המהפיכה הצרפתית: ממונארכיה אבסולוטית למדינה "חסרת ראש"

תקציר העבודה:

מצער מאד (...) הם חושבים אפוא שהכול נגמר! אבל לא אופתע אם החלטתם היפה תוביל למלחמת אזרחים. " (פרנסואה פירה ורן הלוי, 1989: 26). משפט זה נאמר ע"י מיראבו, אציל ליברל שנבחר כנציג המעמד השלישי לאסיפת המעמדות של 1789, לאחר הכרזתם של צירי המעמד השלישי על עצמם כעל אסיפה לאומית ב-17 ביוני 1789. מיראבו לא טעה בהערכתו: המהפיכה הצרפתית החלה, ועמה הגיעו גלים של אלימות רבה ושפיכות-דמים, שעיצבה לבסוף את דמותה של החברה והמדינה הצרפתית תוך השפעה מכרעת על ההתפתחויות הפוליטיות ברחבי העולם.

קטע מהעבודה:

מקורות:

Untitled
המהפיכה הצרפתית
ממונארכיה אבסולוטית למדינה "חסרת ראש"
חלק א': הגדרה ותיאור של הסכסוך
מבוא
"מצער מאד (...) הם חושבים אפוא שהכול נגמר! אבל לא אופתע אם החלטתם היפה תוביל למלחמת אזרחים." (פרנסואה פירה ורן הלוי, 1989: 26). משפט זה נאמר ע"י מיראבו, אציל ליברל שנבחר כנציג המעמד השלישי לאסיפת המעמדות של 1789, לאחר הכרזתם של צירי המעמד השלישי על עצמם כעל אסיפה לאומית ב-17 ביוני 1789.
מיראבו לא טעה בהערכתו: המהפיכה הצרפתית החלה, ועמה הגיעו גלים של אלימות רבה ושפיכות-דמים, שעיצבה לבסוף את דמותה של החברה והמדינה הצרפתית תוך השפעה מכרעת על ההתפתחויות הפוליטיות ברחבי העולם.
המהפיכה הצרפתית: מלחמת אזרחים?!
אם נפשט את ההגדרה של "מלחמת אזרחים", הרי שמשמעותה תהיה מלחמה בין פלגים יריבים באותה מדינה, כשלעתים תיתכן מעורבות של מדינות זרות לטובת אחד הצדדים (http://he.wikipedia.org). אכן, ניכר כי הגדרה זו מתאימה למהפיכה הצרפתית, שכן, זו החלה כמאבק בין המעמד השלישי (מעמד הביניים, או ה"בורגנים") לבין המלך
(לואי ה-16), המעמד הראשון (האצולה ותומכי המונארכיה) והמעמד השני (הכמורה) (Rupert Butler, 1975: 12-13). אך כמו כל סכסוך אחר, גם סכסוך זה היה מורכב הרבה יותר וכלל לאורך הזמן "קואליציות" שונות, הן פנימיות (בתוך צרפת) והן חיצוניות (כנגד צרפת), ועל כך ארחיב בהמשך החיבור.
"משחק מקדים" או: הגורמים והסיבות לפרוץ המהפיכה
לא ניתן יהיה להבין את אירועי המהפיכה הצרפתית מבלי להבין את הרקע להתרחשותה. בראש ובראשונה, המלוכה האבסולוטית לא הייתה מאד אהודה, בלשון המעטה, בתקופה שקדמה למהפיכה. עניין זה נבע כתוצאה מהפצת רעיונות מהפכניים ע"י חיל המשלוח הצרפתי עם שובו לצרפת לאחר השתתפותו במאורעות מלחמת העצמאות האמריקאית:
רעיונות אלה טמנו בחובם שאיפה למשטר דמוקרטי, לחופש ביטוי ולביטול זכויות היתר של שני המעמדות האחרים בצרפת: המעמד הראשון והשני (http://he.wikipedia.org). אחד האנשים המרכזיים בהפצת רעיונות אלה היה האב סייס, מדינאי וכומר צרפתי, שהפך ברבות הימים לנציג המעמד השלישי באסיפת המעמדות. האב סייס כתב את החוברת
המפורסמת: "מהו המעמד השלישי?", בו הוא קובע כי המעמד השלישי היה "כלום" מבחינה פוליטית, אך מבחינת מהותו בחברה הצרפתית הוא "הכל", ולכן יש לעשות משהו בכדי שמעמד זה יהיה "משהו" (13Butler, 1975:). יתרה מזאת, בזבוז הכספים האדיר של המונארכיה על תענוגותיה שלה, והיותה מנותקת מהלכי הרוח ששררו בקרב פשוטי העם
הצרפתי, לא הגבירו את חיבתם של האזרחים כלפי בית-המלוכה (Butler: 8-9).
