ייצוגי התשוקה ב"הפטמרון" מאת מרגריט דה נוואר

תקציר העבודה:

בעבודתי זו בחרתי להתמקד בתשוקה הגופנית ובייצוגיה השונים ביצירתה של מרגריט דה נוואר, תוך התמקדות בדיאלוג המורכב שבין התשוקה והקוד החברתי.
הנחת המחקר שלי היא כי ההפטמרון מתייחס לתשוקה האנושית באופן דיפרנציאלי, יחס המבטא את הפוליפוניה של היצירה ואף מטיף לתמונה חברתית מסוימת, תוך כדי ביקורת על הקוד החברתי הקיים.
נושא הביקורת על הקוד החברתי הינו לדעתי מרכזי ביותר ביצירה ואף ניתן לומר כי השפיע בדרכים מסוימות על החברה האצילית של צרפת בתקופת הרנסאנס. המחברת המוכשרת והרגישה של היצירה, מביעה את הביקורת על החברה בה היא חיה מבפנים, מנקודת מבטה של העומדת בראש הפירמידה, אך עדיין מרגישה כבולה וכפופה לתכתיבים חברתיים בעלי כוח עצום והשפעה הרסנית.
דרך עבודתי התבססה על קריאה בנובלות השונות, ועל סינתזה של עיקרי רעיונותיהם של מאמרים בנושא ייצוגי התשוקה השונים ביצירה, עם פרשנותי האישית.
בשני הפרקים הראשונים של העבודה אגע בתחומים המקיפים את מושא התעניינותי, כאשר אציג את הרקע לכתיבת היצירה מבחינת הקוד החברתי והמוסר שהיו נהוגים באירופה באותה תקופה, ולאחר מכן את ייצוגן המגוון של הנשים ביצירה, תוך התמקדות בהשוואתן לגברים מבחינה ערכית ומוסרית.
שני הפרקים הבאים, המהווים את גוף העבודה, עוסקים בשני הפנים של הדיאלוג בין התשוקה והקוד החברתי - הפן החברתי והפן האישי.
הפרק האחרון מציג את הצד האסתטי של היצירה המופלאה שלפנינו ומתמקד באמצעים הספרותיים בהם השתמשה המחברת על מנת להעביר את מסריה החדשניים בקשר למוסר, לקוד החברתי ולתשוקה ההרסנית.

תוכן העניינים
מבוא
הרקע לכתיבת היצירה
ייצוגן של הנשים בהפטמרון
הדיאלוג בין הקוד החברתי והתשוקה בהפטמרון
התשוקה הגופנית כמובילה להרס עצמי
אמצעים ספרותיים לתיאור ההידרדרות המוסרית
סיכום
ביבליוגרפיה

קטע מהעבודה:

מקורות:

כלפי חוץ, אלא יותר בפני עצמה, כאשר היא יודעת ששמרה על כבודה.
קריצמן, בספרו, טוען כי התשוקה הנשית מבוטאת בנובלה זאת דרך השתיקה. הבעות הפנים ושפת הגוף של פלוריד הינם הכלי הרטורי היחיד שנותר לה לביטוי תשוקתה האסורה כאשר היא מנועה מלהשתמש בשפה המילולית, מחשש לפגיעה בכבודה, במוסר או במשפחתה, זאת בהתאם לקוד החצרוני הגברי. ההתייחסויות הרבות בטקסט ל?ניה של פלוריד
מבטאות את הבלתי-ניתן לביטוי, את השתיקה הנובעת מהדיכוי הנשי. הגוף הנשי משמש כאן ככלי אחרון לביטוי כאשר שאר האמצעים נמנעים. האישה המאוהבת מתוארת כמי שנאלצת להוריד את מסכת הצניעות ולא יכולה עוד להסתתר כדי להגן על הוירט? שלה. פלוריד חוששת מהמפלצתיות של התשוקה, ממנה חונכה לפחד, ואינה רוצה לזהותה בתוכה.
פלוריד מדחיקה את תשוקתה כביטוי לסירובה לזהות את העצמי הארוטי שלה במסגרת ההגדרה הגברית של החשק. גם כאשר אמדור מנסה לאנוס אותה, היא לא מזהה את עצמה באובייקט המיני אליו הוא משתוקק, כי אינה מוכנה לחוות את עצמה כאובייקט שכזה. היא לא רוצה להיתפס כדמות ארוטית ולכן גם משתקת את השיח הארוטי.
קריצמן גורס כי רק עם הופעתם של אותם רגשות "אסורים" מתחילה דמותה הספרותית של פלוריד לפתח מעין זהות עצמית, ואילו עד אז דמותה היא שטחית וחסרת עומק.
