רעיונותיו המאגיים והמדעיים של פרצלוס

תקציר העבודה:

רעיונותיו המאגיים והמדעיים של פרצלסוס

תוכן עניינים HC1098

1. מבוא
2. הפילוסופיה של פרצלסוס
3. האל והטבע
4. תפיסת הזמן של פרצלסוס
5. האלמנטים ושלושת היסודות - גופרית, מלח וכספית
6. רעיונותיו הרפואיים של פרצלסוס
7. החיים, הנשמה, הרוח, הגוף הכוכבים והאוויר
8. כוחו של הדמיון
9. סיכום
10. ביבליוגרפיה

מבוא

לפרצלסוסיאניזם מקום נכבד בהיסטוריה של המדע ושל הרפואה. היא מוצגת
כמעריכת רעיונות חדשניים, ותרמה לבסיס הנטוראליזם המתבונן והפראקטיקה
הרפואית. אולם, הפרצלסוסיאניזם היה יותר מאשר אידיאולוגיה חדישה בעלת
השלכות פרקטיות, הייתה זו תנועה בעלת השפעה נרחבת על תחומים רבים - היא
פוררה ושינתה את תפיסת העולם ותפיסת האדם. היא נכנסה לזירה עם להט דתי
שנשמר במשך שתי מאות, ואף כיום מוצא את מאמינו הנאמנים.
שמעו של דוקטור פרצלסוס יצא למרחוק כמחדש ומשנה הרפואה, הכימיה
והנטורליזם, הפילוסוף והתיאולוג, המטיף החילוני ורודף הצדק החברתי, המאמין
בקסם הטבעי ובמעיין המתגבר.
פרצלסוס נולד בשנת 1493 בEinsiedeln- תחת השם Theophrastus of Hohenheim
לבית Banbast, כבנו של וויליאם מהונהיים, רופא. בשנת 1529 שינה את שמו
לפרצלסוס. בשנת 1525, לאחר שקיבל הדרכה פרטית על ידי מגוון של אנשי כמורה,
למד פרצלסוס רפואה. הוא בילה בנסיעות ארוכות לאורך כל אירופה, ועבד במספר
עבודות, כולל מנתח צבאי. בשנת 1526 פתח קליניקה בזלצבורג, ובשנת 1527 מונה
לרופא העירוני ולפרופסור לרפואה בבאזל. בנסותו להכניס רפורמות ברפואה, שרף
את ספרי הרפואה המסורתיים, והזמין בכך אופוזיציה לוחמת מכל הצדדים. הוא
עזב בפתאומיות לאחר שהפסיד בתביעת פיצויים בנוגע לשכר שלא קיבל.
בשנת 1529 הקדיש עצמו ללימוד מחלת העגבת והביא על עצמו ריבים וויכוחים
נוספים על ידי המבקרים הרדיקליים של אנשי הקולג' ואנשי הכנסייה. פרסומיו
נאסרו על ידי העירייה וראשי האוניברסיטה. בשנת 1530 כתב את שני ספריו
החשובים לרפורמה הרפואית שלו Paragranum -, וOpus paramirum-. בין השנים
1532-1533 ביקר במכרות ופרסם את הספר על מחלות הכורים, שכתב עשור לפני
כן. בשנת 1534 הקדיש עצמו ללימוד וריפוי מגפת הדבר. בשנת 1536 הדפיס את
הספר Gross Wundarznei, ובשנת 1537 את ספריו על הפילוסופיה, התיאולוגיה
והכימיה. פרצלסוס מת ב24 - לספטמבר 1541 בזלצבורג.
המאמר הבא יתאר את רעיונותיו המאגיים והמדעיים של פרצלסוס. הפרק
הראשון יתאר את הפילוסופיה של פרצלסוס והתבוננותו על האדם, הפרק השני
יעסוק בגישתו לאל ולטבע, הפרק השלישי ידון בתפיסתו את הזמן, הפרק החמישי
ידון באלמנטים הבסיסיים ובשלושת היסודות שתיאר, הפרק השישי ידון
ברעיונותיו הרפואיים, הפרק השביעי ידון בגישתו אל החיים, הנשמה, הרוח, הגוף
הכוכבי והאוויר, והפרק השמיני והאחרון ידון בתפיסתו את כוח הדמיון.

מקורות:

השפעותיו אלה של הקסם, כגון שמיעת קולות הנמצאים במרחק קילומטרים, קיימים תודות לכוחן של הרוחות המשתמשות בטבע לשינוי חומרים טבעיים, אך הן עצמם נמצאות מעל לו. אדון הרוחות יכול, אם כן, לשנות אדם, ממש כפי שהצייר יכול לשנות את הדמויות בציורו. המדענים האנושיים, ולא הכוכבים, נמצאים על פני הארץ ועובדים,
למרות שהמאגוס 'לומד' מן הכוכבים ונשלח על ידם.
המאגיה מלמדת את הרופא פתולוגיה, כלומר היא מורה לו כיצד באמצעות אהדה יכול כוח קוסמי לפעול באופן ספציפי בשילוב עם מערכת או איברים בתוך הגוף להם הוא מגיב בהתאם לאנלוגיות בין המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס. כל תרופה המושגת באמצעות הידע של הסוד הספציפי למקרה הנדון הוא מאגיה. רפואה אמיתית יכולה להתקיים רק
באמצעות פעולות ספציפיות הנוגעות לגורם המחלה.
בפתולוגיה ובתרפיה אם כן, מוריד עצמו הקסם לעקרון הפעולה הספציפית. לטענה זו של פרצלסוס יש נעימה מדעית ומודרנית. הקסם הפרצלסוסיאני בהחלט מקבל זאת, אך הוא צץ רק מתוך תיאוריה של ידע ואמונה הזרים למדע, ובעלי משמעות כיום לכל היותר בפסיכואנליזה.
תפיסת הזמן של פרצלסוס
עבור פרצלסוס היה הזמן מקושר למערך הגופים השמימיים. הכוכבים יצרו את הזמן, ולכן קידמו את מהלך האירועים. כלומר, הזמן, דהיינו התנועות השמימיות ומערך הכוכבים, מחליט ומראה כיצד יסתיימו דברים. תלות פנימית זו מכפיפה את כל הפרקטיקה הרפואית לאסטרונומיה ולשיקולים זמניים.
