מוסוליני בהיסטוריוגרפיה- האם לקולא או לחומרא?

תקציר העבודה:

הביוגרפיות ההיסטוריוגרפיות נוהגות להתייחס בסלחנות, אולי אף בלגלוג לא מוסתר, כלפי דמותו של בניטו מוסוליני. הצטיירותו במחקר ובתיעוד נעזרת בעיקר בתיאורים סמנטיים של מאפיינים דמאגוגיים ציוריים, מלאי-צבע, כמעט קרקסיים. במתכוון או שלא במתכוון, אחריותו והימצאותו בחוג הפנימי של הציר הפאשיסטי-נאצי, והתפקיד הבעייתי, בלשון המעטה, אותו מוסוליני ממלא בהתדרדרותה של איטליה, ושל אירופה והעולם כולו, לקראת הקטסטרופה של מלה"ע השנייה, נדחקים לקרן זווית. במקומם, דמותו של מוסוליני הכאריזמטי, סוחף ההמונים ואשף האופורטוניזם הפוליטי, הינה אחת מהדמויות הבולטות והמייצגות של המאה ה-20.
אולם, האם הצגה זאת אינה חוטאת לאמת? האם אין על המחקר להעמיד מראה אחר בפניו של הדיקטטור הלטיני? דומה שהבון-טון בהיסטוריוגרפיה האקדמאית מעדיף להתמקד בשכניו ההיסטוריים של מוסוליני, כמו הראדיקל-פאשיזם של הנאציזם או בקומוניזם הסאליניסטי, ולהותיר את הפרק האיטלקי של הפאשיזם מאחור. והרי, שמבחינת העובדות לכשלעצמן, יש להתפלא על כך. אנסה לבחון בצורה תמציתית את הסוגיה באמצעותן של שתי שאלות ממוקדות בהן ניתן לבחון בשני אופנים את "פעילותו ההיסטורית" של מוסוליני. הראשונה היא יחסו כלפי הבעיה היהודית, השנייה תנסה להציג באופן כוללני את מידת מעורבותו בניסוח מדיניות החוץ של המדינה האיטלקית.

קטע מהעבודה:

מקורות:

Untitled
מוסוליני בהיסטוריוגרפיה-
האם לקולא או לחומרא?
-מבוא-
הביוגרפיות ההיסטוריוגרפיות נוהגות להתייחס בסלחנות, אולי אף בלגלוג לא מוסתר, כלפי דמותו של בניטו מוסוליני. הצטיירותו במחקר ובתיעוד נעזרת בעיקר בתיאורים סמנטיים של מאפיינים דמגוגיים ציוריים, מלאי-צבע, כמעט קרקסיים. במתכוון או שלא במתכוון, אחריותו והימצאותו בחוג הפנימי של הציר הפאשיסטי-נאצי, והתפקיד
הבעייתי, בלשון המעטה, אותו מוסוליני ממלא בהתדרדרותה של איטליה, ושל אירופה והעולם כולו, לקראת הקטסטרופה של מלה"ע השנייה, נדחקים לקרן זווית. במקומם, דמותו של מוסוליני הכאריזמטי, סוחף ההמונים ואשף האופורטוניזם הפוליטי, הינה אחת מהדמויות הבולטות והמייצגות של המאה ה-20.
אולם, האם הצגה זאת אינה חוטאת לאמת? האם אין על המחקר להעמיד מראה אחר בפניו של הדיקטטור הלטיני? דומה שהבון-טון בהיסטוריוגרפיה האקדמאית מעדיף להתמקד בשכניו ההיסטוריים של מוסוליני, כמו הראדיקל-פאשיזם של הנאציזם או בקומוניזם הסאליניסטי, ולהותיר את הפרק האיטלקי של הפאשיזם מאחור. והרי, שמבחינת העובדות
לכשעצמן, יש להתפלא על כך. אנסה לבחון בצורה תמציתית את הסוגיה באמצעותן של שתי שאלות ממוקדות בהן ניתן לבחון בשני אופנים את "פעילותו ההיסטורית" של מוסוליני. הראשונה היא יחסו כלפי הבעיה היהודית, השנייה תנסה להציג באופן כוללני את מידת מעורבותו בניסוח מדיניות החוץ של המדינה האיטלקית.
