סאדאת ודעת הקהל הישראלית

תקציר העבודה:

המאפיין הבולט של התקשורת בעת המודרנית הוא יכולת טכנולוגית להפיץ ידיעות במהירות ולעיתים גם בזמן אמת. האימפקט של יכולת זאת משאיר את חותמו בצורה נחרדת של דעת הקהל. הציבור בין שהוא שומע את החדשות
ברדיו או רואה אותה בחדשות "הספיגה" הידיעות היא מיידית לעיתים עד כדי טראומטית האירוע הבולט ביותר מהזמן האחרון הוא רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, אם נלך אחורה לשנות ה-60 הרי שאז נחרטו בזיכרון 3 אירועים. האירוע הראשון לקוח ממלחמת ויטנאם ובו ראו בשידור חי את הקצין האמריקאי המכוון אקדח לראשו של חייל ויטנאמי שבוי, אירוע שהעצים את לחצה של דעת הקהל האמריקאית על הממשל לצאת מוויטנאם אירוע שני היה רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי ב-1963 ששודר בשידור חי ואירוע שלישי להבדיל אלף אלפי הבדלות הוא נחיתת אדם על הירח ב-1969. במקרה זה שודרה לראשונה נחיתת בני אדם על עולם אחרת אין ספק שיכולת טכנולוגית זו היא בעלת השפעה מרחיקת לכת מאחר ובידיה האפשרות להשפיע על תהליך קבלת החלטות של ראשי מדינות וגם לעצב את דעת הקהל, לשם המחשה נציג תרגיל מחשבתי ונשאל איך היה מגיב הציבור ברומא, לו הרצח של יוליוס קיסר היה משודר בשידור חי.
אם להשתמש בביטוי שהשתגר בשנים האחרונות במקומונים השוני, נשיא מצרים אנוואר סאדאת הוא בעצם גיבור מקומי. בעבודה זו ננסה לבחון עד כמה נחרט האירוע בתוך הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית, תוך התייחסות להיבטים שונים של המדיה.

תוכן העניינים:
1. מבוא
2. תקשורת, חברה טכנולוגיה
3. זיכרון וידע פוליטי
4. ההשפעה של הטלוויזיה הציבורית
5. טופולוגיה של סוגי שידורים טלוויזיוניים
6. הטלוויזיה מספרת סיפור
7. שיקול המציאות בעיתונות ובטלוויזיה
8. דעת קהל
9. ביקור סאדאת בארץ
10. סיכום
11. מקורות
12. ביבליוגרפיה

מקורות:

חלל שונים. 5 אם לנקוט כלשונו של מקס וובר, הרי שאירוע מסדר גודל זה היה בעל אופי כריזמטי עם השתכללותה של הטלוויזיה ועם ירידת מחירו של המכשיר היא הפכה ליותר ויותר המונית וחלה השגרה של אירועים שונים - מעין רוטיניזציה של הכריזמה של אינסטרומנט הפצת המידע. הכריזמטיות נשארה רק למקרים חריגים וייחודיים כמו
ביקור סאדאת בארץ וחתימת הסכם השלום ורצח ראש ממשלת יצחק רבין. במקרים אלה העוצמה הרגשית חורגת מהשגרה מאחר והיא אופפת את הציבוריות הכללית, והציבור יכול להכנס לאופוריה או לשקוע בתוך דיכאון ומלנכוליה קשים.
הטכנולוגיה מאפשרת גם שידורים חוזרים של אירועים אלה, אם במלואם ואם בחלקם, מה שנותן בידי הנוגעים בדבר כלי לבצע מניפולציות על הציבור. הפוטופוליטיקה שאותה הזכרנו מקבלת עוצמה נוספת בזכות היכולת להקרין אירועים אלה שוב ושוב במסגרות תוכניות שונות כשהתקשורת הופכת למעשה לסוכן סוציאליזציה של אלה.
אמצעי התקשורת ובפרט הטלוויזיה הופכים למרכז של דרמות שלא פעם מוצגות כגדולות מן החיים, אם כי יכולים להיות מקרים, שכך הם אכן פני הדברים.
