קופסה כחולה עם כיפה

תקציר העבודה:

בתור מי שמעולם לא הזדמן לה לפגוש את הקופסה בבית הספר, וגם הנטיעות הפכו לזיכרון עמום, רציתי תמיד לבדוק מהיכן נובעת המשיכה, ומדוע גם אני, הבורה, חשה כבוד ויראה (מסויימים) בכל היתקלות עם חתיכת הפח הזו.
זוהי התבוננות ביקורתית מאוחרת בלגיטימיות של החלום הציוני, התבוננות שמהולים בה יסודות של נוסטלגיה ואירוניה, פרודיה וקיטש.
מספר שאלות הנחו בחקר הנושא, וביניהן מהו התפקיד שממלאת הקופסה הכחולה בחווית החברה הישראלית, התהוותה וגיבוש זהותה ותרבותה? האם יש לה תפקיד מעבר לאיסוף הכספים המסורתי? האם הפכנו את הקופסה למוצר צריכה תרבותי או שמא למוצר קדוש ומכובד?
ואיך משתלבת הקופסה הכחולה כחלק מהחינוך שקיבלו ילדי הארץ והיהודים בתפוצות, ומתוך חלקה בחינוך, עד כמה היא חשובה וקשורה לבניית הארץ וגאולתה?
הפרדיגמה התיאורטית- משלבת את הגישה הפרשנית פנומנולוגית שבוחנת מהן המשמעויות שאנשים מבקשים להעניק לפעולות חברתיות, ואת התיאוריה הסטרוקטורלית- פונקציונלית של דורקהיים על הדת.

תוכן עניינים                                                                
מבוא
מסגרת תאורטית לדיון
דיון
הצורך בתרומה
סמלים
טקסים
חגים ופולחן
סוכנים ומנגנוני חיברות לאומיים
אחרית דבר
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

תוכן העניינים
מבוא
מסגרת תאורטית לדיון
דיון
הצורך בתרומה
סמלים
טקסים
חגים ופולחן
סוכנים ומנגנוני חיברות לאומיים
אחרית דבר
ביבליוגרפיה
מבוא
כבר שנים רבות מקננת בי החידה.
מה יש בה, בקופסה הכחולה של קק"ל, שכובש את לבבות האנשים וגורם להם להתייחס אליה בעדינות עם זיק של נוסטלגיה בעיניים?
בתור מי שמעולם לא הזדמן לה לפגוש את הקופסה בבית הספר, וגם הנטיעות הפכו לזיכרון עמום, רציתי תמיד לבדוק מהיכן נובעת המשיכה, ומדוע גם אני, הבורה, חשה כבוד ויראה (מסויימים) בכל היתקלות עם חתיכת הפח הזו.
זוהי התבוננות ביקורתית מאוחרת בלגיטימיות של החלום הציוני, התבוננות שמהולים בה יסודות של נוסטלגיה ואירוניה, פרודיה וקיטש.
מספר שאלות הנחו אותי כשהתחלתי לחקור את הנושא, וביניהן היו מהו התפקיד שממלאת הקופסה הכחולה בחווית החברה הישראלית, התהוותה וגיבוש זהותה ותרבותה? האם יש לה תפקיד מעבר לאיסוף הכספים המסורתי?
האם הפכנו את הקופסה למוצר צריכה תרבותי או שמא למוצר קדוש ומכובד?
ואיך משתלבת הקופסה הכחולה כחלק מהחינוך שקיבלו ילדי הארץ והיהודים בתפוצות, ומתוך חלקה בחינוך, עד כמה היא חשובה וקשורה לבניית הארץ וגאולתה?
לאחר קריאה רבה, חיפוש רב וקילוף הנימה המגמתית והמחנכת שנוצרה סביב "פרות קדושות" בארץ, כשאחת מהן, לדעתי, היא קופסת קק"ל, הגעתי למסקנה, שהפכה לנושא העבודה, שהקופסה הכחולה היא חפץ קדוש השייך לדת הלאומית שהתהוותה סביב החלום הציוני של גאולת הארץ.
לא בכדי בחרתי להתמקד בתקופת הישוב, תוך התייחסות לארץ ולגולה, ובשנים שלאחר קום המדינה. מתוך כוונה תחילה אין שנים מדוייקות למסגרת המחקר אלא תקופה מסויימת שבה התגבש ועוצב הרעיון, ששורשיו החלו עוד הרבה קודם, וענפיו מגיעים עד היום.
