השירה הרומנטית באנגליה

תקציר העבודה:

השירה הרומנטית באנגליה

מבוא - hc1176
הרומנטיקה כאסכולה ספרותית מקיפה כארבעים שנה לערך: מסוף שנות ה90 - של
המאה ה18 - ועד לאמצע שנות השלושים של המאה ה19 -. בגרמניה, ראשיתה
ב1795 - עם הופעת הרומאן William lovell מאת לודביג Tilck, וסופה ב1835 - עם
הסיכום הקיצוני של היינה בRomantische Shhule-. באנגליה תחילתה ב1798 -, שנת
הופעת Lyrical Ballads מאת וורדסוורת וקורלרידג', וסופה 1832 שנת מותו של ו.
סקוט.
ביסוד התפישה הרומאנטית מונחת ההכרה על תהום העד בין האמת האידאלית,
המטאפיזית ובין האמת המציאותית...אין דרך חלקה אל עולם שכולו טוב והרמוני,
אדרבא, היא רבת יסורים וסבל ורק בכח אמונת הלב, ההתלהבות והרגש העז, ולא
בכח התבונה והרציונליזם, השוקלים ומבקשים את שביל הזהב, ניתן להביא לאדם
פורקן. מכח מיסתורין ואינטואיציה ניתן לחפש את משמעותם של החיים ולא מכח
השכל והחושים. אין רוויה, יש צמאון עולם אל המים החיים המפכים אי שם
ממקור פלא, שגלוייו רק בדמיון היוצר מתוך אכסטאזה, מתוך דבקות דתית.
אינדיבדואליזם קיצוני, אמוציאנליזם חריף, שיותר משהוא בא מרגשות בנקודת
רתיחה רוחניים מטאפיזיים - ושאיפה בלתי מתפשרת אל המוחלט - מציינים את
הרומנטיקה בשיא התפתחותה, ואולם נושא השאיפה הוא אני אנושי שסוע בין
הכמיהה שלא תדע שבעה ובין האפשרי. השסע הניצחי של האני הבא מן התע"ה
הניצחית לגילוי "הפרח הכחול" אם כי ברור לעולם לא ימצא, הוא שטובע
ברומנטיקה את המלנכוליה האופיינית שלו: הוא שחתם בגיבוריו צער עולם חשוך
מרפא, קדרות ומיסתורין והוא שטובע בהם גם את המרדנות הגאה, הבלתי נכנעת
למוסכמות הכלל. המשורר הוא שליח הכוחות העלומים, גאון, נביא, עליון גם על
עולם יצירתו שהוא יוצר מכח השראה, ודמיונות שאין להם הסבר שכלי. הוא מורם
מעל היומיומי וההמוני, ועם זאת יש לו סגולה להתבונן בהוויתו, כפי שהיא, מתוך
דיסטאנס. מקור השירה משירת העם, על ציוריותה העשירה. את השראתו ביקש
הרומנטיקן בשירת הצפון, הספוגה תוגה והלך נפש, במסורות האמנות הימי
בינמיות, בשירת המזרח הערבי פרסי, בריתמים של שירת הנביאים ותהילים,
במחזותיו של שיקספיר הפלאיים יצריים ומלאים רוחות רפאים, מכשפונים שדים
ודם.
האידאל העיצובי הרומנטי לא היה להגיע אל המושלם, אל ההרמוני, אלא לעמוק
ול"אמיתי" לזורם נצחי. מכאן גם הצורות הממוסמסות משהו, הבלתי גבישות. גבר
בהן היסוד האקסטאטי, הגורף מזומר.
השיר הלירי, סעור הרגשות תוך נטיה בולטת לבלאדה, (השפעת השיר העממי)
והדראמה הרומנטית מתאימים מאד לנוסח זה: ביטול שלוש האחדויות, ערבוב
פאתוס, וגרוטסקה, יסודות ריאליסטיים עם פאנטסטיים, ליריים ואפיים, בעיות
יחיד והשקפת עולם, ביטול הרצף העלילתי המתפתח והעדפת קישורים
פראגמנטאריים, מפתיעים. אי התחשבות בדרישות התיאטרליות טכניות,
מונומנטליזציה של מעמדים שונים ולידם סצינות ליריות (ו. הוגו, א. מיסה, א.
