הסכסוך ישראלי-ערבי משנות השישים

תקציר העבודה:

הסכסוך הישראלי ערבי מאז שנות השישים

תוכן עניינים hc1376

1. מבוא
2. המערכת הפוליטית של סוריה ומצרים, הקע"ם והמלחמה בתימן
3. מלחמת ששת הימים
4. מלחמת יום כיפור
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה

מבוא

הסכסוך הישראלי ערבי הינו סכסוך רב שנים ותחילתו עוד במהלך מלחמת העולם
הראשונה , הסכמי סיקס פיקו איגרת מק מאון והצהרת בלפור, הותירו את
הערבים והיהודים במזרח התיכון בתחרות ובאיבה רבת שנים.
בדברים אלה ננסה להתרכז במקורותיו ובדרכו של הסכסוך הערבי ישראלי מאז
שנות השישים. עיקר ענייננו לא יהיה ההיסטוריה הכרונולוגית של הסכסוך. ננסה
לעמוד על מקורות הסכסוך מההיבט הערבי או נכון יותר מהתפתחות התנועה
הלאומית הערבית.
רעיונות לאיחוד ערבי הלכו ותפסו תאוצה בעולם הערבי בתקופה שלאחר תום
מלחמת העולם השניה. במהלך שנות החמישים התקיימו גישושים ומגעים בין
סוריה למצריים בקשר להקמת איחוד במתכונת זה או אחרת. בשנת 1955 נחתם
הסכם הגנה בין השתיים. באסיפה שנערכה בשנת 1956 המפלגות הפוליטיות
בסוריה אימצו פה אחד החלטה בדבר הרחבת ההסכם הבילטרלי הקיים עם
מצריים, כך שיכללו בו גם נושאים כלכליים, מדיניים ותרבותיים, וכדי שהסכם זה
יוכל לשמש בסיס לאיחוד ערבי כולל. בנובמבר 1957 וינואר 1958 קיבל הפרלמנט
הסורי החלטות הקוראות לאיחוד עם מצריים. בנובמבר אותה שנה נערכה ישיבת
פרלמנט משותפת למצריים וסוריה, בדמשק, וגם שם נתקבלה החלטה לאיחוד בין
שתי המדינות. (PALMER, עמ' 50).
המגעים הממשיים בדבר האיחוד הסתיימו במהלך חודש ינואר 1958, בקהיר.
המגעים התקיימו ביוזמתה של קבוצה קטנה של העלית הפוליטית והצבאית
הסורית, שכללה את חברי מפלגת הבעת' וקבוצה של קציני צבא שעמדו בראש 22
היחידות המרכיבות את הצבא הסורי. (PALMER, עמ' 51).
הקהילה הערבית המאוחדת (קע"ם) הוקמה כתוצאה מאיחוד בין מצריים לסוריה
בפברואר 1958. האיחוד הוקם לפי מתכונתו החוקתית של המשטר המצרי. נקבע כי
"מועצת האומה" של קע"ם תמונה על ידי הנשיא, כשלפחות מחצית חבריה הם
צירים לשעבר של גופי-הייצוג במצריים ובסוריה.
גמאל עבד אל נאצר, שנבחר נשיא במשאל עם ברוב עצום, הקים ממשלה מרכזית
מצומצמת, שנועדה לטפל בנושאי חוץ, הגנה חינוך וכו', ושתי ממשלות "אזוריות"
ל"חבל" מצריים ול"חבל" סוריה. (אנצ' עברית, ערך: "קהילה ערבית מאוחדת").
בראשית מרץ 1958 הוקמה "פדרצית המדינות הערביות" שכללה את קע"ם ותימן,
והייתה פתוחה למדינות ערביות אחרות שתרצינה להצטרף. נציגים מתימן שותפו
במועצה המנהלת. (כהן, עמ' 272).
בממשלה המרכזית היה רוב לשרים המצריים וסמכויותיה הורחבו במשך הזמן.
כמו כן נעשה ניסיון לבטל את המפלגות הקיימות במצריים ובסוריה (בעיקר "אל-
בעת" הסורית) לטובת "האיחוד הלאומי" (ממשיכו של "כנס השחרור" - הארגון
המצרי שאמור היה להוות תחליף לקיומן של מפלגות פוליטיות, שלא היו קיימות
במצריים באותה תקופה, בפקודת שלטונו החד-מפלגתי הצנטרליסטי של נאצר
וחבריו הקצינים). בקיעים ראשונים באיחוד נוצרו כאשר נכשל הניסיון לגייס את
ירדן וסעודיה לגנות את עירק, שסירבה להצטרף לאיחוד, ולהצטרף אליו בעצמן.
התמרמרות הולכת וגוברת בסוריה כנגד מגמת הצנטרליסטיות המצרית וכישלונה
של מצריים ליישם תוכנית כלכלית רחבת היקף בסוריה הגבירו את ההתנגדות
לאיחוד.
התמרמרותם של השותפים הסורים גברה והלכה עד כי בחודש ספטמבר 1961
הגיעה לשיאה בהפיכה צבאית בסוריה. מחוללי ההפיכה הצבאית בסוריה לא דרשו
בשלב ראשון לבטל את האיחוד כליל, אלה רק לשנות את דפוסי השלטון וחלוקת
הסמכויות, אולם נאצר לא היה מוכן להתפשר וסוריה פרשה מהאיחוד. הפרשה
הביאה לסכסוך חמור בין סוריה למצריים, שנמשך מספר שנים לאחר הפרישה
הסורית ופירוק הקע"ם.