כדי להבין איך הפכה הקופסה הכחולה לחפץ קדוש, חשוב להבין כי הציונות היתה מיתוס הגאולה שהוגשם תחילה על ידי בודדים. אלה מימשו את הרעיון כשחייהם האישיים התמזגו והזדהו עם האידאה. חזון הגיבור תורגם לשפת המציאות על ידי החלוץ, החקלאי, הלוחם, המפגין עוצמה, נחרצות, פעולה ועצמאות. אולם ברקע של אידיאל הגיבור,
ובפנימיותו של כל אחד, נותר הדימוי הקלוש של הקבצן.
הרצל שלל את הפילנתרופיה. זו לדעתו מצמיחה את הקבצנים ומשחיתה את האופי הלאומי. אולם שעה שלוחם החופש אוחז בנשק, בחצר האחורית אוספים תרומות. אנו חבים חוב לקבצן. זהו הצד המוצל של המעשה הציוני (שליט, 1995).
העם היהודי נשאר מאוחד בלבו גם כשהתפזר בגלות. אחת הסיבות לכך היתה האמונה שהגאולה היא קולקטיבית. אמונה זו יצרה אורח חיים משותף, התגבשות בקהילות כדי שיוקל על הפיקוח, ומכאן התפתחה גם עזרה הדדית.
כשבוחנים את התרומה לקופסה הכחולה, כש"טקס" זה החל כבר בשנת 1896, עם הצעותיו של קרמנצקי (יובהר בהמשך), ניתן להניח כי התרומה הקולקטיבית מבטאת באופן ישיר ומוצהר רצון להשתייך לקבוצה חברתית מוגדרת.
בליבו של כל יהודי קיננה תמיד האמונה בגאולה שתתגשם בארץ הקודש ושיבת העם אל אדמתו. משנפוץ עם ישראל הוא נותק מאדמתו, מהחומר, מההיבטים הממשיים של קיומו. נשללה ממנו האפשרות להגדיר שטח, לקבוע גבולות של ממש אשר יגדירו את קיום ישראל כאומה, כעם שיש לו ארץ.

שדה המחקר- שדה המחקר הוא הקופסה הכחולה (שנקראה תחילה "כופר היישוב" ורק אחר כך
"הקופסה הכחולה" עם דגל האומה), שהפיצה הקרן הקיימת ברחבי העולם לפני קום המדינה ובמהלך שנותיה הראשונות.
הפרדיגמה התיאורטית- משלבת את הגישה הפרשנית פנומנולוגית שבוחנת מהן המשמעויות שאנשים מבקשים להעניק לפעולות חברתיות, ואת התיאוריה הסטרוקטורלית- פונקציונלית של דורקהיים על הדת.
מסגרת תאורטית לדיון
המסגרת התיאורטית המרכזית לבחינת הקופסה הכחולה של קק"ל היא התיאוריה של אמיל דורקהיים על מקומה של הדת בחברה.
דורקהיים הבין שהחברה קיימת גם מעבר לנו, והיא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה. לחברה יש קיום וכח משל עצמה מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם, והיא מעין ישות אלוהית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין שבחייהם הדתיים אנשים סוגדים לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם,
ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.
דורקהיים הסביר שאנו מארגנים את סביבתינו על ידי הפרדה בין מרבית העצמים, המאורעות או החוויות שאנו מגדירים כדברי חולין, כלומר מרכיבים רגילים של חיי היומיום, לבין דברים מסויימים הנכללים בתחום הקודש, כלומר כל המוגדר כעל-טבעי ומעורר תחושות של הערצה ויראת כבוד?.
ההפרדה בין קודש לחול היא תמצית האמונה הדתית והחיים החברתיים. דת היא מוסד חברתי הכולל את האמונות והמנהגים המושתתים על תפיסת הקודש.
אבחנה זו מסבירה את המנהג הרווח בכל חברה להפוך עצמים יומיומיים לסמלים מקודשים של הקיום הקולקטיבי. הדברים הקדושים קשורים לקולקטיב ואילו דברי החול קשורים לפרט. הדת מבוססת על ההנחה כי תחילה קיים הקודש, לאחר מכן אירגון האמונות סביב לקודש, ולבסוף טקסים או מנהגים הנובעים מהאמונות.
יחסנו לתחום הקודש מוצא את ביטויו בטקסים. הפרקטיקה שמאחדת את החברה היא הטקס- כניסה לתחום הקולקטיב ויצירת סולידריות. הדת מהווה כלי של החברה כולה ומאפשרת סדר חברתי, השתייכות ואיחוד. האמונות והמנהגים מאחדים את כל המאמינים בהם לקהילה מוסרית אחת. האנשים חשים בקיומו של דבר מה העומד מעל האינדיווידואליות
שלהם. דבר זה הוא הכח של החברה שאליו הם מכוונים את טקסי הפולחן.