התפיסה הנ"ל מבטאת את האוריינטציה האסטרונומית בתפיסתו של פרצלסוס את הזמן. בכך הוא מסכים עם רעיונותיהם של אפלטון ואריסטו. מצד שני, האספקטים הכמותיים והמספריים של הזמן שהיו חשובים ליוונים, לא שיחקו תפקיד חשוב בפילוסופיה של פרצלסוס, אותה ביסס על יחסי גומלין בין הזמן לבין אובייקטים ומאורעות
אינדיבידואליים.
הזמן בהתאם לפרצלסוס אינו מתקבל על הדעת בנפרד מן הדברים הקיימים - תהליך התופס מקום, תוצאה המתגבשת בו. הכל קיבל את הזמן שלו מן האלוהים. הזמן הוא גורל - שונה עבור כל אובייקט ותהליך. לא קיים זמן ריק. הזמן נקבע באופן איכותי. לכל אובייקט ותופעה שעתו שלו כאשר הוא 'ממונה' להתרחש, והפוטנציאל שלו מתממש
במלואו. הוא נמצא בשיא התפתחותו ותיפקדו, הוא מחזיק בתוכו את הידע הפנימי, או כפי שקרא לו פרצלסוס - הוא מצויד באורו המלא של הטבע. כלומר, משמעות מהלך הזמן היא העברתו המתמדת של אורו של הטבע בין תחילתו וסופו של העולם. בתוך זה טמון הנס המעוצב על ידי עבודתו של אלוהים. לכן 'עכשיו' ולא 'אז', ההווה ולא העבר
צריכים למשוך תשומת לב.
להשקפה זו על הזמן יש השלכות מסוימות על הרפואה. ראשית, היא מראה בפשטות את חוסר הטעם שברפואה הקלאסית. אם הזמן מביא עמו שינוי מתמיד, אזי המחלות של היום יהיו שונות מאלה שהיו פעם, ויש למצוא שיטות חדשות על מנת להתמודד עמן. בימיה הראשונים של הרפואה, בהתאם לפרצלסוס, הייתה האנושות בעלת אופי פשוט הרבה יותר.
הארץ לא הייתה כה מאוכלסת כפי שהיא בימיו של פרצלסוס. לחץ האוכלוסייה שגבר הביא למחלות שונות ולכן יש מקום לתרופות חדשות.
הצמחים שונים זה מזה בצורתם ובצבעם - שוני המצביע על הבדל בחומרים המרכיבים אותם. אך שוני זה תלוי בזמן ובעונה. הסגולות המתפתחות עם ההבשלה, אם כן, משתנות בכל יום ודקה. אין הן לפיכך תכונות שהחומר יורש אותן, אלא תכונות של הזמן והעונה. הזמן, ולא ההרכב החומרי, מעניק לניצני העצים הבוגרים את צבעם, צורתם
וסגולותיהם. תכונות אלה מתפתחות בתוך הצמח בעוד הוא בדרכו להתפתחותו הסופית - הן סגולות ביניים ותוצרי לוואי של הזמן.
התרופה חייבת להיות כה מותאמת לזמנה, כך שזמנה וזמן המחלה יהיו חופפים. כשפעולת התרופה מסתיימת מוקדם מדי, היה זה כאילו תם הקיץ מוקדם מדי. היה זה חשוב במיוחד בשימוש הרפואי בכספית. במהלך המחלה, דהיינו ב'זמן' שלה, תלויה פעילות הכספית. טענה זו שוללת במיוחד את השימוש האחיד במשחות כספית במקרים של עגבת, מה
שהיה מנהג קבוע בימיו של פרצלסוס. הרופא בצד המיטה נכנס למערכת יחסים מיוחדת למדי עם הזמן. הרופא ההיפוקראטי הנוטה לחכות ולהניח לטבע לפעול את פעולתו המלאה עמד בעמדה שונה מן הרופא הפרצלסוסיאני ששאף להלחם בגורם המחלה באמצעות התערבות פעילה. היה עליו לפעול כנגד הזמן.
מה שהיה נכון ברפואה נכון באותה מידה בתחומי החברה והחוק. הכרחי היה לשנות את החוקים מזמן לזמן, על מנת להתאימם לשינויים בתרבות ובאווירה החברתית. החכמה וההגיון לכשעצמם מתגברים בהתמדה ככל שמתקרבת האנושות ליום הדין. ביום זה יבוא הכל אל האור כך שאלו שיגיעו אחרונים יהיו הראשונים בלימוד ובחכמה, ואילו אלו
שהגיעו ראשונים יהיו האחרונים.
הגורם הביולוגי הפעיל בזמן הוא הגיל, המקצב המוכתב על ידי הגיל ושיעור התנועה. האורגניזם מהווה שעון חול המכוון על ידי הטבע והבורא, כלומר על ידי הסדר השמימי והאינטראקציות שבין האיברים שסופם ותחילתם נגזרו מלמעלה. שבעת האיברים העיקריים - הכבד, המרה, המוח, הלב, הריאות והכליות - ושבעת הכוכבים העיקריים -
צדק, מאדים, ירח, שמש, שבתאי, מרקורי, ונוגה - שומרים על המעגלים החיוניים של העולמות הקטנים והגדולים.
אם נגזר על ילד לחיות רק עשר שעות, ישלימו הכוכבים הגופניים שלו את כל מסלולם, ממש כפי שהיו עושים לו חי מאה שנים. הכוכבים הגופניים של בו מאה שנים, מצד שני, מבצעים בדיוק את אותו מספר היקפים כמו אלה של הילד, אך במהירות קטנה יותר. במילים אחרות, החיים נקבעים מראש על ידי התקופה בה סדר הגופים השמימיים נשמר
על ידי האיברים העיקריים. אין למדוד תקופה זו באמצעות שעון. החיים הם חיים, האם הם אורכים רק מספר שעות, או מאה שנים - אותם מעגלים יבוצעו על ידי הגופים השמימיים של האיברים, אך שיעור ומקצב התנועה של התנועות יהיה שונה.
בולטת כאן תפיסה לפיה כל יצור חי נמצא ב'זמן' שלו. ניתן להבין זאת על ידי הקצב התפקודי הנקבע על ידי אורך החיים כולו. אין הוא תלוי בכוכבים, לשבתאי אין נגיעה לכבד או להפך, והמוח אינו תלוי בירח. הוא מחוזק ומחודש באמצעות כוחו של הלב הרבה יותר מאשר הירח מתחדש באמצעות אורה של השמש. הגוף נעשה טהור יותר
בעקבות משברים בהתאם למעגלים הפנימיים שלו ולא למעגלים השמימיים.
