חטאו של האדם הראשון בספר הזוהר

תקציר העבודה:

תוכן העניינים
1. מבוא
2. חטאו של האדם הראשון בספר בראשית.
3. חטאו של האדם הראשון בספר הזוהר.
4. הקשר בין חטא האדם הראשון לבין שאלת הרוע בעולם.
5. הקשר בין חטא האדם הראשון לבין שאלת הגאולה של האדם.
6. סיכום
7. ביבליוגרפיה.

מבוא
ספר הזהר כידוע הינו היצירה המרכזית של ספרות הקבלה. הוא נתחבר ב- 1270 -1300 ע"י משה בן שם טוב דה לאון בגואדאלחארה, והוא יצירתה העיקרית של קבלת ספרד. מטרתו של ספר הזהר, להלחם בתפיסה פשטנית של היהדות וברשלנות בקיום מצוותיה, בהדגשת הערך העילאי והסודי שבהן.
לפי ספר הזהר, עשר הספירות הן התגליות של ה"כח היוצר העליון" ובהן משתקף אורו של אלוהים. האדם לפי הזהר הוא נציגו של אלוהים בעולמינו, והוא היוצר את הקשר בין העולם הארצי לבין העולם העליון. תפילתו הנאמרת בהתלהבות מקרבת אותו לאלוהים ובזכות קיום המצוות עתידה נשמתו בת האלמוות להתמזג בבוא היום עם האלוהות.
שמירת המצוות משפיעה על הספירות העליונות ועוזרת למשוך מהן את חסד האל אל עולם החומר. לאדם יש איפוא תפקיד חשוב: "מעולם לא התעוררה מידת הרחמים מלמעלה בלי התעוררות בלב מלמטה" נאמר בזהר "כיוון שהעולם העליון מתנהג לפי סדר העולם התחתון".
הדוקטרינות של ספר הזהר הן חשובות מאד להתפתחות המחשבה הקבלית בתקופות המאוחרות יותר.
עבודה זו עוסקת בשאלת ההתייחסות של ספר הזהר לסיפור אדם וחוה, דהיינו האדם הראשון וחטאו, כבסיס להתייחסות רחבה יותר לנושא החטא בכללותו.
האדם הראשון, אותו האדם שהביא לגירוש מגן העדן. הוא משל על קיומו של האדם בכלל בעולמנו. ספר הזהר מתייחס לעובדה זו ושואל שאלות רבות בנושא: מדוע העמיד האל את האדם במבחן? מדוע העמיד מולו פיתוי כמו עץ הדעת כאשר היה ברור שהאדם לא יעמוד במבחן? מהי המשמעות האמיתית של החטא של האדם הראשון במישור המטאפיזי והדתי? כיצד היו חיי האדם לפני הגירוש מגן העדן? כיצד יביא האדם על עצמו את הגאולה עוד פעם והאם היא אפשרית? מהו מקור הרוע - האם הוא בא מהספירות האלוהיות? או שהאדם הביא אותו? כיצד נוצר עולם עם רוע מתוך עולם אלוהי מושלם? ומה הקשר בין קיום המצוות לבין הבאת הגאולה?
בשאלות אלו ואחרות דן הטקסט של הזהר, ביחס לאדם הראשון ועל החטא והעונש שהוא דן את העולם אליו. עבודה זו דנה בשאלת החטא אצל האדם הראשון בכמה מישורים במישור של הטקסט התנכי המקראי, במישור של שאלת הרוע בעולם, ובמישור של הגאולה האפשרית מאידך, של האדם.

בעבודה זו עשיתי שימוש רב ב"אוצר הזהר" שאסף היטב את הפסקאות מהזהר הרלווניות, ובתרגום לעברית של ספר הזהר "ספר הזהר בלשון הקודש" מאחר והארמית אינה שגורה בפי. עם כל המגבלות הטכניות האלה פניתי לעסוק בשאלה המעניינת, של הטקסט המרתק והאניגמטי של סיפור הבריאה וגן העדן התנכ"י.
בנוסף, נעזרתי רבות במאמרים שונים שעזרו לי להבין את הטקסט המורכב, ונעשה בעבודה זו שימושד רב במקורות חוץ טקסטואליים.

מקורות:

כאמור האדם הראשון נברא מושלם, יפה ובעולם מושלם שהוא גן העדן. הוא נברא כדי להשלים את הבריאה, ואחרי שהוא נברא התחיל העולם להביא פירות. הוא נברא כדי שהטוב האלוהי יוכל להשרות מטובו על העולם.
ואכן חיי האדם בגן העדן היו מושלים:
"כשברא הקב"ה לאדה"ר הכניסו לג"ע, והוא ואשתו היו מטיילים בג"ע והמלאכים סיבבו אותם" ו"המלאכים היו משמשים לאדה"ר כשהיה בג"ע לפני החטא" (ח"א לח). ולו לא היו חוטאים אדם וחוה, היו נשארים בגן-העדן לעד. "אם היה שומר אדה"ר על המצוה שנתנה לו היה מתקיים תמיד בג"ע ל" (חב" נה.).
והזוהר עומד ושואל מדוע הביא האל את האדם לחטוא בגן עדן. מדוע העמיד בפניו פיתוי כמעט בלתי אפשרי:  "טרם בריאת האדם אמרה התורה להקב"ה זה האדם שאתה רוצה לברוא מזומן הוא לחטוא, אם לא תאריך אפך טוב לו שלא יברא. אמר לה הקב"ה וכי לחינם אני נקרא ארך אפים" (ח"א כה.).
