המבנה הדמוקרטי והשתקפותו מול מדינות שאינן מוגדרות דמוקרטיות

תקציר העבודה:

עבודה זו תעסוק בשאלת המבנה הדמוקרטי ובהשתקפותו מול מדינות שאינן מגדרות כדמוקרטיה.
המדינות שנבחרו הינן ארה"ב סוריה ומצרים. לכל אחת מהמדינות הנ"ל מאפינים פוליטיים ושלטוניים משלהן, אולם דומה כי ישנן כמה קווים המפרידים מבחינת אופי ותרבות השלטון בין ארהב לבין סוריה ומצרים. קווי הפרדה אלה נוגעים לתרבות הפוליטית השונה בין המדינות, שכן כפי שנדגיש במהלך הדברים סוריה ומצרים הינן מדינות בעלות גוון שלטון שאינו דמוקרטי. מצרים מאז הפיכת הקצינים בשנות החמישים נטתה לכיוון המערב באופן מודגש יותר מסוריה. היא אימצה לעצמה דוקטורינות מערביות וקווי חשיבה מערביים בתחומים רבים. ממבט על ניתן לטעות ולהניח כי הפרלמנט והנישא המצריים הינם דוגמה לדמוקרטיה.
אולם בפועל שולט הנשיא לא מכוח בחירת העם אלא תודות להשתיכותו לעילית צבאית אשר שולטת במצרים מאז שנות החמישים. קודמיו של הנשיא מוברק, נצר וסאדת היו אף הם קציני צבא וגם הנשיא המיצרי הנוכחי שימש כגנרל טרם עלייתו לשלטון.
המצב בסוריה מבחינה שלטונית פשוט יותר, סוריה הינה מדינה בעלת גוון טוטליטרי, הנשיא אסד הינו שליט מוחלט ואינו טורח לשוות לשלטונו גוון דמוקרטי כל שהוא. במהלך עבודה זו אסקור את אופי והתהוות השלטון בכל אחת מהמדינות בדגשים שונים.
את מצרים אסקור בעת המעבר למשטרו של נצר וכך אוכל לעמוד על אופיו של משטר זה.
את סוריה אסקור גם כן בתקופת המעבר והתבססות השלטון העלווי.
ארה"ב תבחן בעבודה זו בהיבטים תאורטים יותר תוך בחינת האידאולוגיה השלטונית אל מול המעשה . הפרק העוסק בארה"ב הינו הפרק המרכזי מההיבט התאורטי וככזה הינו גם המסכם.

מקורות:

3. א. סופר, "גיאוגרפיה ודמוגרפיה", בתוך: מערכות, משהב"ט, 1991.
4. א. רבינוביץ, "מיעוטים, עדתיות ותסיסה מוסלמית בסוריה", בתוך: גלבוע ונאור, הסכסוך הערבי ישראלי, משהב"ט ,1981. עמ' 62.
5. חוה לדרוס - יפה, פרקים בתולדות הערבים האיסלאם, אונ' ת"א, 1984.
6. י. שמעוני, מדינות ערב בימינו, עם-עובד, 1965.
7. יוסף אולמרט, "מיעוטים במזרח התיכון", מכון שילוח, 1986.
מצרים
המשטר הבא אותו אסקור ואשר על התפתחותו אעמוד הינו זה של נאצר.
נאצר פתר את בעיית הלגיטימציה של משטרו בזכות תפקידו המרכזי, כמחולל השינויים. הוא המשיך להחזיק בה מפני שהשכיל לשמור על שליטתו בשני מוסדות הפיקוח שהרכיבו יחד את התשתית ההכרחית לבסיס הכוח שלו: הצבא (בעל הגישה לאמצעי האלימות והסמכות להפעיל את הסנקציה החמורה ביותר, הכוח) והביורוקרטיה, שהעבירה את פקודותיו
לציבור ואילצה אותו לציית. בביורוקרטיה נכללו דם המנגנונים המורכבים של השירותים החשאיים ושירותי הביטחון של המדינה.
הביורוקרטיה והצבא, אם כן במינון משתנה, היו בסיסי הכוח של המשטר, אולם למעט קבוצה קטנה של אנשי צבא שהרכבה שונה לפי רצונו של המנהיג, או כתוצאה מאינטריגות פנימיות שנוצרה ביניהם מערכת נרחבת של אינטרסים, לא היו שני מוסדות מרכזיים אלו כוחות פוליטיים ביסודם. הכוחות הפוליטיים האחרים שרידי "הוופד" הישן,
"האחים המוסלמים" ואי אלו קבוצות קטנות של המפלגה הקומוניסטית חוסלו ונוטרלו.1
התחרות על השלטון בתוך האוליגרכיה השלטת - התבטלה על ידי החיסול של המתחרים זמן ארחי המהפיכה. המשטר נתגבש כאוטוקרטיה של מנהיג אחד, המרכז בידיו סמכויות בהיקף שלא היו לו תקדים במשטר הקדום. הנאצריזם טען עתה לסמכות השאובה במישרין מן העם, והוקיע את הפלורליזם הפוליטי כנוגד את הקידמה.
