כריית תעלת סואץ-השפעת המדיניות הצרפתית על זו הבריטית

תקציר העבודה:

השפעת המדיניות הצרפתית כלפי תעלת סואץ על
מדיניותה של בריטניה בשאלה זו

הקדמהhc0461-
בעבודה זו אשתדל להראות כיצד הושפעה המדיניות הבריטית בשאלת סואץ מן
המדיניות הצרפתית כלפי שאלה זו, וכיצד הוליכה מדיניות זו את בריטניה משלילת
רעיון התעלה לרכישתה לאחר מכן.
וכך, נקודת המפנה ביחסה של בריטניה לסואץ היתה מסעו של נפוליאון למצרים.

מקורות:

להעשות רק תחת הסכמתו של הסולטאן, או תחת חסותה של אחת או יותר מן המעצמות באירופה. הוא האמין כי בריטניה תהיה המרוויחה העיקרית ממהלך כזה, הן מן הבחינה הצבאית- קצור המרחק והזמן לשליחת חיילים להודו, והן מן הבחינה הכלכלית:
" The oppening of the canal route would tend to facilitate our intercourse with the five hundred million people who inhabit India and China, and hebce its commercial importance must be sufficiency obvious"22.
התלהבותו של אנדרסון לא היתה נחלת הממשל הבריטי, אשר העדיף את הקמתה של מסילת ברזל על פני נתיב ימי.
התענינותה הגוברת והולכת של בריטניה בנתיב סואץ עוררה עניין מחודש בצרפת בחפירת התעלה. עניין זה התעורר מחדש אצל תלמידיו של סן-סימון, אשר כונה מיסד הסוציאליזם הצרפתי . אדם זה העלה רעיונות שונים, מלאי השראה, כיצד לתרום לפיתוח ושפור חייו של האדם. אחד מרעיונות אלו היה חפירת תעלה. ב1833- יצאה משלחת מטעמם
שבראשה עמד אנפנטן ((Enfantin למצרים לשם בדיקות מקיפות בנושא. מטרתם היתה
"to establish between ancient Egypt and old India one of the new routes from Europe to India and China... We shall than have one foot on the Nile, the other on Jerusalem, our right hand extended toward Mecca. Our left arm shall cover Rome and yet rest on paris. Suez is the center of our vie de
travail"23.
אנפנטן היה משוכנע כי ההתנגדות היחידה לבנית התעלה תבוא מצד הבריטים, כפי שנמסר לאחר מחברי משלחתו, פורנל ((Fournel בעברו דרך קונסטנטינופול בדרכו למצרים:
"The English have never wanted, do not want, and never will want the Suez Canal because they fear that this will still further increase the influence of Mohamed Ali in Arabia and in Persia... Also they dislike the idea of the French and Austrians hanvng access to the Indian Ocean where they have
next to no genuine commercial interests"24.
בנוסף האמין הוא כי מחמד עלי והסולטאן הטורקי יסמכו את ידיהם על תוכנית זו. ואכן לכאורה לא היתה כל סיבה לשער כי מחמד עלי יתנגד לתכנית: ההערצה שחש הוא כלפי נפוליאון, הובילה אותו להסתמך על צרפת בתהליך המודרניזציה וההתמערבות שעבר על מצרים. צרפת תמכה בו צבאית, כלכלית ומדעית. כמו כן, ההתענינות של הסולטאן
בשפור התחבורה, שהביאה לחפירת התעלה בין הנילוס לאלכסנדריה ב1818-, נתנה לאנפנטין סיבה להיות אופטימי. למרות כל זאת מחמד עלי התנגד לחפירת התעלה. הוא לא רצה לעורר עליו את זעמם של הבריטים, אשר התנגדותם המסורתית לכל שינוי במעמדה של מצרים, ולכל איום על הדרך להודו, היתה ידועה לו. הוא חשש שמא תעלה כזו תהפוך
את מצרים לשדה קרב בין המעצמות ותפגע בעצמאותו25. אנפנטן המאוכזב חזר לצרפת, אך לא נטש את תקוותו לראות את התעלה קורמת עור וגידים. הוא המשיך לעסוק שם בתעמולה ציבורית למען חפירת התעלה.