מיצקוויץ', ז. קראשינסקי).
בכל הארצות ניתן להבחין בשני שלבים של הרומנטיקה:
א.שלב קדום: רציפות ערכים עם ערכי הדור הקודם, אידיאליסטיים
אמוציונאליים, (בגרמניה ז'אן פול, האחים מלגל, נובאליס, באנגליה: וודסוורת',
קולרידג' בצרפת לאמרטין, אלפרד ד ויגני).
ב. שיא ההתפתחות: ניגוד מחריף לדור ההשכלה והקלאסיקה ההרמוניסטית - על
אדיקותה-אמונתה בקידמה מאליה, דטרמיניסטית-מוכניסטית, בריחה מן ההווה
אל הבדידנות, אל פלאי ההזיה ומסתורי דורות קדומים (בגרמניה לודוויג טיק,
א.ת.א.הופמאן, א.פון אתים, ק.ברנטאנו, יוזף פון אייכנדורף, ניקולאס לנאו.
באנגליה: ביירון, שלי, קיטס ו.סקוט. בצרפת: הוגו, א.מוסט).
יוצרי הרומנטיקה הם אנשים בעלי אופי אינדיווידואלי מובהק, אך כולם מושרשים
זה בזה, יצירותיהם יונקות זו מזו - בצוותא מהווים הם את האסכולה הרומנטית
הגדולה.

מקורות:

1114
השירה הרומנטית באנגליה
מבוא
הרומנטיקה כאסכולה ספרותית מקיפה לערך כארבעים שנה: מסוף שנות ה90- של המאה ה18- ועד לאמצע שנות השלושים של המאה ה19-. בגרמניה ראשיתו 1795 עם הופעת הרומאן William Lovell מאת לודביג Tilck, וסופו 1835 עם הסיכום הקיצוני של היינה ב-Romantische Shhule. באנגליה תחילתו ב1798-, שנת הופעת Lyrical Ballads מאת
וורדסוורת וקורלרידג', וסופו 1832 שנת מותו של ו. סקוט.
ביסוד התפישה הרומאנטית מונחת ההכרה על תהום העד בין האמת האידאלית, המטאפיזית ובין האמת המציאותית...אין דרך חלקה אל עולם שכולו טוב והרמוני, אדרבא, היא רבת יסורים וסבל ורק בכח אמונת הלב, ההתלהבות והרגש העז, ולא בכח התבונה והרציונליזם, השוקלים ומבקשים את שביל הזהב, ניתן להביא לאדם פורקן. מכח מיסתורין
ואינטואיציה ניתן לחפש את משמעותם של החיים ולא מכח השכל והחושים. אין רוויה, יש צמאון עולם אל המים החיים המפכים אי שם ממקור פלא, שגלוייו רק בדמיון היוצר מתוך אכסטאזה, מתוך דבקות דתית. אינדיבדואליזם קיצוני, אמוציאנליזם חריף, שיותר משהוא בא מרגשות בנקודת רתיחה רוחניים מטאפיזיים - ושאיפה בלתי מתפשרת אל
המוחלט - מציינים את הרומנטיקה בשיא התפתחותה, ואולם נושא השאיפה הוא אני אנושי שסוע בין הכמיהה שלא תדע שבעה ובין האפשרי. השסע הניצחי של האני הבא מן התע"ה הניצחית לגילוי "הפרח הכחול" אם כי ברור לעולם לא ימצא, הוא שטובע ברומנטיקה את המלנכוליה האופיינית שלו: הוא שחתם בגיבוריו צער עולם חשוך מרפא, קדרות
ומיסתורין והוא שטובע בהם גם את המרדנות הגאה, הבלתי נכנעת למוסכמות הכלל. המשורר הוא שליח הכוחות העלומים, גאון, נביא, עליון גם על עולם יצירתו שהוא יוצר מכח השראה, ודמיונות שאין להם הסבר שכלי. הוא מורם מעל היומיומי וההמוני, ועם זאת יש לו סגולה להתבונן בהוויתו, כפי שהיא, מתוך דיסטאנס. מקור השירה משירת
העם, על ציוריותה העשירה. את השראתו ביקש הרומנטיקן בשירת הצפון, הספוגה תוגה והלך נפש, במסורות האמנות הימי בינמיות, בשירת המזרח הערבי פרסי, בריתמים של שירת הנביאים ותהילים, במחזותיו של שיקספיר הפלאיים יצריים ומלאים רוחות רפאים, מכשפונים שדים ודם.
