"החצרן" של בלדסרה קסטיליונה

תקציר העבודה:

"החצרן" של בלדסרה קסטיליונה
תוכן עניינים hc0644

1. מבוא
2. חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש רנסאנס באיטליה במאות ה15 - וה16 -
3. הספר "החצרן"
4. יחסי הפטרונות - ידידות כפי שמתוארים ב"חצרן" ומדגימים אספקט חברתי זה של
ימי הביניים
5. סיכום
6. ביבליוגרפיה


מבוא

בחרתי לפתוח עבודה זו, הדנה בספר "החצרן" של בלדסרה קסטיליונה ( (Castiglione
Baldesar, שיצא באיטליה ב1513 - במספר מלים של פרופ' מיכאל הרסגור אודות
הרנסנס: תקופת הרנסנס הייתה התקופה הראשונה אשר הכירה בעצמה כעידן בפני
עצמו, ובניגוד לכל התקופות העניקה לעצמה שם. היא נולדה מתוך בוז והתנגדות
לתקופה הקודמת לה ושללה והתנגדה כל מה שהזכיר ימי ביניים. בהתנגדותה יצרה:
פרדוכס מצד אחד מהפכה, הכרזה הבאה לומר שהיא באה לייסד את החדש ומצד שני
חזרה לאידיאל עתיק יומין למודל של יוון ורומי. התפאורה המשוחזרת של אלה תקשט
את פעילותה של הציוויליזציה החדשה.
הרסגור מיכאל, מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב,
1978, עמ' .10

קסטיליונה היה איש רנסנס איטלקי בכל הוויתו. "גיבור" ספרו, החצרן מגלם את איש
התקופה, והמיקום בו מתרחשת ה"עלילה" היא נסיכות איטלקית של ימי הרנסנס,
דוכסות אורבינו. בעבודה זו אתאר את חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש הרנסנס
באיטליה של המאות 1615,, את הרקע לכתיבת ספרו "החצרן". אמקד את הדיון לאחד
מן המאפיינים את היחסים הבין אישיים בתקופה זו:
הידידות והפטרונות, ואנסה להוכיח שמנגנון יחסים זה הוא גם המנגנון שפעל ביחסי
הנסיך ואנשי חצרו, כלומר ביחסי בלסדרה קסטיליונה עם דוכס אורבינו גווידובלדו
ואשתו הדוכסית אליזבטה. אנסה להוכיח ש"חצרנות" היתה הן הסמל של ה"סיביל
סרוויס" באיטליה של הרנסנס והן הביטוי המרוכז ביותר של הערכים והיסודות
החברתיים של תקופה זו.

מקורות:

609
"החצרן" של בלדסרה קסטיליונה
תוכן עניינים
מבוא
חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש רנסאנס באיטליה במאות ה15- וה16-
הספר "החצרן"
יחסי הפטרונות-ידידות כפי שמתוארים ב"חצרן" ומדגימים אספקט חברתי זה של ימי הביניים
סיכום
ביבליוגרפיה
מבוא
בחרתי לפתוח עבודה זו, הדנה בספר "החצרן" של בלדסרה קסטיליונה ((Castiglione Baldesar, שיצא באיטליה ב1513 במספר מלים של פרופ' מיכאל הרסגור אודות הרנסנס: תקופת הרנסנס היתה התקופה הראשונה אשר הכירה בעצמה כעידן בפני עצמו, ובניגוד לכל התקופות העניקה לעצמה שם. היא נולדה מתוך בוז והתנגדות לתקופה הקודמת לה
ושללה והתנגדה כל מה שהזכיר ימי ביניים. בהתנגדותה יצרה: פרדוכס מצד אחד מהפכה, הכרזה הבאה לומר שהיא באה לייסד את החדש ומצד שני חזרה לאידיאל עתיק יומין למודל של יוון ורומי. התפאורה המשוחזרת של אלה תקשט את פעילותה של הציוויליזציה החדשה.
