מרידות הבגודאי בגאליה ובספרד

תקציר העבודה:

מרידות הבגודאי בגליה ובספרד

תוכן עניינים hc1114
1. הקדמה
2. פרק 1: מבוא : ירידתה של הקיסרות הרומאית
3. פרק 2: הבגודאי בגליה
4. פרק 3: הבגודאי בספרד
סיכום
מראי מקומות
ביבליוגרפיה

הקדמה
בעבודה זאת אעסוק באחת התופעות המעניינות ביותר (גם אם הפחות ידועות) של
תקופת שקיעתה של האימפריה הרומאית, תופעת מרידות הבגודאי . הבגודאי היו
(לפחות לפי הגדרת ההיסטוריונים שתיארו אותם ) קבוצות של שודדים ומורדים
שהיו מורכבים בעיקר מאיכרים זעירים שנטשו את אדמותיהם , חיילים עריקים,
עבדים בורחים וכו'. קבוצות אלה הופיעו בעיקר במאה השלישית ועוד יותר במאה
החמישית לספירה בפרובינציות העשירות של גליה (משם שאובה רוב
האינפורמציה שלנו עליהם ) וספרד.
בשלב מסוים היה כוחם של הבגודאי כה גדול שפעולותיהם שוב לא נשאו את
הצורה של פשיטות שודדים רגילות והגיעו לדרגת מרד ממשי ומסוכן כנגד השלטון
המרכזי הרומאי ושכבות האצולה בפרובינציות אלה, והשלטון הרומאי נאלץ
להקדיש משאבים ומאמצים רבים לדיכוים של הבגודאי עד שבשלב מסוים אף
נאלץ לקרוא לעזרתם של שבטי ברברים שיעשו זאת בשבילו ( ובכך פתח בפניהם
את הדרך להשתלטות מוחלטת על הפרובינציה שאותה היו אמורים להשקיט).
נשאלת השאלה האם יש לראות בבגודאי רק כנופיות של שודדים שכל מטרתם
הייתה ביזה שניצלו וחיזקו את האנרכיה הכללית ששררה באימפריה ,או שמה
הייתה כאן דוגמה מובהקת של מלחמת מעמדות של העניים והמרוששים כנגד
מעמד העשירים והפקידים הגבוהים שניצלו אותם וסחטו אותם עד תום במיסוי
אכזרי' לא פחות ואולי אף יותר ממלחמה כנגד השילטון הרומאי המרכזי הרחוק ?
ואולי יש לראות במרידות אלה כמעין להבות ראשוניות של פטריוטיזם ולאומיות
גאלית שנדחקו במשך מאות בשנים ועתה עם היחלשותה הגוברת של הקיסרות
הרומאית והעובדה הברורה ששוב היא לא יכלה לתפקד ביעילות התפרצו מחדש?
או שמה היה כאן דווקא התפרצויות של אנשים שראו עצמם נאמנים לקיסרות אך
נאלצו לקחת נשק כדי להגן על עצמם כשהקיסרות שוב לא יכלה להגן עליהם?

בעבודה זאת אתן תחילה סקירה על הרקע ההיסטורי שבמסגרתו הופיעו הבגודאי,
היחלשותה ההולכת והגוברת של הקיסרות הרומאית במערב ושליטתה הנחלשת
גם בפרובינציות עשירות לשעבר כמו גליה וספרד. בפרק השני אדון בתופעת
הבגודאי בגליה ובהתפרצויותיהם שם לאורך השנים התפרצויות שנשאו פנים
שונות.
בפרק השלישי אדון בתופעה המקבילה של התפרצויות הבגודאי במאה החמישית
לספירה בספרד ואם היה דמיון בין אלה והבגודאי של גליה.

מקורות:

בעבודה זאת אעסוק באחת התופעות המעניינות ביותר (גם אם הפחות ידועות) של תקופת שקיעתה של האימפריה הרומאית, תופעת מרידות הבגודאי. הבגודאי היו (לפחות לפי הגדרת ההיסטוריונים שתיארו אותם) קבוצות של שודדים ומורדים שהיו מורכבים בעיקר מאיכרים זעירים שנטשו את אדמותיהם , חיילים עריקים, עבדים בורחים וכו'.
קבוצות אלה הופיעו בעיקר במאה השלישית ועוד יותר במאה החמישית לספירה בפרובינציות העשירות של גליה (משם שאובה רוב האינפורמציה שלנו עליהם ) וספרד.
בשלב מסוים היה כוחם של הבגודאי כה גדול שפעולותיהם שוב לא נשאו את הצורה של פשיטות שודדים רגילות והגיעו לדרגת מרד ממשי ומסוכן כנגד השלטון המרכזי הרומאי ושכבות האצולה בפרובינציות אלה, והשלטון הרומאי נאלץ להקדיש משאבים ומאמצים רבים לדיכוים של הבגודאי עד שבשלב מסוים אף נאלץ לקרוא לעזרתם של שבטי
ברברים שיעשו זאת בשבילו (ובכך פתח בפניהם את הדרך להשתלטות מוחלטת על הפרובינציה שאותה היו אמורים להשקיט).
נשאלת השאלה האם יש לראות בבגודאי רק כנופיות של שודדים שכל מטרתם היתה ביזה שניצלו וחיזקו את האנרכיה הכללית ששררה באימפריה ,או שמה היתה כאן דוגמה מובהקת של מלחמת מעמדות של העניים והמרוששים כנגד מעמד העשירים והפקידים הגבוהים שניצלו אותם וסחטו אותם עד תום במיסוי אכזרי' לא פחות ואולי אף יותר ממלחמה
כנגד השילטון הרומאי המרכזי הרחוק ? ואולי יש לראות במרידות אלה כמעין להבות ראשוניות של פטריוטיזם ולאומיות גאלית שנדחקו במשך מאות בשנים ועתה עם היחלשותה הגוברת של הקיסרות הרומאית והעובדה הברורה ששוב היא לא יכלה לתפקד ביעילות התפרצו מחדש? או שמה היה כאן דוקה התפרצויות של אנשים שראו עצמם נאמנים
לקיסרות אך נאלצו לקחת נשק כדי להגן על עצמם כשהקיסרות שוב לא יכלה להגן עליהם?.
