דמות הגיבור בפואמות של יל"ג, ביאליק ואלתרמן

תקציר העבודה:

דמות הגיבור בפואמות של יל"ג, ביאליק ואלתרמן

תוכן עניינים
מבוא
פרק ראשון: הגיבורים בפואמות של יהודה ליב גורדון
פרק שני: הגיבורים בפואמות של ביאליק
פרק שלישי: גיבורי הפואמות של נתן אלתרמן
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא

עבודתי תעסוק בדמות הגיבור בפואמות של יל"ג, ביאליק ואלתרמן.
שלושת היוצרים מהווים מעין שושלת ספרותית, המייצגת שלוש תקופות רבות
תהפוכות בהיסטוריה החדשה של העם היהודי. חשיבותן של היצירות וחשיבותם של
הגיבורים, בכך שהם אמורים לתת לנו תמונה על הלך הרוחות האקטיביסטי בימיהם
של שלושת היוצרים הנ"ל.

הראשון ברשימה הוא יהודה ליב גורדון (להלן יל"ג), יליד 1831, בן תקופת
ההשכלה. הוא התגלה כברוך כשרונות בתחומי העיון וההגות. יל"ג לחם למען
ההשכלה וליתר ליברליזציה בדת, כאשר נושאים אלה תפסו מקום מרכזי ביצירתו,
בשילוב יסוד סאטירי. הוא התגרה בדת ובמימסד הרבני ובמקום לשקוע בספסלי בית
המדרש, ניצב לפני שאלות הדת והחיים, שתבעו ביתר שאת את פתרונן. יל"ג, שנאלץ
להתמודד עם המימסד הרבני מחד וראה בדת ישראל האמיתית את חידוש לב האומה
וחייה ולא התרחקות מן החיים ומן הטבע, כפי שראה במציאות ומאידך, האמין כי
לא יוכל עם ישראל לשבת בגולה מבלי להתנתק מהשפה המקומית, הרי שגישתו
הבסיסית היתה שהאומה זקוקה לאדמה משלה (פיכמן, .1956:(XII-XV
בגישותיו אלה ראה יל"ג מעין חזון נבואי, שלימים יקראו לו בודאי חזון ציוני,
וגורלו שנאסר על ידי הבולשת בליטא, הוגלה וחזר מגלותו בתחושה כי נסתלקה
השכינה משיריו. עם זאת, הצליח ליצור את הפואמה "צדקיהו בבית הפקודות",
שהיתה מעין שחזור איכותי של הימים בהם כתב את "קוצו של יוד". ((XVI-XVII
מול יחסו לדת המימסדית, ראה יל"ג את הבשורה הלאומית ועל כן, גם גיבוריו
מהווים סמלים הנעלים מעל הרובד הארצי של כלל האנשים. הגיבורים מייצגים
ערכים ומעלות האמורים להוות ציון דרך לקורא. בעבודתי אעסוק בפואמות "קוצו
של יוד", ו"צדקיהו בבית הפקודות" לשם הצגת דמותו של הגיבור ביצירתו של יל"ג.

בעוד שירתו המוקדמת של ביאליק מלאה קינה ושטופת דמעות, בעודו כפוף ראש
ועני, ניצב "על סף בית המדרש" ומשם הוא ממשיך אל שירת "המתמיד", העומד על
המשמר עד בואה של משמרת אחרת. שנה קודם מותו של יל"ג, מתחיל ביאליק
תקופה שתחילתה בקץ ההשכלה והמשכה עם תחיית העם. מאז "המתמיד" עובר
ביאליק אל שירת הגורל של האומה ב"מתי מדבר", המתפרסמת ב1902-. זו תקופה
בה מייחלים לנוף קדומים ושנהבי בראשית, וכבר קיימים רעיונות של מעפילים
ותקומה. מ"מתי מדבר" ממשיך המשורר בנבואת הזעם, אותה ניבא לעמו ב"עיר
ההרגה" (שם: XIV-XVI). ביאליק כאמור הגיע ארצה ב1924-. שיריו מ1903- ו ,-1904
שעסקו בגורלו של העם היהודי ב"עיר ההרגה" וכן בצמאונם של חיילי הצאר הרוסי
לדם יהודי.

נתן אלתרמן התערה בעיר וחווה את ימי הכיבוש הבריטי, את התפתחות התנועה
החלוצית, את מאורעות תרפ"ט וכתלמיד גימנסיה הרצליה, אף זכה להכיר את אבות
הציונות כסוקולוב, ויצמן, אוסישקין וכמובן, חיים נחמן ביאליק.
בעבודתי אתרכז במספר שירים מ"שמחת עניים" וכן ב"שירי מכות מצרים".
הגיבור ביצירות אלו נע בין הגיבור הפשוט, הנמצא בהאחזות בנגב, הנערה שנהרגה
בעת שטיפלה בעולים החדשים ועד הדמויות המפוארות והמלכותיות.

בעבודתי ארצה לטעון, כי שלושת המשוררים בהם אעסוק, הינם מייצגי ההוויה
היהודית בתקופתם והפואמות שלהם הינן מעין מראה של ההתרחשות המרכזית
בקרב העם היהודי באותה תקופה. הגיבורים בפואמות שאציג, אמורים, לטענתי,
לסמל את המוטיב המרכזי באותה תקופה היסטורית, בהן עוסקות יצירות אלו.

מקורות:

יום-יום ידל חפר, ירזה צרור כספו,
האורות חרבות, הסוסים נמכרו,
תם כסף הנוסעים ושכר המספוא...
