ההקרבה לה' בעת התפילה

תקציר העבודה:

אודות התפילה התבטאו חז"ל כי התפילות כנגד תמידין תקנום שנאמר "ונשלמה פרים שפתנו"- ההקרבה לקב"ה' בעת התפילה מתבצעת בכך שהאדם מקריב את נפשו הבהמית לה'. זו אינה הקרבת הבהמה הגשמית על גבי המשבח אלא עבודתו הרוחנית של האדם בתוך נפשו בדרך להתקרב אל הקב"ה והו פרוש הפסוק "אדם כי יקריב"- התפילות משמשות כתחליף להקרבת הקורבנות שהיו מקריבים כדי לרצות את הקב"ה שימחל על חטאי העם, ויוריד שפע של גשמים ופרנסה לעולם. מכאן גם נתפרסמה האמרה הידועה: "ונשלמה פרים שפתינו". כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל לאלוקים מתוך קורות לבנו שימחל על פשעינו וימלא צרכינו.
עבודה זו תדון ביכולת של האדם להקריב קורבן לה' בעת התפלה ובמיזוג בין הצד הגשמי לרוחני של עבודת הקורבנות.
שאלת המחקר הן:
1. מהו אופן הקרבת הקורבנות, אילו קורבנות היו מקריבים, ושלבי הקרבת הקורבן.
2. מהם סוגי הבהמות נפש האדם ואופן "שחיטתן".
נושא זה נבחר היות שהתפילות הן חיוב יום יומי ולכן יש חשיבות לבקיאות הראויה במשמעות הפנימית של התפילה המהווה קרבה לה.
העבודה תתחלק לנושאים הבאים:
1. שלבי הקרבת הקורבן- כל השלבים של הקרבת הקורבן וסוגי הקורבנות.
2. סוגי "הבהמות" בנפש האדם ואופן שחיטתם קרי הצורך בהתנקות פנימית=-נפשית, ופירוט אופן הזיכוך של כל סוג.
3. דיון בתפילה כמחליפת הקורבנות.

העבודה תסתמך על ספרי יהדות בסיסיים כמו ספרו של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי "עיר הקודש", וכן על ספרי החסידות כמו ליקוטי שיחות, תורה אור, אורה לתורה, ליקוטי שיחות, באתי לגני, ספר המאמרים (אדמו"ר הרי"צ), ספר השיחות של הרבי הקודם. שני הספרים העיקריים הם ליקוטי תורה ואורה לתורה המפרטים בהרחבה את נושאי הקורבנות.

ראשי פרקים:
תקציר
מבוא
פתח דבר
שלבי הקרבת הקורבן
הקורבנות וסידרם
סוגי הבהמות בנפש האדם ושחיטתן באמצעות התפילה
הקורבנות והתפילה כמקשרות בין הגשמיות לרוחניות
מקור חיוב תפילה במקום קורבנות
התפילה כנגד קורבנות או על פי חיוב האבות?
חשיבות תפילה בציבור
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

התשובה יכולה להיות מלווה ב- 4 דברים:
צדקה - מתן צדקה לעניים
שינוי השם - שינוי שמו שם האדם
שינוי המעשה - שינוי מעשיו
צעקה - תפילה.
ארבעת דברים אלו דומים למוטיבים המוזכרים בתפילת 'נתנה תוקף' בראש השנה : "קול, צום וממון". המהר"ל גם מנפץ את המיתוס, כאילו הצדיקים הם מעל הרוחניות ולכן אינם צריכים להתפלל כמו אחרים. לדבריו הצדיקים מחבבים את ממונם יותר מהאחרים. שלושה חלקים יש בו באדם : גוף, נפש וממון (על כן עני חשוב כמת). כאשר נגזר על
האדם גזר דין אם משתנה אחד מן החלקים לטוב - כאילו היה אדם אחר וגם את משנה את מקומו ומרבה בתפילה שהם כקורבנות- הרי גזר דינו משתנה.
