חקר קבלת החלטות בנושאי הבטחון הלאומי

תקציר העבודה:

חקר קבלת החלטות בנושאי הבטחון הלאומי
תוכן העניינים - hc1529

מבוא

פרק ראשון: רקע תיאורטי

פרק שני: אריק שרון כמקבל החלטות

פרק שלישי: הקונספציה של שרון במלחמת של"ג

פרק רביעי: שיטות פעולתו של שרון

סיכום ודיון

ביבליוגרפיה

מבוא

בבעיות יסוד של מדיניות חוץ ובטחון מסגלת לעצמה לרוב כל מדינה גישה ועקרונות
בסיסיים לצורך פתרון בעיות אלה. מדינת ישראל, בשל היותה מקוטבת אידיאולוגית
בנושאים רבים, מושפעת בתהליך קבלת ההחלטות במידה רבה מאישיותו של המנהיג.
זו עשויה לעיתים להשפיע על קביעת ויעדי המדיניות כאשר לחילופי השלטון עשויה
להיות משמעות מרחיקת לכת בהקשר לכך.

עקב העובדה שעד לבחירות האחרונות שררה בישראל שיטת בחירות ומימשל
קואליציונית , נוצר מצב שראש הממשלה לא היה הפוסק הבלעדי בנושאים השונים.
משקל רב יותר ניתן לעובדה שבישראל ניתנת עדיפות לשיקולי בטחון ועקב האתוס
הבטחוני עולה מעמדם של אנשי הצבא. השילוב של דומיננטיות הבטחון הלאומי
ו'מומחיותם' של אנשים בעלי עבר בטחוני מביא לכך שעולים משקלם והשפעתם
בתהליך קבלת ההחלטות.

מלחמת שלום הגליל משמשת מקרה מבחןCase Study - לבחינת תהליך קבלת
ההחלטות של אריק שרון אשר שימש באותה עת כשר הבטחון ונתפס בעיני רבים כמי
שהיתווה ועיצב את מהלכיה ודמותה של מלחמה זו תוך שהוא מצליח לאכוף את דעתו
ולחילופין לעקוף את החלטות הממשלה.
עבודה זו, נושאה הוא חקר קבלת החלטות בנושאי הבטחון הלאומי, נושא בעל
משמעות וחשיבות מרחיקת לכת לגבי מדינת ישראל, המאופיין בהיבטים ייחודיים של
קבלת החלטות השונים במידה רבה מתחומי פעולה אחרים.

הפרק הראשון הינו תיאורטי בעיקרו ובו יוצג מודל רלוונטי לקבלת החלטות תוך
הדגשת המימד האישי. הפרק השני דן ברקע האידיאולוגי-פוליטי של אריק שרון, כפי
שבא לידי ביטוי באירועים שונים בחייו ובהתבטאויותיו לאורך דרכו הצבאית
והפוליטית כאשר נקודת המוצא היא כי יש להכיר את מקבל ההחלטות יותר מקרוב
על מנת להבין את דרך חשיבתו העשויה להשפיע על הדרך ועל תהליך קבלת ההחלטות
שלו. הפרק השלישי עוסק בקונספציה אשר הדריכה את שרון במבצע שלום הגליל וכן
ביעדים ובמטרות אותם שאף להשיג בעקבות מבצע זה. קונספציה זו תעומת מול
החלטת הממשלה מיום 5 ליוני 1982 באשר ליעדיה של מלחמת שלום הגליל. במהלך
פרק זה תוצג הגירסה לפיה הצליח שרון לתמרן את ממשלת ישראל וראש הממשלה
בכללם למצב בו נוטרלו כך ששר הבטחון נשאר מקבל ההחלטות העיקרי. הפרק
הרביעי והאחרון של העבודה יעסוק בשיטות פעולתו של שרון ובדרכים בהן נקט על
מנת להשיג את אותן מטרות בהן עסקנו בפרק השלישי. לצורך זה יורחב הדיון
ביכולתו של שרון להשפיע על חברי הממשלה בכלל ועל ראש הממשלה , מנחם בגין,
בפרט באשר ליעדים אותם יש להשיג במלחמה זו.

לאורך כל העבודה נשתדל להצמיד את מהלכיו של שרון לתיאוריה בנושא קבלת
ההחלטות אותה נציג בפרק הראשון. בסיכום ובדיון בסופה של העבודה ננסה לשלב
בין התיאוריה והמעשה ולהצביע ביתר בירור על תהליך קבלת ההחלטות של שר
הבטחון במלחמה ועל משקלו האישי באירועים אותם ניתחנו במהלך העבודה.

לצורך ניתוח האירועים השתדלנו להיעזר בעדויות מכלי ראשון. לצערנו לא פרסם ראש
הממשלה מעולם את גרסתו באשר לאירועי המלחמה בכלל ולתהליך קבלת ההחלטות
בפרט, עובדה המקשה על ניתוח השתלשלות האירועים, אולם ספרים ועדויות של
רבים מדרג מקבלי ההחלטות באותה תקופה משמשים תחליף לחוסר זה. בנוסף לכך
השתמשנו בקטעי עיתונות ובעדויות שונות שנמסרו במשפטים אשר שרון ניהל כנגד
גורמים אשר האשימוהו באחריות לתוצאות המלחמה ובהולכת שולל את ממשלת
ישראל.

מקורות:

