דיני רשלנות-אחריות עובד לעוולות המעביד

תקציר העבודה:

תוכן עניינים:
מבוא-הגדרה משפטית ליחסי עובד מעביד
רשלנות
עוולת הרשלנות
פקודת הנזיקין בנושא עובד- מעביד
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
עבודה זו תעסוק בדיני הרשלנות שבין עובד ומעביד כפי שהיא באה לידי ביטוי בפקודת הנזיקין נוסח חדש. תחילה נפנה ונבחן כיצד מתייחסת המערכת החוקית והמשפטית אל יחסי עובד-מעביד.
עולם המשפט לא פעם התחבט עם הבעיה של קביעת מבחנים אשר יגדירו יחסי עובד- מעביד לעומת יחסי קבלן או ספק שירותים ומזמין, בדרך כלל נהוג להבחין בין עובד לבין קבלן עצמאי, כמובן שחלוקה דיכוטומית זו איננה ממצה וישנם סוגי התקשרויות ,לשם ביצוע עבודה, נוספות.
בית המשפט מדי תקופה מסוימת מאמץ לחיקו מבחן נוסף אך אין בהם כדי להתמודד עם הרבגוניות והמורכבות של צורות ההתקשרות. בנקודה זו ניתן לצטט את דברי השופט ויתקון בפסק דין ולנסי נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ: "המבחנים אינם מבחינים וההגדרות אינן מגדירות. צורת הגמול, הפיקוח, אופיו האישי של בעל העיסוק, הבעלות על הכלים המשמשים בביצוע התפקיד, כוונתם המוצהרת של הצדדים עצמם- כל אלה אינם סימני היכר שבכוחם לספק לנו תשובה חד משמעית בכל המקרים, שאין קץ לרב- גוניותם".
אחד הסממנים להתקשרות עובד- מעביד הינו חוזה העבודה המסדיר את יחסי העבודה.
חוזה מסוג זה נבדל מחוזים אחרים המסדירים יחסי עבודה. לחוזה כזה תנאים אשר אינם חלים על חוזים אחרים: לדוגמא: חובת העובד לציית להוראות חוקיות של המעביד בקשר לעבודה. ישנה חובה של המעביד לתת לעובדו התראה קודמת לפיטורין, חובה נוספת הינה תשלום פיצויי לפיטורין ועוד'.
נוסף לאי הבהירות אשר סורר בהגדרת עובד לעומת קבלן עצמאי, מתעוררת לא פעם שאלה לגבי ההבחנה במעביד. החשיבות שבזיהוי העובד והמעביד הינה רבה שכן כמעט בכל סוגיה מתחום דיני העבודה קביעה זו היא אשר קובעת אלו דינים יחולו על הצדדים.
במסגרת חוקי המדינה ניתן להבחין בהגדרות שונות למושגים עובד-ומעביד, נסקור את העיקריים שבהם: הגדרת עובד בחוקי העבודה- לרוב חוקי העבודה נמנעים מלתת הגדרה לביטויים "עובד" ו"מעביד", גם בחוקים שכן מופיעה הגדרה לרוב זוהי הגדרה כללית שבאה להרחיב ולא להגדיר. לדוגמא: חוק ביטוח לאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968 - , סעיף 1(א):" בחוק זה....'עובד', לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של
עובד מעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד". כאמור הגדרה זו אינה נותנת תשובה ברורה להגדרת "עובד".
דוגמא נוספת ניתן למצוא בפקודת התאונות והמחלות משלוח יד (הודעה), 1945 . בסעיף 2 בפקודה נאמר:" 'עובד' פירושו, אדם כל שהוא שהתקשר עם מעביד בחוזה של שירות או שוליות או עובד לפי חוזה זה, בין בעבודת כפיים או בעבודת פקידות או באופן אחר, ובין שהחוזה הוא מפורש ובין שהוא כזה הלמד מעניינו, ובין שהוא בעל פה ובין שהוא בכתב; וכולל אדם שהוא חבר באגודה שיתופית, אף-על-פי שאותו אדם מקבל גמולו, כולו או
מקצתו, בחלוקת רווחים או בהשתכרויות ברוטו של האגודה השיתופית". הקושי העיקרי בהגדרה זו היא העובדה שאין היא מגדירה "חוזה של שירות", אשר הינו ביטוי מהחקיקה האנגלית ומציין חוזה שבין עובד למעביד.

מקורות:

ע"א מס' 87/76 "עמידר", החברה הלאומית לשיכון עולים בשראל בע"מ נ' אברהם אהרן.
עובדות המקרה- המשיב הינו עולה חדש אשר פנה לעמידר בבקשה לעזרה בהשגת בית מלאכה, אשר בו יעסוק כמסגר. הפקיד של עמידר הודיע לו על חנות מסוימת המתאימה לצרכיו, בעקבות הודעה זו התקשר המשיב בהסכם עם עמידר על רכישת החנות. בדיעבד התברר שעל פי תוכנית המיתאר העירונית לא ניתן לפתוח מסגריה במקום זה, ובמשפט פלילי
שהוגש כנגד המשיב ניתן נגדו צו לסגירת המסגרייה. בית משפט מחוזי פסק למשיב פיצויים בנזיקין בגין הודעת שוא רשלנית, ומכאן הערעור.
