המרכז הרוחני היהודי ביבנה

תקציר העבודה:

המרכז הרוחני היהודי ביבנה
תוכן עניינים hc0688

1. מבוא-א"י שלאחר החורבן
2. התבססות המרכז ביבנה כמרכז רוחני
3. מרכיבי המרכז-הסנהדרין
4. התפוררות המרכז ביבנה
5. סיכום
6. הערות שוליים ומראי מקום
7. ביבליוגרפיה

מבוא

בהיסטוריוגרפיה של תולדות העם היהודי נהוג לכנות את התקופה שבאה אחרי
חורבן הבית השני והמרד הגדול בכינוי "תקופת הגלות" - שם המעיד על חידלון,
הרס וחורבן של הישוב היהודי בארץ ישראל ושל העם היהודי כולו. נכונה העובדה
היסטורית כי עם החורבן יצא רובו של עם ישראל לגלות בת אלפיים שנה ברחבי
תבל, אך הקונוטציה של הרס תרבותי ורוחני, של העדר עשייה ויצירה יהודית בארץ
ישראל אחרי חורבן הבית הופכת לתמוהה בבואנו לחקור ולבדוק את התקופה
שאחרי חורבן הבית השני. המרכז היהודי ביבנה וחתימת המשנה והתלמוד - שניים
מעמודי התווך של הדת היהודית והאומה היהודית מאז ועד היום , שתי יצירות
מופת שנהגו נערכו ונכתבו דווקא בתקופה זו שהחלה עם החורבן.
המרכז הרוחני שהוקם ביבנה לאחר חורבן הבית הטביע את חותמו בהיסטוריה
של עם ישראל, והיה אחד המרכזים היהודים החשובים ביותר שהוקמו מאז
ומעולם.

בעבודה זו אנסה להתחקות אחר המרכז הרוחני ביבנה, להבין את מבנהו, אופי
פעילותו, דרך התבססותו והגורמים שהרכיבו אותו. את המחקר בחרתי להציג
באופן הבא: תחילה אציג בקצרה את המציאות ממנה צמח - המציאות בא"י
שאחרי החורבן, מבחינה מדינית, דמוגרפית דתית ורוחנית.
הפרק השני של העבודה יעסוק באופן בו החל המרכז ביבנה להתבסס ולתפוס את
מקומו כמרכז הרוחני של העם היהודי, בפרק ג' אנסה להיכנס לעומק העניין
ולהציג את היחסים הפנימיים בין הגורמים שהרכיבו את המרכז ביבנה, תוך
התמקדות באופיו ובתפקידו של מוסד הסנהדרין.
בפרק הרביעי אסקור את התפוררותו והצטמצמותו של המרכז הרוחני ביבנה עד
להיעלמותו, ואפרט בקצרה מה היו הגופים והמקומות שהחליפו אותו ותפסו את
מקומו כמרכז הרוחני של העם היהודי היושב ברובו בגולה.
הפרק האחרון יסכם את הדברים וינסה לבסס את הטענה כי יחודו והצלחתו
היסטורית האדירה של המרכז היהודי ביבנה נבעו מהמבנה המיוחד שלו,
ומהיחסים והקשרים בין הגורמים שהרכיבו אותו, שאותם אנסה להציג במידת
הפירוט האפשרי.
ברצוני להקדים ולציין כי כבר בקריאה המוקדמת שערכתי ברור היה לי כי
המקורות היסטוריים העובדתיים שניתן להתבסס עליהם מבלי להטיל ספק
במהימנותם הינו מצומצם. בכל הקשור למרד עצמו ולמצב שקדם להקמת המרכז
ביבנה מהווים כתביו של יוספוס פלביוס - יוסף בן-מתתיהו- מקור כמעט בלעדי,
אך מרבית החוקרים המוקרנים מרבים להטיל ספקות במיומנות עדויותיו,
ומתקשים לבסס עליו טענותיהם כמקור בלעדי לתקופה.

מקורות:

ברצוני להקדים ולציין כי כבר בקריאה המוקדמת שערכתי ברור היה לי כי המקורות ההיסטוריים העובדתיים שניתן להתבסס עליהם מבלי להטיל ספק במהימנותם הינו מצומצם. בכל הקשור למרד עצמו ולמצב שקדם להקמת המרכז ביבנה מהווים כתביו של יוספוס פלביוס - יוסף בן-מתתיהו- מקור כמעט בלעדי, אך מרבית החוקרים המודרנים מרבים
להטיל ספקות במיומנות עדויותיו, ומתקשים לבסס עליו טענותיהם כמקור בלעדי לתקופה.
פרק ב': הרקע ההיסטורי - המצב בא"י שאחרי המרד.
כדי להבין את הרקע ההיסטורי להתבססות המרכז הרוחני ביבנה, ננסה לבצע סקירה שתתאר את המצב בארץ ישראל שאחרי חורבן הבית.
כלל המקורות הדנים בתקופה זו בהיסטוריה של עם ישראל מתארים חורבן כמעט טוטלי של הישוב העברי והיהודי בארץ: העצמאות המדינית והריבונות שניתנו לעם ישראל בארצו בימי שיבת ציון ובמשך כל ימי בית שני ניטלו ממנו כעת. "ארץ ישראל פסקה להיות, מבחינה מדינית- משפטית, ארצם של היהודים" (1). הישוב היהודי שנותר בארץ
לאחר המרד קיבל את הזכות לקיים "ממשל עצמי" בשטחי הפרובינקיה הרומית הקרויה JUDAEA . כשלטון מרכזי העומד בראש האומה הוכר הסנהדרין ונשיאו , אך אלה לא הוכרו ע"י הרומים כשלטון טריטוריאלי ריבוני אלא כשלטון חברתי-לאומי שסמכותו לגיטימית בתחומי הארץ בלבד.
היסוד המדיני ניטל מהאומה לחלוטין.
