נדרו של יפתח - ספר שופטים

תקציר העבודה:

פרשת יפתח היא אחת הפרשות המעניינות בספר שופטים, בעיקר בשל סיומה ובשל היותו של יפתח אנונימי עד פעולתו, להצלת ישראל.
עבודה זו עוסקת במלחמתו של יפתח בבני עמון. יפתח היה אישיות לא מוכרת שנושל מהירושה והפך לגיבור חיל- קרי איש מלחמה. לאחר שהצליח להושיע את יושבי עבר הירדן, נדר כי מי שיצא ראשון לקראתו יועלה לעולה, דבר אסור בתכלית, שנודף ממנו ריח של עבודה זרה.
העבודה תסקור את הרקע של התקופה, את המלחמה ותתמקד בנושא נדרו והוצאתו לפועל, תוך ניסיון לענות על השאלה האם הוא חטא.

תוכן העניינים
1. מבוא
1.1 מטרת העבודה
1.2 רקע על התקופה
1.3 העלאת קורבן אדם
2. תיאור גיוסו והצלחתו של יפתח
2.1 הגיוס
2.2 המלחמה
2.3 העלאת בתו לעולה
2.4 האם יפתח חטא?
3. האם אנשי יפתח הם חלק מעפירו?
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

Untitled
נדרו של יפתח
תוכן העניינים
1. מבוא
1.1 מטרת העבודה
1.2 רקע על התקופה
1.3 העלאת קורבן אדם
2. תיאור גיוסו והצלחתו של יפתח
2.1 הגיוס
2.2 המלחמה
2.3 העלאת בתו לעולה
2.4 האם יפתח חטא?
האם אנשי יפתח הם חלק מעפירו?
ביבליוגרפיהמבוא
מטרת העבודה
עבודה זו עוסקת במלחמתו של יפתח בבני עמון. יפתח היה אישיות לא מוכרת שנושל מהירושה והפך לגיבור חיל- קרי איש מלחמה. לאחר שהצליח להושיע את יושבי עבר הירדן, נדר כי מי שיצא ראשון לקראתו יועלה לעולה, דבר אסור בתכלית, שנודף ממנו ריח של עבודה זרה.
העבודה תסקור את הרקע של התקופה, את המלחמה ותתמקד בנושא נדרו והוצאתו לפועל, תוך ניסיון לענות על השאלה האם הוא חטא.
רקע על התקופה
פרשת יפתח היא אחת הפרשות המעניינות בספר שופטים, בעיקר בשל סיומה ובשל היותו של יפתח אנונימי עד פעולתו, להצלת ישראל.
הסיפור מעביר אותנו אל עבר הירדן המזרחי אל ארץ נחלתו של ראובן, חצי שבט מנשה, שבטי ישראל שחיו בעבר הירדן, שכניהם של עמון ומואב, עליהם נאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'- גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה'" (דברים, פרשת חוקת).
היו אלה לעיתים קרובות שכנים רבים לישראל. שרשי האיבה בין הללו לבין שבטי ישראל נעצים בתקופה שקדמה לכיבוש הישראלי. באותו זמן שלטו מואב ועמון בכל השטח המשתרע מהר שעיר בדרום ועד היבוק בצפון. שנים מספר לפני כיבוש הישראלי היתה מלחמה בין מואב לבין האמורי. סיחון מלך האמורי היכה את מלך מואב, כבש את השטח
המשתרע בין הארנון לבין היבוק, וכונן ממלכה אמורית מן הארנון בדרום ועד קצה ים כינרת בצפון מערב (יהושוע, יב, ב-ג).
תוצאותיו של מלחמה זו היו מכריעות. שני העמים-אחים עמון ומואב ניתקו זה מעל זה. ארץ מואב הצטמצמה ונסוגה אחורה לארנון ואילו העמונים נהדפו מזרחה אל המדבר ולא נשארה בידיהם אלא רצועה צרה של ארץ נושבת מסביבות רבת עמון ועד היבוק. מצד שני השפיע מצב העניינים על הכיבוש הישראלי, שכן נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ:
"אל תרב את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה" (דברים, ב, ט) והוא הדין לארץ בני עמון (שם, יח-יט).