זיכרון וידע פוליטי
אמצעי התקשורת הופכים את החיים הפוליטיים למאוד אינטנסיביים והכל מקבל משמעות חדשה. לשם המחשה ניקח את יוון העתיקה. בתקופה הדמוקרטית שלה, אנשים ידעו והבינו את המשמעות של בחירות, אך היום, בגלל מורכבות החיים הפוליטיים, ידע זה מקבל קונוטציות חדשות. אם ביוון ידעו שיש בחירות אחת לתקופה מסויימת הרי שכיום
מדברים על בחירות למוסדות נבחרים שונים ולא רק לראשות המדינה, כמו בחירות לפרלמנטים, בחירות לראשות ערים ולמוסדות ציבוריים שונים כמו למשל ארגון נעמ"ת והסתדרות המהנדסים בארץ, או בחירות באיזורי בחירה שונים כמו באנגליה ובצרפת. בחירות אלה מלוות במסעות יחסי ציבור, בהפצת חומר פרסומי, בהופעות ברדיו ובטלוויזיה
במסגרת של תעמולת בחירות ובראיונות בתקשורת הכתובה ובתקשורת האלקטרונית. ככלל, הידע המצטבר בהקשרים אלה הוא ידע פוליטי, לא של אלה העוסקים בפוליטיקה, אלא של הציבור. הציבור חייב ויכול להשפיע על ידע זה באמצעות הצבעה או פניות מדוורות לנבחריו, הציבור דורש את פרעונן של ההתחייבויות שנבחריו הציגו בפניו לקראת
הבחירות. ברמה הבסיסית החיים הפוליטיים מורכבים מאירועים ציבוריים, רגעים של מעורבות רגשית חזקה כאשר נפתח לפתע פתאום עולם שלם ובלתי מוכר של אפשרויות, כאשר החשש מעורבב ביחד עם התקווה. עדות טובה לכך היא אישה צרפתיה צעירה שבהתייחסותה לדבריו של נשיא צרפת שארל דה גול אמרה כי היא שמה לב שהיתה אווירה של
ציפיות. בגלל אווירה זו היא הקשיבה היטב לנאום. היא זוכרת שדה גול ביקש לקיים משאל עם, והאווירה דמתה לזמן מלחמה וזאת מכיון שדה גול התייחס לדבר מה כאל אסון או שיש לנקוט במבצע הצלה (6) .בזכרון הציבור נשארת לא רק המילה הכתובה, אלא גם הצליל והתמונה. אלה נחרטים עמוק בתודעה הציבורית ולאורך זמן (7). אחת
הדוגמאות הבולטות שיכולה להמחיש זאת הוא המשפט "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" שנאמר ע"י ויל ארמסטרונג, שעה שכף רגלו דרכה על הירח. זכרונות בעלי עוצמה כזו, אם כי ברמה הלאומית, הם דבריו של האלוף מרדכי גור במלחמת ששת הימים "הר הבית בידינו" ודבריו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בכנסת NO MORE WAR. אלה הם
קולות, צלילים ותמונות שנחרטים בזכרון לדורות. לא קשה לדמיין איך היה נחרט הדו"ח המברקי של יוליוס קיסר אותו שלח לסנט עם כיבושו של האי הבריטי: Veni, Vidi, Vici (באת, ראיתי, ניצחתי). ידע פוליטי זה הופך למשהו ספציפי שרק בעלי הענין ובמקרה זה חברה נתונה לא רק יודעים אותו אלא גם חווים אותו לכן הוא הופך
בעצם לזכרון פוליטי. ידע פוליטי זה הופך לעיתים לנקודת ציון היסטורית. את יחסי ישראל מצרים אפשר בהחלט לחלק למה שהיה לפני הגעת אנוואר סאדאת לישראל ומה שהיה לאחר מכן. התקשורת כבעלת ה"זכיון" על הזכרונות הפוליטיים הופכת לפלטפורמה שעליה ההיסטוריה פועלת את פעולתה.
לכך יש להוסיף את הנפשות הפועלות בזירה הפוליטית. אלה שמעצבות את האירועים ובהקשר זה אי אפשר להתעלם מהאלמנט הכריזמטי.
ישנם פוליטיקאים הפועלים מכיון שהם נמצאים שם וישנם כאלה שמקרינים מאישיותם של הסביבה. השילוב בין אישיות כריזמטית ובין אמצעי התקשורת פועל כמכפיל כוח. דוגמאות טובות לכך הן ההתבטאויות ביחס לנשיא צרפת שארל דה גול כפי שנאמר עליו לאחר מותו "הוא היה אדם אינטלגנטי, בעל ביטחון עצמי כאשר הוא נכנס למרכז התמונה
זה היה אירוע פנטסטי הוא לא היה כמו כולם". 8 דוגמאות לכך מהתקופה האחרונה היו הופעותיו הדרמטיות והמוחצנות של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין והופעותיהם של מטיפי דת נוצריים בטלוויזיה האמריקאית.
ההשפעה של הטלוויזיה על הציבוריות
לטלוויזיה יש עוצמה בלתי רגילה והשפעה חסרת תקדים על הציבור וזאת משתי סיבות. ראשית, היא מאפשרת לצפות באירועים בזמן אמת מבלי להיות פיזית במקום ושנית, האפשרות שניתנת בידי צלמי הטלוויזיה להראות את ההתרחשות מזווית ראיה בלתי שגרתית שאינה אפשריות מציפיה פיזית במקום. כף ודיין מונים 12 סיבות לעוצמתה של
הטלביזיה: 9
1. השידור זמין לכולם. בניגוד לקהל הצופה במקום ואשר מקומות הישיבה שלו מובחנים על פי מקומות שמורים ולא שמורים.
2. לעיתים האירוע מצולם ומשודר ממספר מקומות בו זמנית והמסך מפוצל למספר יחידות כך שנוצרת תחושה אצל הצופה שהוא נמצא בו זמנית במספר מקומות כך שהוא מקבל פרספקטיבה פנורמית על המתרחש.
3. האירוע המסוקר מעוצב במתכונת של נרטיב עלילתי: יש התחלה, יש אמצע ויש סוף. הצופה כאילו רואה סיפור, התרחשות של דמויות גדולות מהחיים והוא יכול להזדהות איתן, או עם חלקן; יש כאן דמיון ל- deux ext mechina (תאל "היורד מן המכונה") שבתיאטרון היווני והרומי.
4. אנשי הטלוויזיה מוסיפים פרשנות משלהם לאירוע וצופי הטלוויזיה מיודעים באשר למשמעות הסמלית ועל המיקום המסורתי של האירוע. 10
5. דרומטיזציה של האירועים, כמו למשל בשידורי ספורט.
6. הצגת הדברים בחרדת קודש. העתונאים, תוך שימוש מושכל באינטונציות, מוסיפים נופך המבחין אירוע זה מאירועים אחרים, בכך שהופכים אותו למשהו ששייך לתחום הקדושה.