האידאל העיצובי הרומנטי לא היה להגיע אל המושלם, אל ההרמוני, אלא לעמוק ול"אמיתי" לזורם נצחי. מכאן גם הצורות הממוסמסות משהו, הבלתי גבישות. גבר בהן היסוד האקסטאטי, הגורף מזומר.
השיר הלירי, סעור הרגשות תוך נטיה בולטת לבלאדה, (השפעת השיר העממי) והדראמה הרומנטית מתאימים מאד לנוסח זה: ביטול שלוש האחדויות, ערבוב פאתוס, וגרוטסקה, יסודות ריאליסטיים עם פאנטסטיים, ליריים ואפיים, בעיות יחיד והשקפת עולם, ביטול הרצף העלילתי המתפתח והעדפת קישורים פראגמנטאריים, מפתיעים. אי התחשבות
בדרישות התיאטרליות טכניות, מונומנטליזציה של מעמדים שונים ולידם סצינות ליריות (ו. הוגו, א. מיסה, א. מיצקוויץ', ז. קראשינסקי).
בכל הארצות ניתן להבחין בשני שלבים של הרומנטיקה:
א. שלב קדום: רציפות ערכים עם ערכי הדור הקודם, אידיאליסטיים אמוציונאליים, (בגרמניה ז'אן פול, האחים מלגל, נובאליס, באנגליה: וודסוורת', קולרידג' בצרפת לאמרטין, אלפרד ד? ויגני).
ב. שיא ההתפתחות: ניגוד מחריף לדור ההשכלה והקלאסיקה ההרמוניסטית - על אדיקותה-אמונתה בקידמה מאליה, דטרמיניסטית-מוכניסטית, בריחה מן ההווה אל הבדידנות, אל פלאי ההזיה ומסתורי דורות קדומים (בגרמניה לודוויג טיק, א.ת.א.הופמאן, א.פון אתים, ק.ברנטאנו, יוזף פון אייכנדורף, ניקולאס לנאו. באנגליה: ביירון, שלי,
קיטס ו.סקוט. בצרפת: הוגו, א.מוסט).
יוצרי הרומנטיקה הם אנשים בעלי אופי אינדיווידואלי מובהק, אך כולם מושרשים זה בזה, יצירותיהם יונקות זו מזו - בצוותא מהווים הם את האסכולה הרומנטית הגדולה.
השירה הרומנטית באנגליה
המהפכה הצרפתית שחלה בשנת 1789 הביאה להתעוררות של שמחה בכל רחבי אנגליה. גם צבאותיו של נפוליאון זרעו כאן, כבכל פינה אחרת באירופה, זרען של אידאות חדשות, של צמאון לחירות אחווה ושיוויון. הרוח החדשה, האידאות החדשות נפוצו על פני החברה האירופאית כולה ואנגליה נאלצה לרכך את שמחתה המסורתית ולקבל את עולן
יומרותיה הימיות של בריטניה והצי שלה בראשותם של ולינגטון ונלסון, ששאפו לפרוש רשתם על פני שבעת הימים בדנמרק ועד מצרים, הביאו רוח של לאומיות על אנגליה. חכמים החלו עוסקים בפולקלור ובגילויי היסוד הספציפי, המקומי, ביצירותיהם של עמי אנגליה. הבלאדות, האגדות שהעם ייצר מתוך עצמו החלו מעוררות ענין והתלהבות.
פרסומן של "הבלאדות הליריות" ע"י וורדסוורת וקולרידג' בשנת 1798, המציין את ראשית הרומנטיזם באנגליה, יש בו משום ביטוי לחידוש שנתחדש בעולמן של אמנויות בארץ זו. פירסום זה מציין פניית עורף לקלוציסיזם,לכל הפחות לצורות המשקל המקובלות.