ב. שרון כפוליטיקאי ומדינאי
הבעיה ששמה הפלשתינאים הטרידה את מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לאורך תקופה ארוכה. בעיני שרון התמצתה בעיה זו כבעיה של טרוריסטים ערביים ולא של קהילה לאומית לגיטימית. הארגון שהיה אחראי להרג ישראלים ואשר שב ואמר כי אדמת ישראל היא אדמתו היה אש"ף. משום כך ראה שרון באש"ף את הבעיה הפלשתינית וסבר כי אם יוכל
להיפטר מארגון זה ייפטר מן הבעיה הפלשתינית. הרעיון שישראל תוכל לשים קץ לאיום הפלשתינאי אחת ולתמיד תאם את תפיסת עולמו של שרון. הוא החשיב מאוד את כוחה של ישראל ומבחינות רבות היו לו פנטזיות על עוצמתה. הוא האמין כי כוחה הצבאי של ישראל יוכל לפתור כמעט באורח אוטומטי את סבך הבעיות הפוליטיות במזרח התיכון.
מסיבה זו רבים תארוהו כאדם אשר לא ידע את גבולות הכוח, בעיקר לא בארץ מפוצלת ובלתי צפויה כלבנון. יש שתארוהו משום כך כ"ריאליסט במישור הטקטי, ואיש של מיתוסים היוצר מיתוסים במישור האסטרטגי". לרוב התנהג בהחלטיות כאילו יודע הוא לאן פניו מועדות מבחינה אסטרטגית כאשר בדיעבד התברר כי התוכנית האסטרטגית שלו
בלבנון היתה מבוססת על אשלייה עצמית (פרידמן, 1990: 129).
שרון נחשב כדמות היודעת להקסים אנשים אולם מנגד עוררה כוחניותו חששות לא מעטים. לא לחינם חזר בגין ושאל את דעתם של אחרים לגבי אפשרות מינויו כשר הביטחון לאחר מערכת הבחירות של שנת 1981. מצד אחד העריך בגין את שרון כאיש צבא מעולה וכגיבור מלחמה אולם, מצד שני, היה בגין דמוקרט בכל נימי נפשו ומשום כך חשש
מהפקדת מפתחות הביטחון בידי אדם מסוגו של שרון. לבסוף נכנע בגין ללחציו של שרון והחליט למנותו לכהונה הרמה לאחר מערכת הבחירות של שנת 1981.
נטייתו של שרון לפעול לבדו באה לידי ביטוי במדיניות ההתנחלות של שרון בצפון סיני, מיד לאחר ביקור סאדאת. הקמתם של "יישובי הדמה" בחבל ימית בינואר 1978 היא דוגמא זועקת לשמיים של חוסר תיאום ואינטגרציה והיעדר הכוונה מרכזית בהוצאה לפועל של מדיניות. המקרה הביך את בגין ואת הממשלה בצורה חמורה והיווה ביטוי
לנטייתו של שרון להתעלם מהחלטות הממשלה (בן-מאיר, שם:142).
ג. שרון כשר הביטחון
עם היכנסו של שרון לתפקידו הוא הקים לעצמו במשרד הביטחון מעין מטה כללי קטן שהעניק לו יתר עצמאות בפעילותו הצבאית-בטחונית ואשר שיחרר אותו מן התלות במטה הכללי של צה"ל. שום שר ביטחון לפניו לא היה זקוק למבנה מסוג זה. בעיני רבים היתה זו יחידה מיותרת מלכתחילה. היה זה מבנה שצבר אנשים, העסיק מנגנון וייסד
לעצמו שירותים. עובדה זו יצרה כפילויות ומתחים מחמת העובדה שכל מה ששר הביטחון היה זקוק לו הוא קיבל מן הצבא ואילו היחידה לביטחון לאומי-יל"ל-היתה מקור לא אכזב למחלוקות. דברים פשוטים אשר לפי טבעם יכולים היו להסתיים בשיחה בין שר הביטחון והרמטכ"ל, כפי שהיה קודם לכן, נעשו קשים וסבוכים. בין הצבא והרשות
האזרחית חצצה מעתה עוד רשות אשר היתה חצי צבאית וחצי אזרחית שהיה לה מעמד והשפעה ואשר זכתה בגיבויו של שר הביטחון (איתן, שם:197).
יתכן כי תסכולו של שרון על-כך ששאיפתו להתמנות לרמטכ"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים לא התממשה, היוותה את אחת הסיבות שבגללן הקים יחידה זו אשר היוותה מעין מטכ"ל פרטי. אולם המשמעות האמיתית של גוף מסוג זה היתה צבירת עוצמה של שרון בתוך משרד הביטחון. במצב רגיל תלוי הדרג האזרחי בכפופים לו בצבא ואילו שרון פעל
לריכוז הסמכויות והמידע בידיו. ריכוז סמכויות זה הגביר את עוצמתו ואיפשר לו לקבל החלטות מבלי להיוועץ בצה"ל ובראשיו. עובדה זו אף איפשרה לו להתוות תוכניות אשר היו ידועות אך ורק למקורבים לו מבלי לשתף אחרים ומבלי לחשוש כי ידלפו החוצה ויסוכלו בעודן באיבן. אם נוסיף לכך את העובדה כי שרון כאדם יסודי ביותר
הכיר את צה"ל לפני ולפנים, נוכל להבין עד כמה כוח ומידע מרוכזים היו בלשכתו. עובדה זו היתה בין הגורמים שראש הממשלה איבד את הבקרה על המידע כאשר שר הביטחון הצליח להיות מוביל המדיניות.
יש הרואים במינוי שרון לשר הביטחון מהפך דרמטי בתפיסת הביטחון הישראלית בנוסף לאידיאולוגיה שלו ולתפיסותיו הבטחוניות, שרון הינו בעל סגנון אישי מובהק ומעורר מחלוקת המחריף את הדימוי של שינוי דרמטי ועיצוב התפיסה הבטחונית על-פי שגיונות אישיים. מבחינה זו רבים טוענים כי מינוי שרון לשר ביטחון הביא לנטישת
התפיסה הבטחונית הסיכולית ולאימוץ תפיסת קלאוזביץ' של יעדי המלחמה ואת הצורך בבחינה חדשה ומעמיקה של המטרות הצבאיות והתאמתן ליעדים המדיניים של המלחמה. הללו רואים במבצע שלום הגליל שני שלבים כאשר הראשון היווה מלחמה סיכולית מובהקת, שבאה לידי ביטוי ביציאה לחיסול הבסיסים המבצעיים של הפלשתינאים בדרום לבנון
ואילו הימשכותה של המלחמה מסמנת תפנית מן התפיסה הסיכולית לתפיסת קלאוזביץ' ואת תחילת התמוטטות הקונסנזוס הציבורי לגבי צידוקה וכדאיותה של המלחמה (לניר, 1988: 149).
