המקום הקדוש-דימוי ומציאות בימה"ב

תקציר העבודה:

המקום הקדוש דימוי ומציאות בימי הביניים

תוכן עניינים HC1129
1. מבוא
2. קבר שמואל הנביא
קבר שמואל הנביא בדברי הפוסקים
תאור מפורט של ההילולא
הדפסת ה"אידרא" למען העולים לקבר שמואל
המאבק על בעלות המערה
3. שמעון בר יוחאי הקבר בימי הביניים : סיכום
4. שמואל הנביא סיכום
5. ביבליוגרפיה










מבוא

עבודה זו דנה בשאלת המקומות הקדושים בארץ ישראל בימי הביניים. נושא זה
הינו מרכזי בתולדות הארץ משום שבאזור זה החלו לפעול שלושת הדתות
המונו,איסטיות הגדולות.
היהדות והנצרות מיחסות מקום מרכזי לארץ ישראל ואתריה. עבודה זו תעסוק
בשני מקומות מרכזיים בזמן נתון קיברו של שמעון בר יוחאי וקיברו של שמואל
הנביא. התקופה בה אנו עוסקים הינה תקופה בעייתית ביותר שכן המקורות
הראשוניים העומדים לרשותנו הינם מועטים ובעייתיים ביותר. ברצוני לפחות ת
הדיון בנושא קבר שמעון בר יוחאי. ( איש שלום עמ' (15
בכפר מירון, שנמצא במרחק של כשעתיים מצפת, נמצא הקבר המפורסם והמקודש
לר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אליעזר. בתוך חצר גדולה ורחבת-ידים, לצד-מערב,
נמצא בית כנסת הבנוי, לפי המסורה, על מערת-הקברים. לבית-הכנסת שני
חדרים: בראשון- עומד ציונו של ר' אליעזר. ובשני - ציונו של ר' שמעון. שני
הקברים מכוונים כלפי הקברים שבמערה.
על קבורתם של רשב"י ובנו במירון ידוע לנו עוד מהספרות התלמודית. יסופר שר'
אליעזר נפטר בגוש חלב (או בעכברא) ושכב שם שנים הרבה עד שנגלה רשב"י אביו
בחלום לאנשי מירון ובקש מהם לקבור את בנו אצלו במירון. וכשבאו אנשי מירון
לקחת אותו משם לא הניחו להם אנשי המקום משום שבמשך כל הזמן שהיה
בתוכם לא באה חיה רעה לעירם. ורק בערב יום-הכיפורים שאז היו טרודים
הוציאוהו משם ויקברוהו אצל קבר אביו במירון. מאז, בעצם, נתקדש המקום
והעליה לרגל בהמונים לא פסקה, כמעט, בכל הזמנים: אמנם המסורת העברית
העממית מוצאת במקום זה עוד קברים קדושים, אבל עיקר הקדושה חופפת רק על
הקבר הזה. (שם, עמ' (17
עוד בתחילת המאה הי"ג מצא אחד הנוסעים את "בית מדרשו של רשב"י והוא
מרובע ונקבר בתוכו ור' אליעזר בנו עמו ועליו ב' אילנות". אחר מספר על העליה
לרגל למקום זה וכי "שם מתקבצים ישראלים וישמעאלים בפסח מתפללים שם
ואומרים מזמורים". מידיעה אחת, מהמאה הט"ו אנו למדים שהיו עולים לקבר
אפילו "בשלש הרגלים לראות קבורת צדיקים החשובים ובייחוד קבורת רשב"י
ויתחננו עם תפלות, סליחות ותחנונים לה'". ולפי דברי נוסע מהמאה הט"ז באו
לשם "יותר מאלף נפשות. כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם ורוב קהל
צפת...ועברנו שם שני ימים ושני לילות חוגגים ושמחים". כך הלכה העליה לרגל
הלוך וגדול, עד שבמאה שעברה, כך יסופר לנו "בל"ג בעומר (הוא יום פטירתו של
רשב"י, לפי המסורה) הולכים על קבר רשב"י ואלעזר בנו ומדליקים נרות ואבוקות
גדולות ושמחים שם שמחה גדולה ומתקבצים שם קבוץ גדול לאלפים".
חכמי הקבלה היו נוהגים ללכת בחבורה שתי פעמים בשנה, למירון. עשרה ימים
לפני חג השבועות ועשרה ימים לפני ראש השנה. והיו יושבים שם, מדי פעם, בין
קברו של רשב"י לקברו של ר' אליעזר, עשרה ימים ועשרה לילות רצופים והיו
עוסקים בספר הזוהר: חכם אחד היה המגיד לפניהם והאחרים היו מקשיבים.
העולים לרגל באים לחוג את חג ה"הילולא דרשב"י שיצאה לה פרסום בכל העולם
היהודי ברוב המשתתפים ובשמחה הגדולה השרויה בה. לעילוי נשמתו של רשב"י
מדליקים הדלקות גדולות, משמן זית, שהוא מתנתם של החוגגים. בתוך המדורה
הגדולה הזו ישליכו גם בגדים, צעיפים, מטפחות-משי ועוד. אדם מיוחד שהודות
לתרומתו הגדולה זכה להדליק את ההדלקה, הוא גם המנצח עליה. כתום ההדלקה
יחלקו המבקרים לקבוצות-קבוצות כמה מהם ילמדו ויתפללו: חבורות שלמות
מהם, בייחוד החסידים לכיתותיהם, ירקדו וישירו. ולא מעטים הם גם, בייחוד
מהנשים, שבאים לתנות את מר גורלם לפני התנא הקדוש. למחרת יקיפו את החצר
שבע פעמים כשהם מחזיקים ספר-תורה פתוח ולאחרי ההקפה תגדל השמחה פי
כמה מהלילה הראשון, הוא ליל ל"ג בעומר.
היו גם שהתנגדו לצורה שנתנו ל"הילולא" וראו בה משום הוללות. אולם
למתנגדים האלה לא היו שמים לב. יסופר שאחד מגדולי הדור התנגד להילולא
אולם "נגזר עליו גזר-דין וכמדומה שלא השלים שנתנו רחמנא-ליצלן"... (וילנאי,
עמ' ( 31
רבים מיושבי צפת, ישתטחו על הקבר, מלבד ימי-ההילולא גם במשך חדש אלול.
בתקופה האחרונה משתתפים בהילולא דרשב"י לא רק אנשי הישוב הישן אלא גם
מהדור הצעיר ומהחלוצים העולים ארצה לבנותה ולהקים את הריסותיה.

מקורות:

היו גם שהתנגדו לצורה שנתנו ל"הילולא" וראו בה משום הוללות. אולם למתנגדים האלה לא היו שמים לב. יסופר שאחד מגדולי הדור התנגד להילולא אולם "נגזר עליו גזר-דין וכמדומה שלא השלים שנתנו רחמנא-ליצלן"... (וילנאי, עמ' 31 )
רבים מיושבי צפת, ישתטחו על הקבר, מלבד ימי-ההילולא גם במשך חדש אלול. בתקופה האחרונה משתתפים בהילולא דרשב"י לא רק אנשי הישוב הישן אלא גם מהדור הצעיר ומהחלוצים העולים ארצה לבנותה ולהקים את הריסותיה.