גם בצרפת נשמעו קולות של התנגדות לרעיון. הבולט שבמתנגדים היה למרטין ((Lamartine, שיצא נגד מדיניות ממשלתו להשיג השפעה במצרים. הוא חשש שמהלך כזה יוביל למלחמה עם בריטניה. חששו נבע מאמונתו כי האימפריה העותומאנית עומדת לפני קיצה- דבר אשר יוביל להשתלטות רוסית על קונסטנטינופול והשתלטות בריטית על קהיר. הוא
הציע לחלק את אזור הים התיכון לאזורי השפעה, כאשר צרפת תקבל את סוריה ובריטניה את מצרים. הוא האמין כי הבריטים יעשו הכל על מנת להשתלט על מצרים, ולכן שליטה צרפתית על סוריה תהווה משקל נגד ותמנע שליטה בריטית מוחלטת על הדרך להודו.
היריבות הבריטית-צרפתית נעשתה מודגשת יותר כאשר סוחרים צרפתיים החלו לפתוח נתיב מסחר מתחרה לזה הבריטי ממרסיי לאלכסנדריה. הבריטים, שחששו ממהלך זה, החלו להפעיל את השפעתם על הסולטאן, לשם בניית קו רכבת מאלכסנדריה לסואץ. לחץ בריטי זה רק הגביר את לחצם של הצרפתים על מחמד עלי להסכים לחפירת תעלה26. הסולטאן
הבין כי מאבק זה בין בריטניה לצרפת על התנועה דרך מצרים יוכל להביא לו רק בעיות, אך כאשר שמע כי הבריטים מתכוונים לבקש שליטה מוחלטת על קו הרכבת, מה שיהפוך את סואץ ואלכסנדריה לנמלים בריטיים, העדיף לתמוך ברעיון התעלה- אם רק יקבל בטחונות נאותים.
הבריטים, שדבקו בעקשנות בעמדתם המסורתית, לא השכילו להבחין כי מדיניותם זו תוביל להקמת התעלה.
ראינו למעלה כי התבססות הנתיב הקרקעי מאלכסנדריה לסואץ, הובילה את הבריטים להרהר ברצינות בבנית מסילת ברזל אשר תקשר את אלכסנדריה עם סואץ ישירות. רעיון זה היה גורם משמעותי ביריבות בין הצרפתים והאנגלים סביב השליטה במצרים.
רעיון זה הועלה לראשונה ע"י מחמד עלי עצמו ב1834-, אז מינה הוא מהנדס מטעמו לבדוק נתיב מתאים. הרעיון הוצג בפני הקבינט הבריטי ונדחה על ידו. לאחר התבססותו של הנתיב הקרקעי עלה רעיון זה בשנית, בעיקר כתגובת נגד להצעות הצרפתיות בנוגע לתעלה. צרפת ראתה במהלך הבריטי תמרון שנועד להגביר את השפעתה במצרים. הצרפתים
גם חששו כי הקמת מסילת ברזל תפגע בכדאיותה הכללית של התעלה. מצב זה הוביל למאבק בין שתי המדינות- זו תומכת ברעיון המסילה וזו ברעיון התעלה. מחמד עלי מצא עצמו במבוכה- הוא העדיף את המסילה אך הצרפתים נתנו לו הבין כי בריטניה מבקשת בדרך זו להשתלט על מצרים ולפגוע בעצמאותה. הוא היוה כעת את מרכז המאבק הבריטי
צרפתי, כאשר כל אחד מהצדדים מנסה לשכנעו לתמוך ברעיונו.