לתפיסה הקלאוזביצ'ית של שרון יש שתי פנים. הראשונה מתמקד בנחישות השימוש בכוח להשגת מטרות מדיניות והשניה בהימנעות מהפעלת יתר של כוח על-מנת לאפשר את ההסדר שלאחר המלחמה. ניהול חלקה השני של המלחמה משקף דבקות יתר בפן הראשון וחוסר רגישות לגבי השני. מן השלב הזה מבטאת המלחמה פחות את השיטה הקלאוזביצ'ית ויותר
את השימוש בצבא ובדוקטרינה בטחונית אשר אינה מהססת למצות את כוחה של מכונת מלחמה משוכללת. בכוח זה ניסה שרון לעצב את המציאות המדינית-האסטרטגית (שם:150).
מבחינות רבות המשיך שרון להתנהג ולתפקד כאיש צבא גם בשעה שכיהן כשר הביטחון הנמנה על הדרג הפוליטי. עוד בימים בהם כיהן כקצין צעיר נהג לעקוף את החלטות הדרג המדיני אותו ראה במידה רבה כבלם לפעולותיו של צה"ל כנגד ארצות ערב. הוא לא נהג לדווח את כל האמת לדרג המדיני והמשיך להביט באותם משקפיים גם כאשר נמנה על
דרג זה. כאשר לא תחמו את קווי פעולתו נהג, כפי שקרה במלחמת לבנון, לנצל החלטות כלליות באופן הרחב וכראות עיניו. נטייתו של שרון לפעול באופן אישי באה לידי ביטוי גם בנובמבר 1981, עת פעל להשגת הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארצות הברית. הוא לא טרח להכניס את משרד החוץ בסוד העניינים וברגע שהוסכם על טיוטה רצה
שרון מיד לנסוע לוושינגטון כדי לחתום על ההסכם (בן-מאיר, שם:143).
פרק שלישי: הקונספציה של שרון במלחמת של"ג.
א. רקע
לאורך שנות כהונתו השניה של מנחם בגין כראש הממשלה אומצה התפיסה לפיה על ישראל לנקוט פעולות יזומות נגד המחבלים בלבנון. באביב ובתחילתו של קיץ 1981 היה מצבם של המחבלים בכי רע לאחר שצה"ל הצליח להרוס כמעט לחלוטין את התשתית שלהם בלבנון. כתוצאה מכך נזדעקו הללו אל הסעודים בדרישה מהירה להפסקת אש. בתגובה
הזעיקו האחרונים את האמריקאים ומכבש הלחצים על ישראל החל לפעול. ממשלת ישראל בראשות בגין הסכימה להפסקת אש, אשר כללה פעולות טרור מצד המחבלים ותקיפות ישראליות, בחודש יוני 1981. המחבלים החלו לפעול בקצב מדהים על מנת לשקם את עצמם ובעזרה מאסיבית של ארצות הגוש הקומוניסטי וברית המועצות בראשן מילאו את מחסניהם
בנשק, כאשר ארצות ערב סייעו להם במימון (איתן, 1985: 193).
אריק שרון נכנס לתפקידו במשרד הביטחון בתקופה של שקט, בשעה שבלבנון נשמרה הפסקת האש. מרכז הכובד בפעילותו היה בתיאום הפוליטי בשעה שפיליפ חביב עסק בתיווך בין הצדדים כאשר אחת מנקודות המחלוקת נעוצה היתה בטענתם כי הפסקת האש חלה רק בגבול לבנון-ישראל ואילו ביתר הגבולות והחזיתות אין ידיהם כפותות על-ידי הסכמתם
להפסקת אש. באותה עת היו אף נסיונות, שנעשו בעזרת הסורים, לחדור לירדן ולהטריד את ישראל מגבולה. בידי צה"ל והממשלה היו תוכניות למבצעים בהיקפים שונים בלבנון. התוכניות היו שונות והביאו בחשבון אפשרויות מגוונות. ברור היה לכל כי מלחמה בלבנון הינה שאלה של זמן. ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון היוותה את הנפץ
לפעולה מסוג זה ולו רק משום העובדה שממשלת ישראל לא קיבלה את פירושם של המחבליםכאילו הפסקת האש חלה רק על גבול הצפון ואילו בכל היתר, רשאים המחבלים לפעול בחופשיות.
ב. יעדי הממשלה
המטרה הבסיסית של מלחמת שלום הגליל היתה בטחונית בעיקרה ונועדה להביא לשקט בגבול הצפוני. לאורך שנים הצליח אש"ף להקים תשתית בדרום לבנון שהיוותה איום על יישובי הצפון וכתוצאה מכך החליטה הממשלה בישיבתה מיום ה- 5 ליוני 1982 להטיל על צה"ל להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של ארגוני הטרור בדרום לבנון. עוד
הודגש בהחלטת הממשלה, אשר כונסה לאחר נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב, כי חל איסור על צה"ל ליזום את תקיפת הצבא הסורי וכי מטרתה הסופית של מדינת ישראל הינה להגיע להסכם שלום עם ממשלתה הריבונית של לבנון (שיף ויערי, 1984: 389).
הודעה ממשלתית זו היתה מעורפלת למדי עקב העובדה שלא פורטו בה האמצעים, היקף הפעולה וטווח הזמן שבו תתבצע. הדגש היחיד שניתן בהודעה קשור היה בעובדת הבטחת ביטחון אזרחי הצפון תוך הימנעות מהתנגשות עם הצבא הסורי. מניתוח הודעת הממשלה לא ניתן להגיע למסקנה ברורה לגבי היקף המבצע המתוכנן אם כי בעבר התבטא בגין לא
אחת כי מטרתו "להגיע על לבונקר של עראפאת" ומכאן שהיעד הכללי היה מלחמת חורמה בתשתיתו של אש"ף בלבנון ולאו דווקא מלחמה מוגבלת (שם:122).
כפועל יוצא מהחלטה זו הודיע בגין לרייגן כי מטרתו של צה"ל לגרום לכך כי הטרוריסטים יורחקו לטווח של למעלה מארבעים ק"מ מן הגבול, עובדה שתוביל לשקט בגבולה הצפוני של ישראל. על דברים אלה חזר בגין בנאומו בכנסת למחרת היום ואף בפגישתו עם ראשי האופוזיציה בה הבהיר להם את מטרות המלחמה. מכאן ניתן לסכם ולומר כי
לפי הודעת הממשלה על-פי תפיסתו של בגין היעד היה חיסול תשתית המחבלים בעומק של 40 ק"מ מגבול הצפון וזאת על-מנת להבטיח שקט וביטחון לתושבי הגליל (נאור, 1986: 39).
על-פי טענתו של הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, הוצגה באותה ישיבת ממשלה אשר נערכה במוצאי-שבת בביתו של בגין "התוכנית הגדולה" אשר הממשלה אישרה אותה ואשר כללה במפורש את עובדת כיבוש קטע מכביש ביירות-דמשק ואשר שימשה בהמשך נושא לויכוחים רבים. מנגד מעיד איתן כי מעולם לא עלה על הפרק נושא כיבושה של ביירות. בנוסף לכך