ובאין פרנסה מה יכול עוד לעשות תלמיד חכם, כאשר על כל פרנסה יהודית, כמו שמש ושדכן יש עוסק אחד ושבעה מובטלים. בעוד הלל הבעל נוסע, פתחה בת-שוע חנות מכולת מכסף שהשיגה בעבור תכשיטיה שמכרה. הילד כבר בן חמש ועל פי חשבון פשוט, הבעל נעדר כבר כשלוש שנים. אם נצא מנקודת הנחה כי נכנסה להריון ביום חתונתם, הרי
שמקץ שנתיים ורבע מאז לידתו, פסק לרדת "המן" והבעל יצא לדרכו.
בת-שוע מפליאה בחינוכו וממלאת את תפקיד האב והאם גם יחד וכבר מכנים אותה כולם "העגונה". "ותחת היותה סמל הקנאה בעלומיה/ היתה למנוד ראש עתה בין רעותיה."
כאשר מתחילות הלשונות הרעות לפרוח, גם רוע הלב מתחיל להתגלות בחופשיות והנה כבר מספרים שהלל, בעלה, נשא לו אשה אחרת וכעת גם חפר, שנתן לה לפחות תמיכה מוראלית, מת כששמע שמסילת ברזל תעבור בעיר. ובעיר אלמן שהגיע מהגלות, כי קודם שנקרא פאבי היה שמו פייביש וכאיש ההשכלה עובד אצל אדוניו, איש נוצרי, בפקידות
וכאשר הגוי ראה את חכמתו, מינה אותו כמנהל עסקו וכאחראי על עובדיו.
פאבי אדם משכיל ואינו מבטל את עיתותיו, אלא הוגה בספרים ומחבר.
מול פתח ביתו הוא רואה אשה צעירה ויפה היושבת בחנות, מאירה פנים לכל מי שנכנס לחנותה. הוא אינו רואה גבר וכאלמן מתעניין בנערה.
"וישאל: 'מי זאת האשה ההגונה?'/ ויענוהו: 'היא בת-שוע העגונה!"
בלילות עומדת דמותה של בת-שוע מול עיניו של יוסף פאבי והוא פוקד מידי פעם את חנותה. והנה, רואה בת-שוע כי יש אדם המדבר אתה כבן- אדם ולא בזלזול ורוע לב ושואל על חייה ועל גורלה. היא מספרת לו כי השמועות אומרות שבעלה שוכן בעיר ליוורפאל שבאנגליה. לפאבי, החפץ לסייע בעדה, מכר באותה עיר והוא מבקש ממנו במכתב כי
ימצא את הלל בן עבדון מפרעתון ויבקש ממנו לשלוח לאשתו ספר כריתות, בתמורה לחמש מאות כסף שישלם לו. כמובן שדבר זה לא סופר לבת-שוע, אך הגט, בשעה טובה, מתקבל, כפי שמבשר הטלגרף והוא בא מאושר לבשר לה כי שחררה מעגינותה ואף לבקש את ידה.
כמובן שמהפך זה גרם שוב לבת-שוע לפרוח כתומר. השניים המתינו לבוא השליח עם גט הכריתות וכבר היו מלאים תכניות לחינוך הילדים ולחיים משותפים והעיתונים בינתיים בישרו כי אניית הסוחרים בעלת השם האלגורי "נחש עקלתון", בה היה אמור להפליג בעלה-גרושה, נטרפה וכל קהלה אבד בים.
והנה מה רב המזל שהספיק בעלה ליתן את הגט ולא נותרה עגונה לעד, אך אל לנו לשמוח. השמחה עוד מוקדמת וקטני רוח ורעי לב ידאגו להשביתה. אין אלה הימים בהם היתה התורה אור ולא קרדום בו לחפור. פעם היו מתי מעט גאונים בכל דור והם שהובילו את העם בדרך הישרה. אך כיום, קיים הרב ופסי, אשר:
על ממון ישראל עינו לא תחוס,
דרך שלום לא ידע, חמלה לא זרה:
ידע רק חרוב והחרם, הטריף ואסור:... (שם: קלח)
ואותו רב נבל, אשר בקיאותו רבה בפוסקים וגמרא, בא לבדוק את הגט שהתקבל, בשעה טובה, ושני דייניו פוסקים כי הכל כהלכה ואין כל פסול, אך הרב ופסי מגלה כי הגט אינו כשר והשם הילל כתוב בו בלי י', חסר. שני הדיינים אמנם הכשירו את הגט על פי "האר"י" וכן על פי "בדק הבית", אך רב ופסי מצא פסק דין ערוך ופסק כי הגט
פסול.
פסק דין זה הפך את האשה סופית לעגונה וגם לפאבי לא נותר אלא לחרוק שן. באותו יום לקתה בת-שוע בקדחת וכל העם חרד אליה וניסה לסייע לה ברפואות אליל.
מקץ שלושה חודשים מתאוששת העגונה-אלמנה ופאבי טוב הלב מציע לה לכלכל את מחסורה בסתר, אך היא מסרבת בתוקף. מקץ שלושה חודשים עזב פאבי את העיר וישראל: "רחמנים בני רחמנים בת-שוע שכחו,/ כולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו." (שם: קמ) ורק חובשי בית המדרש ויושבי הקרנות עוד זכרו אותה וברוע ליבם והמירו את שמה ל"אשת-
איש", כרמז על כך שהלכה כאשת איש להינשא ואת פאבי-פייביש כינו "ויי-ביש".
כאשר המסילה כבר פעלה והרכבת עצרה בשער העיר, ראו אשה יפת תואר שחייה התאכזרו אליה והיא לובשת סחבות ולמרות צעירותה שערה לבן.
מי את, עלובת הנפש, ומה חייך?
פנייך יעידו כי לא לכך נוצרת!