השלטון נדרש גם לאמצעי כפייה, מתנגדים פוליטיים הוגלו או נכלאו, הצנזורה חסמה את האפיקים להתבטאות חופשית. 2
א. ניטרול הציבור מן הפוליטיקה
המשטר בחר בניטרול מוחלט של הציבור מן הפוליטיקה. על אף אוריינטציות ההמון שלו בראשית דרכו (1952 - 1956), מעולם לא דגל המשטר ברצינות בתכניות לארגון פוליטי עממיות. הנאצריזם אשר עלה על מנת לשחרר מן הדיכוי הפוליטי ששרר במשטר המלוכני, התגלם לבסוף במשטר אוליגרכי שבו היה, יחסית למשטר הקודם, תהליך קבלת
ההחלטות מרוכזות בידיים מועטות ביותר, טווח הבחירה הפוליטית המוצעת לאזרחים מוגבל יותר והיקף ההשתתפות העצמית בחיים הפוליטיים מצומצם יותר.3
מ - 1952 ועד 1954, ההמונים ראו במשטר משטר דיכוי, במשך השנתיים הראשונות של המשטר, הוא רק דיכא את כל הכוחות הפוליטיים שלקחו חלק פעיל בתנועה האנטי אימפריאליסטית המצרית. ב - 1955 החל המשטר ליצור דימוי אחר, וזה ציין את תחילתה של תקופת זוהר. אולם המערכת הפוליטית בבית היתה רחוקה מלהיות ליברלית יותר והפכה
להיות אפילו יותר מדכאת, מצד אחד, סוכנויות הביטחון פיזרו את אבריהם בכל מקום, ריגלו, איימו, זרעו חשדות ודמורליזציה. מצד שני, לאחר שהצליח המשטר לדכא את הארגונים העממיים העצמאיים, יצר ארגונים פוליטיים חדשים שנועדו לצרף את השאיפות של הכוחות החברתיים השונים ולתעל אותם לכיוון השלטון. זה הושג על ידי
בידודם, החנקת הספונטניות שלהם ומניעה מהם להצטרף ולהתמזג עם זרם המוני עצמאי.
רק המדינה, מלמעלה, היתה בעמדה של "קשירת כל החוטים", והיתה לה שליטה ואחיזה כוללת במצב והיא שמרה על יכולתה ליזום תוכניות לאומיות.4 אפילו כאשר גילתה תגובות חיוביות כלפי כמה שאיפות של ההמונים, המשטר מחץ את תנועותיהם והחניק כל הרהורים עצמאיים משלהם.5
הוא תקף את מטרות השינאה של העם - הישראלים, הבריטים והצרפתים, השליטים הקודמים - והשיג ניצחונות עליהם, אולם, הוא פעל מבלי להשתמש ולהישען על יוזמה קולקטיבית של ההמון, ובניגוד לכך, על ידי דיכוי יוזמות כאלה, כל מתי שעלו.
הדיכוי של כל צורת ביטוח פוליטי עצמאי הפך לדוקטרינה רשמית של המשטר והוצדק על ידי הצורך להימנע בכל מחיר ממאבק מעמדות שיזיק למסגרת הלאומית.6
מטרתה הפוליטית של הרפורמה האגררית כפי שראינו קודם לכן, למשל, לא היתה הקמת תנועתה המונים אגררית עממית, היא נועדה בעיקר לחסל את הבסיס הכלכלי לכוחה הפוליטי של אליטת המשטר הישן, ובמיוחד של שכבתה העליונה, הן בערים והן באזורים הכפריים. גם התוכניות למוביליזציה פוליטית ("ארגון השחרור" ",האיחוד הלאומי,
והאיחוד הסוציאליסטי הערבי" למשל) לא נועדו לחולל או ל ארגן השתתפות עממית המונית בעצוב המדיניות או בקבלת החלטות ברמה המקומית או הלאומית. להיפך, תוכניות אלו נועדו במפורש לסייע ליישומם של קווי מדיניות והחלטות שבהם הכריעה האליטה הצבאית השלטת לבדה. המעורבות של העם בחווית תהליך קבלת החלטות הצטמצמה במתן
הסכמה, ובביצוע הוראות.
