בן שאהן כאומן יהודי בארה"ב

תקציר העבודה:

הקדמה
במאמר זה ננסה לנתח את ההשפעה של מוצאו היהודי של בן שהאן על יצירתו האומנותית. על כן, בכדי לנתח את הנושא בצורה מקפת, נצטרך לעסוק במספר נושאים הקשורים באופן הדוק אל אופן ההתבטאות האומנותית. כאשר עלינו לנתח את יצירתו של אומן על פי מוצאו והנסיון החברתי אותו הוא צובר כתוצאה מהאקראיות של השתייכות לקבוצה אתנית זו או אחרת, עלינו תחילה לנתח את הלחצים החברתיים בהם על האומן לעמוד, והשפעתם על התהוות הפילוסופיה האומנותית-חברתית שלו. במקרהו של שהאן, אשר בנוסף להיותו צייר ואומן ויזואלי, גם ניחן בכשרון התבטאות בדיבור ובכתב, עומדים לרשותנו מקורות נוספים אשר בהם ניתן להשתמש בכדי להבין טוב יותר את האומנות אותה יצר.

מבוא- אומנות והאומן היהודי
הגדרת המושג "אומנות היהודית" אינה קלה, שכן רק במאה השנים האחרונות מסתמנת מגמה של הערכה ממסדית ומאורגנת של המאמצים האומנותיים של יהודים במהלך היסטוריה. בשנים אלו, מאמרים, ספרים, ביקורות, ודיעות רבות מספור נכתבו על ידי פילוסופים, מבקרי אומנות ואנשי דת בנסיון לאפיין את האומן היהודי והאומנות אותה הוא יוצר. מהו הקשר, שאלו רבים, בין התוכן האומנותי ומוצאו האתני של האומן היהודי; האם אף קיים קשר שכזה?
שורש הבעיה טמון בניגוד הבסיסי אשר התקיים במשך שנים בין הדת היהודית
ואומנות; צירוף המילים עצמו נקרא על ידי ורנר A strange combination of these two almost utually exclusive words. היהדות נתפסה גם על ידי העמים הסובבים אותה ואף על ידי עצמה כדת האוסרת, מתוקף הדיברה השניה, את הפעילות האומנותית ויזואלית באשר היא; היהדות האורתודוקסית האירופית אף הרחיקה לכת וקיבעה את הטאבו האנטי אומנותי בגירסתה ל"שולחן הערוך".
כתוצאה, מסורת אומנותית מאורגנת לא התפתחה ביהדות האירופית של המאות האחרונות, ואם וכאשר היא החלה לפרוח היא נקטעה באיבה. היסטוריונים ואנשי תרבות יהודים עצמם התכחשו לאפשרות קיומה של אומנות יהודית. היינריך גרץ (Heintich Graetz), למשל, טען שרוח העם (Voltgeist) היהודי נוגדת את קיומו של הכישרון האומנותי, כאשר הוא כתב ב-Paganism sees its god, 1846 "Judaism hears Him. מרטין בובר, בנסיון להתחקות אחר תופעת הא-אסטטיות היהודית כתב:
"The Jew of Antiquity was more of an aural than a
visual being and felt more in terms of time and
".space

התרבות הנוצרית אשר בתוכה התקיימו הקהילות היהודיות לא התעלמה מכך; היהודים נתפסו כחסרי יכולת אומנותית, ולפיכך, חסרי דמיון ועידון. בעולם נוצרי אשר ברמה הרוחנית נטה להתמקד בהיבט הויזואלי של החוויה הדתית והאינטלקטואלית, היהודי נראה כחסר תרבות. ברנרד ברנסון כתב:
"The Jews are lioke their Ismaelite cousins, the
Arabs, and indeed perhaps like all pure semites (if
such there be), have displayed little talent for the
visual, and almost none for the figurative arts. . . To
the Jews the raptures and the splendours of the
". word

מכך, רגשי העליונות לעיתים קרובות גבלו בבוז לעם הספר. מת'יו ארנולד, למשל, כתב על היהודי:
He excelled in ethics, but in everything else he was
insignificant, belonging to a petty. . . unamiable
people. . . without science, without art, without
". . .charm

כאשר התעוררה המודעות של הקהילה היהודית לאומנות בקרבה בשלהי המאה ה-19, נעשה מאמץ לשנות את הסטריאוטיפים אשר כה הגבילו אותה, בד בבד עם הנסיון הפילוסופי לאפיין את האומן היהודי ויצירתו. ארנסט קוהן-וינר סבר שהאומן היהודי נכנס לקטגוריה זו אך ורק כאשר תוכן יצירותיו משקף הווי יהודי, ועל פי כך אין כל אומן שמוצאו יהודי "אומן יהודי" (למרות שרמברנדט ומיכלאנג'לו כן נכנסים לקטגוריה זו). אחרים, כמו ססיל רות' ופרנץ לנדסברגר הגדירו את "האומן היהודי" במונחים אתניים רחבים הרבה יותר:
"'English Art' is in fact simply the sum of the artistic
production of persons, however influenced, born or
active in England, so that it is legitimate to include in
the category of "Jewish Art" the artistic productions of
persons, however influenced, professing the Jewish
religion or of Jewish stock. . . The term "Jewish thus
applies here to authjorship and to object; it is not
". intended to apply to the content