בעבודה זאת אתן תחילה סקירה על הרקע ההיסטורי שבמסגרתו הופיעו הבגודאי, היחלשותה ההולכת והגוברת של הקיסרות הרומאית במערב ושליטתה הנחלשת גם בפרובינציות עשירות לשעבר כמו גליה וספרד. בפרק השני אדון בתופעת הבגודאי בגליה ובהתפרצויותיהם שם לאורך השנים התפרצויות שנשאו פנים שונות.
בפרק השלישי אדון בתופעה המקבילה של התפרצויות הבגודאי במאה החמישית לספירה בספרד ואם היה דמיון בין אלה והבגודאי של גליה.
פרק 1: מבוא -ירידתה של הקיסרות הרומאית
בפרק זה אתן סקירה כללית על התנונותה של הקיסרות הרומאית בין המאות השלישית והחמישית לספירה, המאות האחרונות לקיומה והסיבות והתוצאות של ירידה זאת.
הקיסרות הרומאית ששלטה בעולם הים התיכון ומערב אירופה במשך מאות בשנים, הוקמה ללא כל תכנון וכתוצאה של מלחמות בלתי פוסקות שהסתיימו תמיד בנצחון הרומאים, והביאו באופן מתמיד להרחבת תחום השפעתם. בשלב מסוים במאה הראשונה לפני הספירה שוב לא היו המוסדות הותיקים של הרפובליקה הרומאית מסוגלים להתמודד עם המצב החדש
שנוצר שבו רומה שלטה על שטחים עצומים וסיבה זאת ואחרות הביאו לנפילת הרפובליקה והחלפתה בקיסרות שנשלטה בידי אדם אחד.
החל מתקופתו של הקיסר הראשון אוגוסטוס היגיעה הקיסרות הרומאית לשיא התפשטותה (אם כי נכבשו עדיין שטחים נוספים כמו בריטניה ודקיה בידי קיסרים מאוחרים יותר) כל ארצות הים התיכון היו מאוחדות כעת תחת שלטון אחד שלרוב תרם רבות לשגשוגם כתוצאה מהשלום והשקט הפנימי שהביא.
בין הארצות שנהנו יותר מכל משגשוג זה היו הפרובינציות של גליה וספרד. ספרד היתה הפרובינציה הראשונה שנכבשה בידי הרומאים באירופה מחוץ לגבולותיה של איטליה בעת המלחמה הפונית השניה עם קרטגו. וגליה שחלקים משטחיה נכבשו גם הם בתקופה מוקדמת למדי וכיבושה הושלם בידי צבאותיו של יוליוס קיסר . היה זה בפרובינציות
אלה יותר אולי מכל מקום אחר מחוץ לגבולות איטליה שבהן היה תהליך הרומניזציה , השתלטותה של התרבות הרומית לטינית על התרבות המקומית היה העמוק ביותר (לפחות לגבי המעמדות הגבוהים שהפסיקו לדבר בלשונותיהם הקודמות והיו לרומאים לכל דבר לא פחות מהרומאים באיטליה) ובספרד דומה שהשיג הצלחה מוחלטת ואת השכחתה
והיעלמותה של התרבות הקודמת. (1) לא היה זה מקרה שאזרחי גליה בימי הקיסר קלאודיוס ולאחריהם תושבי ספרד קיבלו ראשונים את האזרחות הרומאית.
השלטון הרומאי הביא לפריחה ולשגשוג כלכלי בארצות אלה שבהם ידעו עד בואו רק מלחמות פנימיות בלתי פוסקות. במאה השניה לספירה היגיעה הקיסרות לשיא פריחתה ועוצמתה תחת שלטונם של הקיסרים ה"נאורים" אדרינוס, אנתונינוס פיוס ומרכוס אורליוס . אך כידוע לאחר כל שיא מתחילה השקיעה ובמאה השלישית לספירה החלה התנונותה של
הקיסרות לצבור תאוצה אם כי נפילתה ה" רשמית" התחוללה רק ב476 לספירה.
אם כי יש תאריך מדויק (אם גם שנוי במחלוקת) הסיבות לנפילת האימפריה הרומאית עדיין שנויות במחלוקת מאז זמנו של ההיסטוריון הבריטי גיבון שדן לראשונה בנושא. יש הטוענים שהשקיעה החלה בסוף ימיו של הקיסר הנאור האחרון מרכוס אורליוס שבימיו החלו שבטים ברבריים לתקוף שוב את הקיסרות והפעם שוב לא עזרה הקיסרות כח כדי
להביסם לחלוטין כפי שקרה באירועים דומים בתקופת הרפובליקה. מעתה ואילך חדירת הברברים לשטחי הקיסרות היתה כמעת בלתי פוסקת והקיסרות התקשתה יותר ויותר לעצרם, ולא זאת בלבד הם החלו ללהיות המרכיב העיקרי בצבאה ולבסוף כמעט היחיד. (2)
כיום מוסכם בין החוקרים על כך שלא היתה סיבה אחת לנפילת הקיסרות כמו פלישות הברברים, אלה מגוון של סיבות שכל אחת מהן תרמה את תרומתה להתנונות והיחלשות הקיסרות. בין סיבות אלה ניתן עם ההתקפות הבלתי פוסקות של העמים הגרמנים הברבריים שנאלצו לעזוב את ארצותיהם שלהם כתוצאה מהתקפות השבטים ההוניים שהגיעו מערבות
אסיה והתגלו כבלתי מנוצחים במאבקם עם השבטים הגרמניים (מעניין לציין ששבטים אלה יצאו למסעם באירופה כתוצאה מהתחזקות הקיסרות הסינית שבפני כוחה לא יכלו ההונים לעמוד, באופן לא ישיר זה התחזקות הקיסרות הסינית היה אחד הגורמים לחורבן הקיסרות הרומאית). בשטחים הרומאיים לשעבר הקימו הברברים ממלכות עצמאיות משלהם.
אך הסיבות שכתוצאה מהן לא יכלה הקיסרות הרומאית לעמוד בפני הברברים (ששיטות הלחימה שלהם אכן השתכללו והלכו ככול שבאו יותר במגע עם הרומאים) היו בעיקר פנימיות .
