אסכולת יחסי צבא חברה-קלאוזוביץ והצבא הישראלי

תקציר העבודה:

אסכולת יחסי צבא חברה - קלאוזביץ והצבא הישראלי
תוכן עניינים hc0998

מבוא-היבטים תיאורטיים
דמוקרטיה ומצב חירום
קלאוזביץ - מלחמה וצבא
ישומי תפישת קלאוזביץ בקרב הנהגת המדינה
תפיסת המלחמה של ההנהגה הישראלית
סיכום
מראה מקום
ביבליוגרפיה





מבוא
מחקרים רבים הוקדשו לשאלת מדינת המבצר מה היא? לסוואל הגדיר מדינה זו
יחד עם מושג נוסף מדינה במצור, מדינה במצור הינה מדינה הנמצאת במצב
מלחמה או במצב איום תמידי, מצב זה הופך את המדינה לגוף המגיב בקיצוניות
לאיומים ביטחוניים, משאבי המדינה ותשומת הלב הציבורית מופנים כולם אל
עבר הבעיות הביטחוניות אשר הופכות הנושא המרכזי בחיי היום יום הציבוריים.
בעבודה זו ברצוני לדון באופייה הפוליטי של החברה הישראלית בכל הקשור
ליחסיה עם הצבא.
ישראל הינה מדינה בעייתית כאשר מנסים לתחום ולהגדיר את השתייכותה
לקטגוריות טיפוסיות ביחסי צבא מדינה. מצד אחד ישראל הייתה ועודנה במידה
רבה מדינה מוקפת אויבים בעלת אורינטציה ביטחונית גבוהה. מאידך החברה
הישראלית מתיימרת להיות חברה דמוקרטית בעלת ערכי שלטון פרלמנטריים.
מצב זה יוצר מערכת יחסים אמביבלנטית בן העם לצבאו, מערכת יחסים זו
מושתת לא מעט על היותם של מרבית אזרחי המדינה חיילים בצבא המילואים
וככאלה קשורים באופן ישיר ובילתי אמצעי לצבא.
תפקידו המיידי והברור ביותר של הצבא הינו להתכונן למלחמה וכזו מגיעה
להילחם המשטר הדמוקרטי אליו מתיימרת ישראל להשתייך מאופיין בתחלואים
נוספים במצבי מלחמה אשר אינם נחלתם של סוגי משטר אחרים. ניתן לדעתי
להבחין בכמה רמות של איום צבאי, החל מרמת המשבר הצבאי, ממשיך
במלחמה חלקית ומוגבלת (עד כמה שזו האחרונה עונה על הגדרה זו), ולבסוף
ישנה מלחמת הקיום בה נאלצת המדינה לגייס את כל משאביה על מנת לשרוד.

אחת ההגדרות הקלאסיות למשבר הינה כי משבר הוא מצב אשר "מאיים על
מטרות בעדיפות גבוהה של יחידות מקבלי ההחלטה, מגביל את זמן התגובה לפני
עיצוב ההחלטה ומפתיע את חברי היחידה לקבלת החלטות בעצם הופעתו." 1
מצבים העונים לדרישותיה של הגדרה זו הם מצבי מלחמה, אך לא כל מצבי
המלחמה. במצב בו מתכננים מראש התקפה או מלחמה על מדינה אחרת, זמן
התכנון של קובעי המדיניות נתון בידיהם ולפיכך ניתן יהיה למתן את אפקט
המשבר המשתמע ממנו.
לעומת זאת כאשר המדינה מותקפת על-ידי מדינה אחרת או על-ידי קבוצת
מדינות (קואליציה בינלאומית) או לחלופין כאשר ההתרעה על פריצת המלחמה
היא קצרה, זמן התגובה קצר אף הוא , כמו מלחמת יום כיפור (1973) או בפלישת
הגרמנים לפולין (1939) במצב זה "כאשר נשקפת סכנה חמורה למטרות
הלאומיות, מתקבלות ההחלטות בדרגים הממשלתיים, מגבלת הזמן ועמה
יכולתם של דרגים בכירים אלה לקבל החלטות המחייבות את הממשלה,
מאפשרות להם להתעלם מן הנהלים הבירוקרטיים המקובלים. בהשוואה לקווי
המדיניות הננקטים בתגובה למצבים אחרים, מגלות ההחלטות של שעת משבר
נטייה לתגובת יתר או לתגובת חסר, ישנם אילוצים בתהליך ההחלטה הדוחפים
לתגובה קיצונית כמו למשל, מידע מזערי וחשיבות רבה יותר של אישיות מקבלי
ההחלטות." 2 עקרון דמוקרטי מרכזי הוא הפרדת הרשויות ,זאת מתוך סיבה
ברורה שלא לרכז עוצמה רבה מדי בידי השלטון יש לפצל את השלטון, כך
שמרכיביו יפקחו ויבקרו זה את זה. במצב חירום על-פי גישתו של הרמן קיימת
מגמה הפוכה והיא ריכוז סמכויות ,זאת כאמור בשל צורך הזמן. שמירה על נהלים
בירוקרטים עלולה לגרום לעיכובים בתהליך קבלת ההחלטות ובזמן מלחמה גם
לקורבנות מיותרים בשדה הקרב. אם במצבי שגרה קיימת הפרדה מוחלטת בין
הדרג המדיני לדרג הצבאי, הרי שבזמן מלחמה נקודות ההשקה בין דרגים אלה הן
רבות.