בית המשפט העליון פסק בפרשה זו: שאכן הודעת שוא בתום לב יכולה לשמש עילת נזיקין רשלנות, וזאת כפי שנפסק בה"מ 106/54 . כמו כן אחריות כבדה רובצת על כתפי מי שמקבל על עצמו לתת עצה הדורשת ידיעה מקצועית, מבלי להיות בעל מקצוע. מכל מקום עמידר ממלאת גם אחרי תנאי המיומנות המיוחדת בקשר להודעת שוא שהודיעה למשיב
דנן.
עוד פסק בית המשפט העליון שהאינפורמציה אשר נמסרה למשיב על ידי פקיד של עמידר פגמה ברשלנות גסה במשיב ועל כן עמידר אחראית לנזק אשר הסבה למשיב אשר סמך עליה ופעל על פי עצתו של הפקיד.
בית משפט העליון הוסיף וטען שעמידר מעצם תפקידה ומעצם הקמתה, חבה חובת זהירות גבוהה יותר כלפי עולים חדשים מאשר בעלי מקצוע אחרים אשר נשאלים לעצתם המקצועית.
כאמור דחה בית המשפט העליון את ערעורה של עמידר.
בפסק דין זה ניתן לראות גם את הרחבת עוולת הרשלנות לתחום שבין האזרח לרשויות, וגם את האחריות של המעביד כלפי עובדו, עמידר חייבת בעצה הרשלנית אשר ניתנה על ידי אחד מפקידה. על האחריות של מעביד כלפי עובד כפי שעולה מפקודת הנזיקין בפרק הבא.
פרק ד'- פקודת הנזיקין בנושא עובד- מעביד
בפקודת הנזיקין ניתן למצוא את אחריות המעביד לעוולת עובדו ובתנאים מסויימים חסינות המעביד מפני העוולות אשר גורם עובדו. נדון תחילה באחריות מעביד לעוולת עובדו, אחריות זאת מותנת במילוי שלושה תנאים: ראשית- קיום יחסי עובד- מעביד. שנית- ביצוע העוולה על ידי העובד . שלישית- ביצוע העוולה תוך כדי ביצוע העבודה
למען המעביד. נפרט כל נקודה.
1. קיום יחסי עובד- מעביד: פקודת הנזיקין נוסח חדש מגדירה בסעיף 18(ב) את המונח "מעביד", אשר ממנו נגזר המונח "עובד". יחסי עובד- מעביד נקבעים, על פי הגדרה זו לפי מבחן "השליטה הגמורה": מעביד הינו אדם שביחסיו עם עובד יש לו שליטה גמורה על הדרך שבה מבצע העובד את עבודתו עבורו. היסוד היחיד הנדרש מהגדרה זו
הינו קיום השליטה הגמורה, מן האמור אין צורך שבין השניים יהיה חוזה וגם אופן התשלום אינו זה שקובע, גם מתנדב המעמיד עצמו לגמרי לרשות מעסיקו נחשב כעובד . ביטויה הקיצוני של השיטה הגמורה הינו בכך שכל פעולה של העובד ניתנת לשיטה על ידי מעבידו, הרשאי להורות לעובד כיצד לפעול ובאיזה אלטרנטיבה לבחור כאשר קימות
מספר דרכים. בתנאי החיים המודרנים בהם לעיתים העובד הוא בעל המקצוע ואילו המעביד הינו בעל ההון, לא יכול המעביד להורות על העובד באיזה אלטרנטיבה לבחור . לעיתים אף אוסר הדין על העובד להישמע להוראות מעבידו בעניין אופן הפעלת שיקול הדעת. הפעלת מבחן השליטה הגמורה בורסיה הקיצונית שלו היתה ללא ספק מוציא את
יחסי מעביד- עובד מקצועי, מתחום יחסי עובד - מעביד. כמובן שאין צורך לפרש את מבחן השליטה הגמורה בצורתה הקיצונית , אלא ניתן לפרשה בצורה מתונה יותר, כמתייחסת לשיטה ארגונית טכנית.
הגדרת ה"מעביד", קובעת שהשליטה הגמורה מתייחסת ל"דרך שבו אדם אחר מבצע בודה בשבילו". כלומר נשוא השליטה אינו בהכרח המעשה האסור אשר בוצע, אלא נשוא השליטה הוא כל העבודה כולה. בנוסף ניתן להסיק מכך שהשליטה מתייחסת לביצוע העבודה ולא למסירתה או להפסקתה, כלומר הכוח להתחיל קשר תעסוקתי או להפסיקו אינו יוצר יחסי
עובד- מעביד בהכרח, ושלילת כוח זה אינה מונעת יחסי עובד- מעביד בהכרח.
נשאלת השאלה לגבי שני מעבידים עובד אחד, כמובן שאם אנו דורשים שליטה גמורה לא יתכנו שני מעבידים שכן במקרה זה השליטה לא תהיה גמורה של אף אחד מהם. בדין האנגלי אשר שם מבדילים בין שליטה גמורה לבין הזכות לשליטה גמורה יתכנו שני מעבידים, בארץ כמו באנגליה אומצה הגישה הטוענת כי האחריות מוטלת על המעסיק הרגיל.
כאשר אנו באים לבחון מועסקים ,ניתן להבחין במספר סוגים:
הנתון למרותו של אחר- לשם יצירת יחסי עובד- מעביד, קיים התנאי בסעיף 20 לפקודה שמפעיל השליטה הגמורה לא יהא נתון מצידו למרות של אחר באותו עניין. כלומר עובד בכיר אינו מעסיקו של עובד זוטר.