חז"ל אומרים: "...הה"ד 'קחו עמכם דברים' לפי שישראל אומרים: ריבון העולמים הנשיאים חוטאים ומביאים קורבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קורבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קורבן. א"ל: 'ואם כל ישראל ישגו...". א"ל: עניים אנחנו ואין לנו להביא קורבנות. א"ל: דברים אני מבקש, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה'' ואני
מוחל על כל עוונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר ה'" א"ל: אין אנו יודעים. א"ל: לכו בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם שנשתעבדו במצרים לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר  'ויאנחו בנ"י... בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים? בימי שופטים שמעתי זעקתם...הווי אנוכי מבקש ממכם לא זבחים
ולא קורבנות אלא תפילה".
כלומר, קיומו של עם ישראל הוא בחיבור לקב"ה וזה נעשה ע"י התפילה. "תפילות - אבות תיקנום" (ברכות נו). האבות, שהם בבחינת השורשים והיסודות שעליהם צמחו הענפים של עם ישראל, הם שתיקנו את התפילות כדי שיתקיימו ממעשיהם ומעשה בניהם. ועל כן גם אם הענף יפה יותר מן השורש, הוא אינו בבחינת אבות-שורשים. זוהי ההבטחה
הגדולה שהבטיח הקב"ה לאברהם. ומכיוון שאברהם הוא אבי האומה, ואף תיקן את התפילה הראשונה, והתווה את הדרך - זכה שיחתמו בו את התפילה ב"מגן אברהם".
נאמר: "ולעובדו בכל לבבכם איזוהי עבודה שבלב הווי אומר זו תפילה" (תענית י"ב). המלה "עבודה" סמוכה היא ל"בלב". כלומר, שכל המציאות הרגשית והתחושתית תהיה נתונה בתפילה , שהאדם לא רק יאמר את מלות התפילה, אלא יכיר ויחוש, שכל המציאות הכלולה בו מייחלת לאלוקים, כולו מכיר, כולו משבח, כולו מבקש - כולו מקווה, ואז
גם אי"ה ייענה!.
התפילה הינה חובה של כל יהודי, גם אם אינו מבין את מהות הקורבנות. הרבי ממוגלניץ ראה את אחד מחסידיו, שאין הוא מתפלל עם הציבור, אלא נוהג לפסוע ולהלך בבית הכנסת הלוך וחזור. כאשר שאל אותו מדוע אין הוא עומד ומתפלל, היה היהודי משיב, שעדיין אין הוא מוכן לתפילה, והוא מחכה להתעוררות. אמר לו הרבי: נאמר במסכת
ברכות (כו, א) "תפילה במקום קורבן". כלומר, שתיקנו את התפילה במקום קורבנות. ובקורבנות נאמר: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא הן ההדיוט". והוא הדין בתפילה. צריך אדם שתהא בו אש משל עצמו, ולא שיהא מסתובב ומחכה, עד שיבוא לו הדבר מן השמים. במדרש תנחומא נאמר על הפסוק "היום הזה ה' אלוקיך מצווך זהו
שאמר הכתוב: "באו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו". והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה, ומה ת"ל "נשתחווה ונכרעה נברכה"? אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב, והקורבנות עתידים להיפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום.
לפי הריי"צ העבודה במשכן ובמקדש שבה המשיכו את "עיקר השכינה" לעולם, היא עבודת הבירורים שבחינת אתכפיא המביאה למעלה לבחינת אתהפכא השוכא לנהורא- "העבודה" שהיתה בעיקר על ידי הקורבנות שהיא עבודה רוחנית שבנפש.
גם בקורבנות עצמם יש לחלק בין מה שנפעל עם הקורבן הגשמי לבין מה שנפעל על הקורבן אשר בנפש האדם שכן בקורבן הגשמי שחיות הבהמה עולה מקליפת נוגה ונהפכה קורבן לה' בו ניכר בגילוי ענין האתהפכא, מה שאין כן בקורבן הרוחני שבנפש בו באה לידי ביטוי בעיקר מעלה האתכפיא (ביטול הנפש הבהמית) המביאה לידי אתהפכא
שתי הוכחות למהותם של הקורבנות מביא הרבי במאמר אחת משילובם של הכהנים והלווים בהקרבה והשניה מהפסוק "אדם כי יקריב". בעבודת הקרבנות שהיתה במקדש למרות שהקריבו בהמה גשמית היתה זו גם עבודה רוחנית והראיה היא משתתפות הכהנים בעבודת והלווים השירים ובזמרם בעת הבאת הקורבן היו לה עניינם רוחניים וכמו שכתוב בזהר
"דכהנים בחשאי וברעותה דלבא (עסוקים בהמשכה) והלוים בשירה וזמרה (שהרי עניינם הוא "העלאה")
הנפש בהמית המושרשת בעניינים גשמיים אף מופיעה בדמותו של היצר לכאורה היה צריך לדרוש מאיתנו רק להרחיק לדחות ולגרש ובדרך זו לבטלה מכל וכל. אולם האמת היא של רק העבודה הרצוי- ועל פי המבואר בחסידות נדרש מאיתנו, שהשפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית היא בדר של "בירור" ולא בדרך של דחיה. עבודה שבה הנפש האלוקית
מגלה את כוחותיה לנפש הבהמית - תפילה שבה הנפש האלוקית יורדת ומתלבשת בהבנתה והשגתה של הנפש הבהמית.