אוכלוסית המדינה היהודית נפגעה קשות במהלך המרד הגדול ובמהלך מרד בר כוכבא ששים שנה אח'כ. יוסף בן מתתיהו מדבר על שלושה מליון יהודים שמתו במהלך הקרבות של המרד הגדול (2) וגם אם מספר זה נראה מוגזם לחוקרים המודרנים, הרי שברור כי מבחינה דמוגרפית נפגע הישוב היהודי הצורה קשה. נוסף לפגיעות בנפש יש לזכור כי
מאות אלפי יהודים הוגלו, נשבו או נמכרו לעבדות בכל שטחי האמפריה הרומית. יחד עם זאת טוענים ההיסטוריונים כי למרות האסון הכבד לא אבדו היהודים את הרוב הדמוגרפי שהיה להם בשטחי א"י: במחצית השניה של תקופת המשנה והתלמוד (מאות 2-3) עלה מס' היהודים בשטחי א"י על מספרם של הנוכרים היושבים בארץ (יוונים,
סורים-פגנים ונוצרים) במיוחד אם רואים בשומרונים בני ברית לעם ישראל בעת ההיא, ולמעשה כמעט יחידה לאומית אורגנית אחת מבחינת הדת ומבחינת אורחות החיים. אלון קובע כי למרות האיבה ששררה בין שתי העדות (יהודים ושומרונים) בימי בית שני, הרי שבימי המרד היו השומרונים שותפים ליהודים הן אקטיבית, בפעילות הצבאית
כנגד השלטון הרומי, והן בגורל המר שפקד את שתי העדות עם כשלון המרד וחורבן ירושלים. ע"ב שותפות גורל זו קובע אלון כי אין ספק כי היהודים נהנים מרוב דמוגרפי בשטחי ארץ ישראל גם לאחר החורבן והגלות.
מבחינה כלכלית, נוטים החוקרים לקבל את קביעתו של יוספוס פלביוס המעיד כי לאחר החורבן הכריז הקיסר אספסיאנוס על כל שטחי ארץ ישראל ואדמותיה כ"נכסי הקיסר" ופקד למוכרן.
כמוהו עשה גם הקיסר אדריאנוס, שאחרי מלחמת ביתר וחורבנה החרים את האדמות באזור ירושלים והעמידן למכירה. שתי פקודות קיסריות אלו הביאו להפקעות משמעותיות של אדמות מידי יהודים והעברתן לנוכרים, ומכתבי התנאים ניתן ללמוד כי רבים מהנוכרים נעשו בעלים של אדמות שעובדו ע"י יהודים, שנאלצו "לקבלם" מהם חזרה כאריסים
או כחוכרים. באזורים רבים בא"י , בהם הפכו נוכרים לרוב עם התמעטות האוכלוסיה היהודית, (כגון פלך ירושלים), נעשו הגויים
לאדוני הקרקע הלכה למעשה. אף התלמוד הירושלמי, אם נקרא כמקור היסטורי, מעלה את הבעיה במדרש "אם רוב א"י נתונה בידי יהודים או בידי גויים" (3). ניתן להבחין, אם כן, בירידה בשעור אחזקת הקרקע בא"י ע"י יהודים, אך ברור כי לא כלל הקרקע נשמטה מידי העם היהודי היושב בארץ.
מבחינה רוחנית -דתית הרי שהמצב הרבה פחות ברור. בתשעה באב (ע"פ מסורת התנאים) או בעשרה בו (ע"פ יוספוס פלביוס), חרב המקדש בירושלים, שטיטוס ציווה להחריבה ולהרסה עד היסוד. זהו סופה של המלחמה ברומאים שנמשכה ארבע שנים. שרידי לוחמים עדיין המשיכו להתקומם בהרודיון הסמוכה לי-ם, במכוור שבעבר הירדן, ובמצדה עוד
שלוש שנים לאחר חורבן הבית. עובדה זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביו של אלעזר בן יאיר ,מנהיג מורדי מצדה, מרמזת כי למרות החורבן וההרס האדיר בי-ם לא נפלה רוחם של המורדים ושהחורבן לא הביא עמו גם קטסטרופה לנפש הקולקטיבית של האומה היהודית. מכל מקום ברור כי מעשית הסתימה המלחמה עם חורבן ירושלים שכן אין
להניח שלוחמי מצדה וחבריהם האמינו כי שינצחו במלחמתם את כובשי יהודה או שיצליחו לשרוד על הצוק עד קץ הימים. אלעזר עצמו מדבר בנאומו על תכלית המלחמה הזו: לנקום את נקמת ירושלים ההרוסה הכבושה והמחוללת.
* בחלק השני של פרק זה אנסה לראות מה היה המצב הרוחני בטרם החורבן. איך תפקדו המוסדות בימי בית המקדש השני, וזאת כדי להבין מה היה הבסיס והמקור ממנו עלו וצצו אח'כ מחדש ביבנה.
מדובר למעשה בארבעה יסודות מרכזיים בחיי הרוח של העם אשר אבדו לו עם החורבן. הארבעה הם ירושלים (כעיר בירה וכמרכז רוחני ודתי) ומוסדות הסנהדרין, הכהן הגדול והמקדש.
טרם החורבן שימשה ירושלים הרבה יותר מעיר בירה. היא היתה "ראשה וליבה" של ארץ ישראל ושל העם היהודי כולו. כלל המציאות המדינית החברתית הדתית והרוחנית של העם התמקדה בי-ם.
גדליה אלון שם דגש מיוחד על ההיבט המדיני-אדמיניסטרטיבי של העיר שכן מאז ימי הורדוס יש לעיר מעמד של פוליס יוונית שפירושו "שהארץ מאבדת את מציאותה המדינית-משפטית והופכת תחום המשועבד לפוליס בדומה לשטחים ולישובים הקובעים את תחומי הפוליס (טריטוריום של ")CIVITAS (4).
ניתן לפרש את החלטתו של טיטוס להחריב את העיר עד היסוד ולהמית את יושביה כהחלטה הנובעת מאותו מעמד מיוחד שהיה לעיר, ומאותו ארך מכריע שהיה לה ביחס לקיומה של כלל האומה היהודית בארץ ישראל.