בכלל ככל שהמשבר הוא חמור יותר או שהמלחמה ממושכת ההשקה היא הדוקה
יותר. השקה זו עשויה להתרחש בצורה של יעוץ כאשר מקבלי ההחלטות בדרג
המדיני מזמינים מומחים צבאיים כדי להיוועץ בהם באשר לתכנון מהלכים
אסטרטגיים, כדי לקבוע אם לפתוח או לא לפתוח חזית נוספת.
ההשקה יכולה להתרחש גם בצורה של קבלת החלטות משותפת כאשר קובעי
המדיניות ראש הממשלה או הנשיא, שר הביטחון (או שר ההגנה במקרה
האמריקאי) ושרים שלהם נגיעה בזרוע הצבאית כמו למשל שר הצי בממשל
האמריקאי, מלבנים בעיות וקובעים קווי פעולה ביחד עם הדרג הצבאי הבכיר
ביותר. במצב של מלחמה ממושכת שיכולה להמשך חודשים או אפילו שנים כמו
מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, מפגשים אלה הופכים
לרוטינה.
במדינות דמוקרטיות קיימת הסכנה שהפרדת הרשויות במקרה זה תפגע והצבא
או הממשל האזרחי ירכזו סמכויות רבות מדי, זאת בעקבות תהליך זוחל
פוטנציאלי בו אחת מרשויות אלה תיהפך לדומיננטית ותכפה את רצונה על הרשות
השנייה. אפשרות שנייה היא ששתי הרשויות תאוחדנה והממשל ייהפך לממשל
צבאי או צבאי למחצה. הגבול כאן הינו דק ביותר.
ההכרזה על מצב חירום מעוגנת בחוק והיא אמצעי דמוקרטי שמטרתו להגן על
הדמוקרטיה גם בשעת משבר.
מטבע הדברים נמצאת ישראל במצב חירום מאז 1948 ועד לימנו אלה, עובדה זו
אינה ידוע לרוב הציבור אך היא שרירה וקיימת. כיצד אם כן עוצבה דמותה של
החברה הפוליטית בישראל לאור מצב חירום זה.
דומני כי על שאלה זו ניתן יהיה לענות עם נבדוק את דפוסי החלטותיהם של מקמי
המדינה ויחסם עם הצבא. אולם זאת נוכל לעשות לאחר פיתוח הצד התאורטי
בשאלת הדמוקרטיה ומצבי החירום.

מקורות:

942
אסכולת יחסי צבא חברה - קלאוזביץ והצבא הישראלי
תוכן עניינים
מבוא-היבטים תיאורטיים
דמוקרטיה ומצב חירום
קלאוזביץ - מלחמה וצבא
ישומי תפישת קלאוזביץ בקרב הנהגת המדינה
תפיסת המלחמה של ההנהגה הישראלית
סיכום
מראה מקום
ביבליוגרפיה
מבוא
מחקרים רבים הוקדשו לשאלת מדינת המבצר מה היא? לסוואל הגדיר מדינה זו יחד עם מושג נוסף מדינה במצור, מדינה במצור הינה מדינה הנמצאת במצב מלחמה או במצב איום תמידי, מצב זה הופך את המדינה לגוף המגיב בקיצוניות לאיומים ביטחוניים, משאבי המדינה ותשומת הלב הציבורית מופנים כולם אל עבר הבעיות הביטחוניות אשר
הופכות הנושא המרכזי בחיי היום יום הציבוריים.
בעבודה זו ברצוני לדון באופייה הפוליטי של החברה הישראלית בכל הקשור ליחסיה עם הצבא.
ישראל הינה מדינה בעייתית כאשר מנסים לתחום ולהגדיר את השתייכותה לקטגוריות טיפוסיות ביחסי צבא מדינה. מצד אחד ישראל הייתה ועודנה במידה רבה מדינה מוקפת אויבים בעלת אורינטציה ביטחונית גבוהה. מאידך החברה הישראלית מתיימרת להיות חברה דמוקרטית בעלת ערכי שלטון פרלמנטריים. מצב זה יוצר מערכת יחסים אמביבלנטית
בן העם לצבאו, מערכת יחסים זו מושתת לא מעט על היותם של מרבית אזרחי המדינה חיילים בצבא המילואים וככאלה קשורים באופן ישיר ובלתי אמצעי לצבא.
תפקידו המיידי והברור ביותר של הצבא הינו להתכונן למלחמה וכזו מגיעה להילחם המשטר הדמוקרטי אליו מתיימרת ישראל להשתייך מאופיין בתחלואים נוספים במצבי מלחמה אשר אינם נחלתם של סוגי משטר אחרים. ניתן לדעתי להבחין בכמה רמות של איום צבאי, החל מרמת המשבר הצבאי, ממשיך במלחמה חלקית ומוגבלת (עד כמה שזו האחרונה
עונה על הגדרה זו), ולבסוף ישנה מלחמת הקיום בה נאלצת המדינה לגייס את כל משאביה על מנת להישרד.
אחת ההגדרות הקלאסיות למשבר הינה כי משבר הוא מצב אשר "מאיים על מטרות בעדיפות גבוהה של יחידות מקבלי ההחלטה, מגביל את זמן התגובה לפני עיצוב ההחלטה ומפתיע את חברי היחידה לקבלת החלטות בעצם הופעתו." 1
מצבים העונים לדרישותיה של הגדרה זו הם מצבי מלחמה, אך לא כל מצבי המלחמה. במצב בו מתכננים מראש התקפה או מלחמה על מדינה אחרת, זמן התכנון של קובעי המדיניות נתון בידיהם ולפיכך ניתן יהיה למתן את אפקט המשבר המשתמע ממנו.