האלוהים אם אנשים היו בעוכרייך
כי באת עד הלום, כי כה השברת קדרת?
- לא, אנשי חסד, לאל מעול חלילה! (שם: שם)
ומסיימת בכך כי כמעט וההצלחה האירה לה פנים, אך קוצו של יוד הרגה. בשיר זה זועקת העוולה של היהדות הדתית הקטנונית. הנה עיר שבה כולם יהודים, המוגדרים שומרי תורה והרוע המפעם באנשיה הורס את הגיבורה הנפלאה, החל מצעירותה, בה שודכה על פי רצון אביה לאותו הילל וסופו של דבר שנותרה עגונה אומללה בגיל צעיר. גם
צדיק אחד בסדום לא יכול היה לסייע לה, כיוון שהרוע גבר. הפואמה הינה סיפור טראגי של הגיבורה, אשר לכאורה כל העולם היה אמור להיות פרוש לפניה, אך סופו של דבר, שנותרה בעגינותה.
"צדקיהו בבית הפקודות"
הגיבור בפואמה זו פשע בכך כי לא היה מוכן למקד את עיסוקו בהוראותיו של הנביא ירמיהו, אשר עוסק בשבת ולא בבטחון. מסביב הארץ אויבים ובעת שכזאת אין לו לירמיהו מה לעשות מלבד לקרוא לעם לשמור את השבת?
יל"ג הבין כי אותה צדקנות רבנית, אשר ניתן היה לראות את הרוע שבה ב"קוצו של יוד", לא תציל את ישראל משפלותם בגולה ולא תגרום לכך שתהיה להם מדינה. גם דמותו של צדקיהו המלך, היא דמות טרגית.
האויבים צרים על הארץ, מלכותו מתמוטטת, בניו הומתו בדרך אכזרית ועיניו נוקרו. דמותו הטרגית של צדקיהו היא התוצאה האלטרנטיבית לעצמאות מדינית. מול צדקיהו עומד ירמיהו, כפי שמול החלוציות הציונית עומדת העדה החרדית ומחכה שהשם ילחם לנו ואנו נחריש.
מצד אחד, מקפידים על קוצו של יוד ומהצד השני, מפיל אותו קוצו של יוד שני בתים בישראל. גם ביתו של פאבי וכמובן, ביתה של בת- שוע. אצל צדקיהו מפיל אותו קוצו של יוד, אותה שמירת שבת, הדוחה מצב מלחמה, את כל מלכות ישראל.
הגיבור של יל"ג הוא גיבור טרגי. הוא אינו גיבור טרגי בגלל שזה גורלו המולד, אלא בגלל הטמטום הפונדמנטליסטי. הפרשנות התורנית היא סלקטיבית וראוי להחמיר בה ככל האפשר, מבלי להביט אל המחר.
יתרה מזאת, אין זו היהדות במיטבה, בנוסח "פרקי אבות" או כבית הלל. זוהי יהדות הנוהגת איפה ואיפה, כפי שבעבר טענו רוב רבני סלוניקי כי העשירים שווים יותר מדלת העם.
מימסד דתי זה, אשר בגינו חרב עדיין הבית, הוא המימסד שכובל גם את האשה היהודיה וממשיך את חדלונו של העם, כאשר גיבוריו של יל"ג, בת-שוע וצדקיהו, מסמלים את הצד השפוי והבריא שרוצה לחיות ואינו מעוניין ליפול במלכודת קוצה של יוד.
ממול נמצאים הגיבורים השליליים, עסקני הדת למיניהם. אין להם בעיה לגזור כליה לא על אדם, לא על משפחה ולא על כלל האומה.
בעבור קוצה של יוד ניתן לקבור משפחה ובעבור שמירת השבת ניתן לשחוט את העם כולו.
יל"ג משרטט בדמויות גיבוריו החיוביים את דמותה האידיאלית בעיניו של מדינת ישראל העתידית. במדינה זו לא ניתן עוד יהיה למכור את האשה לבחיר לבבו של אביה ולא להעמיד את השבת לפני הבטחון הלאומי.
גיבוריו של יל"ג הם הסדין האדום המונף בכל עת מול עיניה של הציונות המתחדשת, כאשר סיפוריהם מתריעים שוב ושוב מחורבן שלישי.
נקודה מעניינת שארצה עוד להעלות בסיום הפרק על יל"ג היא ההתייחסות האמביולנטית לדת ולאמונה. הדבר בא לידי ביטוי אצל שני גיבוריו, אך ביחוד אצל בת-שוע, שאינה מוכנה להטיל את האשמה על מצבה באלוהים וניתן להבין מכך את ההפרדה בין עסקני הדת, שהם בני עוולה לבין האלוהים, המסמל את הטוב.
פרק שני: הגיבורים בפואמות של ביאליק
ביאליק (1959: רנא) ברשימתו "שירתנו הצעירה", מתאר באודסה לפני תשעים שנה את הדור שיניף למעלה את דגלי ישראל הזנוחים.
"ולא מחולשה לא יעזבו אותנו, אלא, אדרבא, מרוב כח ומשפעת בטחון ואמונה. כימי עולם וכשנים קדמוניות... ...ואם נגזר גזירה על דור אבותם לנפול 'במדבר הגדול והנורא' - בתוך ילדיו יפול. אלה הרי לא יעזבו את מיטת אביהם לבדה ואת עצמותיו לא יפזרו בערבות ציה." בהמשך לנבואת הזעם של יל"ג כנגד המימסד הדתי והצורך בצבא
איתן, בו מתאר יל"ג את גורלו של צדקיהו והמחלוקת בינו ובין הנביא ירמיהו, על פי המקור האחד, תיאורי המקרא, עליהם נסמך כעל עדות היסטורית, ובמונולוג של צדקיהו הודגשו בבירור דיעותיו של המשורר המשכיל הלוחם בדת, לא הסתפק יל"ג בכל אלה והציג במקביל למאבק בעלילה המקראית, גם את מאבקי ההווה בהערות שצירף לפואמה
ובציינו כי החל לכתבה בעת מאסרו.
