קינות אישיות - יהודה הלוי

תקציר העבודה:

ר' אבו אלחסן יהודה בן שמואל הלוי נולד בטודילה כנראה ב1.1075
חינוכו הקיף את תרבות התקופה, לימודים קלאסיים וכן עברית, ערבית וקסטילית.

הוא נחשב לגדול המשוררים היהודים בימי הביניים, מה שהביא לו כבוד רב בחייו ולאחר מותו. הוא כתב את ספר "הכוזרי" (בערבית), חבור פילוסופי שאינו אלא סניגוריה נלהבת על היהדות. מאורעות התקופה והפרעות שערכו הנוצרים ביהודים בספרד הביאוהו למחשבה כי הפתרון היחיד לבעיית הגלות היא עליית עם ישראל לארץ ישראל.

זאת ועוד, הגעגועים על ארץ האבות, תשוקתו החזקה לציון והשקפת עולמו הדתית והמסורתית כאחת, הביאוהו לא רק להטיף ברבים לשיבת ציון, אלא אף לקיימה הלכה למעשה ובכך שמש דוגמא לאחיו.

המשורר יצא למסעו בלווית קבוצת יהודים וספינתם הגיעה, לאחר תלאות וסופות לנמל אלכסנדריה ב-1140 במצרים. תוכניותיו להפליג ממצרים לארץ ישראל התעכבו מספר חודשים. ובמהלך תקופה זו רכש לו ידידים אוהדים ומעריצים רבים במצרים, שבאו לראות מקרוב את המשורר המפורסם. לבסוף נפטר במצרים ב-1141 ולא זכה לעלות ארצה.7

בשירתו באים לידי ביטוי דברי שבח ואהבה לארץ ישראל וכיסופי העם אליה.
הוא שיווה נוי לנושאים נדושים בשירת החול, כגון לדברי שבח וידידות, קינות על מתים, זמרי אהבה, יין, מכתבים היתוליים, חידות ועוד.

המציאות הגלותית בה חי והטרגדיה של העם היהודי הנתון לחסדי הגויים הביאוהו לערוך חשבון-נפש ולהפוך את שירתו האינדוידואליסטית לשירת כלל ישראל בזמנו. כך נולדה שירתו הלאומית הכוללת שירי גלות וגאולה וכן שירי ציון.אורח חייו ומעמדו הרם שרכש במשך הזמן חייבוהו לבוא במגע הדוק עם אנשים שונים, ידידים ויריבים כאחד, ועליהם שר חלק ניכר משירתו. שירה זו מגלה לנו את מאורעות חייו ומהווה ראי של פני התקופה.

שירתו - כ-750 שירים שכתב ריה"ל (רבי יהודה הלוי) הגיעו לידנו. מצוים בהם כל הנושאים המקובלים בשירת ספרד וכן המבנים ודרכי העיצוב האסתטיים המקובלים בה בשירי החול ובשירי הקודש. (כמו: שירי חשק, שירי יין, שירי שבח וידידות, שירי חתונה, פיוטים למועדי ישראל וקינות).

הקינות - כ-45 קינות חוברו על ידי ריה"ל על מותם של מכרים וידידים, רובן חוברו במבנה "הקצידה". ה"קצידה" הינו שיר בעל תכלית, המשרת מגמה מסוימת. (למשל, הטפת רעיון, פאור או גינוי, פנייה לסדור עניינים וכדומה). השיר בנוי שני נושאים עיקריים: הפתיחה האמנותית למעלה והגוף הענייני למטה וגבול ברור ביניהם - "תפארת ההחלצות".

תוכן עניינים:
1. מבוא
2. הה בתי השכחת משכנך
3. אהה נבקע תהום רבה
4. ליעלת חן תמה
5. הערות שוליים
6. ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

בבית א' (טורים 5-1) המהווה את הפתיחה החרוז המרובע מסתיים בהבהרה "ליו": גליו/ בעליו/ באהליו/ בסליו/ אליו.
רק בבית זה, המהווה את הפתיחה, שלא כבשאר הבתים, אין פיגורה רטורית המבחינה בין בית זה לבאים אחריו שכן כל טורי הבית מתחרזים בחרוז מרובע ביניהם. ההבחנה בינו לבית ב' היא על ידי שמוש בחרוז מרובע שונה. כל החרוזים מרמזים בבית זה על שייכות: גליו=הגלים שלו, בעלים=הבעלים שלו וכו'. זאת על מנת להדגיש את הרעיון
של דבר מה יקר שאבד ואיננו עוד ברשות בעליו.
האב חשב כי הכל שלו - אך אשלייתו התנפצה מול המציאות הקשה. כאן באה לידי ביטוי הקרבה בין תכן וצורה (על כך אפרט בהמשך העבודה). השיר פותח על פי אסוציאציה לספור נח בתיבה. ככתוב במקורות: "...בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו" (בראשית ז' 11). הטרימינולוגיה בה משתמש
המשורר לקוחה מעולם הים. המוות שלה מושווה לסופה, למעיין תופעת טבע איומה, שאין לו כל שליטה עליה; בבית א' טור 1 מושווה האסון לרעידת אדמה "אהה נבקע תהום רבה וכים יהמו גליו". במקביל, הסערות המתוארות כאן הן סערות נפשו הנדמות לסערות בים.