לעומת זאת כאשר המדינה מותקפת על-ידי מדינה אחרת או על-ידי קבוצת מדינות (קואליציה בינלאומית) או לחלופין כאשר ההתרעה על פריצת המלחמה היא קצרה, זמן התגובה קצר אף הוא , כמו מלחמת יום כיפור (1973)
או בפלישת הגרמנים לפולין (1939) במצב זה "כאשר נשקפת סכנה חמורה למטרות הלאומיות, מתקבלות ההחלטות בדרגים הממשלתיים, מגבלת הזמן ועמה יכולתם של דרגים בכירים אלה לקבל החלטות המחייבות את הממשלה, מאפשרות להם להתעלם מן הנהלים הבירוקרטיים המקובלים. בהשוואה לקווי המדיניות הננקטים בתגובה למצבים אחרים, מגלות
ההחלטות של שעת משבר נטייה לתגובת יתר או לתגובת חסר, ישנם אילוצים בתהליך ההחלטה הדוחפים לתגובה קיצונית כמו למשל, מידע מזערי וחשיבות רבה יותר של אישיות מקבלי ההחלטות." 2 עקרון דמוקרטי מרכזי הוא הפרדת הרשויות ,זאת מתוך סיבה ברורה שלא לרכז עוצמה רבה מדי בידי השלטון יש לפצל את השלטון, כך שמרכיביו יפקחו
ויבקרו זה את זה. במצב חירום על-פי גישתו של הרמן קיימת מגמה הפוכה והיא ריכוז סמכויות ,זאת כאמור בשל צורך הזמן. שמירה על נהלים בירוקרטים עלולה לגרום לעיכובים בתהליך קבלת ההחלטות ובזמן מלחמה גם לקורבנות מיותרים בשדה הקרב. אם במצבי שגרה קיימת הפרדה מוחלטת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, הרי שבזמן מלחמה
נקודות ההשקה בין דרגים אלה הן רבות.
בכלל ככל שהמשבר הוא חמור יותר או שהמלחמה ממושכת ההשקה היא הדוקה יותר. השקה זו עשויה להתרחש בצורה של יעוץ כאשר מקבלי ההחלטות בדרג המדיני מזמינים מומחים צבאיים כדי להיוועץ בהם באשר לתכנון מהלכים אסטרטגיים, כדי לקבוע אם לפתוח או לא לפתוח חזית נוספת.
ההשקה יכולה להתרחש גם בצורה של קבלת החלטות משותפת כאשר קובעי המדיניות ראש הממשלה או הנשיא, שר הביטחון (או שר ההגנה במקרה האמריקאי) ושרים שלהם נגיעה בזרוע הצבאית כמו למשל שר הצי בממשל האמריקאי, מלבנים בעיות וקובעים קווי פעולה ביחד עם הדרג הצבאי הבכיר ביותר. במצב של מלחמה ממושכת שיכולה להמשך חודשים
או אפילו שנים כמו מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, מפגשים אלה הופכים לרוטינה.
במדינות דמוקרטיות קיימת הסכנה שהפרדת הרשויות במקרה זה תפגע והצבא או הממשל האזרחי ירכזו סמכויות רבות מדי, זאת בעקבות תהליך זוחל פוטנציאלי בו אחת מרשויות אלא תיהפך לדומיננטית ותכפה את רצונה על הרשות השנייה. אפשרות שנייה היא ששתי הרשויות תאוחדנה והממשל יהפוך לממשל צבאי או צבאי למחצה. הגבול כאן הינו דק
ביותר.
ההכרזה על מצב חירום מעוגנת בחוק והיא אמצעי דמוקרטי שמטרתו להגן על הדמוקרטיה גם בשעת משבר.
מטבע הדברים נמצאת ישראל במצב חירום מאז 1948 ועד לימנו אלה, עובדה זו אינה ידוע לרוב הציבור אך היא שרירה וקיימת. כיצד אם כן עוצבה דמותה של החברה הפוליטית בישראל לאור מצב חירום זה.
דומני כי על שאלה זו ניתן יהיה לענות עם נבדוק את דפוסי החלטותיהם של מקמי המדינה ויחסם עם הצבא. אולם זאת נוכל לעשות לאחר פיתוח הצד התיאורטי בשאלת הדמוקרטיה ומצבי החירום.
דמוקרטיה ומצב חירום
הכרזה של מצב חירום - בכל סוג משטר - פירושה המעשי הינו הכרזה שלטונית על קיומו של מצב עניינים חריג הדורש טיפול באמצעים מיוחדים. דברים אלו נכונים לא רק לגבי דמוקרטיות, נהפוך הוא, משטרים לא דמוקרטיים רבים מוצאים צידוק לקיומם ולשיטות פעולתם בהתבססם על הטיעון של קיום מצב חירום.
המושג "דמוקרטיה מערבית" לו טוענת ישראל אף הוא כשלעצמו, מושג טעון, אולם קיימים מספר מאפיינים המשותפים לקבוצות ולזרמים השונים המגדירים מהי דמוקרטיה מערבית 3
נראה כי הפירוש למונח 'שלטון עם' במשטרים פרלמנטריים אשר מהווים את הרוב המכריע בדמוקרטיות המערביות, לובש צורות שונות ממקום למקום, העם בוחר בפרלמנט ומתוכו נבחרת ממשלה הנשענת על רוב פרלמנטרי.