מנהל חברה- מהעקרון אשר הובאה בנקודה הקודמת אין רואים מנהל חברה כמעסיק העובדים בחברה למרות שלעיתים מיחסים את רצונו של מנהל החברה לרצונה של החברה. על כן אין המנהל אחראי באחריות לעוולת הזולת לעוולה של עובד מעובדי החברה.
מועסק שחובה להעסיקו- חובה מכוח דין להעסיק אדם אינה שוללת את הקביעה כי אותו אדם הינו עובד של המעסיק.
עובד ציבור- אלה נחלקים לשני סוגים, אלה המפעילים סמכויות מכוח דין, ואלה אשר אינם. הסוג השני נתון לשליטה גמורה של מעבידו.
עורך דין- עורך דין עצמאי , מועסק על ידי שוכרו מבלי שלשני שליטה גמורה על שיקול הדעת המקצועי ועל המסגרת הטכנית של ביצוע העבודה. אם כן ניתן לומר שעורך דין עצמאי אינו עובד של הלקוח ואין הלקוח אחראי באחריות לעוולת העו"ד לזולת.
קבלן עצמאי- על פי סעף 15(4) לפקודה מועסק המבצע עבודה למען מעסיקו מכוח חוזה תעסוקה שבינהם, מבלי שיהא נתון לשליטתו הגמורה של המעסיק ומבחי שיהא שלוחו, מכונה "קבלן עצמאי". דיני האחריות לעוולת הזולת אינם חלים עליו, אם כי המעסיק יכול להיות אחראי למעשיו.
2. ביצוע עוולה על ידי העובד- זהו התנאי השני לאחריות המעביד. המעביד אינו אחראי לעוולת הזולת עם העובד אינו מבצע עוולה. עובד אינו מבצע עוולה בשני המקרים הבאים: א. במקרה שבו לא נתקיימו אצל העובד יסודות של עוולה מעוולות הנזיקין. ב. במקרה שבו לעובד ישנה הגנה או חסינות המסירה ממעשהו או אופיו האסור אף על
פי שנתקימו אצל העובד יסודות העוולה.
במקום שהניזוק מגיש תביעה נגד עובד ונכשל בה מחוסר הוכחות ניתן לבחון את אחריות המעביד על פי שתי האפשרויות הבאות: 1. התביעה נגד המעביד והתביעה נגד העובד מתבררות באותו תיק. 2. התביעה נגד המעביד מתבררת בתיק אחר.
גישה נוספת, חדשה, טוענת כי באחריות לעוולת הזולת נמצא המעביד אחראי למעשי העובד ולא לעוולה שלו. ולכן אין זה הכרחי שהעובד יבצע עוולה בכדי שהמעביד יהיה אחראי לה. בסעיף 13(א) לפקודת הנזיקין מופיע כי העובד אחראי לכל "מעשה" של העובד הנעשה תוך כדי עבודה, את הסעיף ניתן לפרש בשני מובנים, כלומר העובד יכול
להיות אחראי גם עם המעביד אינו ביצע עוולה. אך לא ניתן לומר שגישה זה היא המקובלת על מחוקק הפקודה, בפסיקה במקרים בהם המעביד נמצא אחראי למעשיו של העובד היתה זו אחריות אישית. במקום שאין אחריות אישית אין ליחוס המעשה עשוי להטיל על המעביד אחריות לעוולת הזולת. כדי לאחריות כזו אכן תוטל עליו צריך שהמעשה יהיה
עוולה.
3. ביצוע עוולה תוך כדי ביצוע העבודה- כאמור זהו התנאי השלישית לאחריות לעוולת של הזולת של המעביד, כפי שהוא מופיע בסעיף 13(א)(2) לפקודה. מתנאי זה עולה בדיקה כפולה. תחילה- מהי עבודה של העובד, ואחר כך- אם העוולה בוצעה תוך כדי עבודה.