קסטיליונה היה איש רנסנס איטלקי בכל הוויתו. "גיבור" ספרו, החצרן מגלם את איש התקופה, והמיקום בו מתרחשת ה"עלילה" היא נסיכות איטלקית של ימי הרנסנס, דוכסות אורבינו. בעבודה זו אתאר את חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש הרנסנס באיטליה של המאות 16,15, את הרקע לכתיבת ספרו "החצרן". אמקד את הדיון לאחד מן המאפיינים את
היחסים הבין אישיים בתקופה זו:
הידידות והפטרונות, ואנסה להוכיח שמנגנון יחסים זה הוא גם המנגנון שפעל ביחסי הנסיך ואנשי חצרו, כלומר ביחסי בלסדרה קסטיליונה עם דוכס אורבינו גווידובלדו ואשתו הדוכסית אליזבטה. אנסה להוכיח ש"חצרנות" היתה הן הסמל של ה"סיביל סרוויס" באיטליה של הרנסנס והן הביטוי המרוכז ביותר של הערכים והיסודות החברתיים של
תקופה זו.
חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש רנסנס באיטליה במאות ה-15, 16.
בלדסרה קסטיליונה נולד בנסיכות מנטואה בשנת 1478 כבן למשפחה ממעמד האצולה הלומברדית, מן הנצר שהתיישב במנטואה.
משפחתו היתה קשורה דרך קשרי חיתון עם משפחתו של נסיך אורבינו. עד לגיל שש עשרה קיבל חינוך אופייני לבני מעמדו ואז, נשלח למילנו להשלים את חינוכו התחנך במילאנו, בביה"ס ההומניסטי של ד. כלקונדילס ובחצרו של לודביקו ספורצה ((Lobovico Sforza, שם למד את הלכות האבירות.
כששב מצא את מקומו בחצר הנסיך של עירו, וחיפש שעת כושר לצאת עם הנסיך למלחמה. נטילת תפקיד חשוב בקרב היתה חלק מרכישת מעמד חשוב בחצר הנסיך. ב1503 הוא יצא למלחמה יחד עם המרקיז ממנטואה אלה שהיא נסתיימה בתבוסה, לקסטיליונה לא היתה כל הזדמנות להוכיח את כישוריו והוא בחר להישאר ברומא.
ההצצה הראשונה שלו למלחמה היתה מאכזבת, הוא שאף לקרב וחיפש הזדמנות נוספת. האפיפיור המליץ עליו בפני דוכס אורבינו והלה צרפו לצבאו, בעמדת פיקוד. המלחמה הזו נסתיימה בניצחון, והיוותה לגבי קסטיליונה נקודת מפנה שפנים רבות
לה. מצד אחד הוא רכש את חיבתו ואימונו של דוכס אורבינו והפך לחלק מן הפמליה המצומצמת שלו. חייו היו קשורים עתה לבלתי נתק בגורל הקיסרות. במקביל הוא עורר את זעמו של דוכס מנטואה ונותק מעיר מולדתו לתקופה של 15 שנה, דבר שגרר גם ניתוק פיזי ממשפחתו, בעיקר מאמו אליה היה קשור.
חצר הדוכס באורבינו הפכה לגביו המקום החשוב בחייו ותחליף למשפחה שרחקה.
אורבינו, עיר במחוז פיסארו באיטליה, ניתנה במתנה ע"י פרידריך השני למשפחת הרוזנים מונטפלטרו. שליטיה של משפחה זו, הדוכסים מאורבינו, נודעו כמרובי כשרון, נדיבי לב פקחים ואוהבי אומנות וידעו לקרב אליהם ולארח בחצרם את גדולי האומנים ואנשי הרוח בדורם.
בתקופת שלטונו של פדריגו, שלא נחשב לצאצא אמת של משפחת מונטפלרו במחצית השנייה של המאה ה15 נחשבה הדוכסות לאחת משתיים שהתברכו בסדרים נאים ובשליטים מוכשרים.
באישיותו של פידריגו הגדול (1482-1444) מצאה לה אורבינו את אחד הנציגים מעולים ביותר של מעמד הנסיכים. הוא השתמש בהכנסות שהיו לו מחוץ לנסיכות על מנת להקל את נטל המסים.
הוא ושני הנסיכים שבאו אחריו: גווידובאלדו ופראנציסקו מאריה, הקימו בניינים, שקדו על התפתחות עבודת האדמה, ישבו בקביעות במקומם וכלכלו בשכר עבודה אנשים רבים. לא רק המדינה בלבד נהנתה מסדרי שלטון מתוקנים אלא גם חצר השליטים היתה מנוהלת כהלכה.