מעיד איתן כי נאמר לשרי הממשלה שצה"ל מתנגש בסורים אך ורק באם הללו יתערבו אולם הוא לא ייזום התנגשות מסוג זה. איתן אף מבהיר בספרו כי לא מדובר היה בפעולה בטווח של 40 או 45 ק"מ ומשום כך קיבלו השרים מידע אמיתי. השאלה הנשאלת בעקבות דברים אלה היא מדוע פורשו יעדי המלחמה בהודעת הממשלה כפי שפורשו. האם נבע הדבר
מחוסר הבנת השרים, מרצון של הממשלה שלא למסור לציבור את כל האמת או שמא אין מדייק איתן בגירסתו התומכת במידה רבה בזו של שרון? בהקשר לכך, מן הראוי להעיר כי לשרון ולרמטכ"ל איתן היו, בנוסף לרקעם הצבאי המשותף, גם הערכות והנחות שונות מאלו של ראש הממשלה באשר להיקף ומימדי המבצע.
ג. גישת שרון
לאורך תקופה ארוכה איימה מדינת ישראל לבצע מהלך צבאי בלבנון בעקבות פיגועים שונים שביצע הארגון נגד מטרות ישראליות ויהודיות שונות ברחבי העולם וכתגובה לירי קטיושות על הגליל. אחד הדוחפים העיקריים לפעולה מסוג זה היה אריק שרון. בחינת דבריו של שרון לאורך השנים טרם פרוץ המלחמה מצביעה בבירור על-כך ששרון שאף
למבצע בעל יעדים נרחבים בהרבה מאלה שפירסמה הממשלה בבוקרו של ה- 6 ליוני 1982.
בבסיס הגישה של שרון עמדה תפיסה אזורית, לגבי יעדיו של מבצע מסוג זה, ולאו דווקא פתרון בעיית גבולה הצפוני של מדינת ישראל בלבד. מטרתו היתה לפתור את בעיית המחבלים מן השורש ולא להסתפק בהרס התשתית שלהם בטווח של 40 ק"מ מיישובי הצפון. הוא ראה במבצע מסוג זה נגד המחבלים מנוף לפתרון בעיותיה של מדינת ישראל
באזור. לצורך השגת יעדיו שאף שרון מלכתחילה להגיע לפאתי ביירות או להיכנס לעיר עצמה על-מנת להרוס גם את המפקדות של ארגוני הטרור ולא להסתפק בהרחקתם מן הגבול. הוא ראה באוכלוסייה הנוצרית בלבנון את בעלי הברית העיקריים של מדינת ישראל ומשום כך שאף לגרום לשינוי המשטר בלבנון אשר אמור היה להתבסס על בעלי ברית
אלה. בדרך להשגת מטרה זו שאף שרון להרחיק את הסורים על-מנת להסיר את המכשול העיקרי אשר עמד בדרכה של ישראל בדרך לשינוי המשטר בלבנון. החלשה זו של הסורים קיווה שרון להשיג על-ידי השמדת הצבא הסורי בבקעת הלבנון והריסת מערך הטילים הסורי באותו מקום אשר הגביל את שליטת חיל-האוויר הישראלי בשמיה של לבנון.
יש המרחיקים לכת וטוענים כי שרון לא הסתפק בכך אלא ראה במלחמה זו אמצעי לשמירת השטחים ביהודה, שומרון ועזה בידיה של ישראל. את הפתרון לפלשתינאים אשר אמורים היו להיות מסולקים מלבנון ומשטחי יהודה ושומרון ראה שרון בירדן אשר לאורך השנים נתפסה בעיניו כמדינה הפלשתינאית וזאת בעיקר משום הרכב אוכלוסייתה אשר כשני
שליש ממנה היו פלשתינאים. רק בצורה זו ראה אפשרות ליישם את הסכמי קמפ-דיוויד. הוא ראה באש"ף ארגון קיצוני המונע מיסודות פלשתינאים מתונים מלהגיע להסדר עם ישראל והעלול להביא לערעור היציבות באזור (ידיעות אחרונות, 18.12.81: מוסף השבת, 8).
למעשה התכוון שרון לרתום את השיקולים הצבאיים של ממשלת ישראל לטובת שיקולים פוליטיים ומדיניים רחבי היקף. בהרס מחנות הפליטים שבלבנון ראה את המנוף להוצאתם מלבנון ולשם כך נזקק לסיועם של הנוצרים אשר שאפו, אף הם, להוצאת הפליטים הפלשתינאים מתחומי לבנון. יש לציין כי במהלכים אלה היה 'המוסד' שותף בכיר לאותם
יעדים ארוכי-טווח אשר חרגו בהרבה מיעדיו המקוריים של מבצע "שלום הגליל" (פרידמן, 1990: 227).
ד. הטקטיקה של שרון
כאמור, תכנן שרון מראש מהלכים אלה ואף דאג לתת להם פרסום פומבי. שרון נכנס לתפקידו כשר ביטחון באוגוסט 1981 וזמן קצר לאחר מכן החלו בפיקוד הצפון לרענן את התוכניות הצבאיות למלחמה. לרבים בצה"ל היה ברור כי אין מדובר רק בתוכנית "אורנים" הקטנה שנגעה אך ורק לכיבוש דרום לבנון עד לאזור צידון אלא בתוכנית הגדולה.
אין ספק כי שרון הסתייע בעובדה כי בצמרת המדינית-בטחונית של ישראל נעדרו אנשים מתונים בעלי נסיון צבאי כויצמן, ידין ודיין בממשלה הקודמת. צמרת זו הורכבה בנוסף לשרון גם מבגין, שר החוץ שמיר, הרמטכ"ל איתן והשגריר בארצות הברית משה ארנס (שיף ויערי, שם: 33).
מרגע שהגיע למשרד הביטחון נשא שרון את עיניו אל מעבר לתחומי דרום לבנון. הוא שאף לפינוי הכוחות הסוריים והמחבלים מביירות ומצפון לבנון וזאת על-מנת לקיים בחירות חופשיות לנשיאות. דרום לבנון ותשתית המחבלים הפכו לסעיף אחד בתוכנית נרחבת יותר שאמורה היתה להביא לפתרון מדיני בלבנון. היה ברור כי תוכניתו של שרון
כוללת גם את ביירות וכי מטרתו היא להכניס סדר פוליטי חדש בלבנון. שרון ראה בבאשיר ג'ומייל את המועמד לנשיא הבא של לבנון וכאחד הכלים בו ישתמש על-מנת לסלק את המחבלים מלבנון.
שרון נתפס בעיני הציבור הישראלי כמנהיג מרחיק ראות אשר אינו פועל לטווחים קצרים וככזה המסוגל "להזיז" דברים שמלכתחילה נתפסים כבלתי אפשריים. רוחק ראותו ומקוריותו באו לידי ביטוי במלחמות ישראל השונות כולל זו של מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו אף באה לידי ביטוי יכולתו של שרון לחזות ולתכנן מספר מהלכים קדימה
