דוד בן גוריון- בעקבות פרשת לבון

תקציר העבודה:

בחמש עשרה שנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל, כמו גם שנים רבות לפניה, היה דוד בן גוריון הדמות הדומיננטית ביישוב העברי ובמדינה. בן גוריון כראש מפא"י שלט במדינה ביד רמה. לקראת סוף שנות החמישים החלו להתגבש במפא"י שתי קבוצות.
קבוצות אלו נחלקו באופן גס לפי גיל. המדובר ב"וותיקים", בעיקר אנשי "העלייה השלישית" ושרידי "העלייה השנייה", אל מול "הצעירים", תומכי בן גוריון ברובם. בן גוריון היה איש העלייה השנייה ובמהלך שנותיה הראשונות של המדינה צמחה תחת הנהגתו קבוצה של אנשי העלייה השלישית, אשר שלטה בעמדות מפתח, ובתהליך ארוך הפכה להנהגה אלטרנטיבית להנהגתו של בן גוריון. בין בן גוריון לבין חברי הקבוצה התפתחה טינה רבת שנים.
אנשי העלייה השלישית, נולדו כעשור ואף למעלה מכך לאחר חברי העלייה השנייה, ובאו ממקומות שונים. הישגיהם כקבוצה היו מרשימים, ייסוד גדוד העבודה וייסוד ההסתדרות הינם שניים מן הבולטים בשורת הישגים. אנשים אלו לא היו אנשי רוח בולטים, אפיונם הכללי הוא כאנשי מעשה שלא ניחנו ביכולת דיבור מרשימה, או באינטלקט חד, אך כיחידים וכקבוצה נחנו ביכולת ארגון וביכולת פוליטית, שהיו לסימן ההיכר שלהם. עם קבוצה זו נמנו, בשנות החמישים, גולדה מאיר, מרדכי נמיר, זלמן ארן, פנחס ספיר ופנחס לבון.
אל מול אנשי העלייה השלישית, עמד דור "הצעירים". המדובר באנשים שנולדו בשנות העשרה ובשנות העשרים של המאה ה-20, ואשר היו בני גיל עשרים עד שלושים כאשר קמה המדינה, ובסוף שנות החמישים היו בתחילת שנות הארבעים לחייהם. דמויות בולטות בקרב ה"צעירים" היו שמעון פרס, אשר שימש בכהונת סגן שר הביטחון לאחר שהיה שנים רבות מנכ"ל משרד הביטחון, והיה נתון בסכסוך עם גולדה מאיר וקבוצתה, משה דיין, רמטכ"ל מבצע קדש וכן טדי קולק, אבא אבן, יצחק נבון ואחרים.(אלמוגי 1988)

בשנת 1953 מתפטר דוד בן גוריון שכיהן כראש ממשלה וכשר הביטחון מאז קום המדינה, לטובת הקיבוץ. בפרישתו ממנה את משה שרת כראש ממשלה ושר החוץ ואת פנחס לבון כשר הביטחון. בין שרת ולבון מתפתחת מחלוקת שלימים תביא לאחת מהפרשות העגומות שידעה המדינה.

תוכן עניינים
מבוא
רקע
"עסק הביש"
וועדת אולשן-דורי
פרק א'-הזקן חוזר
גילויים חדשים
לאחר הבחירות
פרק ב'-תחילתו של משבר
ועדת השבעה
מעורבות האינטלקטואלים ואנשי הרוח
רפ"י
פרק ג'-שקיעתו של מנהיג
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

גם כשאלמוגי פנה לבן גוריון בעניין ההדלפות והמצב המפלגתי הוא חוזר כשידיו ריקות, בן גוריון מסביר לו שאין לו מה לדאוג והפרשה תסתיים כלא הייתה.
בצל ההדלפות וחוסר שיתוף הפעולה בין בן גוריון ולבון ממשיכה ועדת כהן לחקור. היא מזמנת את גבלי מלונדון להעיד, וב-15 באוקטובר מגישה את מסקנותיה לרמטכ"ל.
היא גילתה שהמידע שהתקבל והעדויות באשר לזיופים לא הוכחו, להיפך, הם החזיקו בידם את ההעתקים של המכתבים שנשלחו במקור המאשרים את מהימנותם.
באשר לעדותו של אלעד קובעת הועדה כי גבלי הדיח אותו לתת עדות שקר. גבלי מצידו דוחה את האשמות והפעם הוא זה שדורש ועדת חקירה. גילויי האשמות והויכוחים בין ראשי מפא"י נשמעו בין כתלי המפלגה ובכל החוגים החברתיים. היו כאלה שמחו ביקורת נוקבת על בן גוריון ולבון ובעיקר היו אלה שדרשו הקמת גוף שישתיק את ההמולה,
שבמקביל לועדת כהן לכלי התקשורת ולמפא"י התרחשה גם בתוך וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אליה זומנו רבים להעיד בעניין לבון והפרשיה הביטחונית. (אלמוגי.1988)
פרק ב'-תחילתו של משבר
ועדת השבעה
בעקבות התנגדותו של גבלי למסקנות וועדת כהן הוא משגר מכתב לרמטכ"ל בו הוא דורש להעביר את הטיפול בו לידי "רשות מוסמכת", הרמטכ"ל , מעביר את המכתב לבן גוריון וזה מעביר לפנחס רוזן, שר המשפטים. כעבור עשרה ימים מונה רוזן לעמוד בראש וועדת בדיקה בה חברים שבעה שרי ממשלה כשהבולט בניהם הוא שר האוצר,לוי אשכול.
הוועדה נקראה וועדת השבעה וכפי שרוזן הציג אותה בוועדת החוץ והביטחון היא תדון בבקשתו של גבלי ותמליץ רק לאחר שתבדוק את מסקנותיהן של וועדות אולשן-דורי וכהן.