ניתן לומר, כי לנאצר היו שאיפות סותרות. מצד אחד היה לו דחף אמיתי ל"מהפיכה חברתית", אשר באופן תיאורטי תערב את כל האוכלוסיה בפעילות הפוליטית. אולם על ידי יצירה והישענות על האליטה הצבאית, אשר שלטה בקבינט של שנות השישים המאוחרות, נאצר כבר הניח שכבה של בידוד בינו ובין השתתפות עממית ואמיתית בפוליטיקה. 7
נאצר גם חשש משחרור מושכות השלטון לפוליטיקה העממית. זה נבע הן מאי נכונותו להתחלק בכוח, חששו מאי יכולתו לשלוט בכוחות מסויימים, בעיקר "האחים המוסלמים" והשמאל הקיצוני, והן בשל חשדנותו שנוצרה בשל הניסיון והיכרותו עם המערכת הפרלמנטרית הפרה מהפכנית.
מראה מקום לפרק:
1. וטיקיוטיס, 33.
2. שמיר, שיקעת המשיחיות הנאצריסטית. עמ' 22.
3. שם.
4. שם.
5 . דוגמא בולטת היא תגובתו החריפה של המשטר כלפי תנועת "האחים המוסלמים" - דיכוי זה ערער את אמינות המהפיכה והזיק למשטר יותר מאשר הועיל לו.
6. .וטיקיוטיס, עמ' 21 .42
7.שמיר, שקיעת המשיחיות הנאצריסטית, עמ' 24 .43
ארה"ב - סיכום
המדינה בה ברצוני לעסוק כעת הינה ארה"ב. דומה כי מערך השלטון ודפוסי השלטון בה שונים שוני מהותי מאלה של סוריה ומצרים, סיכום זה ידגיש את השוני הנדון ויעסוק רובו ככולו בשאלת הדמוקרטיה.
ארצות הברית של אמריקה, הינה רפובליקה פדרטיבית באמריקה הצפונית והינה היום מעצמת על גדולה. למעשה היחידה בעולם עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי.
ארה"ב כוללת בתוכה 51 מדינות.
אוכלוסיית ארה"ב מונה כיום כ מאתיים מיליון תושבים. אוכלוסייה זו מורכבת רובה ככולה ממהגרים, שהגיעו מכל קצוות תבל. הילידים (האינדיאנים) הפכו, במדינה רב - לאומית זו, למיעוט מבוטל, כך שאפשר להניח שהפלורליזם והשונות בתוך האוכלוסייה הינו רב ביותר וכולל מיעוטים, אשר המכנה המשותף ביניהם הינו מחוייבותם
לדמוקרטיה ורצונם לחיות בחירות, כפופים לחוקת ארה"ב.
כנקודת מוצא למשטר המדיני בארה"ב, שימשה למעשה המושבה, שנהנתה בתקופת השלטון האנגלי - משלטון עצמי, רחב מאוד, אך רק מיעוט של התושבים היו זכאים להשתתף בחיי השלטון, לבחור ולהיבחר.
לכל מושבה היתה אסיפה מייצגת, אשר מזמן לזמן הייתה משגרת נציגים להתייעצויות וקבלת החלטות לעניינים המשותפים למספר מושבות.
הכרזת העצמאות של ארה"ב ב4- ביולי 1776, מדברת על הפיכתן של המושבות למדינות המאוחדות של אמריקה ומדגישה את ההיבט של העצמאות והחופש של כל מושבה כזאת. ואכן, ב13- השנים הראשונות לאחר הצהרת העצמאות של ג'פרסון, התנהלו ענייני המדינות המאוחדות מתוך הנחה, שהריבונות היא זכותן של המדינות הבודדות ואילו מוסדות
האיחוד רשאים לבצע תפקידים, שאותם מדינות ייפו את כוחן למלא.
הצעת החוקה הראשונה שנתקבלה על ידי הקונגרס ב1777- אושרה לאחר היסוסים רבים רק ב1781-, כיוון שהיה קיים חשש של המדינות שהחוקה תקפח את עצמאותן.
חוקה זו נשארה תקפה ל9- שנים ועסקה בעניינים הנוגעים למדיניות חוץ ולסחר חוץ. זכות ההחלטה בכל ענייניה של הברית, נמסרה לשני מוסדות הקונגרס וועדת המדינה. אך עדיין רוב הסמכויות החוקיות נשארו בידי כל מדינה ומדינה בפני עצמה.