ההקבלה בין הגופים השמימיים לבין העולם הקטן יותר של האדם נעוצה, איפה, ברוח, בסוג הכללי של הארגון, ולא בהתאמות האמיתיות שבין הכוכבים והשינויים הגופניים. אין להקביל, לכן, בין הזמו השמימי לבין צמיחתם והיחלשותם של חומרי הגוף. שכן החיים, כלומר קצב השינויים במעגלים הפנימיים הקצרים של האדם, שונים מן הזמן
הנובע מן המעגלים הגדולים של הגופים השמימיים.
בכך ניתן למצוא את רעיון הזמן הביולוגי שבהתאם לו יוצרים תהליכי החיים מעין שעון לכשעצמם. לזמן, כפי שהוא נמדד על ידי האחרונים, אין כל קשר לזמן השעון האסטרונומי הרגיל. יחידת זמן השעון נותרת דומה, אולם מספרם, איכותם והמהירות הספציפית של התהליכים הביולוגיים המתרחשים משתנים בנקודה זו בהתאם לפרט ובמיוחד
בהתאם לגילו. הם נקבעים על ידי ההרמוניה והקורלציה של האיברים העיקריים - מערכת המחקה את הגופים השמימיים, אך פועלת באופן עצמאי. אותה עצמאות נכונה גם לתהליכים פתולוגיים תקופתיים, כגון חום ומשברים גופניים. החל מן הזמנים הקדומים, התקופתיות הברורה שלהם מעלה את הרעיון המטעה של השפעת הכוכבים. אולם פרצלסוס,
בניגוד לאסטרולוגיה המסורתית, מעלה את התנגדותו לדוקטרינה עתיקה זו.
מעבר לכך, הזמן כרוך בכמותם העצומה של המינים הנמצאים בטבע. הם קובעים את חלוקת הזמן, לכן הזמן אינו כולך בכיוון אחד, אלא באלפי כיוונים. צמחים מסוימים מצויים כל ימות השנה, בעוד אחרים גדלים רק בסתיו או באביב. ניתן, לכן, לחלק שעה אחת למאות אלפי יחידות - 'דקות'. כל אחת מנקודות דקה אלה באה עם כוחה שלה. זמן
אחד משביח את הזרעים ומתיר להם לגדול, וזמן אחר מכוון את לבלובם ואת הנבת הפרות. לא קיים אורך שנה אחד, אלא קיימות שנים רבות - שנת ורד אורכת לא יותר מחצי הקיץ; שנת הערער אורכת יותר משלוש שנים, וכך הלאה.
קיים גורם זמן נוסף הקובע את סדר ההתפתחות המקצבי של הזרעים. פרצלסוס קורא לכך 'תקופת הזרעים'. זוהי השעה בה אלוהים מעניק להם שלמות ואין הוא מעוניין לעסוק בהם יותר מכך, אלא מכפיף אותם לכוחו של האדם, על מנת שזה ימלא את התפקיד שהועיד האל לזרעים.
הזמן וגורמים אחרים המשביחים את הזרעים אינם יציבים מבחינת סידורם האטומי, אלא הם פונקציה דינאמית המובילה חלקיק חומר מסוים לקצה מסוים שנקבע מראש. אין זה מפתיע, אם כן, כי הזמן עומד מבחינת פרצלסוס באותו מעמד כמו הנשמה, הגוף והחומרים המטבוליים מן השמש, שהרי כולם נתפסים באותו מובן דינאמי. תפיסות אנטומיות
קשיחות של יצורים חיים מתמוטטות בהדרגה ומפנות מקומן לטובת פרספקטיבת התפקוד והתנועה לכיוון קצה שנקבע מראש.
האספקט האחרון של הזמן הוא האספקט התיאולוגי. פרצלסוס טען כי הזמן, כמדיום לאירועים רוחניים, הוא 'זמן מושלם'. אין לו מאפיינים מספריים, הוא אינו בעל יחידות הבאות זו אחר זו, אלא הוא מוגבל לנקודה בזמן. לכן הנקודה המינימלית בזמן מספיקה לחרטה, שכן זמן החרטה הוא אינסופי ברוח (ולא בגוף החולף). לכן אין לקשור
זמן זה עם יחידת הזמן המורה שנה, ולא עם מספרים המונים את המעשים הטובים, משום שאלו הם מושגים הקשורים לדברים שאינם רוחניים.
כלומר, בעבודתו של פרצלסוס, ניתן להבחין במספר תפיסות של זמן: זמן אסטרונומי, זמן מספרי וזמן פיסי במובן האורתודוקסי והקדום, זמן הנקבע על ידי אובייקטים ומצבים, זמן ביולוגי וזמן תיאולוגי. שני הרעיונות האחרונים של הזמן שולבו בעבודתו של Van Helmont והיוו את היסודות לפילוסופיה הביולוגית החדשה שלו.
האלמנטים ושלושת היסודות - גופרית, מלח וכספית
רוב מאמציו הביקורתיים של פרצלסוס כוונו כנגד הדוקטרינה העתיקה של 'אלמנטים'. בכל זאת, בכל פעם שדן פרצלסוס בנושא מבנה החומר והגופים, תפסו האדמה, המים, האש והאוויר - האלמנטים של העולם הקדום - מקום נכבד. מבחינת פרצלסוס היה החומר קשור מאוד לאלמנטים אלה, אולם התקיימה מחלקות בסיסית. בעולמו של פרצלסוס לא
היו המים, האדמה, האוויר והאש מרכיביו האחרונים והבלתי ניתנים להחלפה של החומר. אין הם מסוג הדברים ה'פשוטים', אלא גופים מורכבים בפני עצמם. פרצלסוס האמין כי הודות לעירובם של שלושת האלמנטים האחרים, הופך כל אחד מהם לנראה ומוחשי. בדומה ניתן להסיק בנוגע לגופרית, המלח והכספית הרגילים המופיעים במכרות, במעבדה
ובמטבח הביתי. גם הם גופים מורכבים, אולם פרצלסוס קורא להם שלושת היסודות מהם מורכבים כל הגופים.
קיימות משמעויות נוספות למונחים אלמנטים ויסודות - האלמנטים אדמה, מים, אויר ואש נקראים גם 'הרחמים' (מן המילה רחם) בהם נוצרים האובייקטים, בהם הם מתגוררים ומהם הם מקבלים את חותמתם ואת יעדם האולטימטיבי. האלכימאים השוו כבר באותה תקופה את האלמנטים לכלי קיבול חתומים, ולא רק כמכלים בלבד, אלא גם במובן הגורס
כי הצורה והסוג של הכלים בהם נעשה שימוש השפיעו באופן ספציפי וסופי על טבעם של תכולתם. רעיונות אלו השפיעו על תפיסתו של פרצלסוס את טבלת היסודות.