קבר שמואל הנביא
בכפר שנקרא בימינו נבי-סמויל, שנמצא במרחק של שבעה וחצי ק"מ מירושלים, נמצא בראש ההר מסגד שבו מראים את קברו של שמואל הנביא. המקום הזה הוא עתיק ואבני הבנין והחומות שנמצאות על ידו מעידות על זה. סבורים, שכאן הוא המקום העתיק שנקרא בשם "מצפה" (שופטים י', י"ז: שמואל א' ז',ו' ועוד): אולם מסורת עתיקה משותפת
ליהודים, למוסלמים ולנוצרים קבעה במקום זה את רמה, שבה לפי הכתוב (שמואל א' כ"ה, א': כ"ח, ג') נקבר שמואל הנביא. והנוצרים בזמנו של יוסטינוס קיסר בנו, על פי פקודתו, מנזר לכבוד הנביא. הצלבנים גם הם, אף כי חשבו משום מה, שכאן שילה, בנו מעל לקבר המדומה של שמואל כנסיה נוצרית, ובתוך המסגד הנוכחי נמצאים שרידי
הכנסיה הזו. במאת השנים הקודמת בנו הערבים אולם מעל הקבר שבאמצעו עומדת המצבה.
הראשון מהנוסעים העבריים המודיע על קבר שמואל הנביא הוא ר' בנימין מטודילה, וכה דבריו: "וכשלקחו בני-אדום (=הצלבנים) את רמלה היא הרמה מיד בני הישמעאלים מצאו את קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת היהודים, והוציאוהו בני-אדום והוליכוהו לשילה. ובנו עליו במה (=כנסיה) גדולה, וקראו אותו סנט שמואל דשילה, עד היום".
כל הסיפור הזה על דבר העברת עצמותיו של שמואל הוא נעלם מאיתנו. אולם, כנראה, שגם ר' בנימין מטודילה חשב, כצלבנים, שכאן מקומה של שילה.
שאר הנוסעים יודעים כולם על קברו (ועל קברי אביו, אמו ושני בניו) ברמה.
המקום זכה לעליה לרגל, והעליה היתה ברוב-עם כי מארצות שונות נהרו אליו, בכ"ח באייר הוא יום פטירתו של שמואל, לפי המסורה. באגרת מהמאה הט"ו אנו קוראים שבאו "מסוריא - וממצרים ומנוא-אמון ומארץ בבל עם קהל ירושלים להשתחוות על קבר שמואל הנביא ע"ה ברמה- - - ועת ההשתחוואה היא בכ"ח באייר בלילה". ידיעה אחרת מוסרת
לנו שמדי שנה בשנה יתאספו היהודים לקברו גם מחוץ לארץ (בבל, מצרים, חלב, דמשק) "ומספר החיצוניים (כלומר אנשי חוץ לארץ) בלבד יותר מאלף איש". ר' עובדיה מברטנורא מספר שביום פטירתו היו "באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקים נר-תמיד". חגיגיות מיוחדת השרו, איפוא, על המקום הזה ולפעמים הגיע
הדבר עד לידי הוללות יתירה באופן שתקנו תקנה ,שלא ילכו שתויי-יין להתפלל לרמה וכל זמן שיעמדו שם לא ישתו יין". הנוסע האלמוני משנת רפ"ב (1522) מודיע על בית כנסת במקום זה "ובקצה הבית יש דירה ליהודים שמתפללים בה ומדליקין נרות לכבוד הנביא ע"ה. כי יש להם קבלה שאחרי הכותל שמתפללים כנגדו שם המערה וקבר הנביא".
וידיעה אחרת מהמאה הט"ז מספרת לנו שהיו מביאים לבית הכנסת הזה נרות שעווה, נדרים ונדבות וכן ספרי תורה "ובכל הדרך הולכים בשירים, בתפלות ובשמחה רבה". ולא רק בכ"ח באייר, אלא בעצם חג הפסח, היו נוהגים לעלות אל קברו של שמואל הנביא. והיו "יושבים שם ב' או ג' ימים ואוכלים ושותים וחוגגים שם...והלכנו וירדנו למערה
בשירים ובמזמורים בקול ששון ובקול שמחה. ובתוך המערה ציון גדול בנוי כנגד קבר שמואל הנביא ע"ה ובצדו הימין קבר אלקנה אביו ע"ה ובצדו השני אמו חנה קרובים זה לזה".
אגדה אחת מספרת שפעם הפריעו הערבים ליהודים ולא נתנו להם להכנס לתוך הקבר ולהתפלל, והנה "קם עליהם שמואל הצדיק זלה"ה וחנק בגרונו למחדל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמר לו: תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחי, כי הם בני, לא אתם. מיד החזיר"...
וכך נאמר בספר שמואל (שמ"א, כ"ה, א'): "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה...,, ועוד שם (כ"ח,ג'):"ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה ובעירו...". וכך כותב בעל "כפתור ופרח":..."למערב ירושלים כמו חצי שעה נוטה לצפון היא הרמתה, ושם שמואל ע"ה כי שם ביתו,,,"(כו"פ פ' י"א). גם
האריז"ל אישר את מקום קבורת שמואל הנביא כפי שכתב רביע משה חגיז:"...והאלקי מוהר"ר יצחק לוריא ז"ל דרוח ה' דיבר בו הוא גם כן אשר קיים ואישר...וסמך ידו על הרמה דשם נקבר שמואל הנביא עם אלקנה אביו ואמו חנה..." ("פרשת אלה מסעי", תרמ"ד, דף י"א).
במשך אלף השנים האחרונות מזכירים כל הנוסעים את מקום קבורת שמואל הנביא, ואת ההשתטחויות שהיו נוהגים במקום הזה.
והנה מצאנו דבר פלא בדברי הנוסע רבי בנימין מטודילה, אשר כותב:"...וכשלקחו בני אדום (הנוצרים)...הרמה מידי בני ישמעאלים מצאו את קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת היהודים, והוציאוהו בני אדום, והוליכוהו לשילה ובנו עליו במה גדולה וקראו אותו ש' שמואל עד היום הזה...". על כך כותב הרב יהוסף שווארץ, בהקדמת ספרו
"תבואות הארץ":"...ששקר מוחלט הוא שהביאוהו ממקום למקום. כי - חיי ראשי - אף בשרו ישכון לבטח, ולא נגע מעולם איש בעצמות האיש הא-להים הזה...". אמנם, בעל "תבואות הארץ" מתייצב בהמשך דבריו נגד המוסכמות והנמסר בפי העם מדורות, ומוכיח מהפסוקים ומחז"ל שהמקום הנקרא "נבי סאמויל" אינו ,רמה" ו"רמתים צופים"
המקראית, אלא הוא המקום "מצפה" ששימש מקום התאספות לתפלה. ולפי דבריו, אינו מקום קבורת שמואל הנביא. בזה העלה את חמתו של ר' צבי הירש לעהרן מאמסטרדם, אשר כתב על הראשון-לציון הרב אברהם גאגין כדלקמן:"...אבא העירה על אודות ספר דברי יוסף לר' יוסף שווארץ מילדי האשכנזים הנדפס שם, וחרדת קדשו נתן הסכמתו עליהן,
ראיתי ציצין המעכבים...כמו שכתב שקבר שמואל הנביא אינו במקום שאומרים עליו כי הוא שם, הגם שבוודאי גם זה נודע שם מדברי האר"י הקדוש זלה"ה.." ("ציון" תרפ"ו).