סיבה נוספת, ואף חשובה יותר, נעוצה במצבה הכלכלי של צרפת בתקופת טרום המהפיכה. המדיניות הכלכלית הצרפתית נשענה על הגדלה הדרגתית של נטל המס על המעמד השלישי (כאשר בני-המעמדות הראשון והשני היו פטורים ממרבית המסים) וכן על מכירת תארי אצולה, קרקעות ומינויים שונים. מקור כלכלי נוסף היה הלוואות ממקורות
חיצוניים, הווה אומר: ממדינות שכנות וידידותיות, שצרפת לא יכולה הייתה לכסות (Ibid). הלוואות אלה יצרו חוב ענק של צרפת. מדיניות זו הביאה למשבר כלכלי גדול מאד בצרפת, עד כדי כך שזו עמדה בפני פשיטת רגל. אם נוסיף לנתונים עגומים אלה את בזבזנותם של המלכים, החל מלואי הארבעה עשר שבנה את ארמונו המפואר בורסאי
וכלה בהרפתקאות צבאיות שונות, כגון מלחמת שבע השנים והתמיכה הצרפתית בארה"ב במלחמתה מול בריטניה, הרי שנוכל להבין כי המצב הכלכלי היה בכי-רע (http://he.wikipedia.org). בנוסף לכך, שיטת גביית המסים, מן המעמד המקופח ממילא, נעשתה ע"י גובי-מסים שגבו סכומים גבוהים ממה שנדרש מהם ע"י האוצר, וכך שלשלו לכיסם
"עמלות" שמנות (Butler: 7-8).
סיבה נוספת להתמרמרות בקרב השכבות הנמוכות באוכלוסיה הצרפתית, שלשם שינוי לא נבעה ממחדלי המונארכיה, הייתה מחסור במזון בשנות ה-80 של המאה ה-18. כתוצאה מכך, האמירו מחירי הלחם ומוצרי יסוד נוספים - וזו הייתה הסיבה העיקרית שהניעה את המהפיכה (http://he.wikipedia.org).
אם כן, כפי שראינו עד כה - שילוב בין מצב כלכלי גרוע למדי לבין היחלשות תדמיתה של המונארכיה בעיני הצרפתים מסיבות שונות שהוזכרו - הביא לפרוץ המהפיכה, ועל כך אפרט להלן.
השתלשלות כרונולוגית של האירועים: ממונארכיה אבסולוטית למדינה "חסרת ראש"
מכיוון שאירועי המהפיכה הצרפתית הם רבים למדי, ובשל קוצר היריעה, אתמקד באירועים המרכזיים בלבד שהיוו את לב-לבה של המהפיכה.