מאחר ונתגלו קשיים מרובים בסוג משטר זה, קמה תנועה שדרשה שינוי יסודי בחוקה, לשם חיזוקה של הברית ובשנת 1787, נתכנס בפילדלפייה, כנס של נציגי 13 המדינות. הכנס ניסח חוקה חדשה מעיקרה, שאושרה ב- 12 ביוני 1788, ע"י 9 מדינות ובמשך השנים שבין 1789 ו1790- אישרו אותה 4 מדינות נוספות.
חוקה זו נשארה בתוקפה עד ימינו אלה, אלא שנתווספו אליה 22 תיקונים, שהאחרון שבהם הוכנס ב - 1951.
משטרם של ארצות הברית - הוא פדרטיבי והסמכויות מחולקות בין הרשויות של הברית לבין המדינות. זאת בשונה מסוריה ומצרים אשר בהן השלטון הינו ריכוזי .
לברית יש מספר מוגבל של סמכויות המפורשות בחוקה, בעוד שהמדינות נהנות מכל הסמכויות שלא נלקחו מהן על ידי החוקה. אך למעשה רחבות סמכויות הברית לעין ערוך מסמכויות המדינות, במקרה של סתירה בין החוקה ובין חוקי המדינות הבודדות, עדיפים החוקה והחוקים של ארה"ב.
החידוש המפורסם ביותר שחידשו ארה"ב בשטח המשפטי, הוא במתן עדיפות לחוקה הכתובה על החוקים הרגילים. במקרה ששופט בכל אחת ממדינות ארה"ב מוצא סתירה בין חוק המדינה והחוקה, הוא חייב לפסוק דין לפי החוקה. בשני המקרים הסורי והמצרי יכול הנשיא לבטל בקלות רבה את החלטות הראשות השופטת ואינו נזקק לחוקה בעשותו כן.
שינויים בחוקת ארה"ב עצמה, יכולים להיות מוצעים על ידי הקונגרס או על ידי כנס, שהקונגרס חייב לכנס, עפ"י דרישתם של המוסדות המחוקקים, בשני שלישים של המדינה. כדי שהתיקון בחוקה יקבל תוקף, הוא טעון אישור של 4/3 מן המדינה.
תיקוני החוקה אינם טעונים חתימת נשיא ואין לו זכות וטו לגביהם (אנציקלופדיה עברית, 1988).
החוקה היא בראש ובראשונה כלי שלטוני, דפוס מבני שמטרתו הוא ריבוי סמכויותיו של הממשל והאדרת יעילותו. גם החוקות הסורית והמצרית מבוססות על עקרונות דומים, אולם שלא כמו בארה"ב קיים מרחק רב בין כוונת המחוקק לבין המתבצע בשטח.
התפיסה בחוקת 1987 באמריקה היא: חוקה היא מערכת של כללים הקובעת ומנחה את ענייניה של קבוצה אנושית מאורגנת, מעצם הגדרתה - החוקה היא התקנון הבסיסי והיסודי ביותר של פעילות הקבוצה וכל תקנה או חוק רגיל, חייבים להתאים לקביעותיה ומעל לכל, החוקה נתפסה כסייג לכוח השלטוני, כמחסום מפני שרירות לב ועריצות, כמכשיר
שאין יעדו הענקת כוח לשלטון אלא, הגדרתו והגבלתו.
דרך דיון מקובלת בחוקת ארה"ב, היא לטפל בה כאילו הייתה מסמך תיאורטי, מעין מודל של מבנה חוקתי מופשט.
חוקת 1987 של ארה"ב, היא גוף חי נושם וצומח לעומת חוקות רבות אחרות.
החוקה האמריקאית היא טבעית לקרקע צמיחתה ושורשיה יונקים מהנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות ומן המציאות המשתנה של חברה מתפתחת בטריטוריה גדלה והולכת (קולקה גיורא, -1987חירויות הפרט, עמ' 31).
תיקון מס' 1 לחוקת ארה"ב
במגילה החוקתית הבסיסית של חירויות באמריקה.
סוגיית זכויות הפרט העסיקה הרבה את הקונגרס הפדרלי הראשון ואומנם, אחד מהישגיו הראשונים היה ניסוח "מגילת הזכויות", שנשלחה לאשרור המדינות ולכשנתקבלו האשרורים הנחוצים ב - 1971, צורפו הזכויות האלה לחוקה והיו לחלק בלתי נפרד ממנה. מבחינה עקרונית, אלא היו הזכויות שאותן תבע ג'פרסון, אצל הניסוח החוקתי הוא
מדוקדק ואוניברסלי יותר.