המאמין סבור שעליו לנהוג בדרך מסויימת, שאותה מטיל עליו העיקרון הקדוש שאליו הוא חש קשר. גם החברה מעוררת במאמינים תחושה של תלות נצחית. מכיוון שיש לה אופי משלה, השונה מהאופי של המאמינים כפרטים, היא שואפת להגשים מטרות שאף הן ייחודיות לה: ואולם, מכיוון שאין היא יכולה להגשימן בלי תיווכם של הפרטים, היא
דורשת במפגיע את סיועם. משום כך בני החברה מחוייבים תמיד להיכנע לכללי התנהגות וחשיבה שלא הם ייצרו אותם או רצו בהם, ואפילו נוגדים לעיתים את נטיותיהם ואת האינסטינקטים העמוקים ביותר שלהם (ריימון, 1995 ומשוניס, 1999).
כשהיחיד מזדהה עם הרעיון המשותף, הוא מאמץ בנקל את התודעה הקולקטיבית, כלומר את הערכים והנורמות הדומיננטיים בחברה. אז מתרחש ויתור על החשיבה הביקורתית והדיפרנציאציה האישית??. (שליט, 1995).
דיון
הקופסה הכחולה היתה במשך עשרות שנים אמצעי עממי ואהוד כמעט בכל בית יהודי ובמוסדות חינוך בארץ ובתפוצות למימוש החזון הציוני של הקמת מדינה יהודית. התרומות שנאספו באמצעות ה"פושקע", הקופסה הכחולה, היו מכשיר לגאולת הקרקע שעליה יקום הישוב היהודי בארץ ישראל. אך הקופסה לא היוותה אך ורק כלי לאיסוף כספים, אלא
הפכה מראשית דרכה אמצעי חינוכי חשוב להפצת התודעה הציונית ולחיזוק הקשר של עם ישראל, וביחוד הנוער, עם אדמת מולדתו (מתוך חוברת הסברה של הקק"ל).
הדיון בקופסה הכחולה כמוצר תרבותי מתבססת על התאוריה הדורקמיינית של הדת.
טענתי היא כי בתחילת המאה ה- 20 התפתחה בגולה מעין דת אזרחית, שהיא, ע"פ רוברט בלה, "נאמנות מעין דתית המלכדת אנשים בחברה חילונית ביסודה. לדת זו אין דוקטרינה מוגדרת, אך היא משלבת במערכת הפוליטית של החברה החילונית יסודות רבים של דת מסורתית". (אצל משוניס, עמ' 496).
החברה היהודית בגולה היתה ברובה דתית, אך עקב פיזורה הרב והתעוררות תנועות ההשכלה, ניתן להגדיר את יהודי הגולה כיהודים על פי הדת היהודית אך חסרי זהות משותפת. אשתמש בהגדרה של בלה תוך שינוי קל, ואטען כי התהוותה דת לאומית בתקופת היישוב, שהשפיעה גם על כל התפוצות.
החזון הציוני, שהיה חילוני במהותו, שאף לשוב וליישב את ארץ הקודש ולגאול את האדמה. הציונים החילוניים היו בעלי שאיפות דתיות והשתמשו באלמנטים שנבעו מהדת.
הציונות מושתתת על רעיון חידוש המדינה היהודית. זהו חלום הגאולה, ההבטחה, התקווה. הציונות היתה חלום השיבה של עם ישראל אל עברו. היא מכוונת אל העבר כשם שהיא מכוונת אל העתיד. הגאולה היא החתירה לשיקום המרכז שחרב, בין אם הוא אישי ובין אם הוא קולקטיבי.
דורקהיים, שהדגיש את עליונות החברה על הפרט, האמין שהחברה הינה דבר ממשי המפעיל כח ממשי על האנשים הנכללים בה ועל ידי כך משפיע על התנהגותם.
בעבודותיו הביא דורקהיים הסבר כללי ליכולתה של החברה להחדיר ביחיד את התחושות המתאימות של אחדות ושותפות גורל החיוניות ליציבות וליכוד החברה.
טענתי היא כי לקופסה הכחולה היה תפקיד כפול של סולידריות וזהות.
האפקטיביות של הקופסה אינה דווקא בהגשמת החזון וגאולת הקרקע אלא דווקא בעצם האמונה בה, יחד עם התחושה שהתרומה הכספית מאפשרת את המשכיות החברה (אשכנזי, 1998).
מספר תחומים נקשרים לדת באשר היא: טקסים, סמלים, מצוות, לכידות וחזון לעתיד טוב יותר. עתה אציג מספר תחומים, ואסביר מדוע הציונות היא מעין דת, והקופסה הכחולה היא אחת מחפצי הקודש שלה.