בעקבות המשבר הכלכלי של צרפת, התכנסה אסיפת הנוטבאלים (הנכבדים) בוורסאי ב-22 בפברואר 1787. האסיפה התנגדה נחרצות לתביעת המלך להטלת מסים על האצולה (ברויר, 1989: 4; http://he.wikipedia.org). בעקבות הפעלת הלחצים של האצולה על בית-המלוכה, חוקק הפרלמנט חוק יסוד שלא איפשר הטלת מסים על המעמד העליון, אלא
באישורה של אסיפת המעמדות (Gershoy, 1957: 115). אסיפת המעמדות, שלא כונסה מאז 1614, התכנסה ב-5 מאי 1789 בכדי לדון בבעיות הכלכליות של צרפת וכן בנושא הרפורמה במס (שם). למרות הכפלת כמות נציגיו של המעמד השלישי באסיפה, שבוצעה לדרישתו, הרי שכוחו בפועל היה כשליש בלבד לעומת שני המעמדות האחרים (שם). המלך, כך
הסתבר לבני המעמד השלישי, שאף להותיר את כוחם על כנו, כדוגמת האסיפה של 1614. בני המעמד השלישי ראו בכך הולכת שולל, ודרשו מהמלך את תיקון המצב. לבסוף, נכנע המלך לדרישתם, ובכך הפגין חולשה (שם). ציפיותיהם של נציגי המעמד השלישי מן האסיפה היו כה גבוהות, עד שכאשר נודע להם תוכנם של הדיונים באסיפה ודבר ההצבעה
הנפרדת של כל מעמד בענייני המסים, החליטו לעשות מעשה: כעת, כשהם מהווים את הרוב באסיפה, החלו בני המעמד השלישי לדון במעמדה של האסיפה ושינו את שמה ב-17 ביוני ל"אסיפה הלאומית", תוך מטרה להעביר את השררה לאזרחים. הם אמנם הזמינו את שני המעמדות האחרים להצטרף אליהם, אך בה בעת הבהירו כי לא יהססו לנהל את המדינה
גם ללא הצטרפותם של אלה (Butler: 17).
מכיוון שלואי ה-16 סגר את ארמונו בפני האסיפה הלאומית בניסיון למנוע את התכנסותה, נאלצו משתתפי האסיפה להתכנס במגרש הטניס המלכותי, שם נשבעו את "השבעת מגרש הטניס" שלא להתפזר עד שתינתן חוקה לצרפת. במעמד זה הצטרפו אליהם מרבית נציגי הכמורה וחלק מנציגי האצולה. מאחר ולואי ה-16 לא יכול היה לפרק את
האסיפה הלאומית, וזאת בשל העוצמה שצברה בזכות הצטרפותם של שני המעמדות האחרים אליה, החל לואי ה-16 להיערך לפעולות דיכוי באמצעות הצבא (ברויר, 1989: 4; http://he.wikipedia.org).
ב-11 ביולי 1789, פיטר המלך, שהושפע מהאצולה, את שר האוצר נקר בעקבות תמיכתו במיסוי האצולה. תושבי פריז חשבו שמדובר בניסיון דיכוי של המלך ופתחו ב-12 ביולי בקרבות רחוב. חלק מהצבא הצטרף להמון וחלקו האחר לא השתתף בקרבות אלה, שערערו קשות את מוסד המלוכה (Butler: 21-23). ב-13 ביולי הקים לאפאייט את
המשמר הלאומי, ואילו האסיפה הלאומית הכריזה על תמידיותה כשהיא מכונה "קומונה". ב-14 ביולי 1789 נכבשה הבסטיליה במטרה לסכל את השתלטותו של המלך על פריז באמצעות הצבא. כיבוש הבסטיליה, שסימלה את כל השנוא במשטר הישן, הביאה להתקוממות איכרים ברחבי צרפת וכן להגירתם של חלק מהאצילים ולפיזור הצבא (שם). התקוממות
האיכרים נבעה הן כתוצאה מאורח החיים הקשה תחת משטר פיאודלי, הן כתוצאה מהרעב והאומללות והן כתוצאה מהשמועה בדבר כיבוש הבסטיליה והמהומות בפריז (ז'אק רוול, 1989: 173). כמו-כן, עצם חששם של האיכרים מהשתלטות חוזרת של מעמד האצולה על אדמותיהם, תוך ניצול כוחם, תרם את תרומתו למעשי אלימות מרובים כנגד האצילים
במסגרת מה שמכונה "מהומות האיכרים".