"מגילת הזכויות" מכריזה על חירויות אחדות של היחיד, חירויות שהיה זכאי להן עוד לפני ניסוח החוקה ולפני כינון המדינה ומטרתן להגן על היחיד מפני ניסיונות של הממשל לקצץ מחירויות אלה (קולקה גיורא, - חירויות הפרט, עמ' 94).
חירויות הפרט הן כפי שניתן להבין נושא מרכזי בדמוקרטיה האמריקאית, אולם אותן חירויות פרט אינן בנמצא בסוריה ובמצרים, בהם השליט יכול לשלול אותן בהינף יד. השלטון המצרי כפוף אומנם לחוק באופן מחייב יותר מזה הסורי, אולם בשני המקרים רחוקה הדרך מהתייחסות הממשל האמריקאי לנושא השוויון בפני החוק.
החוקה נכנסה לתוקף ביוני 1788 ולמעשה, ע"י אשרורים רק מ - 9 מדינות. המדינות שהתמהמהו החליטו בסופו של דבר לצרף את קולן רק אחרי שהשתכנעו שלחוקה בגירסתה המקורית יתווספו סעיפים בנושא זכויות הפרט.
סעיפים אלה הם עשרת התיקונים ((AMENDMENTS הראשונים לחוקה.
הראשון שבהם, הינו תיקון מס' 1 לחוקת ארה"ב, שניסוחו הוא כדלקמן:
1.הפרדה בין דת למדינה, חופש הפולחן הדתי, חופש הדיבור והעיתונות, חופש ההתכנסות וההתארגנות והזכות להגיש עצומות לממשלה, לשם תיקון עוולות.
חופש הפולחן הינו נושא בעייתי בסוריה ובמצרים, למרות שבאופן תיאורטי אין החוק אוסר על פולחן ע"פ רצון הפרט, יש לשתי המדינות גוון מוסלמי מודגש ובהתאם נשללות זכויות מיעוטים דתיים נוצריים ויהודים ולעיתים גם מיעוטים מוסלמים.
מעמד העל של החוקה
למרות שבדיקת הטקסט של החוקה האמריקנית, משולה למסמך יבש בניסוחו, אשר נועד להסדיר מערכת שלטונית ואין בה כל מימד של שגב, דווקא חוקה זו, זכתה להילה של קדושה.
קבוצות מסויימות בחברה האמריקאית, נזקקו לאימוץ פרשנות נשגבת לחוקה, כדי לקדם את צורכיהם האידיאולוגיים.
השימוש בחוקה אם כן, ולא החוקה עצמה, העניק לה את המעמד העל לו היא זוכה. החוקה הוצגה לא רק כמסמך המסדיר מערכת שלטונית, אלא כבסיס לאחדות האומה המבטיח את טובת הכלל מחד, ומונע תוהו ובוהו ועריצות מאידך.
מדיסון ג'יימס, ממנסחי החוקה טוען כי החוקה עליונה, משום שאין היא בנויה על אינטרסים אישיים, אלא על הרצון הכללי.
החוקה מחליפה את ריבונויות המדינות השונות המייצגות אינטרסים שונים ומנוגדים, בריבונות אחידה של העם.
בפסיקתו המפורסמת של השופט ג'ון מרשל, מחברי נגד מדיסון (1983), העניק השופט לרשות השופטת העליונה, תפקיד של בקרה שיפוטית - היינו תקפותם של חוקים לאור החוקה.
פסיקה זו, הפכה את החוקה למעין מערכת עקרונות עליונה האסורה בפגיעה מצד מוסדות החקיקה או מוסדות הביצוע, מבלי שהדבר מצוין בחוקה עצמה, לקח לעצמו בית המשפט העליון סמכות ביטול של חוקים, צווים ותקנות של רשויות אחרות.
פסיקה שכזאת נתפסת כבחינת חוקי אנוש, לאור קריטריונים מוחלים, יציבים ובלתי משתנים הקבועים בחוקה.
בית המשפט העליון, הציג את החוקה כחוק עליון שאינו ניתן לערעור ע"י חקיקה סותרת של הקונגרס.
ב - 1937, השתנתה פרשנות שמרנית זו של החוקה, משנה זו ובעצם עד ימינו, נסוג ביהמ"ש העליון מראיית החוקה כעוגן ובלם, כנגד השגת גבול של הרשויות האחרות והחל לאמץ תפישה הרואה בחוקה מסמך שנועד להרחיב ולשכלל את הבסיס הדמוקרטי של החברה האמריקאית.