במשטרים נשיאותיים (צרפת, פינלנד, ארה"ב) נבחר הנשיא ישירות על- ידי העם, להבדיל ממשטר פרלמנטרי שבו תפקיד הנשיא הינו מוגבל ובעל משמעות ייצוגית. אולם ניתן לומר כי הדמוקרטיה המערבית היא במידה רבה דמוקרטיה עקיפה או ייצוגית, משום שמרבית ההחלטות אינן מתקבלות על-ידי העם אלה על-ידי הגופים שנבחרו על-ידיו כדי
לייצגו.
הצבא בדמוקרטיות אלה נותר מבנה היררכי ,גוף בירוקרטי בעל מבנה מדרגי מדויק שאינו ניתן לערעור. יסודות המבנה הצבאי בכל הקשור לכללי התנהגות, ביצוע תפקידים והאצלת סמכויות נקבעים על-ידי קומץ אוליגרכי של גנרלים, כך שבאופן כללי המבנה הצבאי נותר רחוק ביותר מהרעיון הדמוקרטי. יחד עם זאת, כל עוד המצב המדיני אינו
מצב מלחמתי, אין צורך בהפעלת הצבא ולכן השליטה עליו על-ידי הגוף המדיני אינה מורכבת במיוחד. ואולם במצב של מלחמה משתנים פני הדברים כי הרי אופיים של שני הגופים, זה הדמוקרטי וזה הצבאי שונה בתכלית ואף סותר האחד את השני. 4
במדינת קסרקטין, בה מגויס העם למאמץ המלחמתי, ומכאן גם נפתח פתח להשתלטות של אנשי צבא על המערכת המדינית, גנרלים הצוברים פופולריות עשויים להוות סכנה. זאת ועוד, אי הוודאות ו"ערפל הקרב בזמן מלחמה הם מצבים הדורשים החלטות מהירות והשאלה שנשאלת היא מי יקבל החלטות אלה, הדרג המדיני או זה הצבאי? ובתוך הדרג
המדיני האם ניתן יהיה לקבל את ההחלטות בקבוצה או שמא תתממש "תיאורית המנהיג הדגול" ונמצא עצמנו במצב בו אדם אחד, או קבוצה נבחרת ומצומצמת מנהלת את המדינה מתוקף צווי חירום? 5
המטרות המוצהרות של הכרזת מצב חירום הינן, לרוב, שמירת עצמאות המדינה, שמירת הסדר החוקתי הקיים והגנה על החירויות הפוליטיות והאזרחיות של תושבי המדינה ואזרחיה. הדבר המייחד את הדמוקרטיה מצורות ממשל אחרות - ככל שהדבר כרוך בסמכויות חירום - הוא קיומם של איזונים, בלמים ומכשירי בקרה כדי למנוע ניצול לרעה
ושימוש שרירותי באמצעי חירום ובסמכויות חירום על-ידי אחד מגופי הממשל.
מבחינה זו מבחינים אנליטית בין מצב חירום כהגדרה שלטונית המעניקה תווית של חומרה ודחיפות לקיומה של סיטואציה או מצב עניינים כלשהו; לבין משטר חירום שפירושו הענקת סמכויות חירום היוצרות דפוס של טיפול פוליטי בסיטואציה המוגדרת כמצב חירום. 6
קלאוזביץ - מלחמה וצבא
כדי להבין את מהות היחסים שבין הצבא הישראלי לחברה הישראלית דומני כי יש לחזור לראשית הקמתה של המדינה ולבדוק כיצד עוצבו יחסים אלה. בפרק זה ברצוני לעסוק בפן התיאורטי מתודולוגי של סוגייה זו.
פון קלאוזביץ הגדיר מלחמה כמעשה אלימות שבעזרתו אוכפת מדינה את רצונה על אויבתה. לצורך זה, אלימות היא האמצעי, וכפיית הרצון היא המטרה. ציות המנוצח הוא המטרה המדינית ולכן המלחמה היא המשך המדיניות הלאומית באמצעים אחרים. לדעת פון קלאוזביץ קובעת המטרה המדינית איזה סוג של מלחמה תנוהל. משום כך אין המלחמה
מעשה בלתי תלוי העומד בפני עצמו אלא יש להתאים למטרה המדינית אמצעים צבאיים התואמים את הגשמת המטרה הספציפית. המדיניות צריכה להבטיח לעצמה תוצאות צבאיות התואמות את מטרותיה ואינן מנוגדות להן. על המטרה המדינית להנחות ועל האמצעים הצבאיים ללכת בעקבותיה, שכן "המלחמה אינה אלא המכשיר ולא להיפך". למטרה המדינית
זכות הקדימה במערך השיקולים. לדעת פון קלאוזביץ הרעיון כאילו מקבל הממסד הצבאי בשלב מסויים את ניהול העניינים מידי מנסחי המדיניות ומנהליה הוא בלתי רציונלי. אמנות המלחמה בצורתה האופטימלית, לדעת קלאוסביץ, מתבטאת במדיניות המנהלת מערכות צבאיות תחת שתשלח אגרות דיפלומטיות.
לידל הארט מבהיר כי תולדות המלחמות מלמדות שהאדם נטה לוותר ברגע שהוא מבחין ביריב חזק ממנו ובמוחו מנצנצת ההכרה שהמשך המלחמה שוב אינו טומן בתוכו תקווה לניצחון. הניצחון משום כך הוא גורם מוראלי ולאו דווקא גורם חומרי. "תסיסה אינה נובעת אלא בעקיפין ובאופן חלקי מאובדן החיים- היא נובעת מאובדן המוראל". 7 בקש
לנצח חייב להביא את אויביו לידי הכרה בעליונותו כך שהכרה זו תערער את אמונת אויבו ביכולתו הוא לנצח. הדיפת האויב לאחור בערבוביה שאינה מותירה כל תקוות התאוששות היא שתביאו להכרה הנ"ל. מכאן נובע שכח העמידה של המדינה המודרנית תלוי בכח הרצון של בניה ולאו דווקא בעוצמת גייסותיה. כח רצון זה נשען בראש ובראשונה
על בטחונה הכלכלי והחברתי של אותה אומה.
