ייצוגים של האשה הרעה והמכוערת בספרות העברית של ימי הביניים

תקציר העבודה:

בעבודה זאת מתוארת האשה הרעה והמכוערת, כפי שתוארה ע"י משוררים בשירת ימה"ב העברית.
הבעייתות הקיימת בהקשר לפרשנות המסורתית שעסקה בשירת ימה"ב נעוצה בעובדה, שפרשנות זאת נכתבה מנקודת מבט גברית קאנונית.
הפרשנות המסורתית (שנכתבה ע"י חוקרים כמו שירמן, ישראל לוין ואחרים) לא ניסתה להבין מהי המוטיבציה שעמדה מאחורי כתיבת שירים אלו. אופן התיאור שבו הוצגו נשים לא נבחן או נבדק בצורה מובהקת, ולא נתפס כסוגייה מחקרית בפני עצמה.
עבודה זאת מסתמכת על הזרמים הפסיכולוגיים והפמיניסטיים העוסקים בניתוח מקורותיהם הפסיכולוגיים והחברתיים של יחסי גברים-נשים וייצוגם בחברה.
ניתוח פמיניסטי של היצירות מדגיש את השימוש שנעשה בייצוגים שונים של האשה ככלי חברתי של החברה הגברית הפטריארכלית לשימור וליצירת הגמוניה וכוח.
מושג מרכזי בהקשר זה הוא המיזוגניה - שנאת הנשים.
שנאת הנשים התהומית היא ביטויו של יחס בלתי אנושי של גברים כלפי נשים כקבוצה קולקטיבית, הנובע מהתפתחותו הנפשית של הגבר: בילדותו, בכל עת שהאם לא מילאה אחר צרכיו, חש הילד חוסר סיפוק וכעס כלפי האם. כעס זה תורגם בבגרותו לכעס כלפי נשים כקולקטיב. הפרידה מהאם היא בלתי נמנעת ומחויבת המציאות, על מנת שהילד יהפוך לאדם נפרד בעל זהות אינדיבידואלית, אולם היא נתפסת ע"י הילד כנטישה, ובגידה בקשר שלו עם האם ומוליכה לרגשות קשים כלפיה.
בבסיסה של עבודה זאת עומדת תפיסת "האם הגדולה", כפי שהיא מתוארת בספרו של אריך ניומן.
"האם הגדולה" היא דמותה של האשה, כפי שנשתקפה בתודעתם של גברים בכל התרבויות: דמות נשית מאיימת, מאגית, על-טבעית, השולטת במתן החיים ובעולם.
דמותה של "האם הגדולה" מבטאת פחד עצום של גברים מכוחן של הנשים. בעבודה זאת, אנסה להראות, את שורשיה הפסיכולוגיים והאידאולוגיים של דמות זאת.
ביצירות רבות, שנכתבו בשירה העברית של ימה"ב, תוארו נשים כדמויות שליליות, גרוטסקיות ומעוותות.
בעבודה זאת אטען, כי גברים תיארו ביצירתם את האשה כדמות מכוערת ורעה, כאמצעי להנצחת תפיסת העולם הפטריארכאלית.
התיאורים הנגאטיביים של הדמות הנשית באו לשרת מבחינה אידאולוגית את דיכויין של נשים בחברה.
טקסטים ספרותיים אלו, שנוצרו רק ע"י גברים, כוונו ליצירת לגיטימציה חברתית להשפלה, דיכוי ואי-שוויון חברתי.
האשה הרעה -תוארה כגורם עוין, המהווה סכנה קיומית אמיתית לחייו של הגבר.
אשה המכוערת- דמות נמוכה, גרוטסקטית, תת-אנושית, ונלעגת שמצדיקה התעללות.
יצירות אלו היו מעין "שטיפת מוח" עבור קהל הקוראים: השירים פעלו כמאניפסט פטריארכאלי, שמנסה להצדיק עצמו באמצעות יצירת תוויות שליליות לנשים, וחוסר הזדהות עמן.
הצגת האשה הרעה נועדה להפחיד את הקהל הגברים, ולנטוע בו תחושת איום, שהתבססה על אותם שורשים פסיכולוגיים שמהם צמחה דמות "האם הגדולה" הארכיטיפית.
