מעמד האומנות אצל אפלטון ותפקידה במדינה האפלטונית בפרט.

תקציר העבודה:

בעבודה זו אנסה לבחון את מעמדה של האומנות אצל אפלטון, תוך שימת דגש (בלתי נמנע) על תפקיד האומנות במדינה האפלטונית.
בכדי להבין את יחסו של אפלטון לאומנות יש להכיר ולו על קצה המזלג את המטפיזיקה שלו ותורת ההכרה. יחסו לאומנות מעוגן לחלוטין בתורות אלה וכן גם המדינה האפלטונית, המושתת לחלוטין על ראיית העולם הספציפית שלו, על הבחנתו בין טוב לרע והדרך להגיע אל הטוב והקריטריונים המאוד ברורים אותם הוא מציב כתנאי הכרחי בדרך אל "החיים הטובים האפלטוניים".
למעשה, מותנה פתרונה של שאלת מקומה של האומנות בתפיסה בסיסית כוללת יותר אודות ערכה המיוחד של האומנות. המעטה או העלאה של ערך זה היא פונקציה של ראיית עולם מסוימת אשר במסגרתה ניתנה הדעת לא לתופעת האומנות בלבד אלא למכלול התופעות השייכות לחיי הרוח של האדם.
גישתו של אפלטון לנושא האומנות, כפי שאראה להלן, היא גישה מורליסטית רציונאליסטית. התחום האומנותי מועמד לבחינה וביקורת לאור סטנדרטים מוסריים ולאור קריטריונים רציונאליים כאחד. כתוצאה מהביקורת המוסרית מוצגת האומנות על ידי אפלטון כלי שרת בידי המסגרת המדינית, יעודה הוא לתרום לחיזוק ערכי המוסר הרצויים למדינה ולשמש כאמצעי לחינוך האזרחים הטובים. כשכזאת, חייבת האומנות לעמוד תחת צנזורה קפדנית עד די הוצאת חלקים ממנה אל מחוץ לחוק.
בהתאם לגישתו הרציונליסטית הבאה לידי ביטוי בתורת ההכרה שלו שופט אפלטון את חשיבותה וערכה של האומנות על פי אמות מידה של אמת, ממשות וידיעה. מאחר והידיעה השלמה של האמת המוחלטת נתפסת בתורתו כערך עליון וסימן לחיים הטובים, וידיעה זו אפשרית רק דרך פעילות תבונית - הרי שהאומנות הרגשית הבלתי מודעת אינה יכולה לקדם את האדם העוסק בה אל השלמות הרוחנית הרצויה. האומנות כחיקוי של המציאות, אשר היא עצמה רק בבואה של האידיאה אינה יכולה לתת דיווח מספיק לא רק על האמת המופשטת אלא אף על המציאות הריאלית. ומכאן נחיתותה לא רק ביחס לפילוסופיה אלא אף ביחס לאומנות השימושית. האומנים אינם כשירים כמחנכים בתחום האינטלקטואלי ותפקיד האומנות מוגבל לתחום הרגש בלבד.

תוכן עניינים:
מבוא
פרק ראשון - האומנות כחיקוי - מושגי יסוד.
פרק שני - ביקורת האומנות
פרק שלישי - מקום האומנות במדינה האפלטונית.
סיכום
נספח - תורת האידאות של אפלטון
רשימה ביבליוגרפית

קטע מהעבודה:

מקורות:

כפי שציינתי חושש אפלטון מעצמת ההשראה ומתגובות של הזדהות רגשית בלתי מבוקרות של הצופה ורואה בהם מכשלות בדרך לריסון העצמי והאיזון הרציונאלי. על מנת להתגבר על אלמנטים אלה הוא מנסה לתעל את השפעת האומנות לאפיקים הרצויים. החינוך צריך להתחיל בגיל צעיר מאד וכבר בשלביו הראשונים ישנו תפקיד לאומנות. אפלטון
מייחס לשלבים אלה של החינוך חשיבות גדולה מאד, ולכן מגביל את האומנים אף יותר.
החינוך ה"מוסי":
חינוך השומרים מתחיל במה שאפלטון מכנה "החינוך המוסי".*
חינוך "מוסי" פירושו חינוך באמצעות אותן אומנויות הנכללות בתחום הנ"ל.