הצבא הרומאי נעשה פחות ופחות יעיל ומפקדיו חשבו יותר על השגת השלטון בכח מאשר על הגנת הגבולות . פחות ופחות אזרחים היו מוכנים לשרת בצבא וכתוצאה הקיסרות נאלצה להסתמך יותר ויותר על חיילים ממוצא ברברי שאיכותם כלוחמים היתה גבוהה בהרבה מזו של האזרח הרומאי הממוצע אך נאמנותם היתה בעיקר למפקדם הישיר ולא
לקיסרות ככלל.
חקלאות הקיסרות הלכה והתדרדרה ועימה הספקת המזון שנעשתה קשה יותר ויותר והמזון היגיע לפחות ופחות אנשים כתוצאה נוצרו מקרי רעב ומגיפות באיזורים רבים בקיסרות ויד השלטון המרכזי קצרה מלהושיע. הבירוקרטיה הקיסרית נעשתה מושחתת יותר ויותר ומעמד האצולה הורכב מאנשים שדאגו רק לאינטרסים האישיים והמעמדים הצרים
שלהם על חשבון האינטרס של הכלל התחמקו מתשלום מיסים, סירבו לעסוק בתפקידים ציבוריים שהנטל בהם היה גדול ובכך דרדרו את הקיסרות עוד יותר שכן לא נמצא להם תחליף.
סיבות אלה ואחרות גרמו לכך שהשלטון המרכזי היה מסוגל פחות ופחות להפעיל שליטה אפקטיבית באיזורי הפריפריה ולאחר מכן גם באיזורים שנחשבו מרכזיים כמו הפרובינציות של גליה וספרד. אחת הבעיות החמורות ביותר מהן סבלה הקיסרות היתה הבעית המיסוי הגבוה שהביא להתרוששות המעמדות הבינוני והנמוך (בזמן שאנשי המעמד הגבוה
הצליחו לרוב, כפי שצוין להתחמק ממיסוי זה). (3) מיסוי זה היה הכרחי כתוצאה מההוצאות הגדלות של הקיסרות על הגנתה הוצאות שנעשו גבוהות יותר ויותר בגלל הצורך לשלם לחיילים הברבריים השכירים הרבה ככל האפשר כדי לשמור על נאמנותם. אך מיסוי זה שלרוב בוצע בצורה אכזרית וברוטלית ביותר בידי גובי המיסים שמלאכתם היתה
בכך הביא להתרוששות מוחלטת של יותר ויותר בעלי אדמות זעירים, סוחרים קטנים וכו' שעיקר נטל המיסים היה על שכמם במיוחד מאחר שהמיסוי לא היה פרוגרסיבי והוטל באופן שווה על כל האנשים ללא קשר למצבם הכלכלי. כתוצאה רוב האיכרים הקטנים בפרובינציות כמו גליה (כפי שאירע קודם לכן באיטליה עצמה) איבדו את אדמותיהם
ולעיתים נאלצו לשלם את המס בסחורות ורכוש במקום בכסף עד שלא נשאר להם במה לשלם. כן היתה דרישה חסרת תקדים לשירותי האיכרים הקטנים לביצוע עבודות ציבוריות שונות עבורם לא קיבלו תשלום ובהם הועבדו כמעט כעבדים בכפיה (מספר העבדים בקיסרות הלך וירד כתוצאה מהפסקת הכיבושים החדשים שהיו עד כה מקור לא אכזב לעבדים
והעבדים כעת היו כולם אנשים חופשיים לשעבר מהמעמד הנמוך) .
הקיסרות מצאה עצמה בדילמה , מצד אחד היתה זקוקה למיסים הגבוהים מצד שני מיסים אלה רוששו את בני המעמדות הנמוכים וגרמו להשנאתה עליהם עד שבמקרים רבים העדיפו את שלטון הברברים החמסני פחות על פני השלטון האימפריאלי.
ממיסוי זה סבלו יותר מכל האיכרים הקטנים שאם כי מבחינת החוק מצבם היה מעט טוב יותר מזה של עבדים במציאות בשטח מצבם היה אף גרוע יותר שכן מצאו עצמם לעיתים נדחפים לקבצנות ( לעבד לפחות היה מי שיאכיל אותו ).
מערכת היחסים בין העניים והממשלה היתה של אויבים, הממשלה היתה המשעבד המדכא שהביא לכל צרותיהם והברברים נראו לעיתים כמשחררים. ומכיוון שמעמד בעלי האדמות הקטנים הלך והתחסל היו פחות ופחות אנשים שיעבדו את האדמות ופחות מזון הופק לקיסרות וכתוצאה הוטלו עוד יותר מיסים על בעלי האדמות הקטנים שנשארו (בבעלי האדמות
הגדולים העשירים שכוחם רק הלך וגדל איש לא העז לגעת) ואלה מצידם פשטו את הרגל במעגל קסמים אכזרי שהלך והחמיר את מצבה הקשה של הקיסרות . מערכת המיסים שהעיקה בצורה כה לא הוגנת על בעלי האדמות הקטנים לא נתנה להם שום תמריץ לעבד את האדמה והם העדיפו לנטוש אותה. (4) מצבם של האיכרים הקטנים רק החמיר עוד יותר
כשבניסיון להימלט ממצבם הקשה חיפשו את פטרונותם של אישים חזקים ועשירים שיגינו על זכויותיהם. בכך הם איבדו למעשה את מעמדם כאנשים חופשיים והפכו למעשה לעבדי העשירים שאת אדמותיהם נאלצו לעבד ללא תמורה בכסף אלא עבור תמורה בביטחון ויציבות שמהם קיבלו רק את המינימום האפשרי. אך לעיתים קרובות אנשים אלה מצאו
שאדוניהם החדשים שיעבדו אותם שיעבוד חדש וגרוע יותר מקודמו .