7. "שלמות האירוע תופסת מקום מרכזי כל כך בחוזה הבלתי כתוב של השדרים המארגנים והקהל, עד שהשדרים מהססים לחזור לתפקיד העיתונאי כשמשהו משתבש. למשל: שתיים משלוש רשתות השידור האמריקניות לא סיקרו בכוונה תחילה את הפגנת המחאה שנערכה בוושינגטון במרחק רחוב אחד מן המקום שבו נחתמו הסכמי השלום בין ישראל למצריים
כדי שלא לפגום בטקס השלום." 11
8. הטלוויזיה מכינה את הציבור לאירוע בעזרת קדימונים (promotion) , שהם המקבילים הטלביזיונים ל"בקרוב" שניתן לפני סרטים בבתי הקולנוע לפני 30 שנה, ולאחר ההתרחשות עצמה משדרת כתבה מסכמת בחדשות הלילה ולאחר מכן ביומני השבוע.
9. השידורים החוזרים מאפשרים לבחון את האירוע בפרספקטיבה תוך חיזוק תחושת השייכות בנוסח 'היינו שם'. "החזרה מאפשרת אפילו לטקסים חד-פעמיים להפוך לדבר מה מקודש ומוכר כאחד". 12
10. נעשה שימוש חוזר בביטוי כי זהו אירוע היסטורי. אקט זה אמור לשמש כעין מנטרה ציבורית.
11. יצירת תחושה של אינטימיות כאשר נכנסים כאילו לביתם של העומדים במרכז האירוע או שמתמקדים על פריטי לבוש כולל הצגת מחשופים נדיבים ולעיתים מציגים מה גיבורי האירוע אוכלים.
12. נעשה שימוש בצופים כדי לבצע בהם מניפולציות רגשיות ללא שיתוף פעולה אמיתי והאירועים מבלבלים אותנו, כפי שקרה למשל בהלווית סאדאת, שבה משמעות העדרם של "בני העם" שלא הוזמנו או שלא היה אפשר להזמינם, הועברה לשדריהם ולצופיהם". 13
טופולוגיה של סוגי שידורים טלוויזיונים
כף ודיין מבחינים בין 3 סוגי שידורים מסוקרים והם עימותים (entails) , כיבושים (conquests) והכתרות (coronations) 14 . כל סוג של שידורים הוא בעל אפיונים ייחודיים. נתאר את אפיוניהם.
1. עימותים - מתארים מצבי התמודדות כמו חידוני טריוויה, משחקי ספורט עימותים בין פוליטיקאים המציגים את מועמדותם לתפקידי ראשי ממשלה או נשיאות - מה שמוגדר כ- debate. אלה תפקידים בעלי תדירות קבועה, הפועלים על פי כללי משחק מוסכמים, כאשר לשני הצדדים סיכוי שווה לנצח בעימות. אוריינטצית הזמן היא ההווה. מבחינת
השימוש המטאפורי דומה הדבר לזירה שבה נמצאים המתחרים והקהל מסביב צופה במשחק, אלא שבמקרה זה לא תמיד מדובר בקהל חי, אלא בקהל הצופה בשידור מביתו.
2. כיבושים - מתארים אירועים חריגים בעלי משמעות פוליטית או חברתית או כלכלית מרחיקת לכת. התיאורים הם בשידור חי כמו רצח הנשיא קנדי, ביקור סאדאת בירושלים או הנחיתה על הירח. הדמויות הפועלות הן פוליטיקאים מהדרג הבכיר ביותר, או אנשים בעלי אומץ בלתי רגיל - כמו טייסי אפולו האמריקאים שנחתו על הירח שטסו לעולם
לא נודע, תוך ידיעה שתקלה רצינית במערכות החלליות עלולה לחרוץ את גורלם למוות, ללא שום אפשרות שישלח אליהם כוח חילוץ. אירועים אלה אין בהם כללי משחק והם מעוררים תחושת הזדהות ואמפטיה או מחזקים את תחושת הסולידריות. אוריינטצית הזמן היא עתידית, יש באירועים אלה משום אמירה כלפי העתיד.
3. הכתרות - אלה הם אירועים בעלי אופי טקסי, המציינים מעבר ממוסד של אישים שונים כמו, כניסה לתפקיד, לאחר בחירות, או צילום הממשלות החדשות בארץ עם הנשיא לאחר הרכבת הממשלה.
אלה אירועים פרוזאיים למחצה, לפעמים מלווים בהילה של ממלכתיות.
אירועים אלה פועלים על פי מה שמוגדר ככללי הטקס ומשתתפים בהם ממלאי תפקידים ציבוריים. אוריינטצית הזמן היא עבר ועתיד. עבר - מכיוון שהטקס מציין המשכיות ועתיד - משום שישנה גם הבטחה (שלא בהכרח תמולא) לעתיד - שינויים מוצעים.
הטלוויזיה מספרת סיפור
אפשר להתייחס לאירוע המועבר בטלוויזיה כאל סיפור. יש התחלה יש אמצע ויש סוף. אם ניקח את נחיתת האדם על הירח, ונתייחס לשידורים החיים של האירוע הרי שההתחלה היא השיגור עצמו, האמצע הוא מהלך הטיסה כשה- climex שלו הוא הנחיתה על הירח וה- anticlinex הוא ההמראה מהירח והסוף הוא נחיתת החללית במי האוקינוס
ושובם של האסטרונאוטים הביתה.