פלוריד מתגלה לנו בהדרגה כאישה הנושאת באשמת החשק, שאינה מוכנה להתוודות על תשוקתה משום שהיא מכירה בתוצאות ההרסניות שיהיו למימושה. בדומה לאמדור, היא מתוארת כבעלת כל התכונות הנעלות, אך בשונה ממנו, היא כפופה לקוד חברתי נוקשה שמונע ממנה כל אפשרות למימוש הנאתה. ניתן לתאר את פלוריד כדמות רדופה, בעלת
אובססיה של ממש ביחס לאידיאל השלמות. היא קרועה בין אהבתה לאמדור ובין ניסיונה הנואש לקיים את אותו אידיאל של שלמות. הביקורת על פלוריד מגולמת בסיפור בכך שלמעשה היא לא מפרשת נכון את האידיאל עליו חונכה ולכן מסרבת לאמדור, שהוא הגבר המושלם ואין לה שום סיבה לסרב לו. סיפור תשוקתה של פלוריד נובע מתוך איבוד
השליטה ומתוך חוסר היכולת להגדיר את עצמה. הבעת האהבה האמביוולנטית שלה לאמדור, מאפשרת לו לחשוף באופן הדרגתי את תשוקתו.
הסמכות המטרנליסטית החזקה בסיפור, של אמה של פלוריד, איננה טבעית, אלא נוצרה בשל התאלמנותה של הדוכסית, והיא יוצאת דופן בחברה הפאלוצנטרית. הדוכסית מארנדה ?מה דגש בחינוכה של בתה על טיפוח הוירט? ועל הריסון העצמי, חינוך המכשיר את פלוריד לשרוד בחברה גברית, בה האישה היא אובייקט צייתן המחונך להסוות את
תשוקותיו האמיתיות. אמה של פלוריד "עומדת לצידו" של אמדור לכל אורך הסיפור, עד כדי פגיעה חמורה בבתה והענשתה על לא עוול בכפה. כאשר פלוריד נענית לרצונה של אמה בנישואיה לגבר שהיא סולדת ממנו, היא נענית למעשה לרצונו של אמדור, שביקש להשיאה כדי שתוכל להתמסר לו (שכן ב"משחק האריסטוקרטי של הנישואין", מוסד
הנישואין מהווה כיסוי המאפשר לאישה להשתוקק לאחר אך עדיין לשמור על צניעותה) ומכאן ששוב היא משרתת את הפאלוס הגברי החברתי. האם מופיעה כאן כסוכן חברתי המאפשר את הפיכתה של בתה לקורבן של הקוד החברתי. בקטע זה ניתן לזהות אזכור ביוגרפי לחייה של מרגריט - אחיה פרנסואה הראשון אילץ אותה להשיא את בתה בניגוד
לרצונה. טובתה של פלוריד בסיפור שונה בעיני האם לעומת רצונה שלה, האם מבקשת שבתה תיישר קו עם הקוד החברתי, מול ניסיונה של הבת לשמור על "האמת הפנימית" שלה. ייתכן כי ניתן לזהות כאן העמדה של הבת כצודקת מול כל החברה שסביבה, אם כי הדבר מאוד חתרני ויוצא דופן לתקופה.
תשוקתו של אמדור לפלוריד היא המניעה את העלילה, דרך מספר קונפליקטים בהם מועמדות למבחן צניעותה ומידותיה הטובות של פלוריד. גם תיאורה של פלוריד נעשה דרך עיניו של אמדור - כאייקון של יופי וחן, אשר לפי הקונבנציות של התקופה, סימל הגינות ומידות טובות. התשוקה הגברית היא המקדמת את הסיפור, בעוד התשוקה הנשית
מודחקת ומהוססת. האינטרקציה בין המינים משורטטת כאן כמעין קרב בו הגברים כובשים והנשים מנוצחות, מה שמומחש בשימוש החוזר ונשנה במושגים מעולם המלחמה. המלחמה בין המינים היא שמביאה להתנוונות המוסרית של אידיאל האהבה. סיפורם של אמדור ופלוריד הוא סיפור של הידרדרות מוסרית ושקרים. בתחילה רודף אמדור אחר אהבתו
בהתאם לקוד החצרוני, אך במהרה הוא עובר להתנהגות הרבה יותר לוחמנית. כמו כן, ייצוגה של התשוקה הנשית כדבר חסר שם
("sentir quelque chose") מאפיין את המיניות הנשית כמשהו חמקמק אך תמיד נוכח. בתקופה בה נכתב ההפטמרון, הייתה המחברת נתונה לאותו קוד חברתי נוקשה ומחייב, בו הס מלהזכיר את צרכיה של האישה, או את זכותה לספקם בדומה לגבר. לכן גם תיאורה של מרגריט את התשוקה הנשית יוצא מנקודת המבט של הדחקתה ודיכויה.