לידל הארט דומה לפון קלאוזביץ בכך ששניהם מבינים שהיעד האמיתי של המלחמה נמצא בתקופה שלאחריה. המטרה אינה השמדה המונית של היריב, והצד אשר מתרכז בניצחון בלבד, מבלי להקדיש כל מחשבה למה שיקרה לאחר סיום המערכה, עלול למצוא את עצמו מותש מכדי שיוכל להפיק תועלת מפירות המלחמה.
יותר מכך, אותו שלום יהיה בלתי יציב ויכיל את זרעי המלחמה הבאה. מן הראוי לנהל מלחמה כל עוד אפשר "להפיק ממנה תועלת" ולכרות שלום ברגע ששוב אין בה בכדי להועיל. בנקודה זו קיים שוני עצום בין פון-קלאוזביץ ללידל הארט. הראשון דגל במושג "המלחמה האבסולוטית" - הפעלת כח בלי גבול, בעוד שלדעת לידל הארט מעשה כזה
נוגד את השכל הישר. יש צורך באופקים רחבים יותר של אסטרטגיה המקיפים גם את השלום האמור לבוא בעקבות המלחמה.
ישומי תפישת קלאוזביץ בקרב הנהגת המדינה
בסוף אוגוסט 1948 התבטא בן-גוריון בכנס שדן בעתיד הפלמ"ח: "היות והמערכה האחרונה היא הקובעת, לכן אין שום ערך לזה שנפעל ונתברך בניצחונות, במידה שהיו לנו ניצחונות עד עכשיו". 8 ובהמשך נאומו הוא מוסיף: "ניצחון מלחמתי מכריע  הוא רק זה הגורם השמדת האויב".9 השקפתו של בן גוריון על המלחמה תואמת את תורתו של
פון קלאוזביץ שטען כי שלילת יכולת הלחימה של האויב והבסתו חייבת תמיד להיות מטרת הלחימה. נראה כי באותה תקופה תפס בן-גוריון את אופי המלחמה כפי שזו נתפסה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. 10 פועל יוצא מתפיסת המלחמה הזו היא האמונה כי לאחר הניצחון המוחץ ניתן לכפות על הצד המובס תנאים פוליטיים כראות עיני המנצח.
בן-גוריון האמין באותו שלב של המלחמה כי עם הבסתם המוחלטת של צבאות ערב ניתן יהיה לנצל את פירות הניצחון ולהגיע להסדר מדיני שעיקרו מצב של שלום דה-פקטו אם לא דה-יורה. תפיסה זו של בן-גוריון עומדת, כפי שכבר צוין, בניגוד לתפיסתו של לידל הארט שעיקרה היה אסטרטגיה של גישה עקיפה: "המטרה האמיתית במלחמה הינה
רוחו של מפקד האויב ולא גופות חייליו." 11 סנריו ברוח לידי הארט היה טוען שניצחון "מכריע מדי" יביא לתוצאה הפוכה מזו שביקש בן-גוריון להשיג. הערבים ישאפו לנקמה ולכן יפחתו סיכויי ההתפייסות בין שני הצדדים.
באותה תקופה קדם ההישג הצבאי בעיני בן-גוריון להישג המדיני. הוא ראה עדיפות בכיבוש שטחים. 12 מוצאים אנו אמירות סותרות אצל גן-גוריון בהקשה ליעדי המלחמה. רבים המביאים אסמכתאות לכך שהיה חסיד ארץ ישראל השלמה, ולעומתם קיימים לא מעטים המוצאים תימוכין לכך ששאף מלכתחילה לחלוקת הארץ. על אף חילוקי הדעות בקשר
ליעדיו של בן-גוריון, נידמה שאחד מהם היה להגיע לנורמליזציה ברמה זו או אחרת עם מדינות ערב ואף להסכמי שלום בעתיד במידת האפשר. כפועל יוצא מיעדים אלה הייתה תפיסתו הצבאית משולבת היטב בתפיסתו המדינית. אולם תפיסה זו באה לידי ביטוי רק לקראת סיומה של המלחמה. במהלך 1948 הוא ראה בשטחים קלפי מיקוח ואפילו עד
כיבוש דמשק הגיע באחדות בהתבטאויותיו. גם בנושא זה היה תלמידו של קלאוזביץ שראה בתפיסה שטחי אויב ביטוי להצלחה במלחמה. באותם חודשים לא ראה בן-גוריון את הכרתן של מדינות ערב בישראל כיעד מלחמה. הוא פזל יותר למדינות המערב אשר היו אצלו בסדר עדיפות גבוה יותר.
גם בשלבים מאוחרים יותר של מלחמת העצמאות מתייחס בן-גוריון לאופציה של מלחמה יזומה מצד ישראל לצורך השגת יעדים מדיניים, אסטרטגיים וטריטוריאלים.