לא כן האמורי שהוא משבעת עמי כנען ולגביו לא היו הגבלות כגון אלה. כיוון שהיה עתה תחום הגלעד (מארנון עד היבוק) בידי האמורי, שוב לא נאמר על ישראל להלחם ולכבשו) (על שום כך נקרא אותו שטח בפי חז"ל "עמון ומואב והרי בסיחון" היינו שהותרו לישראל על ידי כיבוש סיכון.
שבטי ישראל נאחז בגלעד ולא עוד אלא ששם נתרכז עיקר הישוב הישראלי כיוון שבבשן בצפון, ישבו מאז ומקדם שבטים ארמיים (יהושוע יב, יג) שבטים אלה ברו וברבות הימים נוספו עליהם כנראה עוד אמורים והללו דחקו את רגלי ישראל וצמצמו את תחום ישובם בעבר הירדן הצפוני (דברי הימים, ב, כג).
המואבים והעמונים לא שכחו את העבר. עינם היתה צרה בהתעצמות הישראלית בגלעד. הם ציפו שעת כושר. פשיטות המדיינים דלדלו והניסו את יושבי הגלעד (שופטים, ז, ד-ט). לפיכך חשב מלך בני עמון כי הגיעה השעה להחזיר את חצי הגלעד (מארנון עד יבוק) ועמון למואב.
ארץ ספר היתה עבר הירדן. ישוב קבע חקלאי מזה ושבטים נודדים ומקנה מזה. אלה היו שתי צורות החים העיקריות בתקופת המקרא בכלל. ברם היו גם צורות ביניים כגון גדודו של יפתח שהיה דומה באורחות חייו לשבט נודדים, אך לפי מוצאם היו אנשי הגדוד בניהם של אנשים מהישוב שנפלטו או נמלטו אל המדבר.
העלאת קורבן אדם
קורבן אדם היה מקובל ע"י עמי האזור, במיוחד לאל "מולך" שהיה נפוץ במרחב הארץ ישראלי.
פולחן המולך מגונה כבר בתורה כתועבות הגויים שהחוטאים בו דינם מוות (ויקרא, יח כא, כ), אולם מהותו אינה מחוורת די צורכה, כמו גם מהותם של האלילים אליהם עבדו העם.
בעניין טיבו של פולחן זה נשאלת השאלה האם יש להבחין בין להעביר את הבן באש ובין לשרוף- שני פעלים שנוקט הכתוב בקשר לפולחן זה? האם ההעברה או השקפה באש היתה לאלוהי ישראל או לאל זר? לשאלה זו אין תשובה חד משמעית, אולם בכל מקרה האיסור בעינו עומד, כמו שכתבו בפרשת משפטים "לא ימצא בך מעביר בנו וביתו, קוסם
קסמים...".
תיאור גיוסו והצלחתו של יפתח
הגיוס
בנושא דנן מתוארת בצורה דרמטית גירושו של יפתח מבית אביו על ידי אחיו. המספר שם בפי יפתח מילים המעידות על הטראומה שעברה עליו כתוצאה מן הגירוש. לזקנים הבאים לבקש את עזרתו הוא אומר: "הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם" (יא, ז) את שובו לגלעד כדי להושיע את אנשיה הוא מתנה
בחזרתו למעמד של בן ויורש.
גירושו של אדם מבית אביו, דהיינו שלילת זכותו להיות בן ויורש ברכוש בית האב הוא הליך שאינו נזכר במשפט המקראי. ברם, אקט ההדחה של צאצא ממסגרת השארות שאליה הוא שייך ושלילת זכותו לרשת בבית אביו הוא הליך ידוע וחוקי במשפט הכנעני. לעומת זאת פרשנים יהודים מימי הביניים סוברים שגורשו של יפתח היה בלתי חוקי משום
שאמו של יפתח היתה פלגשו של גלעד, ויפתח כבן הפילגש זכאי לרשת בנכסי אביו. אולם פרשנים וחוקרים חדשים הדנים בגירושו של יפתח טוענים כי היות והיה בן אישה זונה, ניתן לגרשו.