פדריגו החזיק חצר בת 500 איש שנתנו שירותים רבים ללא בזבוז. הכל היה מכוון למטרתו ונתון לפיקוח מדויק. בחצר זו לא בזבזו זמן והיא שמשה מכון לחינוך צבאי לבניהם של שליטים אחרים ולאנשי המעמדות הגבוהים. הארמון שהקים לעצמו לא
הצטיין בתפארתו אלא בשלמות התכנונית שלו. בו שמר גם את הספרייה המפורסמת שלו שהכילה למעלה מ2000 כתבי יד במספר שפות. הוא ראה את עצמו בטוח לגמרי בארץ שלו שלא היו בה אביונים, היה מתהלך ללא נשק ועם מעט מלווים. עם מותו בגיל 65 ירש את כיסאו בנו גווידובאלדו. נסיך זה חלה בגיל 20 במחלה שעוותה את צורתו וגרמה
לו לנכות קשה, אך הוא ניהל עד מותו, יחד עם אשתו אליזבטה גונזגה((Elizabetta Gonzaga,
נסיכות מאורגנת וחצר מיוחדת במינה. כמו כן מונה למפקד צבא הוותיקן ואז נוצר הקשר שלו עם קסטיליונה.
בימיו נחשבה אורבינו למרכז תרבותי ממדרגה ראשונה של הרנסנס. פעלו בה רפאל, במבו וקסטיליונה. עם מותו, בגלל היותו חשוך ילדים ניהל את החצר בן דודו פרנסיצקו מאריה דל רוברה. למרות שגם הוא נהג בתבונה כמו דודו ובן דודו הופקעה הנסיכות מידיו.
ב1513 נבחר לאפיפיור "ליאו העשירי" הלא הוא גו'באני מדיצי.
הוא היה בן למשפחת מדיצי- משפחת סוחרים ובנקאים מפירנצה שהפכו לשליטיה אח"כ לדוכסים ולבסוף לדוכסים הגדולים של טוסקנה. בשנים 1453-1337 השתוללה במערב אירופה מלחמת מאה השנה. לא היתה זו התמודדות בין אנגליה וצרפת בלבד אלא מלחמת עולם. כתוצאה ממלחמה ארוכה זו והצורך לספק מזון וציוד ללוחמים התעשרו משפחות
איטלקיות גדולות והפכו לענקי כלכלה. משפחה כזו הית משפחת מדיצי. הם היו במאה ה16 אחת המשפחות החזקות והעשירות באירופה ובין השאר נמנו על בניה שלושה אפיפיורים ושתים ממלכות צרפת.
המעשה. כדי לשמש מזכיר המדינה ודובר הממשלה באותה תקופה מלבד המזל להיוולד למעמד הנכון, היה האדם היה צריך להיות קודם כל הומניסט ובקי בספרות. הרעיון העמוק שבבסיס התפיסה ההומניסטית האמונה ביכולת האדם לשלוט עלי אדמות, הן על פרי הטבע והן על מעשיו. יחד עם התחושה של אחריות האנושית.
האוטופיות של הרנסנס משקפות נאמנה את המזיגה המיוחדת של תקווה וספקות, כשהתקווה לעולם מתוקן מתמקדת בשליטים. כל מאמצי ה"תעמולה" היו מכוונים כלפי השליט הנאור אשר הודות לחינוכו הטוב יסכית וישמע לדברי הפילוסופים. במידה מסוימת אין באוטופיות כדי להפתיע את הבקי במחשבת הרנסנס: השאיפה
למחוקק הגדול, וההזדקקות למערכת כפייה הם הסממנים האופייניים להומניזם האירופי בראשית העת החדשה. מצד שני אין מתארות האוטופיות את השליט בצבעים עזים ולא את המערכת. כל אלה משתלבים בקשר של אדם-חברה-מדינה. מאז ימי אפלטון ואריסטו האדם הטוב הוא האזרח הטוב ועל כן מסגרת המדינה צריכה להיות בנויה באופן כזה
שתיתן לאדם את מקסימום האפשרויות לפתח את סגולותיו ואת מידותיו הטובות. מכאן למדינה מטרות מוסריות. במאות ה15 16 מתקיים תהליך מזורז של התהוות המדינה המודרנית.
ביסודו של התהליך מתקיימת אותה מסגרת מדינית רופפת האופיינית לימי הביניים ואשר מרכיביה הבסיסיים הם: שלטון מרכזי חלש מאוד של המלך ומועצתו ופירמידה פיאודלית המושתת על יחסים אישים וחוזיים דן צדדיים בין האדון הסניור לכפופים לו.