"כיוון שידע הקב"ה שהעץ הדעת יגרום מיתה לאדם למה בראו וע"ש העניין " (ת"ז ת' ס"ז צח.)
ומוסיף ומתאר את עץ הדעת":  "עץ ממש היה, והיו שנים האחד הנותן חיים לאדם, והאחד שהאוכלו ידע הטוב והרע וכו'. ולפיכך ציוהו הקב"ה שלא יאכל ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע, וע"פ נאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, זהו עץ החיים שהיה לאדם לאכול ממנו והוא לא חטא אלא בעץ הדעת". (ז"ח בראשית כ"ג).
ושואל גם:  "למה נברא האדם שעתיד לחטוא ועיי"ש העניין" (ת"ז ת' ס"ז צח).
ואולם "באותו היום שנבראו חטאו". (ח"א לה).
ואכן האדם חטא: "הראה הקב"ה לאדם את דרך הטוב ואת דרך הרע, ואדם בחר ברע ונגזר עליו מיתה, ולא שהקב"ה רצה במיתתו". (ת"ז ת' ס"ו צח).
וההשלכות של חטא האכילה מעץ הדעת קשות גם לאדם, וגם לכל העולם - שלמטה ושלמעלה. ביחס לאדם עצמו: "אדה"ר עבר על מצוה אחת שבתורה גרם מיתה לו ולכל העולם, ואותו עוון עומד עד שהקב"ה יחדש את העולם". (ח"ג קכב).
"אדם במה שחטא נתפס וגרם מות לו ולכל העולם"  (ח"א כלז).
"כשחטאו אדם ואשתו נאבד מהם הזוהר העליון שהיה חופף עליהם מב'" (ח"א לו: נב).
"יודע היה האדם חכמה יותר שמלאכי עליון, וכשחטא נסתמו לו מקורות החכמה, נ"ח" (ח"ב נה).
"בראשונה נתן הקב"ה לאדה"ר חכמה עליונה, וכשחטא נשתכח ממנו, וכששב חזרה החכמה אליו, אבל לא כבראשונה. (ח"א עה: עו)
"עד שלא חטא אדם היה עולה ועומד בחכמה עליונה ולא היה נפרש מאילן החיים, נט' " (ח"א נב).
"אחר החטא נשתנה האדם לכמה גוונין, פעמים דין ופעמים רחמים, פעמים מיתה ופעמים חיים, קמ"ד" (ח"א רכא: ח"ג קז).
"קודם החטא היו מעיינים ומסתכלים בעולמות העליונים, ולאחר החטא התחילו להסתכל בעניני עולם הזה". קט"ז (ח"ג רסא).
"עד שלא חטאו אדם וחוה היו שומעין קול מלמעלה וידעו חכמה עליונה ועמדו בזוהר העליון ולא יראו, וכיוון שחטאו אפילו בקול שלמטה לא יכלו לעמוד בו"  (ח"א נב).
"כשחטא נגרע קומתו על מאה אמות" (ח"א נג).
ביחס לעולם כולו מספר הזוהר ש: "כשחטא אדם משך עליו כח הטומאה וטימא לו ולכל בני העולם"  (ח"א נג). וגרוע עוד יותר: "אדם בחטאו גרם להשכינה גלות שתתגרש עמו ועם בניו בגלות לעולמים, ק"מ" (ח"א רל"ז).
"חטא אדם וחוה גרם שתרד השכינה בגלות". (ת"ז ת' ס"ד צה).
בשל חטא אדם וחוה, השכינה בגלות ובני האדם בגלות מגן העדן עדי עולם.
"כשחטא אדם לקח ממנו כל ספירה את חלקו ונשאר איל". (ת"ז ת' ס"ט קטז).
ואז מגורשים אדם וחוה מגן העדן, ונגזרים עליהם חיי עבודה קשה, והם הופכים לבני תמותה:  "הקב"ה גירש לאדם מג"ע, כאיש שמגרש לאשתו, ל"ג (ח"א רלז).
"כשחטא אדם נשלח לשבע הארצות ועשה תולדות בכל ארץ וארץ, קתז"  (ת"ז ת' ס"ד צה: צו).
"מיום שחטא אדה"ר נקראו בני העולם בני אדם". "אדה"ר בעבור שנתדבק במקום המות נגזר עיות מות ועל כל העולם. לפי שכל העולם הלכו אחריו ונתדבקו במקום ההוא, פט" (ח"א רכא: ח"ג קז).
"כל המתים רואים לאדה"ר בשעת מיתתם להעיד שבגלל חובת עצמם מתו ולא בשביל חטאו של אדה"ר. צא'" (ח"א כז: ח"ג שג: ז"ח בלק 10).
אפילו "הארץ נתקללה כי לא היה בידה למחות באדם שלא יאכל מעץ הדעת ולא מחתה". (ת"ז ת' ס"ד צה).
הזוהר מתאר את העולם שלאחר החטא ושואל מתי תבוא הגעולה לאדם לאחר שחטא:  "הואיל ולא זכה אדם להוליד את בניו בג"ע לכן אינם מתקיימים בזה העולם" (ח"א סא).
לגבי הגאולה: "חטא אדה"ר נתקן במעמד הר סיני"  (מתן תורה) "עד שקין לא שב בתשובה לא נתקן חטאו של אדם. קלא" (ת"ז ת' ס"ט צט).