ביאליק לעומתו, ב"מתי מדבר", לא הציג כל סימנים מזהים של הדובר ומציאותו. בהעדר הבעה סובייקטיבית באמצעות דובר או גיבור, בחר ביאליק בעלילה סמלית, שבמרכזה נמצא גיבור קולקטיבי, ללא כל רמזים לעולם המציאות של המשורר.
הדמויות הן אלגוריות. השורות הפותחות הן:
לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה,
לא כבוד הבשן ומבחר אלוניו שם נפלו באדיר-
על יד- או עליהם הקדרים מוטלים בחמה ענקים,
בין חולות המדבר הצהובים כאריות לבטח ירבצו.
מלכתחילה בולטת ההשוואה לכפירים ולאלוני הבשן. אמנם הפתיחה היא בשלילה ועל כך טוען האפרתי (תשכ"ח: 95) כי שני דימויי השלילה שלפנינו מצביעים בעקיפין על תכונת העוצמה של מתי המדבר הרובצים בין החולות, כשהם כאילו אומרים: אין אלה כפירים ואין אלה אלונים שנפלו, אך בגלל מימדיהם העצומים ניתן היה לטעות בהם
ולהחליפם באלונים מוטלים או בכפירים רובצים.
מהמכלול האפי, המופיע בשיר ובו מופיעים בנוסף לכפירים, הלבאים ואלוני הבשן גם פתן הנמר והארי שיזנק, אנו מוצאים מדד להשוואה. אם הגיבורים אינם מוגדרים באופן ברור, הרי ניתן לראות מול מי הם עומדים. ואכן, קיימים הגיבורים והם אף מכרזים על כך:
אנחנו גיבורים! דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!
ידינו לבדה, ידינו החזקה
את כובד העול מעל גאון צווארנו פרקה. (ביאליק, 1959: צד)
לחובר (תש"י: 399) רואה את היחס השונה במקורות לדור המדבר
בתפקידי הדור ומעשיו הגדולים, ששונים מאוד זה מזה. בעוד דור המדבר יצא ממצרים המדברה בעקבות משה שליח האל, והיה דור חלוצי שאימרתו היתה "הננו ועלינו" (במדבר, יד, 40) וכל אנשי המלחמה מתו בדרך בצאתם ממצרים, הרי שהפואמה "מתי מדבר" מבוססת על האגדה של רבה בר בר חנה, על דברי ירמיהו (ב, 2) "הלוך וקראת באזני
ירושלים לאמור: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מכיוון שאחרים באים בזכותם, הם על אחת כמה וכמה שזכאים ומסופר אצל לחובר (תש"י: 400) על רבה בר בר חנה שהתערם על ר' עקיבא, אשר הוציא את דור המדבר מכלל ישראל שיש להם חלק בעולם הבא. והעלה על נס את דברי ירמיהו [שבניגוד לפואמה
של יל"ג מופיע כאן כדמות חיובית], אשר חזה את מתי מדבר בדמות ענקים. לחובר (שם: 400-401) מייחס את הקירבה הנפשית של ביאליק לאותו מיתוס של דור גיבורים, והרחיב את מושגו ב"מתי מדבר האחרונים" ל"מדבר העמים", שהיה מושג נהוג בימי "חיבת ציון" להשתמש במדבר שבו נדדו בני ישראל לפני בואם לארץ, כמשל לארצות הנדודים
של ישראל בגלות האחרונה ובדור המדבר ביחס לבני הדורות האחרונים בגולה.
"מתי מדבר" הינם גיבורים ערטילאיים מבחינת שם ומראה. אין להם זהות, מעין "חיילים אלמונים". אלה החיילים האלמונים שכנראה בעתיד יומשלו בשירו המפורסם של אלתרמן ל"מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינה ליהודים.
גיבורי המדבר הם העם היהודי, ומבחינה זו קיים גם דמיון מסוים בין הדמויות המוגדרות משהו של יל"ג, כבת-שוע וצדקיהו, המייצגים את כלל ישראל שמאס בגלותיות הדתית ומסמלים את הרצון למהפך. כך גם אותם מתי מדבר, שבחרתי לראותם כחיילים אלמונים, כאלה ששוכבים על הגדר ועליהם עובר העם כולו. הם הגשר שבין הגלות לגאולה.
שוב מופיעה דמות שלכאורה אמורה לקלל, הלא הוא הישיש הערבי והנה, כמעשה בלעם, רצה לקלל ויצא מברך.כאשר הערביים ששומעים אותו "ויראת אלה על פניהם", נאלמים דום אל מול האגדה העתיקה.
דווקא הערטילאיות והמסתורין שאופפים את מתי המדבר, גורמים לתחושה של מעמד אירוטי. בעת קריאת השיר איני יכולה להימנע מלספוג אסוציאציות מסרטים כ"עשרת הדברות", "צילו של ענק" והצגת גור האריות התינוק בפני החיות הכורעות בהכנעה ב"מלך האריות".