לאור כל אלה הולכת ומתבהרת דמותו של החצרן בעיני עצמו ובעיני סביבתו, תחושת השליחות והנאמנות שלו, הרצון שלו לשרת ולהשתייך ולקבל את הגדרת קיומו ותפקידו הקשורים זה בזה בקשר סימביוטי מהחצר אליה הוא משתייך.
הספר "החצרן"
הספר "החצרן", מוגדר בפיו של כותבו כספר הרישום של "חצר הדוכס של אורבינו" לא ע"י רפאל או מכאל אנג'לו אלא ע"י אמן פחות.
מטרתו המוצהרת של קסטיליונה אם כך היא להנציח את חצר הדוכסות שבעצם נמחתה מעל פני האדמה בהחלטתו של האפיפיור ליאו העשירי.
רודר, מתאר את תהליך הכתיבה ומספר השנים שלקחה: כתיבת הספר החלה 5 שנים קודם שפורסם, כמצבה לזכרו של הדוכס גוידובלדו והנסיכות של אורבינו. הוא חש כלפיהם אסירות תודה וחוב מוסרי הוא היה חייב להם את קשריו בוותיקן, את מעמדו בחצרם, את העובדה שבזכותם הצליח לסייע לקרוביו בבקשות לרשיונות,
תפקידים, תארים. הוא הרגיש חייב למטיביו הדוכס גווידובלדו ואשתו אליזבטה וחשב להקים יד לזכרם. הוא רצה לעשות זאת מיד עם מות גווינדולידו ואכן התחיל, בתקופה בה היה שגריר ברומא אך התחיבויותיו החברתיות ומשרתו הרשמית לא הותירו לו זמן לזכור, שלא לדבר על לכתוב.
את הדחיפה האמיתית לכתוב לסיים ולהוציא לאור נתנה איפה הדחיקה מאורבינו והשיבה למולדתו מונטואה, מלווה בידיעה שאת האינטימיות האהבה והחום של החצר המיוחדת הזאת לא יחווה עודד לעולם.
אופיינית לכתיבה של אותה תקופה היא ההתנצלות בפתח הספר:
קסטיליאנו מתנצל על השפה בה כתב, ועל הנושא אותו בחר.
הדיונים אודות השפה היו מאוד אופייניים ברנסנס של איטליה.
המשכילים עמדו על ערך השפה כאמצעי לחברותיות נאצלה וביטוי לכך ניתן במלואו בספר החצרן. עדיין במאה הט"ו מצויים היו אנשים שהחזיקו בכוונה בביטויים מימי דנטה וחבריו.
קסטיליון פוסל את השימוש בביטויים אלה בלשון הדבור ומבליט את הרעיון שהלשון היא שפה חיה ומותר להשתמש בביטויים ממחוזות שונים וגם צרפתיים וספרדיים אם נקלטו בשימוש לצרכים
מסויימים. קסטיליונה טוען שיש לכתוב בשפה הרווחת ולהישמע בן הזמן ולא ארכאי.
ההתנצלות השנייה היא בנושא הלקח המוסרי שניתן להפיק מן הספר.
קסטילונה אומר שהוא מתאר בספרו אדם מושלם (הכוונה לחצרן האידאלי). יש רבים שיטענו שאי אפשר למצוא אדם מושלם כמוהו ולכן אין טעם לכתוב עליו, אין טעם ללמד את מה שאי אפשר ללמוד. קסטיליאנו נתלה באילנות גבוהים כמו אפלטון, קיקרו וקסנופון, המתארים את הרעיון, האידאל של המלך, הנואם, והרפובליקה האידאליים. הם
מתארים זאת למטרות של חיקוי ולמידה וחצרנים או מועמדים לשמש כאלה, הדוגמא הניתנת בספר "החצרן" תהיה להם מטרה לשאוף אליה.
הספר הבנוי בצורת דיאלוגים או שיחות, הדיאלוג דן בתכונותיהם של הג'נטלמן והגבירה המושלמים - ומבטא את השאיפות הנעלות ביותר של הרנסנס.