"בשעה שקלל הקב"ה את העולם, אמר אדם רבש"ע עד מתי יהיה העולם בקללתי, אמר לו עד שיולד לך בן מהול כמוך. קלב" (ח"א נח).
ואולם, האדם הראשון אכן חוזר קרוב לגן עדן בכח הרחמים של האל: "הקב"ה חס על אדה"ר וגנזו לאחד מיתתו סמוך לג"ע". (ח"א נז).
סמוך, אך אף פעם לא בחזרה לתוך גן העדן השלם. הזוהר מדגיש את העובדה שהאדם נועד להיות בגן העדן, ורק בגלל חטא המרת פיו של האל ואכילת פרי עץ הדעת גורש מגן העדן, ועל כך הוא מקונן: "אם לא בא הנחש על חוה, היה אדם מוליד מיד, כמו שנגזר עליו מיד כשנברא, ואלו התולדות היו כולם נקיים." (ח"ג קפט).
"אם לא חטא אדה"ר היה עושה תולדות מצד הקדושה והיו קיימים לעולם המלאכים". (ח"א סא. חג' קפט).
קשר בין חטא האדם הראשון לבין שאלת הרוע בעולם
אחד הנושאים הדומיננטיים בקבלה כולה ובספר הזוהר בפרט היא שאלת הרוע.
מלחמת הטוב ברע, השחור בלבן, המאבקים של הטוב ברע ברמה האלוהית, משפיע על העולם הקוסמולוגי והאנושי.
משה חלמיש בספרו מחלק את שאלת הרוע לשני חלקים:
"א. מבחינת האלוהות - איך מתקשר הרע לעולם אלהי שכולו טוב? מהו היחס בין הרע והאל מבחינת מוצאו, מעמדו, מקומו ותפקידו?
ב. מבחינת האדם איך האדם מקבל את הרע? מהי השפעת הרע על האדם? מה עליו לעשות? האם אין הרע משקף אי-צדק? האם הרע מופיע רק במסגרת אנושית, או שמא יש לו עמידה בתחום שמעבר לאדם?"
המקובלים בדרך כלל הצביעו על מציאותו הממשית של הרע בעולם, וטענו שיש לו שרשים רוחניים בעולם שלמעלה, ע"פ חלמיש. גרשום שלום בספרו מפרט כי "עיוני המקובלים על הרע ומקורו, על התפשטותו ורוח פעולתו, מתנהלים בשני מישורים. מצד אחד הם מתייחסים לאירועים בעולם האנושי, וכאן מספק הסיפור המקראי על אדם וחוה את
ראשי-הפרקים להסברת חדירתו של הרע אל עולם האדם. אולם נוסף לכך הם מכוונים גם לעולם האלוהי עצמו. בזאת הוכנסה מלכתחילה כפילות מסויימת בתפיסת הטוב והרע. האם הטוב והרע עלו ונתממשו רק על ידי מעשה אדם, או שמא יש משהו במערך של העולם עצמו או בפעולת האל עצמו, ללא תלות באדם, המביא לידי מציאות הטוב והרע".
אם כן, סיפור אדם וחוה, וחטאם בגן-העדן וגירושם ממנו, מובא כמשל על שאלת הטוב והרע בחיי האדם, ובמציאות האלוהית. האם הרע הוא נובע ממשהו בספירות האלוהיות, או שהוא נובע מדבר הנטוע עמוק בטיבו של האדם. ישנם יחסים דו כיווניים אצל המקובלים בד"כ, והעולם העליון מושפע מן העולם התחתון ולהיפך, בשרשרת בלתי פוסקת
של ארועים. סיפור אדם וחוה הוא המחשה של ההוויה הזו.
אולם שלום כותב כי תפיסה דואלית זו הינה תופעה מאוחרת יחסית של הקבלה, מופיעה מן המאה הט"ז ואילך. לעומת זאת, בספר הזוהר ישנה הסתייגות מן הכפילות הזו, ונקיטת עמדה חד משמעית בדבר ממשותו המטאפיזית של הרע.
בתורת הספירות: האל מתגלה בעשרת הספירות שהן מגלות אספקטים שונים של הפעילות האלוהית, באופן סימבולי. הטוב בעולם מתגלה כאשר הספירות פועלות באחדות ובהרמוניה ראשונית. באופן אידאלי ישנה הרמוניה בין הבורא לבין עולם הבריאה שלו: "הן מעמידות את סולם הערכים הרוחניים העליונים, שהאדם מסוגל לממשם במעשיו, ובדרך זו
בכוחו להביא לידי ייחודה הנכסף של הבריאה עם בוראה. דמות בראשית של האדם המקבילה ל"אדם-קדמון", הדמות המיסטית של האלוהות, מסוגלת לשקף ולהחזיר את האור האלוהי שחדר אל הבריאה".
כלומר, דמותו של האדם הראשון היא קונקרטיזציה של האיחוד בין הבורא לבריאה, באופן האידאי ביותר, והוא משקף את הטוב במעשה האנושי.
אך בעולם הספירות ישנם מתחים פנימיים, המתגלים כניגודים, לגבי עיניים אנושיות, ובהם טמון הזרע למה שנתפס בקבלה כרע. לדוגמא, ישנו המתח בין מידת החסד שמממשת את האהבה האנושית לבריאה, וכנגדה עומדת מידת הדין ומידת הגבורה.