א. הצורך בתרומה
· הרצל רשם ביומנו ב- 1896 את שלוש ההצעות של קרמנצקי, שנבחר כמנהל הראשון של הקרן הקיימת: להקים תעשיה כימית על שפת ים המלח, "לחשמל" את הארץ על ידי ניצול כח המים וליערה ביוזמה לאומית כללית.
· חיים קליינמן, פקיד בנק מגליציה, הציע במכתב לעיתון התנועה הציונית, לאחר ששמע על הקמת הקרן הקיימת, להעמיד בכל בית יהודי קופסה, שבאמצעותה יתרום כל אחד למען הקרן הלאומית. לרעיון זה יש שורשים בתולדות העם היהודי, שבמשך מאות שנים החזיק בכל בית קופסה של "רבי מאיר בעל הנס", שהכספים שנתרמו לה מיועדים היו
למען יהודי הישוב הישן (מתוך חוברת ההסברה של קק"ל).
הקופסה הכחולה לא נועדה למחית האנשים בארץ אלא לגאולת אדמת הארץ.
· בעשר השנים הראשונות שלאחר תחילת הפצת הקופסה, אספה קק"ל בעזרתה כעשרת אלפים לירות שטרלינג (נתונים של קק"ל). סכום עצום זה מצביע על התגייסות קבוצתית אדירה עבור מימוש הרעיון, ואמונה כה עמוקה בהצלחתו עד שניתן לראותה כמין הוויה דתית עמוקה.
התרומה האישית למען מטרה קולקטיבית יצרה תחושת ליכוד חברתי, שהיא אחת הפונקציות, אליבא דדורקהיים, שהדת ממלאת בחברה.
באקט שילשול המטבע, חש כל אדם בחברה כחלק מהקבוצה שמיוחדת משאר הקבוצות מתוך חזונה המיוחד רק לה.
מאחר שהקופסה שימשה ככלי שדרכו תושג המטרה הקדושה של איחוד העם היהודי על אדמתו וגאולת הארץ, הפכה גם הקופסה עצמה לחפץ קדוש. היא סימלה את החזון והגאולה והיתה החפץ המוחשי שמייצג רעיון ערטילאי.
ב. סמלים
בני האדם אינם קולטים את המציאות הסובבת אותם בחושיהם בלבד, כי אם בונים עולם של משמעויות.
אגב כך הם מתרגמים את מרכיביו של העולם לסמלים, כלומר כל דבר המייצג משמעות מסויימת המוכרת לאנשים הנמנים עם אותה תרבות (משוניס, 1998).
בדורות בהם היהודים גלו מארצם הם פיתחו יכולת מיוחדת של הישרדות רוחנית. הם העניקו ערך לחפצים ששימשו ביטוי לאותה קרבה רוחנית ששרתה בין היהודים: המזוזה כמגינה על הבית, המנורה, נרות השבת וקופת התרומות לישוב הישן (שליט, 1995).
הסמלים כבר היו קיימים בהוויתם של יהודי התפוצות והביאו לתחושת סולידריות, ליכוד וגורל משותף. על כן, המפעל שקם סביב הקופה הכחולה, החדרתה להווי החיים והקהילה, והפיכתה לסמל הקירבה הרוחנית שחשים יהודים בגלות לארץ ישראל ולאחיהם הבונים אותה, אינם תמוהים.
הקופסה הכחולה היא סמל. לא רק הסמל של קק"ל, אלא סמל גדול יותר, סמל למאמץ פיתוח אדמת הארץ והכשרת הקרקע. זהו סמל של קשר בין האדם לארצו. זהו גם כלי לחינוך ילדים ונוער לקחת חלק במאמץ זה ולהזדהות עם המפעל הציוני ומדינת ישראל.
עצם איסוף הכספים בגולה בקופסה מיוחדת וכה סמלית, עורר בהמוני בני ישראל את ניחוחה וטעמיה של הארץ, והגביר את הגעגועים והכיסופים לאדמת המולדת (חוברת הסברה של הקק"ל).
ג. טקסים
הטקסים העניקו ססגוניות לחיים וזימנו חוויות מרגשות שקטעו את שגרת החולין. מנהגי הטקס ליכדו את הדורות במשפחה הפרטית או במשפחה המורחבת (כמו התנועה או הלאום) ברגעי נועם ויצרו חוויה אקסטטית. לפיכך, חברות מלוכדות הן בד"כ חברות בעלות תרבות מפותחת של טקסים וחגיגות, שהכל נוטלים בהם חלק (ריימון, 1995).
ארבע "המצוות" החשובות ביותר שבהן חוייב הצבר בילדותו היו "המעשר הלאומי", שעליו מדבר ביאליק, כלומר שלשול פרוטות לקופסת התרומות של הקרן הקיימת לישראל, נטיעת עצים והטיפול בהם, הבאת הביכורים והכרת הארץ.