התורה בפרשת כי תצא מדברת על שבויה יפת תואר. לקיחת אישה יפת תואר נושאת אופי של לקיחת פילגש ולא לקיחת אישה. השבויים נמכרים בדרך כלל לעבדים. פילגש נקראת גם אמה. ולכן אומרת התורה פרשת אשת יפת תואר: "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה" (דברים, כא, יד). ברגע שתחליט לשלחה אינה עוד שפחה. משמע היה קשר בין שפחותה
למעמדה האישי והיותה פילגש ולא אישה ייתכן שחז"ל המבינים שהאישה השנואה הינה האישה יפת התואר. יתר על כן, אם אכן נניח שמדובר בעקרת הבית ובפילגש, נראה שהמציאות שהבכור היה דווקא בן השנואה אינה מקרית. כך היה אצל אברהם עם שרה ואצל יעקב עם בלהה ורחל. יש מצב שגברת הבית, היא אכן עקרה ובעלה לוקח אישה אחרת. מן
הפסוק "ויגדלו בין האישה ויגרשו את יפתח" משמע שהיה בין יפתח לבינם פער גיל גדול ומכיוון שקשה להניח שהפילגש קדמה לאשת גלעד, ניתן להניח שגלעד נשאה כיוון שאישתו לא ילדה לו בנים.
על פי פירוש זה עברו זקני גלעד ואחי יפתח על איסור מפורש בתורה. חטא זה של נישול האדם מנחלת אביו אינו רק גזילה ממונית. הוא חטא עקירת המנושל משורשיו הטבעיים.
כאשר ראו הגלעדים כי על אף כל המאמצים וההבטחות (שופטים, י, יח) לא התנגד איש מבין השרים להתייצב בראש הצבא, יצאה משלחת מפני זקני גלעד לקחת את יפתח וגדודו. גדודים מסוג זה שהיו חיים על חרבם היו נשכרים לעיתים להלחם מלחמותיהם של שכניהם (לדוגמא שמואל ב, י, ו).
הם אמרו לו "לכה נא והיית לנו לקצין. סבורים היו שיפתח המנודה, פגום היחס יתכבד לעמוד בראש שרי גלעד המיוחסים. הם באו אליו בבקשה "נלחמה"- הם לא חפצו לקבל עליהם את מרותו אלא ימי המלחמה. הם קיוו כי אחרי המלחמה ייטול יפתח את שכרו ואת שלל המלחמה, ויחזור לארץ טוב.
יפתח נענה כי כיוון שחטאו לו ופגעו בכבודו בעבר הם שבו אליו מתוך כוונה לשפר את הצעתם. ולכן אומר יפתח בפסוק ט' :"אם משיבים אתם אותי והלכת עמנו- נראה שזוהי הפצרה חדשה- יפתח לא הסכים עוד להלחם על מנת לשוב ולהיות בעל בעמיו או להיות כאחד שרי גלעד ולפיכך הבטיחוהו הזקנים באין ברירה: והלכת ונחלת.. והיית...
אם תלך ותלחם ותהיה ראש לכל יושבי גלעד".
לאחר שסיים את דבריו- דברי המו"מ ההסכם בינו לבין הזקנים בפומבי, במעמד קהל גדול מישראל במצפה, הוא עזב את המקום כדי להתכונן למלחמה, הרחק מהישג ידו של מלך עמון, ובטוח מסכנה והפתעה.
המלחמה
את בני עמון הכה "מערוער... ועד אבל כרמים מכה גדולה מאוד ויכנעו בני עמון מפני ישראל" (פסוק לג). על פי דעת מקרא הוא ניצח אותם על ידי ערוער ורדף אחריהם לתוך ארצם על העיר מנית ומשם עד אבל כרמים. במסע הניצחון הזה היכה ובזז עשרים מערי היבוק העליון. משם הוא פנה למצפה עירו, שאינה רחוקה משם ויתכן לפרש את
הכתוב לפי דעה אחרת הסוברת כי מנית ואבל כרמים היו בין רבת עמון לבין חשבון. לפי דעה זו יש לפרש "ועד בואך מנית" אחרי שהכה את צבאות בני עמון בעיר הגבול ערוער פנה דרומה בכיוון מנית ובכיוון אבל כרמים- שלפי הדעת הנ"ל מזהים אותה עם הכפר הפורה נעור- דרומה מערבה לרבת עמון.
לסיכום אנו רואים כי יפתח הכה את אויביו מכה ניצחת. אין אנו יודעים את כמות הלוחמים מכל צד אולם נראה כי כמות הלוחמים שעמדו לרשות בני עמון היתה גדולה יותר מכמות הלוחמים שעמדו לצד גלעד. למרות זאת גלעד מביסם ומזנב לתוך ארצם. יש להניח כי לעמונים היו אבידות כבדות.