כאשר אנו מנסים לנתח את הגותו ויצירתו של בן שהאן, חובה עלינו לזכור את ההשפעות הללו על "האומנים היהודים" ששהאן אחד מהם. מחד, היה עליו להתמודד עם מסורת יהודית אורתודוקסית אשר שללה את הלגיטימיות של יעודו
האומנותי, ומאידך היה עליו להתמודד עם סביבה נוצרית אשר לא הכירה ביכולת קיומה של "האומנות היהודית". התוצאה, לפחות במקרהו של בן שהאן היא נסיון התנתקות ממוצאו היהודי, בכדי להגיע ל"אוניברסליות" הנכספת, הלא היא לגיטימיות בעיני החברה הנוצרית סביבו. בכדי להתמודד עם שהאן כאומן יהודי, אם כן, חובה עלינו תחילה לקבל את הגדרתם של רות' ולנסברגר הגורסת שאין קשר הכרחי בין התוכן האומנותי והגדרתה של יצירה "כיהודית"; הקריטריון היחידי הוא מוצאו של האומן. עם זאת, ניכרת ביצירתו של שהאן התמודדות מיוסרת עם זהותו היהודית, אשר נקרעת בין מוצאו התרבותי והסטריאוטיפים המקובלים בקשר ל"אומנות יהודית" (שבהם אף הוא האמין). התוצאה היא התכחשות למוצאו; המשפט בו פתח שהאן הרצאה על מהות "האומנות היהודית" הוא אינדיקטיבי ביותר לכך:
Jewish Art-- There is no such thing

מקורות:

(שירות התעמולה האמריקאי) שהאן נחשף לזרם בלתי פוסק של תמונות ועדויות מהמלחמה אשר התחוללה באירופה, דבר שהשפיע עליו קשות. ברם, כאשר הוא מתאר את האירועים אשר גרמו לו את עוגמת הנפש הגדולה ביותר, מוזר הדבר ששהאן, כאדם ממוצא יהודי, לא מתייחס כלל לשואה-- הוא מציין את הטבח הנאצי ביוונים, הטבח היפני בהודים,
ואת הריסת הכנסיות והמנזרים העתיקים של איטליה, אך לא מתייחס אף לא במילה אחת לשואה ותוצאותיה.
למרות זאת, שהאן התייחס פעמים רבות באור חיובי להשפעות הילדות החברתיות-דתיות שאותן עבר כילד מהגרים יהודי ויחד עם התכחשותו למוצאו, הכיר בהשפעת היהדות על עבודתו. מעצם היותו בראש ובראשונה אומן קומוניקטיבי אשר משימתו היתה להעביר לקהל מסר ערכי מסויים, שהאן ראה את הציור כביטוי לאישיות ומערכת ערכיה. לכן
הוא ראה בציור את הביטוי לניסיון החיים של הצייר-- "The painting is the sum total of the artist's experience" . שהאן מודה בהשפעת הילדות החזקה שלו על תפיסתו האומנותית; את תהליך ההגדרה העצמית-אומנותית שלו הוא מגדיר כמאבק עם מבקר פנימי אשר הנחה אותו מאז ומתמיד בכל מערכות היחסים שלו עם העולם החיצון.
בבסיס יצירתו של שהאן, אם כן, עומדת מודעות ורגישות למערכות היחסים החברתיות אשר שולטות ומנתבות את חייהם של בני האדם. כל ציור, צילום, הדפס או קולג' אותו יצר, נתפס על ידי שהאן כאקט חברתי; אקט חברתי אותו שפט והנחה המבקר הפנימי אשר ליווה את שהאן משחר ילדותו ולכן עוצב בחיק משפחתו המסורתית והקהילה שסבבה
אותו. אותו מבקר, אף אם שהאן עצמו אינו מזהה אותו כך בפירוש, הוא יהודי.
דיעותיו השמאלניות-ליברליות של שהאן אף הן מעידות על הרקע היהודי אשר הנחה אותו ואומנותו. דבר ידוע הוא שהקהילה היהודית, ובמיוחד קהילת המהגרים, הייתה רובה ככולה שמאלנית ואף ראדיקלית בדיעותיה. היה זה הילקוויט, הפוליטיקאי היהודי סוציאליסטי, אשר ביטא את היחס של האוכלוסייה היהודית אל השמאל:
". . . socialism and liberalism for these people essentially formed a version of secularized Judaism. The visions of humanitarianism, brotherhood, and progress, in all their socialist and Judaic connotations, blended almost indistinguishably on the Lower East Side. "
הרעיון הסוציאליסטי סיפק ליהודים דרך לשמור על ערכיהם בתקופה ובארץ אשר עודדו את אובדן המסורת היהודית-אורתודוקסית. הרעיון הסוציאליסטי עזר להם, במידה רבה, לשמור על זהותם המוסרית כיהודים. ערכיו של שהאן; צדק חברתי, הומניות, שוויון, כולם אופייניים לתפיסה אידיאולוגית זו.
מצידו השני של המתרס הפסיכולוגי של שהאן, עומדים מאמציו לנתק את עצמו מהשפעות דתיות בכלל, והשפעות יהודיות בפרט. אשתו השניה של שהאן, ברנרדה ברייסון (שהיתה, בניגוד לאישתו הראשונה, לא יהודיה, דבר המעיד בעצמו על ניתוקו ממוצאו), מעידה שבצעירותו הוא התאמץ לנתק את עצמו מכל קשרים אמונתיים, מסורתיים, ודתיים
בהחלטיות.
אחת מאבני הפינה של מאמץ זה הייתה נעוצה בהתנגדותו הנמרצת של שהאן להכללה. שהאן סירב להיכלל בקטגוריות כלשהן-- אומנותיות, חברתיות, דתיות. עבורו, מהות האינדיוידואלית טמנה בחובה את הצורך לפעולה בכדי לנטרל כל נסיון הכללה. שהאן, באופן טבעי, ראה גם השתייכות מוצהרת לקבוצה אתנית סוג של הכללה, ופעל בהתאם
לאותו עקרון אשר הנחה אותו במישורים אחרים של חייו-- הוא הוציא את עצמו מן הכלל, במקרה זה, מחיק הקהילה היהודית.
