קריקטורות אנטישמיות

תקציר העבודה:

עבודה זו בוחנת את טבען של הקריקטורות האנטישמיות השונות, את הסיבות להתמקדות במדיה חזותית זו, הן על ידי המפלגה הנאצית והן על ידי מדינות ערב. לצורך כך, תינתן סקירה היסטורית ותיאורטית להתפתחותן של הקריקטורות במקביל לאנטישמיות באירופה, ותפקידן בתעמולה הנאצית. בנוסף, תינתן סקירה תיאורטית והיסטורית של האנטישמיות בעולם הערבי, כהתפתחות של יחסם של מדינות ערב, והאסלאם בפרט, ליהודים.

תוכן עניינים:
מבוא
1. רקע תיאורטי
1.1 מהי אנטישמיות
1.1.1 האנטישמיות בגרמניה הנאצית
1.1.2 האנטישמיות במדינות ערב
1.2 הקריקטורה
2. השימוש בקריקטורות אנטישמיות
2.1 קריקטורות אנטישמיות בגרמניה הנאצית
2.2 קריקטורות במדינות ערב
2.3 קריקטורות בספרי לימוד וספרי ילדים
2.3.1 בגרמניה הנאצית
2.3.2 במדינות ערב
2.4 האינטרנט ככלי להפצת אנטישמיות
סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים

קטע מהעבודה:

מקורות:

סנסציוני על פוליטיקה, מין ופשע, כאשר כל אותה עת גדל והלך שיעור החומר האנטישמי שבו. עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 כבר היה השבועון אחד הפרסומים הנאציים הפופולאריים ביותר, בעל תפוצה של כ-5,000 עותקים לשבוע, ואז כבר היה המסע האנטישמי שלו במלוא תנופתו.
איור מספר 1: שער של Der st?rmer עם דמות היהודי הסטריאוטיפי
בתעמולה ובדמגוגיה בלתי מרוסנות ביקש השבועון להפיץ את הדעה, שהיהודים הם האויב הראשון במעלה של הגרמנים ושל האנושות כולה. בכותרת עמודו הראשון הופיעה תמיד הסיסמה "היהודים הם אסוננו". ב-1938 הגיעה תפוצת השבועון ל-500,000 עותקים, אך מספר קוראיו היה גדול הרבה יותר מן המשתקף מתפוצתו, וזאת הודות לשיטות
שיווק והפצה משוכללות (גוטמן [עורך], 1990; Bytwerk, 2001).
סגנונו של השבועון היה גס, תוקפני וקל להבנה. המאמרים היו מורכבים ממשפטים פשוטים וברורים, בוטים וחוזרים על עצמם. הדבר הבולט ביותר בשבועון היו הקריקטורות האנטישמיות שבו, שבהן התפרסם העיתון מאז שהופיעה בעמוד השער הקריקטורה הראשונה מאת פיליפ רופרכט (הקריקטוריסט שכונה "פיפס") ב-19 בדצמבר 1925. "פיפס" היה
קריקטוריסט מוכשר, והקריקטורות שלו היו מלאות חיים ומעוררות גועל. דמות היהודי שצייר התאפיינה בעיקר באף גדול ועקום, עיניים בולטות מחוריהן, ידיים וזרועות ארוכות ושעירות, פה רחב, רגליים קצרות ועקומות, זקנים בלתי מגולחים ופנים מכוערות. "פיפס" גם נטה להציג את היהודי כסוטה מין, והצטיין בציור נקבות בעלות
תאווה, דבר שתרם מאוד לכוח המשיכה של השבועון. בהוצאת השבועון הופיעו גם ספרי ילדים, רוויים הסתה אנטישמית פרועה (גוטמן [עורך], 1990; Bytwerk, 2001).
אחרי 1933 פרסם השבועון תשע פעמים הוצאות מיוחדות, תכופות, סמוך לכנסי המפלגה בנירנברג, והן הוקדשו לנושאים כגון רצח לצורכי פולחן בידי יהודים, פשיעה של יהודים, עולם הקשר היהודי ופשעי מין של יהודים. אחרי 1940 חלה ירידה תלולה בתפוצת השבועון, במידת מה בגלל המחסור בנייר מחמת המלחמה, למרות שהיטלר הבטיח
לשבועון נייר שיספיק להמשך הופעתו. הסיבה העיקרית לירידה בתפוצה הייתה היעלמותם של היהודים מחיי היומיום בגרמניה. הגיליון האחרון של השבועון הופיע בפברואר 1945, והוקיע את צבאות בעלות-הברית שפלשו לגרמניה כמשרתי הקשר היהודי הבין-לאומי (גוטמן [עורך], 1990; Bytwerk, 2001).