בבדיקה הראשונה נקבעים תחומי התפקידים של העובד: העבוד כוללת את תפקידיו הרגילים של העובד, אלה המפורשים ואלה שלא, כמו כן היא כוללת תפקידים נחזים. הכל התפקידים האלה זכאי העובד לבור את האמצעים להגשמתם של התפקידים, אך אין הוא חופשי, כשאין הוראה אחרת לקחת על עצמו תפקידים נוספים, קבעת הקף העבודה הינו
תפקידו של המעביד בלבד. בנוסף ישנם תפקידים שהם כרוכים לתפקידיו הרגילים של העובד, התפקיד הכרוך נקבע על ידי בחינת המהות של התפקיד הרגיל. ישנם כאלה אשר רואים גם בפעולות הרגילות כמו עישון, או אכילה תפקידים כרוכים שכן יש להם קשר אדוק לביצוע התפקיד הרגיל. העבודה של העובד כוללת לא רק תפקידים המוטלים עליו
על ידי המעביד, אלה גם עבודות שמוטלות על עליו על ידי החוק, ושיש להם קשר עם עיסקו למען המעביד. כמו כן נכללים תפקידים אשר מוטלים על עובד זוטר על ידי עובד בכיר המוסמך לכך. לרוב אין עובד רשאי להעביר מתפקידיו לזולת והעברה שכזו אינה עושה את החליף עובד של המעביד, מכאן שאין המעביד אחראי באחריות לעוולת הזולת
לעוולת של החליף. במקרה של עוולה שמבצע העובד על ידי העברת התפקיד, יכול המעביד להיות אחראי וזאת בהתקיים שני תנאים, האחד- העברת התפקיד על ידי העובד אינה עוולה בנסיבות. השני- מעשה עוולה זה אינו במהלך העבודה של העובד המעביר. יש צורך לזכור שהרבה פעולות אשר אסורות נעשות תוך כדי עבודה, המעביד יכול לאסור על
ביצוע עבודה מסויימת איסור זה יכול להתפרש בשני מובנים, האחד, צמצום תחום תפקידיו של העובד, ואילו השני- הטלת איסור על דרכי ביצוע של התפקיד, אך היקף התפקיד נשאר בעינו. איסור מהסוג הראשון מצמצמת את מסגרת העבודה, וביצוע פעולה מחוץ לעבודה אינו מטיל אחריות על המעביד. ההוראה מהסוג השני אינה מצמצמת את היקף
העבודה , ועל כן ביצוע אסור של פעולה בניגוד להוראה הינו במסגרת העבודה, והמעביד אחראי לעוולת הזולת. זוהי הבחנה הכרחית שכן לולא ניתנה היה כל מעביד משתחרר מאחריות לעוולת הזולת על ידי מתן מתן הוראה כללית לעובדיו שלא לנהוג בניגוד לדין. בע"א 119/54 מקורות נ' ספיר, י' פד"י , 156. ובע"א 360/59 י.מ נ'
ברקוביץ, י"ד פד"י, 206 , נקבע שכשהניזוק פעל על פי סמכותו הנחזית של העובד ולא ידע על דבר האיסור, אין חשיבות להבחנה בין שני המקרים. הסמכות הנחזית היא אשר קובעת ולא משנה עם צומצם היקף עבודתו של העובד על ידי המעביד. לרוב נטל השיכנוע הוא על כתפי הניזוק, עליו להביא ראיות להוכחת תפקידיו של העובד, אך ישנם
מקרים בהם בית המשפט יצר הנחות, שיש בהן כדי להעביר את נטל הבאת ההוכחות על המעביד. לדוגמא: נהג הנוהג במכונית השייכת למעביד, נחשב כעובד של המעביד. או הנוהג במכונית הגורמת לתאונה, נוהג בה למען בעל המכונית, מכאן נבעה הנחה שלישית ועל פיה גרימת נזק על ידי מכונית הנהוגה על ידי אדם, מעלה את ההנחה כי הנזק
הנגרם על ידי עובד של בעל המכונית הפועל במהלך העבודה למען מעבידו.
נקודה חשובה הינה הצורך שביצוע העוולה על ידי העובד היה תוך כדי עבודתו למען המעביד, אין זה הכרחי כי העוולה תבוצע בשעות העבודה, בתחום העבודה או במכשירים השיכים למעביד. דרוש שעוולת העובד תהיה אופן ביצוע בלתי נאות לתפקידיו המותרים של העובד.
על פי סעיף 3, ו 7(א) רישא, 16 , לפקודה זכאי הניזוק לתבוע גם את העובד לבדו על ביצוע העוולה, כמו כן ניתנת האפשרות למעביד לפטר עובד שהתרשל העוולה הוטלה על המעביד, אך לרוב לא נוהגים הניזוקים לתבוע את העובד, ולרוב לא נוהגים המעבידים להיפרע מעל עובדיהם. האפשרות לפטר את העובד לא נעלמה מעיני המחוקק
הישראלי, ששלל מהמעביד את זכות התחלוף כאשר לא גרם העובד את הנזק בכוונה, "ומבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי מחמת יחס של המעביד והעובד הקיים בינהם".
מסגרת החוק ניתנה למעביד גם חסינות מפני עוולת אשר מבוצעות על ידי הזולת, בפקודה שינה אפשרות שתיתכן אחריות עובד לעוולה שביצע גם עם חסרה אחריות מעבידו. למסקנה זו ניתן להגיע על סמך סעיף 3 לפקודת הנזיקין, ואישור לכך ניתן למצוא בסעיפים 16 ובסעיף 7(א)רישא, גם הם בפקודת הנזיקין. נמצא כי אחריות העובד קיימת
גם עם ישנה אחריות של מעבידו וגם עם לא , כלומר אין לראות את אחריות העובד כנאצלת מאחריות המעביד, ומשום כך ראויה לחדול כאשר ישנה חסינות למעביד.
אין הדבר אומר שמצבו של העובד גרוע יותר במקרה שמעבידו אינו אחראי לעוולת הזולת, אלא, בדיני נזיקין טוב לכל החייב בנזיקין שישנם חייבים נוספים מלבדו, וזאת בשעה שלא ניתן לניזוק לגבות מכולם יותר ממה שהוא זכאי לתבוע ממנו. ישנה האפשרות שהניזוק יתבע חלק מהחייבים וחלק לא, או שלא יוציא לפועל כנגד כולם את פסק
הדין. מכל מקום שלא העובד לבדו יצטרך לשאת בכל סכום הפיצויים. מלבד זאת, בדרך כלל על פי הדינים, כשאחריות המעביד היא רק אחריות לעוולת העובד, בסופו של דבר ירבץ נטל הפיצויים כולו על העובד לפי הקריטריון שבסעיף 84(ב) לפקודה, הדוגל במידת אחריותו של כל אחד. לסיכום ניתן לומר שגם חסינות המעביד מחוללת חשיפת
העובד לבדו כלפי הניזוק ואף שוללת תביעת העובד להשתתפות המעביד בנשיאת הנטל. אם בכל זאת ישלם המעביד פיצויים לניזוק, ייחשב המעביד כ"מזכה", ויהיה זכאי להשבת הפיצויים מהעובד.