העלאת בתו לעולה
המקרא אומר "ויבוא יפתח המצפה והנה בתו יוצאת לקראתו בתפים ובמחולות ורק היא יחיה אין לו ממנו בן או בת. ויהיה כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (יא, לד-לה).
לפי כל המפרשים בת יפתח אכן הומתה. לפי מדרש בן סירא הועלתה על המזבח, כדרכם של עובדי ע"ז. הרמב"ן סובר כי הומתה ויפתח טעה בכך שאכן הקריבה על המזבח. למדרש בן סירא נדר יפתח מלכתחילה קרבן אדם ולחז"ל במסכת תענית התכוון בעיקר לבהמה, אך הואיל ולא פירוש חל הנדר על בתו.
רוב המפרשים- אבן עזרא, רד"ק רלב"ג, אברבנל, המלבי"ם המצודות ועוד, הבינו "והיה לה' והעליתו עולה" כשתי אפשרויות- או שיהיה לה'- וזה אם יצא לקראתו אדם או שיעלהו עולה וזה אם תהא בהמה. לשיטתם קשה לראות חטא בנדרו של יפתח וכפי שאכן מעיר הרמב"ן שם שבשיגו על פירוש זה מה שם שבת יפתח הסכימה לנדרו של אביה. לפי
פירוש זה אם יש פגם בהתנהגותו של יפתח, אין הפגם בכך שלא שאל על נדרו לפני פנחס.
האם יפתח חטא?
שאלות כבדות נשאלות על נדר מוזר זה. למי התכוון יפתח? האם לבהמה או לאדם? ואם התכוון לאחרים, מה התכוון לעשות בו? מי חשב שיצא לקראתו? האם לא צפה מראש שהראשונה שתצא לקראתו תהא בתו היחידה? מדוע כה הופתע כשאכן יצאה היא לקראתו?
המפרשים אינם טוענים כי יפתח התכוון מלכתחילה לאדם שיצא לקראתו, ושהתכוון להקריבו לקרבן פרט למשתמע, כאמור לעיל, ממדרש בן סירא: "היה צריך לדור עם שכנים רעים משבט אפרים וראה שהיו שורפים את בניהם ואת בנותיהם לבעל ואף הוא עשה כן, הלך והרג את בתו לפיכך נעשה רשע". על פי מדרש זה יפתח, שכמו שכניו הכנענים היה
משוקע במנהגי הגויים אכן התכוון להעלות קורבן אדם לה'. מלבד שפיכות הדמים הנוראה שבכך עבר יפתח על "לא תעשה כן לה' אלוהיהם כי תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהים כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" (דברים, יב, לא). וזאת למרות שכוונתו לשם שמיים.
הפתעתו של יפתח למראה בתו יכולה לנבוע מכמה סיבות:
היו ליפתח בני בית רבים וכנראה הכוונה לבנים חורגים, בני אישתו מבעלה הקודם או בני פילגשים. ויפתח בפזיזותו לא שיער שדווקא בתו היחידה, האמיתית תצא לקראתו. כך פירשו המלבי"ם, האברבנל, ומצודת דוד. פירוש זה קשה שהרי עדיין ראה שהצפוי ביותר היה שבתו האמיתית תצא לקראתו.
נראה על פי מדרש חז"ל מתענית (ד, ע"ב) שיפתח אמר את נדרו בגלוי וקיווה שבני ביתו ישמעו על הנדר וידעו להיזהר. ולפי זה לא התכוון לנדרו אלא כמס שפתיים בלבד, שהרי קיווה שלא יצא איש. הוא נענש על כך, ובתו שלא שמעה את הנדר, יצאה לקראתו.
המשפט "ואנכי פציתי פה אל ה' ולא אוכל לשוב" (יא, לה) מחזק השערה זו. יפתח אינו מזכיר את נדרו אלא את מוצא שפתיו, הוא אומר שאף ממוצא שפיו שלא התכוון לו ברצינות לא יוכל לחזור בו. חז"ל הבינו שעיקר כוונתו היתה לבהמה שתצא מדלת ביתו:
"ד' שתבעו שלא כהוגן... יפתח היה היוצא אשר יצא וכו' והעליתיהו עולה לה'... הא אילו יצא חמור או כלב אחד, או חתול אחת היה מעלהו עולה? וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן".