קבר שמואל הנביא בדברי הפוסקים
מאות בשנים היה קיים בית כנסת על מקום קבורת שמואל הנביא, והאתר היה בידי יהודים. מארץ ישראל ומכל ארצות המזרח היו שולחים נדרים ונדבות לעמן בית הכנסת שעל קבר שמואל הנביא, ולמען החכמים הלומדים ומתפללים בו. בהקשר לכך מצאנו בדברי הפוסקים שאלות הלכתיות שהתעוררו. להלן אחדות מהן:
בימי הרמב"ם היו יהודי מצרים עולים לנבי-סאמויל, כדי להתפלל שם. ונשאל הרמב"ם:"...וילמדנו רבנו משנשבע...באדוננו שמואל שלא יעשה דבר פלוני, אחר התחרט על זה הצטרך התרה..." (תשובות הרמב"ם, הוצאת פריימן).
על ההקדש של קבר שמואל הנביא היה ממונה "נאמן" מטעם קהילת ירושלים. מהכנסות ההקדש שולמו צרכי המקום: הדלקת שמן ושעוה, ובדק הבית . אבל גם נקנו מכסף זה כלי כסף - רימונים וכתרים לספרי תורה - לבתי כנסת שבירושלים, וגם תלמידי חכמים שבירושלים היו נהנים מכספי הקדש זה. מפתחות הבית שעל קבר הנביא שמואל היו בידי
השמש היהודי, שהלך שם בכל יום שני וחמישי להדליק בו נרות.
רבי לוי בן חביב, מגדולי ירושלים, דן בבעיה שהיתה קשורה בנודר לעילוי נשמת שמואל הנביא:"...מה יהיה משפט האיש שנדר בעת צרתו וכובד חוליו רביע גופו לאדוננו שמואל הרמתי ע"ה ...". בתשובתו הארוכה והמפורטת דן הרלב"ח, מה היתה דעתו של הנודר, הם התכוון לדמי גופו, כאומר ,ערכי להקדש":"...והנה ראיתי כי דרך בני
מלכות הזה ומלכות המערב לנדור ולהקדיש בזה האופן, שאומרים כך וכך לאדוננו שמואל ע"ה...וכוונתם כפי מה שראינו היא, שמביאים נדריהם ונדבותיהם לבית ציון הנביא, עליו השלום, ושם מדליקים שמן ושעווה לכבודו. והנותר מן הכל נותנים אותו בידי הנאמן של ההקדש הנזכר, והוא מוציא אותו בכבוד ספר תורה ובכבוד בית הכנסת של
העיר הקדושה ירושלים... וכנראה שזכה לזה הנביא המקודש ע"ה, מפני שלא היה נהנה אחר סילוקו...יעשו מצווה מנכסיהם וידרו נדרים לשמו...,(
בספר ,יכין ובועז" לרבי צמח ברבי שמעון דורן, מצאנו שאלה בענין כספי צדקה שהוקדשו לקבר שמואל הנביא (בסימן ו'):"...שאלת יחידים שהתנדבו לכבודו של שמואל ע"ה, ובא לידו של פרנס...ואח"כ נפלה בית-הכנסת וצריכה הוצאה מרובה. והצבור דחוק מאוד, ורצו לשנות הקדשו ופסק בעל "יכין ובועז":"...מעות אלו יכולים הם הצבור
לשנות ולעשות על קברו של שמואל הרמתי..."(פסק דין זה שימש תקדים ו"מעשה רב", לענין שאלות דומות שהתעוררו בקשר לכספים שהוקדשו לטובת מקומות קדושים אחרים, וקהילות בעת דוחקן רצו להשתמש בהם לצורכי צדקה אחרים).
גם בתשובות הרדב"ז" מצאנו שתי שתובות, שבהן הוא דן בשאלות שהופנו אליו בנדרים הקשורים למקום קבורת הנביא שמואל. בסימן תקי"ג הוא מביא :"...שאלת ממני אודיעך דעתי, באשה שנדרה אם תעמוד בתי מחוליה, אתן חצי דמיה לסידי שמואל (אדון שמואל הנביא) בפני בעלה, ואמר בעלה אתן כך וכך, פחות מנדר אשתו, נדר מי חל...".
בתשובה אחרת דן הרדב"ז, במי שנדר לעלות לציון שמואל הנביא, ובינתיים נלקח המקום על ידי הגויים, ואין אפשרות לגשת לשם (סימן תר"ח):"...שאלת ממני אודיעך. דעתי, במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא, ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעוונות, ואין ישראל יכול להיכנס לשם, מה תקנה יש לו. וגם הקהל והחכמים החמירו
שלא יעלה לשם שום יהודי...":ובת שובתו משיב נרדב"ז:"...כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה לנדר גמור, והטעם, לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות, ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן...ומכל זה העלו שהוא נדר גמור, ואין ראוי להקל בו...".
אגב, מצאנו כאן מקור לגילוח הילדים על קבר צדיק, לפני האריז"ל שהוא גילח את בנו על ציון הרשב"י, כמובא על ידי תלמידיו.
תיאור מפורט של ההילולא
בספר ,שאלי שלום ירושלם" לרבי גדליה מסימיאטיץ, משיירת רבי יהודה חסיד, מתוארים פרטי ההילולא ביום כ"ח באייר:"...הסדר הוא, שבכל שנה בכ"ח יום בחודש אייר הולך הנשיא של ספרדים לכפר רמה על קבר שמואל הנביא, ולנים שם עם שאר תלמידי חכמים. וכל איש אשר נדבה רוחו הולך גם עם הנשיא היה קודם זמן מנחה, ואמר התפלה
הנסדר לאמר על קבר שמואל הרמתי. ואמר התפלה הזו בבכיה גדולה, שאם היה לאדם לב אבן היה נימוח. ואחר כך מתפללים נמחה ומעריב, וישבו כולם ללמוד ספר שמואל וכן שאר דברים הנזכר בו ענין שמואל הנביא. ואחר כך למדו זוהר עד חצי הלילה. ובחצי הלילה כבו כל הנרות שבמערה, וישבו בחושך ועשו תיקון חצות בקול בכי. ואחר
שגמרו את תיקון חצות למדו זוהר מעט. ואחר כך הביאו את המשקה שקורין קאפי חמה, ונותנים לכל אחד. גם אכלו בישקוויטין שרגילין הספרדים לאכול בכל בוקר, ומברכים על זה בורא מיני מזונות. ואחריו 'על המחיה ועל הכלכלה' וגם אוכלים מיני מתיקה כמו פירות וכיוצא. ואחר כך מזמרין זמירות ופזמונים השייך לאותו הלילה של
מיתת שמואל, ומזמרין בקול נעים מאד ושמחים עד הבוקר. ובבוקר אור, מתפללים שחרית והולכים לביתם לשלום. וביום מתחילים להלוך אנשים ונשים וטף, כמה ימים, זה אחר זה. מי שלא הלך ביום א', הולך ביום ב' או ג'. ומי שלא הלך כלל, הולך אחר ארבעה השבועות, והעשירים הולכים על חמורים...". (אהרון , עמ' 278)
וכך כותב תייר אנגלי - נכרי - שביקר בירושלים בשנת שס"א (1601):הלכנו אל רמה אל שמואל הנביא...מעל הבית הזה במקום שבו גוזזים היהודים את שערותיהם כשהם נודרים, ונותנים סכומים גדולים למקום הקדוש. ביום הזה יש יהודים המביאים ילדיהם לגזוז שערותיהם מתוך דבקותם...מימן נמצא בוא הנקרא 'בור שמואל'...".