החינוך המוסי מתבצע באמצעות הספרות והמוסיקה בעיקר כאשר שילובן של השתיים הוא שלב ראשון הכרחי ובעל משמעות כמעט גורלית להמשך החינוך.
סוקרטס נותן שני טעמים לטענה זו:
כוחם העצום של אמצעים אומנותיים כקצב, הרמוניה ומלודיה לחדור לתוך הנשמה ולהטביע בה את חותמם.
חשיבות ההשפעה האומנותית לפיתוח טעם טוב וכושר הבחנה בין יפה ומכוער, בין טוב לרע. העיסוק באומנות הוא חיוני לחידודם ועידונם של החושים, פעולות אשר בלעדיהן יישאר האדם בדרגת חיה יצרית אלימה ונטולת חן - "... ואולם מה יעלה לי, אם לא יעשה שום דבר אחר ולא יהא שותף לכל מוסה שהיא? אפילו היה בנשמתו איזה יסוד של
שאיפה ללימודים - הרי כשיסוד זה לא יטעם טעם לימוד וחקירה ולא ייקח חלק בדברי היגיון ולא בעיסוק אחר מהעיסוקים המוסים כלום לא יעשה חלש, חרש ועיוור, מאחר שאין מעירים ואין מטפחים אותו וחושיו לא יזדככו?"
אפלטון מניח כי האלמנטים הצורניים של קצב, נעימה והרמוניה תואמים לסוגים מסוימים של תכונות, וכשכאלה הנם בעלי איכויות מוסריות. החינוך המוסי יכול לטעת, בין היתר, בנפשם הרכה של השומרים הצעירים הרמוניה נפשית טובה אשר נתפסת כפי שכבר ראינו כתנאי להתנהגות מוסרית נאותה. הבחנה זו מדגימה את ערכן הרב של יצירות
המייצגות תכונות חיוביות לעומת הנזק החמור הטמון באלה המייצגות תכונות שליליות.
תכליתו של החינוך המוסי הוא לעצב את טעמו של הצעיר כך שיוכל להבחין נכונה בעתיד בין הרמוניה והיפוכה, ובין תכונה טובה לשלילית, שיקרית לאמיתית.
כאן אנו רואים כי הבסיס להתנהגות טובה מונח בגיל צעיר מאד, בשלב בו חסר המתחנך הצעיר יכולת רציונאלית לנמק ולבסס את טיעוניו והעדפותיו באופן רציונאלי. האומנות מהווה בשלב זה של החינוך את המכשיר החינוכי והנה מתוכננת ומעוצבת בהתאם לשיקולים תבוניים בכדי שתוכל להפעיל השפעה לא רציונאלית מועילה, שהרי את היגיון
הפועל בבסיסה מסוגלים להבין במלואו רק הפילוסופים השולטים. השומרים עצמם יוכלו להגיע למידה מסוימת של ידיעה - לדרגת סברה נכונה (אם אכן ימשיך חינוכם הנאות).
אפלטון קובע דפוסים מדויקים אשר לפיהם יש לעצב יצירות אומנות מבחינה תכנית וצורנית - וזאת בכדי שהחינוך המוסי ישיג את מטרותיו הנכונות והמועילות וישמור על בריאותם הנפשית של השומרים.
הוא עורך "טיהור" תכנים, ז'אנרים, מקצבים, מלודיות ואף כלים מוסיקאליים, כאשר העקרונות המנחים הם פשטות, חומרה, ריסון עצמי, איזון רציונאלי, אומץ לב מבוקר, ואמונה בהשגחה עליונה צודקת ותבונית. סוקרטס לדוגמא, ממליץ להוציא מהיצירות היווניות הגדולות של הומרוס למשל את כל מה שעשוי להטעות או להיות בעל השפעה
מוסרית רעה.