לראשונה מתכנסת הוועדה ב-3 באוקטובר 1960 ובמהלך חודש וחצי,תחת איפול מלא, עד לישיבתה האחרונה ב-21 בדצמבר, היא עוברת על כל חומרי החקירה והוועדות הקודמות ומזמנת עדים לחקירה משלה.
בזמן זה ינסה גבלי באופן פסול להטות את כף המאזניים לטובתו, ראשית ינסה לפנות ללוי אשכול הבולט בין חברי הוועדה, באמצעות חבר משותף, חבר מרכז מפא"י וראש מועצת כפר סבא- מרדכי סורקיז. פגישה זו מסתיימת בלא כלום אך גבלי לא נכנע ומנסה שנית הפעם מציע לאשכול בהצעה טלפונית להציבו כנספח צבא תמורת ויתור על הדרישה
לוועדה ולחקירה משפטית. גם הצעה זו נופלת כאשר לוי אשכול טוען שאין הוא קובע, הוא לא שר הביטחון וההחלטות האלו לא בידיו. גבלי מבין שללכת עם הוועדה הוא לא יוכל, אז הוא מנסה את יכולתו מחוץ לוועדה, הוא מנסה לפנות לזאת שיודעת את סודותיו וייתכן מאוד שתוזמן להעיד בפני הוועדה- דליה, פקידתו לשעבר. דרך אביגדור
(ויקי) סלוצקי המתגורר בז'נבה הוא שולח מכתב מפורט, בו בצורה מתוחכמת מנסה "להשכיח" מזיכרונה את מאורעות העבר. גבלי מודע לכך ששירות הביטחון הכללי עוקב אחר תכתובותיו ויוצר שרשרת מכתביי דמה המתארים מערכות יחסים במשפחתו ועם דליה ואותם הוא שולח דרך כתובתו האישית על מנת לתת לשב"כ את מה שהם מחפשים.
בו בזמן משגר גם לוי אשכול מכתבים לדליה, אהובתו, ולמרות הסודיות של הוועדה והקשר האסור בין שניהם, הוא מזהירה פן תגיד דברי שקר כאשר תוזמן ארצה.
ב-3 בדצמבר העניינים מתחילים להתחמם, היועץ המשפטי לממשלה טס לפאריז לחקור את דליה, ומרגע שהודיעו לה על החקירה הצפויה ודרישתה לבוא לפאריז להיפגש עם היועץ המשפטי החלה להגביר את שרשרת הכתבים עם ויקי, ידידו של גבלי, הפעם כדי שיומר לה כיצד לפעול. לאחר שדליה מגיעה לפאריז ולפני שהיא ניגשת לחקירה, ויקי, קובע
איתה ודורש ממנה להגיע לז'נבה שם הם נפגשים והוא מנסה ללחוץ על מצפונה, בשם חברו הטוב, כי מוטב שתנהג על פי רגשותיה ותשכח את עניין הזיופים והחלפת הדפים.
למחרת מגיעה דליה לבניין השגרירות בפאריז וחקירתה נפתחת, במהלכה מודה דליה בזיופים המיוחסים לה כאשר במקביל נחקרים בנושא גם פטי ואחרים. ב-13 באותו החודש מסכימים כל חברי הוועדה כי יש לטהר את שמו של לבון, ובישיבתה האחרונה ב-21 בדצמבר מחליטים כי מסקנות הוועדה יוגשו לשולחן הממשלה ביום א' ה-25 בדצמבר ולבן
גוריון יומיים לפני, ביום ו'.
למרבה בפלא בן גוריון הביע הסתייגות וסלידה לקיום הוועדה ולהחלטותיה. בצעד חסר תקדים ולא צפוי הוא תקף את סמכותה של הוועדה להרשיע את גבלי ללא משפט, את אופן עבודתה ואת חוסר יכולתה להבחין בין שקר לאמת; בין שקריו של לבון החל מ-54' בפרשת חוליית האזנות בשבי הסורי, ובזאת פוסל גם את נימוקי האשמה שמצאו בגבלי.
ייתכן שבן גוריון אינו מאשים את לבון אך הוא מאשים באופן מוחלט את חברי הוועדה בבחירתם בגבלי כאשם היחיד. בסיומם של דברים אלו ולמרות דברים אלו מאשרת הממשלה את מסקנות הוועדה.
בן גוריון כועס ומאוכזב, מודיע לממשלה שבעצם אישור המסקנות אין הוא יכול שלא להסיק מסקנות משל עצמו ואיים בהתפטרותו. כנגד איום זה קמים גולדה מאיר וזלמן ארן שאיימו גם הם בהתפטרות כיוון שאין הם מוכנים לשבת עוד בממשלה עם בן גוריון שאינו עומד מאחורי החלטותיה ומאחורי מסקנות וועדה שהיא מינתה. להמולה שנוצרה
מצטרף גם ספיר, ידידה הטוב של גולדה מאיר שאיים כי אם היא תממש את התפטרותה הוא יתפטר גם כן.(טבת 1992)
האם גשר הפלדה עליו עמד איתן עד כה דוד בן גוריון מראה סימנים של התפוררות? נראה היה כי נוכח המצב לוקח על עצמו לוי אשכול את מושכות המפלגה ומנסה לאחד את מפא"י ולמצוא פתרון לפרשה. לבון נכנס לפרשה כשר האוצר וכחבר בוועדת השבעה, אך מעבר לכך היה הרבה יותר מעורה בפרשה מאשר יכול היה לספר. דליה, פקידתו של גבלי
בעבר, הייתה גם בין היתר מזכירתו הבכירה ולאחר שנפטרה אשתו התפתחה בין השנים גם פרשיית אוהבים.