הדפסת ה"אידרא" למען העולים לקבר שמואל
בשנת "וקבצתי אתכם" (ה"א תס,א) נדפס באמסטרדם קונטרס עם האידרות הקדושות, עבור המשתטחים על קבר שמואל הנביא. וכך נאמר בשער הקונטרס: "זאת האידרא רבא קדישא ותמימה שלומדים חכמי ורבני ירושלים, עדה הקדושה והשלמה אחר התפלות והפסוקים שאומרים במערה על קבר אדוננו שמואל הנביא ברמה, מדי שנה בשנה, ימים ימימה, בליל
פטירתו כ"ח באייר ביראה ובאימה, זכותו תגן בעדנו כל ישראל ויוציאנו מאפלה לאורה, כאורה חמה".
וכותב המדפיס:,...ורצון יריאיו, המה רבני וחכמי עיה"ק ירושלים ת"ו, אשר העירוני וזרזוני למצוה גוררת מצוה זו, להשתדל להדפיס האידרא רבא קדישא, לזכות את הרבים ההולכים מדי שנה לרמה. ותודה לא-ל יגעתי ומצאתי, עד דאתי לידי...הנעלה כה"ר יוזפא אובירלענדר, ונדב לבו להזיל זהב מכיס, ישלם ה' פעלו...".
ואחר אמירת האידרא כתוב:"...ואח"כ מכבין כל הנרות שבמערה, ועושין תיקון רחל בקול ברמה נשמע, בכי ונהי, בהתעוררות גדול, ואח"כ חוזרין ועוסקין בתורה עד עלות השחר...".
המאבק על בעלות המערה
עוד בתקופת הממלוכים רכשו היהודים את מערת קבר שמואל, ויבנו עליה בית כנסת ודירות לשומרים על המקום הקדוש הזה, שישבו שם ישיבת קבע, וחצר גדולה להמוני העולם בעת ההילולא. אולם, הערבים לא חדלו מלהאבק לקבל מקום זה תחת ידיהם. וזה, גם בגלל סיבה נוספת: לזכות בהכנסות הרבות מהעולים למקום הקדוש הזה. שינוי הבעלות
משתקף בדברי הנוסעים והפוקדים את המקום. לפעמים כותבים שהמערה בידי יהודים, רק הישמעאלים בנו "מרגז" (מסגד) על ידי זה: ובתקופות אחרות מספרים, כי המערה בידי הישמעאלים.
שמעון בר יוחאי הקבר בימי הביניים : סיכום
הנוסעים הראשונים שביקרו בארץ, רבי בנימין מטודילה ואחריו רבי פתחיה, מספרים על מירון וגם מזכירים אחדים מקבריה הקדושים, אולם לא את קבריהם של רשב"י ובנו. התייר היהודי הראשון המזכיר אותם במירון הוא רבי שמואל בר שמשון, שעבר בארץ בשנת דתתק"ע (1210). הוא מספר על ביקורו במירון: "מצאנו בית מדרשו של רבי שמעון
בן יוחאי והוא מרובע ונקבר בתוכו ורבי אלעזר בנו עמו. ועליו שני אילנות והוא מקום יפה מאד". כעשרים וחמש שנה אחריו ביקר במירון יעקב השליח והוא ראה: "קבורת רבי שמעון בר יוחאי ועליו ציון נאה וסמוך לו רבי אלעזר ובנו. אומרים כי שם היה מדרש רבי שמעון בר יוחאי". נוסע אלמוני מספר בשנת רל"ג (1473) על היהודים
הבאים אל מירון: "בשלוש רגלים לרואת קבורת הצדיקים וקבורת רבי שמעון בר יוחאי, ותחננו עם תפילות, סליחות ותחנונים לה' שיתנו להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים. ומיד יבוא מטר. והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכליהם מים. אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך". נוסע אלמוני אחר מספר בשנת רנ"ה (1495), על
ביקורו במירון ומזכיר מערה שבה קבורים עשרים ושנים תלמידי חכמים ואמרו כי היו מתלמידי רבי שמעון בר יוחאי. הוא מספר גם על ציון קברו של רשב"י, שהוא יפה ונראה עד צפת. אצל התלמידים נקברו נשותיהם ואין על קברותיהם דבר, "כי הרבה פעמים בנו עליהם. ובלילה היה חרב. לא ידעתי אם אמת הדבר". (וילנאי עמ' 176 )
מתול תיאורי עולי הרגל בימי בניניים היו קברי רשב"י ובנו בצורת ציונים, כמו בימינו ולא במערה, כפי שמסופר בספרות התלמוד. אולם עולי הרגל המאורחים יותר מספרים גם על מערה וציוני קברים. רבי משה באסולה מספר, כל ארצות - ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל". "שלוש מתנות טובות נתנו לישראל שאומות
העולם מתאוין להן, ולא נתנו להם אלא ביסורין". ואחת מהן - ארץ ישראל. לפי דבריו היא מכונה גם "תבל", בדברי ספר משלי. "משחקת בתבל ארצו". "ולמה נקרא שמה תבל? - שהיא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום". הוא גם אמר: "כל המניח ארץ ישראל בשעת הריוח,
ויוצא לו חוץ לארץ, מעלים עליו כאילו עובד עבודה זרה".
בימי ר' שמעון בר יוחאי הכבידו הרומאים את עולם על ישראל, גזרו עליו גזרות רבות וגזלו ממנו את החופש הדתי, המעט שנשאר לפליטה. רשב"י שנא את הרומאים ודבר עליהם קשות. פעם, שביחת חכמים, פתח אחד מהם בשבחו של שלטון הרומאים בארץ: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. נענה רבי
שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו, - לעדן בהם את עצמם, גשרים - ליטול מהם מכס". כאשר הגיעו דבריו לשליטים הרומאים אמרו: " שמעון שגינה - יהרג". שמעון ובנו אלעזר ברחו ונסתתרו במערה אחת. קרה נס ונברא להם, בפתחה של המערה, עץ חרוב ומעין מים וישבו בה שלוש עשרה שנה. (ולנאי, 124)
המסורת העממית מראה בימינו את המערה הזאת, החרוב והמעין, בכפר פקיעין, הסמוך למירון, מערבה, בין הרי הגליל העליון. מסופר, שבימי שבתו במערה חיבר רבי שמעון בר יוחאי את הזוהר - ספר הספרים של המקובלים, הדורשים ברזי דרזין של תורת ישראל. לאחר שיצא ר' שמעון ור' אלעזר בנו מהמערה התרחצו בחמי טבריה, נרפאו
מחוליים וחזרו להרביץ תורה בישראל.