טקס התרומה לקק"ל היה אחד הטקסים החשובים ביותר בחיברותו של הצבר הצעיר. בגנים ובכיתות היתה "פינת הקרן-הקיימת", שבה הונחה הקופסה הכחולה ותמונות מייסדיה ומנהליה של קק"ל ומפעליה. על פי המנהג, בימי שישי, בטקס קבלת השבת, היו הילדים ניגשים בזה אחר זה ביראת קודש לשולחן שעליו ניצבה הקופסה הכחולה, משלשלים את
מעותיהם ושרים את שירו של י' פרידמן "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם מצפון עד נגב", ואת שירו של א' אשמן "המנון לקופסה" (אלמוג, 1997).
ניתן לשער כי הקופסה הכחולה היתה למעשה מעין קופסת גמ"ח (גמילות חסדים) לאומית, והיוותה תשמיש קדושה ציוני.
התרומה לקרן קיימת היתה נהוגה גם בחיי המשפחה. בימי הולדת היה נהוג לתרום את מקצת כספי המתנות או את כולם לקק"ל, וזו היתה שולחת לילד תעודת הוקרה מאויירת בתמונות חלוצים בעת עבודתם.
בקרב בני הנוער הוסבה חובת התרומה לחובת התרמה. תלמידי הגימנסיה וחניכי תנועות הנוער היו פושטים ברחובות ב"יום הסרט" (שנקרא כך על שום סרט הנייר עם אות קק"ל שהיה מקבל התורם), ומתרימים את העוברים ושבים לקופסה הכחולה. חניכי תנועות הנוער גם עסקו בריקון הקופסאות הכחולות שהיו תלויות במוסדות ציבור ובהעברת
הכסף לקק"ל.
המרכיב החשוב בטקס התרומה לקק"ל לא היה התרומה הכספית, אלא הסימליות שבנטילת חלק פעיל והתנדבותי בבנית הארץ והאומה הישראלית, המסומלים בצבעי הכחול לבן של הקופסה ובמפת הארץ המצויירת עליה (אלמוג, עמ' 92).
סביב הקופסה התפתחו טקסים רבים, מעבר למוזכרים מעלה, כגון:
-כתיבה ספרותית: "...ילדי ישראל חיברו שירים וסיפורים על נושא זה, העמידו את הקופסה במרכז חגיגותיהם ואף שילבוה כדמות חזיונית בהצגות בבתי הספר ובתנועות נוער... עיתונות ילדים ונוער בשפות שונות הקדישה לה רשימות רבות והשתמשה לא מעט בתצלומיה ובציוריה, כדי לפאר בהם את גיליונותיה" (קרננו, גליון ב', כסליו
תשי"ב).
-נעשו תחרויות בין הילדים מי אוסף יותר כסף, ומי שזכה קיבל תעודה מטעם קק"ל.
-הוקם ספר הזהב של הקרן שבו נרשמו בעלי יובל בימי חגיהם.
-כל התרומות לקרן פורסמו בעיתון "די וועלט", עיתונה של התנועה הציונית בפולין.
השניים האחרונים אינם טקסים על פי הגדרה, אך בחרתי לציינם תחת הגדרה זו מעצם החשיבות הרבה שהיתה להם עבור התורמים, ואת המקום שהם תפסו בהתהוות התפיסה הלאומית- ציונית.
ד. חגים ופולחן
החגים הם מצודות החיים הלאומיים- לפידי האש המאירים את דרכו ההיסטורית של העם ומחדדים את זהותו. טקסי החגים יצרו במה להצגת הזמר, הריקוד, הנאום והמסכת החדשים, ובכך תרמו להרחבת המסורת הציונית המתהווה ולשימורה.
החג הלאומי הארצישראלי היה ביסודו חג יהודי מסורתי שנוצק בתוכו תוכן חלוצי חדש. מקצת המצוות והמנהגים היהודיים המסורתיים נשארו כמות שהם, כסמל לרציפותו התרבותית של עם ישראל ולנצחיותו, ומקצתם עברו תהליך של חילון (אלמוג, 1998).
מאחר וטענתי היא כי התפתחה דת לאומית, ראוי כי יתפתח בה פולחן, שהוא כניסיון לתת צביון רשמי לשאיפות הטבעיות של העם. הפולחן המרכזי שהתפתח הוא סביב מצוות הנטיעות.