להמחשת ייצוגי האשה הרעה והמכוערת נותחו הטקסטים הבאים:
"רעיה צבי", "היא שלחה", "עפרה ומשערה", "ספר תחכמוני"\אלחריזי, "להלל היפה ולגנות הכעורה"\עמנואל הרומי.

עבודה זאת נכתבה מנקודת מוצא פמיניסטית מודרנית, הרואה באשה שוות-זכויות, ומנסה לבדוק את הספרות כמבטאת השקפות-עולם.
הניתוח הפמיניסטי של הטקסט מדגיש את האפליה והחינוך לדיכוי בכל מקום שבו הוא מופיע, ומציגם ככלי שרת של החברה הפטריארכלית הגברית.

מקורות:

העלבון שחש הגבר גורם לו בסיומו של השיר לקלל את האשה/להזהיר אותה בלשון חמורה על עונשה הצפוי בשל הצער והסבל שהיא גורמת לו:
"רבת צררוני והנחמו - ואת רבת צררתיני ולא תינחמי!"
דבריו אלו נאמרים אמנם בכעס ובתקיפות, אך בהקשר השירי אינם משנים את התדמית החלשה של הגבר, שמסוגל רק לאיים על האשה לגבי העתיד, בעוד היא משפיעה על חייו בהווה, וגורמת לו סבל.
טדרוס אבולעאאפיה
(עמ' 38)
עפרה, ומשערה עלי לחיה כדמות נחשים נוטרים פריה
התמהמהו וראו פלאים כי הם מחלת לבי והם צריה
וינשכו לבי ולא נשכו אותה. ואם המה עלי לחיה.
בשיר זה מתוארת אשה רעה מסוכנת : מצד אחד היא עפרה: אשה צעירה ענוגה ואהובה, אך היא עלולה להיות מסוכנת ללבו ולשלומו של הגבר. שערה הנופל על פניה מדומה לנחשים השומרים על פריה.
מוטיב הפרי האסור והנחשים לקוח מסיפור גן-עדן ומדגיש את היות האשה מסוכנת לאדם, סמל הפיתוי המסוכן.
לאורך השיר מתוארת הניגודיות שבין מצבו של הגבר לבין מצבה של האשה. האהבה מדומה למחלה. הדובר חש כאילו נעקץ ע"י "נחשים" שנשכו את לבו, אולם לא נשכו את לבה. באופן פרדוכסאלי מה שגרם למחלתו הוא התרופה עבורה!
האוהב מתאר סיטואציה חד-צדדית של התאהבות וסבל: "הנחשים" שעל לחיה של האהובה מפתים את האהוב מצד אחד, אך מצד שני מגוננים על האהובה מפניו ומונעים ממנה להתאהב בו.
האהבה מתוארת כחוויה כואבת ובעיקר מסוכנת: "וינשכו לבי".
האהובה מתנכרת, חסרת רגשות, רעה ומסוכנת.
מקאמה: ספר תחכמוני/שער שישי
יהודה אלחריזי
האשה המכוערת
במאקמה זאת מתאר הגיבור, הימן האזרחי, את קורותיו בפניו של המגיד. סיפורו מכיל אלמנטים רבים של שנאת נשים ושל דמוניזאציה של הדמות הנשית: הדמות הנשית מתוארת כשטנית, ובעלת תכונות שליליות מפלצתיות ועל-אנושיות.
הימן האזרחי מתאר את חוויותיו: הוא רומה ע"י השדכנית ומשפחתה של הכלה ונישא לאשה שהתגלתה כמפלצתית. דמות האשה מתוארת במקאמה זאת בצורה גרוטסקית לחלוטין. זוהי דמות מעוותת המייצגת דמות נשית שנואה ובזויה.
בסופו של הסיפור מתאר הדובר אלימות כלפי האשה וזניחתה, כאשר התיאורים במהלך המקאמה נועדו ליצירת הצדקתה של אלימות כלפי האשה, והזדהות של הקורא עם הדמות הגברית.
הסיפור מסופר מנקודת-מבט גברית סובייקטיבית לחלוטין של הימן האזרחי המתאר השפלת נשים, דיכוי אפליה, והצדקת אלימות מילולית ופיזית כלפי נשים.