באופן כללי בתפילה יש שני אופני עבודה, עבודת הנשמה האלוקית לצורך עצמה והעליה שלה בלבד וכמו שנאמר "כל הנשמה תהלל יה הללויה" והתפלה שכנגד תמידין תקנוה, שעניינה עליה לנפש הבהמית כדוגמת הקרבת הבהמה על המזבח.
בדרך כלל התפילה בשבת היא עבודת הנשמה כאשר כל עניינה הוא "אז יתענג על ה'" והתפילה בימי חול מבטאת את עבודת הנשמה בבירור הנפש הבהמית, כמשמעות הפנימית של הפסוק "ששת ימים תעבוד" ובפרטיות יותר הנה בכל יום ויום ישנם שני ענינים עבודה אולם- כאשר בפסוקי דזמרא וקריאת שמע עוסק המתפלל בזיכוך הנפש הבהמית והחל
מ"אמת ויציב" הוא עוסק בעליית הנשמה בלבד. והנה כשם שבעת הקורבן אמרו "אף על פי האש יורדת מן שמיים מצווה להביא מן ההדיוט" אך גם יש לנהוג בתפילה שהיא כנגד הקורבנות. ולכן למרות שהתפילה בעיקרה נעשית "באש של למעלה" ברשפי האש של הנפש האלוקית, הרי ש"מצווה להביא מן ההדיוט" יש לראות שאש זו תחדור גם לנפש
הבהמית. ולכן פסוקי דזמרא וקריאת שמע צריכים להאמר בקול רם בהתפעלות המורגשת בלב וברעש כי כדי להפוך לאלוקות את החומריות של הנפש הבהמית, אין הדבר אפשרי אלא רק ב"אש של מטה" בהתלהבות הלב הבשרי. וכך, דוגמא לה האדם בשעה שהוא נמצא בעסק- רותח בלשון הם, הוא מרגיש ממש והתעוררות בלבו הגשמי. כך גם צרך לבבו
להתלהב ולהתכעס מהלא טוב של החומריות בו הוא שרוי. ליבו צריך ממש לרתוח מכעס ומאב, מדוע אני כזה חומר גס- הרגשה זו שהיא "אש של מטה" היא הפועלת את הבירור והזיכוך בחומריות הנפש הבהמית.
התפילה כנגד קורבנות או על פי חיוב האבות?
הרבי טוען כי "... והתפילה מחוברת באמת מרגשי לב טבעיים, להשתפך נפש כל אדם לפני יוצרו, גם היא בנויה ברובה על ענינים לאומיים הנוגעים להשלמת כלל עם ה' - הגאולה, השבת השופטים, צמיחת קרן לדוד, בנין ירושלים, השבת העבודה לציון. צריך התבוננות על איזה מרכז נוסדה, אם השתפכות הנפש הפרטית היא בה היסוד והתוצאות
הלאומיות - מאליהם תבואנה, או שעיקר יסודה היא השלמות של העבודה הלאומית, שמתלקטת מטהרת לבו של כל יחיד. והנה האבות, שהיו עובדי ה' ועוד לא היתה האומה הישראלית בעולם, ועיקר ההדרכה האנושית שהיתה לשעתם, היתה עבודת ה' הפרטית בלא קישור לאומי. אמנם, התמידים המה עבודת ה' של ציבור כללי המשותף לכלל עם ישראל. על
כן חד אמר אבות תקנום, כנגד התרוממות הנפש הפרטית שלעולם היא דרושה לכל יחיד לשלמות עבודתו, וחד אמר כנגד תמידים תקנום, בסדר ותכלית עבודת ה' כללית שמקורה ביסודו תכלית עבודת כלל ישראל.