רבי' שמעון בר יוחאי ישב בעיירה מירון כשהוא מוקף תלמידים רבים: "מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר. והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו. והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת שעל פני מירון, ונתפלל ואמר: בקעה! בקעה! מלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב
לפניהן. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעים כל מי שהוא נוטל עכשיו - חלקו של עולם הבא הוא נוטל: שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא". ( שם, עמ' 214)
לפי מסורת עתיקה מת ר' שמעון בר יוחאי בכפר מירון,. המקובלים מספרים: לפני מותו, ישב וסיים לפני תלמידיו את ספר הזוהר וכאשר הגיע אל הפסוק בספר תהילים: "צוה ה' את הברכה חיים עד עולם" - ולא הספיק לבטא את המילה 'חיים' פרחה נשמתו. כל היום ההוא, לא פסק עמוד האש מהחדר שבו היה שוכב ונוגה מסביב לו. כאשר נעלמה
האש ראו את מאור הקודש (בוצינא) בשנת רפ"ב (1522), על מירון: "שם ראיתי מערת רשב"י ובנו, עליהם השלום. והיא סגורה ואין מקום אחר להיכנס בה. ולמעלה מן המערה יש ציונים יפים זה כנגד זה". בביקור אחר הוא מספר: "עקמנו הדרך למירון כי שם היו יהודים רבים ההולכים במועד על קברי צדיקים. ביום ב', כ"ד בסיון, חזרתי
למירון עם עשרה בני אדם שהיו נוסעים קבועים והלכנו בכל חודש להתפלל על מערת רשב"י ז"ל...בט"ו אייר שקורין לו פסח שני, מתקבצים במירון שיירות גדולות והיו שם יותר מאלף נפשות, ורבים באים מדמשק, נשיהם וטפם. ורוב קהל צפת וכל קהל אלבוקיעה (פקיעין) הוא הכפר שיש בו המערה שנטמן בה רשב"י ובנו...גם מכל המקומות
יבואו אז למירון, והיינו שם שני ימים ושני לילות, חוגגים ושמחים והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם"...גם בעל 'יחוס האבות והנביאים' בשנת רצ"ז (1537) מספר על הקברים הללו "ועליהם מצבות יפות וזאת צורתן":
במאה השש עשרה שימשה צומת מרכז חשוב של המקובלים אשר נמשכו לעיר זו מכל תפוצות ישראל. אחד הגורמים שעשו את צפת לקן המקובלים הוא גם קברו של רבי שמעון בר יוחאי ובנו הנמצאים במירון הסמוכה. המקובלים העריצו את הקברים הקדושים וייחסו להם חשיבות גדולה בלימודיהם ובתורתם, תורת הח"ן - חכמה נסתרה. לעיתים קרובות
הוי עולים אל קברו של רבי שמעון בר יוחאי ובנו עליהם היו יושבים ולומדים את ספר הזוהר בדבקות רבה. המקובלים היו משתטחים על הקברים, בוכים במרי נפשם, מקוננים על גלות השכינה ועל כבוד ה' שחולל בין העמים. בתפילותיהם ובלימודיהם היו מוצאים תיקון לנפשם הכואבת ונחמה בצערם הגדול. מסופר על המקובלים ,שתי פעמים
בשנה חוק ולא יעבור הולכים כל חכמי סגולה הבקיאים בחכמת האמת, יותר מעשרים חכמים למירון...שם פורשים אוהל אחד מן קברו של רשב"י עד קברו של רבי אלעזר ויושבין י"ד ימים ויו"ד לילות רצופים ועוסקים בספר הזוהר, דהיינו חכם אחד מגיד והאחרים מקשיבים לקולו. יש להם שמש אחד המכין להם מאכלים וד' גויים חגורים כלי
זיין עומדים בכל לילה מבחוץ, כדי לשמור אותם מהגנבים. וזהו עושים שני פעמים: יו"ד ימים קודם שבועות ויו"ד ימים קודם ראש השנה". (שם, עמ' 215)
האר"י הקדוש, ראש המקובלים, מצא במילה "שבי" בדברי תהילים: "עלית למרום שבית שבי" - רמז לרבי שמעון בר יוחאי. כן אמרו למצוא רמז לשמו של רבי שמעון בדבריו הארמיים של ספר דניאל:"ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חת" - מלאך וקדוש מן שמים ירד.
דורשי הסוד אמרו למצוא רמז ללידתו של יוחאי ולזרעו ר' שמעון, שיופיע בימי מצוקה בישראל, בדברי התורה: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". באותיות הסופיות של המילים:כי' לא' תשכח' מפי' זרעו' - חבוי השם יוחאי...
המקובלים היו רגילים לקרוא על קברי רשב"י ובנו את פרקי הזוהר הנקראים "האידרות הקדושות" - אידרא רבה ואידרא זוטא, שלפי המסורת נמסרו מידי מחברם, רשב"י, לתלמידיו ביום מותו, בי"ח באייר, בל,ג בעומר.
האר"י הקדוש היה נוהג לבוא עם תלמידיו גוריו, "חברים קדושי עליון", לעתים קרובות אל מירון. שם נהגו לסור למקום שבו, לפי אמנות המקובלים, התקבצו רשב"י וחבריו ללמוד את האידרות הנזכרות. אחד המקובלים מספר: "ולפעמים הלך עם החבירים לכפר מירון והיה מושיב אותם על המקום שם גילה להם לרשב"י ע"ה האדרא רבא...והושיב
כל אחד ואחד במקומו הראוי לו כפי נשמתו והוא עצמו ישב במקום רבי שמעון...והיה אומר שהיה רואה שהאש מלהטת סביבות החבירים, אלא שאין ניתן רשות לעיניהם לראות אלא לו לבדו. והיה משתטח על קבר התנא (ר' שמעון) והיה יודע לאדבקא רוחיה ברוחו, ומכיון ומיחד ומעלה נשמתו עם נשמת התנא...והיה מדבר עמו ומגלה לו כל מה
שלמד בישיבה של מעלה כאשר ידבר איד אל רעהו". "אמר הרב לתלמידיו שכל אחד מהם יש לו ניצוץ מחברי הרשב"י וגילה (האר"י) סודות עמוקים ואמר להם: אילו ניתן רשות לעין לראות, הייתם רואים כנופיה שלימה של צדיקים ומלאכי שרת שבאו לשמוע האידרא מפינו ואש שלהבת סובבת אותנו".
מקובל אחד מספר של האר"י הקדוש: "פעם אחת היה משתטח על קברי רשב"י וכשעמד מקברו אמר, רבותי! רשב"י מבקש מכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות". והאר"י הקדוש חשב את עצמו למשיח בן יוסף...(לעיל בפרק ה, עמ' רפט).
בשנת הש,ח (1548) היתה בצורת קשה ותושבי צפת סבלו סבל רב. רבים מחכמיה הלכו אל קברו של רשב"י והקיפוהו בארבעה מינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה ולמדו בספר הזוהר עד אשר ירדו גשמי ברכה: "רבי שמעון ב"י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם. אלא מכיון דהקפתם לר' אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על
המים נתעוררו המים ובאו. ואלו הייתם מקיפים פעם אחרת, היו רוב גשמים באים לעולם...ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים, כדי שלא תקיפו יותר עליהם. וכלל זה יהיה בידכם: כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו, ועל כל צרה שלא תבא על הצבור תקיפו אותם ז' פעמים ותתענו. ובכך תדעו כי הם
(רשב"י ובנו) שמחים מאוד, בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם. ואם תתמידו לקרות, יגלו לכם רזין עילאין".
מסופר על יוסף דילה ריינה שאמר להביא את המשיח ויצא עם תלמידים אל מירון: "ויבואו אל קבר הרשב"י וישתטחו על קברו וילינו שם בלילה, כל הלילה לא ישנו רק שינת ארעי"...
במשך דורות רבים היו ציוני רשב"י ובנו בנויים תחת כפת השמים. במאה השש עשרה התחילו להקים עליהם בניין אבנים. הרב אזולאי (חיד"א), מחכמי ירושלים המפורסמים בראשית המאה השמונה עשרה, מספר: ושמעתי מרב אחד, זכרונו לברכה, שקבלה בידו שהרב מורנו הרב אברהם היה עשיר ובנה ממונו חצר מירון ששם ציון רשב"י, ורבי אלעזר
ורבי יצחק זי"ע (זכותם יגן עלינו). רבי אברהם הנזכר הוא הסופר המקובל ר' אברהם גלאנטי, תלמידו של רבי משה קורדובירו, שמת בצפת בשנת שכ"ה (1565) בקירוב.