ניתן לדבר על שיטת מחשבה פילוסופית מובהקת עם הופעת קבצי השירים העממיים הסקוטים והאיריים. מאקפרסון מפרסם את מנגינות על ידו (1870). "האוסיאן" של מאקפרסון משפיעה השפעה לא מבוטלת על הספרות האיטלקית, הגרמנית, ואפילו על הספרות הצרפתית. מספר בלאדות אנגליות ובלאדות ישנות אחדות מסקוטלנד נקבצות ע"י ואלטר
סקוט. וורדסוורת וקולרידג' מבארים את השקפותיהם האמנותיות בדברי המבוא שלהם ל"בלאדות הליריות" כשם שעתיד לעשות ויקטור הוגו בהקדמות שהקדים לספריו.
הרומנטיקנים מוותרים על ה"אחדויות" בדרמה. אחדות הזמן והמקום מקפחת את מהימנות העלילה. אחדות העלילה היא לבדה אחדות ריאלית, עליה יש לשמור. הרקע, התפאורה, צבעי המקום - עליהם ליצור רושם של חיות. מאורעות היסטוריים ויסודות גיאוגרפיים צריכים לשמש בסיס לדרמה, לשם הסוואה מלאכותית בלבד.
רומנטיקה משמעה סגנון משוחרר, הנמנע מנאומים, ממליצות. הרומנטיקנים מתרחקים מהכללי ומבליטים את האינטימי, את האישי.
השירה הלירית והאלגית צריכה להיות כנה ולא קונבנציונלית. עליה לשקף במישרין את האישיות, את נפש המחבר, במקום שתתן את נסיונותיו האישיים ענין לתיאור כללי שחסר בו כל פרט אישי שלו.
המלה רומנטית מצויה באנגליה מאז המאות השתים עשרה והשלוש עשרה. הסיפורים המוחרזים שבפי המיניסטראלים נכתבו מלכתחילה צרפתית, ועל כן היה שמם "רומאנסות" כלומר: שירה שנכתבה בלשון רומאנית. סיפורים אלו נכתבו במשקלים נאים.
וויליאם וורדסוורת'
הרומנטיזם האנגלי, על אף אהבתו המופלגת לטבע, לא היה רומנטיזם פסטורלי. הוא ניסה לבטא את המוזר, את הבלתי גשר בין השירה לבין המציאות, הוא מבחינה זו, מחדש במלוא מובן המילה. בראש דברי המבוא שלו כתב: "הלשון שאני ממליץ עליה בשירה צריכה שתהיה, עד כמה שאפשר, לשון מדוברת למעשה, ודבר זה, לכשתשרה על לשון זו
שכינתם של רגשות אמיתיים, יבדיל את היצירה ויגן עליה. יותר מכפי שעשוי מישהו לחשוב, מפני המוניותם ושפלותם של החיים הבנאליים. לכשישתמש בה המחבר במידה הנכונה, יספק ההבדל שיווצר מתוך כך כל רוח ראציונלית" וורדסוורת רצה להוכיח שהחיים היומיומיים מלאי שירה הם, ושניתן לעצבם עיצוב שירי.
נקודת המוצא של וורדסוורת היתה שחיי העיר והכרוך בהם הביאו את בני האדם לידי שכיחת הטבע. הם נענשו על כך: חיי החברה פוררו את כוחותיהם ואת כשרונותיהם והחלישו את סגולתם הנפשית לקלוט רשמים פשוטים וטהורים.
בעמקי נפשו קרוב הנטורליזם המתגלם ביצירתו של וורדסוורת להשקפת הטבע של יוון העתיקה והוגה איבה א'. כל עיקרי האמונה הרשמיים של הזמן החדש. בעמקי נפשו טבוע חותם הפנתאיזם שהשתלט במאה התשע עשרה בכל הספרויות על רגש הטבע הפיוטי. אצל וורדסוורת הפנתאיזם מתבטא בהתמזגותו של האדם, תוך שכחה ובלי דעת כמעט, עם מלוא
הטבע, טמיעתו כצליל בודד במקהלתו הגדולה.
השירה של המאה החדשה, שוורדסוורת' היה מבשרה הראשון, מעמידה מוול האדם התרבותי, שהמאה הקודמת רוממה וטיפחה אותו, את האדם כיצור מיצורי הטבע, בחברת כל קרוביו: צפורים וחיות פרא, צמחים ופרחים. הנצרות צוותה לאהוב כל אדם, הפנתאיזם הנטורליסטי מצווה לאהוב את הפחותה שבחיות.