מקורות:

על מנת להבין כיצד נוצרו נסיבות אלה יש לבחון את משטרו והאידיאולוגיה שהניעה אותו, ומערכת היחסים בין מצרים ומדינות ערביות אחרות והמעצמות בתקופה שלפני פרוץ המלחמה.
ראינו כיצד השתנתה מדיניותו של נאצר ממדיניות המכוונת כלפי פנים, למדיניות המכוונת להשיג שליטה או בכל אופן הנהגה בלתי מעורערת בעולם הערבי, ראינו גם כיצד באמצע שנות ה- 60 מדיניות זאת לאחר הצלחה ראשונית הלכה והתערערה.
הייתה זו החלשות זאת במעמדה של מצרים שהביאה את נאצר לשינוי הדראסטי ומנוגד לחלוטין למדיניות שנקט בה עד כה כלפי ישראל, שינוי שהיה מנוגד למיטב
הבנתו את המצב הצבאי של מצרים והערבים לעומת ישראל.
מאז מבצע קדש ב-1956 שכפי שראינו היה תבוסה צבאית אך ניצחון מדיני למצרים
הייתה ישראל בסדר עדיפויות משני אצל נאצר ומצרים. עינינו היה בזירות אחרות למרות שמטבע הדברים כמנהיג העולם הערבי היה צריך להשמיע הצהרות בגנות ישראל ובעד זכויות הפלסטינאים בכול פורום אפשרי. נאצר כמי ששאף לאחד את העולם הערבי ידע שאין כמו המאבק בישראל ולמען זכויות הפלסטינאים כדי לאחד
את שורות העמים הערבים המסוכסכים ביניהם . אולם בניגוד להמונים הערבים העוינים את ישראל , נאצר ידע שיום הניצחון של הערבים על ישראל הוא רחוק מאוד וכי למעשה אין אין מצרים מסוגלת לתת כרגע פיתרון צבאי לסכסוך נגד ישראל ובודאי לא במצב הכלכלי הקשה בו הייתה שרויה.
(AFAF LUTFY AL- SAYYID MARSOT ASHORT HISTORY OF MODERN EGYPT P.107)
הוא נאלץ לשמור על הרושם שיש פתרון צבאי ושתחת מנהיגותו הערבים ינצחו לבסוף את ישראל , אך לא נקט בדרכים מעשיות להשגת מטרה זאת.
החל מ-1961 כשמעמדו בעולם הערבי החל להתערער היו אלה הסורים שעשו הכול כדי להיראות כמי שמנהלים את המלחמה בישראל ועל ידי כך להראות את נאצר כמי שעומד מהצד , ובכך נתנו לגיטימציה לטענתם כי סוריה ולא מצרים ראויה להנהיג את העולם הערבי (שאיפה ישנה של מפלגת ה-בעת' השלטת בסוריה שהמוטיב המרכזי בתעמולתה הוא
אומה ערבית מאוחדת בראשות סוריה, וזאת בניגוד לנאצר דרכו לא היו לו שאיפות כאלה והגיע אליהם בהדרגה). טיעונים אלה אכן פגעו ביוקרתו של נאצר ביחוד כשהם הצטרפו למנהיגים ערביים אחרים שאלו אותו שוב ושוב מדוע הוא כמנהיג האומה הערבית והמדינה החזקה ביותר בתוכה אינו פותח במלחמה נגד ישראל.
בנאום ב- 1962 נאלץ נאצר להודות שמצרים אינה מוכנה למלחמה נגד ישראל (במיוחד כעת כשחלק מצבאה היה עסוק במלחמה בתימן שסופה לא נראה לעין) ואף הזהיר שכל מדינה ערבית שתצא למלחמה נגד ישראל תבצע בכך מעשה בגידה הרסני.
(ARTHUR GOLD, SCHMIDTMO DERN EGYPT:THE FORMATION OF ANATION STATE P.92)
הוא חזה בכך בדיקנות את התוצאות האמיתיות של מלחמה כזאת. נאצר ראה צורך לפעול בשני מישורים מנוגדים . מצד אחד פעל לכך שמצרים תעמוד בראש המאמץ הערבי נגד ישראל אבל למעשה בלם את המאמצים לכך מכיוון שהבין היטב שזה רק יגרום נזק לערבים. הוא המשיך להראות את הבנתו את המצב בכנס מנהיגים ערביים ב-1965 שבו
דחה הצעה לשנות את כיוון מי הירדן כל זמן שהערבים אינם מסוגלים להגן על שינוי זה בנשק . (שם ע' 99)
בנוסף לכך נאצר אסר על יציאת מסתננים מהאזורים בשליטת מצרים בסיני ועזה
כנגד ישראל, הוא לא רצה שהם יסבכו אותו במלחמה עם ישראל,כמו שקרה ב-1956.
היה ברור לכול ששום מלחמה ערבית נגד ישראל אינה אפשרית בלי השתתפות מצרית ולנאצר לא הייתה כל כונה להשתתף במלחמה כזאת.

הסורים ידעו שמרצונו נאצר לא יצא למלחמה נגד ישראל אלא אם כן יאלץ לעשות
זאת כדי להגן על שטחה של מדינה ערבית אחרת , שהרי אחרת תיפגע תביעתו להיחשב כמנהיג האומה הערבית פגיעה אנושה . שיטתם למשוך אותו לשדה הקרב נגד ישראל הייתה באמצעות ארגון פעולות טרור נגד ישראל שבוצאו בידי אירגון המחבלים הפלסטינאי הפת"ח שהופעל מסוריה, כתוצאה מפעולות אלה נאלצה ישראל לשוב ולהלום בשטחים
סוריים בפעולות תגמול. הזעם שעוררו הפעולות הישראליות בעולם הערבי אילץ את נאצר שניסה עד כה להימנע מכל התנגשות עם ישראל לנקוט בצעד שהפך לצעד הראשון לקראת מלחמת ששת הימים.