הסיטואציה הנפרשת לפנינו מתארת את האבדן הגדול שחש האב עם מות בתו האהובה. ההתייחסות לבת ולמותה כאל דבר יקר שאבד: "כתם טוב אשר אבד", מדמה אותה לזהב שבעליו אבד. מדימוי הוא עובר למציאות ומספר לקורא את שקרה: אב גדל בת והיא נפרדה מעליו. התאור הוא של בקע, של קריעה: הפרידה המאולצת של האב מבתו.
הפיגורה הרטורית שמטרתה לצור הפרדה בין בית לבית מסכמת בתמצות את תוכנו של כל בית ובית: בבית א' המתאר את מות הבת, הטור האחרון מתמצת את רוח הדברים: "כי נפרדה מעליו ולא יספה שוב אליו" (טור 5).
בבית ב' (טורים 11-6) החרוז המרובע מסתיים בהברה ליל: "לל/ הלל/ חלל/ ליל/ יתחולל/ ופגורה רטורית הסוגרת את הבית ואינה מתחרזת.
חרוזי בית זה מנפצים את אשליית השייכות של הבת לאביה. האסוציאציה לחריזה כזו יכולה להעלות במוחנו כמה אפשרויות: מצד אחד - אסוציאציה למלה "ליל" כלומר לאפילה, חושך בה שרוי האב השכול ובמקביל למלה "יללה" - לבכי מר. ואכן בית זה מתאפיין בנושאו שהוא הבכי על מות הבת והפתאומיות שבמותה. האב עדיין מתייחס בבית זה
אל בתו בצורת גוף שלישי; כאילו אינה קיימת, אין הוא פונה אליה ישירות. הוא מכנה אותה בכינוים כמו: "גן נעול" (לקוח משיר השירים ד' 12 "גן נעול אחותי כלה"). "אחות חמה" גם כן על פי שיר השירים (ו' 10) "יפה כלבנה ברה כחמה"; הבת היא כמו מקור אור עבור האב, אך מקור האור כבה ועתה הוא ליל "ואב הוחיל ראות אורה
וקוה יום והנה ליל" (טור 9).
בצורה כזו מתאר המשורר את הניגודים בין חייו טרם מותה וחייו אחרי המקרה, ניגודיות שתמשך לכל אורך השיר. טור 10 מתאר בפנינו את אזלת ידו של האב נוכח המציאות המרה "יתן לזמן לחיו ולאלהיו יתחולל". "תופעת הטבע" שהמיטה אסון על האב ממשיכה להשפיע עליו גם בבית ב'. אם בבית א' דובר במעיין "רעידת אדמה", הרי שכאן
היום הפך ללילה. כל אלה הם דימוים לאסונו, המומחש כציורי באמצעות תאור אסונות טבע. הבדידות עקב מותה של בתו מומחשת בתמצות בטור המפריד בין בית זה לבא אחריו: "וישב בדד וידם כי נטל עליו" (טור 11). במוות יש בדידות ושקט.
בית ג' (טורים 18-12) עוסקים בבת ובמה שגרם למותה. כאן לראשונה האב פונה אל בתו בגוף שני כאילו עודנה חיה. פתיחת בית זה במלים "אהה בתי" מרמזת לספור בת יפתח (ספר שופטים יא' 35) כפי שהשתמש בו ריה"ל בשיר הקודם שניתחתי. הכינוי שהוא מוסיף לבתו "יונתי" לקוח אף הוא משיר השירים (ה'2). כינוי נוסף המבטא את האהבה
הקימת בין האב לביתו. בית זה מתאר את הארועים שגרמו למות הבת: מחלתה הקשה. המשורר משתמש בביטוים ציוריים, על מנת להמחיש את הארועים "מהרו מרכבות איבה ואחרו פעמי צריה". על ידי תאור מרכבות שכביכול באות להצילה. הכח המנסה ללחום במוות הוא תוצר של המצאה אנושית - המרכבה ולכן מראש תהייה ידו של המות על העליונה.
המות כאן מתואר כשכחה: "איך שכחה אב ואם" וגם כאן מושווית הבת לגפן (כמו בשיר הקודם). כמו בבתים הקודמים, גם כאן מושווה המוות לתופעת טבע כבירה על-טבעית וממיטה אסון: "עד אשר תבקע ארץ באנחתה ורב בכיה" (טור 17) אך האב ממאן להתנחם "ולב ימאן להתנחם עדי ימס בגחליו".