קיסרי האימפריה החל מדיוקטליאנוס החלו להוציא חוקים חדשים שאסרו על תושבי הכפרים לעזוב את אדמות הולדתם וכפו עליהם להישאר בהם כל חייהם ללא הסכמת אדוניהם שכעת הפכו למשעבדיהם. השיעבוד עבר כעת בירושה. נחמתם היחידה של העניים היתה שחוקי השעבוד לא יושמו ביעילות כתוצאה ממצבה המתדרדר של הקיסרות ורבים נמלטו
ממידי אדוניהם לשטחים שבשליטת הברברים שם יכלו להיות (פחות או יותר) חופשיים. אמנם מידי פעם היו ניסיונות כנים של הקיסרות להקל על לחצם של בני שכבות אלה (גם מתוך הבנה לנזק שדבר זה גורם לקיסרות כולה). קיסרים כמו ולנטינוס הראשון יצרו תפקיד של מגיני העם שמתפקידם היה למנוע מעשי רשע כנגד העניים שבוצעו לעיתים
קרובות בידי העשירים . אך לאחר שקיסר זה מת יורשיו לא היו מסוגלים להמשיך בדרכו. המצב עוד הוחמר בימי אחד מיורשיו של ולנטינוס, הונוריוס שהפך מגינים אלה לחלק מועדה שבה היו חברים בעלי האדמות העשירים , האנשים שמפניהם היה עליהם להגן על העניים , אך כעת הם היו קשורים איתם בברית.
מאמצים אלה התקבלו תמיד בהתנגדות חזקה של בעלי האדמות הגדולים להם היה הרבה מה להפסיד וטובתם שלהם היתה תמיד בעינהם מעל טובת הקיסרות.
התוצאה של כל זה היתה שאנשים רבים שהתייאשו מיכולתם להרוויח את לחמם בצורה הוגנת במסגרת הקיסרות , ברחו מאיזורי שליטתה והצתרפו לכנופיות פורעי חוק הבגודאי שיצאו כנגד הקיסרות ואנשי המעמד העליון שאימללו את חייהם. ועל אנשים אלה ועל פעילותם בגליה נדון בפרק הבא.
פרק 2: הבגודאי בגליה
בפרק זה אעסוק בתופעת מרידות קבוצות הבגודאי בגליה ואדון בשאלה האם היו כאן רק מרידות של איכרים מדוכאים או חלק מתופעה נרחבת יותר של התפרצויות של בני מעמדות שונים כולל בני המעמד הגבוה שלא היו מכוונים בהכרך כנגד השלטון הרומאי אלה יותר אחזו בנשק כדי להגן על עצמם בזמן שהשלטון הרומאי ההולך ונחלש לא היה
מסוגל לעשות זאת .
גליה כמו ספרד היתה במשך מאות שנים מאז כיבושה בידי יוליוס קיסר (ובחלקים מימנה זמן רב לפני כן) אחת הפרובינציות העשירות ,השקטות וניתן לומר הנאמנות ביותר לשלטון הרומאי האימפריאלי. אמנם ידוע לנו על מספר מרידות שהתפרצו בגליה כמו למשל מרידה שפרצה שם במאה הראשונה לספירה בשנת 68 ( באותו זמן שבו התרחשו
מרידות גדולות בבריטניה בפיקוד בודיקיאה וביהודה) אך מרידות אלה מעולם לא היוו סיכון רציני לשלטון הרומאי והם דוכאו בקלות יחסית (בהשוואה לקושי בדיכוי המרידות המקבילות בבריטניה וביהודה). גם כאשר ארעו התפרצויות אלימות מסוג זה בגליה במאות הראשונות לספירה הם היו באופים מקומיות שבטיות ובודאי לא בעלות אופי
כלל גאלי לאומי. הגאלים היו מטבעם ( וזה היה אחד הדברים שהקלו על הרומאים לשלוט בהם) מפורדים מדי בינם ובין עצמם, ועצם הרעיון של לאום כלל גאלי הקיים בנפרד מהשלטון הרומאי היה זר להם לחלוטין .(1)
גם כאשר הופיעו הבגודאי במאות האחרונות לשלטון הרומאים בגליה , ספק רב אם היו להם ולמנהיגיהם מטרות פטריוטיות כלל גאליות של שחרור הארץ משלטון הרומאים, וסביר להניח שבמקרים רבים ( יש לזכור שמה שאנו קוראים לו הבגודאי מעולם לא היו תנועה אחידה אלה מגוון של תנועות קטנות או גדולות יותר במקומות שונים)
מטרותיהם היו של שחרור סוציאלי וצמצום או ביטול המיסים האכזריים שהוטלו על האנשים שהרכיבו את רוב שורותיהם, האיכרים הקטנים לשעבר, אך כפי שנראה לא בהיתה זאת המטרה היחידה, שכן מה שנראה בעיני השלטון הרומאי כתנועה אחידה של מורדים בני הארץ היה למעשה שם כיסוי לכמה תנועות שונות זו מזו באופיין.
תנועות אלה לא נוצרו מתוך תחושה של התנגדות בסיסית לשלטון הרומאי המרכזי כשלעצמו אלא כתגובה לתנאי החיים שנעשו קשים יותר ויותר ככל ששלטון זה נחלש (כפי שהראינו בפרק הקודם).
יש לציין שעצם קיום תנועות אלה של "בנדיטים" שלעיתים קרובות צברו את היכולת להקים צבא של ממש שהיוה איום אמיתי על השלטון הרומאי המרכזי, ולא פחות ממנו על בני המעמד העליון בגליה האחראים כפי שראינו במקרים רבים להיווצרות המצב הקשה שדחף אנשים לההפך לבגודאי, גרם מבוכה רבה להיסטוריונים של התקופה. רובם היו בני
המעמד העליון הרומאי לחלוטין בתרבותו ובהליכותיו ולא היה להם נעים להודות בקיום התנאים האכזריים שרוששו אנשים כה רבים תחת השלטון הרומאי וגרמו להם לההפך לבגודאי. כאשר היסטוריונים אלה נאלצו להתייחס לנושא הבגודאי בתיאור מרידה גדולה במיוחד שלהם, הם עשו זאת לרוב כלאחר יד וכבדרך אגב והעדיפו ולהתעלם מקיומם ככל
האפשר (ובמקום זה להתרכז בתיאור המלחמות בברברים החיצוניים) שכן לתאר אותם יותר מידי בפירוט היה כמו להודות שיש משהו רקוב בשיטה הרומאית ובמעמדות הגליים העליונים . (2)
לראשונה אנו שומעים על הבגודאי (מילה שמשמעותה "הלוחמים") בסוף המאה השלישית כאוסף של שודדים כפריים חמושים צמיתים, רועים, ועריקים מהצבא שביצעו פשיטות רבות באיזורי הכפר בגליה והצלחותיהם היו כה גדולות עד שלעיתים תקפו גם ערים.