הספר מתמודד לכל אורכו עם השאלה מהו החצרן האידאלי. הוא ממקם את המשוחחים בחצר אורבינו, המשמשת תפאורה, רקע, מקור התייחסות, בסיס להתייחסות וכפי שכבר אמר בפתיחה, מצייר אותה במלים. תיאור החצרן האידאלי, הוא בעצם המשגה של האידאלים הרעיונות והאמונות אודות האדם החברה והמדינה של הרנסנס באיטליה:
החצרן האידאלי 1. צריך לעשות רושם טוב מההתחלה. 2. מקצועו העיקרי איש צבא. 3. הוא צריך להתאמן ברצון. 4. הוא צריך להיות נועז, מלא מרץ ונאמן לאלו שהוא משרת. 4. הוא חייב לתרגל
כישורים אלו, 5. אסור לו להפגין פחדנות, או תכונה מביישת אחרת. 6. עליו להיות תמיד בשורה הראשונה בקרב וכן לגלות אנושיות צניעות, איפוק. 7. עליו להימנע מהשתחצות ומהלול עצמי.
8. עליו להיות יפה בחיצוניותו ובאופיו. 9. בעל חן כדי שיאהבו.
לנושא החן והיופי החיצוניים, החשובים כל כך בתקופה יש התייחסות במקומות רבים בספר: על החצרן להיות לא גדול ולא קטן בקומתו (יותר גרוע קטן), הוא צריך להיות במצב שרואים שהוא באימון גופני, וחשוב ביותר שולט בכול כלי הנשק. עליו להקפיד גם בנושא תלבושתו: הבגד מעיד על לובשו בדיוק כמו מעשיו ודבריו.
בין המעלות וההכשרות החיצוניות הנדרשות מאת החצרן: קניית השלמות במה שקוראים אימוני האבירים. החצרן חייב להיות בקי בכל המשחקים האציליים ובכלל זה בקפיצה ריצה שחייה והתגוששות.
עליו להיות רקדן מצוין ורוכב משובח ועליו לדעת מספר לשונות ומכל מקום איטלקית ולטינית, להיות בעל הבנה בספרות ובעל טעם באומנויות הפלסטיות וכן לדעת לנגן ברמה סבירה.
למעשה עונה החצרן של קסטיליאנו לתיאור l'uomo universale, איש האשכולות, כמוהו אין אנו מוצאים אלא באיטליה בלבד. באיטליה האומנים יוצרים בכמה תחומים וגם עושים עלינו רושם כבני אדם ויש גם בעלי אשכולות מחוץ לתחום האומנות הפעילה גם הם כוחם גדול בחוג נרחב מאין כמוהו של ענייני הרוח. המאה ט"ו היא
בעיקרה תקופת של אנשי האשכולות ואין לך ספר ביוגרפיה שלא יסופר בו על פעולות צדדיות של האישיות הנידונה, פעולות בנות חשיבות: הסוחר והמדינאי הוא גם מלומד בשתי שפות עתיקות.
ניתוח מעניין של ה"חצרן" נמצא בספרו של ג'ון הייל. הוא רואה בו ספר התנהגות, רב השפעה מכל ספרי ההתנהגות שנכתבו בימי הרנסנס באיטליה. לדעת הייל קאסטיליונה נטל את האידאל ההומניסטי של האיש רחב ההשכלה, הבקי בהוויות העולם והחדיר בו גינונים של נאמנות לנסיכים ונימוס כלפי הנשים. אבל לחצרן חרף כל ציור הדיוקן
המקסים של דמותו המרכזית יש לו צד המושך פחות את הלב. זוהי תעודה מעמדית הכתובה בידי בן טובים עבור בני טובים ובפרט בשביל בני טובים המצויים בחצרו של הנסיך.
קאסטיליונה מזהיר את החצרן שלא להזדלזל על ידי שיתערב יותר מידי בחברתם של הנחותים ממנו. הוא מיישם את האמונה שאנשים טובים באים ממשפחות טובות. הוא דובר בשמו של מעמד קטן שבצמרת בניגוד לספרי התנהגות שראו את המשפחה כמרכז ממנו נושא האדם את עיניו לשירות המדינה הרי החצרן רואה בחצר את מרכז והוא מביט למעלה אל
השליט.
יחסי הפטרונות ידידות כפי שמתוארים בחצרן ומדגימים אספקט חברתי זה של ימי הביניים.
הפטרונות על האומנות באיטליה נראית כאילו בלתי ניתנת לניתוח כלכלי. שאלות כמו מהיכן בא הכסף, כמה עולה אומנות, אלה מגבלות האינטרסים הכלכליים של הפטרון מטילות על האומן נשאלו אבל לא נחקרה הפטרונות כמוסד ולא כחלק מן המערכת הכלכלית והחברתית של ימי הביניים. אלא שאמנות אינה נבדלת מהתוצרת היומיומית ויש לדעת
הכותב לדון באומנות כמוצר צריכה.