מעבר לכך, התקיים רעיון 'האלמנטים הקבועים מראש'. בכל אובייקט מקבל אחד האלמנטים כוח עליון על זה של האחרים, ואלמנט זה יוצר את גרעין האובייקט. הוא מגלם את כל הכוח והסגולות הספציפיים שלו ובכך מסמן את ההבדלים המהותיים בין אובייקט זה לאחר. רעיון זה מושפע על ידי מספר תפיסות קדומות בנוגע לשינוי וצירוף
האלמנטים ביצירתם והריסתם של אובייקטים טבעיים. הוא נובע גם מעקרון ה'Devictio'. עקרון זה טען לעליונות של אלמנט אחד או מספר אלמנטים בתערובת אלמנטרית והסביר את תכונות התרופה במונחי דרגות של חום, קור, לחות ויובש.
מעבר לטרמינולוגיה העמומה קיימת שאלת היחסים בין האלמנטים והיסודות בכל מגוון המשמעויות של המונחים הללו. הם מונחים בפשטות זה לצד זה במובן הכלת החומר את האלמנטים הקדומים בצד הגופרית, המלח והכספית, או האם האחרונים מהווים את הגרעין לראשונים או להפך? פרצלסוס לא ענה חד-משמעית על שאלה זו. פרצלסוס אינו מותיר
ספק בנוגע למה שבאמת חשוב ביחס להבדלים המהותיים בין האובייקטים הטבעיים, דהיינו ייחודם כאינדיבידואלים וחברי זן מסוים. הגורם המטעה הוא הכוח הספציפי, דמוי הנשמה, ולא המרכיבים הכימיים הנראים לעין של האובייקט. החומר בו אנו מטפלים בחיי היומיום מהווה רק קליפה גסה המכסה ומבדילה בין דפוסי הכוחות הרוחניים.
דפוס זה, ולא הקליפה הגשמית, הוא האחראי על הרכב החומר. מבין כל החומרים הגסים הנראים, באדמה, במים, באוויר, באש, בגופרית, במלח ובכספית דפוסי הכוחות הרוחניים הם הפחות מוסווים וקל יחסית להבדיל בניהם.
על מנת להיות גוף, על אובייקט להציג מספר תכונות כגון לחות, יובש, חום, קור, מבנה מוצקות ותפקוד. במים רגילים, לדוגמא, הלחות היא הדומיננטית ביותר, בגופרית, כפי שהיא מופיעה בטבע, דומיננטי המבנה הקבוע, במלח, במוצקות, ובכספית האלמנט הפונקציונאלי כפי שהוא מבוטא על ידי הנזילות והגמישות. הגופרית מסמלת גם את
הדליק, הכספית את העשן והמתאדה, המלח את החלק היסודי והבלתי משתנה בכל אובייקט בטבע. מרכיבים אלה מופיעים כאשר קליפת החומר הגסה מוסרת. לדוגמא, כאשר העץ נשרף, הוא מניח לעצמו להיות מורכב מלהבות (גופרית), עשן (כספית) ואפר (מלח).
כלומר קיימים: 1. מספר אבטיפוסים של סגולות; 2. כוחות רוחניים המכוונים גופים על מנת שירכשו את תכונותיהם; ולבסוף 3. האובייקט האמפירי בטבע. מבין שלושת אלה, הכוחות הרוחניים הם האלמנטים והיסודות האמיתיים, בעוד שהאובייקטים האמפיריים, כגון האלמנטים הקדומים והמרכיבים הכימיים בטבע מהווים שיכבה מוצקה - תוצאת
האינטראקציה בין הכוחות הרוחניים המביאים לכך כי כוחות אלה הופכים לדחוסים יותר ויותר, בעלי סגולות מסוימות, מתמחים, ומשום כך מוגבלים בכוחותיהם. החומר, בסופו של דבר, מורכב מן האלמנטים והיסודות, אולם יש להבין את מבנהו במובן זורם ודינאמי ולא במובן כימי וחומרי. משמעות המבנה היא תהליך מתמשך של התמצקות
והפיכה לחומר של רוח - תהליך הנותר הפיך כל עוד נותר שמץ של כוח מניע רוחני של האלמנטים והיסודות. אולם, כוחות רוחניים אלה לא יכולים לעולם להיעלם לתמיד, והם מתגשמים לא כרוחות טהורות, אלא כתופעות המחוננות ומושרות מן הגופניות העדינה ומן האינטליגנציה המקורית שלהם. הסטואיות מושם הדגש אף הוא על
האמביוולנטיות - לא גופני ולא רוחני - תכונה של החומר הראשוני. עבור הפילוסופים הסטואים, לא היה החומר חומר במובן הרגיל, אלא משהו ראשי - הבסיס המיוחד של כל היצורים החיים, המציג חומר לצד אספקטים רוחניים. החומר הוא החי, ובמקביל הרוח היא המצרף היפה ביותר. כלומר, מקומם של האלמנטים הרגילים פורש בדרך שונה
מזו של המסורתיים. האלמנטים הנראים נתפסו כתולדה משנית של האינטראקציות בין ישויות בלתי נראות, כלומר בין תכונות החום, הקור, הלחות והיובש, לבין החומר הראשוני. בניגוד לאלמנטים בלתי נראים, נצחיים וקדמוניים אלה, האלמנטים הרגילים נראים, ברי שינוי ומתקלקלים מהר - אך כל אחד מהם מחונן בתכונה אחת בלבד, ולא
בתערובת של מספר תכונות. חלק גדול מן התפיסה הזו מוקם לתחייה בדוקטרינה של פרצלסוס של האלמנטים והגרעין.
לשימוש באחרונים יש מקור בהלניזם ובאלכימיה של ימי הביניים, לפיו מקור המתכת מוסבר במונחי 'זרעים'. זהו אחד מן המקרים האופניים בהם השתמשה האלכימיה במושגים ביולוגיים - מעין סוג משונה של ביוכימיה. גישה כזו עדיין הייתה מקובלת על פרצלסוס, למרות שלצידה ניתן להבחין בבירור בעקרון המודרני של הסברת התופעות
הביולוגיות במונחים כימיים. כשהוא הופך את עיקרון האלכימיה לכללי יותר, הציג פרצלסוס 'זרע' בלתי נראה כמקור של כל אובייקט בטבע בניגוד לאלמנטים הנראים הקדומים. במקום יחידות חומר, חיפש פרצלסוס אחר ההגיון בחומר ומצא אותו ב'זרע' וב'אינטיליגנציה' אותם הוא נושא. הוא טען כי משום כך הידע והבנתו של האדם רוכשים
בסיס יציב, משום שלכל הדברים יש זרע אותו הם מקיפים. הטבע הוא יוצרה של הצורה, שהיא לכשעצמה מהות, הצורה מצביעה על המהות.