בית זה מהווה קטע נוסף המתאר את הבכי והכאב על המת. הרס עולמו הפנימי של האב מתבטא במילים: "בקברה נשפכה נפשי" (טור 16) בכך הוא מצר גם על מותה ללא עת. התאור של בת ששכחה את הוריה המופיע בטור 14 מצטרף אל שורת דימוים ושמוש מלים המרמזות על הניתוק שבין החיים למתים: בטור 1 השתמש במלים "נבקע תהום רבה". בטור 2
"לרתם טוב אשר אבד" בטור 5 "נפרדה מעליו: בטור 7 "גן נעול אשר גלה": המות מתואר כאן כארץ זרה. בטור " 11וישב בדד וידם" בטור 17 "עד אשר תבקע ארץ". חרוזי בית זה מופיעים בהברה פתוחה בגוף נסתרת יחידה, המרמזים כי נושאו של הבית הוא מחלתה של הבת והעסק בה: "חליה", "צריה".
בית ד' (טורים 26-19) עובר מנקודת מבט על הבת אל האב ובעיותיו הוא:
החרוז המרובע מסתיים בהברה קי: חלקי/ חשקי/ מחיקי/ בדקי/ וחלקי/ ממתקי/ שקי. זהו הבית הארוך ביותר בשיר, ומהווה מעיין שיא.
החרוזים מפנים את מבטנו אל עבר האב. הוא הנושא של בית זה. הסיפוריות שבשיר מגיעה כאן לשיאה שכן מספור כללי על אב שכול ובתו שמתה, הוא מתכוון אל הספציפיות של מקרהו הפרטי ואל אסונו האישי. מהכללי הוא מגיע לאישי ובית זה מתאר את הקטע האישי של האב וכיצד הוא מגיב על מות ביתו.
גם מהבט זה נתפס בית זה כשיא: האב פותח במילים "הרוממתי וגדלתי ומעמלי הזה חלקי" (טור 19): הוא תוהה מדוע הוא נענש בכך שכל עמלו היה לשווא.
בית זה מתאר את ההגות על אפסות החיים מול המוות הכל יכול. בבית זה מתרחשת שוב "רעידת אדמה", כמו בבית א' שהורסת את בביתו של האב "יעמוד בית נהרס ואין מי יחזק בדקי" (טור 22): הוא נותר לבדו עם צערו, כל עמלו היה לריק. עמל גדול הבת. גם כאן באה לידי ביטוי השוואת הרס עולמו הפנימי עם הרס ממשי, תוך שמוש
במוטיבים ובדימוים פלסטיים של הרס ומות.
המשורר ממשיך להשתמש בטרמינולוגיה של ניתוק: "שלחתיה מחיקי" (טור 21) "יעמוד בית נהרס" (טור 22) "ואין רעי לבד דמעי" טור 23. - כל אלה מבטאים את הרס עולמו הפנימי של האב. הביטוי "ועפרה אל חיקי עפר" טור 21 יוצר לשון נופל על לשון שמטרתו להדגיש את הקשר בין עפרה של המתה, כלומר שרידיה לבין העפר=האדמה. בכך באה
לידי ביטוי התפיסה של "מעפר אתה ואל עפר תשוב", ומבטאת בצורה ברורה ומוחשית את אפסיות החיים וזמניותם. בית זה מספר על החלל שהותיר מות הבת בחייו של האב והתהייה מדוע קרה לו האסון. הוא משתמש בדימוי של לבישת מעיל קדרות והכאב שהוא נושא, כאילו בתוך שק. הוא שוב ממחיש בצורה ציורית את כאבו. הטור המבדיל בין בית
זה לבא אחריו מתאר בקצרה את תחושותיו של האב, נושא בית זה: "יום הוסר כסות ששון ויגון סחב שוליו": כשם שלובשים בגד, כך האב נושא עליו את יסוריו.
הוא מתאר על ידי שמוש במלים מנוגדות את מצבו לפני האסון ואחר כך. גם בפתיחת בית זה הוא מתחיל "מלמעלה" כלומר, לפני האסון וגומר במקום הנמוך ביותר - בתוך הקבר "הרוממתי וגדלתי" (טור 19) "...ביבי תוך שאול אקבר" (טור 20). תאור זה של מאגרא רמה לבירא עמיקתא" בא לידי ביטוי גם בשימוש בצרוף: "כוכב נשף" (טור 20)
..."ועפרה אל חיק עפר": מהכוכב שבשמים אל המקום הנמוך - האדמה. ניגוד זה מזכיר ניגוד דומה שהופיע בבית ב': "אחות חמה אשר פתאום שאול יפעתה חלל" טור 8: ממקור אור לחושך, וממקום גבוה למקום נמוך.
ניגודים נוספים מתארים את מצב הבת בהווה ומצבה בעבר: מחיבוקו של אביה לחיבוקו של המות - העפר, הסופיות של החיים: "ועפרה אל חיק עפר שלחתיה מחיקי" (טור 21). ניגוד נוסף הוא השמוש במוטיב של מים: אם בבית א' השתמש המשורר במוטיב המים כגורם הרסני "וכים יהמו גליו", הרי שבבית זה המים מופיעים כדמעות "ואין רעי לבד
דמעי בריתי עמי וחלקי לחכי מתקו מימיו" (טורים 24-23): המים הפכו מגורם הרסני ומפריד בין האב לביתו, לגורם מסייע, לידיד.
בית ה' (טורים 32-26) מתאפיין בחרוז מרובע המסתיים בהברה "בר": עבר/ להבר/ נקבר/ מדבר/ הדבר.