המתנגד החזק ביותר לרעיון התעלה, שעיצב את מדיניות בריטניה בשאלה זו בשנים הבאות, היה פלמרסטון. התנגדותו היתה תקיפה::
"It shall not be made, it cannot be made, it will not be made; but if it were made, there would be a war betwen France and England for the possession of Egypt"27.
התנגדותו נבעה כולה מתוך תפיסתו את האינטרסים הבריטיים לטווח הארוך יותר מאשר לטוח הקצר. אינטרסים אלו היו אסטרטגיים יותר מאשר כלכליים, של שמירה על ההשגים הבריטיים שהושגו במהלך שתי המאות האחרונות. הוא הכיר בחשיבותו הגדולה של מפרץ סואץ, כמחסום טבעי להגנה על הודו, וכדרך מעבר בין מצרים וטורקיה. כמו כן,
עמדתו כלפי שלמותה של האימפריה העותומאנית, בה עסקנו קודם לכן, הובילה אף היא להתנגדות זו. בנוסף, הוא חשש כי תעלה, שתוקם ע"י צרפת, תוביל לשליטה צרפתית בסואץ. תעלה כזו גם תפגע בערכם האסטרטגי של המאחזים האנגליים בים התיכון- גיברלטר, מלטה וקפריסין, ותקשה על בריטניה למנוע השתלטות צרפתית על הלבנט ומשם
מזרחה להודו. בנוסף, תעלה כזו תאפשר לספינות מלחמה צרפתיות להגיע להודו במחצית הזמן משידרש לספינות הבריטיות. סיבות אלו הביאו אותו להתנגד לכל ניסיון להביא לידי ממוש את הקמת התעלה. מן הצד השני, מסילת רכבת תסייע לבריטניה לשמור על שליטתה בדרך המובילה להודו, תקצר את זמן הנסיעה ותשאיר את מפרץ סואץ כמחסום
טבעי.
הצרפתים חשדו בבריטניה כי תמיכתה ברעיון המסילה נובע מתוך רצון להשתלט על כל אזור המזרח התיכון, ולצור רצף טריטוריאלי בריטי מאפריקה ועד הודו. חשדות אלו הובעו גם בפני הטורקים:
Egypt is...one of the most important points on the globe...the direct route to India. It is not, therefore, astonishing that England has always had her eyes fixed on this country...it is certain that she will profit from the first occasion which present itself in order to posses it...I would say
furthermore...that the possession of Egypt is a necessity for the existence of England...if England finds herself engaged in war...her first endeavor will be to occupy Egypt."28
אותן הסיבות שהביאו את בריטניה להתנגד להקמת תעלה, הביאו את צרפת לתמוך בה.
בקיץ 1848 איבד מחמד עלי את שפיותו, ובנו עבאס לקח את השלטון. הבריטים, אשר היו בטוחים כי כעת נסללה הדרך לסלילת המסילה, שלחו את סיר ג'ון פירי ((Pirie, על מנת לשכנע את עבאס לסלול את המסילה. הם הבטיחו לו סיוע כספי רב אם אכן יחליט הוא על הסלילה. אבל עבאס, שלא רצה לקחת החלטה כה חשובה במהירות סירב באומרו
כי אינו יכול להסכים לקבלת כסף זר, וכי מצרים איננה עשירה דיה על מנת לבנות את המסילה בעצמה. למרות הדחיה נטה עבאס יותר כלפי העמדה הבריטית, ובאוק' 1850 הסכים סוף סוף לסלילת המסילה, אך בשני תנאים- שמצרים תספק את הכסף ואת כח העבודה, ועל מנת שלא להסתכסך עם צרפת, על המסילה לעבור בשני נתיבים: מאלכסנדריה
לקהיר ומקהיר לסואץ.