בפקודה מופיעים מספר מקרים בהם ניתנת למעביד חסינות מיוחדת, הסעיפים האמורים הינם : 13(א), 2(ב), 25, 28, 61 . כאמור הפקודה מדברת על עוולה שביצע עובד במהלך עבודתו, לפיכך רואים את הגבול הטבעי לאחריות המעביד- להבדיל מהחסינות שלו, במהלך העבודה, כפי שהוא מוגדר בסעיף 13 לפקודה. הוא הדין גם לגבי הסייג שבסעיף
13(ב) ו ב2(ב): האדם הנדון בו אינו מעובדי המעביד ולכן העוולהשלו לא בוצעה ב"מהלך עבודה". שלושה מקרים נוספים אשר בהם מתירה הפקודה את חסינות המעביד, הינם בביצוע שלוש העוולות :תקיפה (בסעיף 25), עוולת כליאה (בסעיף 28), ונגישה (בסעיף 61). בשלושת המקרים מסייגים את החסינות בסיג שהמעביד לא התיר במפורש או שלא
אישר את הפעולה.
פסקי דין רלוונטים:
ע"א 358/63 362/63 מדינת ישראל נ' יוסף שוורץ ואח' פד"י י"ז 2894 .
המשיב טען כי הוכה על ידי אנשי משטרה כאשר נעצר כחשוד בביצוע עברה ולאחר מכן הוכה ע"י סוהרים בבית הסוהר בו היה אסור. הוא תבע בתביעה אחת שעילתה תקיפה את מדינת ישראל ואת השוטרים והסוהרים. בית המשפט מחוזי התעלם מסעיף 26 ולא ראה את הסוהרים ואת הבלשים כעובדי מדינה , אלא הסתמך על תאוריה שהתפתחה בקונטיננט של
אירופה על פיה אדם שהוא עובד מדינה וממלא תפקידי שלטון, אינו שליח או עובד המדינה, אלא הוא עצמו בזמן פעולתו, מהווה חלק, הינו אורגן של המדינה. "ראה... אחריות המדינה להכאות בזמן מעצר כמעשה מדינה, כל זמן שהתקיפה נעשית על ידי בני אדם אשר נחשבים כאורגן המדינה, או במילים אחרות כאשר הפעולה אשר נעשית על ידם
היא פעולה, שלפי החוק החרות עליהם לבצע ברשות המדינה". בית משפט עליון ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי עיקר טיעונם היה:" באשר לאותו חלק של החלטת בית המשפט בו קבע ומפתח את הרעיון כי יש לראות במעשי התקיפה כמעשי המדינה בשל היותם מבוצעים על ידי בני אדם הממלאים תפקיד של שוטר או סוהר, נראה... כי רעיון זה
מוטעה ביסודו מאחר ואין לו כל סימוכין לא בחוק ואף לא בפסיקה..".
נטען כי גם לגבי המדינה חלים אותם העקרונות של מעביד רגיל ואין מקום להתבסס על תיאוריות שונות. בית המשפט מבסס את החלטתו על סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים, תשי"ב- 1952, אשר מורה כי דין המדינה לענין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד. ולכן סעיף 26 חל כאן, היות ובתביעה הראשונה לא צויין כי התקיפה היתה ברשות
המדינה אין המדינה נושאת באחריות.
ע"א 166/55 קופרשטוק נ' תמיר ו- חברת החשמל לא"י בע"מ-
עובדות המקרה- המשיב הראשון עובד כמהנדס במפעל המשיבה השניה. תפקידו הוא לטפל ברשת החשמל שבמחוז הצפון, לשם ביצוע תפקידו מסרה לו החברה מכונית פרטים, רכוש החברה, שהוא רשאי להשתמש בה גם לצורך פרטי. בזמן נסיעה פרטית מחיפה לת"א קרתה התנגשות בינו לבין רוכב אופנוע, הוא המערער, וכתוצאה מכך נפגע הלה קשה.
המערער הגיש תביעה לבית משפט המחוזי, תביעת נזיקין כנגד שני המשיבים, בית משפט מחוזי חייב את המשיב הראשון וזיכה את החברה מכל אחריות. מכאן הערעור.
בית המשפט העליון בדחותו את הערעור פסק: השופט ויתקון: לדעת השופט אין בעובדות שבמקרה דנן כדי להטיל על החברה אחראית לתוצאות התאונה. התביעה הוגשה כנגד המשיבה השניה, היות והיא מעבידתו של המשיב הראשון. לטענת המערער די בכך שבעל המכונית מוסר אותה לאדם אחר לנהוג בה, וכי יש לו עניין כלשהו בנסיעתו של המשיב
הראשון. ע"פ העדויות המשיב הראשון היה ראשילא מחויב עקב תפקידו עובד החברה, להשתמש במכונית שנמסרה לו למטרות פרטיות, כפי שנהג כאן. רשות זו הינה תוספת הנאה, אך אין היא חלק מתפקידו. אין יסוד לטענה כי המשיבה היתה מעונינת בכך שהמשיב הראשון ישתמש במכונית לצורך נסיעותיו הפרטיות ועל כן נדחה הערעור.
ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר ואח' פד"י ט"ו 1569 -
העובדות- משיב מספר 4 טוראי בצה,ל, הסיע במכונית צבאית חוליית קשרים שנשלחו לתקן קו טלפון. לאחר שהקשרים סיימו את עבודתם, הסיעם משיב מס' 4 חזרה למחנה. בדרך העלה מספר טרמפיסטים אזרחים, בינהם היה גם המנוח מדר. משיב מס' 4 איבד את השליטה על המכונית ובשל נהיגה רשלנית התהפכה המכונית על נוסעיה. כתוצאה מכך
נהרג המנוח. הבעיה המשפטית אשר עלתה כאן האם חייבת המדינה לשאת באחריות שילוחית לתוצאה קטלנית ולפצות את המשיבים. בית משפט מחוזי חייב את המדינה, בהסתמך על אחריותה השילוחית, ומכאן הערעור.
בית המשפט העליון אשר דחה את הערעור טען: ראשית אין בפקודות המטכ"ל משום איסור במפורש על הסעת אזרחים במכונית צבאית. בנוסף הטוראי הראשון אשר ישב ליד הנהג, משיב מס' 4 ,לא פקד עליו שלא לקחת אזרחים, אלא הביע דעה שהדבר אסור. עוד- משיב מס' 4 נתן רשות למנוח לעלות למכונית ולנסוע בה, ולפיכך הלה לא היה מסיג
גבול, אלא בר- רשות. נקבע גם כי היחסים בין המדינה לבין משיב מס' 4 היו יחסי עובד ומעביד. באין איסור מפורש מטעם המעביד, ייראה המעשה של מתן טרמפ לאדם פלוני ע"י העובד, תוך כדי מהלך עבודתו, כמעשה המצוי בתחומי תפקידו של העובד, ולכן יהיה המעביד אחראי לתוצאה המזיקה שנגרמה לאותו אדם עקב רשלנות העובד. דין זה
לא יכול כאשר קיים איסור מפורש, והאיסור הובא לתשומת ליבו של מבקש הטרמפ. שכן ייתכן לראות בכך הסכמה לפטור את המעביד מאחריות.
ע"א 200/58 אילון ואח' נ' ידעי ואח'-
העובדות- המשיבה נפגעה ע"י אוטובוס של חב' "דן" המערערת, שהיה נהג בידי המערער- אילון. התאונה אירעה כאשר המערער אילון , נהג אוטובוס, הסיע חיילים למקום ריכוז. הנהג הגיע למחוז חפצו ונדרש לחזור כדי להביא קבוצה אחרת של חיילים. לשם כך היה עליו לנסוע אחורה בשביל צר. תוך כדי נסיעה פגד המערער במשיבה וחבל בה.
המערערים טענו, כי לא חברת "דן" אחראית לנזק שנגרם, אלא שהאחריות רובצת על המשיבה מס' 3- המדינה. משום שזו העסיקה את האוטובוס ואת הנהג בזמן התאונה, לשם הסעת חיילים.
בית המשפט פסק- שהמקרה הינו של עובד המשרת כאילו שני אדונים, את המעביד הכללי- חברת "דן", ואת המעביד המיוחד - המדינה. השאלה מי מהשניים הינו האחראי, מי משני המעבידים היה רשאי להורות עובד לא רק מה עבודה עליו לבצע, אלא גם כיצד יבצע אותה . כלומר בידי מי היתה זכות הפיקוח והשליטה על דרכי ביצוע העבודה, לעולם
מוטל על המעביד הכללי להוכיח שזכות זו עברה מידיו לידי המעביד המיוחד. בית המשפט מצא כי המערערת לא הצליחה להרים נטל הוכחה זה ולפיכך הערעור נדחה.
פרק ה' - סיכום
עבודה זו עסקה כאמור באחריותו של המעביד, כלפי רשלנות של עובדו. סוגיה זו סבוכה מענינת, ראשית על פי פקודת הנזיקין נדרשים שלושה תנאים בכדי שכלל נוכל לראות את המעביד כאחראי לעוולת הזולת, ראשית קיום יחסי עובד מעביד, שנית- ביצוע עוולה על ידי העובד, ושלישית- קביעת מהלך עבודתו של העובד, והאם העוולה אכן
בוצעה במהלך עבודתו של העובד. כמו כן ניתן היה לראות שבפקודת הנזיקין ניתנו למעביד מספר חסינויות מפני ביצוע עוולה של הזולת.
לא ניתן להתעלם מההיבט הסיבתי אשר משפיע ע הפסיקה, לרוב נוטים בתי המשפט להטיל את האחריות ונטל הפיצויים על אלה המסוגלים עמוד בהם, במקרה שבו המעביד אחראי לעוולת הזולת, ביחד עם העובד המזיק, ישנם שניים אשר יכולים לשאת בנטל הפיצוי ועל כן יעדיף בית המשפט למצוא את המעביד אחראי, במידה ואכן מולאו התנאים
המתבקשים מהפקודה ואין המעביד נכנס לקטגוריה כל שהיא של חסינות.