יראת הכבוד העמוקה שרכש לטבע היתה בראש ובראשונה יראת הכבוד מפני הילדותי ומפני הילד. ורגש כבוד זה ליצור הקרוב ביותר לטבע משום שאינו בעל הכרה, אף הוא מסימני המאה החדשה.
כדרך הרבה משוררים אחרים ביקש להעלות את מעשהו לדרגת הלכה ולהוכיח, שאין שירה טובה אלא זו המחוננת בתכונות שירתו הוא. "כל שירה טובה היא שטף המתפרץ בלי משים של רגשות עזים" הגורמים לכך לדעתו, הם העובדה שמחשבותינו הן הקובעות ומכוונות בכל עת את זרם רגשותינו, ושנית, שמחשבותינו גופן אינן אלא "שליחות
רגשוותינו הקודמים".
מחשבתו הפיוטית היא, שיש לאגור ולשמור את רושם הטבע, כדי לעכלו כביכול ולסגלו כהלכה, על מנת להעלותו אחר כך שוב מעמקי הנפש, לשוב ולהתבונן בו ולטעום אאת טעמו. ב-Tintern Abbay מסביר המשורר כיצד חלפה החדוה הסוערת על יפי הטבע שקננה בלבו בנעוריו, ואיך קנה לו לאיטו, בגברותו, הלכי נפש של הטבע הדומים להלכי נפש
האדם. רשמי הטבע זיכוהו במתת נשגבה - אושר ובהירות, המקלה את נטל החיים. הוא מסיים את שירו בהבעת בטחון ששעה זו, רבת העונג, בה הוא שב ורואה את המקומות הקרובים ללבו, מביאה לא רק הנאה בת חלוף, אלא גם "חיים ומזון לשנים הבאות".
מעניינת הצהרתו הפיוטית של וורדסוות' ב"בלאדות ליריות": "המטרה העיקרית שהצבתי לעצמי בשירים אלה היא:- לבחור מקרים ומצבים מתוך החיים הרגילים ולספרם או לתארם, עד כמה שאפשר, בלשון ברורה של בני אדם ובעת ובעונה אחת לעטפם בצעיף של דמיון, אשר על פיו ינתנו דברים שכיחים בדרך בלתי שכיחה".
אי אפשר לעמוד כהלכה על כוחו הפיוטי של וורדסוות' בלי לעקוב אחר מהלך חייו. אלה היו חיים אידיליים ומוגנים למעלה מן הרגיל. הוא נולד בבית אמידים של המעמד הבינוני לאב עורך דין, למד בקיימברידג', טייל לצרפת, אך נרתע ממעשיה האכזריים של המהפיכה, בין שהיו מוצדקים ובין שהיה בהם משום עיוות הדין. בשובו, ירש מאחד
ממעריציו בשנת 1795 סך 900 לי"ש. סכום זה, יחד עם חלקו ב8,500- לי"ש שלורד אנגלי היה לו למשורר לצרכי קיומו, ופטר אותו מעול של מקצוע מסוים. בשנת 1803 נשא אשה, ובשנת 1813 השתקע ברייכל מאונט, לחוף "האגמים". משרת מחלק בולים שנתנה לו אז הכניסה לו 500 לי"ש לשנה עד 1842, אז ויתר עליה לטובת אחד מבניו. ב1843-
ירש את מקומו של סותו כמשורר החצר, ועמו קצבה מטעם הממשלה בסך 300 לי"ש, שקבל אותה עד יום מותו, ב1850- והוא בן שמונים שנה. וורדסוות' היה מוגן מכל הצדדים מפני מקרי החיים ותהפוכותיהם, והשקיף עליהם במבט פילוסופי-פרוטסטאנטי, מהלך חיים כזה לא היה עשוי להלהיט את יצרו, ואמנם אין סימנים להתרחשויות רבות משקל,
נקודת מפנה, מרה שחורה וכו' כל אלה זרים לוורדסוורת', הוא לא נפגע ע"י כל אסון מלידה, כל מלחמה לחיים ולמות לא באה עליו לגרותו ולטבוע עליו את חותמה.