צידוקים אחרים להתנתקותו מהיהדות מצא שהאן במשקעים הרגשיים והערכיים שאותם הוא צבר בילדותו. היצירות בהן הוא מראה סצינות ממחוזות ילדותו (ראה "צלילים מעצי התות") הן בדרך כלל קודרות ועגומות; ביצירות בהן הוא מראה מעורבות אלוהית (ראה "אלגוריה שניה") האל מצטייר כאטום וחסר רחמים. אף מדבריו של שהאן מתקבל
הרושם של ההוויה היהודית ואלוהיה כחסרי צדק; במיוחד מפנה שהאן את זעמו כלפי האל כפי שהוא מופיע בתנ"ך:
That story was about the ark being brought into the temple, hauled by six white oxen, and balanced on a single pole. The lord knew that the people would worry about the ark's falling off the pole, so to test their faith He gave orders that no one was to touch it, no matter what happened. One man
saw it beginning to totter, and he rushed to help. He was struck dead. I refused to go to school for a week after we read that story. It seemed do damn unfair. And it still does. (p.30)
בעודו מתרחק ממקורותיו האתניים, מצא שהאן מקור השראה בנצרות, אותה הוא העריך עמוקות. הוא ראה בנצרות דת אידיאלית להשראה ויזואלית, ולקיום וקידום האומנויות באשר הם. הסיפורים, האמונות, והרעיונות הנוצריים נראו לשהאן כחממה אידיאלית לאומן:
"The Concepts of Christianity, its personalities, its episodes, are of so spiritual a character that, accompanied by faith, they could have furnished content close to the artist's heart-- an incomparable kind of inspiration . . . "
שהאן, כך נדמה, האמין בקיומו של ניגוד בסיסי בין היהדות לאומנות, ולכן הנצרות, עם מורשתה האומנותית העניפה, נראתה כאלטרנטיבה טבעית להשראה אומנותית.
אף בהתבטאות כתובה ומדוברת, שהאן החל לעשות שימוש ניכר ברעיונות וקונספציות נוצריות. דוגמה טובה לכך ניתן לראות כאשר היה ברצונו של שהאן להביע את יחודיות הזמן בו הוא בחר להפוך לאומן "חברתי"-- האירוע שבו הוא השתמש כאמת המידה בכדי למדוד את אותה "היחודיות" הוא צליבתו של ישו.
לסיכום ניתן ששהאן, אף על פי שהכיר בחשיבותה של היהדות בעיצוב אישיותו ומערכת הערכים החברתיים והאומנותיים שלו, בחר להתרחק ממנה. בד בבד, הנצרות אשר המערכת הקונספטואלית שלה אוניברסלית הרבה יותר מזו של היהדות נראתה כמדיום טבעי (לפחות לחשיבה והבעה) לשהאן, אשר שאף להביא את המסר שבליבו למספר הגדול ביותר של
אנשים.
בן שהאן- יצירות נבחרות
קומפוזיציה עם קלרינטים וחצוצרת פח (Composition with Clarinets and Tin Horn)
1951, טמפרה, 48" X 36"
שישה כלים מוזיקליים, חמישה מהם קלרינטים (או כפי שידועים הם ביידיש, כליזמרים), וחצוצרת פח אחת מצויירים בשורה על מדף בחזית התמונה. לחצוצרת הפח חזות משעשעת; ליצן, פיו פעור ותחפושתו צבעונית וצעקנית מצוייר עליה, ויש במבנהיה מן הפשטות. לקלרינטים חזות קודרת יותר; הם שחורים, גבוהים, בעלי מספר רב של
שסתומים וכפתורים שונים. הקלרינט השלישי בוער באש.
מאחורי המדף עליו מונחים הכלים יושב אדם. מרפקיו על המדף, ידיו קפוצות לאגרופים, וזרועותיו מסתירות את פניו-- כל חזותו (שרובה מוסתרת) אומרת יאוש. מיקומו של האדם חשוב גם כן; נדמה כאילו הוא מתעלם מהקלרינט הבוער, אלא מפנה את צערו כלפי חצוצרת הפח העליזה.
במבט ראשון, זוהי תמונה משעשעת. במבט שני, הרושם הראשוני מתפוגג כליל. יש בתמונה אמירה אישית מאד של שהאן בקשר להתמודדותו לזהותו היהודית (זוהי אחת היצירות בהן המאבק הנפשי של שהאן הוא ברור ביותר), שהרי ניתן לומר שחצוצרת הפח מסמלת את שהאן עצמו (או כל יהודי אחד אשר נאבק להתנתק מהשפעת הקהילה). הניגוד בין
חצוצרת הפח לבין כלי הנשיפה האחרים מקביל לניגוד בין שהאן ל"יהודים הטובים" אותם השאיר מאחור:
חצוצרת הפח מסמלת אינדיוידואליזם בוער, נונקונפורמיזם בצורה הבוטה ביותר. לא בכדי פיו של הליצן העליז פעור-- הוא לועג לאחיו הקלרינטים.
הקלרינטים הם שחורים (שהאן בא מקהילה יהודית אורתודוקסית בה השטריימל היה הלבוש המקובל), קודרים, ויותר מכל אחידים.
ומדוע הדמות מאחור כה אומללה וזועמת? מדוע האגרופים הקפוצים מאיימים בכל רגע לעקם ולשבור את חצוצרת הפח? על רקע הפירוש הקודם ניתן לומר שזוהי דמות המייצגת את הכוח המנתב את הכלים לעבר הקיום האחיד-- האב שרוצה שבנו יהיה כמו כולם; המורה ששואף להומוגניות בין תלמידיו ואינו מסוגל להשלים עם היצירתיות של אחד
התלמידים; הנגן ששולט בכלי הנגינה-- אל הקלרינטים.