לכן לא את השימוש באש, באוויר, באדמה ובמים מגנה פרצלסוס, אלא הוא דוחה את התפקיד שמיוחס להם כחלקיקים הקטנים ביותר של החומר וכמניבי הסגולות ומסדרי תערובות הסגולות - מה שיוצר את אופי האובייקט. שכן מימהם של הקדומים היו ללא ספק קרים ולחים, האדמה יבשה וקרה, האש חמה ויבשה והאוויר לח וחם. רוב הטיעונים
והסנטימנטים הרגשיים שהעלה פרצלסוס הועלו ישירות כנגד שתי עמדות אלו. כתוצאה מכך התפתחה השקפתו על החומר כמקבץ חלקיקים מסוג אחד, שניים, ארבעה או שבעה סוגים, כשהחלקיקים מכל סוג נותרים הומוגניים ושווים זה לזה.
האלמנטים והיסודות האמיתיים הם כוחות ואובות-טיפוס של התגשמות עדינה החבויים בתוך האובייקט הטבעי וטובעים בהם 'חתימה' מסוימת. הם יוצרים יחידות של 'חומר ראשוני', כל אחד מהם בעל אספקטים רוחניים וגשמיים.
ללא ספק עושה פרצלסוס שימוש מדי פעם באלמנטים ובשלושת היסודות במובן המסורתי, כפי שמצביע על כך ההרכב ה'כימי' האמיתי של הגופים. תופעה זו ניכרת ביחס לשלושת היסודות כאל המרכיבים האמיתיים של האלמנטים - כאילו היו האלמנטים של האלמנטים. אולם, בעוד רעיונותיו של פרצלסוס ערוכים בצורה של דוקטרינה, כלומר עם מעט
בהירות ועקביות, הרי שרוחניות החומר היא הגוברת.
רעיונותיו הרפואיים של פרצלסוס
במשך חייו, התבססה תהילתו של פרצלסוס בעיקר על מוזרות התנהגותו, אך גם על תרופותיו שהשמועה טענה כי גובלים במעשי כישוף. האמונה ביעילות מרשמי התרופות שלו, בניגוד לחולשת הרפואה הקונבנציונאלית, הובילה לאימוץ התיאוריות שלו בין הסטודנטים לרפואה בתקופה שלאחר מותו. אולם, ההתלהבות לרפואתו של פרצלסוס לא הייתה
כללית באף זמן. הביקורת עליו ועל דרכיו הרפואיות שלטה בחייו ובמותו.
פרצלסוס התנגד נמרצות לרעיונות הקדומים לגבי מחלות בנוגע להפרת האיזון האנושי. הפרה זו במובן העתיק נראתה לו יותר כנוסחה מאשר מציאות. לגביו לא יכלה גישה זו להסביר את המגוון הרחב של המחלות. פרצלסוס האמין כי המחלות נכנסות לגוף האנושי מבחוץ. הוא שם את הדגש על יחסי הגומלין האינטימיים שבין האדם לבין העולם
החיצון, יחסים אשר לא היה בהם מקום למורכבות אנושית. היו קיימים האלמנטים - מים, אויר, אש ואדמה - לא כמרכיבים אלמנטריים של כל אובייקט, אלא כמטריצות, כנמלים המספקים בימה עליה יכול מבנה החומרים הבסיסי ביותר ליצור מגוון אובייקטים. חומרים אלמנטריים אלה היו או הגורם החיוני הפועל בבעירה (הגופרית), או משהו
נוזלי ומשתנה (הכספית), או לבסוף משהו מוצק וקבוע (המלח).
כאמור, המלח, הגופרית והכספית מציינים את העקרונות הראשונים המכוונים את מצבו של החומר יותר מאשר החומרים הכימיים האמיתיים. אולם כמונחים המסמלים תופעות אינדיבידואליות, אין להתעלם מתכונותיהם הסמליות. בהגדרה 'מלח', לדוגמא נעשה שימוש תוך כוונה לחומר בעל תכונות כימיקליות, פיסיולוגיות ופתוגניות. המלח אחראי
על יצירת פצעים בעור. המלח, לדעת פרצלסוס, מופרש ונשמר בעור, כאילו היה האחרון מכרה.
האובייקטים הנוצרים על ידי גופרית, מלח וכספית משתנים בתכונותיהם בהתאם למטריצה בה הם נוצרים, ובה הם מופיעים כ'פרי' הספציפי שיצרו. אולם, למרות הבדלים אלה, טען פרצלסוס כי הם מותאמים זה לזה. הוא טען כי כל מחלה ספציפית ל'מין' או ל'פרי', כמו כל אובייקט אחר בטבע.
סך המינים היכולים להיווצר על ידי החומרים הבסיסיים (המלח, הגופרית והכספית) במטריצה נתונה נקרא Iliadus. לכל אחת מן המטריצות יש Iliadus משלה - אחד לאדמה, אחד לשמים, אחד לאוויר, אחד לאש ואחד לאדם. האדם, שביצירתו ושמירתו משתתפים כל האלמנטים של העולם הגדול, מייצג מטריצה כמו האחרים. ב- Iliadus של אחת
המטריצות נמצא מינרלים גדלים, באחרת חומצה גופרתית, וכדומה.
בדומה לכך, ה- Iliadus של האדם צפוי לגדל 'פרות' שבאמצעותם נעשה משהו שבדרך כלל אינו נראה לנראה. גילוי זה של משהו סמוי הוא המחלה. זהו תהליך המעורר את החומרים הגופניים, ולכן אינו נראה. במובן זה נתפסות המחלות על ידי פרצלסוס כ'פירות' ה- Iliadus באדם, כל אחד מהם אחראי לצמיחתו של מינרל אחד באדמה. כלומר,
המחלות יוצרות 'מינים' הנבדלים זה מזה בהרכב החומרים שבהם - הבדלים המשותפים להם ולמקביליהם בעולם החיצון. שתי מחלות נבדלות זו מזו כפי שנבדלים זה מזה המינרלים בעולם, דהיינו בהרכבם הכימי.