הביקורת אמנם שמה אותו לקלס, אך לא היה בכך להוסיף צבע או ברק לאורח חייו, או לעשותה חומר ליצירה חייו הפרטיים, הפנימיים, מעולם לא היו עזים ונמרצים כדי לבלוע את שירתו או לספק לה נושאים, להיפך, הם גרמו לו שיכוון את מבטו החוצה. מראות הטבע מסביב, ועולם האדם הקטן והצל, בו בלה את חייו, מלאו את כל חדרי נפשו.
הוא לא היה כפוס כלכך ב"אני" שלו, כביירון למשל, אלא תאר את הקטן והפחות ברוך וברחמים.
"הפרלודיום" היא יצירתו החשובה ביותר, המושלמת ביותר. האמביציה לרומם פרשת חיים שלמה, פרשת חייו של משורר, ולעשותה שירה, האמביציה העל אנושית הזאת מתגשמת כאן כמעט בשלמותה, לפחות מבחינת זיכוכם המופלא של הרשמים והנסיונות. משעה שהבין וורדסוורת' את המשורר שבקרבו והגיע לידי מלאות פנימית וידיעה עצמית מושלמת,
הבין שמשימת חיים קדושה ונאצלת מוטלת עליו. הוא מתכוון ליצור פואימה פילוסופית רבת מימדים, שבמרכזה נועד לעמוד חכם שהתרחק מהעול אחרי דעתו אותו ואחרי שחי בקרבו, השתחרר ממנו והתנשא מעל לו. צורת חייו באה לשמש דוגמה לחיים שיסודם בתבונה שנרכשה במאמצים גדולים, שם הפואימה היה בתחילה: "המתבודד או דעות על האדם,
על הטבע ועל החברה" הוא תכנן לסיים את הפואימה תוך שנתיים. הוא הסתפק בפרויקט שאפתני פחות-אוטוביוגרפיה שירית, הפרלודיום, שהעסיקה אותו כל ימי חייו. הוא מתחיל לכתוב את יצירתו כאחד השולט ביד חזקה על עולם של זכרונות שלא נס ליחם.
לאחר פרסומן של התעודות הקשורות בעברו של המשורר ע"י א. סלינקור, החלו הביוגרפים לפרוש לעיני העולם את פרטיה הטרגיים של פרשת בתו הלא חוקית. המשורר כלל מאורע זה ב"פרלודיום" בלי לפרש את הדברים, בגלל מוסכמות חברתיות שהיו נהוגות בתקופתו. נשאלת השאלה, כיצד הגיע וורדסוות' שנמנה מתחילתו עם המהפכנים הנלהבים
ביותר, להיות בסופם של דברים אידילי, קונטמפלאטיבי, ובעיקר שמרני? סיר הרברט ריד הציע לכך תשובה כלשהי! וורדסוות' היה כולו להט מהפכני. הוא נסע לצרפת כדי להשתתף במאורעות הגדולים שהלהיבו את דמיונו. הוא התאהב שם והוליד ילד בלתי חוקי. לאחר מכן, אך באותה תקופה ממש, נעלמה בו התלהבותו המהפכנית הוא ויתר על
השקפותיו הראשונות והחל מאמין ברציונליזם נוסח גודווין. ולאחר מכן בפילוסופיה הפרטית שלו, בכת הטבע שלו-ובהתפתחות רבת שלבים זו ויתר גם על אהבתו הראשונה והפך את הנסיון הסנטימנטלי הזה לפשע סודי שעתיד הוא להסתירו מעיני כל, פרט לטובים שבידידיו, עד קצות ימיו הארוכים. עדים אנו להתפתחות, שהיא מן המשונות ביותר
אפילו לגבי תקופה זו של דמויות רומנטיות והשאלה היא עד כמה שירתו צריכה שתתפרש, כפי שסבורים פרשנים רבים, באורם של נסיונות אלה, נשאלת אחת השאלות המעניינות בתולדות הספרות.
Lucy
Three years she grew in sun and shower,
Then Nature said, "A lovlier flower
On earth was never sown;
This child I to myself will take;
She shell be mine, and I will make
A lady of my own.
"Myself will to my darling be
Both law snd impulse: and with me
The girl, in rock and plain,
In earth and heaven, in glade and bower
Shell feel an over seeing power
To kindle or restrain.