למרות החסינות אשר קיימת במסגרת הפקודה ואשר המעביד ראשי להנות ממנה, לרוב רואים מתוך תוצאה של יחסי עבודה תקינים בין עובד למעביד, שהמעביד מקבל על עצמו כעין ביטוח אחריות לעוולות העובד הכרוכות בעבודתו. זו נחשבת הטבה צדדית שמקבל העובד, ליד הטבות נוספות אשר ניתנות לו במסגרת עבודתו. אך לא תמיד המצב כך.
המצב אשר צריך לידון הינו ביטול כל החסינויות, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות הינה תופעה אשר כופרת בשוויון, שהצדק מחיבו, ומשום פגיעתה בניזוק יש לבחון את צימצומה.
כמובן שיש להבחין בין חסינות מן האחריות הישירה ובין החסינות לאחריות לעוולות הזולת. הראשונה פוגעת בעקרונות אשר יסודם "במשפט הטבע" . האחריות מן הסוג השני, קרי האחריות לעוולות של הזולת היא יצירת משפט פוזיטיבי ולפיכך ניתן לטעון כי לאמיתו של דבר, אין זו חסינות כי אם אי הטלת האחריות הנידונה.
לאור הנסיון לא ניתן למעשה לקיים את אחריות העובד כשהמעביד חסין, ולהפיך- את חסינות המעביד כשהעובד אחראי, על כן יש לשקול ביטול החסינות והבטת השוויון בין ניזוק לניזוק, בין עובד מזיק לעובד מזיק ובין מעביד למעביד.
כאמור לאחריות המעביד בנזיקין מספר פנים. ראשית ככל מזיק אחר אחראי הוא על תוצאות מעשיו ומחדליו הרשלניים. כמו כן מעביד המבצע עבודה הטומנת בחובה סכנה לעושה ומפאת חוסר נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים קוראת תאונה לעובדו, נושא המעביד ברשלנות אישית ובאחריות ישירה. הוא גם נושא באחריות שלוחית לכל מעשה או אפס
מעשה של עובד שלו שנעשה תוך כדי עבודה , או שלא נעשה. האחריות השלוחית הינה כלפי חבר לעבודה כלפי אדם חיצוני אשר ניזוק מהעובד. באופן כללי ניתן לומר שלמעביד תפקיד משולש, עליו להנהיג שיטות עבודה נאותות, להסיק עובדים מאומנים לתפקידים ולספק כלים וחומרי עבודה ראויים. עשה כל אלה ודאג לפיקוח יעיל על קיומם
הלכה למעשה, יצא ידי חובת הזהירות הכללית שלו. אולם במקרה זה אין הוא מסיר מעליו את האחריות לעוולת הזולת.
תוך עיון בפסיקה ניתן להעלות שתי גישות עיקריות הקשורות בהגדרת המהות המשפטית של האחריות השילוחית עצמה. הראשונה גורסת כי האחריות השילוחית קיימת בכל מקרה בו מבצע העובד עוולה בתחום העבודה ומבלי להתחשב בנסיבות. הגישה השניה גורסת כי האחריות השילוחית משמעותה ייחוס פעולת העובד למעביד, והטלת אחריות על
המעביד בשל הפרת חובתו הוא. כלומר בכדי לקבוע עם המעביד חב חובת רשלנות של הזולת יש לבדוק עם המעביד חב חובת זהירות כלפי הניזוק עצמו. לאור הגישה כי אחריות המעביד קיימת רק במקרים שבהם מופרת חובת זהירות האישית של המעביד כלפי ניזוק, יש למצוא בכל מקרה חובה אישית שחב המעביד כלפי הניזוק. חובה כזו אינה קימת
כלל בעוולות השונות שאינן רשלנות, וגם בעוולת רשלנות אין היא קיימת במרבית מהמקרים בהם מוטלת אחריות על המעביד. על קושי זה ניתן להתגבר על ידי שתי דרכים , ישנה האפשרות לבצע רחבה חקיקתית של אחריות המעביד מעבר למסגרות הקימות, פיתרון זה אפשרי אך אינו נותן מענה מידי. פתרון נוסף הינו יצירת הפיקציה שמעשה
העובד הינו למעשה מעשה המעביד.
סעיף 12 לפקודת הנזיקין אינו מתנה את אחריות המעביד בהפרת אחריותו האישית כלפי הניזוק. ייחוס פעולת העובד למעביד אינה קשורה לחובת הזהירות של המעביד. גם הגישה הפקטיבית אשר מיחסת את פעולת העובד אל המעביד, ומעמידה את המעביד בנעלי העובד אינה בעלת סימוכין בסעיף 12 לפקודה.
כאמור פקודת הנזיקין כמו כל חוק ודין, ניתנת לפירושים שונים, בהתאם לדעת השופטים, התקדימים הקיימים והנסיבות של המקרה. בית המשפט נוהג לדון כל מקרה לגופו ועל פי הנסיבות לפסוק. תיבחן שאלת האחריות של המעביד לעוולת של הזולת, מן הצד התחיקתי האם העוולה בוצעה על ידי עובד של המעביד, האם תוך כדי ביצוע עבודתו
של העובד והאם בכלל בוצעה עוולה, כמו כן במקרה הצורך תבחן שאלת האחריות האישית של המעביד כלפי הניזוק.
לרוב יטו בתי המשפט לבחור בדרך אשר לא תכביד עם אף אחד המצדדים, מבלי לפגוע בניזוק ונסות ולהשיב לו את המצב לקדמותו.