אימפרית החפצים שהאיטלקים בנו לעצמם בתקופת הרנסנס נראית כחלק מהראיה הכלכלית של התקופה. הכנסת אורחים וניהול חצר או "סלון" קבעו את מעמדו של האדם. כך הגיע לדרגה הגבוהה ביותר.
השקעה באומנות נתנה דיבידנדים צורת הערכה חברתית וסטטוס חברתי גבוה.
אחד הגורמים החשובים ביותר לשינוי שחל במעמד האומן היא עלייתו של מעמד בורגני גבוה שרכז כוח כלכלי עצום ומעגל ההזמנות של האומנים גדל. עליה בביקוש הביאה לתחרות בין הפטרון הפרטי ובין הערים. הערים נאלצו להעלות את שכרם של האומנים ולהיטיב
תנאיהם. ההומניסטים סיפקו את האידיאולוגיה לשחרור האומן ותקופת הרנסנס העלתה את האומן מתחתית הסולם החברתי אל פסגתו.
מבעל מלאכה של ימי הביניים הוא הפך לסמל האדם הנאור של תקופת הרנסנס ולאידיאל אנושי.
מערכת היחסים של פטרון ואומן היתה מערכת יחסים מקבילה למערכת יחסים שבין הדוכס ואנשי חצרו. המערכת הפטרוניות הורכבה הן מיחסים בין אישיים והן ממציאויות חברתיות פוליטיות וכלכליות.
אירופה של הרנסנס ירשה מערכת ערכים הקשורה לחברות ובמקביל לה מבנה חברתי היררכי. פטרוניות וידידות חייבו הדדיות. יש ניצול בתהליך הפטרוניות והצדקה לכך משלושה סוגי הידידות: זו של המעלה, הזכות, זו של ההנאה וזו של התועלת, הפטרוניות מגלמת את התועלת. היא מדגימה את הקונפליקט בין אידאל ומעשה. קסטיליון המודע
לדואליות של המושג חברות לאלמנטים של הניצול והתועלת הקיימים ביחסי הפטרונות מתמודד עם כך. הוא טוען שהחברה לא היתה קיימת לו פעלו בני האדם בתוך בדידות:
הנושא של האידאלי מול הפרובלמתיות מוצג בבהירות אצל קסטליון:
ללא חברות אנשים היו אומללים, ובגלל מספר אנשים המחללים את שמה הקדוש של החברות, זה לא אומר שיש לעקרה מנשמותינו. אפשר להצליח כחבר ע"י היותך מנומס, אוהד, נדיב, אדיב ומקסים מלא חיים ונכון לשרת ומקדם בברכה את הזולת ומכבד את חבריו. מגלה סובלנות למגרעות שלהם ומתקן את שלו.
הפטרונז ימי הביניים היה רחב יותר מאשר חברות, ולא לקח את מעלותיו רק מן החברות. פטרונים וקליינטים לא היו חייבים להיות חברים אישיים, והיתה אמביוולנטיות של תועלת וערכים בקשרים. קאסטיליונה מנסה להגדיר את החברות: אנשים שיש בניהם יחסי חברות קרובים צריכים להיות דומים בשאיפות שלהם בצרכים שלהם בשכלם בשיפוטים
שלהם ובכשרונות שלהם(רע חובר לרע, טוב חובר לטוב) אבל צריך להיזהר בחברות כי שרואים אחד משנים מיד מגדירים את השני.
דובר אחר (פיאטרו בנבו) חושב גם הוא כי צריך להיזהר בחברות קרובה אבל לא בגלל רווח או הפסד של יוקרה אלא כיוון שחברות אמיתית לא קימת בימיהם ולבסוף תמיד מתאכזבים.
פרדרקו טוען שחברות אמיצה אפשרית אבל היא צריכה להיות בין שני אנשים מרובי מעלות לכן לחצרן צריך להיות חבר אחד מושלם מעלות המתאים לו.