למרות השינויים שחלו בתפישת החוקה, ממסמך שמרני בבסיסו, למסמך שמטרתו ותפקידו, להרחיב את תחומי הדמוקרטיה, עדיין ממשיכים היסטוריונים ושופטי בית המשפט העליון, להתייחס לחוקה ביראת כבוד, לאור ראיית החוקה כחוק עליון, הבולם שינויים שרירותיים ומסוכנים.
בכל הקשור לסוריה ולמצרים דומה כי לא ניתן להתחיל ולהשוות את מעמד החוקות הנהוגות בהן לזה של ארה"ב. שכן בעוד חוקת ארה"ב הינה חלק אימננטי מחיי היום יום באמריקה והיא משפיעה השפעה עמוקה ומכרעת על כל תחומי החיים, הרי שהחוקות המצרית והסורית הינן בגדר הצעה בלבד בפני השלטון, והוא נוהג להתעלם מהן ככל שיחפוץ
וללא מגבלות.
מהות חופש הביטוי במשטר דמוקרטי
העיקרון של חופש הביטוי אינו ממוצה בזכותו של הפרט, דוגמת זכות הפרט להגנה על נכסיו או על שמו הטוב, כי אם קשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי.
הדמוקרטיה, היא משטר של ויכוח והסכמה.
התהליך הדמוקרטי הוא תהליך של בחירת מטרות ועיצוב מדיניות ע"י ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר היום של מדינה. אולם, חופש הביטוי אינו ערך אבסולוטי בלתי מסוייג.
במצב של שלטון עצמי (דמוקרטיה), ישנה תמיד האפשרות ש"מיעוטים" שונים לא יסכימו עם החלטות הממשלה הנבחרת ברוח דמוקרטית והשאלה היא האם בזכותם, בהתבסס על עקרונות חופש הביטוי והשלטון העצמי, להתנגד להחלטותיהם.
התשובה בדרך כלל היא, שזכות שכזאת במשטר דמוקרטי אינה אפשרית, מאחר וכל האזרחים מאוחדים בהסכמה בסיסית, שכל החלטה מחייבת את כולם ללא יכולת להתנגד - אם התקבלה באופן חוקי (1990 ,.(MEIKLEJOHN A.
בתוך התחום המותר, להגבלות ישנם לחופש הביטוי, ביטויים שונים החל מחופש העיתונות, חופש ההתכנסות, הזכות להפגין וכו'.
עקרון חופש הדיבור מבטיח הזדמנויות בלא הפרעה, באמצעים סבירים, לפרסומן של דעות וידיעות וכן גישה חופשית של כל אדם אל הידיעות והדעות האלה, אם הוא מעוניין בכך וכמובן שמי שמגן על הזכות להשמיע דעות, חייב להגן גם על הזכות לא להקשיב לדעות אלה (קולקה ג. 1987, חירויות הפרט, עמ' 351) .
חופש הביטוי מעוגן בתיקון הראשון לחוקת ארה"ב, מטרה עיקרית של התיקון הראשון הוא מניעה או הגנה מפני ריכוזיות פעולות השלטון וניסיון לשמר אוירה של דיון ציבורי ובחינת הפעולות של השלטון.
בלא אירה כזאת, אין יכולת קיום לתיקון הראשון. אך ישנו פרדוכס בעצם קיומו של התיקון הראשון.
התיקון הראשון, על מנת לשמר את עקרונותיו - עלול להשמיד את עצמו.
לעומת התחזית של אורוול (1984), בו השלטון המרכזי, שולט בכל ב"אגרוף ברזל", הסיוט של אוקסלי הוא שלשלטון לא יהיה צורך להשתמש בשיטות אורווליניות.
מאחר והתיקון הראשון נחקק במאה ה - 18, יש טענה שהניסיון להעביר את האידיאלים של המאה ה 18- לגבי חופש הביטוי לתקופה המודרנית, כאילו לא חלו שינויים כלשהם, אינה נכונה, בעיקר בעידן של פופוליזם רדוד, כאשר למעשה, השליטה על המידע נמצאת בידי אמצעי התקשורת (המחליטים מה ישודר ומה לא, לפי אחוזי צפייה).
אופי השידור הוא כזה, שלא מאפשר ניתוח מעמיק במבט שני, על נושאים מרכזיים.
הטלביזיה למעשה, מעוותת את הערכים המסורתיים של התיקון הראשון, ע"י הדגשת התשוקות הנמוכות ביותר עם האידיאליים הנעלים ביותר" ( (COLLINS SKORER ,1990.