הענין נראה גמור, והצרפתים הביעו את אי הנחת שלהם בפני הסולטאן. פעילותם כעת נעה בשני משורים- מצד אחד המשיכו לעשות נפשות במצרים לחפירת התעלה, ומצד שני עסקו בפעילות דיפלומטית עניפה על מנת למנוע את בנית המסילה. הטענות שהעלו הם בפני הסולטאן, טענות שהועלו ע"י שגרירם בקונסטנטינופול, המרקיז דה לה ולט ((de
La Valette, היו כי אין הצדקה לסלילת המסילה- היא לא תהיה לתועלת תושבי מצרים או להובלת סחורות, והסכוי כי ההשקעה הכספית תוחזר היא קלושה. בנוסף הוסיפו טעון פוליטי ורמזו לסולטאן כי סלילת המסילה תחזק את עצמאותה של מצרים מן האימפריה העותומאנית.
הבריטים עצמם עשו כל מאמץ אפשרי על מנת לשכנע את עבאס לחתום על הזכיון רק לאחר שיקבל את הסכמתו מן הסולטאן. זה היה בטוי לעמדתה של בריטניה כלפי שלמותה של האימפריה העותומאנית.
למרות מאמצים אלו חתם עבאס בשנת 1851 על הזכיון לסלילת המסילה ללא כל פניה לסולטאן. הוא קיוה בכך להפגין את עצמאותה של מצרים. הצרפתים הגיבו בזעם וראו בפעולה זו מחטף בריטי, שנועד להשיג שליטה על מצרים. פעולתם המידית היתה לפעול אצל הסולטאן להדחתו של עבאס על היותו "טפש או מורד" כלשונו של לה-מוין29. השגריר
הצרפתי בלונדון הביע את קינאתה של צרפת בהצלחה הבריטית, והצהיר בפני פלמרסטון כי צרפת לא תערים כל מכשול על בנית המסילה בין קהיר לאלכסנדריה, אך לא תסכים לכל שליטה בריטית, ואפילו של חברה בריטית, על הקו בין קהיר לסואץ. השגריר אף הודה כי צרפת משקיעה מאמצים אצל הסולטאן להתנגד לסלילה. בנקודה זו התהפכו
היוצרות.
המדיניות הבריטית והמדיניות הצרפתית לקחו זו את עמדתה של זו כפי שכתב זאת הרוזן בול ((Count Boul:
It is thus that a question of interest has completely reversed the roles of the two Powers. Great Britain, who intil now has espoused the cause of the Divan, is interested in the independence of Egypt, while France, who would have gone to far with all Europe for the interest of the latter,
intrigues to tighten the bonds of vassalage"30
ואכן, דבריו של בול מקבלים משנה תוקף מתוך דברי לה-ולט לסולטאן הטורקי. לה-ולט האמין כי במקום להתנגד לסלילה, דבר שיציג את צרפת כבעלת עמדה נוקשה, יש להציע הצעה חלופית, והעלה בשנית את ההצעה לחפירת תעלה, תוך שהוא מציג את יתרונותיה לטורקיה, מתוך תקוה שאם רעיון זה לא יצא לפועל, הרי לפחות יסייע הוא בעקיפין
לטרפד את בנית המסילה:
"It would assure Turkey the possession of Egypt since it would create interests analogous to those which fix the attention of European diplomacy on the Bosphorus. The European power in possession of the canal will be absolute mistress of the Indian Ocean...All Europe would thus have an imense
interest...in keeping the canal in the hands of a Power whose neutrality is certain...The canal would permit Turkey to get into direct, prompt and easy connection with Arabia; the communication would be extremely easy and this province would submit as all others to the authority of the Sultan".31
הנמוק הצרפתי לחפירת התעלה ברור- תעלה כזו תתרום לבסוס מעמדה ושלמותה של טורקיה, כאימפריה השולטת באגנו המזרחי של הים התיכון, ותאפשר לה לנקוט עמדה ניטרלית. טורקיה לא שקלה הצעה זו ברצינות. חששה היה כי תעלה תנתק את מצרים מן האימפריה ותחזק את עצמאותה. וכך סלילת המסילה החלה בשנת 1854.
בריטניה זכתה להשפעה עצומה במצרים בשנות שלטונו האחרונות של עבאס, ונראה כי לעת עתה זכתה בנצחון.