כללי ה"צנזורה" הם "אמת" ו"חסידות";
כל הקטעים המבטאים תפיסה "בלתי נכונה" של האלים - כלומר מייחסים להם פעולות לא הגיוניות ולא צודקות למשל, נחשבות כשקר (אליבא דאפלטון). אולם בהקשר זה חשוב לצין כי אפלטון מבחין בין שני סוגים של שקר; "השקר שבאמת שקר הוא" כלומר שקר במובן של טעות ואי ידיעה הנו שקר מוחלט הראוי לגינוי מכל וכל. שקר שכזה הנו
לא רק ניגודה של האמת כי אם ניגודו של היופי וזהו טעם נוסף לגינוי והוקעה - "שקר שאין בו יופי והוא הגדול שבשקרים...".
לעומת זאת "שקר שבדיבור" הנו שקר המכוון מראש ומתוך מודעות להשגת תכלית חיובית. לשקרים מסוג זה נותן אפלטון לגיטימציה, ויתירה מכך מעודד את שימושם במדינה האפלטונית. תכליתה העליונה של טובת המדינה האידיאלית מקדשת את כל האמצעים ובכלל זה גם את השקר המועיל בחינוך. סיפורים שמספרים לילדים לדוגמא, אינם בגדר
האמת לאמיתה, כיוון שהם מיועדים למלא תכלית חינוכית מסוימת ועל כן יש לעיתים לשנותם בהתאם למה שנחשב לאמת (בהתאם לתכלית החיובית אותה רוצים שימלאו). למעשה יצירות אומנות ששקר ביסודן יכולות גם הן להועיל במדינה במידה ותוכניהן יותאמו לאמיתות והערכים הרצויים בצורה מירבית.
בנוסף לאידיאל האמת נדרשת האומנות לקיים גם את אידיאל החסידות לטובת עיצוב אופיים של השומרים.
סוקרטס מוחק קטעים שלמים מהאפוס ההומרי על מנת לחנך שומרים אמיצי לב ועשויים ללא חת. הקטעים שנמחקים הנם כמובן אלה העשויים לעורר פחד או מורך לב בקרב השומרים. דברי חוצפה, עזות מצח ותיאורי תאוות למיניהן נפסלים לטובת טיפוח מידות של יישוב הדעת וכבוש היצרים. אין לכלול באומנות כל דבר אשר עשוי להותיר רושם
מזיק בנפשות הצעירים. כלל זה חל לא רק על תוכן האומנות כי אם גם על צורתה.* ישנה חשיבות רבה לאופן בו מוצגים דברי המשוררים, מאחר וטכניקות ספרותיות מסוימות (לדעת אפלטון) מובילות יותר מאחרות להזדהות של הצופה עם דמויות ומצבים שונים. סוקרטס מזהיר מפני האפשרות כי יצירות הכתובות בדרך של "הזדהות מייצגת"
עשויות לגרום לסטיות חמורות בתהליך החינוכי. חינוכו של 'גבר טוב' חייב להיעשות בעקביות ובשיטתיות מתוך דבקות מתמדת במטרה, ודרך זו של "הזדהות מייצגת" (המצויה בעיקר בדרמה אך גם באפוס פסולה הן מבחינת האומן והן מבחינת הצופה.
העיקרון הבסיסי של התמחות וחלוקת עבודה במדינה מביא גם הוא לפסילת האפשרות שאומן ילבש על עצמו דמויות שונות מאחר ואפלטון שולל אפשרות של הצטיינות בכמה תחומים בעת ובעונה אחת. עובדה זו מחמירה את הביקורת על החיקוי האומנותי מאחר ו"חיקוי מתוך הזדהות" נפסל גם הוא כחיקוי לא טוב. יתירה מזאת, עצם ניסיונו של
האומן לייצג מצבים ודמויות שונות ומגוונות מעיד על ליקוי מוסרי בנפשו של האומן - "הרי כבר נאסר עליהם, אמר, להשתגע ולהדמות למשוגעים... ישנו אפוא סוג של דיבור וסיפור שיזדקק לו בסיפוריו מי שבאמת נאה וטוב הוא, שעה שיהא עליו להשמיע דבר מה, וסוג שני שאינו דומה לזה ובו יאחז תמיד ויזדקק לו בסיפוריו מי שמנוגד
להלה מטבעו ומחינוכו". אולם נפשם של השומרים היא שמעסיקה את אפלטון. חוויה של הזדהות בקרב הצופים עשויה להוביל להשפעה מוסרית מצטברת ולטבע שני. מה גם שההזדהות היא עם תכונות שליליות שמציג האומן ה"לוקה" בנפשו וההשפעה הופכת לקריטית לחינוכו של השומר. על כן אוסר אפלטון על האומנים להשתמש ב"הזדהות מייצגת" אלא
אם כן יבטאו דרכה תכונות חיוביות ורצויות. גם את הצורה הספרותית הזו הוא שולל ושואף להרבות בסיפור העלילתי הפשוט. באופן זה יוכלו השומרים להתוודע לכל צדדי החיים אולם באופן שונה ומבוקר.