אי לכך, מאופיינת כל מחלה כישות בפני עצמה, כשהיא בעלת מבנה חומרים משלה. מעבר לכך היא 'מינרל' בכך שהיא מגיבה לאחד המינרלים שבעולם הגדול, או במובן רחב יותר, ל'פרי' מסוים של כל מדיה (מטריצה) של העולם הגדול - אדמה, מים, אויר ואש.
קיימות, אם כן, מחלות רבים לפי מספר ה'מינים' הקיימים. פרצלסוס ראה את המחלות כ'מינים', כחומרים מוצקים המוגדרים היטב בהרכבם הכימי. הבריאות היא ה- Iliadus שאינו מניב 'פירות', שכן זהו הרשע הנזרק החוצה. לדוגמא, זהב יכול להופיע כשהוא מחליף מחלות ב- Iliadus של האדמה. כלומר, המחלות זהות למינרלים ולמתכות
האקוויוואלנטיים שלהן. בדרך דומה הן קשורות למקומות מסוימים - כשם שמחלה יכולה להיות מקומית או מוגבלת לפרטים מסוימים, או קשורה לאיברים מסוימים.
החיים, הנשמה, הרוח, הגוף הכוכבי והאוויר
החיים מבחינת פרצלסוס הם סגולה ותפקיד. הם מהווים דבר מדויק ובמקביל סמוי ובלתי נתפס, משהו שאינו רוחני בלבד, אלא גם גשמי. החיים לפי פרצלסוס מגיעים אלינו מן האוויר, שכן האוויר מעניק לכל הדברים את חיותם. לא קיים דבר גשמי שאין בו משהו רוחני סמוי, ומשום כך, עבור פרצלסוס כל הדברים חיים, ולא קיים דבר שלא
חבויים בו חיים.
ה'חיים' או ה'רוח' בהיותם כוח וסגולה, נצחיים ואינם נתונים למוות ולהתנוונות, בניגוד לגוף בו הם פועלים. כשהגוף מת, חוזרת הרוח אל מקורותיה, כלומר לאוויר ולתוהו ובוהו של הגופים השמימיים התחתונים והעליונים. עולם הגופים מהווה רפליקה של עולם הרוחות, שכן קיימות רוחות כפישקיימים גופים - כוכביים, אנושיים,
מתכתיים, מינרליים, מלחיים, צמחיים, עציים, בשרניים, דמיים, עצמותיהם, וכדומה. רוחות אלה מגיעות אלינו מן הכוכבים. הן עצמן מהוות 'גופים שמימיים'. הן נושאות עמן חיים, תפקוד, וייחוד אינדיבידואלי, לכן חיי האדם הם 'בושם כוכבי', 'אש כוכבית בלתי נראית', 'אויר הסגור בגוף', בעוד שהאנושיות אינה אלא דלק לאש
החיים. החיים, לדעת פרצלסוס, דומים לאש ה'חיה' בתוך העץ, בשרף ובחומרים שמנוניים. בהכוונתה את התהליכים המטאבוליים היא פועלת כשמרים העושים את הלחם ומעכלת את הגוף. במקביל היא משמרת את הגוף כפי שהוא כשיקוי פלא. שיקויי פלא כאלו קיימים בכל האובייקטים בטבע, לדוגמא בעץ, משום שאין בטבע דבר שאינו 'חי'. באדם
חייב שיקוי הפלא להילחם כנגד השחתת הגוף - הרוחות המשמידות במעיים הלוחמות ברוח המשמרת.
חייהם של בעלי החיים ממוקמים בלב. במקום זה שוכנת הנשמה האמיתית אותה העניק האלוהים לאדם. הלב תופס את מקומה של האדמה בעולם הגדול, ומכיל חיים - האובייקט המנוגד למים - ונשמה - המקבילה לאוויר. נשמת האדם 'צפה על פני המים'. פרצלסוס מבדיל בין שלושה יצורים חיים, מבין כל רוחות הטבע - נשימת האלוהים הנשגבת
המוכנסת לאדם; רוח החיה האנושית; והחיים הרבים המתגוררים בשרירים ובאיברים, בבשר ובדם.
פרצלסוס טוען כי לאדם יש גוף טבעי וגוף על טבעי - הגוף הכוכבי. זהו הגוף המלמד את האדם, שכן לבשר ולדם אין דבר למעט תשוקות גופניות. באמצעות הגוף הכוכבי מתקשר האדם עם העולם העל-טבעי של הכוכבים, וסודותיו יכולים באמצעותו להיגלות אליו.
בהקשר זה, משמעות 'כוכבי' הן הסגולות באופן כללי, והאדם יכול להכירן רק באמצעות הגוף הכוכבי שלו. לכן מהווה הגוף הכוכבי את האמצעי החשוב ביותר לנטורליסט ולרופא. שכן ה'זרע' המגלם והנושא בתוכו את כל התכונות הטבעיות של האובייקט, הנושא את כל האיכויות והייחוד, הוא כוכבי.
האדם יכול להפיק אינפורמציה לגבי העולם החיצון באמצעות תקשורת בין העולם לבין הגוף הכוכבי, האדם יכול להצביע על תנאים מסוימים בעולם החיצון או לחזותם. תהליך זה נראה כאשר שינויים בירח, צירוף הכוכבים ומצב מזג האוויר נתפסים מראש על ידי אנשים, ובמיוחד אצל אנשים חולים. האדם יכול, אם כן, להצביע על דברים
בהווה, בעבר ובעתיד, ובאמצעות כך להודיע לשאר האנשים לגבי הדרך בה פועלים האלמנטים - מן השינויים הנראים ביין הנשמר במרתף, אנו יכולים להסיק לגבי לבלוב הפרחים בכרם.
למרות שאינו נראה, הגוף הכוכבי אינו בן אלמוות. הוא נעלם ביחד עם הגוף הטבעי - בניגוד לרוח הנשגבת ובת האלמוות.
