסון ה. Op cit , עמ' 113 .
19 - פירסון , " , עמ' 120 .
20 פירסון, " , עמ' 124 .
ד"ר ס . גונסון ,1704-1789 .
אוליבר טוויסט, עמ 36
שם עמ' 53
שם עמ'143
שם, עמ 145
אוליבר טוויסט,עמ' 102
אוליבר טוויסט עמ' 270
אוליבר טוויסט, עמ' 275
אוליבר טוויסט עמ' 315
הסטודנטים באוכספורד שוכנו בחלקם במנזרים לשעבר.
אוליבר טוויסט, עמ ' 168 .
אולביר טוויסט, עמ' 44 .
1

תגים:

אוסקר · ויקטוריה · אנגליה · ווילד

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "לונדון ביצירות "אוליבר טוויסט" ו"תמונתו של דוריאן גריי"", סמינריון אודות "לונדון ביצירות "אוליבר טוויסט" ו"תמונתו של דוריאן גריי"" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.