כאשר המדינה תהיה מעורבת כמעסיקה, הדבר מסובך קצת יותר , כאשר מדובר ברשלנות של חייל, או פקוד אחר במסגרת צבאית ניתן יהיה למצוא את המדינה אחראית בגין העוולה אשר ביצע החייל, במיוחד עם לא קיים היה איסור למעשהו בפקודות מטכ"ל. כאשר המדינה הינה מעסיק נוסף, מיוחד, יחפש בית המשפט את המעסיק הכללי, עליו מוטלת
האחריות.
מגוף העבודה ניתן לראות שנושא זה הינו סבוך ובעל פנים רבות, ישנו האמור בפקודה, פשוטו כמשמעו, וישנם פירושי בית המשפט אשר ניתנים בהתאם לנסיבות. וכל מקרה יש לשקול לגופו.



ביבליוגרפיה
ברק א., "לענין האחריות השילוחית, בעקבות ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' ארידה מדר ואח'", הפרקליט כרך י"ח, חוברת ג' , 1962 .
טדסקי גד, "חסינות המעביד ואחריות העובד", משפטים י"ג.
ברנזון צבי, "הרהורים על אחריותו של מעביד", הפרקליט כ'.
ברק.א, "אחריות המעביד לנזק הנגרם לטרמפיסט כתוצאה מנהיגה רשלנית של עובדו", הפרקליט י"ח.
א.ב.ח, "אין דנין את התקיף בתקיפה, בעקבות ע"א 358/63 362/63 מדינת ישראל נ' יוסף שוורץ ואח' פד"י י"ז 2894 , הפרקליט י"ח.
ע"א 358/63 , 362/63 מדינת ישראל נ' יוסף שוורץ ואח' פד"י י"ז 2894 .
פרלס פ.ש, "לשאלת האחריות השילוחית עבור מעשה תקיפה", הפרקליט י"ח.
מור דניאל, "פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה", הפרקליט לט, חוברת ב',1989 .
מירוני מרדכי, "מיהו המעביד- הגדרת יחסי עובד - מעביד בתבניות העסקה מודולריות", עיוני משפט ט(2), 1983.
אנגלרד.י, ברק.א, חישין.מ, עורך טדסקי.ג, דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית, אחווה בע"מ ירושלים , 1976 .
כהן מנשה, דיני עבודה פרקי הוראה, אוניברסיטת ת"א, 1993.
ע"א 200/58 מדינת ישראל נ' מדר.
ע,א 338/60 אילון ואחרים נ' ידעי ואחרים.
ע"א 166/55 קופרשטוק נ' תמיר ו- חברת החשמל לא"י בע"מ.
ע"א 484/71 פ"ד לו(1)423 ולנסי נ' פיוניר קונקריט ישראל בע"מ.
ע"א 47/48 אגושביץ נ' פוטרמן , ה' פד"י 4.
ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1)768 .
ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3)757 .
ע"א 684/76 , 692,697, אייל נ' פוקסמן פ"ד לא(3) 349 .
ע"א 429/82 מדינת ישראל נו סוהן.
ע"א 87/76 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' אברהם אהרון.
ע"א 484/71 פ"ד לו(1) 423 , ולנסי נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ.
מירוני .מ, " מיהו המעביד- הגדרת יחסי עובד- מעביד בתבניות העסקה מודולריות", עיוני משפט ט', ע' 506-507 .
כהן. מ, 1993 , דיני עבודה פרקי הוראה, ע' 16 .
כהן. מ,1993 , ע' 19 .
פקודת הנזיקין, נוסח חדש.
כהן,מ, 1993, ע' 18-19 .
.י, ברק.א, חישיו.מ, 1976 , ע' 87-89 .
אנגלרד.י, ברק.א, חישין.מ,1976, דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית, ע' 127
ע"פ 186/80 יערי נ' מדינית ישראל פ"ד לה(1) 768 .
מור.ד, "פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה", הפרקליט לט חוברת ב', ע' 467-469 .
אנגלרד.י, ברק.א, חישיו.מ, 1976 , ע' 87-89 .
עשה יהיה עוולה. מור.ד, הפרקליט לט חוברת ב' , ע' 472-475.
אנגלרד.י, ברק.א, חישין.מ, 1976, ע' 444-448 .
אנגלרד.י, ברק.א, חישין.מ, 1976, ע' 450-455 .
סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 .
פרופ' טדסקי ג,1983 ," חסינות המעביד ואחריות העובד", משפטים י"ג, ע' 81-86 .
פרופ' טדסקי. ג, 1983, ע' 86-88 .
פרלס.פ.ש, "לשאלת האחריות השילוחית עבור מעשה תקיפה, הפרקליט י"ח, ע' 297-299 .
א.ב.ח, "אין דנין את התקיף בתקיפה", הפרקליט י"ח, ע' 293-295 .
ברק.א, 1962, "לענין האחריות השילוחית, בעקבות ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' ארידה מדר ואח'", הפרקליט י"ח, ע' 193-200 .
טדסקי.ג, 1983 , ע' 93-95 .
ברנזון .צ,"הרהורים על אחריותו של מעביד", הפרקליט כ', ע' 113-115 .
ברק.א, 1962 , ע' 198-200 .
1

תגים:

חוק · פיטורין · עבודה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "דיני רשלנות-אחריות עובד לעוולות המעביד", סמינריון אודות "דיני רשלנות-אחריות עובד לעוולות המעביד" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.