2.2 קריקטורות במדינות ערב
האנטישמיות הערבית וביטויה בקריקטורה, גם אם אינה זהה לחלוטין לדימוי היהודי שהתגבש בתרבות המערב, הרי שהיא מחקה דימוי זה ומשתמשת בו. במסגרת זו, במהלך המאה ה-19, החל הסטריאוטיפ היהודי בעיני הערבים והמוסלמים לכלול גם מרכיבים השאובים מהתרבות האירופאית-נוצרית, מרכיבים אשר כללו את רצונם של היהודים להשתלט
על העולם, צימאונם לדם וכיוצא בזה (Ma'oz, 1975).
האנטישמיות ה"קלאסית" והאסלאמית עשתה ועושה שימוש נרחב בקריקטורות ובאיורים גראפיים על גבי ספרים כאמצעי יעיל להמחשת, להפצת ולהטמעת המסרים האנטישמיים. הקריקטורות נוטות להציג את הישראלי והיהודי בדמות הסטריאוטיפ היהודי ה"קלאסי" של היהודי הלובש בגדים מסורתיים, בעל אף נשרי גדול, כשלעיתים נוספים לדמות זאת
"מרכיבים" נוספים כגון קרניים, זנב, ראש של כלב, גוף שעיר, חרב נוטפת דם, שק כסף וכדומה - הכול על מנת להציג את היהודי כדמות מכוערת, בזויה ומסוכנת. הנחש והתמנון, סמלי האנטישמיות הנוצרית האירופאית, לצד סמלים נאציים, מרבים גם הם להופיע בקריקטורות האנטישמיות ובאיורים האנטישמיים. בכמה מקרים אף הוצגו
היהודים כחיידק או כמקק שיש להשמידו. כל זאת על מנת ללבות שנאה כלפי היהודים ולהצדיק פגיעה בהם (ובמן, 2000; סתיו, 1996).
עם זאת, אימוצה של עלילת הדם והפיכתה למוטיב באנטישמיות הערבית החלו בעיקר לאחר קום המדינה, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים. המוטיבים הנוצריים אומצו על ידי הערבים כדי להציג את היהודי כשטן החפץ לשלוט בעולם כולו. הקריקטורה הערבית האנטישמית לא נועדה לקוראי העיתונות המערביים אלא לצרכן הערבי, במטרה ליצור
אצלו דימוי שטני ומפלצתי של הישראלי. הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי במצרים, למשל, כלל את המרכיבים הבאים: היהודי הוא קירח, נמוך, מזוקן, שמן, בעל אף ארוך ואוזניים גדולות. בנוסף, הוא דוחה, חלקלק, ומדבר בקול מאנפף. האישה הישראלית, לעומת זאת, קשובה לנאמר סביבה ולכן עוסקת בריגול. כל הישראלים תוארו כלוחשים
בצורה קונספירטיבית (מנור, 1982; Webman, 2002).
עד 1967, הוצג הישראלי בקריקטורות הערביות כיצור חלש הנסמך על תמיכה וסיוע חיצוניים. תוצאות המלחמה הביאו לשינוי בדמותה של ישראל, ובמקביל גם לשינוי בדמות הישראלי והיהודי בקריקטורות השונות, במטרה לספק סיבה להפסד. מאז 1967, החלו הקריקטורות במדינות ערב להציג את הישראלים כיהודים, אנשים הזוממים מאז ומתמיד
להשתלט על העולם, מעורבים במזימות שונות, מכוערים - הישראלי צויר לעיתים קרובות כיהודי גלותי ושעיר, או כחיה בגוף אדם. חידוש נוסף היה הצגת הישראלי כנאצי, תוך שימוש במדים וסמלים נאצים ושילובם בסמלים ישראליים (Webman, 2002).
הקריקטורה הערבית, בתארה את הישראלי, הסתמכה על התבנית האנטישמית הנאצית, ובמקרים לא מעטים הייתה העתקה של האבטיפוס האירופאי בכלל, וזה של "דר שטירמר" בפרט. התעמולה הערבית האנטי-ישראלית השתמשה באבטיפוס זה כדרך נוחה וקלה במסגרת הדמוניזציה של היהודי והישראלי. גם כאשר אין מדובר בקריקטורה אנטישמית, מדובר על
תעמולה המיועדת לבנות נחישות ויכולת עמידה חברתית בהשוואה לגרמניה בתקופה הנאצית; באמצעות הדגשת עבודת בנייה פיזית, בעלת משמעות סמלית - האיור הנאצי מתייחס לחיזוק הכלכלה הגרמנית כמרכיב בבניית העוצמה, בעוד איור הפלסטיני דומה (שהופץ במהלך "חומת מגן") מדבר על בניית המדינה עצמה (ראה איור מספר 1, להלן).