בתקופה זאת שבה החלו להופיע סימני השבר הראשונים בשריון המוצק של הקיסרות היה רק טבעי שמספר גודל והולך של אנשים מאיזורי הכפר שכפי שראינו היו אלה שסבלו יותר מכל את עולה של הקיסרות המתנוונת, יתאגדו ביחד כדי לתקוף את בעלי האחוזות הגדולים ואת נציגי השלטון שהיו אחראים לצרותיהם. אם זאת בגלל מיעוט המקורות
ההיסטוריים שדנים בהם בפירוט ידוע לנו רק מעט על מאפייניהם ואף על מקומות פעילותם. נראה שהם התמקמו בעיקר באיזורים של מערב גליה עד לארמוריקה (בריטני של היום) שם כפי שנראה היו התפרצויות גדולות מצידם.
לא ידוע לנו הרבה על האידיאולוגיה שהנחתה אותם אם כי אחד המקורות הבודדים שמתאר אותם מחזה מהמאה החמישית מתאר אותם כמי שחיו לפי חוק הטבע ללא דרגות ומעמדות למעשה במצב של אנרכיה מוחלטת. (3)
בפעם הראשונה שאנו שומעים על התפרצות גדולה שלהם בשנת 286 לספירה הם היוו איום כה חמור על השלטון בגליה שהקיסר של התקופה דיוקטליאנוס (האיש שכזכור החל בחקיקת החוקים שכפו על כפריים וצאצאיהם לעולם לא לעזוב את אדמותיהם ועבודתם לההפך למעשה לצמיתים) נאלץ לשלוח את אחד משותפיו בשלטון את מקסימיאנוס כדי לדכא את
מרידתם. (4) מקסימיאנוס אכן הצליח לחסל את המרידה , אם כי יש גם מסורת ידועה שהוא נאלץ להוציא להורג חלק מחייליו שסירבו להילחם בבגודאי.
הבגודאי שבהם נאבק היו מאורגנים היטב. בראשם עמדו 2 מפקדים בשם אליאנוס ואמנדוס שאפילו טבעו מטבעות שבהם הכריזו על רצונם להיות קיסרים או מנהיגים בגליה, אך ספק אם כל לוחמיהם החזיקו בשאיפותיהם כל מה שהם רצו היה לשפר את תנאי חייהם. נראה גם שאליאנוס ואמנדוס לא היו סתם מנהיגי שודדים אלא מנהיגים מכובדים
באיזוריהם שאנשים רבים פנו אליהם לקבל עזרה כנגד השלטון המדכא.
העובדה היא שאם כי מקסימיאנוס ניצח את הבגודאי בשדה הקרב הוא היה רחוק מלהשמידם כפי שהבין בעצמו, שכן התנאים שיצרו אותם המשיכו להתקיים. אם זאת מקסימיאנוס הבין את המצב ופעל לשיפור התנאים בפרובינציה, ונראה שפעילות הבגודאי אם כי המשיכה להתקיים נחלשה במשך המאה הבאה ,לפחות אין אנו שומעים עליהם דבר במשך המאה
הרביעית. (5)
אין זה אומר שהבגודאי לא התקיימו בתקופה זאת, הם בודאי פעלו במהלכה , אך לא בעוצמה כה גדולה שלהיסטוריונים של התקופה לא תהיה ברירה אלה להזכירם. מצד שני ידוע לנו שבתקופה זאת השלטון המרכזי בגליה היה יעיל וחזק למדי וזאת מכיוון שכעת במשך תקופה ארוכה למדי גליה נחשבה למקום כה מרכזי להגנת הקיסרות עד שקיסרים
שותפים של הקיסרות (בתקופה זאת היה נהוג שיהיו כמה קיסרי משנה לקיסר העל) שהו בה במשך תקופה ארוכה. קיסרים כמו יוליאנוס וקונסטנטיאנוס פעלו מגליה ובמהלך שהותם יכלו לנהל בצורה טובה למדי את ענייני הפרובינציה ולדאוג לשמירת הסדר והביטחון שבה. גליה חזרה בתקופתם להיות, אם לא פרובינציה פורחת ומשגשגת כפי שהיתה
במאות הראשונות לספירה , כי אז לפחות במצב סביר מבחינה ניהולית וביטחונית . בתנאים אלה לא יכלו הבגודאי וגם לא היה להם צורך להוות איום של ממש. ( 5)
מצב זה השתנה בצורה דרסטית לרעה במחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה. לא במקרה תקופה זאת היתה תקופת שיא מבחינת פעילותם הידועה לנו של הבגודאי האימפריה נשלטה כעת בידי שורה של קיסרים חלשים ובעיקר בידי הגנרלים שלהם שברובם היו ממוצא ברברי. ואם כי היו בין גנרלים אלה אנשים מוכשרים ביותר כמו אאטיוס, אדם
שהקדיש תשומת לב רבה ביותר לגליה ובעיותיה, בשלב זה כבר היה מעט מאוד שאנשים אלה יכלו לעשות כדי לפתור את בעיות הקיסרות .
האנרכיה בשטחי הקיסרות ובפרובינציות כמו גליה הלכה וגדלה ללא שליטה. מספרם של האיכרים שנושלו מאדמותיהם הלך וגדל ותנאי החיים של הנשארים החמירו ללא הכר והם הפכו למעשה לעבדי בעלי האחוזות הגדולות (בכך היתה למעשה ראשית המשטר הפאודלי באירופה שהיה המשך ישיר של מצב זה). התוצאה היתה שאיכרים וכפריים אחרים רבים
מאי פעם הצטרפו לכנופיות הבגודאי שרק במסגרותיהן יכלו למצוא חופש וביטחון מסויים.
כוחם של הבגודאי הלך וגדל היו כנופיות שלהם שאף שלטו במעברים חשובים שונים בהרי האלפים והיו בעמדה שממנה יכלו לסחוט דמי מעבר מצבאות שעברו שם , מה שמראה על עוצמתם המספרית והצבאית.