- הסנהדרין, כגוף שלטוני עבר בימי בית שני גלגולים רבים. אופיו המדויק של המוסד העליון הזה בימי בית שני אינם ברורים כיום לחלוטין לחוקרים העוסקים בתחום: ישנה אי-בהירות גדולה לגבי עובדות מכריעות כגון הרכב הסנהדרין, דרכי מינוי החברים בה, וכ'ו.
בעיתיות רבה שוררת סביב השאלה האם היתה קיימת רק סנהדרין אחת או שמה נתקימו "סנהדראות" אחדות, שכן יש המניחים קיום סנהדרין אחת גדולה לעניני דת וסנהדרין שניה למשפט ולהנהגה מדינית, וסנהדרין שלישית לוקאלית-ירושלמית שעניניה קומונאלים עירוניים לירושלים.
השאלה של סנהדרין אחת או סנהדראות אחדות הינה בעיתית ונותרת פתוחה. גדליה אלון מניח כי אין סיבה לקבל מציאות של סנהדראות רבות .הוא קובע כי "אותה סנהדרין אחת גדולה שימשה לכל התפקידים הללו שהוזכרו, למרות שאין בידינו מקורות לברר את דרכי עבודתה ואת מידת השפעתה". (5)
מבחינת הרכבה ברור כי ברור כי הורכבה מקרב הכהונה, החכמים (הסופרים), ו"זקני העם" - האריסטוקרטיה, וכי שלטה על כל התחומים הללו שהזכרתי. הסנהדרין מהווה למעשה שלטון רפרזנטטיבי של האומה והיא מרכזת בידה את הסמכות העליונה בעניני דת ומשפט לרבות משפט פלילי, דיני נפשות, ואף משתתפת בהנהגתה המדינית העליונה של
האומה כאלמנט שני לכהן הגדול. מעמדה ותופה של הסנהדרין משתנים מספר פעמים במהלך ימי בית שני: היא היתה בשיא עוצמתה מאז כינון הבית ועד לימי המלכים - אלכסנדר ינאי ואחריו מלכי החשמונאים האחרונים קיפחו את מעמדה והורדוס ביטלה לגמרי - אף ששבה ונתחדשה אחריו.ראויה לציון העובדה כי כאשר זוכה העם לעצמאות מלאה עם
סלוק הרומאים מיהודה בימים הראשונים של המרד הגדול ומפלתו של קסטיוס גאלוס, -נוסד ביהודה שלטון שממשלתו נתבססה בעיקרה על הסנהדרין כממשלה לצד "אסיפת העם" כבסיס הלגיטימציה וכפרלמנט.
חורבן ירושלים הביא גם לחורבנה של הסנהדרין הגדולה, שכן מלוא תוקף סמכותה בא לה מהעיר ותפקידה המרכזי בחיי האומה אף המריץ את הרומאים להשמידה ולאבדה לחלוטין.
- מוסד הכהן הגדול צבר לעצמו עוצמה רבה החל בימי שיבת ציון והשלטון הפרסי.הכהן הוא למעשה העומד בראש העם שביהודה, הוא - ולצידו הסנהדרין- מפקח על חייה הדתיים והרוחניים של האומה ומעבר לכך הוא האחראי האפוטרופוסי על המקדש והממונה על ההנהגה האדמיניסטרטיבית של מדינת יהודה האוטונומית. הכהן הגדול הוא בבחינת
שליט האומה ובא-כוח עליון כלפי חוץ - כלפי המלכות. בתור ראש האומה וראש הכהונה וכמפקח על המקדש הריהו גם עומד בראש הסנהדרין הגדולה. כך היה מאז ימי שלטון בית שמאי ובית סילבקוס ולשיאו הגיע מעמד הכהן הגדול בימי החשמונאים, שגם כשהיו למלכים לא דחקו את רגליו ולא נגסו בסמכויותיו ובמעמדו. בסוף ימי בית שני שמשה
הכהונה כ"אלמנט מכריע לצד הסנהדרין והעדות החותכת לכך היא אותם מטבעות מימי מרד בר כוכבא עליהם מוטבע מצד אחד "שמעון" (כשהכוונה כנראה לבר כוכבא עצמו) ובצד שני "אלעזר הכהן" היינו הכהן הגדול.אובדן הכהונה עם החורבן משמעו עקירת אחד היסודות החשובים של המציאות הלאומית-מדינית -רוחנית של העם והווצרות חלל ריק
בלב האומה.
- המקדש: בימי בית שני לא שימש בית המקדש מוקד יחידי של החוויה הדתית היהודית.בית הכנסת נתקיים כבר כמקום נוסף של פולחן והגות דתית, לשם קריאה ותפילה. משמעותו המרכזית של המקדש היתה הפולחן הציבורי הלאומי. הקרבת הקורבנות וכפרת העוונות היוו היבט מרכזי בחיי האומה, והמקדש הוסיף ושימש "בית תפילה"
עליון.משמעותו העיקרית של המקדש באה לידי ביטוי במה שאלון מכנה "ההווי הדתי- חברתי-לאומי בדמות החגים הגדולים , שלושת הרגלים ובמיוחד פסח וסוכות." (6)
משמעותם העיקרית של החגים הללו נעלמה עם חורבן המקדש וחורבן ירושלים. העלייה לרגל שימשה ביטוי מרכזי ועליון של החוויה הדתית - לאומית של כל אדם בישראל וסיעה לגיבוש העם ולהתגבשות האומה. יש לזכור כי גם יהודי הגולה שאפו לעלות לרגל במידת האפשר, לפחות פעם אחת בחייהם, ופולחן זה יצר קשר בין יושבי ישראל
והיהודים היושבים בתפוצות. להיבט רוחני זה של החיים היהודיים שאבד עם
חורבן הבית וחורבן ירושלים יש להוסיף את ההיבט הכלכלי שכם כל יהודי בארץ ובחו'ל מחויב היה בתשלום מס המקדש בסך מחצית השקל כל שנה, ומס זה שימש לצרכים רבים מעבר לתפעול ותחזוק המקדש: בכסף זה "היו בונים את חומות ירושלים ומגדליה ואת אמת המים ועושין את כל צרכי העיר" (7) - בית המקדש משמש, אם כן, בעקיפין
אמצעי לגבית תשלומים ומיסים לצרכיה הכללים של המדינה ולאו דווקא לקיומו של המקדש עצמו.