כוחו של הדמיון
הרנסנס נקרא התקופה שגילתה את האדם וכוחו ביקום. פרצלסוס הוא ילדה האמיתי של תקופה זו. הוא מהלל את האדם וכוחו, שאף הגיע לכוכבים ויכול להשפיע עליהם יותר ממה שיכולים הם להשפיע עליו. כוח זה מתוגבר פעמיים. ראשית הוא טמון בריכוז כל החומר ורוחות השמיים והארץ באדם, כלומר בטבעו המיקרוקוסמי. שנית, כוחו שלן
האדם נובע מכוחו האדיר ביותר - כוח דמיונו. פרצלסוס טען כי הדמיון הוא כוח רוחני, ותפקידו חושף את הרעיון הבסיסי כי הרוח שולטת על הגוף. זהו רעיון פרצלסוסיאני טיפוסי כי קיימים שני גופים באדם, הנראה והבלתי נראה, וכי הבלתי נראה חזק יותר. הגוף הבלתי נראה מוכר אך ורק באופן עקיף על ידי השפעותיו - ממש כפי
שכוחה של השמש, שעלול לשרוף בתים, הוא בלתי נראה. באופן דומה, הדמיון נתפס אצל פרצלסוס כשמש אצל האדם הפועל באמצעות מעגליו הפנימיים. כל המעשים מתבצעים באמצעות הדמיון, כפי שכל השמים הם כלום למעט דמיון.
הדמיון הוא כוח כוכבי. הוא מסוגל להרים את האדם ולאחדו עם החומר הקוסמי. כלומר, ללא כל מאמץ גופני, מועלית נפש האדם בדרגה. הדמיון, לפי פרצלסוס, פועל באמצעות משיכה מגנטית לכיוון אובייקטיבי בעולם החיצון. אובייקט זה 'נמשך' לתוך האדם המקרין את כוחות דמיונו ואז מטביעו על אדם אחר. לכן שימוש לא נכון בדמיון
יכול לגרום לנזק רב ביותר. אם יש בידינו אמונה מספקת, תפילותינו יכולות להפוך אנשים לנכים או אילמים ולהפוך מחלות טבעיות לעל-טבעיות. לכן האמונה דומה לכלי נשק שיש לטפל בו בזהירות. ככל שהאדם נתון יותר תחת ספקולציות, כך חזק יותר כוח דמיונו - הוא יכול ליצור רוח, ושום דבר לא יהיה קשה מד בשבילו. אנשים כאלה
נתפסים בדרך כלל בטעות כקדושים. הנשים עדיפות מבחינה זו על גברים, משום שעולמן האמוציונאלי, שנאתן ותאוותן לנקמה, חזקים יותר. משום כך אסור להותיר נשים לחשוב מחשבות מלנכוליות, יש לבדרן ולשמור על רוחן העליזה ולהעניק להן מחשבה פשוטה וישירה.
מאחר והאדם עשוי מחומר שמימי, גן העדן אינו רחוק מדי להשגה באמצעות הדמיון האנושי. כשם שהכוכבים יכולים לשלוח אלינו השפעות מרעילות, כך אנו יכולים לשלוח רעל לכוכבים. הפחד הוא אחד מן הרגשות המסוכנים ביותר - הפחדן הוא הנהרג במלחמות, ואילו זה המדמיין עצמו כלוחם אמיץ וגאה מנצח.
סיכום
הדבר הבולט ביותר בפילוסופיה של פרצלסוס היה ההתבוננות מתמדת על הקוסמולוגיה, התיאולוגיה, הפילוסופיה הטבעית והרפואה לאור אנלוגיות והתאמות בין המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס. הוא גרס כי אם האדם, שיא הבריאה, יאחד בתוכו את כל מוסדות העולם המקיפים אותו - המינרלים, הצמחים, בעלי החיים והגופים השמימיים - הוא יוכל
לרכוש ידע לגבי הטבע בדרך ישירה ומופנמת הרבה יותר מאשר לו עשה זאת בדרך של התבוננות חיצונית לאובייקטים באמצעות המוח הרציונאלי. כל שדרוש לכך היא משיכה אוהדת בין ייצוגו הפנימי של אובייקט מסוים ומקבילו החיצוני. חשיבתו המקורית של פרצלסוס, אם כן, אינה נעוצה בתיאוריית המיקרוקוסמוס לכשעצמה, ולא בחיפוש אחר
האיחוד עם האובייקט, היא נעוצה בהעסקתן המתמדת של תפיסות אלה כבסיס רחב של מערכת משוכללת של התאמות בפילוסופיה הטבעית וברפואה.
לדעת פרצלסוס, התכונות הבלתי נראות שעל הנטורליסט לחשוף נובעות ישירות מן האלוהים. לכן תכונות וכוחות הטמונים באובייקטים הטבעיים אינם טבעיים, אלא על-טבעיים, ללא סוף או התחלה. בסופו של דבר, כשיתמוססו השמיים והאדמה, ישובו אלה למקום ממנו באו. במובן זה יש לקרוא לאלוהים 'טבעי' - אם באמצעות הטבע ניתן להבין
לא רק אובייקטים אלא גם את סגולותיהם האלוהיות הבלתי-ניתנות לבריאה. מחקר הסיבות לתופעות הטבעיות הוא, אם כן, חובה דתית.
לטענתו של פרצלסוס, הטבע מותאם לסדר והפקודות הפנימיות הטבועים בו, ואינו מושפע מטקסים דתיים או טפלים, בעבודת האלילים ואפילו בנצרות. משמעות הנטורליזם בעיני פרצלסוס היא החיפוש אחר אותות נשגבים. אין אותות אלה נראים כלפי חוץ, אין הם טמונים בצורת הגוף, אלא בסגולותיו הפנימיות. החיפוש אחר חותמות וכוחות בלתי
נראים בטבע, לדעת פרצלסוס, יוביל, אפילו אם באופן עקיף, אל האמת, בניגוד לספקולציות אחרות. לא קיים אושר גדול יותר על פני האדמה לגוף ולנפש, אין דבר נאצל יותר מאשר הבנת הטבע הנשגב.
עבור פרצלסוס היה הזמן מקושר למערך הגופים השמימיים. הכוכבים יצרו את הזמן, ולכן קידמו את מהלך האירועים. כלומר, הזמן, דהיינו התנועות השמימיות ומערך הכוכבים, מחליט ומראה כיצד יסתיימו דברים. הזמן בהתאם לפרצלסוס אינו מתקבל על הדעת בנפרד מן הדברים הקיימים - תהליך התופס מקום, תוצאה המתגבשת בו. הכל קיבל את
הזמן שלו מן האלוהים. הגורם הביולוגי הפעיל בזמן הוא הגיל, המקצב המוכתב על ידי הגיל ושיעור התנועה. האורגניזם מהווה שעון חול המכוון על ידי הטבע והבורא, כלומר על ידי הסדר השמימי והאינטראקציות שבין האיברים שסופם ותחילתם נגזרו מלמעלה. ההקבלה בין הגופים השמימיים לבין העולם הקטן יותר של האדם נעוצה, איפה,
ברוח, בסוג הכללי של הארגון, ולא בהתאמות האמיתיות שבין הכוכבים והשינויים הגופניים.