רעיון הנמצא אצל מקובלי גירונה ובעקבותיהם בספר הזוהר מפרט מ. חלמיש, קשורים בסוג "עץ-הדעת". "עץ החיים ועץ הדעת היו קשורים באחדות אחת בגן-עדן, עד שהאדם הראשון הפריד בינהם, ועל ידי כך נתן קיום לרע שנכלל, והורכב מעץ הדעת- טוב ורע, והוגשם ביצר הרע שבקרבו. אדם הראשון הוא זה שהגשים את הרע שהיה גנוז בעץ
הדעת על-ידי הפרדתו בין העצים וכן על ידי הפרדת עץ-הדעת מפריו, שעכשיו נפרד ממקורו. מאורע זה נקרא באופן סמלי "קיצוץ בנטיעות". הוא אבי כל חטאת. (כל מעשה רע נתפס בעיקרו כהכנסת פירוד בעולם הקדושה). חטא האדם הראשון הוא בכך שהכניס "פירוד למעלה ולמטה" ביתה שהיה צריך להיות מאוחד. מעתה כל חטא, במהותו הוא חזרה
על הפרדה זו". אם כן, האדם יצר מצב של דיסהרמוניה בעולם האלוהי, שנקרא "קיצוץ בנטיעות". הוא פגע בצורה שאלוהים משפיע מטובו על העולם (דרך העצים ופירותיהם) ויצר הפרדה שהיא מהותו של החטא.
מכאן ניתן להסיק על הקשר בין האדם לבין האלוהות, דבר המיוצג ומודגם על ידי סיפור גן-העדן. ג. שלום מוסיף שהספירות מכונות לעיתים קרובות "נטיעות" הנטועות בגן האלוהות ושצמחו מתוך הרצון האלוהי. "קיצוץ בנטיעות" הינו כינוי אלגורי של המקובלים "למעשה ההתבוננות שבו המתבונן אינו תופס את כללות הספירות באחדותן
ובייחודן, אלא מבודד בה ספירות מסויימות, ובעיקר את האחרונה, משאר הספירות. כיון שהאדם הראשון לפני החטא היה 'כולו רוחני' הרי גם מעשיו נתרחשו בתחום רוחני טהור, המתואר באופן אליגורי בסיפור גן-העדן. על אדם הוטל לטפח את גן הנטיעות, כלומר, לשמור ולחזק את המגע (או הדבקות) בממשות הרוחנית שזכה לו מטבעו, שהרי
האדם נתפס כ'עולם קטן' מיקרוקוסמוס שבו מכונסים כל היסודות והכוחות של הבריאה, שהוא נכלל בכל ופועל על הכל. אם יבחר האדם בשמירת המגע הזה ובהתמדה בהתבוננות האלוהית, תמומש תכליתה של הבריאה.
הבורא לא רק יתפאר בנבראו, אלא אף יגלה לו את אחדותה האמיתית של כל המציאות באל, כלומר, את המציאות ברוחניותה הטהורה. עולם העיון או ההתבוננות היא אפוא עולם המעשה האמיתי שנדרש מאדם הראשון בגן-עדן."
כלומר, סיפור גן העדן עוסק בשאלת הדבקות באל, או ההתבוננות שהיא תפקידו של האדם. ברגע שהוא זונח תפקיד זה, הוא עושה "קיצוץ בנטיעות" ובכך מביא את הרע על העולם, משום שהוא אינו מממש את תכלית הבריאה שהיא גילום ויישום טובו של האם.
שלום ממשיך ואומר שבאדם טמונים 2 יצרים שמתוכם הוא יכל לבחור, ועליהם יקבל גמול או דין. לו היה האדם הראשון פועל כפי שציווה עליו האל, הרע לא היה מגיע לידי מימוש בעולם אף פעם אלא, נשאר כאפשרות היפותטית בלבד. שכן הרע הוא רק "מה שמוציא ומבודד את הדברים מתוך אחדותם".
ספר הזוהר עצמו מציג את הדברים במילים אלו:
"קודם שחטא האדם היה עולה והשיג בחכמת או העליון. ולא היה נפרש מעץ החיים. כיוון שחשק הרבה לדעת ולרדת למטה נמשך אחריהם עד שנפרש מעץ החיים. והבין את הרע ועזב את הטוב. ועל זה כתוב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. מי שנמשך אחר רע אין לו דירה עם עץ החיים. וטרם שחטאו היו שומעים הקול מלמעלה. והיו יודעים
חכמה העליונה. ועמדו בקיום זוהר העליון ולא פחדו. כיון שחטאו אפילו הקול שלמטה לא היו יכולים לעמוד בו".
"ארי שמעון בר יוחאי, ראה איך שהאנשים אין מבינים ואין יודעים ואין משגיחים. בשעה שברא הקב"ה לאדם והיה מכבדו בכבוד עליון. בקש ממנו להתדבק בו. כדי שיהיה נמצא יחיד. בלב אחד. ובמקום הדביקות ששלו אחד שלא נשתנה ולא מתהפך לעולם בקשר אחד ההוא שהכל נתקשר בו. זש"כ ועץ החיים בתוך הגן את"ר סרו מן דרך האמונה.
ועזבו עץ האחד שהוא העליון מבין העצים ובאו להתדבק במקום שיש בו השתנות ומתהפך מן גוון לגוון מטוב לרע ומרע לטוב. וירדו מלמעלה למטה, והתדבקו למטה במקום שיש המון שינויים, ועזבו עץ האחד שהוא העליון מכל העצים פעמים לטוב פעמים לרע.
פעמים לרחמים פעמים לדין... אדם עזבת החיים ונדבקת במוות".