ב407- פרץ מרד גדול של כוחות הבגודאי אותו הצליחו הרומאים שהלכו ונחלשו רק ב417- . אירועים נוספים שהוגדרו בידי ההיסטוריונים של התקופה ובידי השלטון המרכזי ברונה כהתפרצויות של בגודאי אירעו בארמוריקה ב409 כאשר מחוז זה השיג לעצמו עצמאות מידי השלטון המרכזי. לכאורה יש לראות בכך מרד איכרים (שכפי שאנו ראינו
הרכיבו עד אז את רוב כנופיות הבגודאי) כנגד בעלי האדמות העשירים ,אך למעשה יש מקום להניח שהמורדים היו מורכבים משכבות אוכלוסיה מגוונות ביותר כך שהכינוי בגודאי קיבל משמעות רחבה יותר אותו לא היתה לו בעבר.
אנו שומעים על אירועים נוספים הקשורים בבגודאי בגליה ושוב באזור ארמוריקה שחזר לידיים רומאיות הפעם תחת מנהיגותו של אדם בשם טיבטו. לבסוף טיבטו נהרג והפרובינציה נכבשה שוב בידי המנהיג הרומאי המוכשר אאטיוס. אך ב440 שוב היתה שם מרידה של בגודאי הפעם תחת מנהיג בשם אקוסיוס שלאחר כישלון המרידה ברח אל ההונים
הברברים.
רוב האירועים הספציפיים עליהם אנו שומעים בקשר לבגודאי קשורים אם כך למחוז של ארמוריקה (אם כי ודאי היו גם אירועים רבים נוספים באותם זמנים אנרכיים שלא הגיעו לידיעתינו). אך נראה שלפחות במקרה של ארמוריקה אין המדובר בבגודאי מהסוג ה"רגיל" דהיינו איכרים וכפריים מורדים. אלא בסוג אחר של אנשים, אנשים בני מה
ששרד מהמעמד הבינוני ולא פחות מהמעמד הגבוה של המחוז שנטלו נשק כדי להגן על עצמם מפני הברברים וזאת מכיוון שהשלטון המרכזי הרומאי שוב לא היה מסוגל ולמעשה גם לא רצה להגן עליהם מפני הברברים .
בתקופה זאת המדיניות של שליטי רומא היתה של נתינת הרשאה לשבטים ברבריים להתיישב באיזורים חשובים כמו ארמוריקה גם מפני שהשלטונות העריכו שבמילא לטווח הארוך אינם יכולים להגן על שטחים אלה וגם כדי לזכות ברצון הטוב של הברברים שסיפקו כעת את רוב מינינו ובינינו של מה שנשאר מהצבא הרומאי. שיטה זאת היתה חלק מרכזי
במדיניותו של המצביא הרומאי אאטיוס - האיש החזק של הקיסרות הרומאית, שחלק גדול מכוחו בא מתמיכת הברברים, תמיכה שהיתה חיונית שכן ללא עזרתם של שבטים ברבריים והוניים לא יכול היה לנצח במאבקים כנגד שבטים ברבריים אחרים.
הוא יישב בארמוריקה את השבטים האלניים ואלה הסתכסכו מהר מאוד עם בעלי האדמות המקומיים. הגליים המקומיים לא יכלו להבין את השיקולים הקרים (ויש לומר ההגיוניים מאוד מבחינתו) שהנחו את אאטיוס, הם יכלו לראות את המצב רק מנקודת מבטם הצרה, מבחינתם הקיסרות בגדה בהם והפקירה אותם לברברים. במצב כזה הם לא ראו כל
מניעה במרידה כדי להלחם הן נגד הברברים והן כנגד הרומאים שהפקירו אותם (כשם שהפקירו כמה שנים קודם לכן את הפרובינציה של בריטניה ששוב לא יכלו להגן עליה ,ואאטיוס סירב להיענות לקריאות העזרה שהגיעו משם). אך מלחמתם לא היתה מלחמת שחרור מרומא אלא מלחמה כדי שיוכלו להישאר רומאיים. (8)
מבחינת הרומאים אנשים אלה שנלחמו כעת כנגדם כמו נגד הברברים היו כעת לא טובים יותר מהבגודאי ולכן כינו אותם בגודאי כאילו היו איכרים מורדים אם כי היה הבדל בין הקבוצות .
בתקופה זאת אם כך השם בגודאי היה כינוי לא רק לאיכרים מורדים אלא לקבוצה רחבה של תנועות מורדים שאת כולם אפיין המאבק במה שנראה כאינטרסים של רומא (או יותר נכון רוונה, הבירה הרומאית העכשווית). אך מבחינת חלק ממורדים אלה כמו אנשי ארמוריקה הם נאבקו למען התרבות הרומית וכנגד ההתפשטות הברברית ועשו מה שהצבא
הרומאי שוב לא יכול היה לעשות. ומכיוון שכך שוב לא נשארה להם ברירה אלא לקחת נשק ולהגן על עצמם אך כתוצאה הם נחשבו כגרועים מברברים בידי השלטון הרומאי אם זאת נראה שהיתה הבנה כלשהי בשלטון הרומאי לשיקולי המורדים בארמוריקה, העובדה היא שב451 לאחר מרידות מרובות בשלטון הרומאי ,יחידות ארמוריקניות הצטרפו לצבאו
של אאטיוס שנלחם בהוני אטילה (הקרב שהיה הנצחון הגדול האחרון של הרומאים) והם הוגדרו כ"רומאים". דבר זה היה בלתי אפשרי אם המרידות של ארמוריקה היו כולם מרידות איכרים. במקרה זה השלטון הכיר בכך שארמוריקה מרדה כדי להישאר רומאית !.(8)
אירועים דומים התחוללו בספרד ועל כך נדון בפרק הבא.
פרק3 : הבגודאי בספרד
בפרק זה אדון בתופעה המקבילה לבגודאי בגליה , זו של התפרצויות בגודאי בספרד, התפרצויות שעליהן יש לנו אף פחות מידע מאשר אלה שבגליה. וכמו בגליה גם כאן לא תמיד ברור אם המדובר בהתפרצויות של איכרים וכפריים מורדים כנגד השלטון, או של אצילים מקומיים המגינים על עצמם מפני שלטון מושחת שהסגיר אותם לברברים.