האבות - אעפ"י שאבות האומה הם, עם כל זה - יחידים הם ועדיין לא הקימו בפועל ציבור גדול אותו יחנכו. עיקר עניינם הוא העבודה האישית, תיקון המידות ושכלול האישיות עד למדרגה העליונה והנישאה, שלאורה - ילך עם ישראל לדורותיו. קורבן התמיד הוא העבודה הציבורית המרכזית של עם ישראל, אין היחיד יכול להתנדב לקורבן זה
במקום עם ישראל כולו. הקורבן מסמל את התקשרות האדם עם עמו שרק מתוך כך - זוכה האדם לבנות את עצמו. וכיון שתפילה היא פניית האדם לאלוקיו, התקרבותו והתעלותו, נשאלת השאלה על מה תושתת פנייה זו לה' - גזעה ויסודה בתיקון האדם את עצמו, ורק ענפיה נוטים לכלל ישראל? או שמא עיקרה נטוע עמוק בהכללותו של האדם בעמו?
אחד אומר "אבות תקנום" - מטה את הכף לעניין הפרטיות, ואחר טוען "כנגד תמידים תקנום" מטה את הכף לעניין הכלל. הרמב"ם פוסק הלכה כמי שטוען "כנגד תמידים תקנום", ועל דרך זו נאמר אף אנו - הלכה כמי שאמר שיסוד קישור האדם לה' - יסודו אך ורק מתוך התחברותו עם עם ישראל. כך גם עולה מדברי הגמרא שמסבירה את סדר ברכות
שמונה עשרה, שנתקנו ברוח הקודש ע"י אנשי כנסת הגדולה. "ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא - מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית... מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. ומה ראו לומר רפואה בשמינית?... ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית?... ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב: 'ואתם הרי
ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא', וכיון שנתקבצו גלויות - נעשה דין ברשעים... וכיון שנעשה דין מן הרשעים - כלו הפושעים וכולל זדים עימהם... וכיון שכלו הפושעים - מתרוממת קרן צדיקים... וכולל גרי הצדק עם הצדיקים... והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים, שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך'.
וכיון שנבנית ירושלים - בא דוד, שנאמר: 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם'. וכיון שבא דוד -באתה תפילה, שנאמר: 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי', וכיון שבאה תפלה - באת עבודה... וכיון שבאת עבודה - באתה תודה... ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? ... ומה ראו לומר שים שלום אחר
ברכת כהנים? דכתיב: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', ברכה דהקב"ה - שלום שנאמר: 'ה' יברך את עמו בשלום'".
כלומר התפילה עניינה להזכיר לאדם את שייכותו לתהליך ההסטורי הגדול של עם ישראל ויעודו,שיתרומם ממסגרתו הפרטית ויביט על המציאות בעיניים כלליות. כל זה טוב ויפה אך מה על עניינו האישי של האדם? ומה על צרכיו הפרטיים?התפילה מאפשרת ומחייבת להוסיף בקשות פרטיות, אך היכן מקומן? שתי תשובות בדבר: ניתן להוסיף בברכת
"שומע תפילה" בסוף חלק הבקשות הכלליות, לאמר תקן עצמך, דאג לשלומך - אך רק לאחר שתזכור את המבט הכללי. ואם באתה להתחנן על חוליך הפרטי - אמנם יכול אתה להוסיף את בקשתך בברכת "רפאנו" - אך רק לאחר בקשת רפאנו הכללית כדברי הרמ"א: "וכשהוא מוסיף, יתחיל בברכה ואח"כ מוסיף, אבל לא יוסיף ואח"כ יתחיל בברכה".
התפילה צריכה להיות , בבית הכנסת, אך עיקרה ונופה נמצאים בתוככי החיים עצמם. צריכה היא התפילה להשאיר את רישומה על צעדי האדם בעבודתו ובביתו. והמסר הכללי של התפילה לפי דברינו הוא, גם כשאדם מתפלל לפרנסה יש לזכור את כלל העם. על פי ביאור זה, נוכל להסביר גם כן את תפקידה הייחודי של כל תפילה ותפילה:שחרית -
"הצהרת כוונות" של האדם - מגמת פניו - לפנות ולעזור לכלל ישראל.מנחה - "בדיקה בעת הישום", האדם בודק האם הוא מגשים בפועל את כוונותיו.מעריב - "סיכום וחשבון נפש" - דו"ח יומי על כל מה שעשה והפקת לקחים לעתיד טוב יותר. 