בתחילת הדברים מתוארת אשה המשמשת כשדכנית. לא במקרה, השתמש המחבר בדמות נשית - מטרתו היתה להראות שהטראגדיה שלו נגרמה אך ורק בגלל נשים. תאורה של השדכנית היא מפלצתי:
"... אשה זקנה. ברע תמונה וצורה משנה. כאלו הזמן גנבה מן השדים להיות לו למנה. ויקרא שמה שטנה. תמונתה כבת היענה. ואחריתה מרה כלענה".. (עמ' 145)
דמותה החיצונית של השדכנית באופן המעורר דחיה אוטומאטית של הקורא. האשה מוצגת כיישות מעוותת, בלתי-מזוהה מעין ערבוב של מינים שונים: אדם+שטן+בת יענה היוצרים דמות מפלצתית.
בהמשך מתואר אופיה: אשה רעה ושתלטנית, המתנהגת בחסידות כלפי חוץ, אולם זהו רק אמצעי להשגת מטרותיה הזדוניות. מעשיה הרעים פוגעים בכל, ומשולים לסם מוות קטלני:
..."פניה בצעיפה לואטת. רעה ושלטת. תחנן קולה ותכרע על ברכה. וחלק משמן חכה. הצוף בלשונה. וסם המות בגרונה. מתנהגת בחסידות. והיא בת נעות המרדות. מעגלי שאול מעגליה. ובביתה לא ישכנו רגליה. ובכל מקום נמצאו חלליה." (עמ' 145)
מודגשת הכניעות המדומה של האשה: האשה מצליחה להתל בגבר באמצעות שימוש באביזרים כמו הצעיף, המעיד כביכול על צניעות, בעוד הוא מסתיר דמות שטנית בעלת מזימות. גם החנחון שבקולה, והתנועה הפיזית של כריעה: "תחנן קולה ותכרע על ברכה" הם אלמנטים של התעיה נשית. הדברים שמשמיעה האשה כובשים את הגבר, ולדבריו גרמו לו
"ליפול בפח" ולפעול בניגוד לשכל הישר.
השדכנית מפתה את הגבר באמצעות הבטחת דמות אשה אידאלית מתוך הכרת האידאל הנשי הנתפס בתודעה הגברית:
" בני יאריך אלהים חייך... תלבב הלבבות ביפיך... ועץ ילדותך נתן פריו... ולא טוב לאיש כמוך שישן ולבו ער... ומה לך לבקש בורות נשברים חצובים... אתן לך איילת אהבים לחיה מעלה שחרים. ושערה מעריב ערבים.. תהי לך סוכנת. בחיקך מקננת. ועל שלחנך מרננת.
בלחיה מנורה ופיה צנצנת... ועיניה כפירים, וטורי שניה ספירים. ושני שדיה כשני עפרים. והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה." (שם)
השדכנית משתמשת בדברי חנופה תוך שהיא מדגישה את הבדידות שלו כרווק, החשק שלא בא על סיפוקו, החסר בבת-זוג קבועה, ותיאור האישה על-פי הקריטריונים של היופי באותה תקופה: שיער שחור ויפה עור פנים בהיר וצח, שיניים בוהקות ושלמות בכל חלקי הגוף.
השדכנית משתפת פעולה עם הממסד הגברי המדכא: השדכנות היא למעשה מסחר בנשים המכוונת להמשך האפליה והדיכוי.
תיאוריה של השדכנית משקפים את נקודת-המבט הגברית המדכאת שהקבוצה המדוכאת הנשית הפנימה לתוכה: השדכנית מתארת את האשה בחלקים ולא כמכלול אנושי, עם אישיות אנדיבידואלית . האשה האידאלית שמתארת השדכנית היא תוצר של סיפוק מאווים גברי, ואין לה זהות אישית היא כלי-שרת וכלי קיבול של הגבר. היא נועדה, כביכול, מטבע
בריאתה לספק את הגבר, לשרת אותו ולגרום לו הנאה.