לומר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים - זה" לא תמיד נכון. מלחמתנו בראשיתה הייתה התגוננות בפני ניסיון של השמדתנו. ביסודה, נשארה כזו עד היום. אולם, החל מההפוגה הראשונה יש בפעולתנו הצבאית מעין אקט פוליטי". 13
ככל שסיום המלחמה קרב והולך, עולה בחשיבותה הפעולה המדינית בעיניו של בן גוריון. העובדה שתפקד הן כראש ממשלה והן כשר בטחון, הווי אומר שקביעת המדיניות והמהלכים הצבאיים התמקדו באיש אחד, אפשרה את שילובה של הפעולה הצבאית בתוך התפיסה המדינית הכוללת. אם ניקח בחשבון את העובדה שבן גוריון, בנוסף להיותו ראש
ממשלה ושר בטחון, שימש גם כרמטכ"ל-על במלחמת העצמאות (זאת עקב אישיותו הדומיננטית ומעמדו הפוליטי החזק, וחולשת אישיותו ומחלתו של הרמטכ"ל יעקב בן דורי) נבין את מרכזיותו בקביעת המהלכים הצבאיים של המלחמה וניהולה המדיני והצבאי המשולב.
בן גוריון לא רק שנוהג כפון קלאוזביץ באשר לתפקיד המלחמה בשדה המדיניות אלא אף מצטט משפטים ממשנתו הצבאית.14 ניכר שתפיסתו היא כי הפעולה הצבאית אינה חזות הכל וכי כדי להשיג את המטרות יש הפעיל אמצעים פוליטיים וצבאיים לפי הצורך והעניין. בן גוריון רוצה במבצעים בנגב, "חורב" ו"יואב", כדי להפסיק את מצב המלחמה
ולהגיע עם המצרים להסדר מדיני. גם כאשר הביעה מצרים הסכמה לשיחות ובן גוריון השתכנע כי רוצה היא להסתלק מהמלחמה רוצה הוא בסיבוב נוסף עמה כדי לשבור לחלוטין את התנגדותה לשיחות עם ישראל.
"...היה צריך להתקיים דיון בעצרת על הנגב והיה צריך לשנות את העובדות למען שגורל הנגב והגליל לא יהיה תלוי אך ורק בדיונים אלה".15
במהלך הויכוח על הסכמי שביתת הנשק עם ירדן במאי 1949 הציג בן גוריון את עיקרי תפיסת הביטחון שלו לעתיד. הוא מביע חשש מהתחדשות הקרבות ואומר כי אם תתחדש המלחמה חובה שיהיו לה שלשה שלבים:
התגוננות, המתקפה וכיבוש שטחים. שלושת שלבי המלחמה הללו כפי שראה אותם בן-גוריון תואמים את תורתו של קלאוזביץ שראה במגננה את צורת המלחמה החזקה ביותר. "בעקבות השיפור במצב בעזרת המגננה תסתיים המלחמה במתקפה ושלב ההכרעה, כדברי קלאוזביץ, יהיה "מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו".16 יש כאן התאמה
רבה של תורת השלבים של בן גוריון שסיומה כפיית פתרון מדיני הרצוי על ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בתשובתו של בן גוריון לח"כ אסתר רזיאל נאור ביום 8 בספטמבר 1949 כשהובא לאישור הכנסת חוק שרות הביטחון.
בויכוח שהתעורר על השם שיינתן לצבא אמר בן גוריון:
"...בשם צבא הגנה אנו מתכוונים להדגיש שאין למדינת ישראל כל כוונות ומגמות של התקפה נגד שכנינו ואנו שוחרים אך שלום. אולם אם נותקף - נתגונן בדרך היעילה ביותר שהיא אופנסיבה מוחצת ונמרצת עד כמה שאפשר בשטח האויב ובמכרזיו החיוניים... ומשום כך נקיים גם להבא את השם שוחר השלום ואת האסטרטגיה המבטיחה ניצחון".17
בן גוריון מתגלה כאמון על הפרשנות המאוחרת לקלאוזביץ, לפיה לאחר המגננה בא המעבר להתקפה. בדומה למרשל פוש, אבי תורת ההתקפה הצרפתית, האמין כי לא ניתן לנצח במלחמה מעמדת התגוננות בלבד, שכן רק על ידי מעבר להתקפה ניתן להשמיד את כח האויב - זו הרי מטרת המלחמה של פי בן גוריון. בן גוריון גם טען כי ללחימה בעלת
אופי הגנתי לא יכולה להיות מטרה פוליטית אלא אם שמירת הקיים הינה מטרה כזו. ללחימה הגנתית לא יכולה להיות גם מטרה צבאית, שכן ממטרה צבאית משתמעת דרגה מסוימת של אופנסיביות ורצון להשמדת האויב. את זאת, לדעת בן גוריון, לא ניתן לעשות מעמדת התגוננות.