תיאורה של פלוריד בנובלה זו מעורר את האמפתיה של הקורא. היא מוצגת כגבירה הנאמנה לעצמה ולעקרונות עליהם חונכה, אם כי כל התפיסה שלה את ההגינות והכבוד היא קיצונית ומעוותת, זאת בשל החינוך שקיבלה. יש כאן התרסה כלפי החינוך לקוד החצרוני הנוקשה המעמיד את האישה הצעירה בפני מוסר כפול בלתי אפשרי. מצד אחד, אל לה
לגלות את תשוקתה ואהבתה כי אז תיחשב מופקרת. מצד שני, כאשר היא מבקשת להיצמד לעקרונות המוסר בכל כוחה, היא נענשת על כי לא התמסרה לאדם שאהבה. פלוריד מנסה להשתיק את המניעים הפסיכולוגיים של דמותה באמצעות התכתיבים החברתיים הברורים אליהם היא נצמדת. קריצמן מפרש כי ההגינות אליה שואפת פלוריד היא רק העמדת פנים,
שכן שאיפותיהן האמיתיות של הנשים באותה תקופה מודחקות ומתעצבות לכדי התנהגות שתשביע את רצון החברה. פלוריד מגיבה לאמדור כפי שהיא חושבת שמצופה ממנה.
בשיאה של הנובלה, פלוריד משחיתה את פניה כדי לנסות ולהינצל מאונס. האקטיביות הזו של פלוריד הינה יוצאת דופן בחברה החצרונית. אקט זה של ייאוש מראה על היעדר כל פיתרון הגיוני אחר עבורה. התשוקה הנשית בחברה החצרונית מקבילה לאשמה נפשעת, כמשתמע ממחוותיה של פלוריד (השפלת המבט, הסתתרותה באפלה). אמדור לעומת זאת
מבטא את תשוקתו הגברית באופן בוטה ואף אלים. לפי ניתוחו של קריצמן, ההודאה בתשוקה הפיזית פותחת פתח לאלימות.
האקט של ההשחתה העצמית הוא אקט סימבולי, ניסיון נואש של פלוריד להוציא עצמה ממבנה הכוח החברתי בו הגברים כובשים והנשים מנוצחות. פניה מושחתים כדי שלא יוכלו עוד לבטא את תשוקתה. אקט זה של פלוריד מביע התכחשות והצהרת עצמאות, זהו סמל לאמביוולנטיות של המוסר החברתי לאחר הכישלון החוזר להוקיע את אמדור בעיני אמה.
אם נחקור את ההגדרה מחדש של הסובייקט הנשי בנובלה זו, נמצא כי הטקסט מתאר שיפור בהגדרתה העצמית של פלוריד דווקא באמצעות אי-התאמתה לייצוג האידיאלי אליו היא שואפת - דווקא מפני שהיא מפרה את התחייבותה למופת הצניעות הנשית (בעצם התעקשותה על שלה ואף השחתת פניה), היא משפרת את הגדרתה העצמית.
היעדרו של פיתרון מתקבל על הדעת לקונפליקט בין הדחפים המיניים והקוד החברתי, חושף כפילות בסיסית הנובעת מהסתירה בין מראית עין ובין המציאות. ההפטמרון, לפי קריצמן, חושף סתירה קשה בין הסימנים החיצוניים של האהבה ובין רעיון האהבה. פלוריד מציגה חזית של דחייה, כאשר היא כן חושקת באמדור, אך חוששת להסגיר זאת.
הסתירה העמוקה הזו היא שמובילה לאסונות, כל אחד נוהג לפי מה שהוא חושב שמצפים ממנו וכך נוצרות מסכות וצביעות אינסופית. האנשים כולם כלואים בתוך תפיסות דמיוניות הנובעות מתכתיבים חברתיים, מה שהורס כל יכולת לבניית קשר אהבה כנה. אפילו אמדור, טוען קריצמן, מעצב את אישיותו הפומבית באופן אינסטינקטיבי בהתאם למה
שהוא חושב שהאחר (ובעיקר האחר הנשי) מצפה ממנו, כאשר הוא מקסים את כל הגבירות שהוא פוגש ומרשים את כל הגברים בביצועיו המלחמתיים. הוא מקבע את העליונות הגברית, תוך שימוש במניפולציות שונות ובתכסיסים מתוחכמים.
בנובלה זו ישנו מאמץ גדול להציג את ההרס הנגרם בשל התכתיבים החברתיים והתנגשותם באהבה ובתשוקה הגופנית. הדמות הנשית המרכזית בנובלה מאמצת לה פילוסופית אהבה הפוגעת בכל סיכוי לאהבה מושלמת. פלוריד ואמדור הינם אב-טיפוסים לגיבורים המושלמים. הסיפור מעורר ציפייה לסיפור אהבה, אך מכשיל אותה שוב ושוב. סיפורי
ההפטמרון בודקים בכל פעם מדוע לא יכולה האהבה הנשענת על תשוקה גופנית להתממש. ההפטמרון מציע דגם חדש של זוגיות, המשלב אלמנטים מהאהבה החצרונית ואלמנטים אוונגליסטים.