אם בעבר הציבור היה קורא את העלילה בתוך פורמט דמוי ספר או מקשיב למספר הסיפורים, הרי שכיום הוא יכול להקשיב לסיפור בחדשות הרדיו וגם לראותו בפורמט של סרט בטלוויזיה. העלילה מובאת בשידור אחד (On session) כדוגמת הנחיתה על הירח או ביקור סאדאת בארץ או כסדרה ממושכת. במקרה האחרון ישנה עלילה רצופה המתפתחת
מפרק לפרק כדוגמת הסדרות "ההגדה לבית פורסייט", "אני, קלאודיוס", "שושלת" וה"יפים והאמיצים". סוגים אלה של סדרות מתחלקים לשני סוגים: סדרות עם פרקים בעלי מבנה עלילתי ברור עם התחלה, אמצע וסוף וסדרות בעלות פרקים שיש בהם התחלה ואמצע ומסתיימים רק כשאחוזי הצפייה בהם מתחילים לרדת ומורגש כי הסדרה מיצתה את
עצמה. דוגמה לסוג כזה של סדרות היא הסדרה "דאלאס". סוג אחר של סדרות, הן סדרות שכל פרק בהן עומד ברשות עצמו ללא קשר עם אלה שקדמו לו ולא לאלה שיבואו אחריו כמו "משפחה שכזאת" (ארצ'י בנקר), "ספינת האהבה", "מסע בין כוכבים" ו"תיקים באפילה".
בדומה לסיפור, שקוראים גם בשידור הטלוויזיוני קיים תהליך תקשורתי : יש מי שמספר, יש סיפור ויש מי ששומע או קורא את המסר, נציג כאן שלושה מודלים תקשורתיים להבהרת הנושא:
1. המודל של לנוסל - זהו מודל שהוצג על ידי הרולד לסוול בשנות ה- 20 וכלולים בו המשתנים הבאים : מי הדובר, מהו המסר, באיזה אמצעי עובר המסר, מיהו הקהל ואיזו תוצאה מתקבלת. 15
2. מודל המשוב - מודל זה מכניס למודל של לסרול משתנה נוסף והוא המשוב. משתנה זה בודק אם מקבל המסר מגיב על תגובתו של שולח המסר ואיך הוא מגיב, וכאן יש להבחין בין משוב חיוב למשוב שלילי. המשוב השלילי הוא חוסר תגובה והמשוב החיובי הוא כל תגובה שהיא לשולח המסר בין שהתגובה היא חיובית או שלילית.
3. המודל התרבותי - מתייחס גם אל השולח וגם אל המקבל כקורא של טקסט ייחודי, ומתאר את הטקסט כמתהווה או נוצר מחדש בכל פעם שהוא נאמר או נשלח על ידי השולח, או נקרא על ידי המקבל, הדגש הוא איפוא על מוסרי המסרים ומקבליהם". 17
אפשר להבחין בהבדלים מהותיים בין שלושת המודלים. המודל של לסוול הוא מודל פשוט ודטרמיניסטי באופיו. ישנה מן קופסה שחורה שאליה נכנס מידע וממנה יוצא מידע בצורה מסויימת, ובאופן תיאורטי, קיימת אפשרות לבצע אנליזות לגבי סוגי הקלטים כפונקציה של הפלטים. זהו מודל לינארי הפועל על ציר אחד בלבד והוא ציר הזמן.
המודל השני הוא מודל משוכלל יותר. הוא הופך את הקלט של מקבל המסר לפלט חדש של מקבל המסר. יש לנו תנועה מעגלית ממשדר המסר למקבל המסר, כאשר מקבל זה הופך למשדר חדש המעביר את המידע שלו למשדר הראשון. כאן כבר מתייחסים לדו-שיח. זהו מודל מעגלי המתקיים גם בזמן וגם במרחב. בזמן - מכיון שעובר זמן בין שידור מידע
לקבלת מידע ומעגלי - מכיון שעצם יציאת המידע וחזרתו אל מקבל המסר חייבת להתבצע במרחב, אין חזקת המידע יכולה להתבצע על אותו ציר. כאן כבר זקוקים לקווי תקשורת.
המודל השלישי הוא המודל המשוכלל ביותר, מאחר שהוא מכניס כאן משתנה רב חשיבות והוא הסביבה התרבותית בה פועלים משדר המסר ומקבל המסר. סביבה זו משפיעה על השפה בה הם משתמשים (שפה גבוהה או שפה נמוכה) תוכן השיחה שלהם, זמן השיחה שלהם, צורת השיחה שלהם (פנים אל פנים, בכתב, בטלפון, בפקס ובוויזיפון - שילוב של
טלפון וטלוויזיה), קודים התנהגותיים ולשוניים שבהם משתמשים המשוחחים וכו'. זהו מודל ספירלי הפועל גם כן על ציר הזמן. הספירליות נובעת מהעובדה שמשך התגובה של כל אחד מהמשיחים יכול להשתנות בכל סבב תגובות ולכן אורך המעגליות של המשיב יכול להשתנות.
"רדיוס הסיבוב" יכול להתקצר או להתארך ולכן התוצאה הסופית היא ספירלה ומשכה של כל ספירלה מושפע מהזמן שיקדיש כל משוחח למתן תגובה. זהו בעצם מודל סטרוקטורלי שיכול להיות תקף לכל חברה וחברה, כאשר התכנים עצמם הם כבר מושא מחקר אנתרופולוגי.