במהלך 1949, כשבן גוריון החל ללחוץ למען שיקום הצבא והכנסת שינויים שישפרו את יכולתו, אמר בן גוריון: "... מסדרים צבא לא במלחמה אלא למען ישמש מכשיר בידי המדינאות, המדינה".18
מבצע "עובדה" שנערך בין ה - 5.3.49 - 10.3.49 ובמסגרתו כבשה ישראל את כל שטח הנגב הדרומי ומפרץ אילת הוא דוגמא קלאסית לניהול מבצע צבאי בכפוף לאילוצים מדיניים ולהפעלת כח צבאי לצורך השגת יעדים אלה. בן גוריון החליט לנקוט במהלך צבאי זה לאחר שהוברר לו כי במו"מ מדיני מסרב עבדאללה למסור לידי ישראל את הנגב
הדרומי. אכזבתו של בן גוריון באה לידי ביטוי בזלזול שגילה ביכולתו של המלך: "מדבר בנועם. בלי שלטון בדברים ובלי סמכות... ברור: אין כל ערך לאיש..."19
במלחמת העצמאות מתגלה אצל בן גוריון קו חשיבה צבאי-מדיני המשלב את תורות המלחמה של פון קלאוזביץ ושל לידל הארט. בן גוריון מאמץ חלקים מסוימים מכל תורה. הוא מנהל מלחמה כל עוד אפשר להפיק ממנה תועלת מדינית ומפסיקה ברגע ששוב אין בה כדי להואיל; בכך הוא מאמץ חלקים ממשנתו של לידל הארט. כמובן שקיימים גם אילוצים
נוספים, כלכליים לדוגמא, המחייבים את בן גוריון שלא להאריך במלחמה, אך את היעדים הצבאיים העיקריים הוא חש שהשיג. בן גוריון אינו מאמץ את גישת המלחמה האבסולוטית ואינו מפעיל כח צבאי ללא גבול וכמטרה בפני עצמה. בתחילת 1949, ולבטח לאחר מבצע "חורב", בטוח בן גוריון בניצחון ומשום כך, להוציא מספר מבצעים מצומצם,
הוא חותר למצב של חתימה על הסכמי הפסקת אש ושביתת נשק עם מדינות ערב.
בדבריו בכנסת התייחס לרגישות הערבים:
"מדינת ישראל נולדה במזל מלחמה. עלינו לזכור שעל פי טבע הדברים אין עמים מנוצחים שוכחים בנקל את מפלתם והם מחפשים הזדמנות של נקמה..." 20
בקטע זה מאמץ בן גוריון את משנתו של לידל הארט לגבי סיום המלחמה.
אסור "לנצח יותר מדי" ורצוי לחשוב צעד אחד קדימה, על סיום הקרבות ועל האויב עמו תצטרך לשבת סביב שולחן המו"מ.
תפיסת המלחמה של ההנהגה הישראלית
כאמור ראה בן גוריון במלחמה מכשיר להמשך המדיניות אולם לעת שלאחר המלחמה פקפק בצורך שבהחזקת צבא גדול:
"צבא זה בכלל בזבוז, שחיתות, שחיתות של אנשים, של חיי אנשים, של עושר. כמעט אי אפשר למצוא שום דבר לטובת הצבא. איזו תועלת יש בו מלבד מלחמה? ומלחמה זה וודאי דבר ארור".21
אנו רואים כי התבטאותו בסוגיית המלחמה משקפת לא רק גישה שלילית כלפיה אלא גם ניכור, סלידה ותיעוב כלפי תופעה זו המתאפיינת בהרס, חורבן ושחיתות.
בן גוריון ראה בעם היהודי ובצבאו כנושאי ערכים. ערך השלום וקדושת חיי האדם ניצבו בראש מסכת הערכים הללו. אחד היתרונות הבולטים של הצבא היה בהיותו נושא דגל ערכי ומוסרי. מצד אחד ראה בביטחון בעיה פיזית וקיומית של העם, ואילו בהקשר הרחב יותר הבליט נושאים ערכיים שנועדו למלא את החסר בתחום החומר. למרות כל האמור
ראויות התבטאויותיו של בן גוריון כלפי המלחמה להבלטה מיוחדת, בעיקר בשל עיתויו. לכאורה אמור היה בן גוריון לנקוט בקו הסברה הפוך, בשעה שהיישוב עמד במאבק על עצם קיומו חייב הדבר נקיטת קו המגביר את התודעה הלאומית גם על ידי שימוש בסיסמאות מילטנטיות. בן גוריון מפגין בהתבטאויותיו מגמה שונה לחלוטין. אמנם הוא
מכריז כי "כל עוד המלחמה כפויה עלינו שומה להשתעבד לצרכיה בלי שיור, תנאי וסייג, כי לנו יש ייעוד היסטורי יש לנו חזון, יש לנו אידיאל ואנחנו נילחם להם, נשמור על קיומם ונעמוד בשער".(20) אולם מעבר לכך מראות אחדות מהתבטאויותיו מגמה שונה לחלוטין. כבר בשלביה הראשונים של המלחמה הוא מבהיר את עמדתו בנאום בפני
הפורום המפלגתי של מועצת מפא"י ב - 7 בפברואר 1948.
"מעולם לא הייתי נגד המיליטריזם, נגד המלחמה, כמו בשנה זו. מפני שאני רואה את כל השחיתות, את כל האסון - וזה אסון לא רק למנוצחים, זה אסון גם למנצחים. זה בזבוז, זה הרס, במקרה הטוב ביותר. זה הרס של נכסים חומריים, זה הרס של חיי אנשים, זה הרס גם של ערכים - ערכי רוח".22
בן גוריון רואה במלחמה דבר הפוגע בעוצמתה המוסרית של ישראל. גם בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, כאשר ברור שישראל עומדת בפני ניצחון, אין בן גוריון נוטה להיסחף בחדוות הניצחון.