"She shall be sportive as the fawn
That wild with glee across the lawn
Or up tthe mountain spring;
and hers the silence and the calm
Of mute isensate things.
"The floating clouds their state shall lend
To her; for her the willow bend,
Nor shell she fail to see
Even in the motions of the storm
Grace that shell mould the maiden's form
By silent sympathy.
The stars of midnight shall be dear
To her; and she shall lean her ear
In many a secret place
Where rivulets dance their wayward round,
and beauty born of muurmuring sound
Shall pass into her face.
"And vital feelings of delight
Shall rear her form to stately height
Her virgin bosom swell;
Such thoughts to Lucy I will give
While she and I together live
Here in this happy dell"
Thus Nature spake - The work was done -
How soon my Lucy's race was run!
She died, and left to me
This heath, this calm and quite scene;
The memory of what has been!
And never more will be.
אי אפשר לומר שבלבם של המשוררים הרומנטיקנים היתה פילוסופיה כלשהי יסודית וקבועה. הרבה מאהבת הטבע נמצא אצל משוררים הקרויים בדרך כלל "לייקיסטים" בשל האהבה לנופם של אגמים מוקפי הרים ויערות שירקותם נצחית. חיבה יתרה נודעת מצידם ליפי הטבע, אולם חיבה זו לאדם, ונקודה זו שמשה אולי מוצא ועילה לפרסום קובץ
המנגינות הסקוטיות והאיריות. האהבה שלא עלתה יפה, החרטה, הרגשת האובדן הבלתי נמנע - כל אלה הביאו את המשוררים אל השאיפה להתבודד, ושאיפתם זו הביאתם אל אהבת הטבע, אל אהבת האדם, אל "לוסי גרס".
כשרונו הנדיר של וורדסוות' לתאר דמויות נשים פיוטיות שתאר קוויהן בשירים הקטנים, מתבטא בשיר זה. דמויות הנשים המעטות, המשורטטות כלאחר יד, שהמשורר הביט עליהן במבט שלו ואוהב כאחד, בו הביט על ציפורים ועצים, הן הטבע עצמו. בהם מתגלה האשה האנגלית כהוותה, ואף משורר לא השכיל לתארה ביד בטוחה כמוהו.
השיר מתאר אידאל נטורליסטי אמיתי של האשה האנגלית, המתוארת בפשטות יפה, בשונה משיריהם של משוררים אחרים על נשים: שלי בשירו "מימוזה" מתאר דמות היולית ומלאך הסוכך על הפרחים. תתמונת יופיה הפלאי חמודה, אך חיבתה לצמחים, חמלתה הנוגעת ללב לכל הברואים הקטנים, המכוערים והבזויים "אשר בכל היותם מזיקים כונתם
תמימה" משווים תכונות אנושיות לבת רוחות זו, ואף על פי כן אינה בת אדם. או גיבורותיו המזרחיות הלוהטות של בירון בסיפוריו הפיוטיים הראשונים מדורה גולנדרה, חלדו אין הן מגיעות לאותה פשטות יפה, לעולם הן מופיעות בכל עצמת התאוה: אהבתן, מסירותן, החלטיותן - עוברים כל גבול. לעומתן לוסי מצויירת בגוונים רכים
וטבעיים.
השיר שייך למחרוזת שירי לוסי, המורכבת מחמישה שירים, ששני הראשונים באםי תכופות תחת שם כולל: לוסי. יש החושבים שהוא שם של מישהי שהיתה ונבראה, אך אין כל רמז שעל פיו אפשר לקבוע זאת. השיר הוא במתכונת סונאטה, כלומר שיר לירי בעל צורה חמורה, המורכב מ14- טורים ("שיר זהב"). בשיר זה הטור הוא כמקובל באנגליה,
פנטמטר יאמבי (10 הברות) (לעומת איטליה אנדקאסילאבי - 11 הברות). הצורה הטכנית של מדיום הסונטה, הצורך בהתפתחות סדירה, ואופיה המאפשר התפתחות אינטלקטואלית, חיבבו אותה על וורדסוות'. הוא אימץ את הצורה השונה מזו שהיתה אופיינית לשיקספיר, שלושה קווארטטים ודוטור שבהם 7 חרוזים: אבאב, גדגד, הוהו, זז (במקום 5
כבסונטה הספנסריאנית ו4- או 5 בסונטה האיטלקית), אלא בצורה שהיתה אופיינית למילטון, והיתה מבוססת על הצורה האיטלקית. כמוכ' מקובלים מחזורי סונאטה המרוכזים סביב נושא מסוים (כבמחזור זה - לוסי).