לגבי התפילה בשבת . נשאלת השאלה אם בשבת אין כפרה ואין "שעיר לכפר" מהו א"כ הגורם לחיוב של התפילה?
בתפילת מוסף של שבת אנו אומרים "ותודיענו להקריב בה קורבן שבת כראוי". מה זה "כראוי" כל קורבן צריך להקריב אותו בצורה הראויה? אלא שלא כמו במוספי המועדים ששם הנושא הוא "ומפני חטאנו גלינו מארצנו". במוסף של שבת אין אזכור של חטא אלא מדברים על מעלות השבת "מענגיה לעולם כבוד ינחלו, וטועמיה חיים זכו וגם
האוהבים דבריה גדולה בחרו". כלומר שנושא תפילת מוסף של שבת היא השבת בעצמה והמעלות המיוחדות שיש ביום זה. ובגלל המעלות המיוחדות האלו ה' ציוונו להקריב קורבן מוסף שבת- כראוי ליום כזה מיוחד. הקדושה המיוחדת של "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" הם הגורמים למעלות המיוחדות של השבת, והם המחייבים את קורבן
מוסף השבת כראוי וכמגיע ליום כזה מיוחד שיקריבו בו קורבנות מוסף מיוחדים. ביו"ט אין מעלת היום שהרי היום בעצמו הוא סתם יום של חולין. אבל ביו"ט יש יצירה מיוחדת והוספת קדושה, לכן ביו"ט יש כפרה.
א"כ יש לשבת מעלה שאין ביו"ט, ויש ביו"ט מעלה שאין בשבת. שבשבת יש קדושה מלעילא "שבתות ה'" שזה מחייב הקרבת קורבן כראוי ליום מיוחד זה. ואילו ביו"ט יש יצירת קדושה מלמטה ע"י עם ישראל "אשר תקראו אתם" ולכן יש בו "שעיר לכפר". ע"פ יסוד נפלא זה של הגריי"צ אפשר להבין שבחג שמתווסף בו כפרה נוספת שהיא ה"שעיר
לכפר" שמקריבים יחד עם שתי הלחם (והרי הגמ' בזבחים ו: אומרת ששני שעירים של מוסף ושל הלחם באים לכפר), צריכים להזכיר את שני השעירים יחד בתפילת מוסף ולומר "ושני שעירים לכפר". כי הרי גם לכפרה של שתי הלחם צריכים להיות ראויים, ואנו ראויים לכפרה זו מאותה סיבה שראויים לכפרה של קורבן המוסף וזה ע"י שעם ישראל
יצר והתקדש בקדושת החג. מכיוון שהגורם לשני הכפרות הוא גורם זהה א"כ קרבנות אלו הם "מין במינו" וראוי להזכירם יחד.
חשיבות תפילה בציבור
את הקורבנות היו מביאים בבית המקדש, קבל עם ועדה, וחלק היו מוקרבים ברוב עם. אי לכך גם התפילות רצויות שיעשו בציבור. ההתכנסות בבית הכנסת לתפילה וללימוד תורה, היא המקור, ולכאורה התנאי ההכרחי, לקיום עם ישראל, כי אחרת יש לידי עשו שליטה עלינו. חשיבות תפילה בציבור ידועה ומפורסמת, וכדברי הגמרא בברכות ו'.:
"אין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור", וכך פסק הטור בסימן צ' באורח חיים: "...לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור...". וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים, ולכן ודאי יש לעשות כל מאמץ אפשרי כדי להתפלל בציבור, ובמסגרת צבאית יש לזה חשיבות מיוחדת גם מצד המסגרת. אלא שבנידון דידן יש מקום לומר, שעדיף
להתפלל ביחידות ובזמנה, מאשר לומר שוב ק"ש בתוספת ברכותיה יחד עם הצבור שלא בזמנה
כוחה של התפילה בבית הכנסת מוסבר בכך, שההתכנסות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מאחדת את העם, מונעת את הפיצול והפירוד, שמביאים לידי התבוללות בהיותנו בגלות, בין העמים. (נרחיב, אי"ה, על נושא האיחוד בהמשך).