איומו של בן גוריון מקבל תוספת נכבדת מאוד כאשר התהום בינו ללבון נפערת. בן גוריון תוקף את עורך עיתון "דבר" ומסרב להתראיין בטוענה מרומזת שהוא תומך בלבון. לבון המשמש כמזכיר ההסתדרות אינו מזמין את בן גוריון לעצרת השנתית למלאת 40 שנה להסתדרות, כנראה כנקמה בעניין "דבר". בישיבת הממשלה הראשונה שנערכה לאחר
התקריות, ושתפקידה היה למצוא את הפשרה בין השניים, מודיע בן גוריון, שעדיין אינו מוכן לקבל את החלטת הממשלה ובודאי זועם על אי הזמנתו לעצרת של ההסתדרות, שהוא נמנה על מקימיה, כי אין הוא יכול לשבת יחד עם לבון. או שלבון מתפטר מתפקידו בהסתדרות או שהוא פורש מראשות הממשלה.
כל ניסיונותיו של לוי אשכול לתווך ולשנות את דעתו של בן גוריון כשלו, לכך מצטרפת התבטאות חריפה של לבון כנגד בן גוריון בישיבת וועדת חוץ וביטחון, ולמרות ידידותם של לבון ובן גוריון
ב-31 בינואר מגיש בן גוריון את מכתב ההתפטרות לידיו של יצחק בן צבי, נשיא המדינה. לבון שניסה כל העת להשרות שלווה ופיוס במפא"י, גם בהחלטת וועדת השבעה, כאשר היה סבור ובטוח שזיכוי לבון יתקבל בברכה אצל כל חברי מפא"י ויגרום לנחת כל הצדדים, תקף בן גוריון ושלל את החלטותיה של הוועדה, גם אז לא אמר נואש וניסה
לפייס בין שניהם. כעת לאחר התפטרותו של בן גוריון הוא מרגיש שכדי לרצות את ידידו עליו יהיה לדאוג לסילוקו של לבון ולו רק כדי להשוות את כף המאזניים.
ב-4 בפברואר מצביע מרכז המפלגה ברוב של 150 מול 96 בעד הדחתו של לבון.
אשכול סבר כי בעצם הדחתו של פנחס לבון מתפקידו יושלם המעגל אליו נכנס במטרה לרפא את מפא"י ושים קץ למאבק בין השניים.
אך לא כך היה הדבר, כוחו של בן גוריון אזל בקרב תומכיו והשנאה אליו גברה בקרב אויביו והוא החל לספוג ביקורת נוקבת מכל רחבי הקשת הציבורית, הפוליטית וגם בתוך מפלגתו שלו. (כפכפי 1998, ינאי 1982)
מעורבות האינטלקטואלים ואנשי הרוח
אישי רוח ואינטלקטואלים רבים הביעו דעתם על התנהגותו של בן גוריון, היו שתמכו בו והגנו עליו, והיו שמחו וקראו קריאות נגד. הם הקיפו את כל הקשת האקדמית; מרצים, פרופסורים וסטודנטים.
הראשונים שהיו להביע דעתם היו חברי סגל האוניברסיטה העברית, כחמישים במספר. ב-31 בדצמבר 1960 הם הפנו קריאה לראשי הציבור ודרשו לטהר את האווירה ולהחזיר את האמון בהם. קריאה זו יצרה הד חזק בחברה, בעיקר עקב העובדה שהאוניברסיטה נחשבה למוסד המרכזי להשכלה בארץ. אליהם הצטרפו גם סופרי הדור, כגון: א.ב. יהושוע
ועמוס עוז שבלטו ביצירותיהם בתקופה זו וצמחו מהאוניברסיטה בגבעת רם.
גילוי דעת זה העיר את המאבק הציבורי בפרשת לבון. עובדה לכך ניתן לראות בהתארגנות נוספת שקמה כשבועיים לאחר מכן אשר כללה גם אנשי אקדמיה וגם חברי ישובים מהנגב. כ-150 אנשי רוח ובעלי דעת התכנסו ב-11 בינואר שבראשם עמד דיקן הפקולטה למדעי החברה, פרופסור יעקב כ"ץ, ויחדיו קראו לציבור לפקוח את עיניו ולעצור את
התמוטטות ערכי הדמוקרטיה. לתחושה זו נוספה גם יוזמתו של אלמוגי (מזכ"ל מפא"י) שקרא להתעוררות ציבורית בקרב חברי מפא"י בכדי למנוע מבן גוריון להתפטר. קבוצת היוזמים בראשות כ"ץ תמכה נחרצות בלבון ובחיזוק ערכי הדמוקרטיה.
למרות שבן גוריון הכיר באנשי הרוח והאינטלקטואלים, הוא זעם על דבריהם ושלל את יכולתם להטיף לו בעניין זה. בעקבות כך נפתחה החזית של אנשי הרוח, הציבור החל להתעניין ולתמוך, אך כמובן, תומכיו של בן גוריון לא נשארו אדישים ואחד מבכירי עיתון "הארץ", שכמובן דאג תמיד להתייצב לימינו, היה אחד הראשונים שתקף את
התעוררות אנשי הרוח.
התארגנות זו שהתחילה כמחאה פוליטית על פרשת לבון הפכה בסופו של דבר למאבק על דמותה של המדינה והחברה ועל ערכי השלטון. (וייץ 1999)
חברי מפלגה רבים איימו בעזיבת המפלגה אם לא ישתנה המצב וגם כאשר ניסה בן גוריון להקים ממשלה חדשה הוא נכשל והקרע שנוצר נתן פתח למפלגות האופוזיציה להצביע אי אמון בממשלה ב-28 במרץ וללכת לבחירות כלליות. החלום הנשגב לגנוב למפא"י קולות בוחרים היה קרוב מאין כמותו. אומנם, בבחירות שהתקיימו באוגוסט מנצחת מפא"י
אך מפסידה נתח של 5 מנדטים ליריבותיה.