דהיינו, האדם נצטווה לדבקות, אך לא עמד בכך, כפי שתואר בנושא "קיצוץ הנטיעות". לכן, הביא לעולם ששיש בו תערובת של טוב ורע, של חסד ודין, חיים ומוות. בנוסף, הכירו המקובלים בכך שישנו גם רע שאינו תלוי באדם ובמעשיו, והוא תחום השטן כשלעצמו. הרע בספר הזוהר נתפס כישות שיש לה מקום משלה בעולם. ספר הזוהר מדגיש את
ההתעצמות העצמאית של ספירת הגבורה, שמתפרצת מתוך מערכת הספירות. לכן נקרא "סטרא אחרא" - "הצד האחר העומד כנגד הקדושה והזומם לחטוף ולמשוך אותה אל צידו" (להגדרת מ. חלמיש). הסטרא אחרא הוא "אש הגבורה האלוהית שנעשתה עצמאית ויצאה החוצה, ושם היא מתגבשת למערכת שלמה ומודרגת שהיא אנטי עולם של השטן".
בספר הזוהר ישנה ההצגה מיתולוגית של רעיון זה, המתבטאת שוב בסיפור אדם וחוה בין שאר.
ישנו דימוי מיתי של הרע כפי שהוא מתגלם בסיפור עץ הדעת בזוהר - (ח"א, י"ז, ע"א וע"ב).
ספר הזוהר מאמין שלרע יש קיום כממשות מטאפיזית בתפיסתו את הרע המוסרי ויצר הרע שבאדם - שהוא מזהה כאחד מכוחות הסטרא אחרא. האדם הראשון לא גרם לקיום החטא ברגע שהתפתה ואכל מעץ הדעת, אלא יצר לרע פתח שממנו להשתחל לתוך העולם.
מפה והלאה נוצרה מערכת מוסרית ששל טוב ורע, והאדם חי בתוך מערכת דיאלקטית בעלת מתח ניגודים. כל מעשה אנושי הוא הכרעה לטוב או לרע.
האדם יכול לחזור על חטא האדם הקדמון ולחזק את כח הרע, או לעשות את רצונו של האל ולנסות להידבק באחדות האבודה, ובשלמות האלוהית שנטש אותה האדם הראשון בחטא גן-העדן, ולהילחם ב"סטרא אחרא". הרע מתקיים רק בשל מעשי האדם, שנותנים לו לצאת מן הכח אל הפועל. בהקשר זה יש להוסיף ולדון ברעיון הקבלי שדומיננטי בספר
הזוהר. שבכל רע מציצים ניצוצות האור האלוהי והטוב. לא ניתן לנתק לחלוטין בין שני התחומים. הרע והטוב משתלבים ביניהם, ולעולם אין ההפרדה מוחלטת, לא בעולם המטאפיזי האלוהי, ולא אצל מעשי האדם. יש דיאלקטיקה בכל המעשים האנושיים.
(מאוחר יותר קורא לכך האר"י "שבירת הכלים").
לפי תפיסה זו, מעשה האדם, וחטא האדם הראשון, כמתבטא ומסמל את כל חטאי האדם לדורותיו, הוא זה שמחייה את הרע. "המריית רצון האל היא המעבירה את ניצוצות הקדושה מן המקום, שבו ראוי היה להם להמצא". והמרת האדם הראשון את דברי האל הוא באופן סימבולי, אלגוריסטי, מיתולוגי וקונקרטי, התחלת התהליך הנ"ל.
הקשר בין חטא האדם הראשון לבין שאלת הגאולה של האדם
ע"פ מאמרו של י. יעקובסון "הקשר בין ימים ראשונים לימים אחרונים, בין ראשית הבריאה לבין אחריתה לעת קיצה, בימי גאולתה, הוא מן המפורסמות.
ע"פ קשר זה ישוב העולם ויתעלה בגאולתו אל הטוהר הבראשיתי הקדמון אשר היה בתחילתו. העולם יושב אז ויזכה למדרגת השלמות והתיקון, שהיתה מנת חלקו, או לזו שהיתה מזומנת לו כתכלית עילויו לפני שחטא אדם וקילקל, לפני שהפר חוקות שמים וארץ ושבש את סדריהם המתוקנים".
דהיינו, אמנם האדם גרם לשיבוש סדרי הבריאה, המושלמים, והבאת הרוע על העולם, ישנה אפשרות לגאולה, שבה העולם "המקולקל" יחזור לתקנו, והאדם יחזור באופן סמלי ל"גן העדן" הראשוני הנ"ל, בימי הגאולה.
הוא מצטט את ג. שלום בעוסקו ברקונסטרוקציה של השלמות הקדומה הבראשיתית. מה שהיה בימים הקדומים בגן העדן, יחזור ויהיה בימי הגאולה. זהו חזון אוטופי "אכסטולוגי" שבו האדם נפל והתדרדר בתהומות החטא ויום אחד יחזור ויעלה לקדמת דנא. או כפי שהוא מביע זאת "מהפיכה אפוקליפטית-קטסטרופלית".
"חויית אובדנו של גן העדן היא אחת בחוויות הדתיות המרכזיות על האדם לעשות כל אשר לאל ידו כדי לבטל את מארת הגירוש מגן העדן לשוב ולבוא בשעריו") מדובר בנסיון "הגליאני" להגיע לקץ ההסטוריה האפוקליפטית הדרמטית, או הליך איטי הסטורי פרוגרסיווי. מדובר בתהליך אישי, "אריסטוקרטי", או בתהליך "דרך הרבים", דרך של
קולקטים הסטורי. בין ובין, מדובר ברצון לשוב ולתקן את חטא האדם הראשון, ולהביא בכך לגאולה הנכספת.