בבית זה מופיע "גיבור נוסף" בספור: מלאך המות. הוא מתואר גם כן באפן ציורי "רוח מכנף יגון" (טור 27). פתאומיות המות מתוארת כך: "ופתאום בא כשוט שוטף" (טור 28). בבית זה עובר המשורר חזרה מן האישי לכללי - אל מלאך המוות.
המשך המוטיב של הרס בית שהופיע בבית ד' בשיר "ועמוד בית נהרס" (טור 22) ממשיך גם כאן "כי לכבות נר ביתי" (טור 29). כל החרוזים בבית זה מתקשרים עם דברים שליליים: עבר=מה שמת ואיננו. להבר=לבחור מי למות ומי לחיים, נקבר=מתקשר עם מוות. מדבר=שממה. כל אלו מתקשרים עם המוות המוצג כרוח המכבה נר, מקור האור שבבית.
הדימוי לבתו - השוואה זו של הבת כמקור אור מתאימה למקבילה להשוואתה לשמש בבית קודם "אחות חמה" טור 8. המוות
מתואר, שלא כמו שאר הדברים כמשהו מופשט.
השיר מנסה להמחיש דימוים מופשטים בצורה מוחשית ואלו כאן המוות מתואר כרוח - כלומר, כמשהו בעל כח, תופעה על-טבעית, אך חסרת צורה. הוא סוגר את הבית בהבנה כי המוות הוא שליח האל ועל כל אדם וחי נגזר למות: "אבל אצדיק משפטו כי בצדק תגמוליו" (טור 32). השמוש במלים "לא לזרות ולא להבר" מסביר כי המוות מפריד ומברר
בין החיים למתים. לעמת בית ה', בית ו' (טורים -33הסוף) משלים עם מה שקרה: "והטוב בעיניו יעשה" (טור 33).
בית זה מתאפיין בחרוז מרובע (המסתיים בהברה פתוחה: שה/ יעשה/ ותחסה/ תנשא/ עושה/ימסה.
הבת נאספת אל אלהיה וכשם שהמוות מברר ומפריד הרי האלהים אוסף את בניו ובנותיו אליו כולם. ובכך מתנחם האב המקונן. האל מתואר ככח שומר ולא הרסני כמו המוות. השיר פותח בנהייה (בית א') וסוגר בבטחון באל כי ישמור על הבת (בית ו'): יש כאן סגירת מעגל והשלמה עם המוות שהוא בלתי נמנע, בכך באה לידי ביטוי הנחמה שבשיר
הקינה. הבית הקודם מתאר את ההגות ואת אפסות החיים וכאן מתוארת הנחמה שהיא ביטוי של האמונה של האדם באלהיו.
בית זה מצדיק את מעשי האל ובוטח בו כי ישמור על הבת: "ובצל כנפיו תחסה" (טור 34).
בטור הסוגר את השיר נכתב: "וישלם נחומים על עמו ואל אבליו" (טור 38) ובכך נחתם השיר, בדברי נחמה. המלה "נחומים" היא הד למלה "נחם", המופיעה בטור הקודם, בכך סוגר המשורר את השיר וחוזר מן הכללי לפרטי ומן הפרטי חוזר לכללי, כל אדם יגיע לבסוף אל אלוהיו.
לעומת הפעלים בבית הקודם שהתקשרו עם מלאך המוות ועם דברים שליליים הטעונים במשמעותיות של סוף וסיום (עבר/ נקבר/ מדבר) הרי שהפעלים בבית זה מתקשרים עם פעילות ועשייה, דברים חיוביים. זה מתאים לנושא הבית, שהוא האלהים והתקוה כי האל ישמור על הבת היקרה. כשהוא מתיחס לבת הוא גם כן משתמש בפעלים בעלי אופי חיובי:
תחסה/ תנשא/ - במשמעות של "תתרומם":
תגבהי). הבת אחרי מותה עוד זוכה להנשא, להתרומם בזכות האלהים. שלא כמו הרוח המתארת את מלאך המות , שמהותה אויר הרי האל גם הוא מתואר כמרחף אך הוא מתואר גשמי יותר "ובצל כנפיו תחסה" (טור 34).
האסוציאציה השלילית היחידה הנקשרת עם האל היא השמוש במלה "הגוזר" (טור 33) - הגוזר, כמו בשיר הקודם, מפריד למעשה בין המתים לחיים אך המשורר משלים עם כך ומתנחם כי בתו הגיעה לחוף מבטחים. לאורך כל השיר בא לבטוי יחס האהבה בין החיים למתים. הדימוים בהם משתמש האב לתאור בתו לקוחים ברובם משיר השירים: אילת השחר
(טור 4) גן נעול (טור 7) יונתי (טור 12) אלו הם דימוים של האהובה. דימוי "עמוד בית נהרס" (טור 22) מרמז על הדומיננטיות של הבת בחיי אביה ועל היותה חלק ממנו ובמותה כאילו חלק ממנו נהרס.