הסיפור הטלוויזיוני הוא סיפור קצר. אם הטלוויזיה רוצה להאריך את הסיפור היא תעשה זאת באמצעות פרקים בהמשכים - סדרות ארוכות - וגם כאן אורכו של כל פרק יהיה קצר. כאשר אורכו יהיה בין 25 דקות ל- 50 דקות. אם ניקח לדוגמה את הסדרה "משפחה שכזאת" אורכו של כל פרק הוא 25 - 20 דקות ואורכו של כל פרק בסדרה "היפים
והאמיצים" הוא 50 דקות. כאן כבר מדובר במימד נוסף שאינו נמצא במילה הכתובה והוא התמונה. מעבר למילים עצמן יש להשתמש באמצעים נוספים משמעותיים ביותר כמו מיקום השחקנים בתוך ה- Frame, הבגדים שהם לובשים, צילומי תקריב או צילומי רקע. מה נמצא בכל פינה של "המסביב", האינטונציות של השחקנים שפת הגוף של השחקנים,
אורך כל סצנה (Shot), זווית הצילום, מי מהדמויות נמצאת במרכז התמונה, צבעים, גוונים של צבעים אור וצל. אצל צלם הקולנוע ויטוריו סטוררו הצבע הוא כלי משמעותי ביותר. מבחינתו הצילום הוא כתיבה באור18. האור יכול לספר את סיפור הסרט. מכיון שהאור איננו מדבר, הרי שמדובר כאן בעצם במטאופריזציה שלו. בסרט
"הקונפורמיסט", מנסה סטוררו לשחזר את אווירת שנות ה- 20 באמצעות משתני צללים. צללים של אור הבוקע מתוך חלונות ויוצר על הרצפה פסיפס של אדום ולבן, והשחקנים עצמם לבושים בבגדים שצבעיהם הם גם כן בתבנית פסיפסית. בסרט אפוקליפסה עכשיו באחת הסצנות רואים להקת מסוקים על רקע אדום כאשר לתוך ה- Frame מוכנסים מסוקים
רבים. האפקט כאן הוא מרשים ביותר. התמונה שיכולה להצטייר מול העיניים היא להקה של ארבה ההולכת להטיל חורבן והרס, ולצבע האדום יש כאן משמעות אחת בלבד - דם רב הולך להשפך בעקבות מתקפת המסוקים. בסצנה זו משולב גורם נוסף והוא המוסיקה, המוסיקה במקרה זה לקוחה מתוך "העולם החדש" של דבוז'אק. יצירה זו נותנת לסצנה
תחושה דרמטית חזקה והחצוצרות מעצימות תחושה זו.
שיקוף המציאות בעתונות ובטלוויזיה
עם התפתחותם של המקומונים, הסיפור המתואר מתקרב מאוד למעשייה של העת העתיקה. יש כאן סיפור עם דמויות שקל להזדהות איתן בעיתונות הכללית. הדמויות רחוקות מהיום יום, כמו מנהיגי מדינה, אנשי ציבור, סופרים ומדענים, אין להם קשר יומיומי עם הקורא והם היוצרים מעין דמויות אלוהיות - אפשר לראות אותם אבל לא לגעת בהם.
הדמויות המתוארות במקומונים הם לכאורה שכנים שלנו. אם באחד המקומונים מתוארת דמות בדרך של ראיון, למשל עם מנהל סניף הבנק ברעננה או בעלת חנות אופנה בקניון בכפר סבא, הרי שקיים כאן מימד של אינטימיות משום שאלה דמויות שנמצאים איתן בקשר יומיומי.
בטלוויזיה שיקוף המציאות הוא שונה. "שתי מגמות שונות מנוגדות מציינות את תקופת ההתמסדות של הטלוויזיה ונראה שיש קשר ביניהן. מצד אחד הטלוויזיה עסקה יותר ויותר בתיעוד המציאות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשדרי האקטואליה הרבים והממושכים יותר. מצד שני, ככל שטרחה הטלוויזיה לסקר ולהציג את המציאות כך טיפחה גם את
הפורמטים המבוססים על תכנים בדיוניים. אלה המאפשרים לצופים להמלט מן המציאות. כל אחת משתי המגמות התאפשרה הודות לשכלולים הטכנולוגיים, אשר הבטיחו הפקות יקרות ומתוחכמות יותר והודות לחדירתו של המקלט כמעט לכל בית. העתונות הטלוויזיונית חדדה שאלות על הצגת המציאות ובנייתה עבור צופים שלא נכחו בזירה, צוותי
הסיקור של הטלוויזיה שיפרו בהתמדה את כושר התיווך בין המציאות לבין הציבור הרחב. נוכחות המצלמות באירועים העסיקה במיוחד ועודנה מעסיקה את הפוליטיקאים שנדרשו ללמוד כיצד להתמודד עם אמצעי תקשורת השונה מן העיתונות והרדיו. התמונות סיפרו פרטים נוספים על המציאות, פרטים שלא תמיד שמח הממסד הפוליטי לחלוק עם
הציבור הרחב". 19
בטלוויזיה התמונה המשודרת מקבלת אפיון אנטגוניסטי. מצד אחד היא מעצימה את האינטימיות בכך שהיא מכניסה את מושאי השידור לתוך הסלון והופכת אותם לבני בית, ומצד שני אי אפשר לגעת בדמויות. הדמויות רחוקות - קרובות בו זמנית.