ב-4 באוגוסט 1789 ביטלה האסיפה הלאומית את זכויות היתר והפיאודליזם (ברויר, 1989: 5; http://he.wikipedia.org). זמן קצר לאחר מכן החלו להופיע סיעות באסיפה: ה"אגף הימני" ("מהפכנים מלוכניים") שימשו אופוזיציה למהפיכה, ו"המפלגה הלאומית" ייצגה את האינטרסים של מעמד הביניים. ב-26 באוגוסט התפרסמה הצהרת
הזכויות של האדם והאזרח ע"י האסיפה, כשהמודל להצהרה זו הייתה הצהרת העצמאות של ארה"ב (שם). ב-2 בדצמבר 1789, הלאימה האסיפה את נכסי הכנסייה וב-12 ביולי 1790 חוקקה האסיפה את "חוקת הכמורה האזרחית" שהפכה את הכמרים לעובדי מדינה. חקיקה זו הביאה לפרישת הכמורה מהאסיפה המכוננת הלאומית (שם). בין ה-20 וה-22 ביוני
1791 ניסה לואי ה-16 לברוח בסיוע האוסטרים ואצילים שהיגרו ב-1790 לגרמניה. הוא התכוון לשוב בראש צבא קונטרה-מהפכני, אך הוא נלכד והוחזר לפריז וזכויותיו הפוליטיות נשללו ממנו (ברויר, 1989: 6; http://he.wikipedia.org). פעולה זו של המלך היוותה את אחד האירועים החשובים במהפיכה, מכיוון שהיא חשפה את הקרע האדיר
והסופי בינו לבין נתיניו (סובול, 1972: 89 ).
ב-27 ביולי 1790 חתמו לאופולד השני מאוסטריה ופרידריך ויליאם השני מפרוסיה על הסכם רייכנבאך, במסגרתו קיבלו עליהם את זכויותיו של לואי ה-16 ונשבעו להגן עליהן תוך איום בפלישה לצרפת (http://he.wikipedia.org). ב-1 באוקטובר 1791 נכנסה האסיפה המחוקקת לתפקידה, כשהיא מחולקת ל-165 צירים ימניים שתמכו
במלוכה חוקתית ("פלולנטים"), כ-330 רפובליקאים ליברליים ("ז'ירונדינים") ומצד שמאל - מהפכנים קיצוניים (שכונו "יעקובינים"). יתר 250 הצירים לא היו משוייכים לצד זה או אחר (שם).
ב-7 בפברואר 1792 נכרתה ברית צבאית אוסטרית-פרוסית נגד צרפת. המלך, הפלולנטים והז'ירונדינים תמכו בפתיחה במלחמה, וזאת מכיוון שהמלך סבר שהיציאה למלחמה תגביר את הפופולריות שלו, וכן - גם אם צרפת תובס הרי שהוא יחזור למעמדו הקודם - ובכל מקרה היה מרוויח מכך. ב-20 באפריל 1792, לאחר שצרפת הכריזה מלחמה על
אוסטריה, פרוסיה הצטרפה לאוסטריה. בתחילה, צרפת נחלה תבוסות, וזאת עד לנצחון ואלמי ב-20 בספטמבר 1792 כשהצבא הפרוסי נעצר ליד פריז והחל בנסיגה.
באשר לגורלו של לואי ה-16: מהפכנים קיצוניים התקיפו את טואילרי ב-10 באוגוסט 1792 ולקחו בשבי את המלך והמלכה. המלוכה בוטלה בספטמבר של אותה השנה. ב-20 בנובמבר התגלו קשריו של המלך עם אויבי צרפת, וזאת בעקבות הצהרת ברונסוויק לפיה אם תבוטל המלוכה בצרפת - אזי צבאות אוסטריה ופרוסיה יגיבו נגדה בחריפות.