האדם הראשון יכל להשאר בגן העדן, וליצור הרמוניה קוסמית ללא מאמץ גדול במיוחד. אבל, ברגע שהאדם הראשון מעד, הוא הגדיל באופן ניכר את הפער בינו לבין המצב המושלם הזה. זו הופכת לדרך של ייסורים, ארוכה מאוד מבחינה כרונולוגית, וקשה מבחינה רוחנית. אולם, האמונה היא שישנו תהליך הסטורי מתמשך, שבסופה ישנה גאולה
אחרונה, גאולה אישית, אוניברסלית ולאומית ברמה משיחית. הגאולה נתפסת כ"שיבה אל טוהר הוויתו של אדם קודם חטאו, כשהרעיונות האכסטולוגיים השונים כמו תחיית המתים והתעלות האדם למדרגה של חיים נצחיים, מצביעים על התגשמותה או על התחדשותה של קדמות הראשית של הבריאה לפני שלקתה ונפגמה".
אם כן, ישנה רציפות הסטורית ורעיונית בין החטא של האדם הראשון לבין הגאולה העתידה לבוא, בימים טובים יותר, כאשר העולם יחזור באופן מעגלי ויהיה כפי שהיה בימי האדם הראשון.
לפי ספר הזוהר, מעמד הר סיני אמור להיות תיקון החטא הקדמון, ועם ישראל היה אמור לחזור ולהתעלות לדרגת השלמות והקרבה האלוהית של האדם הראשון. "חטא האדר" נתקן במעמד הר סיני".(זוהר ח"א)
אולם, כיוון שהעם שוב חטא במעמד הר סיני, הגאולה לא באה לידי ביטוי אלא הוחמצה. אחרי שעם ישראל עמד בהר סיני, והעולם חזר למקומו, ובני ישראל התנקו מחטא האדם הקדמון, הם שוב חטאו, ושוב נפלו והתדרדרו כפי שהאדם הקדמון עשה. אם כן, עם ישראל כולו הוא המחשה של חטאיו של האדם הראשון, משום שהם עצמם חטאו באותו
האופן. "הם משקפים את ההוויה האנושית בשלמות מעלתה. שרויים הם בקשר סובסטנציאלי ישיר עם כוחותיה המתפתחים של הישות האלוהית, והמערכת הדינאמית של בחינתה המתגלה, מערכת הספירות שדמות אדם לה, משתקפת בהם ומתנוצצת בנשמתם...
ישראל מסמלים את הסטרוקטורה האלוהית המתוקנת שבדמות האדם, ונדרשים להגשימה בהוויה היסטורית קונקרטית. בתהליכי התרקמות של ישראל כאומה קדושה אפשר לראות תהליכים של צירוף ומירוק, שבהם שבה הוויה האנושית לאיתנה, נתעלתה וניתקנה" אם כן, יש קישור מוחלט בין גודלו ומעשיו ששל האדם הראשון, לבין גורלו ומעשיהם של עם
ישראל. ההם פשעו וגרמו לעולם להשאר לא מושלם ומלא בחטא, ותפקידם לחזור ולתקן עולם זה, ולהחזיר את העולם לימי קדם ובראשית.
זוהי תפיסה היסטוריוסופית שאותה מבטא ספר הזוהר. כפי שציינתי, ישנה אנלוגיה בין האדם הראשון לעם ישראל בתחום המיסטי. ולכן הגאולה תהייה ברמה המיסטית של עם הדבק באלוהיו, ובכך חוזר ומתקן ומחבר בין מערכת הספירות, פעולה הפוכה ל"קיצוץ הנטיעות" שבו דנתי מקודם.
על פי ספרו של אלכסנדר ספרן ((A. Safran העולם שהאל יצר הוא תמיד במצב של תנועה ולכן הורס ובונה עצמו כל הזמן סימוטנית. לכן יצר באדם רצון לחזור אליו. האדם הינו היצור שהאלוהים טבע בו את הראייה של השלמות, בבואה של הסנתיזה ששל העולם שלמעלה ושלמטה. אולם האדם נולד עם פנים כפולות, שיש בו רוח של טוב ושל רע
הקיים באופן דיאלקטי. האדם הינו בבואה של השלם משום שיש בו את שתי הפנים הנ"ל.
אולם על ידי שימוש "אגואיסטי" של החופש שניתן לו, האדם הביא ל"נפילה" שלו עצמו והרחקתו מגן העדן. הוא הפריד בין האלמנטים שהיו צריכים להיות מחוברים (2 העצים, הדבקות וכו'). האדם הפריד בין עץ הדעת-טוב-ורע לבין עץ החיים משום שפעל ע"פ רצונו. ההסטוריה מתחילה ברגע שהאדם נעשה מודע לחטאיו. ברגע שהוא עומד מול
האל ומתוודה על מעשיהו ועל חטאו. ברגע שיוכל האדם להתגבר על יצריו, הוא יביא לגאולה ולהרמוניה, ויחזור למקומו הטבעי תחת עץ החיים. זהו, ע"פ הקבלה תפקידו של עם ישראל, שמדגם את המלחמה למען הגאולה, יותר מכל עם אחר.