אם למשל ניקח טלוויזיה בכבלים המשרתת איזור מסויים כמו איזור ת"א או עפולה, הרי שאפשר לראות בטלוויזיה את השכן ואת הזבנית בסופרמרקט הקרוב. פוליטיקאים רוצים אמנם ליצור את הרושם שהם נמצאים בסלון של הצופים ותמונות תקריב שלהם יכולות לשרת מימד זה, אבל מנגד צילומים כאלה יכולים להראות צדדים לא פוטוגניים שלהם.
המצלמה לא בהכרח תחמיא להם ואת זאת הם ירצו למנוע.
לפוליטיקאים יש בעצם יחס מאוד אמביוולנטי כלפי המסך. התמונה יכולה לשרת אותם ובאותה מידה היא יכולה גם לפגוע בהם. המציאות המשתקפת בטלוויזיה היא לא תמיד חד-ערכית עם העולם כפי שהוא.
דעת קהל
הרמן טוענת כי "מושג" שגור, הקשור קשר מסוים למושג ההשתתפות הציבורית הוא מושג דעת הקהל. במאה ה- 19 נתפשו המושגים דעת הקהל וציבור כמושגים כמעט נרדפים, ושניהם נקשרו למגזרי האוכלוסיה המשכילים והמעורים בחיים הפוליטיים. הנחת היסוד אז היתה כי האזרחים בעלי המידע והענין, בהיותם יצורים תבוניים, יעבדו את המידע
שבידיהם; יגבשו לעצמם דעה פוליטית ויפעלו בהתאם לה. הקשר שבין ידע, דעה והשתתפות נתפש אפוא כקשר טבעי וישיר. עם הרחבת זכות הבחירה והשתרשות האידיאל האזרחי המשתתף שבא בעקבותיה, התפתחה התפישה המרחיבה, המזהה את דעת הקהל עם כלל הציבור. תפישה זו רווחת עד היום הזה והיא באה לידי ביטוי, למשל בסקרי דעת קהל. סקרים
אלה נערכים בכל רחבי העולם וביתר תכיפות לקראת בחירות או לפני הכרעה בנושאים מדיניים מרכזיים ומתבססים, גם אם במובלע, על ההנחה, כי להתפלגות הדעות בציבור הרחב יש השתקפות כלשהי במעש הפוליטי, שאם לא כן, לא היה טעם לנסות לעמוד על התפלגות זו". 20
על פי תפישה זו חלה במשך הזמן הרחבה גורפת של המושג דעת קהל. אמנם לא כל הציבור פעיל פוליטית, אך אפשר לחוש בהחלט בדעתו וזאת באמצעות כלי התקשורת למיניהם. דעת הקהל מקבלת היום משמעות חזקה מאוד עם התרחבותם של כלי התקשרות האלקטרוניים. הפגנה המתקיימת ליד בנין הכנסת, או ליד בנין ראש הממשלה, מצטלמת טוב
בטלוויזיה - הפגנת מורים בכיכר רבין תהווה גורם כבד משקל שהממשלה תצטרך להתחשב בו. דוגמאות לכך הם הלחץ הגובר והולך על הממשל האמריקאי לסיים את המלחמה בוויטנאם; בפולין - עם התחזקותה של תנועת "סולידריות" עד להפלת המשטר הקומוניסטי; ובארץ, הדוגמה הבולטת ביותר היא ההפגנה המסיבית בכיכר רבין בזמן כהונתו של
מנחם בגין כראש הממשלה, בנוגע לטבח שהיה בסברה ובשתילה בלבנון. המראות שרואים בטלוויזיה פועלים את פעולתם. לכאורה דווקא הצגה יומיומית של אירועים קשים יכולה להקהות את החושים ולהפוך את הציבור לאדיש, אבל מתברר שהתוצאות הן לעיתים הפוכות ומבחינת הממשל הן יכולות לפעול ככדור שלג. ככל שמראים יותר תמונות קשות,
או ככל שמדברים יותר על בעיות קשות, התגובה של הציבור תהיה קשה יותר והממשל לא יוכל בשום פנים ואופן להתעלם מהם.
כאשר סאדאת בא לארץ, יצר המחזה הטלוויזיוני עם נחיתתו אופוריה שנתנה גיבוי לממשלה ללכת לקראת הסכם שלום. הציבור לא יצא בהמוניו לרחוב, אבל נוצרה כאן מה שאפשר להגדיר כ"תחושה שבאוויר", שהיא שוות ערך למעורבות חלקית לפחות של הציבור בקביעת המדיניות. סך כל חלקי הציבור גדול הרבה מעבר לסכום הדעות הפרטני של
האנשים הפעילים. זיקתו של המושג למשטר הדמוקרטי ברור. "אין השלטון יכול להתעלם מדעת הקהל או לפעול בניגוד לרצונה. זיקתה של העיתונות לדעת הקהל מוצגת בדרך כלל, כמי שמעצבת אותה - מצד אחד, ומבטאת אותה מצד שני. מכוחו של תפקיד כפול זה, שיש עימו גם מידה של סתירה פנימית הנגזרת מעוצמתה הפוליטית של העיתונות
(ובעצם לכלל אמצעי התקשורת), עוצמה זו היא עוצמה מיוחסת, השמורה לעיתונות מעצם העובדה שיש מי שמייחס לה אותה". 21
ביקור סאדאת בארץ
את ביקור סאדאת יש לבחון על רקע מה שהיה לפניו ומה שבא בעקבותיו. ביקור סאדאת בארץ היה ב- 1977, 4 שנים לאחר מלחמת יום כיפור. הזכרונות היו עדיין טריים וקשים. היו אמנם התבטאויות ספורדיות שלו על הצורך בשלום, אולם קשה היה לציבור להתייחס אליהם ברצינות, זאת על רקע נסיון קודם של שיחות שלא הובילו לשלום. לארץ
ולמצרים הגיעו מדינאים מהשורה הראשונה כמו וויליאם ריג'רס וג'וזף סישקו מטעם הממשל, אולם, אם לנקוט בשפה עממית, לא היה זה יותר מאשר טחינת מים. דעת הקהל בארץ היתה אדישה וספקנית כאחד. קשה היה גם למחול לו לסאדאת על הרוגי המלחמה.