ב-17 בינואר 1793, לפי הצעת רובספייר שנתקבלה ע"י הוועידה הלאומית, הוטל גזר דין מוות על לואי ה-16, וראשו נערף בגיליוטינה ב-21 בינואר של אותה השנה (Butler: 85-94; http://he.wikipedia.org). מותו של המלך הביא את אנגליה ומדינות נוספות להתאחד נגד צרפת ב-1 בפברואר 1793. המלחמה, מבחינתה של צרפת, התנהלה
בצורה גרועה, ומהומות וכן פעילויות אנטי-מהפכניות החלו לפרוח ברחבי צרפת (ברויר, 1989: 7; http://he.wikipedia.org). בחסות מהומות אלה, תפסו היעקובינים בראשותו של רובספייר את השלטון. ביולי 1793 כוננו מקסימיליאן רובספייר, דנטון ואנשיהם דיקטטורה ולקחו לעצמם סמכויות בלתי-מוגבלות. השנים 1793-1794 ידועות
כשנות משטר הטרור: ביולי 1794 נערפו ראשיהם של למעלה מ-1,200 אנשים, כולל רבים מן היעקובינים שהיו תומכיו של רובספייר, וזאת על סמך חשדות ולו הקלושים ביותר (ברויר, 1989: 8; http://he.wikipedia.org). בעקבות כשלונו של שלטון הטרור הן בחזית הכלכלית (מצבם של החלשים לא השתפר), הן בחזית הדתית (התנגדות לדת) והן
בעקבות צורתה של השליטה הריכוזית, ב-27 ביולי 1794 מרדו הצרפתים נגד שלטון הטרור ב"הפיכת תרמידור" והוציאו להורג את רובספייר ו-81 מתומכיו (שם).
המשטר החדש הפעיל טרור נגד היעקובינים והסאנקילוטים, ומרידותיהם חוסלו במהלך 1795. השנים שבין 1795-1799 אופיינו בשלטון ממשלת הדירקטוריון, שהייתה ממשלה חלשה מאד. ב-18 ביוני 1799 בוצעה הפיכה נגד ממשלת הדירקטוריון, ונפתח מחדש מועדון היעקובינים. אך גם הפיכה זו טורפדה לבסוף, ע"י נפוליאון בונפרטה, ב-9
בנובמבר 1799, תוך שהוא מסתייע בצבא ובאחיו - לוסיאן. למעשה, נפוליאון פיזר את מועצת ה-500 והקים את ממשלת "שלושת הקונסולים" הזמנית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו לקיסר של נפוליאון (ברויר, 1989: 8-9; http://he.wikipedia.org).
הנרטיבים המרכזיים של הצדדים בסכסוך
דרישות המעמד השלישי היו חוקה, זכויות אדם ואזרח ושוויון בגביית המסים (סולוחובסקי, 1997: מקור מס' 37). לאצולה היו דרישות משל עצמה: קבלת חופש-תנועה ברחבי צרפת, תביעה לאי-הדחת אף אזרח מתפקידו או מעמדתו ללא משפט הוגן ואף הוצגה תביעה לפיצויים בגין הפקעת רכוש למטרות ציבוריות (שם). כמובן שהנרטיב של
המלוכה ותומכיה היה מנוגד בתכלית: רצון לשמר את מעמד המונארכיה האבסולוטית ושמירה על הסטטוס-קוו של המעמדות השונים. כל מגזר ניסה למכסם את תועלתו שלו, וכך הובילו ניגודי-האינטרסים שהוזכרו לעיל למסלול של "התנגשות חזיתית".