ספרד היתה הפרובינציה הרומאית הותיקה ביותר במערב אירופה לאחר איטליה עצמה. ויותר מכל פרובינציה אחרת בה התחוללה ההתמזגות העמוקה ביותר עם התרבות הרומית הלטינית , עד שלא נשאר כמעט כל סימן וזכר לתרבות האיברית -פיניקית ששלטה שם לפני הכיבוש הרומאי. עד כדי כך היתה ספרד מעורה עמוקות בקיסרות שכמה שמהקיסרים
הרומאים המוכשרים ביותר היו ממוצא ספרדי, אנשים כמו טרינוס ואדריאנוס, ובאותה מידה היו אנשי רוח רומאיים חשובים ממוצא ספרדי אנשים כמו הסופר סנקה.
אך במאה החמישית לספירה המאה של התפוררותה הסופית של הקיסרות הרומאית, מצאה עצמה גם הפרובינציה הספרדית החזקה והעשירה לשעבר באותו מצב בו מצאו עצמן פרובינציות מרכזיות לשעבר כמו גליה במצב שבו היא הפכה ממרכז לשוליים שקיבלו פחות ופחות תשומת לב מהמרכז ברוונה , ומצב של אנרכיה כלכלית וביטחונית עם איום גובר
והולך מצד השבטים הברבריים.
התוצאה היתה שכמו בגליה הופיעו גם בספרד כנופיות של בגודאי שהסבו טרדה רבה למה שנשאר מהשלטון המרכזי.
כפי שקרה בגליה גם בספרד לא תמיד הבדיל השלטון בין כנופיות של איכרים לשעבר חמושים ובין אנשים שרצו להגן על איזורם בעצמם מפני פלישות הברברים וכתוצאה מחולשת השלטון יצרו להם למעשה אוטונומיה .( כפי שקרה בארמוריקה בגליה ).
יש בידינו רק כרוניקות מעטות על המצב בספרד בתקופה זאת , אך כולן מקדישות מקום מסוים לבגודאי מה שמראה שהם היוו איום רציני ביותר על סמכותו של השלטון המרכזי אחרת היו מתעלמים מהם .
אם זאת הרושם הוא שלפחות במקרים הידועים לנו הבגודאי בהם מדובר היו יותר אנשים שלחמו בנשק למען ביטחון איזורם מכיון שהשלטון שוב לא יכול הגן עליו ופחות איכרים מורדים.( 1)
דוגמה לכך הם הבגודאי של איזור טרקונסיס בצפון ספרד, אזור קל להגנה ליד נהר האברו. איזור זה נשלט בידי משפחות אריסטוקרטיות ותיקות שחיו שם בצורה דומה לאריסטוקרטיה של גליה. במחצית הראשונה של המאה החמישית הם נשארו באופן יוצא דופן חסינות מהפלישות הברבריות. נראה שהאיזור השיג לעצמו אוטונומיה ושמר עליה בכוח
הנשק. גם כשהברברים התיישבו לבסוף בספרד וחילקו את איזוריה הם לא נגעו באיזור זה שהיה כנראה חזק מידי בשבילם. עם זאת ניראה שבעיני השלטון הרומאי הם נחשבו לבגודאי מאחר ששמרו על עצמאותם בכח הנשק וזאת למרות שמנהיגי האיזור היו אנשי המעמד העליון ומידי פעם נעזרו בחיילים רומאיים, ולמעשה לחמו לשמירת אורח החיים
הרומאי.
נראה שהיה קשר כלשהו בינהם ובין שבט ההסואבים אם כי אין זה ברור אם הם לחמו בהם או שיתפו עימם פעולה כנגד שבטים אחרים (יתכן מאוד ששתי האפשרויות היו נכונות בזמנים כאוטיים אלה).
יהיה המצב אשר יהיה בשלב מסוים בגודאי אלה נעשו כה חזקים שרוונה ראתה הכרח לשלוח כנגדם את המצביא החשוב ליויוס אסטריוס ב441. הוא הצליח להביסם ולפי המקורות הרג אלפים מהם ( מה שמראה על גודל מספרם). אך נצחונו לא הספיק כדי להשמידם שכן מיד לאחר עזיבתו את ספרד התפרצו הבגודאי שוב ושוב היה צורך לשלוח כנגדם
מצביא רומאי הפעם את את המשורר מארובאדאס ששוב הביסם ב443 . אך גם כאן הניצחון היה קצר ימים . (2) הבגודאים התארגנו מחדש מיד תחת הנהגתו של אדם בשם בסיליוס. והפעם האיום שהציגו לשלטון המרכזי ברוונה היה כה גדול שהרומאים שהיו בשלב זה כה חלושים לא ראו כל אלטרנטיבה לעצמם אלא לקרוא לעזרת הברברים הויזיגוטים
כנגד הבגודאי. מדיניות זאת שהיתה מקובלת מאוד על הרומאים בכלל ועל אאטיוס השליט האמיתי של הקיסרות בפרט היתה של הפרד ומשול של הטלת שני אויבים זה בזה. לשיטתו של אאטיוס לא היה כל הבדל בין הברברים מבחוץ ובין אנשים הלוחמים למען עצמאותם מבפנים ולכן עדיף לתת להם להילחם זה נגד זה כך שיחלשו שניהם ורוונה כבר
תאסוף את השברים.
הויזיגוטים אכן הביסו סופית הן את הבגודאי והן את בעלי בריתם הסואבים. אך כתוצאה ספרד הפכה ונשארה לממלכה ויזיגוטית ואבדה לרוונה לתמיד.
וכך, בגלל עוינותה לבגודאי אנשים שבחלקם רק רצו בשקט ובסדר והיו מוכנים להילחם בעבור זה רוונה איבדה לחלוטין את שליטתה בספרד כשם שאיבדה לברברים מספר שנים מאוחר יותר את שליטתה בגליה.
סיכום
בעבודה זו עסקתי בתיאור תופעת הבגודאי כנופיות הלוחמים והשודדים שנאבקו בשלטון ההרומאי המרכזי בגליה ובספרד במאות השלישית והחמישית לספירה.