בשעה שמספר שנים קודם לכן כבר חשב על מצב כי יתכן ובאחד הימים יצטרך צה"ל לחצות את תעלת סואץ. שרון אף ידוע כמנהיג ומפקד שאינו מתייאש, המנסה להשיג את יעדיו בדרכים מקוריות. עובדה זו באה לידי ביטוי גם במלחמת לבנון אשר בה פעל לעיתים בדרכים עקלקלות ובשיטת הזחילה. הוא ניסה לגרות ממשלה שלמה כולל את העומד
בראשה אט-אט לקבל את דעותיו. מבחינה זו ידוע שרון כמנהיג ומפקד "ההולך על הסף" והמוצא לרוב את נקודת המילוט ואת ההסבר מדוע פעל כפי שפעל. כיבוש או התקדמות ליעד מסוים יכולים להוות עבורו "שיפור עמדות" או תגובה של חוסר ברירה לפעולות האויב. לעובדות אלה יש להוסיף את נושא העמדת הממונים עליו בפני עובדות
מוגמרות וזאת לעיתים תוך גיוס ערפל הקרב לטובתו.
יש המרחיקים לכת וטוענים כי לידתה של מלחמת לבנון ברוחו ובדמיונו של אדם אחד הידוע כנחוש בדעתו וחסר מעצורים אשר סחף אומה שלמה להשגת יעדים דמיוניים. לדעת אלה חשפה המלחמה תופעה מיוחדת במינה לפיה נושא תפקיד יחיד צבר סמכות-על בניהול המהלכים כראות עיניו. שרון תכנן מראש את מהלכי המלחמה לאורך תקופה ארוכה
ולמרות שהכל הזהירו מפני כוונותיו וביקרו אותן הרי לא נתקל לאורך רוב התקופה בהתנגדות ממשית לצעדיו (שיף ויערי, שם: 380).
עוד בשלהי שנת 1981 בהרצאה שעמד שרון לשאת בסימפוזיון המרכז למחקרים אסטרטגיים, טען שרון כי אש"ף מהווה יסוד מרכזי באסטרטגיית השלבים הפוליטיים והצבאיים לחיסול מדינת ישראל. הוא ראה בארגון זה איום פוטנציאלי כלפי עצם קיומה של מדינת ישראל וכאחד המכשולים העיקריים לפתרון הבעיה הפלשתינאית על יסוד הסכמי
קמפ-דיוויד. הוא ראה באש"ף מסגרת לארגוני טרור הפועלים נגד ישראל בתוך שטחה או ברחבי העולם במטרה לערער את היציבות הפנימית בישראל ואת בטחונה, ליצור לחץ בינלאומי על ישראל, למשוך את "מדינות העימות" למלחמה עם ישראל ולהרתיע מדינות ערביות ויסודות פלשתינאים מתונים ממשא ומתן עם ישראל על אישור הסכמי קמפ-דיוויד
(שרון בתוך לניר, 1988: 158).
שרון הצליח לנווט את העניינים כך שבצורה דמוקרטית לחלוטין העביר את יכולת ההרתעה לידיו. הממשלה המשיכה לבדוק ולאשר את מהלכיו, הכנסת דנה במלחמה והעיתונות לא הוגבלה. למרות זאת הצליח שרון לרתום את כולם לרצונו. הוא השקיע זמן ואנרגיה רבה ביצירת תדמית של מי שאינו נוקט שום פעולה מבלי לזכות באישור הגורמים
המוסמכים תוך שהוא נותן לכאורה הסבר מלא לגבי מהלכיו אולם הוא נקט לצורך השגת יעדיו בטקטיקה מאוד מתוחכמת.
שרון גיבש למעשה מראש את תוכניתו הכוללת וניצל את האירועים המשתנים על מנת לחתור ליעדו הסופי. שרון ידוע כאדם יסודי השולט בפרטים ואשר אינו משאיר כמעט דבר ליד המקרה. שליטתו במידע מהווה עבורו אמצעי להשתלט על תהליך קבלת ההחלטות. הוא יצר חיץ בין הדרג המדיני לדרג הצבאי ומינה עצמו למעשה לרמטכ"ל-על. הוא הציג
את האירועים בפני מקבלי ההחלטות בדרך שנועדה לסייע לו לקבל את האישורים לפעולותיו ובעיקר התמקד במאמציו לרכוש גיבוי מצידו של ראש הממשלה. שרון הבין כי בגיו מהווה את החוליה אשר באמצעותה יוכל לרתום את שאר השרים לתמיכה במהלכיו ואף חלק גדול מהציבור. שרון אף הצליח להשתיק חלק גדול מראשי צה"ל בטקטיקות שונות, אם
על-ידי נטרולם ואם על-ידי ניתוקם מן הדרג המדיני.
שרון שיער כי למן הרגע בו יפעיל מהלך תתחולל באזור תגובת שרשרת שתעצב מפה חדשה של מאזן הכוחות. היתה זו תוכנית שאפתנית בעלת השלכות אזוריות מרחיקות לכת שבסיומה יחוסל אש"ף, ישותק האיום הנשקף מסוריה ואף יידחקו הסובייטים מן האזור. הצלחת התוכנית אמורה היתה להביא לכך שיהודה ושומרון ישארו בידי ישראל ובכך היה
משום רתימת התוכנית לאידיאולוגיה בה האמין. שרון הבין כי הטרדת יישובי הגליל ופעולות הטרור של אש"ף מהווים הנמקה מספקת על מנת לשמש כמנוף להשגת מטרות אלה. הוא למעשה העתיק את שיטות הפעולה בהן כה הצטיין בשדה הקרב על מנת לחולל מהפך אסטרטגי. הוא נשען על סדרת הנחות תוך אמונה מוחלטת כי יצליח להתגבר על קשיים
בשטח. עיקר הקשיים אותם לא לקח בחשבון נבעו מן המתרחש בלבנון. הוא ראה בחזונו מסע בזק שיפורר את אש"ף וממנו יתגלגלו המאורעות על-פי נוסחה ידועה מראש בדומה לעקרון הדומינו. מכיוון ששרון לא פרסם בציבור מראש את תוכניתו הרי שנוצר בהמשל פער אמון נרחב גם בינו לבין חיילי צה"ל. הוא יצא מנקודת הנחה כי צה"ל יפעל
כמכונת מלחמה חסרת רגש על מנת להשיג יעדים פוליטיים ומדיניים ולא לקח בחשבון כי במשטר דמוקרטי שאיפה מסוג זה ויעדים כאלה אינם ברי הגשמה. נושא זה קיבל משנה חשיבות שעה שעלתה בעיית הפגיעה באזרחים בעקבות אירועי סאברה ושתילה והחשש מן הפריצה לביירות.
פרק רביעי: שיטות פעולתו של שרון.
א. ההתחככות עם הסורים
בישיבת הממשלה מיום 5 ליוני, בה הוחלט על מבצע שלום הגליל, הציגו שר הביטחון והרמטכ"ל מתכונת פעולה שאמורה היתה להימשך לכל היותר ארבעים ושמונה שעות בתחום של כ- 45 ק"מ מגבולה הצפוני של ישראל. באותו מעמד אף הבטיח ראש הממשלה כי אין לחשוש מגלגול המלחמה ליעדים אחרים מאלה שנקבעו בתוכנית המקורית של המבצע וזאת
למרות העובדה שבדיעבד טענו השניים עובדה זו (איתן, שם: 211).