בעיני כותב חיבור זה, הנראטיב המשכנע ביותר הוא זה של המעמד השלישי. מעמד זה חי לאורך תקופה של שנים ארוכות תחת משטר של דיכוי קשה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוראלית. המונארכיה האבסולוטית הייתה מושחתת ומנותקת מצרכי העם ומרחשי לבו. יתרה מזאת, המונארכיה ותומכיה רימו את נציגי המעמד השלישי, ובכך
העמיקו למעשה את הקרע בין המעמדות: לכאורה הסכימו המלך ותומכיו להעניק ייצוג כפול לנציגי המעמד השלישי, אך בפועל מעלו באמונם של נציגים אלה. תבנית זו של רמאות חזרה על עצמה פעמים נוספות לאורך הקונפליקט. ולבסוף, יהיה מן הראוי לציין, כי נציגי המעמד השלישי עשו מאמצים גדולים בכדי לשתף פעולה עם נציגי המעמדות
העליונים, אך הללו סירבו באופן עקבי להחזיר לנציגי המעמד השלישי באותו המטבע. יש, עם זאת, להדגיש באופן חד-משמעי, כי אין באמור לעיל הסכמה למעשי הטבח הבלתי-נשלטים לעתים, שבוצעו ע"י ההמון המשולהב בבני האצולה. שפיכות דמים זו הייתה לא יותר מאשר נקמה לשמה, ולכן, המעשים שנבעו כתוצאה מן הנראטיב הסביר וההגיוני
של נציגי המעמד השלישי, אינם תואמים את רוח הנראטיב המקורית.
חלק ב': פתרון הסכסוך
קשה יהיה לומר, כי הסכסוך, שהיווה את הליבה של המהפיכה הצרפתית, הגיע לפתרון מוסכם. כפי שכבר טענתי בפרק הקודם, כל אחד מן הצדדים ניסה להשליט את מרותו על הצדדים האחרים, וזאת באופן חד-צדדי. יחד עם זאת, כבר בשלביה המוקדמים ביותר של המהפיכה, ניתן להבחין בניסיונות הידברות בין הצדדים. בכך אעסוק בפרק
הנוכחי.
ניסיונות לפתרון הקונפליקט: בין פשרה לכוחניות
ניסיון ראשון לפתרון הקונפליקט עוד בתחילתו, התרחש בעת כינוסה של אסיפת המעמדות בורסאי ב-5 במאי 1789. נציגי המעמד השלישי, שדרשו לעצמם ייצוג כפול (בשל היותם הנציגים של כ-66% מן האוכלוסיה הצרפתית), זכו לקבלו ואף ראו בכך ניצחון. לכאורה, המלך ותומכיו ביצעו צעד בונה-אמון עם נציגי המעמד השלישי, ובכך
אמורה הייתה להסתיים המחלוקת בין הצדדים הנצים. אלא שנציגי המעמד השלישי גילו במהרה כי ההצבעה נערכה לפי מעמדות, כך שקולם היה שווה לשליש מסך הקולות, וזאת למרות מספר נציגיהם הכפול (http://he.wikipedia.org). המלך אמנם חזר בו מכוונותיו להותיר את הייצוג הכפול של המעמד השלישי כסמל ללא ביטוי מעשי, אך הקרע
בינו לבין נציגי המעמד השלישי הלך והעמיק.
כתגובה להולכת השולל ע"י המלך ותומכיו, הכריז על עצמו המעמד השלישי ב-17 ביוני של אותה השנה כעל אסיפה לאומית. אך דווקא כאן ניתן לראות ביטוי לניסיון שני לפתרון הקונפליקט: נציגי המעמד השלישי עשו ככל יכולתם בכדי לא להפר את הסכמתם להפרדה בין המעמדות השונים (פרנסואה פירה ורן הלוי, 1989: 24). ניסיון
זה הוא מעניין במיוחד, וזאת מכיוון שההפרדה בין המעמדות שימרה את הקיפוח של המעמד השלישי עצמו. ניתן לשער בנקל, כי לא היה זה צעד קל במיוחד עבור נציגי המעמד השלישי, ובכל זאת הם ביצעו אותו כאות לרצון טוב מצידם. אך למורת רוחם של נציגים אלה, סירבו בני המעמדות העליונים להתכנס. צעד זה אמנם הביא את נציגי
המעמד השלישי להגדיר את עצמם בתחילה כ-"אסיפת הנציגים המוכרים על-ידי האומה הצרפתית והמוסמכים על ידה", אך הגדרה זו פתחה פתח מובהק וברור לצירופם העתידי של המעמדות האחרים (שם: 25). האצילים לא מיהרו לאמץ את ההגדרה הזו, ולבסוף, לאחר פולמוסים רבים, התקבלה ברוב קולות הצעתו של סייס להגדיר את האסיפה כ-"אסיפה
לאומית" (שם: 26). הגדרה זו בודדה את האצילים, ואף גרמה לעזיבתם את המדינה (שם: 28).