הבניין של קבר רשב"י היה משמש מעון לחכמים שבו אליו, חיו פה ובילו בלימוד תורה וקבלה. בהשפעת ההשראה שקבלו התחילו אחדים מהם לכתוב פה את חיבוריהם. הרב אליעזר אזכרי, מתלמידיו של האר"י הקדוש בצפת, מתחיל אל ספרו 'חרדים', שכתב בשנת שמ,ח (1588) בקירוב, בזו הלשון: "אמר המחבר: בהיות חרים מקשיבים אצל ציון רשב"י
עוסק באמרותיו, אמרות טהורות, כדרכנו פעמים בשנה, מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו וצעקנו במרירות לבנו ויתכו כמים שאגותינו, בראותינו איך רשב"י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים על רב פשעינו". הרב ישראל קמחי התחיל במירון לכתוב את ספרו: "עבודת ישראל - פירוד סדר העבודה של יום הכיפורים".
בראשיתו מעיד הוא "שהתחלתי לכתב במירון תובב"א, על ציון אדוננו הרשב"י זיע"א שנת התפ"ג (1723)". רבי פרץ בן משה, שהתיישב בצפת במחצית המאה השמונה עשרה, כתב בה קונטרס ,שבח ותהלה לארץ ישראל" וספר דרשה שנשאר בכתובים. בסוף הדרוש על חזון עובדיה. הוא כותב: "זה חדשתי במירון במערה של רשב"י זיע"א. (רשף, עמ'
234)
בעת החדשה מספר רבי ישנעיה מרגליות מירושלים שבהשפעת ביקורו במירון כתב את ספרו "הלולא דרשב"י", שחצא לאור בשנת תש"ב (1942). המבחר מעיד על עצמו "בהיותי יושב במירון...בשנת 'עיני ולבי שם כל הימים', לאסף כל מאמרי רשב"י, חשתי ולא התמהמתי והתחלתי שמה במירון, בשבתי שבת התחכמוני...על ציונים הקדושים...וכמעט
רוב הספר נלקט על ידי שפ במירון". (שם, עמ' 234)
בשנת תקכ"ב (1762) התישב בצפת רבי יוסף סופר, והוא מספר על קברי רבי שמעון ואלעזר בנו: "ויש על המערה שלהם בנין מפואר של אבנים, כפה גדולה מלמעלה, והוא סגור יום ולילה והמפתחות של הדלת אצל השמש מצפת ומי שרוצה לילך על קבריהם, הולכים אל השמש ונותנים לו מה שמגיע, והולך עמם לזה המקום ופותח את הדלת.
שמואל הנביא סיכום
בכתבי הקודש מסופר פעמיים על מותו של שמואל הנביא ועל מקום קבורתו: א. "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה". ב. "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה בעירו".
חכמינו שואלים: "וכי אין אנו יודעים שהרמה עירו? - אלא מלמד שספדו לו כל ישראל כדרך שספדו לו ברמה". לפי מסורת חז"ל מת שמואל ביום כ"ח לחודש אייר, בשנת הנ"ב (חמישים ושתים) לחייו.
המסורת העברית מראה את מקומה של רמה זו ואת קברו של שמואל, על פיסגה גבוהה ביותר של הרי ירושלים, המתרוממת 885 מטר מעל פני הים. הקבר הקדוש גם למוסלמים והכפר הקטן הבנוי סביבו נקרא על שמו, א-נבי סאמויל - הנביא שמואל. על הקבר בנוי מסגד שמגדלו נשקף על פני מרחבה רב. במסגד מצבה המציינת את קברו של שמואל
הנביא.
הצלבנים קראו להר שעליו קבר שמואל הנביא בשם הלטיני:מונס גודי - הר השמחה, כי הם עברו בדרכם אל ירושלים וממנו ראו לראשונה את עיר הקודש ושמחה מלאה את ליבם. גם לכנסיה שהיתה בנויה על קבר שמואל קראו כנסית הר השמחה - (Ecclesia Montis Gaudii) .
בדורות הבאים מזכירים כמעט כל עולי הרגל היהדוים את קברו של שמואל, שהיה מהקדושים והמפורסמים ביותר להיודים בארץ ובשכנותיה. אחדים מוספים את אביו אלקנה ואמו חנה וגם שני בניו. תלמיד הרמב"ן מספר בשנת הל"ב 1272 בקירוב: ,ברמה שם קברו של שמואל הרמתי ושם חנה בבית אחד נאה מאוד. ולפני הבית, בית תפלה לישמעאלים.
וקרוב משם יש מעין, אומרים שהוא מקוה של חנה". המעין הקרוב ביותר לקבר שמואל נקרא בערבית עין יעקוק, וסמוך לו בנויה בריכה עתיקה. (אהרון , עמ' 115)
עולי רגל רבים מספרים על רמה ועל חגיגה העממית הנערכת פה ביום כ"ח באייר, לפי המסורת יום מותו של שמואל הנביא, ובצד הקבר היה בית כנסת מיוחד. רבי יצחק ן' אלפרא כותב בשנת הר"א (1441):"ובאים מסוריה וממצרים ומנוא אמון (אלכסנדריה) ומארץ בבל עם קהל ירושלים, להשתחוות על קבר שמואל הנביא, עליו השלום". ארבעים
שנה אחריו ביקר רבי משולם מוואלטרה, בכפר רמה:"מקום אדוננו מגדלים גבוהים הרוסים ובית אחד סגור אשר היהודים מחזיקים אותו לבית תפלה, ושמש מבית הכנסת...פתח לי הדלת והוא יפה ויש לו וואלטה (תקרה) גבוהה. ואחר כך נכנסתי בחדר אחד ותוכו רחב וגדול כמו הראשון או פחות מעט. ובחדר ההוא סולם (מדרגות) של אבנים יורד
למטה במערה עם פתח גם כן סגור. ושם בית הכנסת אשר נר תמיד יוקד בו. ושם קבורת אדונינו שמואל הנביא ע,ה (עליו השלום), ואלקנה אביו וחנה אימו ושני בניו. ושם מתקבצים היהודים בכל שנה ושנה ובאים גם מחוץ לארץ מבבל ומארם צובא (חלב אלפו)...ומחמת (בסוריה) ומעזה ומדמשק וממצרים ומשאר מקומות. עד שהחיצונים לבדם הם
יותר מאלף איש שבאים שם בכל שנה כ"ח ימים לחודש אייר, לקונן ולהתפלל במערה ההיא: כי בו ביום היתה נפשו צרורה בצרור החיים. ונוהגין כל היהודים הבאים לשם לקנות שמן למאור בית-הכנסת ההוא. ואנכי הצעיר התפללתי שם במקום ההוא ונתתי שמן שם כמנהג". (שם, עמ' 36)
רבי יצחק לטיף שעלה אל הארץ בשנת רמ"ה (1445) בקירוב מספר:"פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של קברו של שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זלה"ה (זכרונו לחיי העולם הבא) וחנק בגרונו למחדיל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמרו לו: תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי לא אתם. מיד
החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, והערבים מתנדבים ודולקים". בחגיגה זו היו לפעמים החוגגים היהודים משתכרים וגורמים לאי סדרים וגם לחילול קדושת המקום. לפיכך תיקנו רבני ירושלים תקנה אשר היתה תלויה על קיר בית הכנסת בירושלים: "לבלי ילכו שתויי יין בקבר שמואל הנביא".