חורבן המקדש "נטל מן האומה את תפארתה" אך מעבר לכך נטל ממנה את אחד היסודות המרכזיים בחיי האומה , והעמיד בסכנה ממשית את המשך קיומו ואמונתו של העם היהודי בכלל. ישנה כאן נקודה מעניינת למחשבה בהקשר לדיון במרכז שעלה ביבנה שכן למעשה נראה כי חורבן ירושלים וחורבן המקדש יצרו בלב האומה חלל כה גדול ועצום אשר
היתה האומה חייבת למלאו בדרך זו או אחרת כצורך קיומי הכרחי להמשך המסורת היהודית, וכדי למנוע את היעלמותו של העם היהודי מעל
דפי ההיסטוריה. חלל אדיר זה, שנוצר עם החורבן, יכול היה להביא כליה על העם היהודי, ויכול היה להביא גם פריחה אם היו מי שימלאו לו במעט את החלל האדיר שנוצר, ויצקו לתוכו תוכן כלשהו. זוהי בדיוק מהותו של המרכז היבנאי, וזוהי גם גדולתו ומשמעותו ההיסטורית של המרכז הזה, שכן אחריות גדולה רבצה עליו.
פרק ג': התגבשות המרכז היהודי ביבנה.
עשרים וחמש השנים הראשונות שלאחר החורבן הן ימי ראשית התבססותה של הנהגה מרכזית בארץ ישראל היהודית, כמצע למבנה הרוחני של האומה כולה בארץ ובתפוצות, בתנאים של העדר מדינה.
תהליך זה מתרכז בפעילותם הענפה של שני אישים מרכזיים: רבן יוחנן בן זכאי (שפעל בעיקר בשנים 70-85) ואחריו עולה על הבמה ההיסטורית דמותו של רבן גמליאל.
לא ניתן, לדעתי, לספר את סיפור המרכז ביבנה מבלי לתת את הדעת והרקע לפעילותו של רבן יוחנן בן זכאי, למרות שעיקר הפעילות ביבנה הינה פרי תקופתו של מחליפו, רבן גמליאל. אנסה לכן לפרט בקצרה את עיקרי פועלו של רבן יוחנן בן זכאי כרקע להבנת התפתחות המרכז היבנאי: רבן יוחנן עמד עם חורבן הבית בפני משימה קשה
ביותר: היה עליו לייסד יהדות חדשה, שתמשיך ותקיים מסורת יהודית עתיקת יומין אך בלא מציאות מדינית ובלא מטען אידיאולוגי-לאומי שהוא חשוב כל כך לביסוס זהות לאומית קולקטיבית. בן זכאי ביצע בהצלחה צעד שלמעשה ביסס את קיומו של העם היהודי בתפוצותיו ממש עד ימינו אנו: "הוא בחר להשתית את היהדות על מצעה
הרוחני-לאומי והצליח ע"י כך להבטיח את קיומה לדורות עולם" (8).
אין בטחון בשאלה מהי ראשיתו ותחילתו של המרכז ביבנה. יש הסוברים אפילו שנתקיים מרכז כלשהו ביבנה עוד בטרם החורבן. ההשקפה הרווחת אומרת שרבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים ע"מ לבקש מאספסיאנוס שיתן לו את יבנה לשם יסוד מרכז לסנהדרין בדומה לזה שישב בירושלים לפני החורבן. הקיסר אישר את בקשתו ורבן יוחנן חידש
ביבנה את את בית הדין הגדול של ישראל "ברשיון המלכות".
לא ברור מדוע בחר דווקא ביבנה שהרי ידוע לחוקרים כי בעיר זו היה ישוב משותף של יהודים ונוכרים, ושלפני החורבן אף עלה מס' הנוכרים בה על מס' היהודים? (9) לפי חלק מהחוקרים נעוצה התשובה בעובדה שלפני החורבן כבר ישב ביבנה בית דין גדול. גדליהו אלון פוסל את התשובה הזו בטענה שאין לה על מה להסתמך, ומחפש אותה
במקום אחר: אלון טוען כי רבן יוחנן בן זכאי כלל לא ביקש מהקיסר את יבנה, אלא נשלח אליה בעל כורחו, שכן יבנה שמשה באותה עת, יחד עם ערים נוספות (אשדוד, לוד, וערים בעבר הירדן)"מעין מושבות-מעצר לאותם אנשי מעלה מקרב העם שיצאו למסור עצמם לרומים במהלך המלחמה" (10). אלון טוען כי נראה שגם בן-זכאי נשלח ליבנה,
עיר נוכרית למחצה, במעין "גלות מרצון". יחד עמו הועברו לאותה מושבת עונשין עצמה עוד כמה מגדולי האומה מירושלים, וכיון שהיה רבן יוחנן בן זכאי ידוע ומפורסם וגדול בתורה נעשה הוא לראש החבורה.
כיון שכבר בירושלים עמד רבן יוחנן בראשו של בית מדרש גדול, הרי שגם ב"גולת" יבנה גיבש סביבו בית מדרש ותלמידים ,שהפך אט-אט למעין "בית דין גדול" וכל זאת - טוען אלון בתוקף רב, ללא אישור המלכות!! (11) . אלון אף מוסיף וטוען כי עם הזמן "אסף" לעצמו ביה"ד של רבן יוחנן עוד ועוד סמכויות דתיות ומשפטיות שהיו
נתונות בעבר בידיו של ביה"ד בגדול בירושלים, כגון קביעת מועדים וחגים יהודיים וקביעת ראשי חודשים. רבן יוחנן הפך עצמו למנהיג הרוחני של האומה כולה, ובית הדין שלו ירש במקצת את הסנהדרין של ירושלים בהקשר של עניני הדת הציבוריים.
אין במקורות מידע בנוגע לתוקף החלטותיו ולעוצמתו של ביה"ד ביבנה בימיו הראשונים, ובימיו של בן זכאי. ברור כי זמן רב עובר עד שישנן בידי המרכז ביבנה אותן הסמכויות שהיו למרכז בירושלים - בין אם קבלם מהשלטונות ובין אם נטלן לעצמו.