איור מספר 2: חיקוי פלסטיני של מודעה מגרמניה הנאצית
מימין, מודעה הקוראת לגרמנים לעזור להיטלר לבנות את גרמניה בעזרת רכישה של מוצרים גרמניים בלבד. משמאל, תמונה של פלסטיני הבונה את המדינה.
באיורים, הבנייה נעשית על ידי דמות המייצגת את האידיאל של החברה: הארי הנאצי והלוחם ללא חת הפלסטיני. ברקע מתנופפים דגלי הלאום. קריקטורות אלה, כחלק מהתעמולה הפנימית (וזו המכוונת לחברה) נועדה לבנות את הנחישות וליצור את המחויבות החברתית למטרה הסופית - בניינה של החברה והמדינה. מדובר בהעתקה של ממש של האיור
הנאצי.
כמו בקריקטורה הנאצית, גם בקריקטורה הערבית מופיע המרכיב של ה"אני" מול ה"אחר"; הערבי סובל תחת עול הכיבוש, בעוד הישראלי, על דימוייו השונים (יהודי דתי, מתנחל, ישראלי או חייל) הוא הגורם לסבל, אדם שטני ההורג מהנאה וחוגג על דמם של החפים מפשע. הישראלי עדיין זומם להשתלט על העולם, אבל ברגע הנתון מאמציו
מכוונים להשתלטות על אדמתם ונכסיהם של הפלסטינים. היחס של הישראלי לתהליך השלום מתואר או כשלב בדרך להכנעת הערבים, או כהתעלמות כללית מהתהליך ונקיטה בפעולות הסותרות את רצון הערבים בשלום, כאשר השימוש הנפוץ לתיאור מצב זה הוא ביונה המועלית לקורבן (סתיו, 1996).
קיימת גם התייחסות לישראלים כאל יודו-נאצים, דרך שילוב בין שתי האידיאולוגיות, הנאציזם והציונות, כמו גם שימוש במילה "נאציונות" ("נאצהיוניה" בערבית). הביטוי לכך בקריקטורות הוא מגוון, החל מחיילים הלבושים במדים נאצים, צועדים ומובילים את הפלסטינים למקום בלתי ידוע (מחנות השמדה וריכוז, בדרך כלל), דרך שילוב
צלב הקרס בסמל המגן דוד, וכלה בציור המגן דוד כנחש או תמנון - הד לציורים על כריכות "הפרוטוקולים של זקני ציון" המוכרים מאירופה (ראה איור מספר 2 להלן):
איור מספר 3 - קריקטורות ממדינות ערב המחקות את היהודי האופייני להוצאות האירופאיות של "הפרוטוקולים של זקני ציון"
כריכת "הפרוטוקולים של זקני ציון" מאירופה של תחילת המאה העשרים ואילך.
"היהודי הבינלאומי" מאת: הנרי פורד [בתרגום לערבית] ההוצאה: דאר אל-פדילה, קהיר, מצרים. המתרגם: עלי אלגוהרי, שנת ההוצאה: 2001.
כריכת "הפרוטוקולים של זקני ציון" ממצרים, מימין - מהדורת 1976, משמאל - מהדורת 1994.
ישראל/הציונות כתמנון המשתלט על העולם ("אלאהראם", 25 במאי 2000).
2.3 קריקטורות בספרי לימוד וספרי ילדים
2.3.1 קריקטורות לילדים בגרמניה הנאצית
האנטישמיות הייתה גם ללא ספק הנושא שנלמד בהיקף הגדול ביותר בבתי הספר הנאציים - מבין נושאי לימוד חובה היו גם "תורת הגזע" ו"הבעיה היהודית". הנאצים ייחסו חשיבות רבה ביותר להעמקת הרגש האנטישמי לילדים (בעיקר מתחת לגילאי 6-7), ועל כך ניתן ללמוד מהפצתם של ספרים אנטישמיים מאוירים שהוכנו בהוצאת Der st?rmer.