ליעלת חן תמה
ניתוח השיר
גם שיר זה עוסק במות בת. משקל השיר הוא 5+5 הברות בססיות.
מבחינת עצוב סטרופי: שיר זה מרובה חרוזים וחרוזים פנימיים המדגישים את הפער בין החיים למתים. השיר הוא הספד על בת ובשונה מ2- השירים הקודמים הוא מתחלק לפתיחה ואחריה המתה מקוננת על מר גורלה (בגוף ראשון) ולבסוף הסיום ובקשת הנחמה.
בשירים הקודמים, האב הוא המקונן על מות הבת וכאן הבת היא המבכה את מותה. שלא כבשני השירים האחרים בקינה זו אין קטע המהלל את המתה. הפתיחה כמעט אינה מהללת את המתה אלא מציינת בקיצור אל מי היא מופנית "ליעלת חן תמה". אך המשורר אינו מדבר בשבחה מעבר לכך. שיר זה מדגיש את ההגות על אפסיות החיים יותר משני הקודמים
שנותחו בעבודה זו.
כל בית בנוי מ3,4- טורים והם מופרדים זה מזה מבחינה תכנית ומבחינה צורנית נקבע תחום היחידות על ידי חרוז מרובע קבוע: לכל בית. הפתיחה - בית א' (טורים ח3-) מפנים את הקורא ןנושאו של השיר ועל מי ומה נושאו.
כבר הפתיחה נושאת אופי פסימי, שימשך ויתגבר על אוירת השיר כולו.
החרוזים והחרוזים הפנימיים בפתיחה מדגישים את הפער בין החיים למתים:
"ליעלת חן תמה אשר ספה ותמה" (טור 1) חרוז פנימי זה - תמה/תמה הוא דו משמעי: הנערה היא תמה - מלשון תמימה, בעוד ש"ספה ותמה" במשמע של תום = סיום. זהו צמוד שלם המדגיש את הניגוד בין היותה צעירה במותה.
הדגשת הסופניות שבמות היא הדגשת ההורדה מתחת לאדמה. ושוב - רעיון שהמות הוא מקום שקט: "באזני קול דממה" (כמו בשירים הקודמים שנתחתי). לאחר הפתיחה מגיע הקורא אל דברי המתה המהוים את מרבית השיר (טורים 37-4); בשורות אלו המתה מלינה על מר גורלה ובסוף דבריה פונה המשורר אל האל כי יאיר פיו אליה (טורים 40-38).
וגם לאבלים עליה יביא נחמה. נקודת מבט מעניינת של המת ולא של המקוננים עליו, תוך "הצצה" אל עולם המתים.
שיר זה חסר את המספד, דהינו: דבור והלול בשבחי המת. במקומו באים דברי המתה. כאמור, טורים 37-4 מתארים את דברי המתה. היא מתארת את המות כמקום מבודד, רחוק ומסוכן, אפל וכבית-כלא. היא מתלוננת כי כל קרוביה זנחוה.
בכך באה שוב לידי ביטוי התפיסה כי יש נתוק שהמות גורם בין החיים למתים.
אך שלא כמו בשירים הקודמים, המתה מתלוננת באופן חד משמעי, לא באופן מוסווה אלא ממשי: "אבי זנחני ואחי שרתוני וכולם דחוני לדיה ומשמה" (טורים 5-4). היא מביאה גישה צינית על אפסיות החיים וכל יכולתו של המוות - "הלא הכל הבל כל יושבי תבל רגע כציץ נובל מבית כנור ונבל ללות אל בית אבל" (טורים 25-23). הזמניות של
החיים היא נושא דדומיננטי בשיר זה, כלומר קטע ההגות אודות החיים והמוות. הקטע האחרון (טורים 42-38) חותם את השיר בנחמה כי האל ישמוא על המתים וינחם את החיים המקוננים על מתיהם. המתה פותחת במילים "אבי זנחני" (טור 4) והשיר מסתיים בתקוות המשורר כי האל ישמור על המתה: "וישלם נחמה" לאבלים עליה. כלומר, השיר
מתחיל עם הוריי הנערה - מי שהביאוה לעולם, ומסתיים באלהים - שישמור לעיה בעולם הבא ובכך נסגר מעגל ההוא מעגל חייה של המתה. הדמות עצמה מסבירה זאת: "אבי ואמי עזבוני ויי יאספני" (טוירם 35-33). בכך בא לידי ביטוי קשר בין תוכן השיר לצורתו.
בית ב' (טורים 7-4) נושאו שכחת החיים את המתים, שלא כבשירים האחרים שנותחו בעבודה, כאן אין שום קשר אהבה בין החיים למתים: המתה קובלת כי שכחוה. השמוש בצרוף נשמה/נשמה מתאר בצורה של לשון נופל על לשון את הבדידות של המתה (נשמה=במובן של שוממה). תפיסת המוות כמקום מבודד ושכוח באה כאן לידי ביטוי.