יש קושי מסוים בהבנת "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון (יא, לא) כבמה, אל מצד שני ברורה יותר הפתעתו כשבתו יצאה לקראתו. לפירוש זה של חז"ל אף אין צורך לומר שיפתח התכוון מלכתחילה להקריב אדם על המזבח אלא שטעה בדיעבד בלבד. עונשו של יפתח הוא על כך שלא נזהר בדיבורו.
לפירוש של חז"ל בגמרא עדיין עולה השאלה מה דינו של נדר זה בדיעבד, משהוברר שלא יצאה לקראתו בהמה טהורה אלא אדם, שאינו בר הקרבה.
הרמב"ן בפרשת בחוקותי בפירושו לפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט) מבין שאין החרם חל גם על אדם ואף שוודאי שלא ניתן להעלותו על המזבח. עיקר דין חרם הוא על מורדים במלכות וממרים את פי המלך או הציבור, כיונתן ביערת הדבש (שמו"א, יג).
לדברים אלו של הרמב"ן נוטים אף דברי רש"י המבין את המדרש על אשמתו של פנחס בקיומו של הנדר בכך שלא התיר את נדרו של יפתח, משמע הנדר היה טעון התרה, כלומר- מלכתחילה הנדר חל.
ושתי שיטות נוספות במדרש: לפי רבי יוחנן היה חייב לפדותה בכסף, כדבר שאינו קדוש קדושת גוף אלא קדושת דמים הואיל ואינו ראוי להקרבה, ולריש לקיש אין הנדר חל כלל, הואיל ואינה ראויה לעולה כלל.
יפתח אמר "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים, יא, לא).
צורה זו של "והיה היוצא" מצויה במקרא במקום שנושא הפעולה אינו קבוע או אינו ידוע כגון "וכי ימות מת" (במדבר, ו, ט), אשר יצא לקראתי- אפשר לומר כך עם על בלי חיים כמו שכתוב "והנה כפיר אריות שואג לקראתו" (שופטים, יד ח).
יפתח נדר נדר אולם לא התיר אותו על ביתו, לדעת הגמרא היות ולפי גאוותו לא הלך לכהן הגדול ולכן נקבר בכל ערי ישראל. כלומר יכל להציל את בתו על ידי התרת הנדר ע"י הכהן.
הפרשן האלשיך משווה את יפתח לאברהם היות ושניהם "יחידים" ולכן אין כאן חטא. לעומתו מקשה המלבי"ם: "למה לא הלך להתיר לו את נדרו והלא יש לו פתח וחרטה? וכי נשתכח ממנו דין התרת נדרים? ומצד עיקר הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה?". ולומד מהמילים "אהה" כי הוא רצה להתחרט לשאול על הנדר כיוון יש לו פתח
חרטה...הלא נדרים לה' ניתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדבריהם שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה". אולם היא השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים היות וכאן ה' קיים את החלק הראשון של הנדר ולכן הוא חייב לקיים את החלק השני.
הפרשן טדסקי טוען כי יפתח לא חטא היות והברירה שהיתה לו היא להקדישה לעבודת ה' ולהשאירה עגונה "..רק הקדישה לעבודת ה' כל ימי חייה" ומביא מדרש שיפתח אמר: "ואשה המקדשת עצמה לאלוהי ישראל במה תעבדהו? האם בהישארה עגונה כל ימיה בתפילה ובתחנונים? לא היתה ולא תהיה שטות כזאת בישראל, ומוטב אלף פעמים כפליים להניח
שפחות שבשופטים".
יש לציין כי נדרו של יפתח דומה מאוד לנדר של ישראל במדבר:
וידר ישאל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ"א ב).
וידר יפתח נדר לה ואמר אם נתן תתן את בני אמון בידי והיה היוצא... והיה לה' והעליתיהו עולה (י"א, לא)
האם אנשי יפתח הם חלק מעפירו?
העפירו היו אחד מכמה שמות שהיו נוהגים רוב ימי האלף השני לפני הספירה בפי האשורים, הבבלים ושאר עמי קדם ככינויים של בני אדם שיצאו מעיר מולדתם או מארץ מולדתם והוצרכו לבקש להם פרנסה בנכר. צורת השם היא כנראה צורתו האכדית של הבינוני הקל של השורש השמי המערבי IBR (עבר) והוא מקביל לבינוני העבר (עבר). היותם של
אנשי יפתח "אנשים ריקים ופוחזים" מאותו איזור מעלה את שאלת השהות שלהם לעפירו, מה גם שיש חוקרים הטוענים כי העפירו היו עבריים.