מי שהיה אמון על הקמת הממשלה היה בעצם לוי אשכול, שכן אף מפלגה לא רצתה לשבת סביב שולחן המשא ומתן ביחד עם בן גוריון, ולאחר שסיים אשכול את הרכבת הממשלה הוא מסר אותה לידיו של בן גוריון. כעת יותר מתמיד נראה לבון חזק, יציב ובעל סמכות פוליטית.
סיבת חזרתו של דוד בן גוריון אינה ברורה, שכן באופן מובהק וברור לא היה עוד בעל הכוח במפלגה- בפרט, ובכנסת- בכלל. שבתאי טבת טוען כי ,"היה זה ניסיון לחזור לעמדת כוח אשר באמצעותה יעמוד על ביטול מסקנות וועדת השבעה." נושא זה לא ירד מסדר היום של בן גוריון והיה נדמה כי הוא מקדיש את שארית כוחותיו לשים סוף
לפרשה שכבר הסתיימה. חמוש בשר המשפטים, דב יוסף, ניסה לצאת למערכה האחרונה בראשות מפא"י, מערכה שכשלה כיוון ששינוי החלטת הוועדה, משמעותו הבעת אי אמון בחברי הממשלה שאישרו אותה ולא השאירו לו אפשרות נוספת מאשר להודיע על התפטרותו מראשות הממשלה ב-16 ביוני 1963 .
את מקומו ירש באופן טבעי ולמורת רוחו של בן גוריון המושפל- לוי אשכול. במעריב, נכתב: "יהיה ברור כי לוי אשכול- שהפך במרוצת השנים ל-'מספר 2' במפא"י ואף הרכיב את הממשלה היוצאת- יהיה ראש הממשלה."
התגובות הפוליטיות לבניית הממשלה החדשה בראשות אשכול ב-26 ביוני 1963 העידו על הדיפתו של בן גוריון מהתודעה הפוליטית ועל תום עידן 'מדינת בן גוריון'.
את מאבקו ממשיך בן גוריון, לנהל גם מחוץ לחייו הפוליטיים הוא הופך את יריבותו לאשכול למאבק של ממש ולמרות שאשכול היה מתומכיו ונאמניו הקרובים ביותר, הוא שם את גאוותו לפניו. בן גוריון רואה את אשכול כמכשול שכבר מתקופת וועדת השבעה מפריע לו.
היריבות בין השניים גואה ומגיעה לנקודת שיא באישור של לבון להבאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה לקבורה. הליך, אותו בן גוריון שלל ודחה בכל תוקף, ייתכן שבגלל העוינות הרבה ל'חרות', אך בן גוריון מנמק במכתב לנשיא המדינה בעניין זה: "אייני רואה כל צורך, ברכה ותועלת בהעלאת "עצמות" לארץ. ישראל זקוקה- צמאה
ומתעלפת מצמא- ליהודים חיים, אך לא למתים...יש מאות(ואולי אלפים) מגדולי ישראל שמתו בגולה- האם נעלה עצמות כולם?"
היריבות בין השניים לא מוצאת מנוח. אשכול מחליט לבטל את החלטת מרכז מפא"י באשר לסילוקו של לבון מההסתדרות, שכן ,לטענתו, ההחלטה איבדה את תוקפה ואת משמעותה. זאת הוא עושה בכדי לאחות את הקרעים במפא"י ולסיים את פרשת לבון. בן גוריון מגיב לפעולה זו בכעס רב נוכח הסכמתם של מרבית שרי הממשלה. (טבת 1992)
באוקטובר 1964, בן גוריון סבור עדיין כי יש להקים וועדת חקירה משפטית שתחליף את וועדת השבעה ותובע זאת באמצעות תזכיר שהגיש לדב יוסף וליועץ המשפטי לממשלה, משה בן זאב. השניים מאשרים את טענותיו וממליצים לאשכול להקים וועדה שכזאת, אך אשכול, כחבר וועדת השבעה אינו מעוניין בשינוי מסקנותיה ומעבר לכך הוא רוצה
לשים סוף לפרשה ודוחה את המלצת שר המשפטים. פעולה זו גורמת לחילופי דברי תוקפנות בין השניים במהלך ישיבת מרכז המפלגה, ולבון, בכדי להימנע מהמשך העיסוק בנושא הפרשה, מודיע באופן מפתיע לממשלה ביום למחרת על התפטרותו מהממשלה. תרגיל מחושב אשר מביא את מרכז המפלגה לדחות את ההצעות של תומכי בן גוריון, למינוי
וועדת חקירה משפטית ומזכה את אשכול בתמיכה סוחפת לבניית ממשלה חדשה.
בן גוריון מסיים את היחסים בינו לבין אשכול בעקבות הכישלון בוועידה התשיעית של מפ"י בתחילת 65', כאשר למעלה מאלף חברים הצביעו נגד הצעתו להקים וועדת חקירה. אשכול בנאומו לפני ההצבעה הבהיר כי פרשת לבון הסתיימה, גם מבחינת המפלגה וגם מבחינת הממשלה ופנה לבן גוריון שייתן לו הזדמנות להנהיג את המדינה," תן לי
אשראי!" הוא צעק.