מתוך קטע מפורסם, שחיבר השופט אוליוור ונדל הולמס "אופיו של כל מעשה תלוי בנסיבות עשייתו, ההגנה הקשוחה ביותר של חופש הדיבור, אינה חלה על אדם שישמיע צעקת - שקר, "שריפה" !, באולם תיאטרון ויגרום לבהלה בקהל.
עקרון חופש הדיבור אינו מונע אפילו לאסור על אדם להשמיע מילים, שיש להן אותו האפקט שיש לכח פיזי. בכל מקרה צריך לבדוק את המילים, שנאמרו מפי הדובר וצריך לשאול האם טבען של המילים והאם הנסיבות שבהן נאמרו, יש בהם כדי ליצור סכנה ברורה ומיידית.
כמובן שבעקבות המילים האלה ובגללן, יתממשו פגעים ממשיים, פגעים כאלה שהקונגרס זכאי למנוע באמצעות חוק כאשר אומה נמצאת במלחמה, דברים רבים שמותר לאומרם בעיתות שלום, הם מכשלה גדולה כל כך, למאמץ הלאומי, שאין להתיר את השמעתם כל עוד אנשים לוחמים בחזית ושום בית משפט לא ייקבע שהם מוגנים ע"י זכות חוקתית כלשהי.
(קולקא גיורא, 1987, עמ' 330 ).
צורות התבטאות, אם מילוליות ואם חזותיות הן בראש ובראשונה, מדיום מושגי ואינפורמטיבי, למילים מסוימות יש כוח של מעשה, שכן בתגובה לאמירתן הן מעוררות מעשים שכנגד.
אם אופני התבטאות אלה גורמים לכך, על אחת כמה וכמה צורת ביטוי שבה מיטשטש ההבדל בין אמירה לעשייה, הכוונה לאמירה בציבור, לנאום ברשות הרבים.
אמירה בפומבי, בשל היותה שייכת לשני תחומים, מוגנת כביכול פעמיים בתיקון הראשון בחוקה, פעם אחת בתוקף חופש הדיבור ופעם שנייה בתוקף חופש ההתכנסות.
ההבדל העיקרי בין אמירה באסיפה פומבית ובין מלים על גבי נייר דפוס, הוא שמילים מודפסות הן ערטילאיות וקהלן מפוזר ומפורר ואילו לנאום פומבי ולקהל מאזיניו יש גשמיות פיזית.
רישוי הפגנות ואסיפות ציבוריות ואיסור קיומן ברשות הרבים, בלא רישוי, אינם נחשבים פגיעה בחירות הדיבור ובחופש ההתכנסות, בתנאי שפרוצדורות הרישוי מוגדרות הגדרה מדוייקת והוגנת ובתנאי, שהן מוצאות לפועל בלא כל אפליה.
כך אפשר לשמור על איזון - חופש הביטוי יישמר הסדר הציבורי לא יפגע.
שום אדם שפוי לא יעלה בדעתו לטעון שחירות הביטוי פירושה - זכותו לכנס אסיפת עם על הכביש בצומת הסואן ביותר של מרכז העיר ולגרום טרדה ונזק לאלפי אזרחים תמימי דרך.
חופש הביטוי יישמר במלואו גם אם האסיפה תכונס על המדרכה או על הדשא בפארק.
חופש הביטוי איננו כלי שיאפשר למי שרוב הציבור מאחוריו, ליישם את מצעו באשר לו הכוח הפוליטי, אלא שיאפשר לכלל ולפרט שהוא חלק ממנו, להגיע להחלטות הטובות וההחלטות המשקפות את טובת הכלל.
חופש הביטוי כפי שהוא מופיע בסוריה כלל אינו בא לידי ביטוי, עיתונות , אופוזיציה או ביקורת מכול סוג שהוא נאסרים על ידי הממשל. אסד רודף את מבקריו באופן אלים ומודגש ואינו מותיר להם פתחון פה.
במצרים הדברים מעט שונים, שכן שנות השלטון הבריטי בה הותירו תרבות אשר הינו סובלנית ביחס למדינות ערב האחרות ובמיוחד ביחס לסוריה. קיומה של אופוזיציה מסויימת לשלטון מותר, אולם לא ניתן לדבר שם על חופש ביטוי מלא, שכן פגיעה בנישא ובשלטון עשויים אף הם לגרור בעקבותיהם פעולה אלימה.
ביבליוגרפיה
מצרים
DEKMEJIAN. H.R.' EGYPT UNDER NASSER, ALBANY, N.Y. STATE UNI OF N.Y.PRESS .1971
LIPPMAN, T.W., EGYPT AFTER NASSER, NEW YORK: PARAGONE HOUSE, 1989.