בשל הגלות הליטראלי של עם ישראל, ופיזורו בין העמים הגויים הוא מסמל ומדגים את הגלות של השכינה, והגלות הרוחנית של כל בני האדם. ולכן תפקידו הוא גם להביא לגאולה, בשל המודעות שלו. בין כל העמים, עם ישראל עובד לקראת סוף הגלות שלו, ולקראת הגאולה של העולם. כל התהליך ההסטורי, יבוא לקץ אידיאלי, ותהיה "תשובה"
קולקטיוית של כל בני האדם, ולמנוע את תהליך ה"צמצום" בהסטוריה של העולם.
נפילת האדם הביאה "לגלות", ועם ישראל יביא ל"גאלה" (פיזית ורוחנית).
השכינה היא בגלות בשל מעשי האדם, ועל ידי דבקות, ואי חטאים, יביא האדם לרסטורציה של הכלל ולהאחדה של כל הניצוצות האלוהיים חזרה "לגן העדן האבוד".
ש. ליו ((Schaya Leo בספרו, מוסיף שהאל הועיד לאדם דרך בכדי לימצא את דרכו בחזרה לאל. אולם, לכל אדם יש דרך אחרת כדי לחזור לאל (דרך קולקטיבית או סוביקטיבית). הדרך לגאולה תלוייה באופיו של האדם ובדרך חייו.
ספר הזוהר אומר שהאדם, צריך כדי להגיע לאיחוד עם האל, לעשות זאת עם כל ליבו וכל מוחו, בזמן שהוא יוצר קשר עם האל. הוא מאמץ את כל כוחו כדי להתאחד עם האל, דבר היכול להביא אותו למיזוג עם ההוויה האלוהית, להגיע ל"אינסוף". הירח, שהוא סינונימי עם השכינה מתחבא, וה"צד השני" (האפל) מולך משום שהאדם אינו יודע כיצד
לאחד את השם הקדוש באופן ראוי.
האדם צריך להתאחד עם האדם ועם שמו על פי ספר הזוהר על פי ליו, הזוהר מדבר על אדם טרנצינדנטי "אדם עילא" אדם קדמון שהוא האל בייצוגו האונטולוגי. האדם הראשון הוא הוא מניפסטציה של האל ע"י איחוד הרוחני, הנפשי והגשמי. אולם האדם הקדמון הוא מניפסטציה טהורה ביותר, רוחנית.
האדם הראשון היה חיבור בין האדם העליון לאדם התחתון, אולם אחרי החטא הראשון, איבד האדם הראשון את האיחוד התמידי שלו עם האל, וההפרדה הזו היא החטא הגדול של האדם (כאמור). וכך נוצר מצב בו האדם יש לו מציאות אינדיווידואלית, שמתגלה בלידות ומיתות אינסופיות.
כדי לחזור לגן-העדן האבוד, צריך האדם להתאחד עם האל, ולהכנס לפאזה מטוהרת ורוחנית מבחינה פיזית וגופנית ולשחרר עצמו מכבליו הפיזיים.
כפי ג. שלום מוסיף, בתחילתו היה האדם יצור רוחני לחלוטין, ולכן יש לו לשאוף ולחזור. בגלל חטאו, ההוא עבר למצב פיזי כפי שהאדם נראה כיום.
בשלב זה חלה ההפרדה בין האל לבין בוראיו, בין האדם העליון לבין האדם התחתון.
שלום מוסיף ואומר שדה ליאון עסק בנושא זה באופן מצומצם ביותר בפר הזוהר משום שראה את הנושא כמסוכן. הוא טוען "שהנפילה" של האדם הקדמון היא סוד שהתנ"ך אינו בוחר לעסוק בו, והמקובלים מרחיבים עליו יתר על המידה. (מדרש הנהילים). לכן, ההסבר הרציונליסטי שלו על "קיצוץ בנטיעות" של האדם בגן העדן. כך הופסקה זרימת
החיים בין הספירות האלוהיות, וההפרדה שלהן מן העולם, או במילים אחרות "גלות השכינה". רק אחרי רסטורציה של ההרמוניה המקורית, כאשר כל דבר יחזור למקומו, "האל יהיה אחד עם שמו" באמת ובתמים ולעד. על עם ישראל לעשות זאת על ידי קיום המצוות, ותפילות. זהו פירושו האמיתי ששל ה"תיקון" שהוא תפקידו של האדם עלי אדמות.
האדם הסר למצוות האל, מחבר בין העולם הנראה והמוחשי של מצוות התורה לבין העולם הבלתי נראה והמסתורי. לכן הזוהר שם דגש על הדביקות. (כפי שכבר צויין בשלב מוקדם יותר).
סיכום
עבודה זו עסקה בשאלת השפעת חטא האדם הראשון בספר הזהר. ג. שלום בספרו מעיד שלמקרא ישנה תפיסה פשטנית, לשאלת הטוב והרע, הטוב הוא ציות לרצון האל במחשבה ובמעשה, ואת הרע כהמריית רצונו. אולם, ניגודים אלו, עפ"י המקרא נובעים באופן שווה מרצונו ומעשה בריאתו של האל. זהו פולמוס נגד תפיסות מקיאניסטיות שהיו שליטות
במזה"ת באותה התקופה שעסקו בדואליות הקיומית של מלחמת האור בחושך. זוהי שאלה מרכזית בכל הדתות המונותאיסטיות, כיצד עלה החטא בעולם אלוהי טוב. האם יש לו קיום עצמאי, או האם הוא חלק מהחלטת האל הבורא כל.