הוא חתם על חוזה הגנה הדדי עם הסורים בנובמבר 1966 (עד כה מאז פירוק האיחוד בין מצרים וסוריה לא היו קשרים דיפלומטיים בין מצרים וסוריה). במסגרת הסכם זה נקבע שמצרים תבוא לעזרת סוריה אם תותקף .
היה בהסכם זה משום ניצחון למדיניות הסורית , אך נאצר עדין לא רצה מלחמה, ואילו הסורים רצו במלחמה אבל רק בשיתוף פעולה עם המצרים.
עוד צעד לעירוב המצרים היה פשיטה של כוח ישראלי על בסיס חיל אויר סורי והמצרים כלל לא טרחו להגיב על כך בניגוד לטענת הסורים להסכם שנחתם ביניהם והדבר שוב הביא לפגיעה קשה ביותר ביוקרתה של מצרים בעולם הערבי והראו עצמם כ" נמרים של ניר". הסורים השתמשו בכך כאמצעי לחץ על נאצר להראות יותר תוקפנות נגד ישראל
דבר שבו לא רצה. לבסוף כדי לרצות את דעת הקהל הערבית הגיב בשליחת כוחות צבא לסיני לגבול עם ישראל, דבר אותו עשה כבר ב-1960 ולא הביא לכל תגובה ישראלית. ( מארסוט שם ע' 111)
ולכן גם הפעם שלח נאצר דיויזיות לגבול עם ישראל, וכאשר שוב במשך חודש לא הייתה תגובה ישראלית התיחס לכך נאצר כאמצעי הרתעה שהישיג את מטרתו והשיב את כוחותיו.
בשטח המשיך המצב להדרדר, לאחר תקיפות נוספות של מחבלים מסוריה שוב תקפה ישראל בסיס חיל אויר סורי באפריל 1967 וגם הפעם לא הגנו עליו המצרים וגם לא יכלו להגן עליו כי כול התקיפה ארכה כמה דקות(,וגם לאחר תקרית זאתנרשמה פגיעה ביוקרתם. (שמעון שמיר "שקיעת המשיחיות הנאצריסטית" בתוך ירידת הנצריזם ע' 28)
נאצר ניסה להרגיע את הסורים ולהזהיר אותם מפני הסלמת המצב עם ישראל, אך הסורים נעשו היסטרים יותר ויותר והחלו להאמין לתעמולה שלהם שישראל מתכוננת לתקוף אותם. הם החלו להפעיל לחץ גובר והולך על מצרים שתשתף איתם פעולה. ומצרים ששאיפתה למנהיגות כלל ערבית עשתה אותה רגישה מאוד לדעת הקהל הערבית נאלצה להראות
סולידריות. ב- 8 באפריל 1967 יצא נאצר לסוריה להפגש עם מפקד חיל האויר, הסורי כפי שהסבירה העיתונות הערבית, לחזק את ידיו במאבק המשותף נגד ישראל. למעשה הוא הזהיר את הסורי בפגישה זאת מהתוצאות אם תמשיך סוריה בפעולותיה לפגוע בישראל.
סוריה התעלמה מהזהרה זאת והמשיכה באירגון הפיגועים, והמצרים היו משוכנעים שישראל תגיב לבסוף בצורה מסיבית נגד סוריה , והחליטו לנקוט בגישה של לשבת ולראות מה יקרה. (שמיר שם ע' 10).
לאורך התקופה הזו נמשך הלחץ הערבי המסיבי על מצרים לפעול בצורה תקיפה נגד ישראל. ללחץ זה התוספה אזהרה של השגרירות הרוסית למצרים שישראל מגיסת כוחות בגבול הסורי לקראת התקפה כוללת (מידע רוסי זה היה שקרי ביסודו ועד היום לא ברור מה ניסתה בריה"מ להשיג בהעברתו).
כפי שראינו לכל מה שמוסקבה אמרה לנאצר היה משקל רב בגלל היחסים הכלכליים ביניהם, אולם הלחץ המשותף הזה של הערבים מצד אחד והמידע הרוסי מצד שני שנאצר ידע היטב שאם ימשך ואם המידע נכון והוא לא יעשה דבר כול זה עלול לחסל את מעמדו כמנהיג הערבים ומצד שני אם יעשה משהו הדבר רק יכול לחזק את מעמדו בעיני הערבים.
ב- 13 במאי 1967 הוא החליט על דרך פעולתו, שהייתה בעיקרה מעין חזרה על התרגיל שהוא ביצע ב-1960 וב-1966 מעין "בלוף" (דבר שנאצר השחמטאי החובב אהב לבצע במדיניותו)שירתיע את ישראל ויחזיר לו את אמונו של העולם הערבי, וכך תושג מטרה כפולה מבלי שיצטרך לירות ירייה אחת.
אך על מנת לעשות זאת היה עליו לשכנע את הישראלים ואת הערבים ואת העולם כולו שהוא אכן מתכון ברצינות לצאת למלחמה נגד ישראל , אך כאן כבר היה טמון סיכון שלא כבפעמים הקודמות, הסורים שותפיו למהלך היו חמים!

הצעד הראשון בתוכניתו של נאצר היה להציג איום משכנע. במשך שנים היחידות המצריות בסיני הועמדו על לא יותר מ30000 איש רוב הכוחות נשלחו לתימן, כעת
נשלחו כוחות צבא רבים יותר לסיני .

ב-15 במאי הצבא המצרי הועמד במצב הכן.