בין ספרים אלה חשוב לציין את "הפטרייה הרעילה" (Der Giftpilz), בו קבלו הילדים הסבר כיצד לזהות את היהודי כפי שמזהים פטרייה רעילה (ראה איור מספר 4), והספר "אל תבטח בשועל בשד ירוק ואל תאמין לשבועתו של יהודי (Trau Keinem Fuchs auf Gr?ner Heid und Keinem Jud bei Seinem Eid).
גם בהקדמות לספרי הילדים ניתן היה למצוא דעות אנטישמיות, על מנת להסיר ספק; כך, למשל, בספר הילדים Die Judenfrage im Unterricht, אשר פורסם ב-1937, כתב המוציא לאור של "דר שטירמר", יוליוס שטרייכר: "המדינה הנאציונאל-סוציאליסטית דורשת ממוריה ללמד ילדים גרמניים את תיאורית הגזע. בעבור העם הגרמני, תיאורית
הגזע משמעותה הגזע היהודי".
איור מספר 4 - היהודי ב"הפטרייה הרעילה"
איור מספר 5 - עטיפת הספר "אל תבטח בשועל בשדה
ירוק ואל תאמין לשבועתו של יהודי"
בספרי הלימוד הוצג היהודי כמסתנן אשר עם כניסתו לחברה הגרמנית מתחיל לנצל לרעה את המבנה הפוליטי והכלכלי של גרמניה במטרה להרוס אותה מבפנים. האיורים נועדו להסביר לילדים הגרמניים את ההבדל בינם לבין היהודים, תוך שימוש בעזרי הדרכה: "הם הולכים בצורה שונה מאיתנו, יש להם כפות רגליים שטוחות, יש להם זרועות
ארוכות משלנו והם מדברים בצורה שונה משלנו" (סתיו, 1996).
2.3.2 במדינות ערב
גם מדינות ערב השונות עושות שימוש בספרי לימוד כדרך להעברת מסרים פוליטיים ואנטישמיים. ספרי הלימוד הפלסטיניים רצופים ביטויי שנאה כלפי ישראל, שלילת זכות קיומה וקידוש המאבק נגדה, בנוסף על ביטויים אנטישמיים כלפי היהודים. ישראל מתוארת כמדינה של כנופיות שלידתה בפשע (Webman, 2002).
כל אלה ביטויים שהוחזרו לספרים עם העברת מערכת החינוך מידי ישראל לפלסטינים. גם הספרים ה"חדשים" נגועים בהסתה. הסכמי אוסלו מתוארים שם כ"מהלך להכנסת צבא השחרור הפלסטיני לשטחים". ישראל מוזכרת בהיבטים שליליים, גזעניים, המצביעים על רצון הישראלי/היהודי לשלוט בעולם.
בתוכנית הלימודים בבתי הספר של הרשות הפלסטינית מוצגים יהודים כבעלי תכונות אופי שליליות מיסודן: "יש להיזהר מהיהודים, מפני שהם רמאים ובוגדניים" (חינוך איסלאמי לכיתה ט', עמ' 79); "בוגדנות וחוסר נאמנות הן תכונות אופייניות ליהודים, ולכן יש להיזהר מהם" (חינוך איסלאמי לכיתה ט', עמ' 87). הספרים האלו התבססו
על ספרי לימוד ירדנים. למרות שלרשות נודע על תכניהם ב- 1999, היא סירבה להצעה אמריקאית שהוגשה באותה העת לממן את הדפסתם מחדש של הספרים הללו, אך ללא תכנים אנטי-יהודיים אלה ואחרים (מרכוס וקרוק, 2004).
2.4 האינטרנט ככלי להפצת אנטישמיות
גלישה ברחבי האינטרנט נותנת תחושה שהרשת נשלטת בידי אלמנטים אנטי-יהודיים ופרו-ערביים. לרשת האינטרנט יש היום מעמד מוביל בהפצה של אידיאולוגיות גזעניות ואנטישמיות והיא משמשת כר פעולה נרחב עבור קבוצות שנאה קיצוניות מהימין ומהשמאל. הרשת מאפשרת לכל גולש להיחשף לאידיאולוגיות הקיצוניות ובכך גורמת להוצאתם של
הקיצונים מבדידותם ולהעברתם מן השוליים אל המרכז.
לצד אתרי הסתה הולכת ומתפתחת תופעה של קהילות מקוונות אנטי-ישראליות ואנטישמיות, שפועלות דרך האתרים הגדולים כמו MSN ו-Yahoo. הקהילות הללו מסיתות לאלימות נגד ישראל ומבטאות דעות אנטישמיות. יש חשיבות רבה למעקב ולדיווח על קהילות השטנה כדי לבלום, עד כמה שניתן, את התפשטותן ברחבי הרשת ואף להביא לידי סגירתן.