יחד עם זאת ברור לכל כי בן זכאי וסיעתו הניחו את היסוד הראשון לסנהדרין של יבנה, ומיעוט הסמכויות של ביה"ד היבנאי בימיו הראשונים אינו תוצר של העדר תוקף וסמכות של בית דין זה בעם, אלא תוצר של נסיבות מדיניות וחיצוניות שנתקיימו בימים הראשונים שלאחר החורבן. גדולתו ההיסטוריות של בן זכאי - טוען ג. אלון- אינה
במהות עשיתו אלא בראשוניותו, "ועשיתו הרבה הינה עשיה של דור בשלב של מעבר וראשית התהוות". (12) בין אם עשה זאת ברשות המלכות, ובין אם עשה זאת על דעת עצמו, בין שאף לשקם את האומה שנחרבה ובין אם שאף לצבור עוצמה אישית - מפעלו של רבן יוחנן בן זכאי הוא מפעל גדול וחשוב בהיסטוריה של
העם היהודי.
בית הדין הגדול שהקים ביבנה פעל בתחומים מסוימים כיורש של הסנהדרין הירושלמי. בימיו של רבן יוחנן עדיין פועל ביה"ד ביבנה במתכונת מצומצמת למדי בהשוואה לפעילותו בימיו של יורשו רבן גמליאל, אך הוא מהווה יבוד ובסיס למרכז ההנהגתי שהתפתח ביבנה לאחר מכן. ביה"ד שהקים ביבנה היה אמצעי ראשון במעלה להחזרת "עטרת
התורה ליושנה", והמשך כינונה של מסורת יהודית פעילה גם
בשעה קשה שכזו.
המשנה מספרת על חששו של בן זכאי "פן תשכח תורה מישראל" (13), וסביר להניח כי פחד זה נבע מראיתו את המציאות הקשה שאחרי החורבן.
עיקר פעילותו של ביה"ד בימיו של בן זכאי התרכזה בפעילות דתית גרידא: ככל שידוע לנו מן המקורות לא עסק ביה"ד של ריב"ז בדינים משפטיים או בדיני ממון ולא היתה לו הסמכות להפעיל אמצעים משמעתיים וענישתיים כלפי עברינים. המלכות נטלה מביה"ד היהודי את הסמכות לדון בענינים משפטיים והעמידה דיינים ופקידם משלה לצורך
זה, ולביה"ד של רבן יוחנן לא היתה סמכות מחוקקת או שופטת. עיון בכתבי המשנה שנכתבו בימי ריב"ז נוגעות רובן ככולן בהלכות ראש-
השנה ובמיוחד בקביעת יום החג כראש חודש תשרי. זהו תחום עיסוקו העיקרי והכמעט יחידי של ביה"ד של רבן יוחנן, בהקשר של קביעת ראשי החודשים ושכלול התקנה העתיקה שדיברה על שלושה עדים שהעידו כי ראו את הירח המלא לטובת קביעה מתמטית של מנין הימים עד לקביעת ראש החודש. מרבית התקנות המיוחסות כיום במסורת לרבן בן
זכאי הינן למעשה פרשנות אקטואלית שנתן לתקנות ישנות בהקשר למנהגי חגים ולהתנהגות החדשה שהיה על העם לאמץ עם החורבן בהקשר
של ביטול מצוות קורבן ופולחן המקדש.
גדליהו אלון טורח לעבור תקנה תקנה ולבטל את המיתוס כאילו חידש בן זכאי תקנות וחדושים ביהדות - אך קצרה היריעה מלפרט זאת .
השינוי המהותי במעמדו ובעבודתו של המרכז ביבנה בא מאוחר יותר, בימיו של רבן גמליאל שהיה יורשו של ריב"ז.
תקופתו של רבן גמליאל מתחילה כנראה סביב שנת 80 ומסתימת בשנת 115 והיא "תקופת היווסדותה של האומה בארץ ישראל כמעט למלוא היקפו של אותו מבנה משפטי-מדיני, חברתי-ארגוני, תרבותי-רוחני, שמכאן ואילך שימש מסגרת חייו ויסוד קיומו של העם בארצו (ובמידה רבה אף בגולה) לכל ימי שלטון רומי לרבות הנצרות הביזאנטית".(14)
ימיו של רבן גמליאל הם הימים בהם מתבססת הנהגה מרכזית המורכבת מבית-דין עליון ומנשיאות, והצוברת לעצמה כוח ממשי וסמכות בשליטה
על הישובים והקהילות בארץ ישראל, כוח שהולך וגובר עם הזמן.
יבנה הופכת דומה בעוצמתה לסנהדרין הגדולה בירושלים - זהו בית דין עליון להכרעות בנושאי דת והלכה אשר אליו מופנת כל מחלוקת בענינים אלה אשר צצה ברחבי הארץ. ראשי הישובים כפופים לרבן גמליאל ונתונים לפיקוחו כשהוא עובר מעיר לעיר ומפקח על הנעשה בקהילות השונות.
הוא גם טורח על חזוק הקשרים בין הארץ והגולה,ומתחילה אפילו תופעה של עליה לרגל מהגולה ליבנה כדי לשאול שאלות והוראות הלכה למעשה. רבן גמליאל נוסע לרומי עם חבר מרעיו ועוסק שם בענינים מדיניים שתכליתם היתה מתן תוקף מלכותי לקביעות ביה"ד ביבנה בכל הקשור לחיי הדת הציבוריים של האומה, ודרך כך השלטת רצונה של
ההנהגה המרכזית בארץ ישראל על הגלויות בדרך של כפיה משמעתית המופיעה כאן לראשונה מאז החורבן. החוקרים מניחים את ההנחה הסבירה והמתקבלת על הדעת כי גם התקנות שתקן רבן גמליאל בענין שמירת הקרקעות בארץ ישראל ומניעת השתלטותם של נוכרים על האדמות הללו, שהן תקנות סוציאליות-לאומיות, תוקנו על דעת השלטון המרכזי
ברומא ובהסכמתו.