כבר מלכתחילה יצר שרון ביום השני למלחמה מצב העלול להוביל למלחמה עם הסורים. הוא נתן לכוחות צה"ל הוראה להתקדם בציר המרכזי למצב שהיווה איום על הסורים וזאת על מנת לגרות אותם להגיב. סביר להניח כי שרון הבין כי הסורים יחששו מאיגוף וכיתור וייאלצו להגיב. שרון הציג זאת כאלטרנטיבה להתנגשות חזיתית עם הסורים
ומובן שזכה לאישור הממשלה למהלך זה אשר לכאורה תאם את החלטת הממשלה לגבי הימנעות מהתנגשות צבאית עם הסורים. שרון יצר למעשה תסריט מלחמתי שעלה בקנה אחד עם תפיסותיו ולפיו לא היתה לסורים ברירה אלא להגיב צבאית (שיף ויערי, שם: 189).
שרון לא היה שבע רצון מדרישת הממשלה מן הסורים לתבוע את נסיגת המחבלים מן הגזרה המזרחית בלי "לטפל" גם בסורים. מסיבה זו יש הטוענים כי שאף ליצור מוקדי התחככות עימם או לחילופין להעמיד את כוחות צה"ל במצב לפיו לא תיוותר בידי צה"ל ברירה אלא לשפר את מצבו על-ידי פעולות אשר יגררו את הסורים לתגובה. הזדמנות זו
נקרתה לשרון ליד העיירה ג'זין ביום ה- 8 ליוני (נאור, 1986: 57).
ככלל ניתן לומר כי שרון ראה בכל הצעה שהיה בה משום פשרה או הסדר העשוי להביא להפסקת המלחמה משום הפרעה לתוכניתו המקורית. ברגע שנוצרה הפרעה מסוג זה דאג שרון להעמיד את חברי הממשלה בפני עובדות מוגמרות. כך בנושא החבירה עם הנוצרים, ההשתלטות על כביש ביירות-דמשק, תפיסת נקודות שונות בביירות ואף הכנסת הפלנגות
למחנות הפליטים.
ב. הוראות הממשלה ופעולות שרון
כאמור, מלכתחילה אישרה הממשלה מבצע לפיו חל איסור על צה"ל להיכנס לקרב יזום עם הסורים. אחת משיטותיו של שרון לעקיפת החלטה זו היתה להציג לממשלה מידע חלקי על-ידי כך שלא כל האלטרנטיבות המבצעיות הובאו בפני השרים וכל לא נותרה בידיהם הברירה אלא לאשר את זו שנראתה בעיניהם כפחות מרחיקת לכת ומסוכנת וכן על-ידי כך
שהפעיל נימוקים לשימוש באמצעים שונים האמורים למנוע פגיעה בחיילי צה"ל. שרון הצליח לשכנע את שרי הממשלה לקבל את נימוקיו על-ידי עקיפת המערכת הצבאית ובתוכם הרמטכ"ל, רפאל איתן.
הוא לא העמיד בפני שרי הממשלה את האפשרות כי ניתן שלא להגיע כלל להתחככות בסורים אלא להילחם במחבלים בלבד. הוא שאף לחסל את מערך הטילים הסורי בבקעת הלבנון למרות שרב-אלוף איתן ומפקד חיל-האוויר התנגדו לכך. לצורך קבלת אישור הממשלה נמנע מלאפשר לרמטכ"ל ולמפקד החיל מלהתייצב בפני הממשלה. שרון הצליח לשכנע את
בגין כי תקיפת הטילים תחסוך בחיי אדם עקב העובדה שהשמדת הטילים תאפשר שמים פתוחים, עובדה שתאפשר מתן סיוע לכוחות היבשה. איתן שאף להשמיד את הטילים באמצעים אחרים ללא הפעלת חיל האוויר אולם דעתו נדחתה על-ידי שרון. בכך העלה למעשה שרון את מיפלס החיכוך והאלימות בשדה המערכה למדרגה גבוהה יותר.
בהקשר לכך ראויה לציון עדותו של הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, כי לאחר התמנותו של שרון לתפקיד שר הביטחון הוא קיבל את דעת הרמטכ"ל כי היעד של צה"ל הוא המחבלים ולא הסורים. הוא התבטא כי הסורים אינם היעד בלבנון וכי במצב של פלישת צה"ל באם הללו לא יעמדו בדרכה של ישראל ולא יפריעו לו לבצע את חיסול תשתית המחבלים, מן
הראוי שהמבצע יסתיים בלי התנגשות עם הסורים (איתן, שם:204).
ג. הכישלון
פעילות דיפלומטית אשר היתה מוליכה להסכמה בין שני הצדדים עלולה היתה לסכל את "התוכנית הגדולה" של שרון. מסיבה זו ניסה בכל האמצעים אשר עמדו לרשותו למנוע הסכמה מסוג זה ולהביא לידי הכרעה צבאית. נושא הפריצה של צה"ל לביירות ממחיש היטב אתקו המחשבה של שרון. בגין הבין את הסיכונים הכרוכים במהלך מסוג זה ואת
הסיבוכים העלולים להיגרם בעטיו. למרות שבממשלה התקבלה ברוב של קול אחד הצעת החלטה המאשרת את הפריצה לביירות סירב בגין לאשרה. על מנת להשיג את יעדיו נקט שרון שוב בטקטיקת הזחילה האיטית בנותנו הוראות לצה"ל לכבוש שכונות שונות בדרום העיר וביניהן שדה התעופה הבינלאומי. שרון העמיד אתשרי הממשלה בפני עובדות
מוגמרות וטענתו העיקרית היתה כי אלו הן תזוזות מקומיות בלבד שנועדו לשפר את עמדותיו של צה"ל (דו"ח מעריב, שם: 15).
שרון אף חשש ממאמצי תיווך אמריקניים בראשותו של פיליפ חביב שעלולים היו להכשיל את תוכניות הפריצה שלו לעיר ובכך לעצור את תסריט "אפקט הדומינו" שהיתווה טרם המבצע. הוא חשש מהסכמתו של בגין לכניסת כוח רב-לאומי לעיר בתנאי שרוב אנשי אש"ף יעזבו את ביירות. פעולותיו של שרון הביאו את יחסי ישראל עם מימשל רייגן לסף
פיצוץ, עובדה שחייבה את בגין לקצץ בסמכויותיו של שרון עד כדי עימות עם שר הביטחון לגבי סמכויותיה ומעמדה של הממשלה, ושר הביטחון בתוכה, ביחס לצה"ל (שם: 18). בכך הצליח בגין לנטרל את הטיעון כי פעולותיו של שרון נעשות לצורך הגנה על חיילי צה"ל. החלטתו זו של בגין התקבלה ב- 12 לאוגוסט, למעלה מחודשיים מתאריך
תחילת המבצע, אולם אין ספק כי היתה זו מכה אנושה ליוקרתו של שר הביטחון. בגין רצה להגיע לפתרון מדיני ואילו את שרון עניין גלגול הנושא הלאה מתוך מטרה להמשיך ולהניע את אפקט הדומינו. הסדר מדיני היה מהווה מעצור הטורף את תוכניותיו אלו של שרון.