רק לאחר שהימן האזרחי שילם עבור האשה הוא פוגש בה, ומסתבר לו שמדובר בדמות מפלצתית:
"פניה פני זעם. וקולה כקול רעם. וצורתה כעגל ירבעם ופיה כפי אתון בלעם. ואפיה הבאיש ריחם. ולחיה נס לחם. כאילו השטן בקדרות הטיחם. ופעל בפחם. עד חשבתיה מבנות חם. אבל אם חשך משחור תארה שערותיה הלבינו. וימיה הזקינו... ושיניה כמו שיני זאבים או דובים ועיניה עיני עקרבים." (עמ' 148)
מסתבר, אם כן, שהשדכנית רמתה אותו והטעתה אותו, וכך עשו גם בני משפחתה. האשה מתוארת כהיפוך התכונות האידאליות: היא מכוערת, בעלת ריח רע, מעוותת, בעלת עור פנים כהה, ומראה של אשה זקנה, שיניה מכוערות וכך גם עיניה.
תיאור זה מעמיד את האשה באור בלתי אנושי. באופן כמעט וודאי ניתן לקבוע, שמטרתו של תיאור זה המוציא את האשה מתחום האנושיות היא להצדיק את התנהגותו הבלתי אנושית של הגבר כלפיה.
בנוסף לכך, אין לה נדוניה, והיא חסרת-כל . מסתבר, שגם מבחינה כלכלית "העסקה" מתגלה ככישלון.
"עזבתי שני שקים בלים. ושברי כלים. וצלחת וקלחת. ומטפחת וצפחת. ומשענת ואמתחת. ומדים קרועים. וכלים נגועים. ושתי קערות ושלש קדרות." (עמ' 149)
בסיום היצירה הגבר מכה את האשה, חוסם את פיה, ואונס אותה באכזריות. אונס זה קיבל, כביכול, הצדקה באמצעות התיאורים המפלצתיים הקודמים.
שתי הנשים שתוארו ביצירה ייצגו זן מפלצתי של נשיות, המרתיע את הקורא ומכוון ליצור הזדהות עם הסיטואציה הגברית המתוארת.
הגבר מספר את הסיפור למגיד שמציג אותו בפני הקורא בטכניקה של סיפור בתוך סיפור. המגיד כותב: צחקתי על הבליו ושקריו... והפליאני דברו ונאמו" (עמ' 151) בדברים אלו לא טמונה כל ביקורת כלפי התכנים האלימים, והתיאורים המפלצתיים של האשה, מכאן שלמרות הגוזמאות התכנים שהוצגו והאלימות כלפי נשים לא היו זרים לכותב.
ביצירה הוצגה האשה כאובייקט. האשה האידאלית לא הושגה ובמקומה הופיעה אשה מפלצתית. הנישואין הוצגו כעיסקה, ולא כפרי אהבה ויחסי קירבה - ובמקרה זה, הוצגו כעיסקה כושלת של דבר-מרמה.
לדעתי, ייצוג האשה כדמות מעוותת מפלצתית ושטנית במקאמה נובעת מתופעת המיזוגניה ומקבעת תפיסה זאת. הצגתה של האשה כדמות שלילית מאפשרת המשך דיכוי גברי והצדקת אלימות כנגד נשים, בשל הפחד והשנאה כלפי הנשים.
האשה המכוערת
עמנואל הרומי "מחברות עמנואל"
"להלל היפה ולגנות הכעורה" (עמ' 121-127)
מקאמה זאת מתארת מעין דו-שיח תחרותי בין שני גברים: הדובר והשר. שניהם רואים חבורת נשים העוברת לידם, ובה שתי נשים - האחת כעורה והאחת יפה.
המשורר והשר מחליטים ליצור דו-שיח שירי ביניהם: המשורר יהלל את האשה היפה, והשר יגנה את הכעורה.
במהלך המקאמה מצויים דימויים רבים, ותאורים מגוונים של הכיעור הנשי לעומת היופי הנשי בטכניקה של אנלוגיה ניגודית.
להלן דוגמאות מתיאורי הכיעור הנשי של בריעה (הדמות הנשית המכוערת, שבשמה מסתתרת המילה "רעה") כפי שהם מופיעים ביצירה:
"בריעה תהרג האפעה בעיניה ולו ראה אותה השטן - ברח מפניה"
בריעה מסוכנת עד כדי כך, שהיא מסוגלת להרוג את האפעה המסוכן באמצעות מבטה, ואפילו להבריח את השטן - שניהם ייבהלו מכיעורה .
"בריעה - תמה אני איך לא יקשרוה השרים על המשקוף לשחק בה לדמיון הקוף"
בריעה מדומה לקוף, הנחשב לחיה טמאה ובזויה. הדובר מציע שיתלו אותה על משקוף הבית.
