מדיניותו של סאדאת כלפי ישראל

תקציר העבודה:

תוכן העניינים:
1. הגורמים לשינוי במדיניות סאדאת כלפי ישראל
א. השוני בין נאצר וסאדאת
ב. עמדתו כלפי מדינות ערב
ג. מדיניות סאדאת כלפי המעצמות
ד. היחסים עם ארה"ב
2. הביקור בירושלים (נובמבר 1977)
3. פסגת קמפ דיויד (1978) והחתימה על ההסכם
א. הדיונים ותוצאותיהם
ב. תפיסת האיום של ישראל בעיני סאדאת
4. סיכום
5. ביבליוגרפיה


הגורמים לשינוי במדיניות סאדאת כלפי ישראל
השוני בין נאצר וסאדאת
נאצר וסאדאת היו שונים בתכלית הן במדיניות החוץ והן במדיניות הפנים שלהם.
נתוניו ההתחלתיים של אנור אל-סאדאת לא היו טובים יותר מאשר של נאצר. תדמיתו היתה ירודה ביותר והעם ראה בו "אומר הן" של נאצר וחסר כישרונות משלו. הוא הופיע כאנטי גיבור לכל דבר והאצולה המצרית לא אהבה אותו. לעומת זאת נתגלו באישיותו תכונות אשר עשוהו נוח להתקבל על דעת השכבות העממיות והקלו על ההזדהות של הקהל הרחב עימו; במקום להופיע כמנהיג הוא הופיע כאב רחמן.
סאדאת לא הסתלק באופן רישמי מהנאצריזם. הוא טען כי משטרו ממשיך את דרכו של נאצר והוא עצמו ממשיך את דרכו של נאצר. נשמר התוקף של המוסדות העיקריים ושל מיסמכי היסוד הרשמיים. אולם למעשה פתח סאדאת פתח לרוויזיה מקיפה של הנאצריזם. בלי ליחס את האחריות במישרין לנאצר, מנה סאדאת אחד לאחד את הכישלונות של השילטון הקודם. לאמצעי התקשורת ניתנה אפשרות להרחיק לכת אף מעבר לכך, והללו תקפו בחריפות יתר את מישטרו של נאצר. כמו כל מנהיג אחר למד סאדאת הסטוריה כללית ומצרית וממנה שאב את ידיעותיו. נאומיו ומדיניותו היו מלווים בפרקים מן ההיסטוריה המצרית.
סאדאת התחייב ברוב נאומיו לרעיון ההנהגה הקולקטיבית שלפיה פעל נאצר אשר דגלה באיחוד העם הערבי. למעשה הוא ניסה לבודד את מצריים מהנהגת העם הערבי וביטוי לכך אנו מוצאים בהחלשת כוחו של האס"ע (האיחוד הסוציאליסטי הערבי שבראשו עמד עלי צוברי ואשר הגיע לשיא כוחו במלחמת ששת הימים). מכאן אנו רואים כי סאדאת היה נגד כל ניסיון לקשר פוליטיקה בערביות גם מבית וגם מחוץ קו שהינחה אותו בכל שנות שלטונו(1).
יש להדגיש כי סאדאת היה מוסלמי אדוק אולם דגל בדת ומדינה לחוד. יחסיו עם הצבא היו טובים אולם לא טובים כקודמו משום שלא פירגן להם כמוהו. גם הוא שאף להגדיל את צבאו (שהרי כבר נאמר "על חרבך תחייה") אולם המפנה שהוא ביצע בו היה העלאת מורל הצבא ורמתו האינטלקטואלית.
רבים ראו בעלייתו של סאדאת המאורע שהגדיש את סאת עלבונותיה של מצרים. ככל שבו המועדים אשר קבע לחידושו המלחמה מבלי שיעמוד בהן גבר הזלזול בו ובהצהרותיו ובמיוחד בקרב האינטיליגנציה. הוא הופיע כאנטי גיבור לכל דבר, חסר כל זוהר של הצלחה(2) .
לעומת זאת נתגלו באישיותו תכונות שעשוהו נוח יותר להתקבל על רוב השכבות העממיות והקלו על ההזדהות של צבור הרחב עימו. במקום להעמיד את עצמו כמנהיג נערץ של תנועה משיחית, הופיע סאדאת כראש קהילה המכלכל את ענייני עדתו בסגנון הפטרנלי של ראש משפחה(3).
כאשר סאדאת הגיע למעמד הנשיא באוקטובר 1970 הוא לא בזבז זמן יקר וישר הדגיש את מיתתו של נאצר והרעות החולות שהביא על מצרים. הוא טען כי המדיניות שלו מושתתת על יסודות מודרניים האמורים להביא שגשוג למצרים.
"אחנו גם ערבים וגם אפריקנים" הכריז סאדאת בארגון ארצות אפריקה. זוהי לא רק אמרה בעלמא. הוא התכוון שמצרים כרגע משוחררת מכל התחייבות לאומה הערבית (חוץ אולי מהתחייבות לפלשתינאים שאגב היתה לו לרועץ בהסכמי קמפ-דיויד, כאשר ניסה להשיג הסדר גם להם וכך נאלץ לוותר על דרישות מצריות אחרות[4]).
אינדיקציה טובה ליחסו של סאדאת לנושא הערביות בשלטון אפשר למצוא ביחסו לתנועת האיחוד הסוציאליסטי הערבי, אותו שלל וניסה להמעיט מכוחו, לרבות מכח האחים המוסלמים.
------------------------------------------------------------------------------
1. ראה סקירה "הסטודנטים במשטרו של סאדאת 1970-1977" בהוצאת מכון שילוח 1982, וכן "גילויים על המשטר הנאצרי", הוצאת מכון שילוח, 1979, עמוד 10 ואילך.
2. כפיר אילן ויעקב מאיר, ישראל ומצרים, עמוד 2.
3. שמיר שמעון, ירידת הנאצריזם, עמודים 18-36.
4. סאדאת אנור, אני ואפריקה, עמוד 119.