הצנזורה האפלטונית מכוונת אפוא לעיצובה מחדש של האמנות לאור העיקרון
של תועלת המדינה באופן זה תובטח אחידות סגנונית לאור אידיאולוגיה האפלטונית השלטת במדינה.
העובדה שהאמנות מכילה שילוב סגנונות ומייצגת באורח בלתי מובחן טוב ורע יכולה להיות נעימה ומועילה למגזרים שונים באוכלוסייה כמו ילדים, מחנכים והמון העם לא נזקפת לזכותה, סוקרטס קובע כי הקריטריון לאומנות טובה הוא הציות לדפוסים החינוכיים ודפוסים אלה צריכים לבוא לידי ביטוי גם בבחירת ההרמוניה
ומקצבי השירה והמוסיקה. שצריכים להיות מותאמים לתוכני היצירות ולא להפך. לפיכך מוציא סוקרטס מן השימוש את כל ההרמוניות והמקצבים אשר נמצאו על ידו כבלתי מתאימים ללוות תכונות של עוז רוח, פשטות, חומרה ריסון וכיוצא באלה. לאור צמצום זה נעשה גם השימוש בכלים מוסיקאליים מסוימים מיותר עד כדי כך שסוקרטס מציע
להשתמש בנבל וקתרוס בלבד.
לכל מה שעשוי להישאר מהאומנות המייצגת לאחר התקפת צנזורה חמורה זו מוסיף סוקרטס את ההצעה הסופית - להכניס למדינה האידיאלית רק "המנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם", כמובן מתוך הנחה כי אלה ישרתו באופן המוצלח ביותר את המטרות החינוכיות של המדינה.
שוב מוצגת האומנות באופן בולט כמכשיר עזר בידי החינוך וכנשלטת לחלוטין על ידי הפילוסופיה.
למעשה, לא זו בלבד שהיצירה האומנותית נמסרת בפועל לפיקוח והכוונת השליטים הפילוסופים, אלא שהאומנות והפילוסופיה נשפטות תחת אותם הקריטריונים. אמנם, מוגדרת האומנות על פי טבעה כדבר השונה לחלוטין מן הפילוסופיה אולם אפלטון תובע ממנה להוות שלב בהתקדמות אל האמת והטוב. מאחר ורק הפילוסופיה יכולה לגלות את המובן
האמיתי והנכון של התועלת שניתן להפיק מן האומנות, יוצא כי האומנות משועבדת אל הפילוסופיה. עובדה זו, באורח פרדוקסאלי, "מצילה" את האומנות ולמעשה מבטיחה את מקומה ואת מקומם של האומנים במדינה.
בקצרה: ההבדלים בין תפקידי הפילוסופיה והאומנות הנם הבדלי דרגה בלבד. האומנות מייצגת שלב נמוך הדורש את השלמתה של הפילוסופיה. היא יכולה לעזור בכינון הרמוניה פנימית בקרב האזרחים ולייצג את האמת באופן המתאים לילדים ולפשוטי העם, אולם כל זאת בעזרת ידה המכוונת של הפילוסופיה. החינוך המוסי ממלא פונקציה
חשובה וחיובית ביותר אולם חשוב לציין כי באופן מוחלט - אין לו חלק בהקניית המטרות הגבוהות של החינוך - שהם ידיעת האמת שהיא התנאי לאישיות מוסרית שלמה.