"בריעה - אלו ראיתיה בראשית השנה נבעתי פן תדבקני הרעה ומתי"
אילו הדובר רואה אותה בתחילת השנה, היה חושש שמא זהו סימן למזל רע, המבשר על מותו הקרוב.
"בריעה - לו היו כמוה הצביות לא הצרך להצוות על העריות"
לו לכל הנשים היתה צורה כה מכוערת, אף גבר לא היה חושק בנשים, ולא היה צורך להזהיר מפני גילוי עריות.
"בריעה כל דפי וכל חרפה אוגרת ופיה כפי חזיר וכצואה עוברת"
בריעה היא התגלמות כל התכונות הרעות והמביישות. פיה מדומה לפי חזיר - חיה טמאה ומזוהמת. הזוהמה האיומה שבה מתוארת גם באמצעות המלה "צואה". דימויים אלו מציבים אותה כיצור הנחות, הטמא והמזוהם ביותר.
"בריעה - נתעברה אמה ביום אפל חשך ענן וערפל"
היווצרותה היתה כנראה תולדה של מצב קוסמי חריג, אפל וחשך המסמלים את כוחות הרשע.
"בבריעה מומים, תלאה כל לשון לספרם חי אני, אם יראוה המתים- יברחו מקברם"
דמותה מייצגת את כל העיוותים האפשריים, הרבים כל כך עד שלא ניתן לתארם, ואפילו המתים יזדעזעו מצורתה.
"אמר: אלי: המת בריעה - והחיני! או החיה - והמיתני!"
הגבר צריך לקוות למותה ע"י האל, ואם על אף זאת היא תמשיך בחייה, הגבר יעדיף את מותו.
"תמר - לו ראה אותה אמנון בחלום לא התחל על תמר אחות אבשלום"
כיעורה הרב היה מונע אף את סיפור האהבה המקראי האידאלי שבין אמנון ותמר: אם אמנון היה חולם על בריאה המכוערת בחלומו, היה מתחלחל מהמין הנשי, ולא היה מתאהב בתמר.
"בריעה ככלב לשונה תחרץ בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ"
הכלב נתפס ביהדות כחיה טמאה ונמוכה. בריעה משולה לכלב, הנמשך אחר דברים טמאים.
"בריעה - לו הפשיטוה בגדי רקמתה תלביש שמים קדרות ותשים הארץ שק כסותה"
כאשר בריעה מסירה את בגדיה ומתגלה גופה העירום, אפילו הכוחות הקוסמיים מגיבים לנוכח המראה הנורא. החושך המשתרר בעולם נועד להסתיר את הכיעור הנורא מפני בני האדם.
"עד מתי נהיה מחרפים ומקללים?! ננוס, פן בשוב בריעה תשימנו חללים"
השר חושש מפני המשך דו-השיח, שמא בריעה תשוב וממראה צורתה המכוערת שניהם ימותו במקום.
בסיום המקאמה נושא השר שיר, שבו הוא התוהה על מקורו של הכיעור הנשי:
בבית א' הוא פונה למי שיצר את האשה המכוערת, וקובל על כך, שכל היקום נכלם מהכיעור הנורא שלפניו, ומנסה להבין מה מקורו.
"שכל מציר! יום אשר צירת /בת גרשם -כל היקום הכלמת,
יען בגשמה כל גנות השלמת,/כי בא חלום הבוז ואת פתרת.
בבית ב' מנסה הדובר לתת תשובות אפשריות לשאלה שהציב: אולי מי שיצר אותה, התכוון מלכתחילה לקבץ בדמות אחת את כל התכונות השליליות, ואולי רצה ליצור ינשוף או קוף (חיות נחותות ומכוערות), אך היה שיכור, ולכן נוצרה במקומם בטעות הדמות הנשית המכוערת:
"אולי לקבץ כל גנות נדרת,/או לעשות ינשוף וקוף יזמת?
מה החלום הזה אשר חלמת?! /אם רוחך סרה ואם שכרת?!"