במחשבה האפלטונית המערבית היתה דומיננטית התפיסה כי הטוב והרע אין להם אותה דרגה של ממשות, אלא שהרע הוא כינוי חיובי למשהו שלילי, להיעדר של משהו חיובי. הרע לא קיים באמת, אלא הוא כינוי מטאפורי למקום שבו יש העדר של טוב. המיסטיקאים היהודים ביקשו לפרוץ ממערכת המושגים היוונית הזו, שלא ענתה על המצב האמפירי
של האדם. היה ניסיון להתעסקות ממשית עם שאלת הרוע בעולם.
סיפור אדם וחוה שימש נקודת ציר להתחלת הדיון על הרוע בעולם. במימד התנכי הידוע, סיפור זה משמש כדי לתת אלגוריה על החטא האנושי החוזר על עצמו שוב ושוב משום שהאדם אינו מסוגל להתגבר על ייצרו. עפ"י המקרא, הרע נובע מתוך משהו באדם עצמו. אלוהים ברא עולם מושלם לחלוטין, ואז הופיע האדם וקלקל את האידיליה, עבר על
המצווה היחידה שלו, ולכן נענש לעד, והביא לגירושו מגן העדן.
ספר הזוהר עוסק בסיפור מנקודת מבט שונה. הוא שואל האם הרע נובע ממשהו בספירות האלוהיות, או שהוא נובע מדבר הנטוע עמוק בטבעו של האדם.
בספר הזוהר יש נקיטה חד משמעית בדבר ממשותו המטפיזית של הרע. העולם האלוהי עשוי מספירות שצריכה להיות ביניהן הרמוניה כדי ליצור עולם קונקרטי שמשקף את ההרמוניה והשלמות בספירות האלוהיות.
אולם האדם הראשון הגשים את הרע שהיה קיים בכח, ועבר לקיום בפועל בכך שהפריד בין עץ הדעת לבין עץ החיים, בין עץ החיים לבין פירותיו, ובכך "קיצץ בנטיעות" ויצר הפרדה ודיסהרמוניה בספירות האלוהיות. זהו חטאו, ודרך פתח לרע בעולם, שהוא המחשה של הצורה בה האל אינו יכול לתת מטובו לעולם (דרך העצים ופירותיהם).
זהו מן משל על העובדה שהאדם שהוא מייצג באופן מוקטן את עולם הספירות האלוהיות, חייב להשאר במצב של דביקות וכוננות על האל, הוא יעשה זאת על ידי שיפעל ע"פ ציווי האל וימלא אחר המצוות ויתפלל, כך יתרום להרמוניה בעולם המטפיזי האלוהי.
האדם שואף כל העת לחזור לגן העדן, לעולם שכולו טוב והרמוניה, לגאולה פרטית, אוניברסלית ולאומית. זוהי הרקונסטרוקציה של השלמות (ע"פ הגדרות ג. שלום).
לעם ניתן סיכוי נוסף לגאולה במעמד הר סיני בו הוא התנקה מחטאיו ועבר לסטטוס של האדם הראשון. אולם האדם שוב חטא, הפעם ברמה הלאומית. לכן, מוטל על עם ישראל הגולה. המשקף את "גלות השכינה" להיות מודע לחטאו ולמצבו הקדם גאולתי ולעשות עת כל שביכולתו להביא לריבוי ההרמוניה בעולם האלויה, שיביא להשפעה של הטוב על
העולם וימנע את הרע (שהוא כאמור שיקוף של הדיסהרמוניה בספירות האלוהיות). עם ישראל צריך לעשות זאת על ידי "הדביקות" וקיום המצוות בעולם הזה, ובכך, ימלא את חלקו במחיקת חטא האדם הראשון, וכינון מחדש של מצב טרום חטא, של גן העדן.
ביבליוגרפיה
בר יוחאי שמעון, ספר הזהר בלשון הקודש, הוצאת חורב.
אוצר הזהר, דניאל פריש, ירושלים, תשל"ו.
התנ"ך, ספר בראשית, מפורש ע"י הרטם, הוצאת יבנה, ת"א, 1967.
חלמיש, משה, מבוא לקבלה, סדרת הילל בן חיים, ספריית אלינר, ההסתדרות הציונית, תשנ"א.
יעקבסון יורם, "הגאולה האחרונה באספקלריא של אדם הראשון לפי חכמי איטליה בתקופת הרנסנס", דעת, חוברת 11, קיץ תשמ"ג.
שלום גרשום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, 1976.
Safran, Alexandre, The Kabbalah, Felheim Publishers, 1977.
Schaya Leo, The Universal Meaning of the Kabbalah, George Allen
and Vnwin, 1971.
Scholem, Gershom, G. Major Trends in Jewish Mysticism, Schocken Books, 1941.
קאסוטו, עמ' 18.
חלמיש משה, מבוא לקבלה, עמ' 134.
שלום, גרשום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, פרק 6.
ג. שלום, עמ' 190.
מ.חמיש, עמ' 137.
ג. שלום, עמ' 197.
ספר הזוהר בלשון הקודש - זהר בראשית, עמ' 38-37.
ג. שלום, עמ' 200.
ג. שלום, עמ' 204.
יעקבסון, עמ' 67.
שם
יעקבסון, עמ' 68.
יעקובסון, עמ' 72.
G. Scholem, Major Trendsin Jewish Myticism , פרק 6.
ג. שלום, פרקי יסוד..., פרק 6.

תגים:

עדן · אדם · קבלה · וחווה · בריאה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "חטאו של האדם הראשון בספר הזוהר", סמינריון אודות "חטאו של האדם הראשון בספר הזוהר" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.