גם כאן ניתן היה לראות את הכבוד שרוחש לו לבון בזה שהוא מבקש ממנו 'רשות' להחליפו בהנהגת המדינה, אך כאמור, בסוף הכנס בן גוריון מבין כי תם העידן שלו במפלגת מפא"י ובקיץ 1965 מביא לפילוגה ומקים יחד עם צעירי המפלגה כגון: פרס ודיין, את רפ"י; 'רשימת פועלי ישראל'.(וייץ 2000)
רפ"י
למרות הנחתו הבסיסית של הציבור כי הפילוג של מפא"י נבע באופן ישיר ומלא כתוצאה מעניין ה"פרשה", מבחינתו של בן גוריון היה זה עניין מינורי ורופף. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון האיחוד של מפא"י בראשות לבון לאחדות העבודה ברשימה שנקראה המערך לאחדות פועלי ישראל, ובקיצור-
המערך , דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. לאחר מכן, שאף להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בממשלה החדשה שתוקם בראשותו, כשלצידו הצעירים, והיא נקייה מאנשי "דור הביניים" השנואים, שאף בן גוריון לתקן את המשטר במדינה לפי דרכו, ולשנות את שיטת הבחירות. לדעת חוקרים
רבים הייתה זו תוכנית בלתי ריאלית ומנותקת מן המציאות.
בהקמת המפלגה ובמערכת הבחירות התעלם בן גוריון מסקרים, מדויקים למדי, שערכה ד"ר רבקה בר יוסף מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ואשר העניקו למפלגה החדשה כ-8% מן הקולות. דעתו של בן גוריון הייתה נחושה, והוא לא נתן לתחזיות להפריע לו בקו הפעולה שעליו החליט. דיין אף הוא היה פסימי, ולימים יאמר כי ביקש
להירשם במקום השביעי ברשימת המפלגה לכנסת, שכן העריך כי המפלגה תקבל שבעה מנדטים.
המפלגה החדשה שידרה תדמית צעירה, תוססת ודינאמית. פעילותה הייתה רבה בקרב הסטודנטים ובקרב העולים. המפלגה הייתה ל"מפלגה האופנתית", וידיעות בעיתונות פרסמו על "אנשי מדע ידועי שם" שהצטרפו לשורותיה, ועל "התעוררות בקרב האינטליגנציה". אנשים כשמעון פרס שידרו יעילות, נחישות, וקו מדיני תקיף ואקטיבי, וזאת אל מול
הרפיון שנטען כי אנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו. אנשי רפ"י לא היו מחויבים לקווים האידיאולוגיים או לדרכי הפעולה של מפא"י, ולא היו מחויבים לעקרונות הסוציאליזם. המפלגה הוציאה ביטאון בשם "מבט חדש" (בעריכת ד"ר אברהם וולפנזון) אשר ביטא רעיונות שייצבו את המפלגה מבחינה רעיונית לא בשמאל כי אם במרכז, אם לא
ימינה מכך.
ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור (אשר אשכול לא הסכים להאריך את תקופת כהונתו כרמטכ"ל, והחליפו ביצחק רבין, בניגוד לדעת בן גוריון שנטר לו טינה מימי הפלמ"ח) ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון, טדי קולק ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי
שנתפס כזקן ובירוקראטי.
לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא
כל קשר לשייכות המפלגתית. באופן אירוני נמנה על הפעילים באת"א גם גבלי .
העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה ניאו פשיסטית". משפגש בן גוריון בשר בכור שלום שטרית במסדרונות הכנסת סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן גוריון ביומנו, "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה
בישראל". אך למרות שאיפותיו ומטרותיו הפוליטיים של בן גוריון,כישלונה של רפ"י היה ברור. לא רק שלא הצליחה לקבל את מספר המנדטים שקיוו לו, אלא שיריבותיה, מפלגות הפועלים מפא"י ואחדות העבודה (המערך) ומפ"ם עלו בכוחן, ולא נזקקו לה על מנת להרכיב ממשלה. הישגה
היחיד של רפ"י היה העמדתו של טדי קולק בראש עיריית ירושלים, במקום מרדכי איש שלום ראש העיר מטעם מפא"י. לכישלונה של רפ"י בבחירות ניתן היה לייחס מספר שגיאות אשר העידו על כוחו של בן
גוריון. הראשונה שנעשתה הייתה במישור הארגוני. רפ"י הייתה נטולת מנהיגות מייסדת רשמית ולצורך קביעה של מנהיגות שכזו היה צריך להתייחס למספר מישורים. האחד, מישור ציבורי רחב אשר היה מקנה לרשימת רפ"י יחס ואחיזה במפלגת מפא"י והשני, מישור צר ומכווץ שהתייחס לחוגים החיצוניים למפא"י. המישור שנבחר היה המקור
לשגיאה הראשונה, והם העדיפו ללכת בדרך השנייה. דרך זו פתחה בפני מצטרפים חדשים את ההזדמנות לקבל מעמד שווה לוותיקים במפא"י, מה שהרחיק את האפשרות לאיחוי הקרע לו ייחל בן גוריון מהרגע שיצר אותו. העסקנים הוותיקים התרחקו מרפ"י כתוצאה מהרושם שהתקבל ששיטה זו אינה דואגת לזכויות הוותק שרכשו לעצמם. ייתכן שהסיבה
לבחירה בדרך זו נבעה מהרצון העז שהיה טמון בצעירים לקבל את זכויותיהם ללא מחשבה על חברים וותיקים שיהיו מעוניינים ללכת אחרי בן גוריון.
השגיאה השנייה הייתה במערכת ההסברה של רפ"י. מיקומה של רפ"י על המפה הפוליטית כלל לא היה ברור, כיוון שהתנתקה ממפא"י הייתכן שהיא תרצה לתת יד עם הימין בקואליציה? והאם היא תנסה לנגוס ובצדק בתומכי מפא"י שכן הייתה חלק בלתי נפרד ממנה עד לא מזמן. מסע ההסברה של רפ"י היה בעל קורטוב ימני עם הערות
וסיסמאות כנגד מפא"י ולעומתם נשארה מפא"י כפי שהייתה ולא הפיצה שום כרזות או סיסמאות כנגד רפ"י. בנוסף עשו ברפ"י טעויות רבות בניסוח הסיסמאות כשהם מצטטים את רמזי מקדונלד. מנהיג שמאל בריטי שנאלץ לפרק את ממשלתו, לחבור לימין ולבסוף נשאר בלי כוח ציבורי, תלוי בחסדי הימין. רפ"י אינה מתייחסת בהסברתה למעשים
שעשה מקדונלד והיא לא שמה לב לרושם שעלול להיווצר בתודעה הציבורית.