הרשת משמשת מאגר בלתי נדלה למידע שימושי ועובדתי, שיכול לסייע להסברה ולמתן מענה אמין לטענות המוטחות בפני ישראל והיהודים.
אמיה ג'חא, סמל הסתה בולט מעידן ערפאת , ממשיכה להפיץ בביטאון הרשות "אל-חיאת אל-ג'דידה" (ובאמצעות אתר האינטרנט שלה) קריקטורות ובהן מסרי הסתה אנטי ישראליים ולעיתים אף בעלי אופי אנטישמי. קריקטורות אלה זוכות לפופולאריות רבה בקרב הציבור הפלסטיני והערבי. אמיה ג'חא מוכרת כבעלת דעות פוליטיות המזוהות עם
החמא"ס (בעלה היה פעיל בזרוע המבצעית של החמא"ס ומצא מותו בקרב עם חיילי צה"ל ב-2003).
ביטאון ה"רשות הפלסטינית" היומון " אל-חיאת אל-ג'דידה" פרסם (ב-13 מאי, 2005) קריקטורה בעלת אופי אנטי ישראלי ואנטישמי מובהק. הקריקטורה (ראה איור מספר 3, להלן), פרי עטה של אמיה ג'חא, מראה יהודי התוקע את דגל ישראל הטבול בדם בחלק הצפוני של מפת העולם הערבי (והאסלאמי), כשבקצהו השני דמות ערבי אוחזת במהופך
דגל לבן (סמל לכניעה).
איור מספר 6 - קריקטורה מאתר האינטרנט של אמיה ג'חא
פרסום הקריקטורה בעלת האופי האנטישמי ב"אל-חיאת אל-ג'דידה" מצטרף לביטויי אנטישמיות נוספים שהופיעו לאחרונה בתקשורת הפלסטינית הממסדית (טלוויזיה; אינטרנט). הללו ממחישים כי למרות שה"רשות הפלסטינית" בעידן אבו מאזן הנמיכה את רף גילויי ההסתה בתקשורת הנתונה לפיקוחה, עדיין ממשיכים להופיע בה ביטויי הסתה אנטי
ישראלים ואנטישמיים, גם אם במינון נמוך מבעבר. הדבר מחייב את ה"רשות" לעשות "בדק בית" על מנת לעקור מהשורש את התופעה של הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית, המהווה מכשול להידברות ולשלום ועומדת בסתירה ל"מפת הדרכים" (אתר המרכז למורשת המודיעין).
סיכום
המילה קריקטורה מעלה על הדעת רישום מבדח המשמש באיור בדיחה ספרותית, סאטירה חברתית או פוליטית, מודעת פרסומת ועוד. קריקטוריסטים רבים משתמשים בדמות אחת החוזרת על עצמה, וכך נוצרות דמויות טיפוסיות, ייצוגיות, הנטמעות בזיכרון ויוצאות ממסגרת האיור המבדח.
קריקטורות ואיורים פוליטיים קיימים מאז ומעולם. האיורים הפוליטיים של המאה ה-19 וה-20, לעומת זאת, הצליחו להשפיע רבות על תפישות הציבור, הידע שלו ועל עמדותיו בכל הנוגע לאירועים עולמיים ובזירה הפוליטית. הקריקטורות הפוליטיות הצליחו (ומצליחות גם היום) להעביר ללא מלל ארוך, לחשוף את חולי החברה ואת ביקורת
הציבור על הנעשה בחברה בה הוא חי. עם זאת, קריקטורות פוליטיות, גם האנטישמיות והאלימות שבהן, אינה מספיקה - ברוב המקרים - לעורר רצח עם, כפי שקרה בגרמניה הנאצית.
דמותו של היהודי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסטריאוטיפ שהתגבש בימי הביניים הנוצריים, כללה מרכיבים שונים אשר התייחסו לחיצוניותו של היהודי מחד (לבושו הייחודי, מראהו החיצוני) ולפנימיות מאידך. התיאורים החיצוניים היו סממן לפנימיותו האמיתית של היהודי לפי תפישתם של האנטישמים; הלבוש המיוחד שיווה אותו לשטן,
והמראה הסטריאוטיפי של פניו עורר הדים לאמונות עתיקות לגבי היהודי כרוצח תינוקות, והאחראי למותו של ישו.