בבית ג' הדובר מעלה אפשרות נוספת: אולי בשעה שיצר את האשה המכוערת נגנבו ממנו כלי העבודה שלו(שרד ומחוגה), ולכן נוצרה האשה המכוערת:
הגד, כרוב ממשח! האם השרד
או המחוגה ממך גנבו
ותעשה בת גרשם ברחת,
בבית ד' מתאר הדובר את הולדתה של האשה המכוערת בסימן של מצב קוסמי מבשר רע, שגרם לטראגדיה של הולדתה:
או פעלו בה כוכבי רום מרד,
סרטן ועקרב אם אזי נצבו
בזנב תלי במעלה צומחת?
לאורך כל המקאמה תוארה הדמות הנשית כסמל הכיעור, והעיוות. הדימויים היו משפילים, חייתיים, והישוו אותה עם חיות טמאות מכוערות ובזויות (חזיר, כלב, קוף, ינשוף).
האשה תוארה באופן לא אנושי, כאיום על הגבריות, על המיניות. מפחידה את עולם החיים והמתים, ואף מבהילה את העולם הקוסמי.
האשה המכוערת מתוארת כמוטאציה שקיומה מהווה עדות מתמדת לטעות טראגית שארעה בעת הולדתה.
כל האמצעים כשירים כדי לגרום להסתלקותה ולמותה, שכן היא מבזה את המין האנושי.
סיכום
בשירי החול שנותחו תוארה האשה הרעה. בשירים אלו האשה מתוארת כאובייקט. היא מאופיינת באופן חיצוני על פי קלסתר פניה, פיה, שערותיה, קומתה, ובאמצעות אביזרים נשיים של קישוט ואיפור: פוך, ענק, עדיים. בשירים לא מתואר עולמן הפנימי של הנשים כבני-אדם אנטלקטואלים.
בחינתם של הטקסטים גילתה ערכים של תרבות המפלה נשים, ודוחקת אותן לשולי החברה.
היות והטקסטים מזדהים תמיד עם נקודת המבט הגברית, הם מפלים באופן עקבי נשים ומתעלמים מעולמן.
הגברים שכתבו את שירי החול תיארו את עצמם כפאסיביים, חלשים, וסובלים, בעוד שהמציאות היתה הפוכה!
הגברים ציירו את עצמם באור אנושי, במימד עומק המעורר הזדהות ואילו את הנשים תיארו בריחוק, באור מתאכזר, מתנכר.
בשירים מוצגים פרופורציות מעוותות של יחסי כוח בין נשים וגברים.
תבניות אלו בטאו את היחס הפסיכולוגי, שפיתחו גברים כלפי נשים, היות והנשים נתפסו על-ידם בדמות "האם הגדולה".
הנשים תוארו כעל-אנושיות מבחינת הכוחות המיוחסים להן, ואכזריותן (לדוגמא עיניים הפוגעות כחנית בלב הגבר, דם העפרים). הן הוצגו כסכנה קיומית לעולם הגברי.
באופן זה הוצדקו הדיכוי והאפלייה כלפי הנשים: הצגתן של נשים כסוהרות אכזריות, וכנשים רעות-לב ומסוכנות נתנה לגיטימציה להמשך שליטה גברית ודיכוי.
בשירי החול האשה היא אובייקט מעורר, אך מעקר מסוכן אכזרי
ומכניע.
בולט מוטיב "תחבולותיה של אשה". הנשים מוצגות כרמאיות, הזוממות מזימות כנגד גברים, המצויים בסכנה מתמדת .
הכעס כלפי הנשים הלא מושגות תורגם בחלק מהשירים לביטויי אלימות מילולית (ייחולים למות האשה) בשל הסבל שנגרם לגבר, ובמקאמה של אלחריזי, אף מתרחשת אלימות פיזית ואונס.
הכיעור הנורא של האשה במקאמה של אלחריזי משמש להצדקת האלימות. מתואר אונס אכזרי כלפי האשה, ואחר-כך נטישתה כעדות למעשה נורמטיבי.
האשה המכוערת במקאמה של עמנואל הרומי מתוארת כיצור תת-אנושי, גרוטסקי, ומעורר גועל.
התיאורים משתמשים בדימויים רבים של חיות נחותות (קוף, ינשוף, חזיר, כלב) על מנת להוציא את הנשים מהתחום האנושי.
הוצאתן של הנשים מהקטגוריה האנושית מאפשרת את ההתנהגות הבלתי אנושית כלפיהן, באופן המשרת את התפיסות הפטריארכאליות המדכאות נשים בחברה.