שגיאה שלישית מתקשרת לפרשת לבון באופן ישיר. כיוון שתומכי אשכול הפיצו בקרב הקשת הפוליטית את המאיסה מהתעסקות בעבר, היה על רפ"י לתקוף וללחוץ בהקשר של נושא זה בעיקר בשל העובדה שבעיני הציבור המועט שתמך ברפ"י זאת הייתה הסיבה לפילוג- אי ההסכמה בהחלטות העבר ורצון לשנות ולתקן את העוול שנגרם.
כאמור, נכשלת רפ"י בבחירות לכנסת השישית וזוכה ל-10 מנדטים בלבד. ניסיונו של בן גוריון להוכיח את צדקתו ואת כוחו הביאו אותו לתבוסה שבישרה את שקיעתו הסופית. (בראלי 1986)


פרק ג'-שקיעתו של מנהיג
ב-15 במאי 1967, לאחר שמתקבל במצרים הרושם כי ישראל הולכת לתקוף את סוריה, חצו יחידות גדולות של צבא מצרים את התעלה וחדרו לסיני. בתגובה למעשיה של מצרים מוכרז בארץ ב-19 במאי גיוס חלקי בשורות המילואים. בן גוריון, חרד שתגובת הצבא, תביא למלחמה נוספת חש כי הוא צריך לעשות הכל כדי למנוע זאת, והמשיך כמנהגו מזה
שנה וחצי מאז שהפסיד בבחירות, להשמיץ ולבקר את אשכול. הוא נכשל גם בניסיונו למצוא תומכים בקרב ראשי רפ"י, לרעיון הדחת אשכול מתפקידו. יצחק רבין, שהיה הרמטכ"ל, נפגש עם בן גוריון כשבועיים לפני פרוץ המלחמה. מהוסס וחושש סבר כי אצל הזקן ימצא את הכוח, התעוזה והתמיכה לה ייחל בכדי לפתוח
במלחמה, זאת לא הצליח למצוא בקרב חסרי הניסיון בהנהגה, אך להפתעתו גם לא אצל בן גוריון. הוא זכה לשמוע נאום שבעיקר הציג את החשיבות שלא תפרוץ מלחמה.
שוב, ראיה לדעיכתו של בן גוריון. עדיין ראשי צבא צעירים באים אליו בכדי לקבל עידוד וגב בטחוני ופוליטי, אך הוא אינו אותו מדינאי נועז שהורחק ממרכז העשייה הפוליטי, וכפי שציין דיין:"הוא חי בעולם שחלף[...]ואיננו יודע להעריך את העוצמה האצורה בצה"ל". למרות שבשלב זה מוצע בן גוריון ע"י תומכיו
ולמרבה הפלא גם על ידי אויביו,כגון מנחם בגין, להחליף את אשכול בראשות ממשלת ליכוד לאומי, אשכול כמובן אינו מקבל את ההצעה ודוחה אותה על הסף.
מאבקיו של בן גוריון היו קשים מנשוא, הוא ניסה לדחוף את דעותיו בכל חוג שיכל, אך ככל שעברו הימים ההתרחקות של הציבור מדעותיו הלכה וגברה וגם אלו שתמכו ברעיון ממשלת הליכוד הלאומי, מצאו עצמם נוטשים את עמדתם ומאמצים את עמדת הדרג הצבאי. בינתיים, במפא"י החל מרד כנגד אשכול בדרישה למנות את משה דיין
לשר הביטחון, לאחר ניסיונות רבים של אשכול להינצל מכך הוא נכנע ללחצים ומציע לדיין את משרד הביטחון ב-1 ביוני. דיין ביקש להביא עמו אל הממשלה את חבריו מרפ"י ואשכול הבהיר לו כי המינוי הינו אישי, אך הוא יסכים לצירוף אנשי רפ"י אל הממשלה אם אלו יסכימו לכך. באותו הערב נערך הדיון, ובן גוריון הסכים לכניסת רפ"י
לממשלה. המתנגד היחיד היה יוסף אלמוגי, שטען כי אסור לרפ"י להצטרף לממשלה בראשות אשכול כיוון שכנגדו נאבקו כל השנים, וכי "אנחנו מדביקים מזוזה על כנסייה". אך דעתו של שמעון פרס הכריעה את הכף, ורפ"י נכנסה לממשלת הליכוד הלאומי. הממשלה החלה לפעול בהרכבה החדש כשדיין מקבל את משרד הביטחון עוד בטרם פרצה המלחמה.
ביום פרוץ המלחמה, ב-5 ביוני 1967, אישרה הכנסת את הרכבה החדש של הממשלה, לאחר הקראת הודעת ראש הממשלה לוי אשכול על השינויים שחלו בהרכב הממשלה.