דרכי היישום של התעמולה הנאצית הוגדרו במפורט וקבעו את הדרך בה יועבר המסר; התעמולה התבססה על מסרים חזותיים, בעיקר איורים וקריקטורות, כחלק ממטרות התעמולה של המפלגה הנאצית ומשרד התעמולה של המשטר הנאצי. יישומם של יעדי המפלגה הנאצית החלו במתקפות מילוליות, והמשיכו בסרטים, שלטי חוצות וברדיו. הקריקטורות היו
כלי התעמולה ללא המלל שקבע את סדר היום עבור האזרח הפשוט.
האנטישמיות העולה היום מקריקטורות מוסלמיות בכלל, ואלו מהרשות הפלסטינית בפרט, נשענות על עקרונות התעמולה הנאציים ועל מאפייני האיורים של "דר שטירמר". למרות הדמיון (ולעיתים, כפי שראינו, אף העתקה של ממש), הרי שקיימים גם הבדלים חשובים בין הקריקטורות בארצות הערב לאלו של המשטר הנאצי. ראשית, היהודי הפך
בקריקטורה המוסלמית לגורם המאיים והחיצוני, בעוד שאצל הנאצים המסר העיקרי היה שהיהודי מאיים מבפנים על המוסריות של גרמניה ושל הגזע הארי, ולו רק מעצם רצונו להתבולל. במדינות ערב היהודי הוא ישראלי/ציוני בדרך כלל, גורם זר, עוין, חזק ושנוא, שיש להשמידו במסגרת מאבק אלים לפני שיעלה בידו לגבור על מדינות ערב.
דמיון נוסף מופיע בהסתה בספרי הלימוד; כניסתם של רעיונות אנטישמיים לספרי הלימוד של ילדים במדינות ערב משווים - בדומה לנאצים בזמנם - את היהודים לחיידקים. מצד שני, קיים גם זיהוי של היהודי/הישראלי עם הנאצים עצמם. פעולות ישראליות מושוות לפעולות נאציות במהלך מלחמת העולם השנייה, וסמל המגן דוד משולב עם צלב
הקרס להראות כי מדובר במטרה משותפת בין שני המשטרים. כלומר, המסר הערבי נוקט מצד אחד בשיטות של המשטר הנאצי בבואו לתאר את היהודי, ומצד שני משווה את היהודים (הישראלים, בעיקר) לנאצים בעצמם.
למעשה, קשה (וגם לא הוגן) להשוות בין הקריקטורות "האנטישמיות" של מדינות ערב לאלו של המשטר הנאצי; גם אם קיימת בציבור הערבי עלייה ברגשות ובדעות אנטישמיות, הרי שמדובר במצב הנובע מהמאבק הישראלי-ערבי בכלל, והישראלי-פלסטיני בפרט. גם השוואת היהודים לבעלי חיים בזויים ושימוש בציורים אנטישמיים המתייחסים למראה
הפיזי של היהודי כיצור שטני, נעשות לרוב בלוויית כיתובים הקשורים למאבק. מצד שני, קיימת תמיד הסכנה כי דעות אשר הושרשו בקרב הציבור הערבי (בעיקר בספרי לימוד לילדים רכים) לא במהרה יישכחו. גם מצב של שלום, עשוי שלא לעזור במחיקת הנעשה.
חשוב גם לא לשכוח כי ישראל עצמה כמדינה אינה חפה מפשע, כאשר קריקטורות וחיקויים פוגעים של מנהיגי ערב מתקבלים כאן ללא ביקורת (ע"ע חיקוי הנשיא המצרי מובארק על ידי יצפאן, וחיקויים רבים ושונים של ערפאת). הסכסוך השפיע על שני הצדדים, ושניהם עושים שימוש בכל הכלים העומדים לרשותם על מנת ליצור דמות מרושעת של
האויב. ישראל אמנם אינה מוצפת בקריקטורות גזעניות של הערבים, אך ייתכן ולא ירחק היום ותופעה זו תחדור גם לעיתונים כאן. חשוב, לכן, לזכור כי הקריקטורה נועדה בראש ובראשונה להעביר מסר הומוריסטי, סאטירי, עוקצני ככל שיהיה, אך לא גזעני.
ביבליוגרפיה
מקורות בעברית:
אביאלי-טביביאן, ק'. (2003). "הסיבות להתעוררות האנטישמיות המודרנית". מט"ח-המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
אטינגר, ש'. (1969). שורשי האנטישמיות בזמן החדש. ירושלים: האוניברסיטה העברית, 15-37.