היתה זו נקודת מפנה בתוכניותיו של שרון אותה כנראה שלא לקח מראש בחשבון. הוא שיער מלכתחילה כי יחסו של בגין אליו, שהיו בו אלמנטים רבים של הערצה, יאפשר לו לעשות כמעט כרצונו אולם הוא לא לקח בחשבון כי ליחס זה התלווה אלמנט של חשדנות. בנוסף לכך באה פרשת ההתנקשות בחיי באשיר ג'ומאייל והוכיחה כי תהליך קבלת
החלטות ותכנון נתון תמיד לאי ודאויות מסוגים שונים אשר את חלקם כלל לא ניתן לקחת מראש בחשבון. לא רק שהאדם שאמור היה לשלוט בלבנון ולחתום על הסכם שלום עם ישראל חוסל אלא ההתנקשות בחייו אשר לא נחזתה מראש יצרה שרשרת תהליכים אשר הם לבטח שלא נלקחו בחשבון. אחד התהליכים המרכזיים היה קשור לנקמת הנוצרים
באוכלוסייה המוסלמית, עובדה שהובילה לטבח במחנות הפליטים. טבח זה הוביל בהמשך להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט כהן אשר המליצה על העברתו של שרון מתפקידו כשר הביטחון והאשימה אותו באחריות עקיפה למתרחש (דו"ח כהן, 1983: 83).
המדהים בכל ההתרחשויות הוא כי ברובם המכריע של המקרים לא ניתן להוכיח כי שרון לא דיווח לממשלה ולא השיג את אישורה למהלכים בהם נקט. הוא נקט למעשה במספר דרכי פעולה עיקריות על מנת לקדם את תוכניתו:
אי העמדת כל האלטרנטיבות בפני הממשלה.
שימוש בנימוק של הגנה על חיי חיילי צה"ל על מנת לבצע תזוזות צבאיות.
בחלק מהמקרים לא דיווח מראש אלא השיג אישורים לפעולותיו בדיעבד.
השתמש בשיטת הזחילה כדי לקדם כוחות צבאיים.
ניצול שליטה במידע הצבאי על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות תוך נטרול הדרג הצבאי.
אלה היו האמצעים העיקריים בהם השתמש שרון להגשמת מה שנקרא בפי חלק מן הפרשנים בשם "אורנים הגדול" או "אורנים מתגלגל" וזאת בניגוד ליעדים המקוריים של תוכנית "אורנים" בהם דובר אך ורק על מבצע בהיקף המוגבל לטווח האש של הכלים שבידי אנשי אש"ף. שרון למעשה ראה בצה"ל כלי רב עוצמה אשר באמצעותו ניתן להגשים את
יעדי המלחמה בהתאם לתפיסותיו. אולם בעייתו העיקרית של שרון בתהליך קבלת ההחלטות שלו נעוצה היתה בעובדה כי לא היה לו מספיק מידע או שלא התחשב בסוג זה של מידע על הארץ ששמה לבנון, על אופיים של הנוצרים המארונים, בני בריתה של ישראל, על הפלשתינאים ועל יכולתה של ישראל עצמה לעצב מחדש את המזרח התיכון. שרון,
כרבים אחרים לא הבין כי לבנון הינה למעשה שתי מדינות, האחת נוצרית והשניה מוסלמית (פרידמן, 1990: 121).
בנוסף לכך ראוי לציין כי עם הרצחו של באשיר ג'ומאייל ואפילו עוד קודם לכן לא היה קיים בלבנון גוף אשר יקח לידיו את השלטון בלבנון ויעשה בה סדר. ההנחה כי הנוצרים יוכלו לעשות זאת נשענה על כרעי תרנגולת ושרון סירב להקשיב להערכות כי אשליה לחשוב כי מדינת ישראל תוכל להישען על משענת קנה רצוץ זה.
סיכום ודיון
בפברואר 1983 הועבר שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו עקב המלצותיה של ועדת כהן שהוסמכה על-ידי ממשלת ישראל לבדוק את אירועי סברה ושתילה. היה זה שיאו של תהליך אשר החל בחריגתו של שרון מהחלטת הממשלה בנושא הרחקת המחבלים לטווח של ארבעים ק"מ מגבולה הצפוני של מדינת ישראל. יעד זה אכן הושג ובסיומה של המלחמה לא
היתה קיימת עוד אותה מדינה בתוך מדינה אשר כונן אש"ף בלבנון ובוטלה מערכת הטרור הבינלאומית שמרכזה היה בביירות. כתוצאה מכך הורחקה הארטילריה של המחבלים מהגליל. לעתיד יוודע כי בדרום לבנון התפתחה מערכת טרור חליפית בדמותו של ארגון החזבאללה, עובדה המצביעה בבירור כי נכשל הנסיון להקים ממשל חזק בלבנון.
בעיית אש"ף והפלשתינאים לא ירדה מסדר היום הציבורי, סוריה לא איבדה מהשפעתה בלבנון אלא להיפך והחדירה הסובייטית למזרח-התיכון לא נבלמה באותן שנים. המשטר הנוצרי שקיווה שרון לכונן בלבנון אף הוא לא הצליח לעמוד על רגליו והוכח כי שרון הימר על גופים ואנשים אשר לא יכלו לספק את הסחורה. אין ספק כי שרון הוטעה
באשר ליכולתם של הנוצרים לכפות את מרותם על המדינה הלבנונית ובמידה רבה הולך שולל על-ידי ראשי הפאלנגות. מכאן שכל ההנחות המוקדמות, אשר ליוו את תכנוניו של שרון באשר לתוצאות המלחמה, קרסו בזו אחר זו. במקום זאת שקעה ישראל לתוך ביצה אשר חייבה אותה לנסות ולהיחלץ ממנה תוך ויתור על חלק ניכר ממטרות היסוד של
המלחמה.
אין ספק כי הפער בין המטרות ויעדי המלחמה בין שרון לשאר חברי הממשלה השפיע על תהליך קבלת ההחלטות במהלך המלחמה מאחר ולשר הביטחון היו שיקולים מדיניים ולאו דווקא צבאיים בלבד, כלשאר חברי הממשלה, יש הטוענים כי דאג הוא לכך שחבריו השרים וראש הממשלה בתוכם, יקבלו החלטות להן לא התכוונו מלכתחילה. לטענתם הוא גרר
את בגין לחרוג ממטרותיו המצומצמות של המבצע בנצלו את העובדה כי בגין ראה בו מצביא ממדרגה ראשונה. הוא אף קיבל כפשוטם את הסברי שרון כי מהלכים מסויימים נועדו להגן על חיילי צה"ל, עובדה בעלת חשיבות עליונה אצל בגין.
אין מטרתה של עבודה זו לקבוע מי צודק או מי אינו דובר אמת ועל מי מוטלת האחריות לכך שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו. מטרתה של עבודה זו היתה לדון בתהליך קבלת ההחלטות של שרון. רבים יטענו כי שרון, על-פי התיאוריה של ג'רביס סבל מ"עיוותי תפיסה" אשר נגרמו בעיקרם מנטייתו המוגזמת להשתמש בכוח ומנקודת המבט שלו לגבי