לפי מכתב שנשלח מירושלים בשנת רי"ד (1454) נראה שקבר שמואל הנביא הרמתי היה ברשות היהודים ועליו היה בית הכנסת להם, וכותבי המכתב מספרים על צרותיהם הרבות ועל ההוצאות בהחזקת מקומותיהם הקדושים: "ובאנו בירידה ובשפלות גדול מכל הדברים אשר היינו מחזיקים בהם כמו מבה"כ מחברון אשר אנו מחזיקים בעבור כבוד וזכות
נפשות אבותינו הצדיקים...ובית שמואל הרמתי ע,ה ובתי כמה נביאים צדיקים אשר אנו צריכים לכבד ולרבץ את ביתם". הכותבים מבקשים את עזרת אחיהם: "לחזק בית נחלתנו ואז יהיה נחשב לכם כאילו הבאתם עולות וזבחים...ובכל שבת ושבת יברך ויזכיר החבר שם עם כל אחד ואחד המתנדב מכם או בבה"כ ירושלים או בבה"כ מחברון או בבה"כ
משמואל הרמתי ע"ה"...
היהודים מארצות שונות היו רגילים לנדר ולנדב כספים, לטובת קברו של אדונינו שמואל הנביא, כמו שנוהגים עכשיו לקברו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה. בקשר עם הנדרים הללו התעוררו שאלות שונות ומקצתן גם הובאו בספרות הרבנים מאותם הימים. עוד בשנת תתק"מ (1180) בקירוב, שאלו את הרמב"ם במצרים: "וילמדנו רבינו מי שנשבע
בשבת או באדוננו שמואל שלא יעשה דבר פלוני, אח"כ נתחרט ע"ז (על זה), הצטרך התרה כמו מי שנשבע בשם או כיצד דינו?" - הרמב"ם השיב: "והשבועה במה שהזכרת אינה שבועה לת"ח (לתלמיד חכם) אבל לע"ה (לעם הארץ), צריך להחמיר בה בפניו ותופחין פתח ומתירין לו כדי שלא ירגיל עצמו להקל בשבועות".
לפני רבי לוי בן חביב (רלב"ח), רבה המפורסם של ירושלים, באה שאלה בשנת רפ"ה (1525) בקירוב: "בחור אחד עני שמו אלעזר ברבי יפת נ"ע (נשמתו עדן) ואמר איך בזמן המגפה נפטר אביו...והעני היה חולה ומרוב כובד חליו אמר שנדר רביע גופו לאדוננו שמואל ע"ה...ונשאלת השאלה: "לכתוב לנו דעת מעלתך בזה וכמה יפרע זה
העני...ואין לאל ידו להכביד עליו,...הרלב"ח עונה תשובה מפורטת: "והנה ראינו כי דרך בני המלכות הזה ומלכויות המערב לנדור ולהקדיש בזה האופן שאומרים כך וכך לאדוננו שמואל ע"ה ופירוש לשונים כפי הסכמתם הוא להקדיש אדוננו שמואל וכוונתם כפי מה שראינו היא שמביאים נדריהם ונדבותיהם לבית ציון הנביא, עליו השלום, ושם
מדליקין שמן ושעוה לכבודו והנותר מן הכל נותנים אותו ביד הנאמן על ההקדש הנזכר...לבית הכנסת הנזכר כנראה שזכה לזה הנביא הזה המקודש ע"ה. ומפני שלא היה נהנה בכל ימיו כמו שהעידו עליו דברי הקבלה והשם זכה לזכות את רבים אחר סילוקו לישיבה עליונה של כבודו יעשו מצווה נמכסיהם וידרו נדרים לשמו. וכיון שהורגלו רבים
בכך ובזה הלשון עצמו שאמר האיש הזה נראה שנדרו וחייב לקיים. הרי אם כן לפי דברינו דין האיש הזה כפי הנראה הוא לשום אותו כמה הוא שוה כאלו הוא נמכר בעבד וככה חייב לתת, וזה דווקא אם היה לו במה לפרוע, אבל כיון שהוא עני ואין לו...הרי הוא אנוס ורחמנא פטריה עד שיהיה לו". (אהרון, עמ' 220)
לפני רבה של אלג'יר, רבי שמעון דוראן, הובאה בר,צ (1530), שאלה:,בדבר יחידים שהתנדבו הקדש ולכבודו של שמואל ע"ה...ואח"כ נפלה ב"ה (בית הכנסת) וצריכה הוצאה מרובה והצבור דחוק מאוד ורצו לשנות הקדשו של שמואל הרמתי ע"ה לתקון ב"ה". ומשיב:"מעות אלו יכולין הם הצבור לשנותם ולעשות בהם מה שירצו".
לפני ר' דוד בן זמרא (רדב"ז), שהתישב בארץ בשנת שי"ג (1553), הובאה שאלה בדבר אדם "שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח (הקבר) בידי העכו"ם, בעונות, ואין ישראל יכול להכנס שם. ומה תקנה יש לו, וגם הקהל והחכמים החמירו של יעלה לשם שום יהודי". הרב משיב: "כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר
גמור והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער ולצורכי צבור ומכל זה העלו שהוא נדר גמור, אין מתירין לו...ואם נדר קודם שנלקח המקום אי הוה חשבינן ליה נדר גמור, אאין מתירין לו...ואם הנודר היה ע"ה (עם הארץ) פותחין לו פתח ומתירין לו...ואומרים אלו היית יודע שלקחו העכו"ם המקום היית נודר,
והוא אומר לא. ומתירין לו...ופטור מן הכל".
לקבר שמואל הנביא קרא ההמון היהודי המדבר ערבית בשם סידי שמואל. התואר סידי (בערבית:אדוני) או סדנא=(אדוננו) רגיל לקברים קדושים בקרב הערבים בארצנו ובארצות השכנות. לפי הרדב"ז הובאה שאלה "באשה שנדרה ם תעמוד בתי חוליה אתן מחצי דמיה לסידי שמואל, בפני בעלה. ואמר הבעל אתן כך וכך שהוא פחות הרבה מחצי דמי הבת,
אם חייבת ליתן כפי מה שאמרה היא או כפי מה שאמר הבעל". (שם, עמ' 234)
תייר פורטוגזי נוצרי ששהה בירושלים, בשנת 1506, מספר על ביקורו בבנין של שמואל הנביא: "המקום הזה מחזיקין היהודים היושבים בארץ הקדושה על חשבונם. פעם אחת לשמונה ימים הם הולכים אליו ומדליקים את הנרות. התוגר הגדול (הסולטן התורכי) נתן רשות לכל בן אדם שיגור שם וגם נתן להם (ליהודים) זכויות. אבל גם אחרי זה
אין ישוב גדול במקום. אף כי אדמתו פוריה מאד...בו בזמן שהלכנו למקומות ההם הגיעו יהודים רבים...שנשאו ונתנו ברוב שאון בדבר התישבותם שם ואיני יודע מה היה בסופה של החלטתם". גם תייר אנגלי, שביקר בירושלים בשנת שס"א (1601), מספר על חשיבות קבר שמואל בחיי היהודים. ועל מנהג גזיזת השערות (בערבית: חלאקה) שהיתה
נהוגה פה, כמו בקבר רבי שמעון במירון בימינו. והוא מספר: "הלכנו אל הרמה אל הנביא שמואל אל ביתו...מעל הבית הזה במקום שבו גוזזים היהודים את שערותיהם כשהם נודרים ונתונים סכומים גדולים (של כסף) למקום הקדוש. ביום הזה יש יהודים מהנודרים המביאים את ילדיהם לגזוז את שערותיהם מתוך דבקותם 0למקום הזה). מימין
נמצא בור הנקרא בור שמואל".