ראשית, המחצית הראשונה של המאה ה-20 מעמידה בחזית הבמה דמויות היסטוריות שמייצגות את הזרמים האידיאולוגיים-פוליטיים של הזמן המודרני: כאלו הם לנין, סטאלין, רוזוולט או היטלר, וכזה הוא אף מוסוליני. הביוגרפיה הפוליטית שכתב דניס מק-סמית מתייחסת אל מוסוליני כמי שהמציא את הפאשיזם כהמצאה פוליטית איטלקית,
וכמי שגיבשו לכלל מערכת רעיונות ומעשים שהתאחדו לכדי מערכת אחת של רעיונות, פוליטיקה ופרקטיקה. הפאשיזם לא נוצר, כמובן, ע"י מוסוליני בלבד, אך האישיות הייחודית שלו היוותה גורם מכריע בהצלחותיו ובכשלונותיו. הפאשיזם הוא מוסוליני לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר הנאציזם כהיטלריזם. היסטוריון כמו מק-סמית אפילו
מרשה לעצמו לכתוב בהקדמה לביוגרפיה של מוסוליני כי "אפשר לייחס למשטר הפאשיסטי הישגים חיוביים"; האם היסטוריוגרפיה, אינטנציונאליסטית כפונקציונאליסטית, יכולה לסמן הערכה שכזאת?
לעומת האסכולה המתייחסת בסלחנות למוסוליני ולתפקידו ההיסטורי, ניתן להעמיד אסכולה או תיזה המצננת את ה"סימפטיה" הרטורית כלפיו. שהרי, גם הפאשיסטים האיטלקיים מנהלים מחנות ריכוז ומחנות עבודה. אולם, משום מה, כנראה שהמידיטארניות של האיטלקים הופכת את הרושם של הפאשיזם לחמור פחות מהמקבילה הנאצית. מאיר
מיכאליס למשל, בספרו מוסוליני והיהודים טוען כי להיסטוריון אין שום אפשרות להתעלם מן המכנה המשותף הברור שבין שתי התנועות- הפאשיסטית גם הנאצית, כמכנה משותף המניע את היטלר לראות בתנועה שלו את הגירסא הגרמנית של הפאשיזם האיטלקי; כמו גם לראות במוסוליני עצמו (על אף חוסר-ההערכה מצד הצמרת הנאצית כלפיו)
כמקבילה הדרומית לנאציונל-סוציאליזם.
מן הסתם, קשה מאוד לומר שמוסוליני הוא מבשרם של מחנות ההשמדה, אך מנגד- בוודאי שלא ניתן להתעלם מהשותפות של הפאשיזם האיטלקי, והתופעה המוסולינית, למתרחש באירופה של טרום מלה"ע השנייה ובמהלכה. מוסוליני מחזיק בעצמו בתודעה הפאשיסטית את רעיון השמדת האויב; והוא אף מכריז, החל משנות ה-20 והגעתו לכוח, על
העקרון כי לאויביו של הפאשיזם האיטלקי אין זכות להיקרא איטלקים ואפילו לא בני-אדם. במילים אחרות, שאין להם זכות קיום. לא נוכל להראות חוט מקשר בין המשרפות של אושוויץ לבין תפיסתו האידיאולוגית פוליטית (כפי שמציעה האסכולה האינטנציונאליסטית לדידו של היטלר), אך בוודאי שלא ניתן להתעלם מהשותפות של מוסוליני
למתרחש באירופה של המהלכים המובילים והמכריעים לקראת מלה"ע השניה.
עיקר הגישה המזלזלת בתפקידו ההיסטורי (הנגטיבי, מן הסתם), ומכאן גם באחריותו ההיסטורית של מוסוליני, מתמקדת באישיותו. הביוגרפיה של מק-סמית עמוסה בתיאורים מלודרמטיים ופרוזאיים על מוסוליני הפוליטי. בכפיפה זאת, כל חייו הסתתר מוסוליני מאחורי סידרה רצופה של העמדות פנים, שינוי עמדות ואורחות-מחשבה, מה שהופך
אותו למעמיד פנים אינטלקטואלי וראוותן תרבותי. אף מיכאליס נדרש להיותו של מוסוליני אחד מהמנהיגים האופורטוניסטים המובהקים בעת המודרנית; אך פוסל את התקבעותו בתודעה כמושא לשיפוט שאינו מחמיר. האם אין באמונתו העמוקה והמעשית באלימות כבנשק פוליטי, בדחייתו הגמורה של הפרלמנטריזם והליברל-דמוקרטיה, ובעצם הקמתה של
הקיסרות הרומית השלישית, כדי לייחס למוסוליני מקום אחר בהיסטוריוגרפיה של המאה?