מחליפו של עבאס, סעיד פאשה, התידד בימי ילדותו עם פרדיננד דה-לספס, מי שלאחר מכן קיבל את הזכיון לחפור את התעלה. דה-לספס היה תומך נלהב ברעיון התעלה, וקיוה כי קשרי הידידות שלו עם סעיד יסיעו לו להגשימה. ואכן, דה-לספס לא נזקק לזמן רב על מנת לשכנע את סעיד לתת את הסכמתו.
הוא העריך כי התעלה תכניס לחברה שתפעיל אותה כ30- מליון פרנק בשנה, תוך שהוא מתעלם מעלות בנייתה, סקר בפני סעיד את הבעיות הפוליטיות המעורבות, ובעיקר את ההתנגדות הבריטית לעניין, אותה כינה
" a deplorative prejudice, founded on that political antagonism which has unhappily lasted so long between these two countries"32
לספס לא ראה בהתנגדות זו בעיה מיוחדת, שכן הוא סמך על יחסי
הידידות ששררו כעת בין בריטניה לצרפת, על בסיס תמיכתם המשותפת בטורקיה נגד רוסיה במלחמת קרים.
כאשר שמע הנציג הבריטי במצרים, ברוס, את החדשות, הוא מיהר ופנה לטורקיה, תוך שהוא מביע את דעתו נגד החפירה, בטוענו כי העבודה גדולה מדי למשאביה של מצרים. הוא פנה באזהרות לסעיד פאשה עצמו באומרו כי בריטניה לעולם לא תסכים לבצוע החפירה, שכן היא סותרת את האינטרסים שלה באזור, והוסיף כי הברית בין צרפת ובריטניה
לצדה של טורקיה תלויה על בלימה, וכי מהלך כזה עשוי לבטלה. הוא המליץ בפניו לפעול לבטול הזכיון33. דבריו אלו של ברוס נתמכו לאחר מכן ע"י עמדתה הרשמית של בריטניה, כפי שנמסרה לו ע"י לורד קלארנדון, שר החוץ בממשלת הוד מלכותה. מדיניותה של ברטניה כלפי שאלת התעלה, שעוצבה ע"י פלמרסטון בנוגע לשאלה המזרחית, לא
השתנתה.
פלמרסטון ראה בחפירת התעלה קונצפירציה צרפתית שכל מטרתה להשתלט על מצרים, לסייע לה להכריז על עצמאותה מטורקיה ולאיים על דרכי הגישה של בריטניה להודו:
(The Canal) would be injurious to England because, in
any quarrel between England and France, France, being so much nearer to the Canal, would have much the start of us in sending ships and troops to the Indian seas."34
למרות חששות אלו, הבהירה בריטניה, כי התנגדותה אינה מופנית כלפי צרפת, וכי הממשלה הבריטית לא תוביל את המצב אל פי התהום.
מעניין לראות כיצד השתנתה המדיניות הבריטית בנוגע למידת עצמאותה של מצרים, כאשר שאלה זו היתה כרוכה באינטרסיה שם: בעוד שבסוגיית בניית המסילה תמכה בריטניה בצמצום סמכותה של טורקיה על מצרים, הרי כעת עמדה היא בתוקף על שמירת סמכות זו.
אך עדיין שתי עמדות סותרות אלו היו קשורות בטבורן למדיניותה הבסיסית- הבטחתם המקסימלית של נתיבי השיט להודו.
הצרפתים, למרות שקבלו בקורת רוח את הידיעה על אודות הזכיון, הבהירו ללספס כי לא יתנו תמיכה רשמית בתעלה, על מנת לא לפגוע בברית בינם לבריטניה נגד רוסיה. ממשלת צרפת הכריזה כי היא רואה בעניין התעלה עניין מצרי פנימי והורתה לשגרירה שם להמנע מכל נקיטת עמד פומבית בשאלה.