באותו זמן פתחו העיתונים המצרים במסע תעמולה חריף מהרגיל נגד ישראל. במצעד יום העצמאות בישראל הוחלט ת שלא להציג כלי נשק כבדים, כדי לא לחמם עוד יותר את המצב הרגיש במזרח התיכון, בתגובה טענו המצרים שזו הוכחה שכלי נשק אלה הם ליד הגבול עם סוריה מוכנים להתקפה עליה.
ב- 16 במאי שלח הרמטכ"ל המצרי מכתב למפקד כוח האו"ם בסיני שחצץ בין ישראל ומצרים בו נדרשו כוחות האו"ם לצאת מסיני מאחר שמצרים חוששת שישראל עומדת לתקוף את סוריה ולכן דרוש לה השטח שבו נמצא כעת כוח האו"ם.
מפקד כוח האו"ם סרב להתפנות לפני שיקבל לכך אישור ממזכיר האו"ם או טאנט.
למעשה היה נאצר מרוצה מתשובה זאת שכן הוא רצה ליצור משבר אך באותו זמן
רצה שחלק מכוחות האו"ם כן ישארו בסיני כדי למנוע פריצת מלחמה אמיתית.
(ל. ויטקיוטיס תולדותיה של מצרים המודרנית ממוחמד עלי ועד סאדאת ע' 394)
מה שהוא רצה היה להראות כמי שרוצה להילחם אך נמנע מכך לבסוף בגלל האו"ם.
אך תוכניתו לא עלתה יפה שכן או טאנט, מזכיר האו"ם, הניח שנאצר אינו רוצה באמת מלחמה והודיע בפומבי שאכן למצרים יש את הזכות לדרוש את פינוי כוח האו"ם משטחה . שגיאתו של או טאנט הייתה שהודיע זאת בפומבי וכך לא נתן לנאצר שום דרך לחזור בו בסופו של דבר מבלי שהדבר יפגע ביוקרתו בעולם הערבי . כעת לא הייתה לנאצר
ברירה אלה להרחיב את דרישותיו (אם היה עומד רק על דרישותיו הראשוניות הדבר היה שוב גורם לפגיעה ביוקרתו כמי שאינו מעז להרחיק לכת) וכעת דרש להעביר את כול בסיסי האו"ם בסיני לידי מצרים וזאת מתוך הנחה שהאו"ם יסרב לדרישה כזאת, וכך שוב תהיה לו אמתלה לנסיגה בכבוד כמי שאינו רוצה לפגוע בכוחות האו"ם.
אך שוב אכזב אותו או טאנט, אדם שהתגלה כחלש מהצפוי והסכים גם לדרישה זאת.
למרות כל זאת לא יצאו האירועים מכלל שליטה , נאצר לא היה מוכן להרחיק מכך עד שלא יהיה לו מושג כיצד תגיב ישראל .ונראה שאם היה משוכנע שישראל אכן תיפתח במלחמה אם יבצע את הצעד ההגיוני הבא סגירת מיצרי טירן, יתכן שלא היה מבצע אותו.
בישראל התקבלה החלטה בממשלה שהיא לא תפתח במלחמה כל זמן שנאצר לא יבצע פעולה תוקפנית ממשית נגדה שעד כה הוא לא ביצע. אך אם הוא יסגור את מיצרי טירן זה יחשב לפעולה תוקפנית וישראל אכן תצא למלחמה בגלל זה.
במשך כמה ימים לא היה סימן ממצרים שהיא מתכונת להמשיך בפעולות תוקפניות של ממש כלפי ישראל. נראה שבמשך תקופה זאת היה נאצר תחת לחץ אדיר לסגור את מיצרי טיראן .מה שהוא חיכה לו היה רמז מישראל כיצד היא מתכונת לנהוג במקרה זה. את הרמז נתן לו ראש ממשלת ישראל לוי אשכול שב-21 במאי נשא נאום פייסני שבו קרה לשלום
בין ישראל ושכנותיה ולא הזכיר כלל את מיצרי טירן. הרושם שנוצר בעיני נאצר מהנאום היה שאשכול הוא אדם חלש שיפחד לצאת למלחמה נגד מצרים ולכן אין סכנה למלחמה אמיתית נגד ישראל ואפשר רק להרויח מהמצב החדש שנוצר.
ב- 23 במאי התחזק ביטחונו של נאצר כשבריה"מ הודיעה שכל התגרות ישראלית בערבים כמוה כהתגרות בה.ב- 25 במאי מזכיר האו"ם או טאנט הגיע לשיחות עם נאצר בקהיר לנסות לשכנעו שיסיג את כוחותיו אך אז כבר היה מאוחר מדי, נאצר השיג לעצמו תמיכה ערבית מעבר לחלומותיו , כול המדינות והמנהיגים הערביים התייצבו מאחוריו, והוא
חזר להיות גיבורו של העולם הערבי האיש שמעז להתייצב מול ישראל והמערב השנואים ,והפעם הוא נתן להערצה זאת להשתלט על הגיונו.
הוא גם חשב שכעת עם הסולידריות הערבית מאחוריו יוכל להוציא ללא חשש את צבאו מתימן ולחזק כך את צבאו בסיני. הוא חשב שעתה יוכל להשיג איחוד ערבי ממשי בתמיכת בריה"מ וזאת בזמן שישראל מבודדת מהמערב ומארה"ב ובתנאים כאלו אכן אפשר יהיה לנצח אותה אם אכן תפרוץ מלחמה (שהוא לא חשב באמת שתפרוץ).יתכן גם שחשב בצורה
ריאליסטית יותר והאמין שתפרוץ מלחמה שתהיה מעין חזרה על מבצע קדש הוא שוב יספוג תבוסה לא מכרעת מישראל שלא תהיה לה כול משמעות מדינית ומעמדו בעולם הערבי רק יתחזק למרות זאת. יתכן גם שנאצר חשב שאם יסגור את מיצרי טיראן האמריקנים ינסו לקנות אותו או שיאיימו עליו ויתנו לו אמתלה לנסיגה בכבוד שגם ממנה יצא
כגיבור כמי שלא חזק מספיק להלחם באמריקנים אך יכול להלחם בכל אחד אחר.
(JACOB ROY, " SOVIET ECONOMIC PRESENCE IN EGYPT" THE JERUSALEM QUARTERLY, P.107 )
ניתן לומר אם כן שגם בזמן ששיפוטו של נאצר עורפל בידי ההערצה הסוחפת המשיחית כמעט שהופנתה אליו בידי הערבים עדין היו לו סיבות רציונליות למעשיו.