מבין כל התחומים המאפיינים את פרק המשטר הפאשיסטי באיטליה, ראוי לשים דגש על שניים בעלי משמעות החורגת מהיקשרם הקונקרטי. בבחינתה של השאלה היהודית מצויים רוב ההסברים לאופן בו השתרשה התקופה המוסולינית בהיסטוריה. אכן, תהיה זאת טעות גסה לטעון כי מוסוליני מחזיק באותו פן של אנטישמיות ראדיקלית וביולוגית
נאצית. אומנם, בשלבים שונים של ההתפתחות המחשבה הפאשיסטית-מוסולינית, הוא מפרסם את דעתו המנומקת בפובליציסטיקה הייחודית שלו בדבר המוצא הלאומי-האתני המשותף, למשל, של ההנהגה המהפכנית ברוסיה, מעלה את עניין הקונספירציה הבינלאומית האפלה, כפאראפרזה מקבילה ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ומדבר מפורשות על שלטונם
של היהודים במשק הכספים העולמי. מצד שני, כאשר הוא מייסד את תחילת הפעילות המהפכנית שלו (בהקמת "אגודות הקרב") נכללים בקרב הפעילים הראשונים אף לא מעט יהודים. כנראה שבסופו של דבר, מעבר לאמביוולנטיות ההפכפכנית המאפיינת את אופן הפעולה המתמשך שלו, דומה שדווקא הנקודה היהודית היא אחד מהגורמים העיקריים
להצטיירותו הלא-מאיימת של מוסולני. מק-סמית, למשל, טוען שהדפוס הסותר של מוסוליני הוא, שוב, פרץ של גילוי לב, היסחפות בלתי-שקולה של אדם בעל מזג כה אימפולסיבי, הרחוק מרחק רב מדמותו ההיסטוריוגרפית הדמונית, הראציונאליסטית, השקולה והקרה של היטלר, לצורך העניין.
אולם, לצד ההכרזה של מוסוליני עצמו, כי הוא מבטל את הסברה שהבולשיביזם הוא "תופעה יהודית" (בתחילת שנות ה-20), הוא טורח לאמץ בהתלהבות רבה את מדיניות הגזע; בביקורו בברלין בספטמבר 37' הוא מצהיר בפני הפמלייה הגרמנית עומד ללכת בעקבותיהם ולהנהיג מדיניות אנטישמית מתמידה. גם בשאלה היהודית, כאמור, ניכרת
האמביוולנטיות (או שמא יש לומר חוסר-העקביות הקיצוני) המלווה את דמותו. אחד האלמנטים הבולטים הנוספים הוא יחסו לציונות. מחד, חוסר-סבלנות גורף בכל הפרסומים של מוסוליני בעניין המזה"ת ובעיית פלסטינה (ובצורה ספציפית כלפי ההתארגנות המוסדית הציונית באיטליה). מאידך, נכונות לנהל מו"מ עם ההנהגה העולמית של
התנועה, כל אימת שראה כי ניתן להפיק מכך תועלת מדינית, כלכלית או פוליטית-אסטרטגית כלשהי. "חוסר הרצינות" הזה הוא שמקטלג את מוסוליני במדרגה של "הפרחח" הלא כל כך מזיק.
דוגמא בולטת לחוסר-הרצינות של מוסוליני מועלית בהכנות לקראת פרוץ "מלחמת הבזק", כלשונו. בפרסומים באיטליה, מוסוליני מתחייב למטבע הלשון של "שמונת מליון הכידונים של המולדת", שהושמע בתחילת 1936, ושהיה אמור להבטיח לאיטלקים כי ניתן לגייס בתוך שעות ספורות בלבד צבא ענק בן שמונה מליון חיילים. מוסוליני ממשיך
להשתיק את הביקורת הפנימית בתוך הצבא, עד שהמנטרה השולטת ברחבי איטליה, כולה ככולה תוצאה של התעמולה הפרטית של מוסוליני, מכריזה על מליוני חיילים, כולם מצויידים להפליא בנשק חדיש ומודרני לחלוטין. המספר האמיתי עמד על פחות ממליון ברי-גיוס, ללא שום טנקים או ציוד ממוכן חדיש יותר משריונית פשוטה.