בשנת היובל לקרן הקיימת הוזמן ביאליק לנאום בפני תלמידים ואמר להם: "ילדי ישראל! הנה קראה הקרן הקיימת חג גדול לילדי ישראל, חג מטע עצים בארץ ישראל. כל ילד בישראל, אין נקי, ייטע עץ אחד לשמו, אל יגרע. קבלו עליכם, ילדי ישראל, את החג הזה וקיימוהו לדורות..." (אצל אלמוג, עמ' 94).
הנטיעה נתפסה כקיום מצווה והחג הפך להיות קדוש, כשהנחלתו היא דרך הדור הצעיר. מיצווה זו סימלה את כיבוש הקרקע וכריתת ברית עולם עם אדמת הארץ. למצוות הנטיעות חוברו ברכות מיוחדות שקידשו את המעמד??? (אלמוג, 1998).
מנהיגי החינוך בארץ הבינו היטב את ערכו הפסיכולוגי של החג וומצוות הנטיעות, וניצלו אותם ככלי אידיאולוגי מרכזי בחינוכו של הצבר. הילדים עמדו במרכז טקסי הנטיעות ובכך הועצמה מעורבותם בחגיגות והזדהותם עם התכנים האידיאולוגיים שלהן.
· כדי שמאמץ יצירת האלוהות יצליח, מן ההכרח שהפרטים ימלטו מחיי היום יום, ייצאו מתוך עצמם ויסחפו בלהט שמקורו וביטויו גם יחד הם התעלות הנפש של החיים בצוותא, להט שבא לידי ביטוי בחגים היהודיים אך גם בחגים הלאומיים שנוצרו על בסיס דת הלאום שהתהוותה.
ה. סוכנים ומנגנוני חיברות לאומיים
אחת מהפונקציות שהדת ממלאת, על פי דורקהיים, היא הקניית משמעות ותכלית. בדוגמאות הבאות ניתן לראות כיצד, על ידי הטמעת מסרים אידיאולוגיים בשגרת היומיום, תורגלה המחוייבות הדתית.
1. רוב הדתות, אם לא כולן, נוטעות במאמין את האמונה שהוא "נבחר"- אחד מיחידי הסגולה עלי אדמות. אמונתו מכשירה אותו להיות ראוי להימנות עם ילדיו של "האב הגדול", ובמקרה של דת הלאום- עם בניה של אומה קדושה ובעלת שליחות אוניברסלית. אם האליטיזם הוא אחד ממרכיבי רוב המערכות הדתיות, הרי ביהדות דומה שהוא המרכיב
המרכזי.
אחד האמצעים החינוכיים, שנבעו מתפיסת "העם הנבחר", היה אתנוצנטריות, כלומר הגזמה בחשיבותה של התרבות העיברית והעמדתה במרכז. לדוגמא, בבתי הספר לימדו את ההיסטוריה של עם ישראל, תוך הזנחה בוטה של ההקשרים ההיסטוריים. הגישה האתנוצנטרית אופיינית במיוחד לחברות דתיות (אלמוג, 1998).
2. כינון זהות תרבותית-חברתית- זהות היא אוסף המאפיינים המיוחסים ליחידים ולקבוצות והמוחזק על-ידם.
בשונה מגישות הרואות בזהות תרבותית ביטוי לתכונות מהותיות של קבוצה חברתית כלשהי, קיימת גישה מקובלת יותר כיום ולפיה זהות תרבותית נוצרת באופן פעיל דרך תהליכי תקשורת בין אנשים, דרך פרקטיקות חברתיות ודרך חיבורים בין אלמנטים שונים בתוך נסיבות ספציפיות. פרספקטיבה זו מאפשרת דינאמיות ורואה בכינון זהויות דבר
אקטיבי ונתון לשינוי (? NAGUS, 1996).
התרומה בגולה יכולה להתפרש כשלילת היהודים את זהותם כגלותיים, מעין תפיסה שמצבם כרגע אינו מצבם האמיתי כפי שיועד להם. התרומה מאפשרת את סלילת דרכם לעבר הגשמת זהותם הישראלית-ציונית האמיתית. יחד עם זאת הם לא שללו את היותם יהודים דתיים והשתמשו באלמנטים מסורתיים כמתן תרומה.
מאידך, אצל אנשי היישוב, השלילה התקיפה של התרבות הגלותית נבעה במידה מסויימת מהצורך להדגיש את עליונותה של התרבות הציונית-חלוצית על פני היהדות המסורתית שמתוכה צמחה. תפיסה זו הביאה ליצירת תפיסת "כור ההיתוך" -יצירת השטנץ הישראלי על פי תבנית זהות קבועה.
דת הלאום הציונית, בדומה לדתות מסורתיות אחרות, חתרה ליצור לא רק הומוגניות רעיונית, אלא גם הומוגניות בזהות התרבותית. הדת מקבלת את המועמד לשורותיה ותובעת ממנו להתנכר לעולמו הקודם ו"להיוולד מחדש".