מעבר לכך מגיעה תקופתו של רבן גמליאל ביבנה לשיאים בכל הקשור לתרבות דתית - לאומית: מוקמת תשתית של בתי דין אזוריים הכפופים לביה"ד הגדול ביבנה שהחשובים שבהם מוקמים בלוד, בני ברק, פקיעין, ציפורי, ועד. בנוסף לכך מתבססת הספרות ההלכתית כמפעל לאומי. כמה ממסכתות המשנה הראשונות (מידות, תמיד, יומא ועדויות)
מופיעות בנוסחן הראשון בתקופה זו, וגם תרגום אויקילס של התורה ליוונית נכתב בא"י ומופץ בגולה. התפילה היהודית "משוקמת" באותה עת מהחורבן ונקבעת בנוסחה הסופי ע"פ מציאות החיים שאחרי החורבן.
רבן גמליאל מבסס את עוצמתו הנובעת מהיותו מנהיג האומה וראש ביה"ד הגדול גם כדי לגרש מן הארץ אץ המתיוונים, ולהעלים לחלוטין את הצדוקים ואת האיסיים, ובסופו של התהליך ניתן לומר כי הוא מחזיר את שלטון המשפט העברי לארץ ישראל.
לסיכום פרק זה ניתן לומר בבטחון כי הישוב היהודי ששרד בא"י אחרי החורבן הצליח לשקם את עצמו באופן יחסית מהיר, ובצורה יעילה ומעוררת ההערכה: רבן יוחנן בן זכאי ויורשו רבן גמליאל קוראים בצורה נבונה את המפה החברתית הדתית והפוליטית ופועלים נכון לקידום האינטרסים היהודים הלאומיים. רבן בן זכאי מבין את גודל
האחריות הרובצת עליו, ורואה את הסכנה הקיומית בה נמצא כלל העם היהודי אחרי החורבן. הוא מקים את המרכז ביבנה תוך שאיפה לבסס מרכז כלשהו שימשיך ויתפקד ולו במעט כמרכז רוחני אליו יוכלו היהודים לפנות כדי להמשיך ולנהל את עניניהם לפי מסורת אבותיהם.
רבן גמליאל נכנס לתפקידו בשנת 96, יורש בעיקר התחלות מבוססות של דברים. הוא מפעיל את קשריו ברומא תוך שהוא מנצל את חילופי השושלות בארמון הקיסר הרומי, ומביא את המצב בא"י כמעט לקדמותו שטרם החורבן מבחינת הסמכויות והעוצמה הנתונות בקרב היהודים בארץ הן בעניני הפרובינציה והן ביחס למרכזיותו ולסמכותו של המרכז
הארצישראלי כלפי הגולה היהודית באשר היא.
מעשיהם של השניים שקמו את עם ישראל אחרי החורבן ובמובנים רבים קבעו את דפוסי ההתנהגות הגלותיים שנשתמרו עוד דורות רבים אח'כ ושההיסטוריה מוכיחה כי עמדו במבחן המציאות ההיסטורית שכן ארץ ישראל נותרה סמל מרכזי בהוויתו של עם ישראל בגולה עד המאה הנוכחית.
פרק ד ' : מבנהו ומוסדותיו של המרכז ביבנה .
עד ביטולה של הנשיאות, בראשית המאה החמישית, מורכב המרכז ביבנה משני מוסדות עיקריים: מוסד בית הדין הגדול ומוסד הנשיא.
יש להקדים ולומר כי שני המוסדות ההנהגתיים הללו ביססו את דמותם ותפקודם על המוסדות הירושלמים שקדמו לחורבן. קצרה היריעה מלתאר את סמכויותיהם של המוסדות הישנים למרות שעל פניו נראה שהבנתם והבנת דרכי פעולתם הכרחית לשם הבנת המרכז היבנאי. אנסה להסביר זאת מבלי לגלוש יתר על המידה לסיפור המוסדות טרם החורבן.
עם חורבן הבית ניטלה מהישוב העברי כל סמכות אוטונומית שהיתה בידיו לפני המרד. הסמכות המדינית-שלטונית שהיתה לסנהדרין הירושלמי נטלה ממנו לחלוטין, ומאמצו הראשון של רבן גמליאל היה להחזיר לפרובינקית את המעמד האוטונומי ואת זכות ההגנה העצמית שניטלו ממנה, ולהפוך את פרובינקית יהודה לאוטונומיה יהודית לאומית
שתהיה מוכרת ע"י המלכות.
כבר בימיו של רבן יוחנן בן זכאי הוקמו ביבנה וסד ביה"ד ומוסד הנשיא. יש הסוברים כי הנשיא היה אחראי כלפי המלכות בכל הקשור להעלאת המיסים של הישוב בארץ-ישראל ושהוא ממונה ומיופה כח לגבות את המיסים הללו באמצעים הנראים לו. אלון יוצא נגד טענה זו וקובע כי אין ולא היה לנשיא היהודי ביבנה כל קשר לגביית המיסים
וכי כלל המיסים ששולמו למלכות רומי נגבו ישירות ע"י ההנהגה הרומית.
ברור לכל כי הפעילות העקרית של המרכז ביבנה היתה פעילותו העניפה של ביה"ד הגדול, שנראה כי הגיע ביבנה לעוצמה ולמעמד אולי אף גדולים מאלה שהיו לו עת ישב בירושלים. ביה"ד של יבנה לא היה רשאי לדון בדיני נפשות אשר היו מסורים במלואם בידיו של הנציב הרומי העליון. יש חוקרים הטוענים כי זוהי פגיעה במעמדו, אך ג.
אלון טוען כי מעולם לא היתה סמכות בדיני נפשות בידי הסנהדרין - גם לא בירושלים, וכי תמיד נדרשו לנציב העליון לצורך הכרעת דין מוות.
לא ברור האם היה בסמכות ביה"ד לפסוק עונש מלקות. יש הסבורים שעונש המלקות התורתי קיים בארץ גם אחרי החורבן ויש הסוברים כי נעלם יחד עם עונש המוות שכן "המלקות תחת מיתה הן עומדות".