האם הציטוטים המבודחים והאנקדוטיים האלו, המלווים את רובם המכריע של הטקסטים האקדמאיים העוסקים בבחינת תפקידו של מוסוליני, אינם מסוכנים? ההיסטוריה, פרט לרכיב התוכני שלה, נקבעת גם לפי הרטוריקה שלה. מק-סמית בוחר בפיסקה הראשונה של תת-הפרק בנושא חוקי הגזע באיטליה לפתוח במעשה "משעשע" שהיה- כאשר מוסוליני
מורה על אימוץ סגנון הצעידה הצבאית הפרוסית בתרגילי הסדר והראווה האיטלקיים, ומציג את סגנון הצעידה האווזי המשונה כמסורת מקדמת דנא של האימפריה המפוארת.
מוסוליני שלעג לרעיון שיכולים להימצא גזעים טהורים, הורה לעיתונות האיטלקית להלל את שותפיו "הצהובים" החדשים בציר, ושיתף יהודים רבים בתנועה הפאשיסטית, אך בסופו של דבר אף החיל את חוקי הגזע על פי המתכונת הנאצית. דומה שדווקא בנקודה של מדיניות הגזע, מוסוליני נהג דווקא באסטרטגיה מחושבת למדי. עד שלא הצטרך
להדגיש את שלטון האיטלקים על תושביהן האפריקניים של לוב ואתיופיה, לא שיכלל את הפאראפראזה האיטלקית לתורת הגזע. בהמשך, חסידיו יטענו כי הנאצים הם שכפו על איטליה ועל הדוצ'ה את יישומה; אולם, קשה למצוא עדות ללחץ שכזה. מוסוליני השתמש באנטישמיות כדי לפגוע בציבור היהודי בצורה שדחקה אותם מעמדות השפעה כלשהן
בשלבים המתקדמים יותר של המדינה הפאשיסטית.
הסלחנות המופגנת כלפי מדיניות הגזע האיטלקית צריכה להיות "לגיטימית", אם בכלל, כלפי דעת הקהל והציבוריות האיטלקית; שבניגוד לשכנתה מצפון, לא נתבהמה באנטישמיות ביו-ראדיקאלית. מוסוליני הכריז מפורשות כי יש לנהוג ביהדות אירופה ביד קשה, עד אשר לא יישארו כלל יהודים באירופה,
והוא, ולא אחר, מי שמורה על הוצאה להורג של שבויי מלחמה או על הרעלת של כפרים שלמים בגאז בלוב ובאתיופיה. הנקודה האנטישמית היא אולי, כפי שטוען מיכאליס, מה שמצייר ומקבע את מקומו הנפרד והנבדל של מוסוליני בתולדות העמים. לצד כל הזהירות בה יש להתייחס לאימרות השפר של הדוצ'ה, בשיחה עם איבאנואה פוסאני ב-9
ביולי 44', הוא ייחס לבן-בריתו הגרמני את האחריות להעברתו למחנה האנטישמי- "לעיתים קרובות מאשימים אותי בחוסר-עקביות מכיוון שאני עושה היום את ההפך ממה שאמרתי אתמול. לא אני הוא חסר-העקביות, אלא המאורעות הם כאלה...עמדתי כלפי היהודים לא נשתנתה מעולם...היהודים הם בני-אדם כמו כולם"
במערכה הבינלאומית, אין תפקידה של איטליה גורלי ומכריע כזה של גרמניה, ואין היא מתקרבת כהוא זה לעמדת ההשפעה של גרמניה ההיטלראית על המחצית השנייה של המאה ה-20. אולם, מנגד, אין להתעלם ממדיניות החוץ המוסולינית- החל מהעידוד להיטלר עד ממש לכניסה לסיפה של המלחמה, סיכונם של האינטרסים האיטלקיים לטובתה של
גרמניה, לחדירתם של הגרמנים לבאלקן וכלה במשקלו של מוסוליני בזמן ועידת מינכן. האין הברית עם גרמניה משנה את מערך הכוחות האירופאי? מק-סמית מציג את הקמת הברית כצעד אחד נוסף במניפולציה האסטרטגית-פוליטית של מוסוליני; אפילו בסוף דצמבר 38' מוסוליני, כך נטען, משתעשע ברעיון החבירה שכנגד למעצמות הברית. קשה
להניח, על אף שינויי השבשבת של מדיניות החוץ שהנהיג, שמוסוליני שקל בצורה רצינית ומעשית את הפרישה מהציר. כיבוש אלבניה באפריל 39', ובעיקר ברית הפלדה במאי של אותה שנה מול הנאצים, מציגים את הדיקטטור כמי שהחזיק בראייה מפוכחת וקונקרטית בנוגע למערך היחסים באירופה שבין שתי המלחמות. על פי דרישתו של מוסוליני,
נחתם ההסכם שנוסחאתו הייתה רחוקה מבריתות ההגנה וההיערכות הפנים-אירופאיות. אומנם, סביר להניח שהתוקפנות הנאצית בעצמה לבדה הייתה מובילה את העולם לפרוץ המלחמה, אך הקלת הראש הניכרת ביחס לתרומתו הסגולית של מוסוליני לגיבוש הציר וליצירתה של חזית פאשיסטית חזקה, מלוכדת ואגרסיבית כלפי הדמוקרטיות במערב.