סיכום
במבוא לדברים אלה העלתי את השאלה עד כמה ישראל הינה אומה במצור ועד כמה היא מתאימה להגדרת מדינת קסרקטין. הדברים שהובאו עסקו בעיקרם בשאלת תפיסת המנהיגות הפוליטית הראשונית את תפקיד הצבא וככזו גם את המלחמה. דומני כי ראש ממשלתה הראשון של ישראל אשר היה מופקד על הביטחון, דוד בן גוריון, החזיק בתפיסת עולם
קלאוזביציאנית מילטריסטית ובהתאם לכך עיצב את הצבא. בן גוריון ראה בצבא גוף אשר ניתן להשתמש בו לביצוע מטרות מדיניות. אולם דומני כי במהלך השנים השתנה הצבא הישראלי ועיצב לעצמו דמות ומהות שונות בתכלית מאלה אשר ייחד לו בן גוריון. סבורני כי יחד עם התגבשות המדינה הישראלית אשר החלה הערב רב של אנשים לאומה,
החלה התגבשותו של הצבא הישראלי לכדי יחידה בעלת אופי משלה. במהלך שנות החמישים ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים נוצר האתוס של הצבא הישראלי. דומה כי דמותו של הישראלי עוצבה על פי נורמות אשר הכתיב הצבא. אולם האם היו אלה נורמות מילטרסטיות. דומני כי שאלה זו הינה עניין של השקפה. יהיו כאלה אשר יטענו כי דמות הצבר
מבוססת על כוח פיזי ומיליטריזם ואחרים יראו בה את מהות החברות וקשרי הקירבה. כך או אחרת דומני כי הצבא הישראלי אינו צבא מקצועי במלא מובן המילה שכן בניגוד לתחזיותיו של בן גוריון מורכב עיקר כוחו של הצבא הישראלי מחילי מילואים. חיילים אלה קשורים בטבורם אל החברה הישראלית מושפעים ומשפעים בגינה. ככזו קשה לי
לראות את המדינה מתנהגת על פי דפוסים של מדינת קסרקטין, שכן כוחו של השלטון מוגבל במידה רבה על ידי זכויותיהם של האזרחים, עובדה אשר מרחיקה מפתחנו את מדינת הקסרקטין.
מראה מקום
1. בריצ'ר, מ., "התנהגות מדינות במשבר בינלאומי - מודל וממצאים משוערים", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, מס' 15, עמ' 5.
2. הרמן פרידט, צ'., "משברים בינלאומיים", מקראה ליחסים בינלאומיים, בעריכת איתן גלבוע, הוצאת עם עובד, 1979, עמ' 222.
3. נויברגר, ב., דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה20-, הוצאת האו"פ, 1985, עמ' 83-82.
4. לידל-הרט, ב. ה., אסטרטגיה של גישה עקיפה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 343-327.
5. הורוביץ, א., ליסק, מ., דמוקרטיה ובטחון לאומי, הוצאת יהדות זמננו, 1986, עמ' 65-27.
* ד"ר יוסף שוורצולד, אשנב לפסיכולוגיה חברתית, הוצאת או"פ, כרך ג', עמ' 141.
6. הופנונג, מ., ישראל - בטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948, נבו הוצאה לאור, ירושלים, 1991, עמ' 35.
7. לידל הארט , מחשבות על המלחמה. עמ' .70
8. מיכאל בן זוהר, בן גוריון ב', עמ' 851.
9. שם.
10. Haward אומר כי "מטרת האסטרטגיה... לרכז את כל המשאבים הקיימים בנקודה המכרעת, להכריח את האוייב לנהוג באופן דומה ואז להתכתש עד להכרעה חד משמעית".
11. לידל הארט, מחשבות על המלחמה, עמ' 78.
12. נאום בן גוריון ב 24 ליולי 1948 במרכז מפא"י.
13. יומן בן גוריון, 27 לנובמבר 1948, ארכיון בן גוריון, שדה בוקר.
14. יומן בן גוריון, 18 בינואר 1949, ארכיון בן גוריון, שדה בוקר.
15. יומן בן גוריון, 27 בנובמבר 1948, ארכיון בן גוריון, שדה בוקר.
16. קרל פון - קלאוזביץ, על המלחמה, עמ' 32.
17. דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, א, עמ'.399
18. שם.
19 . בן גוריון יומן המלחמה, 16 לינואר 1949.
20. דוד בן גוריון, בהלחם ישראל, עמ' 151-152.
21. דברי בן גוריון בקונגרס הציוני ה- כ"ב, במערכה, ה' עמ' 147.
22. מועצת מפא"י, 7 לפברואר, ארכיון היסטורי של מפלגת העבודה, בית-ברל.
ביבליוגרפיה
1. בריצ'ר, מ., "התנהגות מדינות במשבר בינלאומי - מודל וממצאים משוערים", מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, מס' 15,.
2. הרמן פרידט, צ'., "משברים בינלאומיים", מקראה ליחסים בינלאומיים, בעריכת איתן גלבוע, הוצאת עם עובד, 1979,.
3 . נויברגר, ב., דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה20-, הוצאת האו"פ, 1985,.
4. לידל-הרט, ב. ה., אסטרטגיה של גישה עקיפה, הוצאת מערכות, 1980,.
5. לידל - הרט, ב.ה , מחשבות על המלחמה, הוצאת מערכות, 1989.
6. הורוביץ, א., ליסק, מ., דמוקרטיה ובטחון לאומי, הוצאת יהדות זמננו, 1986,.
7. * ד"ר יוסף שוורצולד, אשנב לפסיכולוגיה חברתית, הוצאת או"פ,כרך ג',.
8. הופנונג, מ., ישראל - בטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948, נבו הוצאה לאור, ירושלים, 1991,.
9. מיכאל בן זוהר, בן גוריון ב',1976.
10 . יומן בן גוריון, 1948, ארכיון בן גוריון, שדה בוקר.
11. קלאוזביץ קרל, על המלחמה, מדריך קצר לקלאוזביץ, הוצאת מערכות, 1977 .

תגים:

גוריון · לוחמה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "אסכולת יחסי צבא חברה-קלאוזוביץ והצבא הישראלי", סמינריון אודות "אסכולת יחסי צבא חברה-קלאוזוביץ והצבא הישראלי" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.