אך הוא מתח את החבל יותר מידי כאשר הכריז בראיון עיתונאי שישראל צריכה להחזיר את אילת והנגב למצרים ועשה את מה שהייתה אולי שגיאתו הגדולה ביותר כאשר הצהיר "אנו מתכוננים לצאת למלחמה סופית על ישראל שמטרתה השמדת ישראל אם הישראלים רוצים מלחמה שיבואו". בכך עורר בישראל פחד שהוא אכן מתכונן להשמידה והפך את
המלחמה לחלוטין בלתי נמנעת, האדם הזהיר והשקול בדרך כלל לא יכול היה לשים מחסום לפיו (אם כי סביר שישראל הייתה מתקיפה אותו גם ללא הצהרה זאת אך ברור שהיא סילקה כול ספק שאולי היה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל).
יריבו הותיק של נאצר חוסין מלך ירדן שראה כיצד מרקיע מעמדו של נאצר בעולם הערבי לשחקים, והחליט שבמצב זה הוא חייב לשתף אתו פעולה , הוא נפגש עם נאצר והסכים לדרישותיו של נאצר שבעבר לא היה מסכים להם של הצטרפות ירדן לצבא סורי מצרי ולאפשר לחיילים מצרים וסורים לשהות על אדמת ירדן .בכך חוסלה תקוותו האחרונה של
לוי אשכול לשמור על השלום למרות הכול. ה"בלוף" הצליח יותר מידי ולישראל לא הייתה ברירה אלה לתקוף.
מה שהחל כ"בלוף" להשגת יוקרה ולחיזוק מעמדה של מצרים בעולם הערבי התפתח לממדים שמהם נראה היה שנאצר השיג לבסוף את מטרתו של השגת מנהיגות בלתי מעורערת בעולם הערבי. התוצאה הסופית הייתה מלחמה שהביאה אסון על מצרים והעולם הערבי ושחיסלה כל אפשרות שנאצר יוכל לשוב ולהיות מנהיג העולם הערבי יתכן שמצרים לא הייתה
מגיעה למצב זה אם היה נאצר מתרכז לחלוטין בבעיותיה הפנימיות של ארצו כפי שהייתה כוונתו וכוונת עמיתיו הקצינים החופשיים לאחר שתפסו את השלטון, ומשאיר את הנהגת העולם הערבי לאחר.
אולם מרגע שהחליט כי עליו להיות מנהיג העולם הערבי בכל מחיר הכניס הדבר למערכת התחייבויות שמהם לא יכול היה להימנע למרות ידיעתו כי אפשרי לבצען בתנאים הקיימים ובראש התחייבויות אלה עמדה המלחמה בישראל אלמלא שאיפתו של נאצר להיות מנהיג הערבים לא הייתה פורצת מלחמת ששת הימים.
והתוצאות ידועות במלחמה של שישה ימים הושמד חל האוויר המצרי, מדבר סיני
נכבש בידי ישראל , ונאצר מת אדם שבור ומובס .
מלחמת יום כיפור
מלחמת ששת הימים סתמה במידה רבה את שאיפותיו הפן ערביות של נאצר, לאחר המלחמה איבד נאצר חלק גדול מכוחו הבין לאומי. לאחר מותו תפס את מקומו של נאצר סגנו אנואר אל סאדת.
סאדאת נשיא מצרים החל בהכנותיו לקראת המלחמה כבר ב- 1972. יריית הפתיחה המדינית שלו הייתה ב - 1.5.72 כאשר הצהיר "במלחמתנו הבאה לא אסתפק בשחרור הארץ, חוצפתה ויהירותה של ישראל הנמשכת מזה 23 שנה חייבת להפסק וכפי שכבר אמרתי: אני מוכן להקריב מליון אנשים בקרב זה אולם גם הם ישלמו מחיר של מליון ויותר בחייהם".
(נקדימון שלמה - סבירות נמוכה - הוצאת רביבים 1982 עמ' 22).
בנובמבר אותה שנה הוא הודיע למועצה העליונה של מפלגת השלטון כי ארצו תצא למלחמה נגד ישראל אולי תוך 6 חודשים, לכל המאוחר תוך שנה ובדצמבר הוא דיווח למועצה לביטחון לאומי במצרים, כי נכשלו המאמצים למצוא הסדר מדיני עם ישראל והאמצעי היחידי שנשאר בידו הוא שחרור השטחים הכבושים הוא מלחמה. (שם עמ' 25).
ב1973 סאדאת נקט בצעדים הולכים ומחריפים שתוצאתם הסופית היתה חציית התעלה ב- 6.10. בחודש מרס הוא פיזר את ממשלתו והרכיב ממשלה חדשה ועל פי דיווחיהן של סוכניות הידיעות, לממשלה זו נועד תפקיד אחד בלבד והוא הכנת המדינה למלחמה. ב- 1.5 דיווח שר המלחמה המצרי אחמד אסמעיל כי הפיקוד המצרי סורי החליט על יציאה
למלחמה כל זאת תוך אי הסתרתה של כוונה זו. והרמטכ"ל המצרי גנרל שאזלי פתח במסע התעוררות בקרב בכוחות המצרים להגברת המוטיבציה שלהם.
תופעה ראויה לציון היא המשחק הפוליטי המתוחכם ששיחק סאדאת עם ברה"מ, אמנם כל 15,000 המומחים הרוסים גורשו מהמדינה שנה קודם לכן, אך סאדאת המשיך לקלוט כמויות נשק אדירות מברה"מ וקשה להאמין שלא היו אנשי מדינה שהתעלמו מכך. לפעולה כזאת יש משמעות אחת חיזוק הכוחות הצבאיים הן ברמה האופרטיבית והן ברמה הלוגיסטית.
באוגוסט שנה זו, הכנות אלה קיבלו משנה תוקף כאשר יחידות מצריות שונות החלו להתאמן "בפריצת סוללת העפר הגבוהה, שהוקמה מספר שנים קודם לכן בקו בר-לב בעזרת זרנוקי מים וחומרי נפץ. האימונים נערכו מול עיניהם הבוחנות של חיילי צה"ל ולא עוררו שום תגובה". (שם עמ' 37)
במקביל לכך גם הצבא המשיך להתעצם בהיקף חסר תקדים. ב- 6.9 שר המלחמה המצרי אחמד אסמעיל העמיד את צבאות מצרים וסוריה בכוננות חירום כאשר מועד היציאה לפעולה הוא.6.10 (שם, עמ' 48)
ממשלת ישראל לא נשארה בלי תגובה, אם כי זו היתה מתונה ואפשר ללמוד מההצהרות ומהפעולות הבאות:
"כבר בדצמבר 1972 הצטבר מידע מודיעיני לפיו עלולים המצרים לחדש את האש באביב הקרוב. ניתוח המידע הביא להערכה מוצקה: מצרים ממורמרת על הקיפאון המדיני שנוצר לאחר הפסקת האש בתווכה ובלחצה של ארה"ב. קהיר אינה מוכנה להשלים עם המצב של "לא שלום ולא מלחמה" ולפי הלך מחשבתו של סאדאת מלחמה תהיה הדרך היחידה לפוצץ את
הקיפאון המדיני ולקדם את התהליכים המדיניים בכיוון הרצוי למצרים (נקדימון שלמה - שם עמ' 22)
הרמטכל דאז רב אלוף דוד אלעזר טען שב"יחסי הכוחות ב1973- אין סיכוי למצרים להשיג איזה הישג צבאי משמעותי... אם אמנם תפתח באש צריך להגיע להכרעה מיידית ולא לאפשר התנגשות ממושכת... להכות באויב מהר". מקורות מודיעיניות בארץ, אכן אישרו ידיעות מהsunday  times- כי צפויה לפרוץ מלחמה ב- 15.5.73, אם כי היו כאלה
שהעריכו שזו תפרוץ באוקטובר 1973. בנוסף לכך אגף המודיעין בצה"ל אישר כי לסורים תוכניות מפורטות לכיבושה של רמת הגולן. הצבא, מכל מקום הועמד בכוננות לקראת פריצתה של מלחמה ב- 15.5.73. למרות זאת היו ההערכות כי מלחמה לא תפרוץ. ראש אמ"ן אלי זעירא טען שמלחמה לא תפרוץ וכי נסיון לצאת למלחמה יגרור בעקבותיו
מבוסה של הצבא המצרי. הוא גם טען שמלחמה בו זמנית בחזיתות הצפונית והדרומית איננה אפשרית. ( שם עמ' 30)
דיין עצמו מי שהיה אז שר הביטחון אמר בתדריך פנים צה"לי: "אנו נמצאים עכשיו בגמר המלחמה. לא עושה רושם שאנחנו ערב התפוצצות.
הכל צריך להיות תוך ראיות צרכי המלחמה - וזו אינה צפויה לפני - 1976 אם בכלל. בעוד שלוש שנים נוסיף לשבת בקווים אלה ואם יהיה הסדר ביניים בקווים קצת שונים". ראוי אם זאת לציין שבהרצאה בפני הסגל הפיקודי הבכיר הוא התבטא במילים הבאות "אני חושב שהם מתגלגלים למלחמה נוספת איתנו". (שם שם)
מבחינה מדינית ננקטו בכל זאת מספר הצהרות לקראת אפשרות פריצתה של מלחמה. בסוף אפריל ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר הצהירו כי ישראל מודעת לרצון המלחמה של מצרים ולקברניטיה של מדינה זו שוגרו אזהרות מפורשות לא לצאת למלחמה והרמטכ"ל עצמו
טען שדרושה כוננות מוגברת והערכות מתאימה לקראת אפשרות שהמצרים יפתחו באש.
ביוני 1973 הממשלה מבטלת את הכוננות הצבאית "כחול לבן" שהופעלה חודש קודם לכן. על פי הערכת רבין ביולי 1973 קווי ההגנה של מדינת ישראל חזקים דיים לעמוד כנגד רצון המצרים לצאת למלחמה וזאת מהסיבות ש"אין צורך בגיוס כזה, כל עוד קו ההגנה של ישראל מוצב לאורכה של תעלת סואץ. נתמעטה יכולתן של המדינות הערביות לתאם
את פעולותיהן המדיניות או הצבאיות".
בהצהרה זו היה משום מתן לגיטמציה לביטול מצב הכוננות. חיזוק מורלי לעוצמתה הצבאית של מדינת ישראל היה הקרב האווירי מעל לטקיה בצפון סוריה בו הופלו 13 מטוסים סוריים ב- 21.13.9.73 ממועד זה ועד ה- 6.10.73 הסורים בונים שדות תעופה בקצב מהיר ומעבירים כוחות גדולים לאיזור הגבול, ובמצרים מועלית רמת הכוננות
הצבאית.
ב- 28.9 בנאומו הצהיר סאדאת: "שחרורה של האדמה (הכבושה בידי ישראל) היא המשימה הראשונה והעיקרית שבפנינו. ברצון אללה נגשים את המשימה הזאת... לא אכנס (שם עמ' 56) בשלושת המילים האחרונות היה יותר מאשר רמז כי מועד המלחמה קרוב.
למרות הצהרה זו וההכנות הצבאיות המקדימות בסוריה ובמצרים ההערכה המקובלת בארץ היתה כי פעולות אלה הן בעלות אופי הגנתי בעיקרן - הגנה מפני מתקפה ישראלית.
להיות מופתע ממלחמה כשכל הסימנים מעידים שמלחמה זו עומדת אכן להתרחש הוא מצב שאפשר לתארו בצורה ציורית של עיוורון שעה שהעיניים בריאות לחלוטין והמוח קולט את המידע שמגיע אליו.
זהו אכן מצב פרדוכסלי, אך ההיסטוריה האנושית לפחות על פי המקרה של מלחמת יום כיפור מראה שזה אכן אפשרי.
עם כל חריגותה של תופעה זו אפשר לתת לה את הרציונאל הפסיכולוגי התואם. במקרה של מדינת ישראל חרדה קיומית שהיה לה בסיס היסטורי מוצק ביותר הוביל לדוגמטיזם פוליטי שנגזרה מתוך חשיבה בינארית של הכל או לא כלום. התוצאה הסופית היתה שנמנעה א-פריורי כל אפשרות שהיא של פיתוח הגות צבאית-מדינית לא בכתובים כדוגמת
ההגות הקלאוז'ביצ'יאנית ולא במתכונת האמפירית כדוגמת מצביאים- מדינאיים כמו צ'רצ'יל או פרולקס ביוון העתיקה.
אם אכן מנהיגיה הצבאיים של מדינת ישראל היו עושים שימוש מושכל בשיקולים צבאיים ומדיניים, מלחמת יום כיפור היתה נמנעת.
לא ניכנס בעבודה זו לתאור הקרבות עצמם, אולם למרות גורם ההפתעה נותרה מדינת ישראל אל כנה.
כעת היה השטח מוכן יותר לפעילות דיפלומטית בין מצרים לישראל.