והאירוניה שבדבר היא שהנגן, המורה, האב, האל, מתאבל דווקא על חצוצרת הפח, שחוץ מהיותה שונה אין היא פגועה באמת, כאשר אחד הקלרינטים, אחד הכלים האחידים והמובחרים, בוער ונהרס אט אט. הבעיה האמיתית נמצאת בקרב הקלרינטים עצמם, אך האחראי עליהם דווקא מתייסר על חצוצרת הפח (והרי אין סיבה להתייסר בגללה-- היא
חצוצרה עליזה, ללא פגמים נראים לעין).
המטאפורה בין הקלרינטים חצוצרת הפח והנגן, לבין שהאן עצמו, הקהילה היהודית ואביו/ האל היא ברורה.
מצעד הWTCU (WTCU Parade)
1934, גואש, 16" X 31"
עד כמה שהיהודי בניכר מנסה לשלול את זהותו בכדי "להשתלב" בחברה סביבו, אין לו מנוס מהאספקטים האנטישמיים המושרשים בהוויה הנוצרית. אף כאשר אשליית האינטגרציה היא מושלמת, והיהודי עבר את כל שלבי הניתוק מזהותו, החברה הנוצרית סביבו תדאג להזכיר לו שבעיניה הוא עדיין "אחר".
ב1934, כאשר בן שאהן היה אומן צעיר בן 36, בשיא התכחשותו לדת, הוא צייר את מצעד הWTCU, איגוד הנשים הנוצריות למניעת השתיה. שבע נשים זקנות ובלות, לבושות שחורים, כובעים גדולים מעוטרים בפרחים ופירות, מאכלסות את מרכז התמונה. פניהן קודרות, רציניות, וחסרות הומור לחלוטין; הרושם המתקבל הוא של צדקנות מופלגת,
צדקנות אשר בעצמה הופכת את הנשים למגוכחות. משני צידיהן עומדות שתיים מחברותיהן המחזיקות את הכרזה המרחפת מעליהן כהילת קודש, ועליה כתוב המוטו של האירגון:
Women's Christian Temperance Union- For God, For Home, For Native Land
הנשים עומדות באמצע צומת-- בפינת הרחוב אשר מאחוריהן ישנו באר, דלתות הסלון שלו סגורות, ושלט מאיר עיניים לסיגרים בחלון הראווה שלו.
כל כולה של היצירה אומרת לעג: לעג לצדקנות, לעג לקדרות, לעג לחוסר הסובלנות ושאר התכונות המיוצגות על ידי הWTCU. נשים זקנות, המאמינות שהן הן המייצגות את האלוהים, בפירושן הדתי חסר הסובלנות; הן אלו שמייצגות את טהרת המשפחה, למרות שכולן הרבה מעבר לגיל בו הן יכולות להתאהב, להתחתן, ולהביא ילדים לעולם; הן
אלו שמייצגות את "אמריקה האמיתית" בעוד שאמריקה האמיתית מורכבת מעשרות תרבויות, גזעים, ודתות. ואולי האירוניה החזקה ביותר היא המודעות העצמית שלהן לגיחוך שהן מעוררות-- הן עומדות קטנות ומקומטות, באמצע הרחוב, אך מכונסות בתוך עצמן, מסתתרות אחת מאחורי השניה בכדי להסתיר את עצמן מפני הצייר.
ניתן אמנם לתת פרשנות פוליטית עדכנית לציורו של שהאן; שנות השלושים ראו את ביטול החוקים שאסרו את ייצור ושתית האלכוהול לאחר שחוקים אלו נתפסו כבלתי ניתנים לאכיפה. דעת הקהל תמכה בביטול האיסורים, והתנועות הפוליטיות אשר המשיכו תמכו בהם (והWCTU בינן) נראו בביטול מסוים. סביר להניח ששהאן, כאדם בעל דיעות
ליברליות שמאלניות היה שותף לדיעות אלו-- אך לא מן הנמנע שביצירה זו קיים משקע תרבותי-רגשי עמוק הרבה יותר מהאקלים הפוליטי של הרגע.
אם אנו לוקחים בחשבון שבנם של מהגרים רוסים יהודים הוא האומן, מתקבל הסבר לאיבה אשר קיימת מתחת לפני שטח היצירה. משפחתו של שהאן היתה בין המהגרים ברי המזל אשר הגיעו לארצות הברית לפני שדלתות ההגירה נסגרו בפני היהודים. הWTCU, ללא ספק תמך בכך, שהרי הקריאה למען האל וארץ הטהורה (NATIVE במינוח האמריקאי
פוליטי הוא מושג המסמן אנטי-הגירה) הופנתה פעמים רבות מספור כלפי המהגרים היהודים ממזרח אירופה.
ביצירה שהאן לועג לWTCU. לאחר עשר שנים התהפכו היוצרות. המהגרים היהודים, למרות שעדיין נאסרה הגירתם, השתלבו במהירות בארצם החדשה; שהאן עצמו היה דוגמה אידיאלית לכך. האירגונים הנוצרים איבדו את כוחם באותו הזמן-- כל מה שנשאר מתהילת עברם הם אירגונים הנתמכים על ידי נשים זקנות, מגוכחות בצדקנותן.
צלילים מעצי התות (Sound in the Mulberry Trees)
1948, טמפרה, 48" X 36"
שהאן, בתמונה זו, חוזר למחוזות ילדותו בשכונות היהודיות בלואר איסט סייד. היה זה מעין ג'ונגל אורבאני, מוזנח וחסר עידון. זכרונותיו של שהאן, כך מצטייר ביצירה, לא היו מהיפים ביותר, שכן יש בה טון של אירוניה קודרת.