ניסיון שלישי ואחרון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, הגיע דווקא מצידו של המלך לואי ה-16. שלושה ימים לאחר נפילת הבסטיליה, קיבל דגל הטריקולור (בעל שלושת הצבעים: הכחול והאדום שסימלו את צבעי העיר פריז, והצבע הלבן שסימל את המשמר הצרפתי המלוכני) את ברכתו ואישורו של לואי ה-16: לואי, שהתקבל בפריז ע"י ראש
העיר ז'אן- סילביאן ביילי, הסכים לאות פיוס להצמיד לכובעו את הסמל בצבעי הכחול-אדום. בכך נתן לואי הכשר, הלכה ולמעשה, לסדר המהפכני החדש (בן-עמוס, 1989: 60). ניסיון בריחתו של לואי ביוני 1791, תוך כוונה לחזור לצרפת בראש צבא קונטרה-מהפכני, טרף את הקלפים גם במקרה זה (ר' עמוד מס' 3 בחיבור זה).
ניתוח כשלון הניסיונות ליישוב הקונפליקט
לא יהיה צורך להכביר במילים בכדי להוכיח, כי כשלון ניסיונות יישוב הקונפליקט טרם התפתחותו למימדיה של המהפיכה המפורסמת, נבע כתוצאה מחוסר כנותם של מרבית הניסיונות הללו. הניסיון הראשון נכשל, מכיוון שהמלך והאצולה רימו את נציגי המעמד השלישי: הרי לא היה בכוונתם באמת להעניק כפל כח לנציגי המעמד השלישי.
בהתייחס למאמרו של אדוארד אזר, הרי שהמלך ותומכיו ניסו למנוע מנציגי המעמד השלישי להשיג את שאיפתם הראשונית: השתתפות אפקטיבית בתהליכים הפוליטיים שיקבעו את עתידם (Azar, 1990: 146). הניסיון השני נכשל הן מפני שבני מעמד האצולה סירבו לקבל את הזמנתם של נציגי המעמד השלישי להתכנס יחדיו, והן בשל חוסר רצינות
כוונתם של נציגי המעמד השלישי לשתף באופן מלא ושיוויוני את בני מעמד האצולה באסיפה הלאומית. ולבסוף, הניסיון השלישי לא צלח אף הוא, וזאת שוב בשל נקיטתו של לואי ה-16 בשיטת "אחד בפה - אחד בלב": לא היה בכוונתו באמת לקדש את הסדר המהפכני, אלא לחסלו באמצעות צבא קונטרה-מהפכני. לשם כך, יצרו לואי ה-16 ותומכיו
קואליציות מחוץ לצרפת, שנועדו לשרת את האינטרסים שלהם במטרה לספק את צרכיהם הבסיסיים (Ibid: 150). במקרה שלפנינו, מדובר בהשבת המונארכיה על כנה.
סיבה נוספת לכשלונות שהוזכרו לעיל נמצאת בטקטיקה של הצדדים הנצים: כל אחד מן הצדדים הללו נקט במשחק סכום אפס. טקטיקה זו, שמטרתה הייתה מיכסום הרווחים של כל אחד מן הצדדים על חשבונם של יתר הצדדים, הביאה להתנגשות אינטרסים, ובעקבותיה לשפיכות דמים. אף לא אחד מבין הניסיונות השונים ליישוב הקונפליקט היה
רציני דיו, כך שהאינטרסים, האגו והסלידה ההדדיים האפילו על כנות הניסיונות הללו.