בכל פעם שדן פרצלסוס בנושא מבנה החומר והגופים, תפסו האדמה, המים, האש והאוויר - האלמנטים של העולם הקדום - מקום נכבד. אולם, בעולמו של פרצלסוס לא היו המים, האדמה, האוויר והאש מרכיביו האחרונים והבלתי ניתנים להחלפה של החומר, הגופרית, הכספית והמלח. בכל אובייקט מקבל אחד האלמנטים כוח עליון על זה של האחרים,
ואלמנט זה יוצר את גרעין האובייקט. הוא מגלם את כל הכוח והסגולות הספציפיים שלו ובכך מסמן את ההבדלים המהותיים בין אובייקט זה לאחר.
פרצלסוס האמין כי המחלות נכנסות לגוף האנושי מבחוץ. הוא שם את הדגש על יחסי הגומלין האינטימיים שבין האדם לבין העולם החיצון, יחסים אשר לא היה בהם מקום למורכבות אנושית. האלמנטים - מים, אויר, אש ואדמה היו קיימים לא כמרכיבים אלמנטריים של כל אובייקט, אלא כמטריצות, כנמלים המספקים בימה עליה יכול מבנה החומרים
הבסיסי ביותר ליצור מגוון אובייקטים. האובייקטים הנוצרים על ידי גופרית, מלח וכספית משתנים בתכונותיהם בהתאם למטריצה בה הם נוצרים, ובה הם מופיעים כ'פרי' הספציפי שיצרו. אולם, למרות הבדלים אלה, טען פרצלסוס כי הם מותאמים זה לזה.
החיים מבחינת פרצלסוס הם סגולה ותפקיד. הם מגיעים אלינו מן האוויר, שכן האוויר מעניק לכל הדברים את חיותם. לא קיים דבר גשמי שאין בו משהו רוחני סמוי, ומשום כך, עבור פרצלסוס כל הדברים חיים, ולא קיים דבר שלא חבויים בו חיים. ה'חיים' או ה'רוח' בהיותם כוח וסגולה, נצחיים ואינם נתונים למוות ולהתנוונות, בניגוד
לגוף בו הם פועלים. פרצלסוס טוען כי לאדם יש גוף טבעי וגוף על טבעי - הגוף הכוכבי. זהו הגוף המלמד את האדם, שכן לבשר ולדם אין דבר למעט תשוקות גופניות. באמצעות הגוף הכוכבי מתקשר האדם עם העולם העל-טבעי של הכוכבים, וסודותיו יכולים באמצעותו להיגלות אליו.
פרצלסוס טען כי הדמיון הוא כוח רוחני, ותפקידו חושף את הרעיון הבסיסי כי הרוח שולטת על הגוף. זהו רעיון פרצלסוסיאני טיפוסי כי קיימים שני גופים באדם, הנראה והבלתי נראה, וכי הבלתי נראה חזק יותר. הגוף הבלתי נראה מוכר אך ורק באופן עקיף על ידי השפעותיו. הדמיון הוא כוח כוכבי. הוא מסוגל להרים את האדם ולאחדו
עם החומר הקוסמי. כלומר, ללא כל מאמץ גופני, מועלית נפשהאדם בדרגה. מאחר והאדם עשוי מחומר שמימי, גן העדן אינו רחוק מדי להשגה באמצעות הדמיון האנושי. אין ספק כי תורתו ורעיונותיו של פרצלסוס מרתקים כאז כן היום, וכי רבות עוד ייכתב בנושא.
ביבליוגרפיה
Atwood, M.A., 1920, Suggestive Inquiry into the Hermetic Mystery with a Dissertatio on the more Celebrated Alchemical Philisophers, W. L. Wilmshurst (ed.), Belfast, p. 146.
Darmstader, E., 1931, Arznei und Alchemie bei Paracelsus, Studien z. Gesch., Vol. XX;
Goldammer, K., 1948, Paracelsische Eschatologie, V, p. 59.
Hooykaas, R., 1935, Die Elementenlehre des Paracelsus, Janus, XXXIX, pp. 175-187.
Medicus, F., 1948, Das Problem der Erkenntnis bei Paracelsus, Vol. V, pp. 1-17.
Pagel, W., 1984, The Smiling Spleen, Basel:, Karger.
Pagel, W., 1982, Paracelsus, Basel:, Karger.
Pagel, 1945, W., "The Speculative Basis of Modern Pathology", Bull. Hist. Med. XVIII 1-43, p.20.
Ritter, H., 1923, Picatrix, ein Arabisches Handbuch Hellenisticher Magie, Leipzig-Berlin: Vortrage der Warbururg Bibl., Vol. I, pp. 94-124.
Walker, D.P., 1958, Spiritual and Daemonic Magic. From Ficino to Campanella, London: The Warburg Institute, pp. 41; 104.
W. Pagel, 1984, The Smiling Spleen, Basel:, Karger, pp.8-9.
H. Ritter, 1923, Picatrix, ein Arabisches Handbuch Hellenisticher Magie, Leipzig-Berlin: Vortrage der Warbururg Bibl., Vol. I, pp. 94-124.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp. 50-53.
D.P.Walker, 1958, Spiritual and Daemonic Magic. From Ficino to Campanella, London: The Warburg Institute, pp. 41; 104.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp.54-65.
K. Goldammer, 1948, Paracelsische Eschatologie, V, p. 59.
F. Medicus, 1948, Das Problem der Erkenntnis bei Paracelsus, Vol. V, pp. 1-17.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp.73-77.
W. Pagel, 1945, "The Speculative Basis of Modern Pathology", Bull. Hist. Med. XVIII 1-43, p.20.
E. Darmstader, 1931, Arznei und Alchemie bei Paracelsus, Studien z. Gesch., Vol. XX; R. Hooykaas, 1935, Die Elementenlehre des Paracelsus, Janus, XXXIX, pp. 175-187.
M. A. Atwood, 1920, Suggestive Inquiry into the Hermetic Mystery with a Dissertatio on the more Celebrated Alchemical Philisophers, W. L. Wilmshurst (ed.), Belfast, p. 146.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp.82-89.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp.126-134.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp. 117-121.
W. Pagel, 1982, Paracelsus, Basel:, Karger, pp.121-125.

תגים:

נטורליזם

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "רעיונותיו המאגיים והמדעיים של פרצלוס", סמינריון אודות "רעיונותיו המאגיים והמדעיים של פרצלוס" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.