* לסיכום:
תפיסת האומנות של אפלטון מוצגת בחלק גדול מהספרות האסתטית כאב טיפוס של גישה מורליסטית השופטת את האומנות על פי סטנדרטים מוסריים. בגישה זו עוברת האומנות רדוקציה, משילה מעליה את מאפייניה המיוחדים לה בלבד ועוברת אל התחום המוסרי. כמו כן יש הרואים גישה זו כלא הוגנת ולא לגיטימית כיון שהיא מנסה לשפוט ולהעריך
את התחום האומנותי במונחים שאינם שייכים לו. אולם מנקודת מבט היסטורית של התפתחות המחשבה האסתטית לא יכול היה אפלטון להפריד בין טוב אתי לטוב אסתטי, וליישם אמות מידה מודרניות של התייחסות לאומנות כדיסיפלינה עצמאית ובלתי תלויה.
כך או כך, מסיבות אלה או אחרות, מוצגת האומנות האפלטונית ככלי להעברת תכנים, וככזאת אין לה ערך כשלעצמה. יכולתה להוסיף לקיום האדם רובד אשלייתי, חוויתי של דמיון ויופי בלתי תלוי נשללת כמעט לחלוטין. התרומה החיובית שלה לחיי האדם מותנית בפיקוח והכוונת הפילוסופיה, לאור אידיאל האמת המוחלטת.
סיכום:
ראינו בדיוננו כי אפלטון ממקד את תשומת הלב על האומנות כמוצר מוגמר השואב את ערכו מהיותו כלי להעברת תכנים. יש לציין כי הדיון של אפלטון באומנות נערך מנקודת מבט של צרכן האומנות ולא של האומן היוצר. לא זו בלבד שהוא שופט ומעריך את האומנות על פי האינטרס של הצרכן, אלא שהוא מנסה לכוון אותה מלכתחילה לפי אינטרס
זה.
במישור הפילוסופי הרחב לפנינו פילוסופיה אידיאליסטית המעמידה במרכזה את האמונה בקיום נפרד, מוחלט ונצחי של האמת, רואה את התבונה האנושית ככל יכולה, ומניחה תלות גמורה בין אושרו וחירותו של היחיד לבין קיום מדיני חברתי תקין.
אפלטון מייצג אמונה אופטימית באפשרות קיומם של החיים הטובים והשלמות הרוחנית כערכים אוניברסאליים ברי השגה. העולם הטבעי והאנושי פועלים בסדר תבוני וצודק לאורה של אידיאת הטוב והאמת.
לאדם יש את האפשרות להכיר ולדעת באופן ודאי את העקרונות המסדירים את פעולת המציאות. על האדם המחפש את האמת האובייקטיבית והנצחית לנסות לגלותה בדרך החקירה העיונית. דרך זו, כאמצעי להגשמת החיים הטובים, היא אחת ושווה לכל נפש ומי שזכה להגיע אל התכלית העליונה של ידיעה אמיתית זוכה לאושר הגדול ביותר, לסגולה
המוסרית הטובה ולזכות להאציל מטובו גם על אחרים.
האדם המנסה ללכת בעקבות האידיאות חייב לסלק מעליו כל מכשול אפשרי בעיקר אלה הקשורים לתאוות הגופניות ולרגשות החזקים, והליכה בשבי האומנות המתעתעת, כאשר אושרו של היחיד מותנה במידת התקדמותו אל הידיעה השלמה ושיפוט מוסרי נכון יכול להתקבל אך ורק מתוך איזון נפשי ורציונאלי. ובמידה ויכולתו האישית מוגבלת חובה
עליו להיעזר בהדרכתם של אלה אשר ניחנו בסגולות הרוחניות המתאימות (הפילוסופים במדינה האפלטונית). זכותם של אלה לקבוע את הקוד המוסרי האחד המחייב את הכל, אשר קיומו בקפדנות ללא ערעור ותוך דיכוי כל שיקול של תועלת אישית הוא הערובה לחיים הטובים של כלל אזרחי המדינה.