חשיבות התפילה עולה מאוד בהיותה תפילה ציבורית, הן בתוכנה- כשהבקשות הן בעיקר עבור טובת הציבור והצלתו, והן בצורתה- בהיות המתפלל פותח את תפילתו בבת אחת עם הציבור המתפללים אתו. הגדרת הציבור לעניין זה היא עשרה יהודים בני מצווה ובני דעה הניצבים כולם במקום אחד ומתפללים ביחד. על זה מוסיף המשנה ברורה, שיש
טועים החושבים שעיקר התפילה בציבור היא בגלל אמירת הקדיש והקדושה שלא ניתן לאומרם ביחיד. על כן, הם מאחרים לבית הכנסת, אינם מקפידים על תפילתם שתהיה עם הציבור, וחושבים שהעיקר שיוכלו לענות קדיש או קדושה. זוהי טעות, כי עיקר התפילה בציבור היא כאשר המתפלל הגיע לתפילת העמידה עם הציבור ופותח את תפילתו עימהם
יחד.בספר "באר היטב" כתב בשם ספר "יד אליהו", שאם אדם יפסיד ממון על ידי שיתפלל בציבור, הוא איננו מחויב על פי הדין להפסיד בשביל תפילת הציבור, שהיא מעלה בתפילה אבל איננה עצם המצווה. במשנה ברורה הביא סיפור בשם ספר "מגן גיבורים" על הרב הגאון זלמן אב בית דין של קהילת המבורג, שפעם אחת נזדמן לו עסק באבנים
טובות ודחה אותו כדי להתפלל בציבור. אחר כך נודע לו שהיה בדחייה זו הפסד רווח של אלפי זהובים, ושמח שמחה גדולה. וכתב עוד המשנה ברורה בשם אחד מגדולי הפוסקים מפרשי השולחן ערוך, "אליהו רבא", שהביא את תשובת ה"בית יוסף" שיש לקנוס את הנמנעים ללכת לבית הכנסת משום שעוסקים בתורה או שמשתכרים ממון.
אם כן נראה שחשיבות התפילה בציבור גדולה מאוד בהלכה. יש להביא עוד ראיה לחשיבות זו מהגמרא במסכת גיטין, שם נאמר שמי שברשותו עבד כנעני אסור לשחררו, והמשחררו עובר באיסור עשה מן התורה. מיד לאחר מכן מביאה הגמרא סיפור על ר' אליעזר הגדול שנכנס לבית הכנסת ומצא שחסר שם יהודי למניין, שחרר את עבדו, ובזה שהשתחרר
עבדו קיבל גירות ודין ישראל והשלים אותו למניין, אף על פי שהיו בזה גם איסור עשה מן התורה וגם הפסד ממון. ושאלו התוספות במסכת שבת: הרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? ותירצו שבשביל מצווה של רבים מותר. אם כן מצווה שהיא של רבים כל כך גדולה עד שהיא דוחה מצות עשה והפסד ממון גם יחד.   חשיבות התפילה
בציבור נובעת משני כיוונים עיקריים:
על התפילה של היום הוטלה משימה נוספת, והיא להיות ממלאת מקום של העבודה הציבורית שהייתה במקדש, ונחרבה עם חורבנו. אנו עומדים כציבור מול הקב"ה, ולא רק כפרטים, ומתפללים ביחד את התפילה האחת המנוסחת מראש, כחלק מעבודת ד' הציבורית בה נצטווינו. התורה ניתנה לעם ישראל, ועם ישראל נתחייב לעבוד את הקב"ה גם בדרך
המבטאת את העובדה שהוא עומד כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" לפניד '.