בבית הבא (טורים 10-5) מקוננת המתה על פתאומיות מותה ועל התקשרותה עם המות מאונס. המות מצויר כאן כארץ זרה ורחוקה (כמו בשיר הקודם) "והגלה הגלתי ולבכור מות נשאתי" (טור 9): המות מפיע כאן כנישואין (אסוציאציה דומה מופיעה בשיר "אהה בתי" שנתחתי בעבודה זו). זה מדגיש את החבור של המתה עם המוות והתרחקותה מן
החיים.
בבית הבא (טורים 15-11) מתארת המתה את הפרדותה מן החיים, זאת באמצעות שמוש בטרמינולוגיה של ניתוק וקריעה: "יקרעו מעילי ויתפרקו עגילי וקשורי וכלי המוסרים מעלי" טורים 15-13). המתה מדמה את רגשותיה ללבישת בגדים כמו בשיר הקודם "לבשתי חרדות מקום בגדי חמודות" (טור 11) המתה מבכה את הפרדותה מהעולם הזה ומן השפע
שהוא מציע לעומת הריק שבמוות. כך מושג מופשט ההופך למוחשי משרת גם אלמנט תכני וגם צורני.
הבית הבא (טורים 17-16) מתואר המות ככלא. כלומר, כעונש - אך המתה אינה מבינה על מה נענשה: "ולא אדיעה על מה"(טור 17).
בבית הבא (טורים 20-18) מתארת המתה את חוסר המוצא אליו נקלעה.
הקטע הבא (טורים 22-21) מתואר המצב של המתה בהווה, כלומר במותה: יש נסיון לצייר את המוות כמקום ספציפי, אפל וריק.
בבית הבא (טורים 25-23) באה לידי ביטוי תפיסה בבית על הבליות החיים ואפסותם "הלא הכל הבל" (טור 23) ועל זמניות החיים "רגע כציץ נובל" (טור 24).
בבית הבא (טורים 27-26) משתמש המשורר בניגודים על מנת להמחיש את ההבדלים בין מצבה בעבר לעמת מצבה בהווה: "ושבו השמחות צווחות ואנחות" (טור 26): הניגוד מתחדד על ידי שמוש בחרוזים פנימיים: השמחות לעמת הצווחות: המות ככל יכול, שהופך כל דבר - אפילו שמחה לעצב.
הבית הבא (טורים 30-28) מאזכר אסוציאטיבית את ספור בת-יפתח על סמך פנייתה של המתה: "לתנות עם כוכבי - אל תלכנה בנות-ישראל" (טורים 30-29) הפסוק המקביל על ספור בת-יפתח הוא מספר שופטים יא' :40 "תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי". בת יפתח, כפי שהוסבר בניתוח השירים הקודמים בעבודה זו, היא בתו האהובה של
יפתח שנאלץ להקריבה בשל נדר שנדר. זהו מוטיב נפוץ בשירת הקינה על בת צעירה שמתה. גם כאן יש איזכור למות של אשה צעירה טרם נישואיה, בעוד הוריה חיים. גם בבית הבא (טורים 32-31) יש שמוש, כמו בשירים הקודמים בשמותיהם של גורמי השמים: הלבנה והחמה. טורים 35-33 מהוים את הבית הבא ומתארים את הבדידות והסכנות שהיו
מנת חלקה של המתה עד שיי' אסף אותה אליו. המשורר מדגיש את הסכנות באמצעות שמוש בחרוז פנימי "גחל ישרפני ונחל ישטפני ושחל יטרפני אבי ואמי עזבוני ויי' יאספני" (טורים 35-33). באמצעות החרוז הפנימי מדגישה המתה את גורלה שלה ובאופן ציורי - את מותה. המות נתפס שוב כמקום מסוכן.
הבית הבא (טורים 37-26) מתאר את סופיות המות שוב על ידי הדגשה של חרוז פנימי "וגויה תמה נשמה נשמה" (טור 37) ועל ידי השמוש בצרוף המלים "נשמה נשמה" שמשמעו נשמה בודדה, כמו בטור 6 אשר מזכיר לנו את ראשית דבריה של המתה ולמעשה סוגר אותם במעגל פנימי. עד כאן דברי המתה.
בבתים הבאים, פונה המשורר אל האל: בבית אחד (טורים 40-38) הוא פונה ישירות אל האלוהים ועל ידי כך מקרב אותו אלינו: "קורא ממעוניו שלום להמוניו יאר את פניו" (טורים 39-38).
המשורר מבקש כי האל יגאל את המתה: "ותהייה לפניו מוצאת שלום בעיניו" (טורים 40-39). בבית האחרון פונה המשורר לאלהים כי ינחם אף את המקוננים על מותה של הבת. בפניה לאלוהים (טורים 42-38) משתמש המשורר כמה פעמים במלים "שלום-וישלם". באמצעות האלהים יוכלו גם המתה וגם המקוננים עליה למצוא נחמה; המלה "שלום" היא
מלשון - שלם וכך האל הוא היחיד המאחד את מה שנקרע. לעומתו - נתפס המות כמפורר ומפריד, כקורע את המת מהחיים, כפי שבא לידי ביטוי בתחילת השיר (למשל טורים 15-13). הרי שהאלהים הוא זה שאוסף את המתה אליו "ויי יאספני" (טור 35) ונותן "שלום להמוניו" (טור 38) וגם "ישלם נחמה" - שוב שמוש במלה הכוללת את השורש ש.ל.ם;
מהות האלהים היא השלמות ובזכותו נסגר המעגל - והשבור חוזר להיות שלם, ובזכות הנחמה.