נתן (1986 :35) מציינת את הערתו של ברנר בדבר הקשר של "מתי מדבר", לפרגמנט דור המדבר של יל"ג, אך יתכן, לטענתה, כי לרעיון לבחור באגדה התלמודית על מתי מדבר, קיים גם מקור השראה נוסף והוא עיבודו הספרותי של זאב יעבץ לאגדת מתי המדבר בספרו "שיחות מני קדם", שראה אור בורשה בשנת תרמ"ז והתקבל בהתלהבות. אגדה זו
מספרת על תייר שנדד במדבר והגיע למקום בו שכבו מתים לפני השם, לא ששמעו בקול מוציאי דיבת הארץ. כולם שכבו על גבם כשידיהם ורגליהם נטויות לאורך קומתם ורק אחד מהם שכב כשברכיו מורמות וברווח שהיה תחת ברכו, עבר התייר על גמלו ובידו הרומח ומרוב מקום שהיה, לא נגע כלל ברגל. התייר ירד מעל הגמל, כרת את כנף המעיל
מאחד המתים כדי להביאה לחכמי עירו, אך הגמל מאן להמשיך עד שעבר איש זקן והבהיר לו כי אין לקחת מאומה מיד המתים. ואכן, מופיע גם סיפור הציצית בפואמה "מתי מדבר". (ביאליק, 1959: צה) בדבריו של הישיש המספר מעשה בערבי שנטל חוט אחד מציצית ויבש כל גופו, עד שהחזיר את החוט.
נתן (1986: 64) רואה ב"מתי מדבר" את השפעת "אפוס הגיבורים" הרוסי. היא רואה את תיאורם של מתי מדבר כ"מחנה גיבורים" באפוס וכן הקבלות בין הרובד המיתי של עלילת מרד הגיבורים המתגאים בעונשם, לבין קבוצת אפוסים שבהם מופיעות עלילות דומות. כדוגמה היא מציגה תקבולת שוללת בפתיחת "אפוס הגיבורים", כפי שמופיעה בפתיחת
"מתי מדבר": "לא אבהק מתאבק בשדה,/ לא ענן מתרומם מן הים/ לא ענן סערה מתקרב,/ לא ברק מאיר מאותו ענן..." כן מביאה נתן דוגמאות נוספות ורואה במילת השלילה "לא", בראשי השורות כלי להבדלה בין התרשמות ראשונית וביטויה המטאפורי לבין הסיטואציה הממשית, או כהגדרתו של רומאן יאקובסון: "להכחיש את המצב המטאפורי לטובת
המצב העובדתי".
להערכתי, חיות הטרף המקיפות את המחנה, כמו האריות, הנמרים, השרף וכו', מאדירות את דמות הגיבורים, היינו מתי מדבר, ויוצרות גלוריזציה, כפי שהאריות מסמלים את עוצמת חצר המלך שהם יושבים בפיתחה. ניתן גם להשוות אותן חיות טרף ופתנים המופיעים בפואמה לדניאל בגוב האריות וכן לאגדות על יוסף שהושלך לבור הנחשים ותמיד
יצאו מכך בשלום. מבחינה זו קיימת הקבלה בין "מתי מדבר" כחלק מרצף בין-דורי של עם ישראל, אשר גם חיות הטרף לא יכלו לו.
"בעיר ההריגה" מופיע פעמים רבות המונח "בן אדם", המוכר לנו מספר יחזקאל. לחובר (תש"י: 430-431) רואה בביטוי זה מעין התחלה של ספרות אפוקליפטית ישראלית, שבה מציאות ודמיון מעורבים אך אינם עולים בקנה אחד והם אמביולנטיים זה לזה. "בעיר ההריגה" הינה פואמה שמניחים כי נכתבה על חורבן קישינב. (שם: 3429) גם כאן
אין גיבורים דומיננטיים, אלא מתים. ובעצם, הגיבור המרכזי הינו המשורר-הנביא, הנושא את נבואת הזעם ובמידת מה גם את התקווה.
כנביא זעם מרשה לעצמו ביאליק להשתמש במוטיבים רבים מתוך המקורות השונים ואף שפתו תנ"כית יותר בקבלו את ההוראה "אל - תיבדל מתוך עדתם,/ האמן לנגעי ליבם ואל-תאמן לתחינתם;". (ביאליק, 1959: צז) ההמונים אינם מצטיירם כגיבורים, אלא כאומללים ופליטי חרב. ביאליק, כנביא, מפריד את עצמו מכלל העם הגלותי, מתוך קריאה
שאם לא ייטיבו דרכם, הרי שאין לו עוד דרך להתמודד איתם ועל כן גם לא יהיה חלק מהם.
גם פיכמן (1959: (xvi-xvii מציין כי לקול עצמו, לנגינת עצמו, לא הגיע אלה בשירת "בעיר ההריגה", באותו חזון אימים גדול שחזה המשורר לעמו ביום פקודה. יחד עם זאת הוא מציין, כי תאריך לידתה של שירה זו הוא אולי התאריך החשוב ביותר בתולדות השירה העברית החדשה, ויתכן כי כוונתו לסגנון התנ"כי שהוביל אותנו צעד נוסף
לעבריות של השירה היהודית במזרח אירופה.
אמנם גם יל"ג כתב שירים עבריים, אלא שבשיר זה נעשה צעד משמעותי לכיוון סגנון הנביאים, לא רק באזכורם אלא גם בשפתם. לפיכך, מתקדם ביאליק לכיוון המטרה שתמיד חתר אליה, והיא השרשת העברית. מטרה זו, מזכה אותו לעניות דעתי, להיות גיבור השיר תחת איצטלת הנביא. מבחינה זו גיבור "בעיר ההריגה" משמש כעין הנביא הדן את
דור המדבר ומזהיר את ממשיכיו.