באופן חשאי נערכו שיחות לא רשמיות בין שר החוץ ישראלי משה דיין לסגן שר החוץ המצרי תוהמי במרוקו. אלה היו שיחות שהכשירו את הקרקע לקראת הביקור. ידיעות לא רשמיות הודלפו החוצה ולקראת הביקור עצמו הן הפכו לרשמיות ונערכו הכנות מתאימות לכך במצרים ובארץ ובפרט ההכנות לקראת שידור חי של הביקור. היה כאן בעצם סיפור
גדול מאוד שכלל את השלבים הבאים.
1. השיחות הלא פורמליות שהפכו אחר כך לפורמליות.
2. ההיערכות בשדה התעופה בן גוריון, הן מבחינת כללי הטקס והן מבחינת ציבור האנשים שיהיה בשדה עצמו, והכוונה היא להזמנת אנשי ציבור מהממשלה, מהאופוזיציה והיערכותם לאורך השטיח האדום.
3. נחיתת המטוס המצרי שהביא את הנשיא אנוואר סאדאת ופמליתו.
4. פתיחת דלת המטוס וכניסת מנהל ראש הטקס הישראלי למטוס.
5. יציאת הנשיא סאדאת ועמידתו במפתן המטוס תוך השמעת ההמנון הישראלי וההמנון המצרי. במקום הורגשה אווירה של התרוממות רוח והדבר הורגש בדבריהם של שדרי הרדיו והטלוויזיה.
6. ירידת הנשיא ולחיצות ידיים עם הממתינים בזמן נגינת ההמנונים, כאשר המצלמה מתמקדת על פניו ועל פניהם. נוצרה כאן תחושה של קרבה. אי אפשר היה שלא לחוש במתיחות שעל פני הנשיא המצרי, בהתרגשותו ובפתיחותו שעה שלחץ את ידיהם של מקבלי פניו.
7. תיאור שיירת המכוניות המלווה אותו למלון המלך דוד.
8. קבלת הפנים במלון המלך דוד ומסיבת העיתונאים.
9. נאומו הדרמטי של אנוואר סאדאת בכנסת, תוך התמקדות המצלמה על פניו והמשפט המפורסם שלו: "NO MORE WAR" שקיבל משמעות חזקה מאוד.
דעת הקהל כלפי הנשיא המצרי החלה להשתנות. הנה ראש המדינה הערבית הגדולה ביותר פונה לראש הממשלה מנחם בגין, ולהמון העם. אין הוא משתמש בשפה גבוהה ובמונחים אליטיסטיים. בצורה כזאת הוא מקרבם אליו ויוצר תחושה של אמון כי הוא אכן רציני ומתכוון לכל מילה שהוא אומר. הוא גם מביע משאלה שעל פסגת הר סיני יוקם מבנה
שישרת את שלושת הדתות הגדולות היהדות הנצרות והאסלם. כאן הוא מנסה ליצור תמימות דעים בין כלל המאמינים ומעגן עוד יותר את האמון של הציבוריות הישראלית כלפיו. נוצרת התחושה שיש כאן כוונה ליצור ריאליה חדשה שתסיר מהציבוריות הישראלית את תחושת חוסר האונים כי יהיה עליהם להלחם עד סוף הדורות ללא שום תקווה כי אכן
יבוא השלום. ביקורו של אנוואר סאדאת הוא מקרה ברור של דיפלומטיה תקשורתית שבו לאמצעי התקשורת ובמיוחד לטלוויזיה היה משקל רב. 22
שידור הביקור בארץ הוא בבחינת עלילה שבה יש מספר שלבים; שיש בו climax ו- antidimax מחזורי. הנחיתה של המטוס המצרי בלוד היא הפתיחה, ההמתנה לצאת הנשיא מהמטוס ועמידתו בזמן השמעת ההמנונים היא climax, ירידתו מכבש המטוס ולחיצת היצרים anticlimax. ה- climax מגיע לשיאו פעם נוספת במסיבת העתונאים במלון המלך דוד
ויורד עם תחילת השאלות על ידי העתונאים. climax נוסף הוא הנאום שלו בכנסת, והיציאה מבנין הכנסת בתום הנאומים - בבחינת anticlimax. כל אלה הם שלבי העלילה והסיום הוא עם המראתו של סאדאת.
אם עד לביקור, כל הידיעות ששודרו היו בבחינת ידע עתונאי , הרי ששידור הביקור הפך לידע פוליטי מובהק, שהרי אי אפשר להתעלם מההשפעה על התובנות הפוליטיות הן של הממשלה והן של כלל דעת הקהל הישראלית. זהו מצב חדש שבו לא תהיינה יותר מלחמות בין ישראל לבין מצרים ונפתחות אפשרויות לבקר במצרים ולסחור עם בני עמה.
זאת מציאות חדשה שכולם ייחלו לה בעבר.
זהו אירוע שנחרט בצורה בלתי הפיכה בזכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית.