לתפילה בציבור יש תועלות גם מצד תוכנה. היא מבטיחה שאדם לא יתפלל רק על עצמו כי אם על הציבור, היא מאפשרת לכל בני אדם שאינם מושלמים "למהול" את עצמם בציבור וכדו'. דברים אלה ניתן ללמוד יפה בדברי רבי יהודה הלוי בתחילת מאמר שלישי בספר הכוזרי בדברו על תפילת החסיד
 
סיכום
עבודה זו עסקה בנשוא התפילות שכנגד הקורבנות. אודות התפילה התבטאו חז"ל כי התפילות כנגד תמידין תקנום שנאמר "ונשלמה פרים שפתנו"- הקרבה להק' בעת התפילה מתבצעת בכל שהאדם מקריב את נפשו הבהמית לה'. זו אינה הקרבת הבהמה הגשמית על גבי המשבח אלא עבודתו הרוחנית של האדם בתוך נפשו בדרך להתקרב אל הקב"ה והו פרוש
הפסוק "אדם כי יקריב"- התפילות משמשות כתחליף להקרבת הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש על מנת לרצות את אלוהים שימחל על חטאי העם ,ויוריד שפע של גשמים ופרנסה לעולם. מכאן גם נתפרסמה האמרה הידועה: "ונשלמה פרים שפתינו". כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל לאלוהים מתוך קורות לבנו שימחל על
פשעינו וימלא צרכינו.
כאמור לעיל הקורבן היא מנחה לקב"ה: הקרבת זבח בהמה ועוף או מנחת מאפה קמח וכדומה להם: "מן הבקר ומן הצאן תקרינו את קורבנכם: "ואם מנחה על מרחשת קורבנך, סולת בלולה בשמן. במקרא שימש לקרבן כל דבר הניתן במתנה למקדש ה' ובכלל זה נכלל העגלות נושאות תכשיטי הזהב שיו כאות לזיכרון באוהל מוג. "עבודת האל" סתם- משמעה
היה הקרבת הקרבן והוא לא נתפס כמזונו של האל אלא כ"ריח ניתוח".
נפשנו הינה נפש בהמית. את הנפש הבהמית המושרשת בעניינים גשמיים ופעמים אף מופיעה בדמותו של היצר הרע, לכאורה, היה צריך לדרוש מאיתנו רק להרחיק, לדחות ולגרש, ובדרך זו לבטלה מכל וכל. אולם האמת היא שלא זו העבודה הרצויה, ועל פי המבואר בחסידות, נדרש מאיתנו שהשפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית תהיה בדרך ש
"בירור" ולא בדרך של דחיה. עבודה, שבה הנפש האלוקית מגלה את כוחותיה לנפש הבהמית - עבודה, שבה הנפש האלוקית יורדת מתלבשת על הנפש הבהמית, ואלו מושגים בעיקרם ע"י התפילה. תפילה היא מקור הכח לסלק את היצר הרע ואת הנפש הבהמית.
לפי הריי"צ העבודה במשכן ובמקדש שבה המשיכו את "עיקר השכינה" לעולם, היא עבודת הבירורים שבחינת אתכפיא המביאה למעלה לבחינת אתהפכא השוכא לנהורא- "העבודה" שהיתה בעיקר על ידי הקורבנות שהיא עבודה רוחנית שבנפש.
בדרך כלל התפילה בשבת היא עבודת הנשמה כאשר כל עניינה הוא "אז יתענג על ה'" והתפילה בימי חול מבטאת את עבודת הנשמה בבירור הנפש הבהמית, כמשמעות הפנימית של הפסוק "ששת ימים תעבוד" ובפרטיות יותר הנה בכל יום ויום ישנם שני עניינים עבודה אולם- כאשר בפסוקי דזמרא וקריאת שמע עוסק המתפלל בזיכוך הנפש הבהמית והחל
מ"אמת ויציב" הוא עוסק בעליית הנשמה בלבד. קיומו של עם ישראל הוא בחיבור לקב"ה וזה נעשה ע"י התפילה. "תפילות - אבות תיקנום". האבות, שהם בבחינת השורשים והיסודות שעליהם צמחו הענפים של עם ישראל, הם שתיקנו את התפילות כדי שיתקיימו ממעשיהם ומעשה בניהם. ועל כן גם אם הענף יפה יותר מן השורש, הוא אינו בבחינת
אבות-שורשים. זוהי ההבטחה הגדולה שהבטיח הקב"ה לאברהם.