המקורות הקדומים ביותר שיש בהם כדי ללמד על עניינו הם המכתבים ורשימות מאנכוה (היום העיר אלישר) שבאנטוליה המרכזית. תעודות שנמצאו בעיר מארי ועוד תעודות ממקומות אחרים בבל, מוכיחים שכל ימי המאות הי"ט והי"ח לפני הספירה היו העפירו חיילים שכירים בצבאותיהם של מדינות שונות. השמות שבתעודות מעידים על ההרכב
האתני המגוון של העפירו: מהן שמיים מערביים, מהם אכדיים ואשורים, וחלקם לא שמיים. קליטתם הקלה של כל מי שביקש להיות לעפירו מוכיחה שלא הייחוד האתני הוא שציין את העפירו אלא מעמד נחות דרגה: רובם ככולם נפלטו מחברתם הראשונית, וכנכרים מחוסרי זכויות היו תלויים- או תולים את עצמם באדונים לגבי אחדים מפורש, שהיו
פליטים מן השלטונות או מאסונות פרטיים או סתם בני בלייעל. ניכר שבכללותם היו אספסוף של דלים, פליטים ופושעים מכל הסוגים.
התעודות על העפירו מתחילות להופיע עם שיא ההגירה האמורית ולכן יתכן כי אמוריים נטולי רכוש וקרקע הנודדים ממקום למקום לבקש מחיה היוו את הגרעין של המעמד. אל גרעין זה נצטרף אספסוף של דלים, פושעים ופליטים מכל הסוגים ללא התחשבות במוצא הגזעי, וכך המשך ההגירות במשך האלף השני קיים את התנאים בהם נוצר מעמד זה.
ומאחר שהוא היה מגוון מן הבחינה האתנית יכול היה אף כינוי "העפירו" לעבור תחומים תרבותיים ולהתפשט עם התפשטות המעמד.
העפירו והעבריים
כמה ממסקנות המקרא, המתאשרות על ידי עדויות אחרות מראות על כך שיחד עם בני ישראל היתה בארץ גם קבוצה של עברים, שלא מבני ישראל. המקרא גופו מחשיב עמים רבים כיוצאי ירך עבר, לרבות אותם שאבותיהם היו מקורבים לאבות ישראל, כגון העמונים, המואבים והאדומים.
ביבליוגרפיה
גרינברג מ., "ח'ברו (ח'פרו)- עברים", בתוך ההסטוריה של עם ישראל, ירושלים 1969.
זינגר איתמר, "ראשיתה של התיישבות הפלישתים בארץ ישראל וגבולה הצפוני של פלשת", קתדרה, תשמ"ז.
רביב חנוך, מבית אב למלוכה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ט.
קויפמן מ., תולדות האמונה הישראלית, ירושלים 1962.
קיל י., ספר מלכים, ירושלים 1989.
פליישמן יוסף, "עוולה משפטית בתקופת השופטים ותיקונה", בית מקרא תשנ"ח.
"יפתח בדורו", מגדים, אלול תשמ"ח.
קויפמן מ., תולדות האמונה הישראלית, ירושלים 1962.
פליישמן יוסף, "עוולה משפטית בתקופת השופטים ותיקונה", עמוד 129.
רד"ק בפירושו לפרק י"א ב.
יבמות, כו, ע"א.
קיל, שם, עמוד קכ"ח.
א"ב דבן סירא, אוצר מדרשים אייזנשטיין, ניו יורק, תרפ"ח, עמוד 37.
תענית, ד, ע"א.
האנציקלופדיה העברית, עמוד 13.
זינגר איתמר, "ראשיתה של ההתיישבות הפלישתים בארץ ישראל וגבולה הצפוני של פלשת", עמוד 9.
רינברג מ., "ח'ברו (ח'פרו)- עברים", עמוד 96.
1
2

תגים:

העלאת · קורבן · תורה · עבודה · זרה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "נדרו של יפתח - ספר שופטים", סמינריון אודות "נדרו של יפתח - ספר שופטים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.