פלוריד מונעת על פי התכתיבים החברתיים ועל פי מה שמצופה ממנה בשל הפחד להיענש או להיות מגונה. היא מסרבת להתוודות על אהבתה, מתוך הפחד האירוני שבשל כך אמדור יפסיק לאהוב אותה. התפיסה השולטת בה היא שאמדור יחשוק בה רק כל עוד היא מסרבת לו.
במישור נוסף, מתריס ההפטמרון נגד המסכות והצביעות - מה קורה כאשר פלוריד מעמידה פנים במקום להתוודות על אהבתה.
לסיכומו של פרק זה, אציין כי הנובלות היצריות והטראגיות בהן עסקתי, משרתות מטרה כפולה בעבודתי - הן מציגות בד בבד את התשוקה כמאיימת על הסדר החברתי, וכמדרדרת את האדם הפרטי אל התהום. כאן מתבהרת לנו ביתר שאת הביקורת הכפולה של ההפטמרון ושל המחברת: מצד אחד היא מטיפה נגד התשוקה ההרסנית, ומצד שני היא יוצאת
נגד הקוד החברתי שלא השכיל לתעלה לנתיב מועיל וחיובי.
אמצעים ספרותיים לתיאור ההידרדרות המוסרית
יצירתה של מרגריט דה נוואר הינה לפני הכל יצירת ספרות, וכישרונה הגדול של המחברת בא לידי ביטוי בין היתר בסגנון, בשפה ובאמצעים הספרותיים השונים בהם היא משתמשת על מנת להעביר את מסריה. ייחודו של ההפטמרון הוא באופן בו האמצעים הספרותיים חופפים תמיד את הלקח המוסרי שהמספר או המתדיינים מבקשים להדגיש. בפרק זה
אתייחס לאסתטיקה המיוחדת של יצירתה של מרגריט ולתחבולות הספרותיות בהן היא נוקטת בבואה לתאר את התשוקה הגופנית והשפעותיה.
בכתיבתו של ההפטמרון, הפליאה מרגריט לערב יחד ארוטיקה והשקפות מוסריות-דתיות (מן הזרם האוונגליסטי). הפוליפוניה של הדיונים בסופן של הנובלות, מעמידה זו מול זה ערכים שונים, בהם דוגלים המתדיינים אשר מייצגים דעות מגוונות בקשר ליחסים המורכבים בין גבר ואישה. הפוליפוניה, כאמצעי ספרותי בולט ביצירה, מאפשרת
למגוון הקולות להישמע, מבלי להעדיף את האחד על פני השני ובהדגשת ערכו הרב יותר של השלם מסך חלקיו. המתדיינים בהפטמרון מחליפים ביניהם דעות באווירה נעימה ושקטה, לפי מסורת ההומניזם, כמו רוצה המחברת להציג אלטרנטיבה למלחמות הדת העקובות מדם שהשתוללו באירופה של אותה תקופה. הדיונים מועברים בהפטמרון באופן חי
ואמיתי, ומציגים כבר בתוך היצירה עצמה, את התגובות האפשריות לנובלה שסופרה זה עתה, התגובות המצופות מקוראי היצירה עצמם.

האווירה הכללית של סיפורי ההפטמרון הינה אווירת שחיתות וסיאוב אשר פשתה באירופה האינטלקטואלית, בימים של תחילת הרפורמה הדתית ושל המיאוס בהתנהלות הכנסייה הקתולית ובסמכותה הדרקונית. ההידרדרות המוסרית של גיבורי הנובלות מייצגת את התחושה של איבוד הערכים בקרב חברת האצולה הצרפתית. כפי שהזכרתי קודם לכן,
ההפטמרון מותח ביקורת חריפה על המוסר הירוד של בני התקופה וביקורת זו מופיעה בכל סיפור ודיון.
בנובלות רבות בהפטמרון אנו יכולים לזהות את ההידרדרות המוסרית של הגיבורים כמיוצגת באמצעות מטאפורות של נפילה או התרסקות פיזית - הגיבור החוטא נופל במדרגות, נתקל בקיר או בדלת סגורה, נפצע וכואב, במקביל לתהליך השחתת המידות העובר עליו והתרחקותו מדרך הישר.
מרי בייקר טוענת במאמרה כי הדימויים התבניתיים הללו לאורכה של היצירה עוזרים לנו להבין את יחסי הכוחות בין נשים וגברים בהפטמרון, ומאשרים את מורכבותן של התובנות אליהן מגיעה היצירה בקשר ליחסים בין המינים.