כך, למרות שבידי לספס היו הזכיונות, לא יכל הוא להתחיל בעבודה ללא הרשאה רשמית מן הסולטאן. דבר זה העלה שוב את שאלת מידת שליטתה של טורקיה במצרים, והעבירה את הדיונים בעניין לקונסטנטינופול, שם היתה לבריטניה השפעה רבה.
דה-לספס עצמו נסע לטורקיה על מנת לנסות ולשכנע את שני הצדדים. הוא נתקל בהתנגדות נמרצת של לורד רדקליף, השגריר הבריטי שם. התנגדות זו לא נבעה מהנחיות ישירות של ממשלת בריטניה, שכן זו חשבה כי בנתיים
"Her Majesty's Government were of the opinion that it would not be expedient to make any official protest... "35
ניסיונותיו של לה-לספס לשכנע את רדקליף נכשלו, אך למרות זאת הוא הצליח לשכנע את הסולטאן כי רדקליף מביע את התנגדותו האישית ולא את התנגדות ממשלתו. דבר זה כמעט והביא לשכנועו המלא של הסולטאן בהקמת התעלה, אך אישור זה עדיין לא ניתן.
את השגריר הצרפתי, בנדטי, הצליח דה-לספס לשכנע, אך גם כאן לא ניתנה כל עמדה רשמית צרפתית בעניין, דבר שהעמיד את הסולטאן במבוכה, שכן הוא לא ידע באיזו עמדה לנקוט.
את התנגדותה הרשמית הביעה בריטניה בפני ממשלת צרפת, באמרה כי אין היא רוצה לסכן את ההרמוניה השוררת בין שתי המדינות. צרפת הגיבה בהצעה ששתי המדינות ימנעו מכל התערבות בנושא אצל הסולטאן, אשר יכריע בו לבדו. הצעה זו נדחתה ע"י בריטניה, שראתה בסוגיה זו חשיבות רבה מידי מכדי להמנע. וכך הביעה בריטניה שלש טענות
עקריות כנגד הקמת התעלה: הראשונה, כי חפירת תעלה כזו איננה אפשרית שכן מחיר בניתה גבוה מידי לצרכים מסחריים; השניה, כי חפירתה תדרוש זמן רב מידי, דבר שיעכב במאוד את סלילתה של מסילת הרכבת; הטענה השלישית התבסס על החששות מפני מדיניותה של צרפת כלפי מצרים.
צרפת הגיבה בתשובות שסופקו לה ע"י דה-לספס עצמו, באומרה כי אם בריטניה חושבת כי בצוע החפירה אינו אפשרי, אל לה להתערב בבניה. צרפת גם הודיעה כי אין לה כל שאיפות כלפי מצרים, ואמרה גם כי בנית המסילה לא תעוכב ע"י בנית התעלה.
דה-לספס, אשר לא רצה לראות בהתמוטטות חזונו, נסע לבריטניה על מנת לנסות ולשכנע את פלמרסטון אישית שיתמוך בתעלה, אך זה נשאר בהתנגדותו העיקשת- התנגדות אשר הפתיעה בעקשותה אפילו את דה-לספס עצמו.
למרות התנגדות זו ניסה דה-לספס להציע הצעה נוספת, אשר קיוה כי היא תסייע בריכוכה של העמדה הבריטית הנוקשה הצעה זו דברה על הפיכתה של התעלה לניטרלית, כאשר לאף אחד מן המעצמות לא תהיה עדיפות על משניה. גם ניסיונו זה נכשל, ודה-לספס פנה בניסיון לשכנע את דעת הקהל הארופאית, ובעיקר את זו הבריטית, לתמיכה
בתוכניתו. הוא גילה כי למרות תמיכה נלהבת של חוגים כלכליים בבריטניה בחפירת התעלה, נשארה ממשלת בריטניה עקבית בהתנגדותה העיקשת לרעיון.