הבית הראשון והבית האחרון בסונאטה מהוים סיפור מסגרת-בבית הראשון הטבע איוה לו את לוסי לאשה, ובבית האחרון הוא לקחה אליו. בשיר יש מטאפורות רבות, והדימויים בבית השני מזכירים טכס חתונה נוצרי: In earth and heaven, in glade and bower, in glade and bower תיאורי הטבע המרובים בשיר והדימויים הלקוחים משדה זה,
(עננים, ירח, מעיינות, חיות) משתלבים יפה בתיאורה של לוסי כילדת טבע, שהטבע לקחה לו.
ביבליוגרפיה
עברית
1. אוכמני, עזריאל. תכנים וצורות לקסיקון מונחים ספרותיים, ספרית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ת"א 1986.
2. ברנדס, גיאורג.ראשי הזרמים בספרות המאה התשע עשרה ספר רביעי-הנטורליזם באנגליה, הוצאת "לגבולם", מסדה, תל-אביב, תש"ט, עמ' 45.
3. גרוסמן, ראובן. מבחר שירת אנגליה-הרומנטיקנים והויקטוריאנים, מסדה, תל-אביב, תש"ב עמ' 54.
4. לוקר, מלכה. פני הרומנטיקה - גרמניה צרפת אנגליה, מוסד ביאליק, ירושלים 1962 עמ' 109.
אנגלית
1. Compton Rickett, Arthur. A History of English Literature from Earliest Times to 1916, Thomas Nelson and Sons, London, 1947 p. 313.
אוכמני, עזריאל תכנים וצורות לקסיקון מונחים ספרותיים, ספרית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ת"א 1986.
שם.
שם.
לוקר, מלכה פני הרומנטיקה-גרמניה צרפת אנגליה, מוסד ביאליק, ירושלים 1962 עמ' 109, להלן: לוקר.
שם, עמ' 110.
שם.
שם, עמ' 111.
שם, עמ' 114.
ברנדס, גיאורג ראשי הזרמים בספרות המאה התשע עשרה. ספר רביעי-הנטורליזם באנגליה. הוצאת "לגבולם", מסדה, תל-אביב, תש"ט עמ' 45. להלן: ברנדס.
שם, עמ' 47.
שם.
שם, עמ' 54.
שם, עמ' 56.
גרוסמן, ראובן מבחר שירת אנגליה - הרומנטיקנים והויקטוריאנים, מסדה, תל אביב, תש"ב עמ' 54. להלן: גרוסמן.
1820-1800 רמסו את שירתו ברגלים, 1830-1820 תקפוה ונלחמו בה, אחרי 1830 הודו בה הכל. ברנדס, עמ' 61.
לוורדסוורת' נולדה בת בלתי חוקית באורלאן, צרפת, שקבלה בהסכמתו את שמו כוונתו לשאת את האשה לא יצאה אל הפועל ואולם נסיונו זה היה הרה תוצאות לגביו, הוא לא גילה סודו לאיש אך המשבר המוסרי והתרפאותו ממנו עצבו סופית את רוחו,שקלות הדעת והעמקות שימשו בה בערבוביה. השמירה הסגפנית על סודו של פשע כמוס עשויה היתה
להשרות על הנשמה אוירה של כאב, של חולי ושל מסתורין וזו היתה נוחה ליצירה הרומנטית. לוקר עמ' 113-112.
ברנדס, עמ' 61.
בתוך: לוקר, עמ' 120-119.
Compton-Rickett, Arthur: A History of English Literature from Earliest Times to 1916 Thomas Nelson and sons, London, 1947 p. 313: Compton-Rickett.
לוקר, עמ' 122.
גרוסמן, עמ' 57. אפשר למצוא בכך דמיון לבתו הנעלמה של וורדסוות'.
4

תגים:

רומנטיקה · קולרידג

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "השירה הרומנטית באנגליה", סמינריון אודות "השירה הרומנטית באנגליה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.