רובם של סיפורי האונס בהפטמרון משתמשים בדימויים של דלתות, גרמי מדרגות ופתחים מצד אחד, ומחסומים, קירות וכיסויים מצד שני. פרויד התייחס לחללים צרים ולדלתות כאל סמלים מיניים. הדימויים של מרגריט לחלל לא רק מתאימים למשנתו של פרויד ולדיון העכשווי על תוקפנותו של הגבר, אלא גם משקפים עמדות שהיו נהוגות בימי
הביניים וברנסאנס ביחס להבדל בין פיתוי ובין אונס, ובאשר לחשיבות שבגילוי הכוונה כדי לקבוע אשמה או חפות מפשע.
בייקר עוסקת במאמרה בחמש נובלות המתארות את מעשי האונס עצמם, וכן בשלוש נובלות בהן האונס מוזכר לאחר מעשה. בחמישה מבין סיפורים אלה אכן מופיעים דימויים מהסוג שהוזכר למעלה, בשלושה מופיעים דימויים שונים לדלת ולמדרגות.
בחרתי להרחיב בפרשנותי , תוך הישענות על דבריה של בייקר, ביחס למספר נובלות:
הנובלה השנייה
המספרת היא וואייזי(Oisille) - שמה הוא משחק מילים על השם לואיז, כשם אמה של מרגריט דה נוואר, ונהוג לראות בה את דמות אמה של המחברת, שנודעה כאישה משכילה וחכמה, טיפחה את אנשי הרוח הנאורים והייתה אוצרת הכתר עד שבנה פרנסואה הראשון עלה לשלטון. וואייזי היא הדמות המבוגרת ביותר ומעמדה הרם וגילה מעניקים לה
חוכמה וסמכות על פני שאר החבורה, היא גם מייצגת את הקול האדוק והשמרני יותר מבין המספרים.
נובלה זו הינה אחת מהיחידות בהן אין ויכוח בין המתדיינים על התנהגותה המוסרית של הגיבורה - אשתו של נהג הפרדות, שמתה בהתנגדותה למשרתו של בעלה. השימוש בדימויים של פתחים ומחסומים תומך באופן חד משמעי בתיאור דמותה בסיפור. האישה דוחה את הגישושים של הגבר בכעס, והוא מחליט כתוצאה מכך לקחת בכוח את מה שלא ניתן
לו בנועם. פריצתו דרך מחיצת עץ מחדרו לחדרה של גברתו, כמו האונס שהוא מבצע בה לאחר מכן, היא פלישה אלימה למרחב הפרטי: "הוא שבר לוח עץ שחצץ בין החדר שבו היה ישן לחדרה של האדונית שלו; והפרגוד, גם זה של מיטת אדונו ומיטתה וגם זה מן העבר האחר, של משכב המשרתים, כיסה את הקיר היטב כל כך עד כי לא ניתן לראות את
הפתח שעשה, ותחבולתו לא ניכרה".
השימוש החוזר בתיאורן של המחיצות השונות המפרידות בין החוטא ובין מושא תשוקתו, והדרך שבה הוא מצליח לשבור ולעבור דרך כל המחסומים, מיטיב לתאר את התשוקה המטריפה את דעתו וגורמת לו לדלג מעל כל מעצור מוסרי. מתיאור האונס אנו מבינים כי הגבר באמת דוקר את האישה שוב ושוב בחרבו עד מותה, ורק כאשר היא מוטלת גוססת
וחסרת אונים עולה בידו לקחת בכוח את שלא ניתן לו לפני כן. מתיאור אכזרי ומזעזע זה ניתן להבין כי מרגריט משווה את מעשה האונס לרצח. במקביל לכך שהאלימות אינה משתמעת לשתי פנים, כך גם כוונותיו של המשרת ברורות ומג?נות.
אמצעי ספרותי נוסף החוזר מספר פעמים בהפטמרון הוא הצגת נפילתו הפיסית של החוטא במקביל להתרחקותו מגבולות המוסר. כמעט בכל המקרים, נפילתם של הגברים נגרמת בשל תאוותם לנשים.
תהליך זה בולט במיוחד בנובלה ארבעים ושש (גם כאן המספרת היא וואייזי), בה קורדלייה מכובד סופג בעיטה בבטנו מאשתו של שופט אותה הוא מנסה לאנוס, ומתגלגל בשל כך במדרגות. זוהי נפילתו הראשונה. בהמשך הסיפור הוא אונס נערה צעירה שאמה הטיפשה הפקירה לחסדיו בהאמינה כי זה יטיף לבתה על עצלנותה. גם אל הנערה הצעירה
הוא מגיע לאחר טיפוס של גרם מדרגות תלול, ודרכו הוא גם נמלט לאחר שהצליח לבצע את זממו.