הסצינה היא של רחוב ניו יורקי מוזנח וטיפוסי, עם בנין לבנים אדומות אשר גרם המדרגות המוליך מהכניסה אליו למדרכה משמש כנקודת כינוס וישיבה לדייריו. בראש המדרגות יושב נער צנום. עיניו שקועות בחוריהן ומביטות מטה ופיו פס קטן ומכווץ, דברים אשר נותנים לפניו מראה קודר למדי. אווירת הקדרות של הנער מושלמת על ידי
לבושו הכהה והכדור העלוב למראה בו הוא אוחז. בתחתית התמונה אנו רואים את גבה של נערה, אף היא לבושה בבגדים כהים, ותשומת ליבה נתונה לכרזה התלויה על קיר הבניין. הכרזה מעוטרת בציורי עלים וכתובות עבריות (דבר המסיר כל ספק שמדובר בשכונה יהודית) המתחילות ב"בשמעו את קולי".
המרירות כלפי הרקע היהודי בו גדל שהאן מתבטאת ביצירה זו. שהאן מסתכל אחורה אל השכונות בהן גדל ורואה קדרות, עצב, הזנחה ועוני. היצירה כולה היא בטונים כהים ועגמומיים. פניו של הנער אומרים הכל; עצב מהול ביאוש שאף אינו מאפשר לו לשחק בכדורו. את רגש הטינה מספקת הכרזה-- זהו עץ התות שאליו מצביע שהאן בספק עצב,
ספק כעס. העלים היחידים אשר אורה תושב השכונה הם אלו אשר מודפסים על נייר; הקולות המעודדים היחידים נמצאים בדמיונו של זה הקורא בה.
המסר האישי של שהאן הוא ברור-- "נולדתי בקדרות, הזנחה וחושך, ואת קרני האור היחידות קיבלתי מהאומנות הויזואלית. כעת, אני בארץ המובטחת-- כל כולי באומנות ויזואלית ואת זכרונות הילדות השארתי מאחור." כפי שנאמר, ילדותו של שהאן התמקדה בשכונות היהודיות אורתודוקסיות במנהטן, אך הוא עשה כמיטב יכולתו להתנער
מזהותו הדתית לאומית; "צלילים מעצי התות" הוא ביטוי ויזואלי קולע לסנטימנט זה.
שיר ערש (Lullaby)
1950, טמפרה, 52" X 30"
"שיר ערש" אף הוא ביטוי של מבט עצוב אך נוסטלגי אל ילדותו של שהאן. התמונה משקפת רוך ואהבה, אך בד בבד יש בה עצב וקדרות שלא ניתן להתעלם מהן.
התמונה היא של אם ותינוקה. האם, בשמלה בלויה ומטפחת לראשה, אוחזת בידיים גדולות את תינוקה. אולם, כל חזותה קודרת, כאילו שמלבד לבנה אין בחייה אור או שמחה. אלו פניה אשר משדרות זאת יותר מכל: שפתיה מכווצות לפס דקיק, ועיניה השחורות בעלות הגבות העבותות מביטות אל הרצפה. התינוק אינו כה קודר, אך פניו רציניות
אף הן.
המוטיב היהודי בתמונה זו חזק מאד, שהרי לבושה וחזותה של האשה מעידים על יהדותה. שוב, כמו ב"צלילים מעץ התות" הקונוטציה של היהדות בעבודתו של שהאן היא כזו של קדרות וייאוש שקט. אף ההבעה על פניו של התינוק מעידה על קושי; נדמה שכבר בגילו הוא למד שאין טעם בבכי, אך גם אין סיבה לחייך.
היחס לשורשיו של שהאן ביצירה זו הוא דומה מאד ל"צלילים". הוא רואה בהם חוויה בלתי נעימה שנסיבות חייו הועידו אותו לעבור ללא בחירתו, חוויה שכעת נסתיימה ולא נותר ממנה דבר חוץ מזכרונות בלתי נעימים.
רעב (Hunger)
1946, טמפרה, 40" X 26"
בציור, אשר עליו השלים שאהן את העבודה ב1946, ניכרת השפעת מלחמת העולם השניה, אשר נסתיימה לא מכבר. תמונות של רעב וסבל הציפו את כלי התקשורת האמריקאים, ולשהאן, מתוקף תפקידו במשרד התעמולה המלחמתית, הייתה חשיפה אינטנסיבית יותר לתמונות אלו מרוב האנשים.
במרכז התמונה עומד ילד, אשר מצויר מלמעלה, מנקודת מבטו של מבוגר. עיניו מושחרות כליל וכמעט חסרות רוח חיים-- אף ייתכן שהילד עיוור. שערו שחור וקצר-- רק עתה השיער מתחיל לגדול לאחר שראש הילד גולח לגמרי. פיו פתוח, כאילו אין ביכולתו או בכוחו לשלוט בשרירי פניו השחומים. גופו רזה, כחוש, ומכוסה בבגדים
מלוכלכים. ידו מושטת קדימה, בבקשה לפת לחם, לאגורה של חסד, בתחינה עיוורת לחמלה. כל גופו מוטה מאחורי היד המושטת, כאילו אקט עלוב זה של בקשת נדבה היא הפעולה החשובה ביותר שיש ביכולתו לעשות; הטיית הראש, קימור הגב, כיפוף האצבעות כולם משדרים סבל. ברם, בפנים אין את התחינה שמתבטאת בגוף, הפנים מראות את השלב
הבא של מסלול הסבל-- הן מראות ייאוש.