3. כפי שמקובל בכל חברה דתית, רתימתו של הינוקא לעול הדת נעשתה לא רק באמצעות "רכישת שכלו" אלא גם באמצעות "רכישת ליבו". האמצעי הפדגוגי היה "קופסת הילד". קופסה זו היתה לאחד מאמצעי החיברות המקובלים ביותר. על פי הצעות מורי בית הספר, התקינו קופסה זעירה מיוחדת עבור ילדים. "...קופסה זו תיתן לילד את קורת
הרוח לציין במיוחד את תרומותיו הוא הנאספות על ידו בבית הוריו להזדמנויות שונות בחייו..." (קרננו, גיליון א', חשוון תרצ"ה, 1934, עמ' 1).
בקופסה מיוחדת זו יכול היה הילד להשתמש גם לשם חיסכון הכסף הדרוש לשם הרשמתו ב"ספר הילד" (מתוך חוברת ההסברה של קק"ל).
מנהיגי היישוב ומחנכיו ראו בתרומה לקק"ל מצווה של ממש, כפי שניתן לראות בדבריו של המחנך אליעזר ריגר, שבספרו "החינוך העברי בארץ ישראל" (1940) כתב: "בתי ספרינו בארץ ישראל נוהגים עתה לקיים מצוות ציבוריות המטילות חובות כספיות על התלמידים ובעקיפין על הוריהם. יפה עשה בית הספר, שקיום מצוות הקרן הקיימת שימש
לו בניין אב לכמה פעולות בעלות ערך חינוכי ולימודי." (ריגר, עמ' 254).
אוסישקין אמר ש"הפרוטה שהילד נותן בשביל גאולת הקרקע אינה חשובה כשלעצמה... אבל חשובה היא כיסוד חינוכי: לא הילד הוא הנותן לקרן הקיימת, כי אם היא נותנת לו... אחיזה ואידיאל מרומם לכל חייו." (חוברת התערוכה במלאת 90 שנה לקק"ל).
באמצעות התרומה לקק"ל חונך הצבר להעמיד את האידאל הנשגב של הציונות מעל לצרכיו הפרטיים. כאשר התרומה היתה מכספו של הנער היא סימלה גם קורבן ראשון- עמידה במבחן הציפיות שהציב לו הקולקטיב הלאומי. קורבן סמלי זה נועד לפתח בילד את הנכונות להקריב קורבנות רבים אחרים, אשר ייתבעו ממנו בעתיד למען תקומת ישראל.
התרומה לקופסה הכחולה, המתמלאת במטבעות ולא בשטרות, סימלה לילד גם את אופייה העקשני והמתמשך של גאולת ישראל, ואת הצורך להתמיד בתרומה לאורך זמן.
4. התהוות שכבה של כלי קודש???? סביב הקופסה הכחולה התהוותה קבוצה שלמה של "כלי קודש", שהם כל אוספי התרומות, מפיצי הרעיון, בתי מלאכה לייצור הקופסאות, העיתונים וכו'.
מילים כמו גאולת הארץ, רגב ודונם נאמרו בלהט דתי והיו טעונות בערך של קדושה.
בהתלהבות הכללית הפכו דברים, שמטבעם היו דברי חול מובהקים, לדברים קדושים תוך השפעה על דעת הקהל.
לסיכום הדיון, מסקנתי היא שניתן לראות כי לקופסה הכחולה חלק בכל החיים הדתיים, והיא פלשה לתחומים רבים.
לקופסה הכחולה ניתן כח רב מתוך היותה חפץ קדוש שסימל את הקולקטיב. הקופסה היתה מוכרת ומוסכמת על כולם ולכן נעשה בה, לעיתים, שימוש מגמתי לחינוך וחיברות הדור הצעיר.
אחרית דבר
כשאנו מתבוננים בצורה ביקורתית ופוסט מודרניסטית על התפיסה הציונית, יש מעין דעיכת הלגיטימיות של סיפורי העל הגדולים של האנושות ואופן חדש לתפיסת התרבות. אנו חיים כיום בתוך גל ביקורתי שאינו מוכן להשלים עם תפיסת ה"אמת" ורואה בה מכשלה לחירות האדם.
החברה הישראלית מתקשה לקבל מצב פוסט-אידאולוגי ולדון מחדש בדימוי ההיסטורי המקובל שלה. על כן אולי צורמת כל כך קריאתו של הנשיא יצחק נבון בעצרת חגיגית שנערכה במלאת שמונים שנה לקק"ל, להחזיר את הקופסה הכחולה לבתי הספר, להחזיר עטרה ליושנה וללמד את ילדי ישראל מה פירוש "גאולה תתנו לארץ" (מתוך חוברת במלאת 90
שנה לקק"ל).