פרק שלישי: גיבורי הפואמות של נתן אלתרמן
לוי (1985: 53) רואה כיצד אלתרמן רתם את ערגתו של מתו-החי מ"שמחת עניים" לעגלה אידיאולוגית, שלימים גולגל בנערה והנער המצהירים: "אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים". לוי (שם: שם) רואה בהצהרה זו תפיסה פאשיסטית, אשר מביעה המטאפורה שבה הנער והנערה אינם נושאים מגש של כסף, אלא הם עצמם המגש, כלומר
תפיסה זו רואה את ערכה של המדינה מעל ערכם של מי שלחמו עבורה.
אלתרמן, שהיה מעורב בהויה הפוליטית של היווצרות המדינה והגיב ביצירותיו על מוראות השואה ועל דברי ימי המדינה, השתמש במטאפורות ומוטיבים תנ"כיים כדי להעמיד זה מול זה את החורבן והתקומה, את המשמידים והקורבנות ואת הקורבנות ויורשיהם.
"שירי מכות מצרים"
הפואמה מתחילה במילים:
נו-אמון, מברזל ציריך
שערים נתלשו בילל
ותבואנה מכות מצרים לעשות בך שפטים בליל. (אלתרמן, תשי"ד)
המושגים בהם השתמש אלתרמן הינם מושגים מיתולוגיים ממצרים העתיקה, אשר היתה צורר ואויב מרושע של העם היהודי ואותה משווה אלתרמן לגרמניה הנאצית. מכות מצרים שהטיל האל על הצורר המצרי, אנלוגיות לאותם שפטים שעשו בעלות הברית בגרמניה בסיום מלחמת העולם השניה.
כרמל-יונתן (1994: 4) מוצאת ב"שירי מכות מצרים", בעקבות דבריו של נתן זך, שערך את ההשוואה, פניה לגרמניה הנאצית, אשר אפרם של חפים מחטא התערב ברוח "עם אפרן של בירות כל דור".
בדיון בפואמה זו מתעוררת השאלה מי בעצם הגיבור המרכזי. ניתן לראות בעצם המכות את הגיבורות האלגוריות, אשר מופיעות ונושאות נקם כנגד הצורר. מאידך, קיים נו-אמון, מיתוס קדמון המופיע בספרי המקרא ובשורתו נעה בין אנושות הנמצאת במצור, כפי שהיו יהודי מצרים וכפי שנכלאו בגטאות ובמחנות הריכוז יהודי אירופה, לבין
סמל לחורבן מיקרוקוסמי קדום, המשמש מראה ליצר ההרס העצמי של האנושות: "בין קדומי סיפורי מורשת/ סיפורך המנודה לוהט./ כדלקה רחוקה מגשת/ את עולה מנבכי העת//...את גל-עד לשבטי הזעם/ הפוקדים יבשות ואי/ ערי איש, כי תוצפנה רעם/ בך רואות את עצמן בראי//..." ובתוך כל התופת והחורבן נמצאים האב והבן, אשר בזכות
אהבתם מתגברים על כוחות הרשע שאינם יכולים להם. (שביד, תשכ"ב: 209; כרמל-יונתן, 1994: 7-8)
האב והבן מופיעים לאורך כל עשרת המכות, כאשר מתנהל מעין דיאלוג בין הבן הזועק לאביו, והאב המנחם את בנו. מצד אחד, ניתן לראות בהם את גיבורי המכות, אך גיבורים אלה מופיעים מחד באור חיובי, כקורבנות האסון שבכוח אהבתם שורדים ממכה למכה, עד אשר בסוף מכת בכורות מודיע הבן לאביו כי הוא לבוש פה כתונת ונכון להקיב
עצמו, אך יחד עם זאת, הוא הופך להיות גם הבכור וגם בן הזקונים, כרמז ליוסף המושלך לבור בתור יקיר הבנים, אך גם זה שהוא הבכור וסופג את מכת בכורות.
לכאורה הדברים די מבולבלים. מצד אחד, עומדים האב והבן שתדמיתם החיובית מציגה אותם בצד הצודק, כקורבנות של הרשע העולמי ומאידך, הם אלה הסופגים את כל מכות מצרים, כלומר יתכן והם הרשעים. מתוך עיון בארבעה-עשר חלקי הפואמה [ארבעת החלקים המתארים את נו-אמון ועשרת המכות], אני נוטה לראות בפואמה מעין ביקורת, שמהולה
בה נבואת זעם ותוכחה במבט לאחור.
לדעתי קורבנות מכות מצרים הינה דווקא יהדות אירופה, אשר בהיותה "גל-עד לשבטי הזעם הפוקדים יבשות ואי" [חלק ב] היתה צריכה לעשות כמה פעולות ולהזהר קודם שפרצה מלחמת העולם השניה. יהדות אירופה חיה בשאננות וככל הנראה, שאננותה מחד והגלותיות שאפיינה אותה מאידך, היו לה לרועץ ולפיכך מתייחס אלתרמן, לדעתי, לאותה
יהדות באמרו "אז חוזיה שונסים מותנים/ וחובטים בה בבדל מקל/ להוסיף על מכות מצרים את עונשו של מוסר-השכל". נכון שניתן לומר את הדברים על הגרמנים, אך אם נעבור את הדרך מימי התוכחה של יל"ג על פשעים בגינו של "קוצו של יוד" ועל תוכחת "עיר ההריגה" של ביאליק, הרי שחוזיה של הפורענות היו לא רק היהודים, אלא בעיקר
הגויים שפרעו בהם פרעיות מימי האינקויזיציה דרך קישינב ועד לשואה. הרעיון ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", מתמזג עם מכות מצרים הנופלות דווקא על העם היהודי וכרגיל פוגעות ברוב הדומם, אשר הולך שבי אחר מנהיגיו. מול נו-אמון אפופת צלמות, עומד בכיו של האב המך [חלק ג]. הדבר בהחלט מזכיר לי את הימים בהם
ישבו בערי אירופה אדמו"רים והבטיחו לחסידיהם כי כל רע לא יאונה להם, כאשר הם עצמם נמלטו מציפורני הנאצים. לפיכך, ניתן לראות גם מעין קורטוב של אירוניה בדבריו של אלתרמן האומר "כי צדיק בדינו השלח,-/ אך תמיד, בעברו שוטט,/ ומשאיר, כמו טעם מלח,/ את דמעת החפים מחטא." (שם) האם אלתמרן התכוון לאותם רבנים צדיקים
שהותירו את צאן מרעיתם ואחר כך חש במליחות דמעתם האחרונה? כך גם בחלק הרביעי של המבוא, למרות שהפניה היא לנו-אמון, שעשו בה משפט בליל, הרי שככל הנראה, מכות מצרים היו דו-כיווניות והיכו מכה אחר מכה גם ביהודים וגם בגרמנים עצמם.