בעולם אשר בו עדיין הדהדו בו קולות התותחים וזעקות הנספים של מלחמת העולם השניה, קשה היה לאומן להישאר אמביוולנטי. במיוחד לאדם כמו שהאן, אשר הערך העליון בו הוא דגל היה ההומניטריזם. שהאן, ללא ספק, הושפע קשות על ידי השואה-- הוא היה הין הראשונים לראות את תמונות הזוועה. על אף פי שבנסיבות רגילות לא ראה
שהאן את עצמו כיהודי, רעב, במספר מישורים, הוא תגובתו של אומן יהודי לטבח בעמו. לצופה, שהאן משדר שתי מערכות רמזים שנועדו להשתלב זו בזו ולהעביר מסר מסויים.
המערכת הראשונה נועדה להביא להזדהות עם סבלו של עמו של שהאן:
גון העור הכהה במקצת, מבנה הפנים, גילוח השיער, כולם מעוררים זכרונות של ילדים יהודים רעבים במחנות ריכוז ומחנות השמדה. ברם, הרמזים ליהדותו של הילד מוסתרים על ידי שהאן במידה מספקת לעורר ספקות בלב הצופה בקשר למוצאו-- מילד יהודי במבט ראשון, הילד הופך לילד אוניברסאלי, סמל לסבל באשר הוא.
מחד, ייתכן שזו הייתה כוונתו של שהאן, אך מאידך, יאמרו הציניקנים, ייתכן שיש כאן ניסיון נוסף של אומן יהודי להתרחק ולטשטש את מוצאו. "צייר ילד יהודי" אמר שהאן לעצמו, "אך לא יהודי מדי-- תראה שהחמלה שבליבך היא לא רק לעמך הטבוח, אך גם לילדי העמים האחרים."
קשה לשפוט את כוונותיו האוטנטיות של שהאן, אם להביא לשטח או לטשטש את יהדותו, אך ברור ש"רעב" הוא פרי מיכחולו של אומן יהודי בעת משבר לאומי.
שחרור (Liberation)
1945, טמפרה, 20" X 39"
"שחרור", כמו "רעב" הוא גם תוצר של השפעת מלחמת העולם השניה על שהאן. אותה הקדרות שולטת בתמונה, אך עם זאת יש בה הבעת תקווה לחידוש החיים לאחר הזוועות.
במרכז התמונה עמוד אליו מחוברים שלושה חבלים, מתקן נפוץ בגני שעשועים של ילדים. אכן, על החבלים מתנודדות שלוש ילדות בעיצומו של משחק. ברקע הריסותיו של בית מגורים, קירותיו מתמוטטים.
זוהי ללא ספק סצינה עגומה; ייתכן שהדבר העצוב ביותר בה הוא שלמרות שהילדות משחקות, הן אינן מחייכות, הן פשוט צופות באדמה הנעה מתחתן באמביוולנטיות.
יחד עם זאת, שהאן משדר ביצירה רוח של תקווה. זמן רב יעבור עד שהחיוכים יחזרו לפניהן של הילדות, אך הן מראות את הכוח להמשיך ולשחק. זוהי מטאפורה של אירופה בכלל והעם היהודי בפרט אחרי המלחמה-- עם זכרונות התופת עדיין טריים לאחר שש שנות טבח, הם עדיין ממשיכים לחיות ולשחק גם אם בינתיים איו סיבה לחייך.
אלגוריה (Allegory)
1948, טמפרה, 36" X 48"
"אלגוריה" היא תמונה יחודית בכך שתהליך היצירה שלה מתועד בפרוטרוט. שהאן, במאמר "A Biography of a Painting" תאר בדיוק נמרץ את התהליך המנטאלי אשר הביא ליצירה-- כך ניתן לראות ולהשוות את הויזואלי עם הוורבאלי, ולהבין את האינטראקציה של שהאן עם מוצאו של שהאן בתהליך היצירה. זוהי אחת מיצירותיו המפורסמות
והמרשימות ביותר של שהאן. האפקט הויזואלי אשר נוצר על ידי הקומבינציה של הצבעים העזים והנושאים טעוני הרגש מביא לתמונה אנרגיה חזקה ומרתקת. ההשראה המיידית לתמונה, אמר שהאן, היתה שריפה בשיקגו בה נשרפו למוות ארבעת ילדיו של אדם מסויים. שהאן ניסה להמחיש את הטרגדיה האוניברסאלית שבדבר, את הצער, הכאב, האובדן,
והשבר
אשר שריפות ואסונות מביאים על האנושות. אולם, בכדי להגיע להבעה אוניברסאלית של הרעיונות הללו, מצא שהאן שיש עליו לפתח מערכת סמלים חזקה דרכה הוא יוכל להעביר את המסר, שכן תיאור ריאליסטי של הטרגדיה לא היה מביא לתוצאות הרצויות. בכדי ליצור את מערכת הסמלים המיוחדת ל"אלגוריה" נזקק איפוא שהאן לחזור למחוזות
ילדותו המושרשים בהוויה היהודית ולהחיות את החוויות הטראומטיות ופורמטיביות מעברו.
התוצאה מרשימה. על רקע כחול קודר מצוירת מפלצת אדומה: שערותיה-- להבות, בעיניה-- אכזריות, ציפורניה-- לבנות, חדות וארוכות, ומפיה מבצבצות שינים מאיימות. זוהי מפלצת האש, האסון, והמוות. בעל החיים לה היא דומה יותר מכל הוא הזאב, חיה שעליה כתב שהאן:
"To me, the wolf is perhaps the most paralyzing dreadful of beasts, whether symbolic or real. Is my fear some instinctive result of my background? I don't know. Is it merely the product of some of my parents' colorful tales?