איילון, ע. "מבוא: סאדאת והאתגר המצרי". בתוך איילון ע., (עורך) משטר ואופוזיציה במצרים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 9-22 , 147-178.
אפרת, מ., "תוכנית העשור ותוצאותיה", בתוך שמיר ש., (עורך) ירידת הנאצריזם
גילבר, ג., "המהפיכה הרכה" של עבד אל-נאצר, זמנים , אוניברסיטת תל אביב, מס' 32, 1989, עמ' 16-23.
וטיקיוטיס, פ.ג'., "מהפיכת 1952 כביטוי למורשת ההיסטוריה". זמנים.אוניברסיטת תל אביב, מס' 32, 1989, עמ' 16-32.
טולדאנו, א., "הרהורים על מורשתו המעשית של סאדאת", בתוך איילון ע., (עורך)
משטר ואופוזיציה במצרים, תל אביב, רשפים, עמ' 88-108.
לקויר, מ., "החמרת התלות בברית המועצות", בתוך שמיר ש., (עורך) ירידת הנאצריזם 1965-1970 - שקיעתה של תנועה משיחית. תל אביב, רשפים, עמ' -
297 - 309.
שמיר, ש., מצרים בהנהגת סאדאת, תל אביב, דביר, 1978.
שמיר, ש., "הרה - אוריינטציה של מצרים לעבר ארצות הברית - דינמיקה של קבלת החלטות בנושא הבינ-גושי", בתוך רבינוביץ א., ושקד. ח.. המזרחי התיכון וארצות הברית, תל אביב, עם עובד, עמ' 261 - 302 .
שמיר, ש., "שקיעת המשיחיות הנאצריסטית", בתוך שמיר ש.. (עורך) ירידת הנאצריזם 1965 - 1970 - שקיעתה של תנועה משיחית. תל אביב, רשפים, עמ' 1-60.
סוריה
1. א. רבינוביץ, סוריה ויחסי ישראל-ערב, דברים שנאמרו ביום עיון בנושא, 1987.
2. א. זיסר, מאבק הירושה המתחדש, אונ' ת"א-מכון שילוח,
4.
3. א. סופר, "גיאוגרפיה ודמוגרפיה", בתוך: מערכות, משהב"ט, 1991.
4. א. רבינוביץ, "מיעוטים, עדתיות ותסיסה מוסלמית בסוריה", בתוך: גלבוע ונאור, הסכסוך הערבי ישראלי, משהב"ט ,1981. עמ' 62.
5. חוה לדרוס - יפה, פרקים בתולדות הערבים האיסלאם, אונ' ת"א, 1984.
6. משה עוז, אסד הספינקס של דמשק, ת"א, 1988.
7. וניר אל-שריף, אל עלווין, מהדורה שניה, דמשק, 1960.
8. מ. קרמר, "העלוואים והאיסלאם השיעי", סוריה ובטחון ישראל, מערכות, 1991. עמ' 171.
9. מעוז. סוריה החדשה - תמורות פוליטיות וחברתיות. אונ' ת"א-מכון שילוח, 1975
10. משה מעוז - " צמיחתה של סוריה המודרנית", סוריה ובטחון ישראל, מערכות, 1991 עמ' 35.
ארה"ב
1. אפלסון ג. (1991)."חיסוי וגילוי בחופש הביטוי".על המשמר, עמ' 13.
2. אריאלי י. (1987). "המורשת החוקתית של ארה"ב, זמנים, עמ' 40 - 28.
3. ברק א. (1987). "החוקה האמריקאית והמשפט הישראלי". זמנים, עמ' 20 - 12.
4. ברק ד. (1987)."שאלת חופש הביטוי, חופש הגישה לאמצעי תקשורת". "עיוני משפט", עמ' 451-438, כרך ו' ועמ'204-183, כרך יב
5. גביזון ר., שניצור ח. (1991). "זכויות האדם והאזרח בישראל", האגודה לזכויות האזרח, כרך ו'.
6. דינשטיין י. (1985). "חופש הביטוי וחופש העיתונות". ספר השנה של העיתונים.
7. הורוביץ מ. (1989). "החוקתיות בארה"ב, זמנים, עמ' 48 - 40.

תגים:

נאצר · היסטוריה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המבנה הדמוקרטי והשתקפותו מול מדינות שאינן מוגדרות דמוקרטיות", סמינריון אודות "המבנה הדמוקרטי והשתקפותו מול מדינות שאינן מוגדרות דמוקרטיות" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.