מוסוליני בעצמו מבטיח לפיהרר שאם הסוגייה הפולנית תוביל לכדי מלחמה כללית, יצטרף אליו, כשם שהבטיח לו לפני כן לדכא את צ'כוסלובקיה. מעבר לכך, נצחונו של פראנקו במדריד יכול להיזקף במידה רבה גם בזכות מעורבותו הגלויה והדראמטית של מוסוליני במלחמת האזרחים, ובתמיכה הצבאית והמשאבית האינטנסיבית בכוחות הפאשיסטיים
(ושגרמו לנזק ניכר ביציבותה של הכלכלה האיטלקית). די בלהזכיר את מדיניות החוץ התוקפנית שלו כדי להמחיש את התדרדרותה של אירופה לקראת הקטסטרופה וההתנגשות הבלתי-נמנעת (מבחינת הפאשיזם) בספטמבר 39'. זהו אותו מוסוליני שרואה בים-סוף כגשר בין חופיה המערביים האפריקניים של האימפריה הרומית-איטלקית המתחדשת, ושפועל
ללא ליאות למימושו מחדש של חזון האימפריה הרומית בלבנט, וספציפית במתחם הים האדום.
הראציונל שמונח במדיניות החוץ המוסולינית הוא ברור וקוהרנטי: התייחסות אל הבאלקן כתחום ההתפשטות הטבעי ("מרחב המחייה" נוסח איטליה) של האומה, ותפקידן של הזירות בספרד ובאתיופיה כתשובה להסגר ולקפאון במרחב הים-תיכוני (מצידה של בריטניה). ברקע אף מרחף כשלונו של מוסוליני, ובתבוסה שהמיט על איטליה. לעומתו,
התלות של הגרמנים המולכים שולל אחרי ההמצאה הנאצית של היטלר, הקשר בין האיטלקים למוסוליני זוכה ליחס "מבין" יותר.
המירוץ המחודש על אפריקה- כיבושה של אתיופיה ורצועת החוף בקרן אפריקה המזרחית- הוא אחד מהטריגרים הבולטים שמאפיינים את קריסתו של מצב אי-הלוחמה לקראת פרוץ המלחמה הטוטאלית, ובמירוץ זה, למוסוליני יש תפקיד של ממש. הוא זה שקורא לפלישתו "המלחמה באפריקה" באתוס רהבתני, ושלטונו היה אמור להבטיח את המרחב
האסטרטגי של מקורות הנילוס הכחול וההגמוניה בים-האדום. במובן זה, חידושו של חזון האימפריה הרומית במזרח שלוב בד בבד עם מאבק חסר פשרות בדמוקרטיות הליברליות של בריטניה וצרפת.