הכומר בנובלה זו מתואר בהתחלה כאדם נעלה ונערץ, כדי להדגיש את הגובה המוסרי ממנו ייפול בהמשך. עם התקדמות הסיפור, מוצג הקורדלייה כמושחת המנצל את סמכותו הדתית לרעה כאשר הוא מנסה לכפות את עצמו על אשתו של השופט, אך גם היא חורגת מכללי ההתנהגות המקובלים כאשר היא דוחה אותו בתקיפות ואף באלימות. כאן ניתן לזהות
ספק ביקורת סמויה גם כלפי האישה, שאינה ממלאה את תפקידה המסורתי כקורבן כנוע וצייתן, ספק הערכה לעמדתה התוקפנית יוצאת הדופן לתקופה.
מוטיב העלייה במדרגות חוזר בשני המקרים בנובלה - הקונוטציה המתבקשת לעלייה במדרגות היא של עלייה בדרגה הרוחנית, אך כאן עלייתו של הנזיר מקבילה דווקא לנפילתו הרוחנית. בפעם הראשונה הוא נכשל ונופל למטה, אך העונש של ההשפלה לא מספיק חמור, מפני שהוא מנסה שוב ואף מצליח.
נובלה זו מאוד צינית, והדיון שלאחריה מעלה את החשד בכל הנזירים והכמרים באשר הם. החבורה מעלה רעיון "לסגור" את כל הכמרים והנזירים אך ורק בתחומי הכנסיות והמסדרים, ולא לתת להם להתערב בחברה כללית, משום שרבים מדי המקרים בהם מנצלים הכמרים את סמכותם לרעה ופוגעים בנשים.
כאן ראוי לציין כי קיימת הבחנה ברורה בהפטמרון בין אצילים המפעילים את כוחם כלפי קורבן נשי וזוכים לעיתים להצדקה מסוימת למעשיהם מצד הגברים שבחבורה, לבין אנשי הדת המגונים באופן גורף על ידי כל החבורה כאשר הם מנצלים את סמכותם לרעה וחוטאים בחטא התאווה הגופנית. גם בייקר טוענת כי ייתכן והאמביוולנטיות ביחס
אל הגברים התוקפניים, נובעת פעמים רבות מכך שהאוהבים מוצאים עצמם כלואים בתוך תכתיבים חברתיים שאינם מאפשרים לאישה לבטא את תשוקתה, ולכן לעיתים, האונס הוא המעשה המצופה מהגבר מפני שרק כך יוכלו לממש את תשוקתם האסורה. סירובן של הנשים מתפרש באופנים שונים מפני שלעיתים האישה נאלצת לסרב כדי להגן על כבודה, בעוד
שבאמת היא חושקת מאוד במחזרה.
בנובלה 46, הנשים המתדיינות מזהירות זו את זו לחשוד תמיד בכל איש דת, מפני שקשה להבחין בין האדוקים באמת ובין הצבועים המתחזים: "...יש לחשוד ברע שיש בכוחנו למנוע אותו, בייחוד אצל אלה הלוקחים אחריות על אחרים; שכן עדיף לחשוד ברע שאינו קיים מאשר ליפול, מתוך אמון אווילי, ברשתו של רע אמיתי. ומעלם לא ראיתי
אישה שיצאה מר?מה מתוך שהתמהמהה יתר על המידה בבחינת דברי הגברים, ולעומת זאת ראיתי גם ראיתי לא מעטות שיצאו מרומות מתוך שמיהרו להאמין בשקר."
בדיון זו מועלה גם נושא "השטן המחופש למלאך" - החוטא הרשע המופיע דווקא בדמותו של שליח האל והדת. מוטיב זה חוזר לאורך ההפטמרון: "... אבל מה אפשר לעשות? שד הצהריים הזה הוא הכי מסוכן שיש. כי שדים כאלה יודעים יפה כל כך להתחפש למלאך האור, שאתה חושש לחשוד בפרצופם האמיתי..."
אשת השופט שהגנה על כבודה באמצעות אלימות, בעודה עוברת על כללי ההתנהגות החצרוניים, מוצגת באור חיובי, מול האישה התמימה שנכשלת בתפקידה להגן על בתה. אלו הן בעיקר נשות החבורה המכבדות את האסרטיביות של אשת השופט, וטוענות כי הנשים לא חייבות ליפול תמיד קורבן לתאוותם של הגברים, אלא יכולות להשתמש בחוכמה
ובעורמה כדי להגן על עצמן. כאן מוצאת ביטוי הדעה לפיה הנשים אינן חייבות למלא תמיד את כל המוסכמות החברתיות, אם אלו יביאו אותן לאובדן. דעה נחרצת זו מוצגת באופן ברור גם בדיונים הנערכים בקרב האצילים לאחר הנובלות העשירית והעשרים ושש, בהן דנתי בפרקים הקודמים.סיכום
ההפטמרון התפרסם כעשר שנים לאחר מותה של מרגריט דה נוואר וזכה מיד להצלחה רבה, למרות שלא נכנס לקאנון הספרותי של התקופה. יצירתה של מרגריט נחשבה אז לספרות משנית, אולי אפילו ל"ספרות זולה".