הרגשת החובה והכרת התודה המלווה באהבה וגעגועים שחש קסטיליונה לחצר אורבינו ולראשיה הדוכס גוואנדילנו והדוכסית מראים על הדואליות הזו: ראשית המעלות של שליט מושלם, כפי שמייצג אותו פרדריגו בעיני קסטיליונה: זהירות, אנושיות, צדק, נדיבות, רוח עזה, יכולת צבאית, והעובדה שלא הובס בקרב. בנה את ארמון ארבינו בשכל
ובטעם רב בנה ספריה עשירה, מת בכבוד.
יורשו היה ממשיכו של אביו. גם שחלה והפך נכה, הדבר לא מנע ממנו למשול בחכמה. רוחו העזה התגברה על נכותו, הוא הצטיין כמצביא וכן עיצב להפליא את חצרו. הוא מילא אותה באצילים בעלי מעמד, אתם שמר על מסגרת משפחתית.
כל אלה ממקמים את החצרן במקום שרות המעניק לחצרן יוקרה וכבוד.
במקביל הוא מתאר מערכת יחסים חמה מאוד בזכות אישיותה של הדוכסית, דבר המצביע על כך שאי אפשר למתוח קו מפריד בין הפטרונות והידידות.
ג'ון הייל מביא גוון נוסף של היחסים הללו בתארו את המקום היסודי בספר הנודע למושג sprezzatura חציפות קלת ראש: אין לעשות שום דבר בעקשנות, בלחץ. פולחן החובבנות המושלמת, אשר השפיע מאות בשנים על ההתנהגות הטובה. קסטיליונה היה שותף לדאגתם של בני דורו לבעיותיה של איטליה: במיוחד לבעיות המכריעות
של מלחמות ודיפ לומטיה. הוא האמין ברעיון של ממשלות הנסיכויות אבל הכיר בכך שכמה נסיכים הם מחוסרי כשרון. החצרן שלו היה אדם שבזכות אישיותו המעוגלת, שליטתו העצמית וקסם חינו יטה הנסיך לשאול את עצתו. כלומר להשקעה של הנסיך בחצרנו יש פירות.
החצרן, חי איפה בחצרו של פטרונו, הדוכס, משרתו בצורה הטוב ביותר, והדוכס קוטף את פירות השקעתו באיש בנאמנות ובשרות שהוא מקבל ממנו. החצרן הטוב, "הנכון" הוא שמייצג, מגן, משרת ומבדר את אדוניו רוח הערכים והחינוך עליהם חונך.
סיכום
נושא השלמות או השאיפה לשלמות מקבל את שיאו באוטופיות של הרנסנס שביטאו את הלכי המחשבה של חילוניים שהעזו להגות בתיקון חיי החברה על פני האדמה עד כדי שלמות מוחלטת. זמנים החצרן המושלם הפועל בחצרם המושלמת של השליט ואשתו, כפי שמצייר בספרו, ביד אומן, קסטיליונה בלדסרה, את חצר אורבינו, את דוכסה גווידוולדו
ואשתו אליזבטה, כלצידם החצרן המושלם העומד לשירותם. הם החלום של איטליה של הרנסנס והתגשמות השלמות החברתית פוליטית. אותו החצרן המתאר בידי קסטיליונה היה משתלם ומשתכלל בגינן של חצרות השליטים ואולם לאמיתו של דבר היה עושה כן בגין עצמו. הוא בעיניו האדם החברתי המושלם לפי דרישותיה של תרבות התקופה ויתר משבא
לשמש את החצר, החצר באה לשמש אותו.
אדם כזה מחונן היה בכשרונות ובדרך התנהגות כאחד הנסיכים הגמורים ובאישיות בלתי תלויה באחרים. קסטיליונה היה איש רנסנס איטלקי בכל הוויתו. "גיבור" ספרו, החצרן מגלם את איש התקופה באידאלים שלו, באמונות שלו, ברצון להיות מושלם, לתת שירות מושלם ולהיות איש אשכולות.
המיקום בו מתרחשת ה"עלילה" היא נסיכות איטלקית של ימי הרנסנס, דוכסות אורבינו המסמלת את המדינה המסודרת והאידאלית המאפרת לאנשיה להיות אזרחים טובים ובכך להגשים את עצמם. אתאר את חיי בלדסרה קסטיליונה כאיש הרנסנס באיטליה של הידידות והפטרונות כפי שהיו אופיניים בימי הרנסנס התבטאו גם ביחסים שבין הדוכס לחצרנו,
החצן ראה בשרות לפטרוניו את שיא הגשמתו והדוכס קטף את פירות השקעתו בבן חסותו הנאמן לו והמשרתו בכל ליבו תוך ניצול מגוון כישוריו ויכולותיו.