תחת למפלצת שוכבים קורבנותיה-- בני אנוש מיניאטורים, השוכבים בערימת גופות. שהאן כותב שלמרות שהיה באפשרותו לצייר את הקורבנות המקוריים, הוא בחר לצייר דווקא את בני משפחתו. מדוע? שהאן מעיד שכוונתו בציור הייתה לאו דווקא לצייר את האסון החיצוני, אלא את האסון הפנימי, ובכדי לעשות זאת היה עליו להביע ביצירה
את כל רגשותיו הפנימיים כלפי שריפות. שוב, רואים אנו כיצד שואב שהאן את המשקע הריגשי מעברו-- השריפה הראשונה אותה חווה הייתה בשטטל הרוסי בעת פוגרום.
"באלגוריה", אם כן, אנו רואים את ההתמודדות המתמדת של שהאן עם המשקעים התרבותיים היהודיים אשר במידה מרובה עיצבו את אישיותו, ואשר עצרו לו ליצור את מערכת הסמלים והביטוי לפיה הוא עבד ויצר.

אלגוריה שניה (Second Allegory)
1950, טמפרה, 53" X 31"
"באלגוריה שניה" שהאן חוזר אל הרעיון אותו הוא הציג ב"אלגוריה"- השפעת האסון על פנימיות האדם. גם כאן משתמש שהאן בסמלים, אך הסמלים, כמו המסר, בוטים הרבה יותר.
בתחתית התמונה שוכב אדם על גבו בתנוחה מעוותת. ידו מכסה את פיו, כאילו הוא מנסה לעצור בעד עצמו מלצעוק. כל שניתן לראות מפניו הן עיניו, האומרות פחד ותדהמה באותו הזמן (האם ההפתעה גורמת לו לשים את ידו על פיו בתנועה המקובלת במצב זה?). ידו השניה מופנית למעלה כבמעין ניסיון שווא לעצור בעד היד האלוהית אשר
מרחפת מעליו. היד הענקית היא סמל לאלוהות בו משתמש שהאן יותר מפעם אחת (ראה "איפה היית"); היא יורדת לעולמנו דרך חור שחור בשמיים, מלווה בלהבות ענק. ביצירה, הרושם הנוצר על ידי היד הוא של אכזריות-- "אתה!" היא אומרת לקורבן, "קיצך הגיע!".
המסר, של הכאב המלווה את האסון והסבל אנושי, הוא מחודד וביקורתי הרבה יותר בתמונה זו מאשר בקודמתה. ב"אלגוריה" נתן שהאן לאסון את פניה של מפלצת זאבית, ראשה להבות ופניה חסרות רחמים. ביצירה זו, לעומת זאת, מראה שהאן את אדוניה של המפלצת-- זהו האל, אשר מוכן לגרום סבל וכאב בל יתוארו לנתיניו עלי אדמות, וכל
זאת עם יד המצביעה תוכחה. והמת, מה עליו? ניכר שהוא לא ציפה להפוך לקורבן של זעם אלוהי, שכן הוא מקבל את גזר דינו בתדהמה והפתעה גמורה. זהו האל אשר הרג את משפחתו של איוב, האל אשר לא עצר בעד הטבח במלחמת העולם השניה, האל שהתיר לארבעת ילדיו החפים מפשע של אלמוני משיקגו למות מוות ביסורים בל יתוארו (על כך
התבססה "אלגוריה").
האסון הרבה יותר כללי, לא אש אלא הסיבה הדתית מאחוריה- יד האלוהים.
שהאן כבר משחר ילדותו החל למרוד כנגד חוסר הצדק האלוהי (התרשמותו ממקרה ארון הברית מצוטטת מעלה), דבר אשר מביא באופן בלתי נמנע בכפירה ברעיון הדתי כולו. לכך אנו מוצאים ביטוי ב"אלגוריה שניה", שכן שהאן מצביעה על האל כאל אכזר וחסר רחמים-- אל שהאמונה הדתית מסלפת את טבעו האמיתי.
אווה (Ave)
1950, טמפרה, 31" X 52"
שהאן, ב"אווה" מעביר ביקורת על הכנסיה הנוצרית, וייתכן שאף על כל הדתות באשר הן. עקרונות הברזל של שהאן-- הסלידה מהכללות והשאיפה לאינדיוידואליות נראות היטב באופן הביקורת. אולם, העברת הביקורת הבוטה על הנצרות יש בה משום הכרה בכך שאף אם האומן אינו מזדהה עם יהדותו, גם אין הוא רואה בנצרות אלטרנטיבה
אמונתית ריאלית.
הפריטים הבולטים ביצירה הן שמונה תמונות זהות של אפיפיור קתולי כלשהו, טורבן לראשו, עיניו סגורות, וכולו מביעה קדושה והתרוממות רוח. הן תלויות במעין ביתן ומתנודדות מתקרתו באופן הומוגני לחלוטין, חוץ מהתמונות בצד-- אחת על צידה והשניה הפוכה-- המאיימות להיקרע מהכבל המחזיק אותן. מאחורי שורת התמונות מתרחש
כנס ובו מספר גברים, כולם לבושים חליפות עסקים זהות, כולם חברים באותו לגיון חברתי. ברם, גם בכנס, כמו בשורת התמונות, יש את היוצאים/ יוצאות מן הכלל. שתי נשים נחבאות מאחורי הגברים. לבושן קודר כשל נזירות, אך משום מה הן מרוחקות ממרכז הקדושה בציור (שורת תמונות האפיפיור).
המסר ב"אווה" הוא ברור. הכנסיה הנוצרית, אף על פי שמנסה היא לשמור על הומוגניות הקדושה בשורותיה, אינה יכולה לעשות זאת. מבין שורה של אפיפיורים זהים כביכול, שניים מאיימים להתנתק, ועומדים בזויות מנוגדות לאחיהם. כמו בשורותיה שלה, גם בקרב המאמינים אין יכולה הנצרות להשליט סדר ואחדות, שכן על אף היות הקדושה
מיועדת אך ורק לגברים, אין מנוס מהחצי הנשי של האנושות.