אלמוג, ש'. (1988). לאומיות ואנטישמיות באירופה המודרנית 1815-1945. מרכז זלמן שזר, 81-82
גוטמן, י'. [עורך]. (1990). האנציקלופדיה של השואה. יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
גולדהגן, ד'. י'. (1998). תליינים מרצון בשירות היטלר - גרמנים רגילים והשואה. ישראל" ידיעות אחרונות, 14-30, 63-70, 143-144.
ובמן, א'. (2000). "המשכיות ותמורה בשיח האנטישמי בארצות ערב". כיוונים חדשים, 3, 135-136
ובמן, א'. (2003). "אינתיפאדת אל-אקצא - גילויים אנטישמיים בעולם הערבי". קובץ משואה, ל"א, תל-יצחק, 87-97.
וולקוב, ש'. (2002). במעגל המכושף - יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים. ישראל: עם עובד, 147-149.
יכטהימר, ב'. מ'. (1987). ציור ורישום: טכניקה, שיטות, תיאוריה. ישראל: אחיאסף, 164-166.
ישראלי, ר'. (2003). "אנטישמיות ערבית ואיסלאמית". נתיב, גיליון 3/2000.
לזוביק, י'. (2004). "אנטישמיות ונאורות - קריאת אזהרה". יד ושם, ירושלים, 26.
מנור, י'. (1982). "מאנטישמיות לאנטי-ציונות". סקירה חודשית, 12, הוצאת משרד הביטחון.
מרכוס, ש'. (1993). "שנאת היהודים באיסלם". מחניים, ע"ו, 1-3.
מרכוס, א'. וקרוק, ב'. (2004). "דו"ח מיוחד - הרוג יהודי - תגיע לגן-עדן". מהאינטרנט: http://www.pmw.org.il/kjgh-heb.htm
ניר, י'. (1976). הסכסוך הערבי-ישראלי בקריקטורות הסובייטיות: 1967-1973. הוצאת תל-אביב, 12-18.
סתיו, א'. (1996). השלום - קריקטורה ערבית עיונית בדיוקן האנטישמי. זמורה ביתן, 53-55.
פורת, ד'. (2004). "על כמה מהגדרותיה של האנטישמיות". הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות. מהאינטרנט: http://www.antisemitism.org.il/frontend/hebrew/viewarticle.asp?id=10616 itemtype=3
שלג, י'. (2002) "האנטישמיות החדשה סימנה את ישראל כמדינת הרוע המוחלט". הארץ, 5 במאי 2002.
שלג, י'. (2002). "מפחדים לחבוש כיפה או לענוד מגן דוד". הארץ, 2002.
מקורות באנגלית:
Baird, J.W. (1974). The Mythical World of Nazi War Propaganda, 1939-1945. University of Minnesota Press, 3-6.
Bytwerk, R. (2001). Julius Streicher: The Man Who Persuaded a Nation to Hate Jews. New York: Cooper Square, 2nd edition, Chapter 3, 51-65.
Gombrich, E.H. (1995). "The Story of Art". Phaidon Press; 16th edition, 447-450.
Ma'oz, M. (1975). The Image of the Jew in Official Arab Literature and Communications Media. Shazar Library, 9-23.
Webman, E. (2002). "Anti-Semitic Images in the Rhetoric of Confrontation". A lecture delivered at a conference at the Stephan Roth Institute of Research on Antisemitism and Racism, February 6.
אתרים:
אתר המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) - "אנטישמיות במדינות ערב". מהאינטרנט:
http://www.intelligence.org.il/
נספחים
נספח א' - קריקטורות אנטישמיות מגרמניה הנאצית
מורה יהודי נשלף מכיתה על ידי משרד החינוך (Der St?rmer, גיליון 12, 1933).
קריקטורה שכותרתה "נקמה". הנאצי דוחף את היהודי מהצוק ואומר: "לך לאן שרצית שאני אלך, רוח רעה" (Der St?rmer, גיליון 22, 1933).
היהודי מחכה שהזמן יעבור עד להשתלטות על העולם (Der St?rmer, גיליון 5, 1944).
"הם שייכים לכנסייה, היא שייכת לשטן, שניהם אבודים לגזע הגרמני" (Der St?rmer, גיליון 20, 1936).
נספח ב' - קריקטורות אנטישמיות מהעולם הערבי
מצריים -
שרון, עם קרני שטן וצלב קרס, אומר לקבוצת יהודים: "קדימה במהירות, הקימו עשר התנחלויות...כדי שנפרק אותם מול המצלמות" ("אלופד", 6 ביוני, 2003).