האומנות עצמה, מוצבת בדרגה הנמוכה ביותר בהיררכיה של תחומי הפעילות הרוחנית אחרי הפילוסופיה, המדעים ואפילו האומנויות השימושיות. היא מוצגת כחיקוי בלתי מובחן של האקטואלי וכנותנת ביטוי חופשי ובלתי מבוקר ליסוד האי רציונאלי אשר בנפש האדם. כשכזו, פסולה היא מלקחת חלק כלשהו בדרך אל השלמות הרוחנית כפי שזו
נתפסת על ידי אפלטון. יתירה מזו, עשויה היא להוות מכשול בדרך זו ולגרום לנזק לאישיות בלתי בשלה.
לפיכך נידונה האומנות לסילוק מהמדינה האפלטונית אשר תפקידה המובהק הוא שמירה וטיפוח טובתם החומרית ושלמותם הנפשית של אזרחיה. אולם גזר דין זה עומד בעינו רק כאשר אין האומנות עומדת בדרישות התבונה והמוסר. תחת פיקוח, ביקורת וצנזורה נוקשה של סייגים רציונאליים ומוסריים חמורים על ידי הפילוסופים השליטים מורשית
היא לפעול ולהתקיים ואף מוכרת כמכשיר חינוכי יעיל למדי.
נספח - תורת האידיאות של אפלטון
מתוך הנחה בסיסית לפיה עובד העולם לפי סדר רציונאלי, המבוסס על עקרונות אשר ניתן וראוי להכירם מגיע אפלטון לניסוח של תורה המעמידה במרכז את האמונה בקיום שתי מערכות של "יש": מערכת התופעות שנגלות לנו בעזרת החושים בעולם הסובב אותנו, תופעות בנות חלוף ומשתנות, ומערכת של הדברים "כשלעצמם". מהויות מובחנות,
מוגדרות, נצחיות ובעלות קיום נפרד הנתפסות על ידי התבונה - האידיאות. לכל שם כללי המשמש לציון קבוצת אובייקטים, תכונות, תארים או יחסים בעולם הפיסיקאלי מקבילה בתורת האידיאות המהות או הצורה הכללית (eidos) של שם זה, שהיא בבחינת היסוד האחד והראשוני המקנה לכל דבר ודבר את טבעו המיוחד. האידיאה בצורתה הטהורה
הנה קבועה ונצחית וקיומה אינו מותנה בתודעה האנושית אלא הוא קיום ממשי מוחלט. בקיומן זה, המחוסן מפגיעת השינוי, היחסיות או העמימות מתמידות האידיאות מעל ומעבר לחליפת התופעות, בעולם נפרד ובלתי תלוי בעולם האמפירי, שמקומו "מעבר לשמיים" (26 ס' 248-247). הודות לאידיאות וקיומן הנצחי אנו יכולים להכיר ולתאר את
התופעות בעולמנו הפיסיקאלי שכן מהותן של התופעות נגזרת מהאידיאות. תהליך ההכרה אצל אפלטון מתחיל תמיד מבירור מהותו של האובייקט הנחקר, והשגת המהות היא התכלית העליונה של התהליך.
ביבליוגרפיה
"איון", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב תשכ"ו.
גדעון עופרת, "הגדרת האומנות" תל אביב, תשל"ו.
"גורגיאס", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב תשכ"ו.
"פיידון", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך ב', תל-אביב תשכ"ד.
האזרחי פפיטה, "על היש המושלם", ירושלים, תשכ"ד.
"המשתה", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך ב', תל-אביב תשכ"ד.
"המדינה", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך ב', תל-אביב תשכ"ד.
"פיידרוס", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך ב', תל-אביב תשכ"ד.
ש. שקולניקוב וא. וינריב, "פילוסופיה יונית - סוקרטס ואפלטון", האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ז.
שקולניקוב וא. וינריב, "קובץ מאמרים בני זמננו על פילוסופיה יונית", האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א.
Beardsly Monroe C., "Aestheticts, Problems in the Philosophy of Criticism", New York, 1958.
Berleant, Arnold, "Surrogate Theories of Art in Philosophy and Phenomenological Research", Vol. 30, 1969/70, pp. 185-163.
Crombie, I.M., "An Examination of Plato's Doctrines", London, 1962.
Desoir, Max, "Aesthetics and Theory of Art", Detroit, 1970.
Grey, D.R., "Art in the Republic" in "Philosophy", Vol. 61, 1940, pp. 291-310.