סיכום
הגורם האמריקאי החל להוות גורם מכריע במזרח התיכון מאז תום מלחמת העולם השנייה, ואולם אם הינתקותה של מצרים מהחזון הערבי הפן לאומי ולאחר תקופתו של נאצר, החלה התקרבות בין ארה"ב למצרים, התקרבות זו התגברה במיוחד לאחר מלחמת יום כיפור ואיפשרה לארה"ב לשמש כגורם מתווך ראשון במעלה בכל הנוגע לסיכסוך הישראלי
ערבי.
קיימת סתירה מהותית בין ראיית הממשל האמריקאי כמודל לחיקוי,תהליך אשר החל להשתרש בארץ עם עלייתו של חניך האסכולה האמריקאית לרשות הממשלה לבין המציאות האמריקאית. נשיא חדש הבא לוושינגטון מנסה להתוות את חותמו על מדיניות ארצו, על-ידי מנויים של יועצים הקרובים לדעותיו( במועצה לביטחון לאומי למשל) ועל-ידי
עצוב מחודש של מדיניות הגופים המקצועיים-ממסדיים הקיימים ,דוגמת ה"פנטגון" או ה"סטייט -דפרטמנט". קרטר כמו קודמיו ויורשיו בתפקיד נאלץ לעבור מסלול הכשרה מפרך בדרך למיזוג דעתיו ומחויבויותיו לאופי נקודת הראות החדשה שלו. הנשיא קרטר ,בעל הרקע הבפטיסטי, אמנם בא לבית הלבן מצויד בדעות מגובשות היטב במישור
הדתי- רוחני שלא בהכרח תאמו את העובדות בשטח ואת תכתיבי המדיניות של ארה"ב במזה"ת זה למעלה משלושה עשורים .בתום תקופת "הסתגלות", האידיאליזם של ה"אזרח קרטר" הומר, בתוקף הנסיבות , בפרגמאטיות הפוליטית הנכפית על הנשיאים . עמדותיו התמזגו עם דעותיו של שר החוץ שלו "סיריוס ונס" וטיעוניו של היועץ
לענייני ביטחון " בזזינסקי". אולי נחטא לאמת ההסטורית אם נכנה את שני האישים האלה כאנטי-ישראלים, אבל נוכל ללא היסוס להגדירם כמגינים נחרצים של האנטרסים האמריקאיים המסורתיים ובראשם הידידות עם ערב-הסעודית.
זכור ארה"ב היא שאילצה את ישראל לחלץ את הארמיה המצרית השלישית המכותרת כמעט בשלמותה , שעיכבה את אספקת נשק חיוני למשך שבועיים למרות רכבת האוויר הרוסית לצד השני. אבל זה גם אותו ממשל אשר בסופו של דבר בקש מהקונגרס 2.2 מיליארד $ "כדי להשיג מאזן כוחות במזרח-התיכון ובדרך זאת לתרום ליציבות באזור".
במשך הזמן נעשה מספר פעמים שימוש בנשק העיצומים כדי להבטיח ציות ישראלי לדיקטטים האמריקאיים הן על-ידי הנשיא ניכסון עצמו והן על-ידי ה "ידיד הגדול "
וקיסינג'ר אשר צותת בעיתון "ניו-יורק טיימס " כאומר :"בכוונתי לראות בהקזת דם ישראלי במידה מספקת כדי לרכך אותה לקראת הדיפלומטיה שלאחר תקופת המלחמה" .
יתרה מזאת, כאשר חסרו לישראל ימים מספר להשגת ניצחון מוחץ, קיסנג'ר נסע למוסקבה, כביכול כדי להשיג הסכמה רוסית ,ותחת זאת חתם על הסכם להפסקת אש כדי למנוע "ניצחון מוחץ מדי ".
משה דיין ,שר החוץ , סיכם בניו-יורק טיימס את עמדת ארה"ב כך:
"כדי לחזק את מעמדה אצל הערבים ארה"ב הציגה לנו אולטימטום על פיו נמצא את עצמנו בסכסוך עמה אם לא נאפשר לחלץ את הארמיה השלישית. זה שינה את העמדה המצרית לגבי השאלה אם ניצחו או הפסידו במלחמה וזה גרע מאתנו את פרות הניצחון.
ניכסון מצוטט אומר במהלך חרם הנפט: "הדרך היחידה להפסיק את האמברגו היא לשכנע את הישראלים לנהוג בתבונה . אני שונא את המילה סחיטה אך עלינו לנקוט אמצעים שילמדו אותה להתנהג כיאות"
נראה בעליל שארה"ב בקשה להשתמש בניצחון הישראלי במטבע אמריקאי על מנת לבסס את מעמדה במצרים על חשבון האינטרסים החיוניים של ישראל. הנשיא "ג'רלד פורד" נקט באותה שיטה , הוא איים לעשות "הערכה מחדש" כדי ללחוץ על ישראל לקבל את הסכם סיני השני. ממשל קרטר ,לעומת זאת , לא הרבה להשתמש באיומים , לפחות לא במשך
תקופת הזחילה לקראת מפגש "קמפ-דויד.
דומני כי היה זה שיברו של הרעיון הלאומי הערבי אשר הוביל במישרין לקיפ דיויד. יש לזכור כי תחילתו של רעיון זה הינה מאוחרת למדי במחצית המאה ה19. מעורבותם של גורמים זרים כמו הבריטים והצרפתים היא שמובילה בתחילת המאה ה20 לתנופה ברעיון הלאומי הערבי. תקופתו של נאצר עורה בקרב האומה הערבית תקוות גדולות של
התעוררות לאומית, שברונה של תקופה זו איפשר לאמריקנים להיכנס למזרח התיכון ולתפוס תפקיד של מתווך תפקיד אשר נשמר בידי האמריקנים עד היום.
ביבליוגרפיה
בן-צור, אברהם: "הבעת' בסוריה", בתוך: גולדברג, זאב (עורך), הסוציאליזם הערבי. הוצ' בית-ברל, 1970 (עמ' 34-46).
ויטיקיוטיס, פ, ל. תולדותיה של מצרים המודרנית ממוחמד עלי ועד סאדאת. י.ל. מאגנס 1987.
יצחקי, שמשון. "עד מלחמת ששת הימים" בתוך ירידתה נצריזם בעריכת שמעון שמיר.
כהן, אהרון. תמורות מדיניות בעולם הערבי. ספריית הפועלים, מרחביה, 1959 (עמ' 271-276).
נקדימון שלמה - סבירות נמוכה - הוצאת רביבים 1982 .