הערבים ומטרותיהם. היה לו קל יותר לקלוט אל תוך הדימוי המבוסס שלו אודות אש"ף וסוריה את ההנחה כי רק חיסולם המוחלט "מן השורש" עשוי לפתור את הבעיה של ישראל בגבולה הצפוני ואף להוביל לפתרון קבוע של בעיית השטחים. נראה כי אצל שרון פעלו מספר גורמים שהניעו אותו לקבל את ההחלטות כפי שקיבל כאשר הראשון שבהם קשור
לאמונותיו או לאידיאולוגיה שלו והשני לנסיון העבר שלו כאיש צבא וכחקלאי אשר הביט על האויב תמיד באמצעות כוונת הרובה.
במבצע "שלום הגליל" היתה השליטה של הדרג המדיני על הדרג הצבאי מלאה. שרון הוא שהכתיב הן את היעדים המדיניים והן את המטרות הצבאיות של המלחמה. הוא התערב והכתיב לא רק מהלכים אסטרטגיים ואופרטיביים אלא לעיתים גם מהלכים בדרג הטקטי. התוצאה מגישה זו של שרון היתה השענות יתר על הצבא בהכרעות מדיניות וחוסר רגישות
מספקת להשפעות השליליות על הצבא. מכיוון שמערכת הדימויים או לחילופין אותה "סביבה פסיכולוגית", עליה התעכבנו בפרק התיאורטי, היוו גורם רב השפעה על החלטותיו של שרון היה עליו לכפות את דעתו ושיטותיו על שאר מקבלי ההחלטות וכן על דעת הקהל. הוא הצליח לעשות זאת רק עד שלב מסוים שממנו ואילך התנפצו מהלכיו אל מול
פער הדימויים שלהם ואל מול המציאות. שרון נמנע במידה רבה מלהתחשב בגורמים מצביים שונים, עובדה שהביאה אותו ואת צה"ל, בסופו של דבר, למבוי סתום. שרון אמנם הצליח להשפיע על שאר מקבלי ההחלטות ובגין בכללם אולם בסופו של תהליך היו אחרים אשר החליטו עבורו גם לגבי עתידו.
לבסוף, מן הראוי להצביע על העובדה כי מלחמת לבנון הוכיחה שתהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל מושפע, במידה רבה, מן הגורם האישי של מקבל ההחלטות אשר, בדרך כלל, הינו ראש הממשלה, אולם במקרה המבחן שלנו ניסה שר הביטחון, אריאל שרון, לתפוס את מקומו. כתוצאה מכך ירדה הממשלה בשלבים רבים של המלחמה למצב של גוף שצריך
לעקפו ולהעמידו בפני עובדות מוגמרות וזאת מחמת העדר מערכות שליטה, בקרה ואיזון. למרות זאת ניתן לומר כי המרכיב האישיותי או הפרסונליזציה של תהליך קבלת ההחלטות גורמת לנטרול תהליך קבלת החלטות מבוקר וממוסד. תהליך קבלת ההחלטות במלחמת לבנון אופיין בסדרה של שגיאות טרגיות וטעויות חמורות בגלל העדר תהליך מסודר
ושיטתי של קבלת החלטות. ראש הממשלה עמד מול שר הביטחון אשר היה נחוש בדעתו להשיג את יעדיו ומטרותיו כמעט בכל מחיר וכמעט בכל האמצעים. ההשפעה המצטברת של העדר כל בקרה לוותה בתוצאות טרגיות. הממשלה הוסיפה יעדים מדיניים למבצע כהוצאת כל הכוחות הזרים מלבנון והקמת ממשלה מרכזית חזקה בביירות ללא הערכה נכונה
ואמינה אם יעדים אלה סבירים או בני השגה וזאת כתוצאה מן התלות המוחלטת שלה בגורמי מודיעין אשר היו כפופים לשר הביטחון. קיימת מידה רבה של הסכמה כי אילו קיים היה מטה לביטחון לאומי ליד ראש הממשלה או אפילו יועץ לביטחון לאומי ברמה בכירה, היו נמנעות במידה רבה התוצאות הטרגיות בלבנון.
ביבליוגרפיה
איתן, ר. סיפור של חייל. תל-אביב: ספריית מעריב, 1985.
בן-מאיר, י. קבלת החלטות בסוגיות הביטחון הלאומי. אוניברסיטת תל-אביב-המרכז למחקרים אסטרטגיים, 1987.
בריצ'ר, מ. ב. שטיינברג וג'. שטיין. "תבנית לחקר מדיניות חוץ" בתוך א. גלבוע (עורך). יחסים בינלאומיים. תל-אביב: עם עובד, 1978, ע"מ 131-146.
גזיאל, ח. יסודות הניהול הציבורי. תל-אביב, 1978.
ג'רביס, ר. "עיוותי תפיסה" אצל א. גלבוע (עורך). יחסים בינלאומיים. תל-אביב: עם עובד, 1978, ע"מ 147-168.
דו"ח מעריב. "המלחמה שלא נסתיימה", 3.6.83.
דו"ח ועדת כהאן, ועדת החקירה לחקר האירועים במחנות הפליטים בביירות, 1983.
דרוקר, פ. ניהול הלכה למעשה. תל-אביב: יחדיו, תשכ"ו.
ידיעות אחרונות - מוסף השבת, 18.12.81, ע"מ 8-9.
מעריב - מוסף "סופשבוע" - 12.4.96.
נאור, א. ממשלה במלחמה. תל-אביב: להב, 1986.
נאור, א. בגין בשלטון. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1993.
פרידמן, ת. מביירות לירושלים. תל-אביב: ספרית מעריב, 1990.
שיף, ז. וא. יערי. מלחמת שולל. ירושלים ותל-אביב: שוקן, 1984.
שיפר, ש. כדור של"ג. תל-אביב: עידנים, 1984.
שרון, א. "תפיסת הביטחון של אריאל שרון" (נאום שלא ננאם) בתוך צ. לניר. מלחמת ברירה. אוניברסיטת תל-אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, 1988.
Breacher, M. Decisions in Israel's Foreign Policy. London: Oxford University Press, 1974.
George, A.L. Presidential Decisionmaking in Foreign Policy: The Effective Use of Information and Advice. Colorado: Westview Press, 1980.

תגים:

מנהיגות · בגין · לבנון · ביטחון

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "חקר קבלת החלטות בנושאי הבטחון הלאומי", סמינריון אודות "חקר קבלת החלטות בנושאי הבטחון הלאומי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.