התפתחות גדולה ניתן לראות בתחום המשפט האזרחי: נראה כי בימיו של רבן יוחנן בן זכאי לא עוסק ביה"ד של יבנה בענינים אזרחיים. יחד עם זאת ברור כי בימיו של רבן גמליאל ישנו שיפוט יהודי במלוא היקפו הארץ. רבן גמליאל עצמו וכמה מחברי הסנהדרין שלו פועלים כדיינים הלכה למעשה : רבי טרפון רבי ישמעאל ורבי עקיבא הם
הבולטים שבהם. המשפט העברי כולו זוכה להתפתחות משמעותית ביותר בעת ההיא. הסיבה לכך היא בעיקר העדרו של משפט רומי בהקשר האזרחי אשר הינו תקף גם בפרובינציה ולפיכך אפשר השלטון ליהודים לפתח משפט אזרחי משל עצמם. חלק עיקרי מהחדושים שחידש ביה"ד ביבנה הינם בהקשר של דיני קנסות אשר הלכו ותפסו מקום ומעמד בקרב סדרי
הדין האזרחים של ביה"ד. מעבר לכך ריכז בידיו ביה"ד ביבנה סמכויות ניהול ופיקוח על בתי דין יהודיים אזוריים שישבו ברחבי הארץ, ונראה כי למעשה היה זה סוסד המזכיר באופיו את בית המשפט העליון של ימינו אשר בידיו סמכות הכרעה עליונה , ואשר אמירתו עולה בחשיבותה על זו של כל בית דין אזורי אחר.
נוסף על האמור לעיל היה ביה"ד העליון של יבנה אחראי גם רשת של "מומחים-סמוכים" - מוסד שהוחל בו בימי רבן גמליאל ואשר מנה קבוצות של מומחים ומנוים אשר שוטטו בארץ ושפטו את העם במחלוקות קטנות ומקומיות, בהתאם למסורת הרומית הידועה. רשת זו היתה כפופה כולה במישרין לביה"ד הגדול.
נקודה אחרונה הראויה לציון בהקשר למעמדו של ביה"ד הגדול היא העטבדה כי למוסד זה היתה גם הסמכות העליונה בעניני דת והוא תפקד גם בתור "מוסד עליון להוראת הלכה ולהכרעת הספקות" (15)
תפקיד שהיה נתון בידי הסנהדרין בירושלים ושבימי רבן גמליאל עבר כמעט לחלוטין לידיו.
עם חלוף הזמן והתבססותו של המרכז ביבנה ,כאשר צברו לעצמם הגורמים סמכויות ועוצמה, החל מתפתח מאבק מסוים בין הסנהדרין היבנאי לבין הנשיא: המאבק מופיע כבר בימיו של רבן גמליאל ויש לזכור כי הוא מבוסס על שלושה גורמים:
א. הנשיא משמש כראש האומה ומנהיגה החברתי-חילוני ללא עוררין.
ב. הנשיא הוא ראש הסנהדרין,
ג. הנשיא הוא ראש האקדמיה ובית המדרש הגדול. נוצרת בעיה ביחס ליפוי כוחו של הנשיא כלפי הסנהדרין, וביחס לשאלה האם יש לו לנשיא סמכות מיוחדת, שונה מסמכות הסנהדרין הנובעת ממעמדו שראש האומה או שסמכותו נובעת מהיותו ראש הסנהדרין.
זהו ויכוח על הסמכות האוטוריטטיבית העליונה, והיה זה ויכוח חריף וארוך שנמשך זמן רב. הויכוח החל כויכוח דתי על קביעת מינו חכמים לסנהדרין - האם נתון בידי הסנהדרין כולה, או רק מסמכות הנשיא הוא? המשנה מספרת כי על זו נתפשרו וקבעו כי יחליטו עם מינוי החכמים במשותף. אחריו צץ ויכוח בענין סמכויות לקביעת שנה
מעוברת.(העיסוק בתחום עיבורי השנים הוא רחב היקף ומגלם בתוכו עוצמה רבה מאד למי ששולט בו).
הויכוח מתעצם ומגיע לשיא בויכוח בים רבן גמליאל ורבי יהושוע בן חנניה שהיה ויכוח בענין קידוש ועיבור חודש. (16)
המאבק בין הגופים נמשך זמן רב. אלון קובע כי זהו ויכוח ארוך ומורכב אך בסופו של דבר היה המזל לצידו של רבן גמליאל, שכן חכמי הסנהדרין הכירו בצרכים הלאומיים והתפשרו עם הנשיא בכל תחומי הויכוח כדי להגיע לתפקוד משותף ולא להביא לפירוד ופיצול בעם.
בראשית המאה השלישית, בימיו של רבי יהודה הנשיא, חווה היהדות בארץ סכסוך חריף הרבה יותר בין שני היסודות ההנהגתיים הללו, למרות שגם אז לא התרחש פירוד.
בולטת העובדה כי עם התבססותו של המרכז ביבנה מתרבה המחלוקת בין שלושת הגורמים המרכיבים אותו - הנשיא, ביה"ד והסנהדרין. ישנו נסיון לחקות את המודל הירושלמי, אך נראה שהענין לא מצליח ויכול להיות שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שגם המודל הירושלמי אינו מושלם ויש בו פרצות הגדרתיות רבות המאפשרות מאבק כוחני בין שלושת
הגורמים.
גם הנתונים הנמצאים בידי החוקרים הינם מעטים ועלובים. מרביתם מתבססים על המשנה או התלמוד אשר הנסיון לקראם כמקור היסטורי הינו נסיון מענין כאשר מלסדו ניתן להתבסס על חומרים נוספים. אפילו מספר חברי הסנהדרין היבנאי אינו ברור, יש הטוענים לשבעים או שבעים ואחת חברי סנהדרין, יש הטוענים כי בכל עיר ישב סנהדרין
קטן של 70 חברים, וכי בסנהדרין הגדול ישבו כמה מאות אנשים, בדומה לפרלמנט המודרני. גם לשאלה מי ממנה את חברי הסנהדרין אין בידינו תשובה החלטית.