גם בדורות הבאים היה מפורסם קבר שמואל בחיי היהודים, בסוף המאה הרביעית לאלף השישי, באמצע המאה השבע עשרה, מסופר על "ציון קבורת אדוננו שמואל הרמתי כי נאמן שמואל לנביא. ואף כי אחרי מותו הלכו לאורו כל ישראל להשתטח על קברו מדי שנה בשנה בתפלות ותחנה ומשם היתה יוצאת תורה, כי מרוב הנדבות המתנדבות בעם היה די
והותר לתת לכל שואל די מחסורו גם משם הגויים הצוררים היו אוכלים חוקם. ויהיה בימים הרבים ההם זה כך וכך שנים הקים אלהים שטן לישראל, גוי עריץ פליל, בא עליל, העליל עלילות ברשע...עד אשר לקח מידם (מהיהודים) המקום הנורא מקדש מעט...ומאז חולל המקדש ובטל התמיד...בטלה העבודה ולמוד התורה יומם ולילה...ונתדלדלו
הישיבות ורבו כמו רבו עליהם הצרות...ויהיה היום לקול הקורא קמנו ונתעודד...להשמיע במרום צדקתכם לחזק את בדק המקום הנורא הזה אשר בצלו נחיה ותחזור עטרה ליושנה בעזרת השם". (שם , עמ' 245)
רבי גדליה מסמיאטיטש, מספר בשנת תס"ו (1706):"קבר של שמואל הנביא עם אביו אלקנה ואמו חנה נביאה הם במערה...בתוך הארף היפה מאוד, בנין של אבנים מסוייד בסיד, והיא גדולה מאוד. וגם הכיפה של אבנים עליה, ובכיפה יש חלון אחד פתוח למעלה כדי שיאיר הים למערה...וקבר של שמואל הנביא הוא בכותל דרומית...קבר של חנה
נביאה וקבר של אלקנה הם בחדר זה שיש בתוך המערה לפנים ממנו...בכל שנה בכל כ"ח יום בחודש אייר, הולך הנשיא של הספרדים...על קבר שמואל הרמתי, ולנין שם עם שאר ת"ח...כל הלילה. וגם אני באתי פעם אחת עם הנשיא...ואמר התפילה הנסדר לומר על קבר שמואל...בבכיה גדולה, עד שבכו כולם בבכיה גדולה, עד שבכו כולם בבכיה
גדולה, שאם היה לאדם לב אבן היה נמוח. ואח"כ התפללו מנחה ומעריב, וישבו כולם ללמוד ספר שמואל...ובחצי הלילה כבו כל הנרות שבמערה וישבו בחושך ועשו תיקון חצות לילה בקול בכי. ואחר שגמרו את התיקון חצות למדו זוהר מעט. ואח"כ הביאו את המשקה שקורין קאפי.
לצרכי העולים של שמואל הנביא הוציאו בספר קטן את פרקי האידראות מהזוהר ועל השער ההוצאה משנת התס"א (1701) כתוב:"וזאת האידרא רבא קדישא ותמימה שלומדים חכמי ורבני ירושלים, עדה הקדושה והשלמה, אחר התפלות והפסקוים שאומרים במערה על קבר אדוננו שמואל הנביא ברמה, מדי שנה בשנה מימים ימימה...ביראה ובאימה, זכותו
תגן בעדנו ובעד כל ישראל ויוצאנו מאפלה לאורה כאור החמה". ובהקדמה מסופר: בליל פטירתו שהיא בכ"ח באייר. ועומדים שם בהר כל אותו הלילה. ולומדים באידרא קדישא ובחצות הלילה בוכין וצועקים על גלותם של ישראל. לילה כיום יאיר להם. אשרי אנוש יעשה זאת. ובן אדם יחזיק ביד לומדי התורה שבעיר הקודש, תבנה ותכונן". כך
התקינו תפילות מיוחדות לאמרן על קברו של שמואל הנביא.
העברים שהתגוררו בקרבת קבר שמואל הנביא נהנו מעלית היהודים אליו. הם ספקו להם בהמות רכיבה, בעיקר חמורים. ביום החגיגה הביאו מתוצרת כפרם למכירה לבאים. הם גם השתתפו בחגיגת היהודים. כמו הערבים בימינו במירון. אולם היו ערבים שהציקו ליהודים וניסו לגזול את המקום מידיהם. מתוך קטעים בכתיב עולי הרגל נשמע הד
הסכסוכים שפרצו לפרקים: "פעם אחת החדילו הערבים...קם עליהם הצדיק...וחנק בגרונו".
הרדב"ז כותב על קבר שמואל "שכבר נלקח ביד הגוים, בעונות, ואין ישראל יכול להיכנס שם". מקור אחר מספר על גזילת המקום בידי "שטן לישראל גוי עריץ פליל".
התייר הערבי שייח' מוצטפה אסעד אלקימי, שעבר בארץ בשנת ת"צ (1730), מתאר את ביקורו על קברו של שמואל הנביא בכפר רמה, וכה דבריו: "והיה המקום הזה בידי היהודים, הם התפללו בו והביאו אליו נדרים: תכשיטים, בגדים ושטיחים. והיו שמים אותם במערה שבה קברו הנביא עליו השלום. אחרי כן היו שורפים את החפצים מתוך דבקותם
אל המקום הקדוש. עד אשר הופיע מורנו ואדוננו השייח' מוחמד אלח'ליל, בירושלים הנכבדה, והוציא לפועל את פקודתו בסביבה אשר בה יוצאו לו מוניטין. ההשראה האלוהית העליונה עזרה לו להוציא מידיהם (מידי היהודים) על ידי כתב קדוש מאת הסולטן (התורכי), וסתם את פתח המערה ובנה עליה מגדל וקבע סדרי תפילה במסגד. הוא מנע
את היהודים לחלוטין להכנס הנה, והם התחילו לבוא אליו מתוך פחד ונשארו עומדים מחוץ המסגד אבל לא יכלו להכנס לתוכו.
ביבליוגרפיה
1. איש שלום מיכאל, מקומות קדושים ומקומות היסטוריים בארץ ישראל. 1978.
2. וילנאי זאב, מצבות קודש בארץ ישראל, הוצ' אחיעבר, 1985.
3. י. אהרון, מצבות קודש בארץ ישראל, אחיספר, 1964.
4. רשף בינימין, מקומות בימי הביניים, אונ' ירושלים , קובץ מאמרים , תשל"ח.
5. שער שמעון והוא תקון הלולא רשב"י, תק"ע (1810): כתב יד בספריה הלאומית, ירושלים 67 8 עיין שלום - יואל, כתב יד בקבלה, תר"צ,
6. הלולא רבה - תקונים ל"ג בעומר (א) תקע"ט, וכו', יהודה ליביש, שו"ת מהרי"ל, תרל"ג, במבוא חיבור קטן "טל ירושלים" ובו תיאור מסע המחבר אל מירון בהילולא דרשב"י.
7. שמואל העליר, כבוד המלכים - והוא פס"ד (פסק דין) בענין ששורפים בגדים יקרים בהילולא דרשב,י, תרל"ד (1870): מהדורה שניה, תרע"ד (1914).
8. פיוט בר יוחאי, בשפת ערב, תרמ"ו (1886).

תגים:

קודש · יהודי · מיסטיקה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המקום הקדוש-דימוי ומציאות בימה"ב", סמינריון אודות "המקום הקדוש-דימוי ומציאות בימה"ב" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.