לפיכך, כאשר בעשרת המכות המתוארות הגיבורים הם האב והבן, הרי שמכות מצרים שולטות לשני הכיוונים ומכות גם באלה וגם באלה. גם בנו-אמון, היא גרמניה הנאצית, אך לפני כן מגיע הקטע האמיתי שרק בעקבותיו מגיע המבוא על נו-אמון והוא הקטע בו אותן מכות מצרים פוגעות באב ובבן, ההופכים להיות קורבות כפי שנאמר [חלק ד] "כי
היכו בך אלות עשרת,/ על אשם וצדיק ותם./ וזוכרה את לילות עשרת,/ וראשון להם ליל הדם". גם באמירה זו אני מוצאת דו-משמעותיות, כאשר ניתן להבין זאת ש"הכו בך אלות עשרת" על מעשייך גרמניה, כנגד "אשם וצדיק ותם", אך ניתן לראות גם את נמענן של המכות הללו כעם היהודי, שבו היו "אשם וצדיק ותם". את האשמה ניתן לראות
באותן דמויות אותן תקף בחריפות יל"ג ולאחר מכן ניתן למצוא זאת בנבואתו של ביאליק, עד אשר מגיעים לאותם אשמים, שאחריהם הלך העם ומיעוט הצדיקים כדוגמת פאבי ב"קוצו של יוד" וכל אותם תמימים שעלו על המוקד על לא עוול בכפם.
לפיכך, הגיבורים האמיתיים הם האב והבן, המייצגים בעצם את שני הצדדים: את המצרים ואת העברים, את גרמניה הנאצית ואת הקורבנות. האב ובנו הם הקורבן הנצחי, האיש הפשוט ההולך אחר מנהיגיו ובעצם, נחשב לאזרח טוב ומשלם את המחיר. ניתן למצוא זהות בין "אפוס הגיבורים" ממנו שאל ביאליק מוטיבים ל"מתי מדבר" לנו-אמון
המיתולוגי, ממנו שאב אלתרמן את תפיסתו לגבי גרמניה הנאצית. הגיבורים נמצאים תמיד בתווך, כשכוחות הרשע מסביבם וכוחות אלה יכולים להיות חוקי הדת הזדוניים, חיות הטרף או גרמניה הנאצית ומכות מצרים, המנהלים ביניהם מעין דו-שיח על גבו של הקורבן.
גם ב"שמחת עניים" (1971) קיים הגיבור, שהוא העני ומולו נמצאת מעין גיבורה ביזארית והיא שמחת העניים. ב"שמחת עניים" העני חשוב כמת ונוה (1991: 54) אף טוענת כי אצל אלתרמן העני אינו "חשוב כמת", אלא מת ממש. לדבריה המקור של אלתרמן הוא תלמודי, האומר:
"ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע וסומא ומי שאין לו בנים" (נדרים, סד, ע"ב).
העני, שממתין לשמחת העניים, אינו פותח לה את דלתו לאחר שהוא שומע על מהותה של השמחה, אשר באה, בעצם, לפקוד אותו ביומו האחרון וללכת עם נושאי הארון. ב"שיר לאשת-נעורים" גם כן סח העני עם בתו על ערש דוי ויום השמחה שהוא מבטיח לה, הוא היום בו תצטרף אליו ויורידוה אליו לבור. בשיר "החולד" טרוד העני בעניין הפירור
והלחם והדבר הנפלא היחיד שמציג, הוא החיים המלאים מחשבות של מתים. בעצם לאורך כל השירים מדובר בשמחת עניים שהיא שמחת המוות.
שמיר (1994: 11) רואה בשיר הפתיחה דו-שיח של העני עם פרסונה מופשטת וחידתית הקרויה "שמחת עניים". הוא רואה בכך משהו שהוא למעלה מיסורי החיים ומסיבלם ואולי אף למעלה מן החיים עצמם. בראיית מוטיב המוות שב"שמחת עניים", שוב לא ברור מי כאן הגיבור.
האם הוא באמת העני, או שמא מדובר בשמחת העניים.