לאור חוסר הבהירות הזה נראה כי לא יעלה בידינו להבין לעומקם את הסכסוכים והיריבויות שנתגלעו בין המוסדות , והשאלה האם עליהם לתפקד כגוף שלטוני אחד או כשלושה גופים שלטונים נפרדים הפועלים בנפרד לא הגיעה לידי הכרעה שאפשרה תפקוד פונקציונאלי מלא של המרכז השלטוני. יחד עם זאת, נראה כי בתקופה בה אנו דנים (ימי
רבן יוחנן ורבן גמליאל) מצליחים הכוחות השלטוניים לתפקד בהרמוניה
יחסית בינם לבין עצמם ונראה שמכאן המקור להצלחתם ולהשפעתם הרבה על האומה היהודית ועל ההיסטוריה.
סיכום:
משמעותו ההיסטורית של המרכז היהודי ביבנה הינה אדירה ואינה ניתנת כלל למדידה והערכה מלאה. מדובר כאן במפעל רחב היקף אשר החל במציאות שאחרי הרס וחורבן כמעט מוחלטים. ההרס החומרי ששרר בארץ ישראל עם סיום המרד הגדול היה הרס אדיר. המונים אבדו, רכוש רב נבזז ונהרס, ומעבר לכל אלה נחרב המרכז הרוחני של העם מזה
מאות בשנים שהיה בירושלים. מעבר לאובדן מקום התפילה והפולחן המרכזי שלו, מאבד עם ישראל גם את מוסדותיו הקובעים והמנהלים אשר היו אחראיים לניהול עניני העם מן הבחינה הרוחנית. כל אלו אובדים לו לעם היוצא בחלק גדול ממנו לגלות מעבר לים.
זהו מצב קטטוני, על סף כליון. נראה כי עם ישראל חייב רבות מעצם קיומו לרבן יוחנן בן זכאי אשר ראה את המתרחש ובתבונה רבה הנהיג את המעשים באופן שאפשר לו קודם כל לשקם את החיים הרוחניים של העם בהקשר הדתי כמנוף לשיקום כלל חיי הרוח ההרוסים של העם.
הקמת בית המדרש ביבנה, שריב"ז עומד בראשו, היתה צעד ראשון בדרך לשיקום חיי הרוח. בן זכאי נלחם בכל חזית בה חשב כי יוכל להציל משהו מעם ישראל. נושא ההשפעה והמרכזיות של ארץ ישראל ביחס לגולה נראה כיום כמאבק המוכיח חוכמה וראיה למרחוק: העובדה כי הניח את היסודות הראשונים בגולה לשאיפה התמידית לירושלים, לכמיהה
התמידית לארץ ישראל, הן מבחינה דתית-הלכתית והן מבחינת הסמלים הדתיים, עומדת לזכותו של בן זכאי בתור אחד הדברים ששמר על אש האמונה היהודית ושנשמר כחלק מרכזי מהוויית הגלות עד המאה העשרים ואף ממשיכים בגולה גם כיום.
רבן יוחנן בן זכאי הניח תשתית נוחה למחליפו, רבן גמליאל, אשר הרחיב את הפעילות למידה שהיום נראית אולי גדולה מדי. המרכז ביבנה התבסס בימיו של רבן גמליאל על שלושה יסודות שהועתקו כמעט במדויק מהמודל הירושלמי טרם החורבן. רבן גמליאל ביסס לעצמו את מעמד הנשיא העומד בראש החיים החילוניים של העם, זאת מעבר להיותו
ראש הסנהדרין. במקביל פעל גם ביה"ד העליון ששפט את האזרחים בארץ כמעט במלוא הסמכות.
נראה כי עם הצטברות העוצמה (בעיקר עקב החלפת השושלת ברומי ועליית השושלת הפלבאית) החלו לצוץ חיכוכים על רקע מי יהיה חזק וסמכותי על השני. המרכז הלך והתפלג עד להתפרקותו הכמעט מוחלטת במאה השלישית.
בעבודה זו ניסיתי לסקור את תמונת המצב שלפני כינון המרכז. חשיבותה אקוטית להבנת מלוא משמעותו ההיסטורית של המרכז היבנאי. צריך להבין כי על רקע ההרס המוחלט המתואר מפי מקורות ראשוניים, בני התקופה, כי העשיה ביבנה היתה בפירוש עשיה מחייה עבור העם היהודי שהיה ,כך נראה, במצב של "מוות קליני" בתום המרד. מעשיהם
של מיסדי המרכז ביבנה נעשו בתבונה ואפשרו המשך קיומו של העם, וגם אם בשלבים מסוימים נשמעים אקורדים צורמים מהיחסים בין הגורמים המרכיבים את המרכז כשהוא בשיאו, הרי שעיתו רבה ותרומתו לקיומה של ההוויה היהודית, הדת היהודית והתרבות היהודית עד ימינו הינה תרומה מכרעת.
הערות שוליים ומראי מקום
1. ג.אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א' עמ' 4.
2. פלביוס, מלחמות היהודים.
3. התלמוד הירושלמי, דמאי, פרק ב' כב' רעק'.
4. אלון, שם, עמ' 27.
5. שם, שם.
6. שם, עמ' 29.
7. מסכת שקלים, פד',מב'.
8. אלון, שם, עמ' 53.
9. שם, עמ' 59.
10. שם, שם.
11. שם, עמ' 60.
12. שם, שם.
13. מסכת סוטה, פה' מב'.
14. אלון, שם, עמ' 71.
15. אלון, שם, עמ' 114.
16. מסכת ראש-השנה, מח'-מט'.
ביבליוגרפיה
1.אלון גדליהו, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הקבוץ המאוחד, תל-אביב, תשכ'ז.
2. יוספוס פלביוס - תולדות מלחמות היהודים ברומאים, מסדה, תל-אביב, תשי"ט.

תגים:

יהדות · שומרונים · יהודים · חשמונאים · יהודה · כוכבא

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "המרכז הרוחני היהודי ביבנה", סמינריון אודות "המרכז הרוחני היהודי ביבנה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.