בעבודה הראיתי שהמילה "בגודאי" כיסתה למעשה שתי תופעות שונות מאוד זו מזו.
בהתייחסותה המקורית המילה כיוונה לכנופיות שודדים שברובם המכריע היו מורכבים מאיכרים וכפריים שונים שעול המיסים הכבד שהוטל עליהם בידי הקיסרות גרם להם לפשיטת רגל ולעוני מנוול. כתוצאה נשארו להם רק שתי ברירות לההפך לצמיתיהם של בעלי האחוזות הגדולים חסרי כל זכויות ולמעשה עבדים. או לברוח אל השטחים שמחוץ
לשליטת השלטון המרכזי ולהצטרף שם לכנופיות השודדים השונות שמצב מעין זה מביא תמיד לפריחתם. כנופיות אלה שגדלו מאוד הודות למספר המצטרפים הרב (המצב הכלכלי הפוליטי והביטחוני המחמיר בקיסרות הביא למעשה לחורבנם של מעמד בעלי האדמות הקטנים והמעמד הבינוני) וככל שהקיסרות נחלשה יותר בעיקר במחצית הראשונה של המאה
החמישית כן היוו כנופיות אלה איום גובר והולך על הסדר והיציבות, איום שחוסל לבסוף סופית לא בידי הקיסרות עצמה אלא בידי ממלכות הברברים בגליה ובספרד שירשו אותה.
התופעה השניה שקיבלה את הכינוי " בגודאי " הן בגליה והן בספרד , היתה של בני מחוז מסוים שהחליטו לא לסמוך על עזרתו המפוקפקת של הצבא הרומאי ולטפל בבעיות הביטחון שלהם בכוחות עצמם. מלכתחילה פעולות אלה לא כוונו כנגד הקיסרות כשלעצמה שלתושבי מחוזות אלה לא היה כל רצון להינתק מימנה אלא רק כנגד נציגים מושחתים
שלה בשטח וכנגד הברברים שמנהיגי הקיסרות כמו אאטיוס לא ראו כל ברירה אלא לתת להם להתיישב בשטחים שהיו בעבר בלב הקיסרות כמו מחוז ארמוריקה בגליה.
אנשי מחוז זה (ובדומה לו מחוזות אחרים כמו מחוז טרקונסיס בספרד) לא ראו ברירה לעצמם אלא להתמרד בשלטון המרכזי שבעיניהם בגד בהם. בגלל מרידתם זאת שלא כוונה דווקא כנגד המעמד העליון בגליה כפי שהיו מרידות הבגודאי מהסוג הקודם, ראו בהם הרומאים בגודאי לכל דבר ולחמו בהם בהתאם ,אם כי מדי פעם היו מנהיגים כמו
אאטיוס שהראו הבנה לשיקוליהם (מה שלא מנע ממנו להילחם בהם באכזריות). אנשי מחוזות אלה לחמו בעקשנות על האוטונומיה שלהם נכבשו כמה פעמים בידי רוונה ומרדו שוב (או במקרה של טרקונסיס הצליחו לשמור על עצמאותם) ורק השתלטותם המוחלטת של הברברים הביאה לבסוף לתבוסתם המוחלטת ולהעלמות תופעת הבגודאי שגרמה טירדה כה
רבה לשלטון הרומאי בגליה ובספרד בשנותיו האחרונות.
מראי מקומות לפרק 1
1. תאודור מומזן דברי ימי רומא : תקופת הקיסרים-כרך ג ע' 79
2. MICHAEL GRANT THE FALL OF THE ROMAN EMPIRE : A REAPPRISAL P. 28
3. IBID P. 92.
4. IBID P. 101.
מראי מקומות לפרק 2
1. RAMSAY MACMULLEN ENEMIES OF THE ROMAN ORDER P. 213.
2. E.A. THOMPSON " PEASANT REVOLTS IN LATE ROMAN GAUL AND SPAIN AND PRESENT NO 2 P. 12 PAST
3. MACMULLEN P. 211.
4. RAYMOND VAN DAM LEADERSHIP AND COMMUNITY IN LATE ANTIQUE GAUL P. 36.
5. IBID P.33.
6. GRANT P. 111.
7. JOHN MICHAEL OFLYNN GENERALISMOS OF THE WESTERN ROMAN EMPIRE P. 89.
8. VAN DAM P. 48.
מראי מקומות לפרק 3
1. VAN DAM P. 50.
2. THOMPSON P. 16-17.
3. S.J. KEARY ROMAN SPAIN P. 206.
ביבליוגרפיה
1. מומזן, תיאודור, דברי ימי רומא : תקופת הקיסרים -כרך ג, ת"א ,תשכ"ב.
2. ANDERSON,POUL AND KAREN THE KING OF YS: THE DOG AND THE WOLF NEW- ORK, 1988.
רומן היסטורי שבהתבסס על מיטב המקורות ההיסטוריים הקיימים מתאר בצורה ספורית את מרידות הבגודאי במחוז ארמוריקה כנגד השלטון המרכזי (חלק מסדרה המתארת את תולדות מחוז ארמוריקה בסוף המאה הרביעית ובמחצית הראשונה של המאה החמישית).
3. GRANT,MICHAEL THE FALL OF THE ROMAN EMPIRE: A REAPPRAISAL LONDON, 1976.
4. KEARY ,S.J. ROMAN SPAIN LONDON, 1988.
5. MACMULLEN ,RAMSAY ENEMIES OF THE ROMAN ORDER: TREASON,UNREST AND ALIENATION IN THE EMPIRE CAMBRIDGE, 1966.
6. OFLYNN,JOHN MICHAEL GENERALISSMOS OF THE WESTERN ROMAN EMPIRE EDMONTON, 1983.
7. THOMPSON ,E.A. "PEASANTS REVOLTS IN LATE ROMAN GAUL AND SPAIN " PAST AND PRESENT NO 2, NOV, 1952.
8. VAN-DAM,RAYMOND LEADERSHIP AND COMMUNITY IN LATE ANTIQUE GAUL
OXFORD, 1992.

תגים:

אימפריה · גליה · מרד · רומא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "מרידות הבגודאי בגאליה ובספרד", סמינריון אודות "מרידות הבגודאי בגאליה ובספרד" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.