מאחר ששירתו של אלתרמן היא שירה פוליטית, וביצירותיו תמיד קיימת אמירה פוליטית או חברתית וכיוון שהתקופה בה נכתבה הינה שנותיה הראשונות של המדינה, נראה לי כי ב"שמחת עניים" יש מן המוטיב ה"יאירי" ש"משורה ישחרר רק המוות". גם יאיר כתב את דבריו על רקע "ימים אדומים של פרעות ודמים" ואלה אותם ימים שבהם הוטחו
באירופה מכות מצרים על ישראל ועל גרמניה כאחד. תקופה זו לא היתה תקופה של חיים נינוחים, אלא תקופה של הקרבה למען המחר. הקרבה זו הפכה את הלוחם ואיש השורה לעני, כיוון שאין זה משנה מה היה לו, כל עוד הוא איש המחתרת ולוחם לכינונה של המדינה. העני הוא בעצם אותם נערה ונער המהווים בגופם את מגש הכסף שעליו ניתנת
מדינה ליהודים ולפיכך, שמחת העניים היא בעצם רגע מותם, כיוון שאז הם מתנערים ממלחמתם, שאינה מסתיימת לעולם.
סיכום
שלושת היוצרים פרושים על פני כמאה שנה, המתחילות בתנועת שיבת ציון שבשלהי ההשכלה, נמשכות עם התעוררות העבריות ומסתיימות עם מותו של אלתרמן ב1970-. שלושת הכותבים הינם אנשים פוליטיים, שאינם כותבים פיוטים ושירי קודש, אלא דבריהם רצופי אמירות באשר לגורלו של העם היהודי.
יל"ג רואה בבת-שוע ובצדקיהו את גיבוריו, כאשר מנגד קיימים הגיבורים השליליים ונראה לי כי בעקבות "צדקיהו בבית הפקודות", כתב ניסים אלוני את מחזהו "אכזר מכל המלך". גיבוריו של יל"ג בעלי שמות, אך למעשה הם סימליים. בת-שוע הינה כל אשה עבריה וצדקיהו הוא חלקו השפוי של העם.
ביאליק מציג את "מתי מדבר", כדור המדבר הנמצא בין מעמד רב זכויות של כובש המולדת, לבין דור המריבה, שלא זכה לצאת מהמדבר.
עם זאת, דור המדבר הוא הגשר שעליו מוקמת מדינה יהודית ועל כן, מדובר בדור של נפילים. אין אלה נפילים בעלי שם, אך הם מייצגים את הדמות שסוללת לעמה את הדרך לגאולה. מולם עומד נביא הזעם באיטצלה של ישעיהו "בעיר ההריגה", ושולח לעברם נבואות זעם.
אלתרמן מעמיד את האב ובנו בין נו-אמון [הוא גרמניה הנאצית] ובין מכות מצרים, הלא הן מוראות מלחמת העולם השניה. בעוד היהודים נטבחים באירופה ודור המדבר מפלס את דרכו, אין עושר ועל כן האושר סופו שיהיה המוות. העוני הוא פרממנטי כל עוד אין מדינה וצריך להילחם על זכויות העם ומסתמא גם על זכויות הפרט.
מול הגיבורים המופיעים ביצירותיהם של שלושת המחברים, המייצגים את האדם הפשוט שרוצה לחיות בקרב העם ומשמש כלי משחק בידי מנהיגיו, מופיעים כוחות האופל המנהיגים אותו, הן בקהילה אצל יל"ג, הן באירופה בכלל אצל ביאליק והן בארץ ישראל אצל אלתרמן, ושולחים אותו למות על קידוש שמם, כך שכנגד רצון המנהיגים לראות את
נתיניהם קוראים "ההולכים למות מברכים אותך קיסר", באים גיבוריהם החיוביים [להבדיל מהגיבורים השליליים בפואמות] ומתריסים כנגד אותן מזימות בגופם ובחייהם.
ביבליוגרפיה
אלתרמן, נ., (תשי"ד), שירי מכות מצרים, מחברות לספרות, תל-אביב.
אלתרמן, נ., (1971), שמחת עניים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
ביאליק, ח.נ., (1959), כל כתבי , הוצ' דביר, תל-אביב.
גורדון, י.ל., (1956), כל כתבי, הוצ' דביר, תל-אביב.
דורמן, מ., (1986), אל לב הזמר, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.
האפרתי, י., "'מתי מדבר' - פואמה תיאורית", הספרות א (1), תשכ"ח, ע"מ 101-129.
כרמל-יונתן, נ., "עמוד השחר קם", מאזנים סח (6), 1994, ע"מ 3-8.
לחובר, פ., (תש"י), ביאליק חייו ויצירותיו, מוסד ביאליק, על ידי דביר, תל-אביב.
ליכטנבום, י., (1953), סופרינו, אחיאסף, ירושלים.
לוי, ש., "על במותיך חלל", מאזנים נח (9-10) ,1985, ע"מ 53-56.
נוה, י., "שפת לא חי מדבר", מאזנים סו (2), 1991, ע"מ 53-62.
נתן, א., (1986), הפואמה "מתי מדבר" - שורשיה בשירה הרוסית ובשירה העברית, חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
פיינגולד, ב.ע., "יל"ג בפרספקטיבה היסטורית", מאזנים נ"ד (3-4), 1982, ע"מ 45-50.
פיכמן, י., "יהודה ליב גורדון", בתוך: י.ל., גורדון, (1956), כל כתבי, הוצ' דביר, תל-אביב, ע"מ vii-xlix.
פיכמן, י., "יצירת ביאליק", בתוך: ח.נ., ביאליק, (1959), כל כתבי, הוצ' דביר, תל-אביב, ע"מ iii-xix.
שביד, א., "האמונה הגנוזה", מודל כ, תשכ"ב, ע"מ 209-214.
שמיר, מ., "שמחת עניים - שמחת מתים", מאזנים סט (3), 1994, ע"מ 9-11.

תגים:

גורדון · ליב · מדבר · מכות · מצרים · עניים · שמחת

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "דמות הגיבור בפואמות של יל"ג, ביאליק ואלתרמן", סמינריון אודות "דמות הגיבור בפואמות של יל"ג, ביאליק ואלתרמן" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.