חדשנותו של ההפטמרון באה לידי ביטוי בשני דברים עיקריים: הלגיטימיות שהוא מעניק להנאה המינית הנשית, והרעיון החדש של הנישואין שהוא מעלה - נישואין בהם יש מקום להנאה המינית בין בני הזוג הלגיטימיים (ולא רק מחוץ לנישואין כמו באהבה החצרונית).
בחיבורי זה ביקשתי לסקור את הדרכים אותן מעלה המחברת להתמודדות עם התשוקה המינית ההרסנית, זאת דרך הנובלות השונות המתארות את נזקי התשוקה ולעיתים אף מובילות אל הדרך הנכונה לתיקון המצב.
ההפטמרון אינו רק יצירה מתעדת המתבוננת בסביבתה, אלא גם כזו המבקשת לשנותה באיזשהו אופן ואף להציע מודל אפשרי של מוסר אלטרנטיבי המבוסס על האוונגליון עצמו ולא על הפרשנות הקתולית לכתבי הקודש. הנובלות הרבות העוסקות בייצוגי החשק, מבקשות למעשה להזהיר את הקורא מפני הסכנות שבתשוקה ולנסות למצוא דרכים מועילות
לניתובה של אנרגית התשוקה הגופנית לאפיקים מועילים והגונים.
נהוג להאמין כי הביקורת החריפה שמשמיעה מרגריט ביצירתה על הקוד החברתי, נועדה לנסות ולשנותו, להגמישו ולהתאימו לתנאי החיים ההולכים ומשתנים בחברת האצולה בצרפת של תקופת הרנסאנס, במקביל לרפורמה הדתית המתדפקת בשער ולסובלנות והשוויון שהביא עמו ההומניזם.
ההפטמרון מבקש להוכיח לנו כי הנורמות החברתיות הנהוגות נכשלו בתפקידן, משום שאינן מצליחות לשלוט בתשוקה הגופנית ולאפשר לה קיום מכובד בחברה מתוקנת. הנזקים הרבים והטרגדיות שמעוללת התשוקה מצביעים על כך כי יש לשנות מן היסוד את תפיסת החשק ולאפשר מימוש של האהבה בתוך המסגרת של הזוגיות הלגיטימית, אחרת כל מקרה
של תשוקה גופנית או אף של אהבה טהורה ואמיתית ייגמר באסונם של כל הנוגעים בדבר.
הדיונים שלאחר כל נובלה מתקשרים ברובם לדיון הכללי על תקפות הקודים החברתיים ומדגישים את כישלונם בניתוב התשוקה אל המקום הנכון. התשוקה, על היבטיה השונים וההתרחשויות להן היא גורמת, מוצגת ביצירה באופן דיפרנציאלי ומגוון, זאת באמצעות הפוליפוניה הייחודית שיצרה מרגריט. כל אחד ואחת מן המתדיינים מייצגים השקפה
מסוימת על התשוקה הגופנית ככלי הרסני לרוב, אך גם רצוי לעיתים.
מרגריט, בדרכה המתוחכמת והמענגת, מותחת ביקורת נוקבת על החברה האצילית המחויבת לכלוא את התשוקה המינית, ומאלצת אותה להתפרץ בדרכים עקיפות ומזיקות. רוב גיבורי הנובלות מוצגים באופן זה או אחר כקורבנותיה של התשוקה הבלתי-נשלטת, אם כחושקים ואם כנחשקים. הדיונים שלאחר הסיפורים המשעשעים והמזעזעים לסירוגין,
חושפים לפנינו דיון מרתק באשר ליחסים שבין המינים.

ביבליוגרפיה
1. דה נוואר, מרגריט. ההפטמרון. תרגום מצרפתית והערות: בסוק, עידו. עריכה מדעית ומבוא:
קופרטי-צור, נדין. הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
2. Baker, Mary J., "Aspects of the psychology of love in the Heptameron",
In: Sixteenth century journal, Vol.19, No.1 (Spring 1988).
3. Baker, Mary J., "Rape, attempted rape, and seduction in the Heptameron".
In:Romance Quarterly.0883-1157, August 1, 1992, Vol. 39, Issue 3.
5. Kritzman, Lawrence D., The rhetoric of sexuality and the literature of the French Renaissance. Cambridge: Cambridge University Press, 1991. pp 45-56.