סאדאת , אנואר,סיפור חיי רביבים 1978.
קמחי, דויד, בבלי דן סופת האש מלחמ תששת הימים מקורותיה ותוצאותיה. עם הספר 1968.
צ'רצ'יל ראנדולף מלחמת ששת הימים מסדה 1967.
שגב שמואל סדין אדום:מלחמת ששת הימים נ' טברסקי תשכ"ז.

שמיר , שמעון "שקיעת המשיחיות הנצריסטית" בתוך ירידת הנאצריזם בעריכת
שמעון שמיר.
שמיר, שמעון (עורך) ירידת הנצריזם ת"א 1978
מצריים המודרנית - מקראה, צה"ל, תשל"ט. עמ' 34-37.
אנצ' העברית, ערך: קהילה ערבית מאוחדת.
GOLD SCMIDT, ARTHUR. MODER N EGYPT :THE FORMATION OF ANATION BOULDER 1988
HAMMEL, ERIC SIX DAY SINJ UNE: HOW ISRAEL WON THE ARAB-ISRAELI WAR. NEW YORK 1992
MARSOT, AFAF LUTFI AL-SAYYIDA SHORT HISTORY OF MODERN EGYPT. CAMBRIDGE 1985
Ismael, Tareq, Y. The Middle East in World Politics. Syracuse University Press, 1974 (pp. 101-221).
Keilany, Ziad: "Land reform in Syria", in: Kedourie, E. (ed.), Middle Eastern studies, Volume 16, No. 3. Frank Cass Co., October 1980, London (pp. 209-224).
Laqueur, Walter. The struggle for the Middle East. Routledge Kegan Paul, London.
Podeh, Elie: "The struggle over Arab Hegemony after the Suez Crisis", in: Kedourie, E. (ed), Middle Eastern studies, Volume 29, No. 1. Frank Cass Co., Jan. 1993, London (pp. 91-110).
Palmer, Monte: "The United Arab Republic: An assessment of its failure", in: Sands, W. (ed.), The Middle East Journal, volume 20, No. 1, winter 1966. The Middle East Institute, Washington D.C, 1966. (pp. 50-66).

תגים:

ערבית · מאוחדת · קהילה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "הסכסוך ישראלי-ערבי משנות השישים", סמינריון אודות "הסכסוך ישראלי-ערבי משנות השישים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.