Lodge Rupert, C., "Plato's Theory of Art" London, 1953.
Warry, J.G., "Greek Aesthetic Theory", London, 1962.
* בהציגו את האומנות ככזו מסכים אפלטון עם התאוריה הרווחת בתקופתו ונוסחה זו אינה מתערערת ע"י איש במהלך הדיאלוגים.
** זהו הפירוש המקובל לתורת היש של אפלטון, על אפשרות אחרת לפיה מדובר ב-3 מערכות: האידיאות, הנשמות והעולם הגשמי - ב5 עמ' 137)
* המושג "מוסי" או "מוסיקאלי" בעולם היוני מתייחס לתחום המוזות (תשע בנותיו של זאוס אשר נחשבו פטרונות לחלק מהמדעים והאומנויות - שירה אפית, שירה לירית, שירת אהבה, מוסיקה במובנה היום, מחול, קומדיה, טרגדיה, אסטרונומיה והיסטוריה.
* הרעיון כי צורה בלבד איננה המקור לערכה של יצירת אומנות. התוכן הנושא עמו מטען אינטלקטואלי ומוסרי הוא היסוד המכריע לגבי ערכה האסתטי.
16
"המדינה", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 222.
שם, עמ' 540-539.
שם, עמ' 543.
שם, עמ' 415-413.
שם, 416-415.
שם, עמ' 409.
שם, עמ' 416.
"המשתה", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך ב', תל-אביב, תשכ"ד, עמ' 141-139.
Grey, D.R., "Art in the Republic" in "Philosophy", Vol. 61, 1940, pp. 293.
"המשתה", עמ' 138-141.
שם, עמ' 141.
"המדינה", עמ' 370-372.
"המשתה", עמ' 126-128.
"המדינה", עמ' 127.
שם, עמ' 549.
"אפולוגיה", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 213.
"מנון", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 462-448.
"המדינה", עמ' 542-543.
שם, עמ' 548.
שם, עמ' 544.
שם, עמ' 550.
שם, עמ' 320-312.
שם, עמ' 326-325.
שם, עמ' 554.
שם, עמ' 549.
שם, עמ' 529-516.
"גורגיאס", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 360-356.
"המשתה", עמ' 140.
"איון", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף ג. ליבס, כרך א', תל-אביב, תשכ"ו, עמ' 79-77.
שם, שם.
שם, שם.
שם, שם.
"פיידרוס", כתבי אפלטון, תרגום מיונית יוסף גץ ליבס, כרך ב', תל-אביב, תשכ"ד.
"מנון" עמ' 462-460.
"המדינה" עמ' 288-287.
שם, עמ' 365.
שם, עמ' 266-258.
שם, עמ' 226-188.
שם, עמ' 265-264.
שם, 279-278.
שם, עמ' 294.
שם, עמ' 264.
שם, עמ' 249.
שם, עמ' 236.
שם, עמ' 229.
שם, עמ' 237.
שם, ספר ד' - עמ' 247-239.
שם, 252.
שם, עמ' 253.
שם, עמ' 254.
שם, עמ' 256.
שם, עמ' 255.
שם, שם.
שם, 262-258.
שם, שם.
שם, שם.
שם, 556-555.
Beardsly Monroe C., "Aesthetics, Problems in the Philosophy of Criticism", New York, 1958 pp. 584.
Berleant, Arnold, "Surrogate Theories of Art in Philosophy and Phenomenological Research", Vol. 30, 1969/70, pp. 165.
Grey, D.R., "Art in the Republic" in "Philosophy", Vol. 61, 1940, pp. 301-302.
Crombie, I.M., "An Examination of Plato's Doctrines", London, 1962.
"פיידרוס", עמ' 248-247.

תגים:

אמת · אפיסטמולוגיה · האידאות · ההכרה · חיקוי · ידיעה · מטאפיסיקה · מטפיסיקה · ממשות · מציאות · פילוסופיה · שלמות · תורת

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מעמד האומנות אצל אפלטון ותפקידה במדינה האפלטונית בפרט.", סמינריון אודות "מעמד האומנות אצל אפלטון ותפקידה במדינה האפלטונית בפרט." או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.