אף כי למדנו להיות חשדניים כלפי האבות המייסדים של תרבותנו, והתחלנו בדיונים ביקורתיים על המיתוסים המכוננים של הזהות הישראלית, אנו עדיין מתקשים לעכל את השינוי התפיסתי שעלינו לעשות, ומתקשים לקבל השקפת עולם פלורליסטית המדברת על ריבוי אמיתות.
ועל אף קושי זה, הדת החדשה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. ההתלהבות הפטריוטית, שבתחילה סחפה עמה המוני בני אדם, הלכה ונחלשה מאליה. דת הלאום עברה תהליך של "חילון" והשתחררות מהמוסרות הנוקשות שכפתה על חבריה. אך למרות משכה הקצר עדיין מעוררת חוויה זו עניין סוציולוגי.
בעבודה זו ניסיתי להציג את הקופסה הכחולה של קק"ל כחפץ קדוש לדת הלאומית, כאיקונה תרבותית, שגם כשאבד ערכה עדיין לא אבדה סמליותה.
את כל הרעיון ביססתי על תפיסתו של דורקהיים את הדת, שהינה מוסד חברתי הכולל את האמונות והמנהגים המושתתים על תפיסת הקודש.
דרך ההבחנה בין קודש לחול ניסיתי להסביר את המנהג הרווח בכל חברה להפוך עצמים יומיומיים לסמלים מקודשים של הקיום הקולקטיבי.
מאחר שהדת מהווה כלי של החברה כולה ומאפשרת סדר חברתי, השתייכות ואיחוד, כך גם סמליה והחפצים הקדושים שבה הם בעלי תפקיד דומה. הקופסה הכחולה מסמלת רעיון שאיחד את כל המאמינים בה לקהילה מוסרית אחת, וסביבה נוצרו טקסים ופולחן.
ביבליוגרפיה
אלמוג, עוז (1997). הצבר- דיוקן, עם עובד, תל אביב.
אשכנזי, שרון (1998). מיתוס ואידאולוגיה בעיתונות הפופולרית, ירושלים: האוניברסיטה העיברית בירושלים.
בן, אריה (1999). הקופסה הכחולה, חוברת הדרכה למורים ומדריכים, מוזיאון מועצת העם ומינהלתה.
גורביץ, דוד (1998). פוסטמודרניזם- תרבות וספרות בסוף המאה העשרים, דביר הוצאה לאור.
לדני, שאול (1991). תערוכת הקופסה הכחולה, קטלוג התערוכה במלאת 90 שנה לקרן הקיימת.
משוניס, ג'ון ג'.(1999). סוציולוגיה, הוצאה שישית, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ט.
קרננו, גיליון א', חשוון תרצ"ה.
קרננו, גליון ב', כסליו תשי"ב.
ריגר, אליעזר (1945). החינוך העברי בארץ ישראל: יסודות ומגמות, חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העיברית, תש"ה.
ריימון, ארון (1995). ציוני דרך בהגות הסוציולוגית, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
שליט, אראל (1995).הגיבור וצלו, היבטים פסיכו-פוליטיים של מיתוס ומציאות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Negus, Keith(1996). "Identities". Popular Music in Theory: An Introduction. Hanover: Wesleyan University Press.
? חלק מהנאמר לקוח מתוך השיעורים בקורסים מבוא לסוציולוגיה ותאוריות סוציולוגיות ועל כן אין סימוכין.
?? בכל החיפוש שעשיתי לאיתור חומר שיתאים לעבודה, שמתי לב כי בתקופה המדוברת אין ציון של יציאה כנגד הקונצנזוס. הציבור נכנס כל כולו לתוך הגשמת הרעיון, כשחשיבה ביקורתית מאפיינת דווקא תקופה מאוחרת יותר, בערך בתחילת שנות השבעים, בערעור על שלטונה הבלתי מנוצח והגזעני של מפא"י.
??? חלק מהברכות שהיוו תחליף לתפילות היהודיות מופיעות בסיפרו של אלמוג. הן לא הוכנסו רק מחמת מחסור במקום.
???? המושג "כלי קודש" נלקח מדבריו של ד"ר דני ממן בקורס "סוגיות נבחרות בחברה הישראלית". איני יודעת אם זהו מושג שאול ומוכר בז'רגון או שהוא המציא אותו.
11

תגים:

ציונות · תרומות · יהדות · התפוצות · קרן · קיימת · אזרחית

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "קופסה כחולה עם כיפה ", סמינריון אודות "קופסה כחולה עם כיפה " או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.