בעצם החלטת בן גוריון לאשר לדיין להצטרף לממשלה הוא עושה מעשים המנוגדים לדעותיו ולהשקפותיו, אך עשה זאת במטרה לנסות ולשכנע את דיין לשנות את דעותיו וכך יוכל להשפיע על הממשלה בהחלטותיה בנוגע למלחמה. אך בפועל היה
הדבר שונה לחלוטין. בן גוריון מקבל את הידיעה להחלטת הממשלה, בערב ה-4 ביוני, כאשר חיים ישראלי,ראש לשכת שר הביטחון, בא לבקרו בשליחות דיין, וליידע אותו בדבר האישור שהתקבל ליציאה למלחמה. בניגוד לדעתו ומבלי שישותף בהחלטה מקבל בבוקר למחרת את הידיעה שפרצה המלחמה. והדיווח שקיבל על השמדת 362 מטוסים מצריים
וסוריים העלו את מצב רוחו. בן גוריון עומד כעת בצד ללא יכולת לעשות דבר. הוא מבקש מישראלי להיפגש עם דיין בכדי לדבר איתו על המצב בישובים הפגועים, אך הדבר לא קרה, הוא נאלץ לשמוע דיווחים מהשטח שהוזרמו לו על ידי פרס וישראלי.
בעודו ממשיך לתקוף את פעילות הצבא ומדיניות הממשלה, כובש צה"ל את רמת הגולן והמלחמה מסתיימת ב-10 ביוני. בן גוריון שותק ולא מזכיר את התנגדותו למלחמה אך גם לא מתנצל על ההתקפות כנגד לבון.
מינויו של דיין לתפקיד שר הביטחון והחלטת הממשלה ב-4 ביוני לצאת למלחמה הביאו לשקיעתו הסופית של בן גוריון כמדינאי. בן גוריון רואה יום יום כיצד הוא מודח אל השוליים, כיצד מתעלמים מדעותיו וכיצד מסתדרים בלעדיו.
לאחר מלחמת ששת הימים, נראה היה כי אין כל מניעה מצד אנשי רפ"י להתאחד עם מפא"י. בן גוריון שלל את האיחוד עם מפא"י מבחינה אישית, אך הבין אותו מבחינת חברי רפ"י האחרים. הוא תמך באיחוד, אך, יחסיו עם אשכול ועם מנהיגות מפא"י הסתיימו. במכתב לשמעון פרס כתב "לא אהיה שלם עם מצפוני אם אתן היום או מחר יד
למפלגה, כל עוד הטוהר המוסרי של מנהיגיה אינם תנאי לבחירתם [...] אין אני קובע שהסיכויים של שמעון (פרס) ויוסף (אלמוגי) אין להם יסוד, ואין אני רואה בהצטרפותם לאיחוד כל פגם מוסרי [...] אני מאחל בכל לב לחברים העומדים להצטרף ל"איחוד המשולש" שיצליחו במשימתם הבלתי קלה שהם לוקחים על עצמם".
ב-12 בדצמבר 1967 נערכה ועידת רפ"י שבה הוחלט על האיחוד. בן גוריון נמנע מלהצביע, וברוב גדול הצביעה הוועידה על האיחוד עם מפא"י ועם אחדות העבודה. 9 מחברי הכנסת של רפ"י הצטרפו אל מקימי מפלגת העבודה, שהוקמה באופן פורמאלי ב-21 בינואר 1968. בן גוריון נותר לבדו מחוץ למפלגה החדשה, שנקראה מפלגת העבודה.
דבקותו במטרה הייתה המאפיין הבולט ביותר של בן גוריון ועיקשותו לא אחרה לבוא, בכוחות אחרונים הוא מנסה לגשת לבחירות לכנסת השביעית בראשות מפלגה חדשה שהקים לאחר הפירוק האחרון של רפ"י, מפלגה בשם "הרשימה הממלכתית" בשארית תומכיו שעוד היו מוכנים ללכת אחריו היא זכתה ב-4 מנדטים בלבד. בן גוריון מבין כעת כי אין
בכוחו לשנות את מה שהחל לפני כעשור. תקופתו של מנהיג דגול , תקופה של אמירות ומעשים, של הובלה בטוחה בדרך שהאמין כעת באה לסיומה, הוא מחליט כשנה לאחר שלא השיג מאומה במפלגתו החדשה לפרוש באופן סופי מהפוליטיקה ולחזור לביתו שבשדה בוקר ואת שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. ספרים רבים שכתב אף פורסמו רק לאחר
שנפטר ב1973 ונקבר ,לצד אשתו פולה שנפטרה כ-5 שנים לפניו, בשדה בוקר שבנגב שם ביקש להיקבר בצוואתו.(בר זוהר 1977)
סיכום ומסקנות
דוד בן גוריון נולד בפלונסק שבפולין ב-1886 והתחנך בבית ספר עברי שייסד אביו , אשר השתייך לאגודת "חובבי ציון". עוד בצעירותו עבד ועמל קשות להשיג הישגים. ייסד חברת נוער עברי בשם "עזרא", הצטרף ל"פועלי ציון" וב-1906 כשהוא בן 20 עלה לישראל והצטרף לעזור בבניית הארץ. ב-1915 לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא
גורש ע"י הטורקים מארץ ישראל. ב-1918 בעודו בארה"ב, התגייס לגדוד העברי של הצבא הבריטי וחזר עמו לארץ ישראל. הוא השתתף בהקמת מפלגת "אחדות העבודה" ב-1919. הוא כיהן בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בשנים 1935-1921. בשנת 1930 השתתף בן- גוריון בהקמת מפא"י. הוא שימש נציג
מפלגתו בהנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. בשנים 1948-1935 כיהן בתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והוביל את קביעת מדיניותה בנושאים כגון: המאבק המדיני על עתידה של ארץ-ישראל, התיישבות, עלייה, וענייני חברה ותרבות. ב-1946 קיבל את האחריות על עניני הביטחון של היישוב היהודי בארץ ישראל.בראשותו
נאבקה התנועה הציונית למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במאי 1948, הוביל לקבלת החלטה בעד הקמת המדינה, הכריז עליה והנהיג את המדינה בעת מלחמת העצמאות, בתפקיד ראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון. אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, נבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון וכיהן במשרות אלה בשנים 1953-1949. בשלהי 1953 פרש
בן- גוריון מן הממשלה והכנסת וכדי להגשים את חזון ההתיישבות הגיע לקיבוץ שדה בוקר שבנגב.