האם ישנה אפשרות אמיתית להיסטוריון להתעלם מן המכנה המשותף הברור שבין שתי התנועות; ואולי הדמיון, שנוטים לזלזל בערכו, שבין שני המנהיגים. בעיניו של היטלר, הנאציזם בעצמו הוא גירסא גרמנית מסויימת של הרעיון הפאשיסטי. אומנם, בנקודה היהודית, מדיניות הגזע של מוסוליני לא חלחלה לתוככיה של התודעה והפרקטיקה
האיטלקית. ואולם, נראה כי דווקא הנקודה הזאת היא שמאפשרת (יחד עם רכיבי אישיותו הייחודית והצבעונית) לנו לעסוק ב"אסכולה הישראלית", או בתיזה הסלחנית כלפי הפאשיזם הדרום-אירופאי בכלל, וכלפי מוסוליני בפרט. העובדה שמוסוליני ומקורביו מעולם לא התכוונו להשמיד את היהודים האיטלקיים, ויתרה מכך- העובדה שבפרקי זמן
מסויימים ועיקביים המשטר הפאשיסטי הגן על יהודים (לא-איטלקים) בשטחי הכיבוש שלו בצרפת, ביוגוסלביה ובבאלקן. אמת, ישנו ניגוד מוחלט, קיצוני, בין אוושוויץ לבין פארמונטי טארסיה, אך יש לומר זאת שוב- המכנה המשותף הפאשיסטי הוא גורם המעלה סימני שאלה וסימני אשמה. כמו כן, אילולא מוסוליני ואילולא הפאשיזם (ככל
שניתן לדבר בנימה היפוטתית בעיסוק בהיסטוריה), היו תוצאותיהם, הן של הפאשיזם והן של "הפתרון הסופי", באיטליה (כל שכן באירופה עצמה) טראגיות הרבה פחות. לעומת הטענות כאילו הלחץ הנאצי הוא שכפה הר כגיגית על מוסוליני בנוגע להחלתה של מדיניות הגזע בשטחי הריבונות האיטלקית, המחקר דהיום מתבסס על ההנחה כי אין
לקשור בין התפנית במדיניות האתנית-אנטישמית באיטליה לבין לחץ נאצי כלשהו. עוד לפני כינון ברית הציר, המסע האנטישמי האיטלקי מגיע כבר לשיאו, ונראה כי מוסוליני גמר אומר לשים קץ לכל השפעה יהודית באיטליה. על אף המרחק הרב, כרחוק מזרח ממערב, בין האנטישמיות הראדיקלית של הנאציזם ובין הפנים האנטי-יהודיות שלובש
הפאשיזם של מוסוליני, ניתן למצוא אף באיטליה שורשים ובסיס שמקבעים את האנטישמיות הקיצונית בתרבות הפוליטית של הפאשיזם. בכפיפה זאת, מיכאליס לא שוכח לציין את שיתוף הפעולה ההדוק, למשל, בין הס"ס לבין המשטרה האיטלקית של בוקיני.
ייתכן וזאת אף הבעיה בסגנון ההיסטורי הזה, כפי שטוען פרופ' שלמה בן-עמי בביקורת שלו על הביוגרפיה של מק-סמית. אולי עלינו להתרחק מהפן של הביוגרפיות הגדולות, המונומנטליות, אלו השייכות לאסכולות השולטות במחקר ובפרדיגמות המובילות של ההיסטוריוגרפיה של המאה ה-20 והזמן המודרני; ולפנות לעבר חיבורים ומסקנות
המכילים בתוכם חשבונות פונקציונאליים, שסוכמים את מכלול הגורמים- את התופעות החברתיות, את חולשותיה של איטליה בעשורים הראשונים של המאה, מתחים סוציולוגיים ואינטריגות פוליטיות; כך או כך, לא להותיר את מוסוליני כאימפרטור כל-יכול המשמש כגורם-על ביצירתה של ההתרחשות וההוויה. מק-סמית מתאר את גיבור החתחתים שלו
כסוג של מריונטה מול ההגמוניה ההיטלראית. חולשה פסיכולוגית, אישיות בעייתית וסכיזואידית בעצמה, לחציו של היטלר וחולשתה של איטליה בזירה הבינ"ל- כל אלו מובילים את ההיסטוריון לצייר את מוסוליני, לפחות בשלבים המכריעים שלקראת פרוץ המלחמה, ככלי שחמט במערכה על אירופה.