סיכום
בשלושת השירים מתוארת עלמה צעירה שמתה בעוד הוריה חיים.
השירים "אהה בתי" ו"אהה נבקע" מתארים תמונת עולם שחורה עם מות הבת.
האבל שנופל מתואר מנקודת מבטו של האב, המשורר המקונן על מות בתו האהובה. בשיר "ליעלת חן תמה" נקודת המבט היא של הבת המתה ולכן אין כאן דברי הלל על המת והדגש הוא בהגות - על אפסיות החיים וכל יכולתו של המות.
כל 3 השירים סוגרים בתקוה ובנחמה כי האל יגאל את נשמת המתה וינחם את האבלים עליה.
בשירים "אהה ביתי" ו"אהה נבקע" מובעים הסבל שההורים חווים עם מות הבת.
לא כן בשיר "ליעלת חן תמה". שם המתה היא זו המקוננת על מותה ולא אביה כמו בשני השירים האחרים.
בשלושת השירים משתמש המשורר בטרמינולוגיה של ניתוק והפרדה, בשיר "אהה בתי" הוא משתמש אף באלמנט צורני המפריד בין בתי השיר - האנפורה - "כי המות יפריד ביני ובינך" בשיר "אהה נבקע" טוען המשורר כי: "כי נפרדה מעליו ולא יספה שוב אליו" ובשיר "ליעלת חן תמה" מתארת המתה את הפרדותה מהעולם הזה באופן ציורי ומוחשי:
"יקרעו מעילי ויתפרקו עגילי וקשוריי וכליי..."
בשיר "אהה בתי" מבקש האב לצור קשר עם בתו אך לשווא, כיוון שהמות מפריד ביניהם: "מה אזעק בתי ואזנך ערלה" בשיר "ליעלת חן תמה" - הבת היא זו שמבקשת לצור קשר: "בכלא סגרתי במתים גרתי" בשיר אהה נבקע" מצרים ההורים על כי בתם שכחה אותם: "איך שכחה אב ואם" בעוד שבשיר "ליעלת חן תמה" מצרה הבת על כי הוריה שכחוה:
"אבי זנחני ואחי שכחוני". נתוק החיים מן המתים ולהפך באה לידי ביטוי גם בתאור המות כארץ רחוקה ומסוכנת ב2- השירים: ב"אהה נבקע" מסומלת הבת ל"גן נעול" והכותב קובל על כי "לגן נעול אשר גלה" כלומר המות מתואר כמקום רחוק, ארץ גלות. ב"ליעלת חן תמה" קובלת המתה על כי הוגלתה: "והגלה הגלתי". ההמות אף מושווה לבית
כלא, גם כן דרך של בידוד והפרדה בין המתים והחיים בשיר זה.
ההבדל הוא שבשיר "אהה בתי" - המות הוא הגורם המפריד. בשיר "אהה נבקע" - הבת היא העוזבת למרות אי רצונה ובשיר "ליעלת חן תמה" - הבת מעוזבת על ידי כח עליון שאין לה שליטה עליו (זהו המות). המשורר משתמש בתאורים דומים בכל השירים: בשיר "ליעלת חן תמה" הוא מזכיר את הלבנה והחמה:
"וחפרה הלבנה ובושה החמה" וכך גם בשיר "אהה בתי" : "איך תשנה לבנה מהדרתה... ואיך חמה ברמה מתעלפת". גם בשיר "אהה נבקע" משתמש המשורר בתאורים דומים ומכנה את בתו "אחות חמה". הבת נתפסת כמקור אור, בשירו "אהה נבקע" והוא מכנה אותה מלבד "אחות חמה" גם בכינוים "מנורת חן", "נר ביתי" ו"כתם" (במשמעות של זהב) -
לכולם הקשרים עם אור.
בשירים "אהה בתי" ו"אהה נבקע" מסומלת הבת לגפן. בשלושת השירים מרמז המשורר לספור בת יפתח: בשיר "אהה בתי" עצם הפנייה מזכירה את הפסוק המפורסם מספר שופטים יא' "אהה בתי הכרע הכרעתני" המאזכרת את ספור בת יפתח - האב שנאלץ להקריב את בתו האהובה בשל נדר שנדר. בשיר "אהה נבקע" משתמש המשורר גם כן פעם אחת בצרוף
המלים "אהה בתי" ובשיר "ליעלת חן תמה" מבקשת המתה: "לתנות עם כוכבי אל תלכנה בנות ישראל" גם כן על סמך פסוק משופטים יא' המתקשר עם ספור בת יפתח לפיו הולכות בנות ישראל לקונן על בת יפתח.