"ידיעות על מעורבות המוסד הישראלי בפיגועים באיסטנבול" היהודי ועליו הכתובת ה"מוסד", מסתיר מאחוריו את ה"טרור", ואומר לעולם האוחז במסמך בשם "הפיגועים באיסטנבול": "האם אתה מאמין לאנטישמים וחושב שאני שקרן?!" ("אללואא' אלאסלאמי", 4 בדצמבר, 2003)
שרון בעל קרניים וזנב, שעל עניבתו צלב קרס עומד על "האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני" ואומר: "אני מבסוט ככה... אני מרוצה ככה!!. ("אלופד", 22 בדצמבר 2003).
שרון ואנשיו השואפים לשפוך דמם של הפלסטינים (הקומיקס במוסף הילדים של השבועון "אח'באר אליום", 4 באוגוסט 2001).
סוריה -
היהודי הוא שמאחורי הקלעים אחראי לווטו האמריקני באו"ם (תשרי"ן, 29 באוקטובר, 2003).
תשרי"ן - 24 באוקטובר, 2002
תשרי"ן - 19 באוקטובר, 2002.
הזאב היהודי טורף את יונת השלום ("אלת'ורה", 11 באוקטובר, 2003).
הרשות הפלסטינית -
קריקטורה של אמיה ג'חא (הלקוחה מאתר האינטרנט שלה) המשלבת מסר אנטישמי עם עידוד פעולות ההתאבדות. החץ ומעליו הכתובת בערבית "פעולות ההתאבדות" ננעץ בפיו של הנחש היהודי ואמור לחנוק אותו ולקטול אותו.
קריקטורה עם מסר אנטישמי של אמיה ג'חא: שרון נושא את נאומו על השלום. סמל הנחש היהודי מבצבץ מפיו כאילו היה לשונו. "אלחיאת אלג'דידה" (בטאון "הרשות הפלסטינית", 20 בדצמבר, 2003).
הנשיא בוש מאיים על דמשק ועל טהראן [כשדבריו מוכתבים לו ע"י היהודי, שדמותו תואמת את הסטריאוטיפ האנטישמי] (קריקטורה מהעיתון "אלוטן" [קטר], כפי שהובאה ב"אלחיאת אלג'דידה", 26 ביולי, 2003).
קריקטורה של אמיה ג'חא ב"אלחיאת אלג'דידה", 26 ביולי, 2003. החייל הישראלי מונע מהפלסטינים כניסה למסגד אלאקצא ומתיר את הכניסה ליהודים.
סעודיה -
היהודים שולטים במדינות האמריקניות (אלריאצ'", 13 באוגוסט, 2003).
שני צידי המטבע ("אליום", סעודיה, 8 באוגוסט 2003).
ההתנתקות/הפרדות - הבעיה הפלסטינית ("אליום", סעודיה, 10 בינואר 2004).
זכויות העם הפלסטיני - הזכות להגדרה עצמית ("אליום, סעודיה, 9 בינואר 2004)
ירדן -
שחקן קולנוע אומר לשרון ולבן-אליעזר: "הציעו לי לככב בסרט 'דרקולה' ובאתי ללמוד מכם כיצד למצוץ דם!!!" ("אלדסתור", 8 במרס, 2002)
שרון שותה בשקיקה דם פלסטיני, בעודו יושב ומועך את העולם כולו ("אלדסתור", 16 באוגוסט, 2001).
קריקטורה המשווה בין סמל המגן-דוד היהודי וצלב קרס הנאצי, וטענת כי הם אחד ("אלדסתור", 13 בנובמבר, 2000).
טנק ישראלי שקנהו משמש כצלב, אליו מוסמר פלסטיני. הכותרת: "אלה אשר צלבו כל נביא, צלבו הלילה את עמי" ("אלדסתור", 14 באפריל, 2001).
מדינות המפרץ -
היהודים שולטים על העולם ("אלאתחאד", מאע"מ, 15 בינואר, 2004).
הגזענות ("אלוטן", 13 בינואר, 2004).
שחרור האסירים הלבנוניים ("אלוטן", 30 בינואר 2004).
"אלוטן", 21 בינואר, 2004.
ראה דוגמאות בנספח א'.
ראה בנספחים דוגמאות לקריקטורות אנטישמיות מהעולם הערבי.
27

תגים:

שטרימר · Der · Sturmer · איסלאם · איסלם · אנטישמיות · גרמניה · זקני · ישראל · נאצית · ערבים · פרוטוקולים · ציון · קריקטורה · קריקטורות · גזענות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "קריקטורות אנטישמיות", סמינריון אודות "קריקטורות אנטישמיות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.