מק-סמית, לטעמי, פוטר בקלות רבה מדיי את האניגמטיות ואת אחריותו של מוסוליני לגיבושה של הברית הפאשיסטית. מק-סמית אינו הראשון שבוחר לתאר את מוסוליני כשחקן אופרטה צבעוני ומגוחך, ומשכלל את דמותו לכדי אישיות מלודרמטית לכל דבר. האם האישיות השטחית, הוולגארית, הדמאגוגית וההפכפכה בצורה שאין שניה לה
בהיסטוריה של הזמן המודרני, מלמדת בהכרח שלא הייתה למוסוליני מחוייבות אידיאולוגית של ממש? לטענת האסכולה שמתמקדת בשותפותו הלא-משנית של מוסוליני ל"ברית הרשע" של המאה הקודמת, יש למצוא פשר רב במעבר הלא-ברור שלו מהסוציאליזם לפאשיזם, ולא לחתור רק לתאוות הכוח והפוליטיקה הראוותנית והנהנתנית שהאסכולה השנייה
נוהגת להצמיד לו. אמן הבלוף הפוליטי הוא רק רכיב אחד בדמותו של מוסוליני. הפתרון בצורת אישיותו הלא-יציבה והשטחית כאמור של מוסוליני הוא מפלט קל מדי. במקביל לכך, כפתח לדיון יש להאיר באור רב ומשמעותי יותר את פשר הקרע בינו לבין מפלגתו, את מערכת היחסים המאוחרת בין שני מוקדי הכוח האלו, את המעבר המהיר ומעורר
הפליאה שלו מקבוצה חסרת חשיבות כמעט-לחלוטין (באיטליה של 1919) ועד להגעה לשלטון שלוש שנים מאוחר יותר. בכל אופן, כמו לנאציזם, המלחמה הינה, בוודאות נחרצת, מהותו של הפאשיזם המוסוליאני.
דמותו של מוסוליני משמשת, בין אם יש לשפוט אותה לחומרא ובין אם לקולא, כלקח רלוונטי לכל חברה דמוקרטית. ההרפתקנות הפוליטית, הדמגוגיה הרהבתנית, ההתהדרות בגלימת המשיח- מוסוליני הוא מעין תמרור אזהרה. בסופו של יום, יש אף לזכור ולהזכיר כי מוסוליני, ולא היטלר, הוא הפאשיסט המשמעותי הראשון באירופה שמצליח
להביא את הזרם הפוליטי-אידיאולוגי הזה אל מושכות השלטון, במהלך שישנה את פניה של ההיסטוריה. ושוב, בהיפותזה היסטורית, נוכל רק לשער את תפקידה של איטליה במהלכים העשורים הקריטיים שבין שתי מלחמות העולם, אם היו ברשותה (וברשות הדוצ'ה שלה) את הכלים שעמדו לרשותה של שכנתה הראדיקל-פאשיסטית מצפון.
ביבליוגרפיה
דניס מק-סמית, מוסוליני, מאנגלית: גד יתיר, ספריית פועלים-עם עובד, 1985.
מאיר מיכאליס, מוסוליני והיהודים- היחסים בין לגרמניה לאיטליה ומדיניות הגזע
הפאשיסטית 1922-1945, מאיטלקית: גאיו שילוני, יד ושם, 1990.
שלמה בן-עמי, "הברנש המסכן מוסוליני", ב-זמנים 21, ביה"ס להיסטוריה, אוניברסיטת
תל-אביב, עמ' 105-107.
4. קציעה אביאלי-טביביאן, המאה ה-20: בזכות החירות, אוניברסיטת תל-אביב, 1989.
דניס מק-סמית, מוסוליני. מאנגלית: גד יתיר, ספריית פועלים- עם עובד, 1985.
שם, עמ' 8.
מאיר מיכאליס, מוסוליני והיהודים- היחסים בין גרמניה לאיטליה ומדיניות הגזע הפאשיסטית, מאיטלקית: גאיו שילוני,
יד ושם, 1990.
מק-סמית, עמ' 22-23.
מיכאליס, עמ' 11, 13.
אלפיים קובץ 17, עם עובד, 1999, עמ' 210-212.
מק-סמית, עמ' 266-269.
שם, עמ' 273.
מיכאליס, עמ' 168.
מיכאליס, עמ' 384.
מק-סמית, עמ' 285-286.
מיכאליס, עמ' 12.
שם, עמ' 14-15.
שלמה בן-עמי, "הברנש המסכן מוסוליני", ב-זמנים 21, ביה"ס להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 105-107.

תגים:

איטליה · היטלר · הסופי · הפתרון · השואה · השנייה · מוסוליני · מלה · פאשיזם · שנות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מוסוליני בהיסטוריוגרפיה- האם לקולא או לחומרא?", סמינריון אודות "מוסוליני בהיסטוריוגרפיה- האם לקולא או לחומרא?" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.