ביבליוגרפיה
1. אנציקלופדיה עברית ע"ע: אורבינו כרך ב' עמ' 211.
מדיצי כרך כ"ב, עמ' 298.
2. אליאב-פלדון מירי, "השליט האידאלי באוטופיות של הרנסנס", זמנים, 11, (1983), עמ' 94-92.
3. בורקהרט יעקוב, תרבות הרנסנס באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג.
4. הייל ג'ון ר', הרנסנס, התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם, ספריית מעריב, 1969.
5. הרסגור מיכאל, מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978.
6. ויילר גרשון, "שליטם ונשלטים תחת זכוכית מגדלת- הפילוסופיה המדינית של הרנסנס" מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תל אביב 1978.
7. כהן סימונה, "אצולת המכחול והאיזמל, מעמד האומן ברנסנס", מבוא
לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978.
8. סרמוניטה יוסף, "ההומניזם בספרות הרנסנס", מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978.
9. Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959.
10. Goldthwaite Richard,"The Empire of Things: Consumer Demand in Renaissance Italy", Patronage, Art and Society in Renaissance Italy, Oxford, 1987, pp. 153-174
11. Lytle Guy Fitch,"Friendship and Patronage in Renaissance Europe", Patronage, Art and Society in Renaissance Italy, Oxford, 1987, pp. 153-175.
12. Roeder Ralph, The Man of the Renaissance, Viking press, N.Y., 1933.
הרסגור מיכאל, מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978, עמ' 10.
Roeder Ralph, The Man of the Renaissance, Viking press, N.Y., 1933.
אנציקלופדיה עברית ע"ע: אורבינו כרך ב' עמ' 211.
בורקהרט יעקוב, תרבות הרנסנס באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג.
Roeder Ralph, The Man of the Renaissance, Viking press, N.Y., 1933, pp. 214-219.
הרסגור מיכאל, מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לעגן את מצאי ההומניזם ואת וכנה של התרבות הקלאסי הפוליטית, בשיטות החינוך ובחיי היומיום.
Roeder Ralph, The Man of the Renaissance, Viking press, N.Y., 1933, pp. 219-222.
הרסגור מיכאל, מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978, עמ' 25-23.
ויילר גרשון, "שליטם ונשלטים תחת זכוכית מגדלת- הפילוסופיה המדינית של הרנסנס" מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תל אביב 1978.
בר נביא אלי, "דת מדינה ומהפכה בסוף תקופת הרנסנס" מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תל אביב 1978, עמ' 76.
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 3.
Roeder Ralph, The Man of the Renaissance, Viking press, N.Y., 1933, pp. 315-324.
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 3-6.
בורקהרט יעקוב, תרבות הרנסנס באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג, עמ' 284.
קסטיליונה שם.
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 3-6.
.שם, עמ' 35-32
בורקהרט יעקוב, תרבות הרנסנס באיטליה, מוסד ביאליק ירושלים, תשי"ג, עמ' 180
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 123.
.שם עמ' .288, 289
בורקהרט יעקוב, תרבות הרנסנס באיטליה, מוסד ביאליק ירושלים, תשי"ג, עמ' 108,107
הייל ג'ון ר', הרנסנס, התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם, ספריית מעריב, 1969.
Goldthwaite Richard,"The Empire of Things: Consumer Demand in Renaissance Italy", Patronage, Art and Society in Renaissance Italy, Oxford, 1987, pp. 153-174
כהן סימונה, "אצולת המכחול והאיזמל, מעמד האומן ברנסנס", מבוא לתקופת הרנסנס, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1978 עמ' 48-41.
Lytle Guy Fitch,"Friendship and Patronage in Renaissance Europe", Patronage, Art and Society in Renaissance Italy, Oxford, 1987, pp. 48-60.
שם עמ' 60
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 124-125.
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 126.
Castiglione Baldesar, The Book of the Courtier, Doubledy Company, N.Y., 1959, pp. 11-15.
הייל ג'ון ר', הרנסנס, התקופות הגדולות בהיסטוריה של רבויות העולם, ספריית מעריב, 1969.

תגים:

דוכסות · חצרנות · רינסאנס · איטליה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא ""החצרן" של בלדסרה קסטיליונה", סמינריון אודות ""החצרן" של בלדסרה קסטיליונה" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.