המיזוגניה - שנאת הנשים גרמה להצגתן של נשים באופן שלילי. הצגתה של האשה המכוערת והרעה היא תולדה של שנאת נשים, שמקורה בשורשים הפסיכולוגים של התפתחות הנפש הגברית.
השירים פעלו לטובת המערכת שדיכאה נשים. תיאורי האשה הרעה והמכוערת הנציחו את הגישה השלילית כלפי נשים, על מנת להצדיק את האידאולוגיה הגברית הכוחנית כלפי נשים, שמקורה בדמות "האם הגדולה".
ביבליוגרפיה
1. אדריאן, ריץ'. ילוד אשה, הוצאת עם עובד בשיתוף עם ירחון נעמת, 1989.
2. א.מ., הברמן. שלוש מקאמות על הנשים מהן בגנותן ומהן בשבחן, הוצ' בן אורי, תשל"ח.
3. הוס, מתי. (טקסקטים ) שנאת נשים ואהבת נשים, האונ' העברית בירושליים, תשנ"ב.
4. מיד, מרגרט. מין ומזג, הוצ' מסדה בע"מ, 1973.
5. פגיס, דן. חידוש ומסורת בשירת החול העברית, ירושלים, 1976.
6. פליישר, ע'. (טקסטים לסמינריון). דמות האשה בשירה העברית של ימי הביניים, האוניברסיטה העברית בירושליים, תשמ"ט.
7. שחר, שולמית. האשה בחברת ימי הביניים - המעמד הרביעי, דביר הוצ' לאור, 1990.
8. שירמן, חיים. השירה העברית בספרד ובפרובאנס, הוצאת מוסד ביאליק, 1959.
9. BOXER, J JEAN, H. CONNECTING SPHERES, OXFORD UNIVERSITY, 1987.
10. DE BEAUBOIR, SIMON. THE SECOND SEX, BERNARD'S IN, LONDON, 1960.
11. HARRIS,J. BARBARA. BEYOND HER SPHERE, GREENWOOD PRESS, 1978.
12. HUMM, MAGGIE. FEMINISMS HARVESTER WHEATSHEAF, 1991.
13. MOLLER OKIN, SUSAN JANE MANSBRIDGE FEMINISM .VOLUME I II , UNIVERSITY PRESS, CAMBRIDGE, 1994.
14. NEUMANN, ERHICH. THE GREAT MOTHER, PRINCTON UNIVERSITY PRESS, 1972.
15. ROBIN SULEIMAN, SUSAN. THE FEMALE BODY IN MEDIEVAL EUROPE . HARWARD COLLEGE, 1985.
16. ROTH, NORMAN. "THE WILIES OF WOMEN MOTIF IN THE MEDIEVAL HEBREW LITERATURE OF SPAIN", HEBREW ANNUAL REVIEW, VOL 2.
BOXER, J JEAN, H. CONNECTING SPHERES, p.10.
NEUMAN, ERICH. THE GREAT MOTHER
HARRIS, BARBARA. BEYONS HER SPHERE, P. 50-100
שם. שם.
HUMM, MAGGIE. FEMINISMS, P. 21.
שחר, שולמית. האשה בחברת ימי הביניים.
NEUMANN, ERICH. THE GREAT MOTHER, P.43
שם. עמ' 67.
ROBIN SULETMAN, SUSA. THE FEMALE BODY IN MEDIEVAL . EUROPE, P. 38
NUEMANN, ERICH. P. 41
ריץ', אדריאן. ילוד אשה
הערה: השירים הבאים לקוחים מתוך :
פרופ' ע' פליישר.(לקט טקסטים לסמינריון) דמות האשה בשירה העברית של ימי הביניים, עמ' 11.
הוס, מתי. (לקט טכסטים), עמ' 144-151.
ROTH, NORMAN. "'THE WILES OF WOMEN' MOTIF IN THE MEDIEVAL . "HEBREW LITERATURE OF SPAIN
9

תגים:

נשים · שמואל · אלחריזי · רוח · חברה · סוציולוגיה · יהודה · הנגיד

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "ייצוגים של האשה הרעה והמכוערת בספרות העברית של ימי הביניים", סמינריון אודות "ייצוגים של האשה הרעה והמכוערת בספרות העברית של ימי הביניים" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.