איפה היית (Wast Thou There)
1964, גואש ועלי זהב, 52" X 42"
כפי שאלמנתו של שהאן מעידה, לקראת סוף חייו החל שהאן להתעניין שוב בדת. לאחר שנים של התכחשות והתרחקות נמרצת מדת מאשר היא, החל שהאן למצוא ברעיון הקדושה שפעם הפריע לו, "קסם אדיר ואף הנאה, והחל להביע רעיונות דתיים במגע קליל ובעדינות אוהבת". איפה היית היא אחת מהיצירות בעלות ההשפעה הדתית הזו.
התמונה כולה, ובמיוחד לקהל שאינו קורא עברית, משדרת מיסטיות דתית עמוקה. בתחתית התמונה מצוטט פסוק תנכ"י:
איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה.
מי שם מימדיה כי תתן או מי נטה עליה קו:
על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה
ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני האלוהים:
מעל הפסוק הנ"ל העין נתקלת מיד בגלים הנותנים תחושה של עומק; ברם, אותם הגלים הופכים אט אט ללהבות הבוערות כלפי מעלה, לעבר חלקה העליון של התמונה, המאוכלסת על ידי קוביות צבע כהות בהן מנצנצות נקודות וקווי זהב דמויי כוכבים-- שמי הלילה. משמי הלילה נופל גוף גיאומטרי בעל קצוות ישרות ומרובות; הארץ, אשר עתה
נופלת ממרום תחילה אל הלהבות, ומאיימת לטבוע במצולות הגלים. אולם, יד ענק נמצאת שם להציל את הגוף המסתורי, אצבעותיה כפופות בכדי לאחוז בו בעדינות המירבית. כל זאת על רקע בהיר ומנותק לכאורה מהמתרחש במרכז התמונה.
לאור הפסוק אותו המצוטט, ברור שזהו מיתוס הבריאה על פי שהאן: שמי הלילה הנמצאים מעל תערובת של מרכיבי הבריאה (אש ומים) מעלים מייד את זיכרון הפסוק "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח האלוהים מרחפת על פני המים". כדור הארץ, כעת מסה חסרת ליטוש או צורה מוגדרת נופל אל תוך הקדירה האלמנטאלית מתוך החשיכה,
ומאיים להישרף או לטבוע במסה הפרימורדיאלית, אך ניצל על ידי יד האלוהים השולטת בכל. יד האל אינה נשרפת באש ואינה טובעת במים, ורק גודלה מעיד על האינסופיות של בעליה.
כל זאת על רקע בלתי מוגדר, המעיד על יקום צעיר וחסר סדר; ייתכן שאותה היד האינסופית, לאחר שתגמור לטפל באותה פינת היקום הקטנטנה שלה אנו קוראים ביתנו, תפנה עתה לאיזוריו האחרים, בכדי להציל מיליוני כוכבי לכת צעירים אחרים המאיימים לטבוע בסערת הבריאה.
התמונה מראה נכונות הצידו של שאהן לשוב לראות את המיתוסים עליהם גדל והתחנך באור חיובי. היצירה מטפלת בנושא בצורה מרשימה ומכובדת, המצליחה להעביר לצופה בה את הרגשת האינסופיות והעליונות האלוהית.
ביבליוגרפיה
A. Werner, "Jewish art or Jewish artists," in Jewish Existence in Open Society: A convocation, ed B. Cohn, Los Angeles, 1970, p.99 quoted in Clare Moore, ed. The Visual Dimension: Aspects of Jewish Art, Westview Press, Boulder, 1993, p.I
Morse, John D., Ben Shahn, Praeger Publishers, New York, 1972, p.17
Sachar, Howard M., A History of the Jews in America, Vintage Press, New York, 1993, p. 179
A. Werner, "Jewish art or Jewish artists," in Jewish Existence in Open Society: A convocation, ed B. Cohn, Los Angeles, 1970, p.99 quoted in Clare Moore, ed. The Visual Dimension: Aspects of Jewish Art, Westview Press, Boulder, 1993, p.I
Moore, p.2
Ibid.
Morse, John D., Ben Shahn, Praeger Publishers, New York, 1972, p.17
". . .During the war I worked in the Office of War Information. We were supplied with a constant stream of material, photographic and other kinds of documentation of the decimation within enemy territory. There ere the secret confidential horrible facts of the carloads of dead; Greece, India,
Holland. There were the blurred pictures of bombed out places, so many of which I knew well and cherished. There were the churches destroyed, the villages, the monasteries-- Monte Cassino and Ravenna. At the time I painted only one theme, "Europa", you might call it. Particularly I painted Italy
as I lamented it, or feared what it might have become. . .", Morse, p.81
את המסקנה שהמבקר הפנימי של שהאן הוא יהודי בבסיסו, ניתן להסיק משתי התבטאויות בע' 68 - 77 (Morse):1) הסבר מהותו של הinner critic, 2) מהות האדם המשתקף באומנות- The central person
Morse, p.68-77
Sachar, Howard M., A History of the Jews in America, Vintage Press, New York, 1993, p. 179
Morse, p.29
תיאור תהליך היצירה של "אלגוריה" בשלמותו מתואר בספרו של Morse, ע' 64-87 (Biography of a Painting)
Morse, p.217

תגים:

אמנות

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "בן שאהן כאומן יהודי בארה"ב", סמינריון אודות "בן שאהן כאומן יהודי בארה"ב" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.