פרשת עסק הביש ב-1954 מעלה את כוחו ואת שמו כמציל המדינה והוא נקרא ע"י חבריו לשוב למשרת שר הביטחון וכעבור שנה נבחר בראש מפא"י לראשות הממשלה. במהלך ניסיונותיו של בן גוריון להבין את מהלכי קביעת האחריות לתוצאות הכישלון במצרים הוא מסתבך בשרשרת תככים שתגרום לו לאבד את יושרו ואת כוחו. עקשנותו של בן גוריון
, זו שהביאה מעפילים, זו שניצחה את כל הקשיים בהקמת המדינה והרימה את שמו כמנהיג האומה היא גם זו שבסופו של דבר השאירה אותו חסר חברים ותומכים. במהלך השנים שחלפו מרגע פתיחת התיקים של העסק הביש נפתחה גם אחת מהפרשות הפוליטיות הסבוכות פרשה שניזונה רק מרכילות ומהדלפות לעיתונות (עקב האיפול הכבד שהוטל עליה)
ואשר לכדה את בן גוריון להיסחף ולהעדיף למצוא את האחראי לאותו כישלון, גם לאחר שוועדת השבעה נתנה את החלטתה, לפעמים היה נראה כאילו ביקש למצוא את אשמתו של לבון, גם לאחר שהתפטר וחזר לממשלה וגם כאשר ניסה לכפות על הממשלה להקים וועדת חקירה משפטית שתחקור שוב את הפרשה ותמצא את האשם האמיתי לכישלון.
דוד בן גוריון היה אידיאליסט בשנותיו הראשונות שהביאו אותו ללחום למען מטרותיו והוא נשאר אידיאליסט גם בשנותיו האחרונות שהביאו אותו להיאבק בכל חבריו למען מטרה שהיה מבין הבודדים שהאמינו בצדקתה.
ביבליוגרפיה
אהרונסון, שלמה, דוד בן גוריון מנהיג הרנסנס ששקע באר שבע 1999.
אלמוגי, יוסף, המאבק על בן גוריון תל אביב,עידנים 1988.
אשד חגי, מי נתן את ההוראה הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.
בראלי, מאיר, להבין את בן גוריון תל אביב,עידנים 1986.
בר זוהר מיכאל , בן גוריון, עם עובד 1977.
טבת, שבתאי, קלב"ן, תל אביב 1992.
ינאי, נתן, משברים פוליטיים בישראל: תקופת בן גוריון ירושלים 1982.
כפכפי, איל, לבון-אנטי משיח, תל אביב 1998.
ויץ, יחיעם, "אבי אבות הקונצנזוס, לוי אשכול-האיש וזמנו", העשור השני-תשי"ח-תשכ"ח, ירושלים 2000,ע"מ 168-192.
" , " ,"מעורבות האינטלקטואלים בפרשת לבון" ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל1999,64 ע"מ 349-378
צחור, זאב, "המפה הפוליטית של מדינת ישראל", העשור השני-תשי"ח-תשכ"ח, ירושלים, 2000, ע"מ 12-28.
"ועדת אולשן- דורי " עמ' 4.
ההסכם שנחתם ב27 ביולי היה רק בראשי תיבות ואילו החוזה נחתם רק ב19 באוקטובר.
איסר הראל מפרסם ספר, אנטומיה של בגידה, בו הוא חושף את דוחות חוקרי השב"כ שעמלו בפיצוח הסוכן אברי אלעד.
ב1968 מגיעים ארצה אסירי הפעולה במסגרת חילופי שבויים והם אשר מגלים את עוצמת בגידתו של אלעד.
לבון מגיש לשרת ב-2 לפברואר את מכתבו הראשון.
הכיתוב בסוגריים- תוספת שלי
הקרבה בין ראש הממשלה לבין ראש המוסד הייתה חריגה מאוד, שכן הראל מקבל מעמד של יועץ אישי פוליטי ומדיני משרת, דבר שנחשב להפרת כללי הממלכתיות
כיהן כסגן שר הביטחון
לבון משחרר את ההודעה ב20:30 ללשכת העיתונות הממשלתית ולקול ישראל
המבצעים של ה-2 וה-14 ביולי לא הוזכרו באף דו"ח ולא בוועדה ולא היו ידועים לאיש
מזכירתו הבכירה של גבלי
סכסוך בהסתדרות המורים שנבע מדרישת המורים התיכוניים להתאגד יחד ובנפרד מהשאר היה בעיית הממשלה וההסתדרות. לבון, כמזכ"ל ההסתדרות חייב היה לתת חלק בפתרון הבעיה.
ראה פגישתו של בן גוריון ודיין (עמ' 7)
ראה ועדת "אולשן- דורי" עמ' 4
ראה פרק 1
בתקופה זו נחנך הקמפוס החדש בגבעת רם, דבר שהעצים את כוחה של האוניברסיטה ברב אנשי הרוח
מ' מייזלס. מערך חדש במערכות מפא"י. מעריב 20 ביוני 1963
מכתב לא מתוארך, כנראה מ- 1962.הארכיון למורשת בן גוריון.התכתבות.
בנימין גבלי- סביבו התחוללה סערת ה"פרשה"
ב-7 באפריל ישראל תוקפת ומשמידה 7 מיגים סוריים מעל שמי דמשק
משה דיין אבני דרך עמ' 432
1

תגים:

פוליטיקה · שנות · ביש · לבון · עסק · פוליטיקה · פנחס · פרשות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "דוד בן גוריון- בעקבות פרשת לבון", סמינריון אודות "דוד בן גוריון- בעקבות פרשת לבון" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.