לסיום: האמנם הסתיים הקונפליקט המכונה "המהפיכה הצרפתית"?
קונפליקט חשוב זה, שתבע עשרות אלפי קורבנות, אמנם הסתיים (עפ"י ההיסטוריונים) בשנת 1799 עם פיזור מועצת ה-500 ע"י נפוליאון בונפרטה. אך קשה יהיה להתעלם כליל ממהפכות כדוגמת זו של 1830 שסיימה את שלטון הבורבונים, או ממהפכת 1848 בה הוגלה לואי פיליפ (אבנר בן-עמוס, 1989: 65-66). יתרה מזאת, מן הבחינה
הפילוסופית, המהפיכה הצרפתית המשיכה להסעיר את מוחותיהם של הוגים שונים (קרל מרכס) ונתנה השראה למהפיכות מודרניות אחרות, כגון המהפיכה הקומוניסטית בבריה"מ לשעבר. השפעתה של המהפיכה הצרפתית חורגת בהרבה מן האירועים הנקודתיים שהוזכרו בחיבור זה, והיא ממשיכה להתחולל (לפחות מן הבחינה הרעיונית) גם בימינו אלה
בקרב עמים אחרים ומדינות שונות.
רשימה ביבליוגרפית
בן-עמוס, א. 1989. המארסייז, הפנתיאון, הטריקולור וכל השאר: המהפכה והתרבות הפוליטית בצרפת. מתוך זמנים: רבעון להיסטוריה, נערך על-ידי צ. יעבץ ו-ע. זרטל, 58-67. תל-אביב: זמורה, ביתן - מוציאים לאור בע"מ.
ברויר, א. 1989. לוח אירועים 1804-1787. מתוך זמנים: רבעון להיסטוריה, נערך על-ידי צ. יעבץ ו-ע. זרטל, 4-9. תל-אביב: זמורה, ביתן - מוציאים לאור בע"מ.
סובול, א. 1972. המהפכה הצרפתית: 1789-1799. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
סולוחובסקי, מ. 1997. המשטר הישן והמהפכה הצרפתית. ירושלים: האוניברסיטה העברית ("אקדמון").
פירה, פ. ורן הלוי. 1989. הרדיקליות של 1789. מתוך זמנים: רבעון להיסטוריה, נערך על-ידי צ. יעבץ ו-ע. זרטל, 22-35. תל-אביב: זמורה, ביתן - מוציאים לאור בע"מ.
רוול, ז. 1989. האימה הגדולה של 1789. מתוך זמנים: רבעון להיסטוריה, נערך על-ידי צ. יעבץ ו-ע. זרטל, 168-175. תל-אביב: זמורה, ביתן - מוציאים לאור בע"מ.
Azar, Edward. 1990. Protracted International Conflicts: Ten Propositions. In J. Burton and F. Dukes, eds. Conflict: Readings in Management and Resolution, pp. 225-254. New York: St. Martin's Press.
Butler, R. 1975.The French Revolution. London: Harrap.
Gershoy, L. 1957. The Era Of The French Revolution. D. Van Nostrad Company, INC.
מובאות מן האינטרנט:
מתוך "ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית". תאריך כניסה: 29/11/2004. עיין ערך: "המהפכה הצרפתית".
http://he.wikipedia.org

1

תגים:

אבסולוטית · אזרחים · איכרים · אסיפת · אצולה · האסיפה · הלאומית · המעמד · המעמדות · הנוטבאלים · הראשון · השלישי · יעקובינים · מהפיכה · מונארכיה · מלוכה · מלחמת · מעמדות · נרטיבים · רובספייר

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המהפיכה הצרפתית: ממונארכיה אבסולוטית למדינה "חסרת ראש"", סמינריון אודות "המהפיכה הצרפתית: ממונארכיה אבסולוטית למדינה "חסרת ראש"" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.