בכל שלושת השירים מופיע האל בסוף השיר ולמעשה סוגר את השיר בבקשת המשורר כי הנשמה תגאל על ידי האלהים, בשירים "אהה בתי" ו"אהה נבקע" מכונה האל בשם "הגוזר". הכוונה למי שגוזר גורלות אך גם נתפס כמי שמפריד בין המתים לחיים. בשיר "ליעלת חן תמה" המשורר מרמז על האל ולא מכנה אותו בשום כינוי.
בשירים "אהה בתי" וב"ליעלת חן תמה" יש דימוי של המתה בעת נישואיה, כל העלמות מתוארות בשירים הן עלמות בתולות וההשוואה עם יום נישואיהן והמות למעשה יוצרת ניגודיות בין הרצוי למצוי. בין היום המאושר ביותר לזה העצוב ביותר. בשיר "אהה בתי" האב אומר: "שם בשאול אראה יום חתונתה" ובשיר "ליעלת חן תמה" המתה עצמה
משווה את המות לנישואין "ולבכור מות נשאתי". בשני השירים "אהה בתי" וב"אהה נבקע" בא לידי ביטוי קשר האהבה בין הבת המתה להורים, בפרט האב המקונן על בתו בעוד שבשיר ל"יעלת חן תמה" הבת היא המבכה על כי הוריה שכחוה. גם נקודת המבט של הבת ההמתה ולא זו של ההורים שנותרו שכולים מהווה הבדל משמעותי. בין שיר זה
לשניים האחרים.
בכל שלושת השירים משתמש המשורר לתאור הניגודים שבין שני המצבים: חיים ומוות. הנגודים מחדדים את הנתק הקיים בין הבת המתה להורים - השכולים.
על ניגודים אלו עמדתי בגוף העבודה ובניתוח השירים.
ניגודים אלו מבקש המשורר לנטרל בעזרת בקשת הנחמה מהאלהים והתקוה כי הנשמה "תמצא שלום" והמקוננים "ימצאו נחמה". בשיר "אהה בתי" המשורר נתפס כאופטימי יותר מיתר השירים, שכן יש בו תקווה ואמונה בתחיית המתים, מה שיאפשר לאב לפגוש מחדש את בתו בעתיד.
הערות
1. י. דוד, השירה העברית בימי הביניים, תל אביב, תש"ח, 59.
2. שם.
3. י. לוין, "יהודה הלוי", אנציקלופדיה עברית, כרך יט', ירושלים, תשכ"ח, 186.
4. ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, חלק ב', ירושלים, תשכ"א, 429.
5. שם.
6. שם, 431.
7. שם, 432.
8. י. לוין, "יהודה הלוי", שם, 187.
9. ח. שירמן, אוספי שירה לפי סוגיהם בידיעות המכון לחקר השירה העברית, תרצ"ו, כרך ב', קל"א.
10. י. דוד, שם, 68.
11. שם, 59.
12. ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, 427.
13. י. לוין, "יהודה הלוי" שם, 195-185.
14. ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, 432.
15. שם.
16. שם.
17. י. דוד, שם, 61.
18. י. לוין, "יהודה הלוי", שם, 195-185.
19. שם
20. צ. מלאכי, "הקצידה", סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים, תל אביב, תשל"א, 108.
21. שם.
22. י. לוין, "יהודה הלוי", שם, 195-185.
23. שם.
24. שם.
25. שם.
26. שם.
27. י. לוין, "עברית ספרות "תור הזהב" שירת החול", אנציקלופדיה עברית, כרך כו', ירושלים, תשל"ד, 675.
28. שם.
29. בניתוח השירים נעזרתי ב:
דר' ד. ירדן, שירי הקדש לרבי יהודה הלוי, כרך 4, ירושלים, תשמ"ו.
י. זמורה, עורך, רבי יהודה הלוי - שירי קינה והספד, מכתבים וחידות, תל אביב, 1964
ביבליוגרפיה
י. דוד, השירה העברית בימי הביניים, תל אביב, תש"ח.
י. זמורה, עורך, רבי יהודה הלוי - שירי קינה והספד, מכתבים וחידות, תל אביב, 1964.
דר' ד. ירדן, שירי הקדש לרבי יהודה הלוי, כרך 4, ירושלים, תשמ"ו.
י. לוין, "עברית, ספרות "תור הזהב" שירת החול", אנציקלופדיה עברית, בבעריכת פרופ' י. פראוור, כרך כו', ירושלים, תשל"ד, עמ' 681-675.
י. לוין, "יהודה הלוי", אנציקלופדיה עברית, בעריכת פרופ' י. פראוור, כרך יט', ירושלים, תשכ"ח, עמ' 195-185.
צ. מלאכי, "הקצידה", סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים, תל אביב, תשל"א, עמ' 122-108.
ח. שירמן, אוספי שירה לפי סוגיהם בידיעות המכון לחקר השירה העברית, תרצ"ו, כרך ב'.
ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, חלק ב', ירושלים, תשכ"א.
2

תגים:

קינה · בתי · השכחת · משכנך · אהה · נבקע · תהום · רבה · ליעלת · תמה · ימי · הביניים · משורר · שיר · שירה · עברית

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "קינות אישיות - יהודה הלוי", סמינריון אודות "קינות אישיות - יהודה הלוי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.