סיכום
ביקור של נשיא מצרים בארץ אנוואר סאדאת היה בבחינת פריצת דרך ביחסי הגומלין שבין מדינת ישראל למדינות ערב. יחסים אלה קיבלו צביון שונה לחלוטין מזה שהציבוריות הישראלית היתה מורגלת לו עד כה. אין מדובר במלחמות, אלא במפגש פנים מול פנים של מנהיגי שתי המדינות, כאשר נשיא המדינה המצרית מגיעה לארץ. קשה להתעלם מן
העובדה שמצידו של סאדאת דרוש היה לכך אומץ לב בלתי רגיל. שנאה שפעפעה במשך שנים מפנה את מקומה לדו-שיח ישיר המקבל, בעקבות ביקור זה, לגיטימציה חלקית לפחות של הגדולה במדינות ערב.
בשל חלוציותו של אקט פוליטי זה, שידור הארוע דחק את שידור התוכניות הרגילות והוא כבש למעשה שעות שידור רבות. שודר לא רק האירוע עצמו, אלא שודרו תוכניות נוספות שיוחדו לנושא: חדשות צבע, פרשנויות ותוכניות רקע שהעניקו לאירוע פורפורציות החורגות מעל לאלה של אירועים מדיניים אחרים.
האירוע בעצם נגע בנימים הרגישים ביותר של החברה הישראל שחיכתה שנות דור להסכמי שלום עם מדינות ערב, שישימו קץ לשפיכות הדמים. אותה אופטימיות ואותו פאתוס הנמצאים בשירו של קלצ'קין "האמינו יום יבוא" קיבלו פנים ריאליות. למרות שרוב הציבור לא היה נוכח פיזית באירוע, הרי שעצם האפשרות שניתנה לו לצפות באירוע,
הפכה מבחינה רגשית לתחושה שהוא נמצא-נוכח פיזית במקום ההתרחשות עצמו. הידע הפוליטי עם ההתרחקות מהאירוע על ציר הזמן הפך לזיכרון פוליטי קולקטיבי.
מקורות
1. ברגר אווה - מבוא לתקשורת אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון 1995, עמ' 53.
2. שם עמ' 55.
3. Hallbowactls Mowrice - On collective me Momory.
The University of chicago press 1996 p. 45.
4. O'sullvian Tim - Television Memories and Calfares Viewing 1950-65
in : Carner John - popular Television in Britain BEI Publishing 1997, p. 103 - 107.
5. Ibid p.163.
6. Bourden Jesome - Television and political memory" Media Culure and Society Vol. 14.
7. Ibid p.545.
8. Ibid p.549.
9. כ"ץ אליהוא, דיין דניאל - אירועים של אמצעי תקשורת : על חוויית "לא להיות שם בתוך כספי דן (עורך) - תקשורת המונים מקראה אוניברסיטה פתוחה 1995 עמ' 139 - 138.
10. Katz Elihu, Dayam Dniel, Mortyl Television Diplomacy Sadat in Jerusalem in Gerbner, Sielelt (Ed) Wored communication "A hankwook Longmans 1983 p. 135.
11. "כ"ץ אליהוא דיין דניאל - אירועים של אמצעי תקשורת : על חוויית "לא להיות שם" שם עמ. 139.
12. שם שם.
13. שם שם.
14. שם עמ. 133.
15. ברגר אווה שם עמ. 7.
16. שם. עמ. 8.
17. שם עמ. 9.
18. קלטת וידיאו : וטרויו סטוררו - המצייר באור.
19. כספי דן - תקשורת המונים כרך א' האוניברסיטה הפתוחה 1993 עמ. 195 - 194.
20. הרמן תמר - מלמטה למעלה : תנועות חברתיות ומחאה פוליטית האוניברסיטה הפתוחה 1995 עמ. 32.
21. גורן דינה - "אמצעי התקשורת והדמוקרטיה בישראל" סקירה חודשית מס' 9 - 8 אוגוסט ספטמבר 1984 עמ. 58.
22. Elihu Katz, Sayam Daniel Motyl Piesse - "Television Diplomacy" Sadat in Jrusalem Ibid. p. 138.
ביבליוגרפיה:
1. ברגר אווה - מבוא לתקשורת אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון 1995.
2. גורן דינה - "אמצעי התקשורת והדמוקרטיה בישראל" סקירה חודשית מס' 9 - 8 אוגוסט ספטמבר 1984.
3. הרמן תמר - מלמטה למעלה : תנועות חברתיות ומחאה פוליטית האוניברסיטה הפתוחה 1995.
4. כ"ץ אליהוא, דיין דניאל - אירועים של אמצעי תקשורת : על חוויית "לא להיות שם בתוך כספי דן (עורך) - תקשורת המונים מקראה אוניברסיטה פתוחה 1995.
5. קלטת וידיאו : וטרויו סטוררו - המצייר באור.
6. Bourden Jesome - Television and political memory" Media Culure and Society Vol. 14.
7. Katz Elihu, Dayam Dniel, Mortyl Television Diplomacy Sadat in Jerusalem in Gerbner, Sielelt (Ed) Wored communication "A hankwook Longmans 1983.
8. Hallbowactls Mowrice - On collective me Momory. The University of chicago press 1996.
9. O'sullivan Tim - Television Memories and Cathures Viewing 1950-65
in : Corner John - popular Television in Britain BEI Publishing 1997

תגים:

תעמולה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "סאדאת ודעת הקהל הישראלית", סמינריון אודות "סאדאת ודעת הקהל הישראלית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.