ולכן האדם חייב להתפלל כל הזמן אל הקדוש ברוך הוא, שיסיר את היצר הרע ממנו ויתן לו את הכוחות להלחם בו. גם אם האדם הינו צדיק וחסיד, יכול הוא לטעות, מכיוון שהרוצח אינו מרפה לרגע, ויהיה מי שיהיה, כי האדם, בדרך כלל, שבוי בידי יצרו, והיצר חזק מהאדם. אסור לו לאדם ללגלג על היצר הרע ולזלזל בו, כי היצר חזק
ממנו ויכול להביא את האדם לידי תקלה, כך נהגו כל הצדיקים והחסידים, וגם אם האדם כבר זקן, אין היצר מרפה ממנו עד לרגע האחרון.
יצויין כי כל רבותינו מתייחסים לתפילה באופן חיוני לתפילות ובמיוחד לתפילות על קברי צדיקים הנהוגות מאוד ברוב קהילות ישראל.
ביבליוגרפיה
אורה לתורה- ויקרא פרשת השבוע באור חסידי, הרב יקותיאל גרין.
חצרות בית ה', הרב רבי זלמן מנחם קורן ירושלים: חברון, תשל"ז.
באתי לגני ירושלים תש"י.
היום יום, י"ב אדר שני, ליקוטי דיבורים לה"ק.
הר הבית, שפר שאול, ירושלים: קרן הזיכרון לתרבות יהודית, תשמ"ד.
ליקוטי תורה הוצאת מערכת אוצר חסידים,תשמ"ו.
נתיבות עולם, המהר"ל מפראג מהדורת ליברמן, הדפסה שניה, ספרי ואהרמן, ירושלים, תשל"ד.
ספר הליקוטים רא"ח "צמח צדק"
ספר מעשה ניסים, בן עמי י., ירושלים תשל"ו.
עיר הקודש, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי ירושלים תש"ל.
פניני הגאולה, שניאור ז. הרצל הוצאת המכון להפצת תורת הגאולה, תשנ"ג.
רייצס מ"מ, הנה ימים באים, הוצאת ספריית אשל, כפר חב"ד, תשנ"ט.
שמות רבא, מהדורת ש"ז שכטר, מהדורה שלישית, פעלדהיים, ניו-יורק, תשכ"ז.
ויקרא א, ב
שם, ב ה
ירושלמי, יומא, מ א
ישעיהו א יא-חג
שבועות ג י
ויקרא, ז לא-לב
חולין מה ע"א
חולין יב יג
ויקרא ט כ
במדבר ה כה
ויקרא ז לא
מעשה הקרובנות ט י
ויקרא ז ג
זבחים ה, ד
רש"י, ויקרא ו, ח
ויקרא ב ב
לקו"ת ראה כב, ד. ובכ"מ
ראה ספר הבהיר סימן מו (קט). ראה גם זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.
ראה קונטרס התפילה פרק ח
לקוטי שיחות כרך א, עמ' 205
סה"מ מלוקט ו-צג
באתי לגני, התש"י עמוד 88
ס"מ מלוקט א-יט
באתי לגני תש"י עמודים 103-105.
באתי לגני תש"י עמוד 93.
תורה אור, לו, ג.
המהר"ל מפראג נתיבות עולם, עמוד ק.
המהר"ל מפראג נתיבות עולם, עמוד ק.
שמו"ר ל"ח, ד
סה"מ תש"ט 28 
דברים כו, טו
תהילים צה, ו
סה"מ מלוקט ו-צג
באתי לגני, התש"י עמוד 88
ס"מ מלוקט א-יט
סה"מ ש"ת 94, וכן ליקוטי תורה ויקרא מז ג.
באתי לגני תש"י עמודים 103-105.
סה"מ תש"ח 21
ברכות פ"ד פסקא א'
הלכות תפילה פ"א ה"ה
סה"מ קונטרסים ב- תנ
מגילה י"ז:
או"ח, קי"ט סעיף א'
"היום יום", י"ב אדר שני, ליקוטי דבורים לה"ק.
ספר הליקוטים רא"ח "צמח צדק", עמודים רס-רסא.
סימן צ ס"ק כח
שם ס"ק י"ב
דף לח ע"ב
ספר הליקוטים קמ--קמו
מסכת מגילה מן התלמוד הבבלי, י"ז,ב'
ויקרא א, ב
שם, ב ה
ברכות נו
בן עמי י., "ספר מעשה ניסים", בתוך, יהדות מרוקו, ירושלים תשל"ו.

תגים:

מקדש · תפילות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ההקרבה לה' בעת התפילה", סמינריון אודות "ההקרבה לה' בעת התפילה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.