5. Regosin Richard, "Death's desire: Sensuality and Spirituality in Marguerite de Navarre's Heptameron. The John Hopkins University Press, 2001. MLN116
(2001):770-794.
6. Thysell, Carol, 1998. "Gendered Virtue, Vernacular Theology, and the Nature of
Autority in the Heptameron". University of North Carolina at Wilmington. In: Sixteenth Century Journal. Spring 1998, No.29(1). pp 39-53.
לקריאה נוספת:
8. Baker, Mary J., "Friendship revisited: Heptameron tales 10, 21, 15 and 70.
In: Romance Quarterly. Winter 2001, 48 (1): 3-14.
9. Ray, Ingrid Nilima, "Narrating desire/desiring narrative in Marguerite de Navarre's Heptameron". University of Washington, 1999. UMI Microform 9952887.
10. Rigolot, Fran?ois, "Magdalen's Skull: Allegory and Iconography in Heptameron 32". In: Renaissance Quarterly. Vol.47, No.1, Spring 1994. pp 57-73.
קופרטי-צור, נדין. מתוך המבוא להפטמרון, תרגום מצרפתית והערות: בסוק, עידו. הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.
עמ' 11-32.
Thysell, Carol, 1998. "Gendered Virtue, Vernacular Theology, and the Nature of Autority in the
Heptameron". University of North Carolina at Wilmington. In: Sixteenth Century Journal XXIX/1
Thysell, Carol, 1998. Ibid.
קופרטי-צור, נדין. 2005, עמ' 27.
Kritzman, Lawrence D., The rhetoric of sexuality and the literature of the French Renaissance.
Cambridge: Cambridge University Press, 1991, p.40.
Kritzman, Lawrence D., 1991. Ibid, p.45.
Kritzman, Lawrence D., 1991. Ibid, p.46.
Thysell, Carol, 1998.

קופרטי-צור, נדין. 2005, עמ' 31.
דה נוואר, מרגריט. ההפטמרון. תרגום מצרפתית והערות: בסוק, עידו. עריכה מדעית ומבוא: קופרטי-צור, נדין.
הוצאת כרמל, ירושלים, 2005.עמ' 58.
שם, עמ' 59.
טרם הדיון בפרק זה, אבקש להסביר כי הקוד האצילי עסק בעיקר ביחסים שבינו לבינה, בהגדירו מהם כללי
ההתנהגות הנאותים עבור הגבירה ההגונה והאציל הישר, ובכל אופן להיבט זה של הקוד החברתי אני מתכוונת
בדיון שלפנינו.
Thysell, Carol, 1998.
עם זאת, טוענת Thysell כי ניתן להבחין בכך שחלק ניכר מהדיונים מבוסס על דעותיהם של הרפורמטורים באותה תקופה (כשקלווין ולותר בראשם).
ראה תיאורי את הדיונים על מהות המוסר האנושי בפרק הקודם.
Kritzman, Lawrence D.,1991.
בניתוחו של קריצמן את הנובלה העשירית אעסוק בפרק הבא, בהקשר של התשוקה כמובילה להרס עצמי.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 82.
ההדגשה שלי.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 83.
שם, עמ' 417.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 70.
שם, עמ' 71.
Regosin Richard, "Death's desire: Sensuality and Spirituality in Marguerite de Navarre's
Heptameron. The John Hopkins University Press, 2001. MLN116 (2001):770-794.
Ennui - שעמום, או שיממון, שבלשון התקופה נחשב שווה ערך לדיכאון.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 254.
שם, עמ' 245.
על נטייתם של האוהבים המאוכזבים להצטרף למנזר או לפרוש מחיי החברה ראה מאמרה של Mary J. Baker:
"Aspects of the psychology of love in the Heptameron", in: Sixteenth century journal, Vol.19, No.1 (Spring 1988).
Kritzman, Lawrence D.,1991.
קופרטי-צור, נדין. 2005, עמ' 26.
שם, עמ' 18.
Baker, Mary J. "Rape, attempted rape, and seduction in the Heptameron". Romance Quarterly.
0883-1157, August 1, 1992, Vol. 39, Issue 3.
Baker, Mary J., 1992. Ibid.
בנובלות 2, 10, 22, 4, 62, מתואר מעשה האונס, ובנובלות 23, 46, 48, מוזכר האונס לאחר שכבר נעשה.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 60.
Baker, Mary J., 1992. Ibid.
דה נוואר, מרגריט. עמ' 355.
שם, עמ' 355.
26

תגים:

אמנותיים · אמצעים · המאה · ייצוגים · סופרות · ספרות · ספרותיים · צרפתיות · צרפתית · רומנטיקה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ייצוגי התשוקה ב"הפטמרון" מאת מרגריט דה נוואר", סמינריון אודות "ייצוגי התשוקה ב"הפטמרון" מאת מרגריט דה נוואר" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.