מקורות:

אלבדרי חסן, מלחמת רמאדאן, קאהיר, 1974.
אלגמאסי, עבד אל-ע'ני, מלחמת אוקטובר- 1973, זכרונות מרשל אלגמסי, חיל מודיעין, ביה"ס למודיעין, 1994.
בנזימן עוזי, ראש ממשלה במצור, ירושלים, 1981.
גל יצחק, סקטור הנפט של מצרים, תל אביב: מרכז דיין לחקר המזה"ת ואפריקה, מכון שילוח, 1986.
זבידה חנה, נייר אוקטובר-המשכיות ותמורה במצעו של סאדאת, תל- אביב, מכון שילוח, יוני 1974.
כפיר אילן ויעקב מאיר, ישראל ומצרים, תל-אביב, 1979.
כלפון משה, מדיניות סאדאת כלפי ישראל 1979-1970, אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה מדעי המדינה, תשמ"ז.
לויטה אריאל ולנדאו אמילי, בעיני הערבים- דימויה הגרעיני של ישראל, אוניברסיטת תל-אביב, 1991.
מיטל, יורם, התפתחות מדיניותה של מצרים ביחס לסכסוך עם ישראל (1976-1977), אוניברסיטת חיפה, 1991.
"נשיא מצרים בכנסת", דע, מרכז ההסברה, ירושלים, 1978.
סאדאת אנור, אני ואפריקה, קאהיר, 1976.
שמיר שמעון, ירידת הנאצריזם, תל-אביב, 1975.
שמיר שמעון, מצרים בהנהגת סאדאת: הביקוש אחר אוריאנטציה חדשה, תל-אביב, 1978.
שמיר שמעון, נאצר וסאדאת:שתי גישות נוכח המשבר, ת"א, 1974.
שמיר שמעון, "מנאצר לסאדאת", סקירה חודשית, יולי, 1974.
FRIEDLANDER Melvin A, SADAT AND BEGIN: the domestic politics of peacemaking, Boulder, Colo. : Westview Press, 1983
CARPOZI GEORGE, ANWAR SADAT: a man of peace, NEY YORK, 1977.
RAFHAEL ISRAELI, "I EGYPT", HEBREW UNIVERSITY, 1981.
SHIBELY TELHAMI, POWER AND LEADERSHIP IN INTERNATIONAL BARGAINIG, COLOMBIA UNIVERSITY PRESS, 1990.
SPIEGEL L. STEVEN, THE OTHER ARAB-ISRAELI CONFLICT, CHICAGO, THE UNIVERSITY OF CHICAGO PRESS, 1985.
WATERBURY JOHN, THE EGYPT OF NASSER AND SADAT, Princeton Univ. Pr., Princeton, 1983.
ZELNIKER SHIMSHON, COOPERATION BETWEEN ISRAEL AND EGYPT: POSITIONS AND TRENDS, TEL-AVIV UNIVERSITY, 1981.

תגים:

מדיניות · חוץ · תיכון · מצרים · שלום · מזרח

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מדיניותו של סאדאת כלפי ישראל", סמינריון אודות "מדיניותו של סאדאת כלפי ישראל" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.