לאחר שממשלת פלמרסטון נפלה, בפברואר 1858, נראה היה כי ממשלתו של גלדסטון, גם אם לא תמכה בתחילה במפורש בתעלה, הרי לא התנגדה לה, ואפילו שקלה, לאחר זמן, את בניתה בחיוב. למרות גישה חיובית זו, לא היתה מוכנה עדיין הצבוריות הבריטית לתעלה וההצעה לתמוך בה נפלה ברוב גדול בהצבעה בפרלמנט הבריטי.
דה-לספס החליט לנצל את האוירה האוהדת לרעיונו באירופה, והחל במכירת מניות חברת התעלה. למעלה ממחצית המניות נרכשו בידי ממשלת צרפת, רבע מהן נשמרו לממשלת טורקיה והשאר התחלק בין מדינות אירופה השונות.
מהלכו זה של דה-לספס היה בעל תוצאות חשובות. הבריטים, שהבינו כעת כי חפירת התעלה הינה עובדה מוגמרת, בקשו הבהרות למהלך זה מן הסולטאן, ונענו כי כל עבודה הקשורה לחפירה לא תתחיל אלא לאחר אישורו. מן הצד השני אישר הסולטאן לדה-לספס להתחיל בעבודות מקדימות באיזור פורט סעיד, עבודות אשר התחילו ב25- לאפריל 1858.
בריטניה החלה במסע מחודש כנגד הבניה, אך לא הצליחה למנוע אותה. ההזדמנות הבריטית להפסקת החפירה הגיע עם מותו של סעיד, שכן איסמעיל, שעלה במקומו, ידוע היה בתמיכתו בבריטים. אך איסמעיל העדיף להכריז קבל עם ועדה על תמיכתו בתעלה. הוא לא רצה להראות את תלותו בבריטים, וקיוה כי ע"י התמיכה בחפירה הוא יחזק את מעמדה
העצמאי של מצרים. עד אז כבר הושגה התקדמות ניכרת בעבודה, ימת תמסאח חוברה עם הים התיכון, נבנה הבסיס לנמל פורט סעיד, והושלמה בחלקה תעלת המים המתוקים שהובילה מי שתיה מן הנילוס אל איזור התעלה36.
בשנת 1869 הושלמה בנית התעלה ונפתחה בטקס רב רושם, טקס אשר אליו הוזמנו מרבית מנהיגי אירופה.
5. סכום- יחסה של בריטניה לתעלה לאחר בנייתה.
מדיניותה של בריטניה כלפי התעלה עברה מספר שלבים במהלך המאה ה19-:
בתקופתו של מחמד עלי הפגינה היא את התנגדותה בצורה ברורה. הסבות להתנגדות היו רצונה לשמור על בלעדיותה בשליטה על נתיבי השיט להודו, שעברו סביב הכף. ע"פ הגיון זה, התעלה תהווה נתיב מתחרה, שיפגע בשליטתה זו.
בתקופתו של עבאס, כאשר הצרפתים העלו מחדש את רעיון חפירת התעלה, העלו הבריטים הצעה נגדית- מסילת הרכבת בין אלכסנדריה לסואץ. הצורך במסילה עלה כאשר התפתחה דרישה במערכת התחבורה הימית לקצר את נתיבי השיט הארוכים. תמיכה זו במסילה הובילה אותה לראות בתעלה פרויקט חסר טעם ומיותר, בעיקר אם תעלה זו לא תהיה תחת
שליטתה.
השגיו של דה-לספס הובילו את בריטניה להתנגדות מחודשת, שנבעה הן מהיותו צרפתי, דבר שהוביל אותה לחשוש מהשתלטות צרפתית על מצרים, והן מפני שהיא ראתה בתעלה גורם אסטרטגי יותר מגורם כלכלי.
למרות מדיניות התנגדות עיקבית זו, הושלמה לבסוף התעלה. מרגע זה השליטה עליה הפכה להיות אינטרס חיוני בריטי, שכן ספינותיה היו הנהנות העיקריות מקיומה.
ההשקעות המצריות העצומות בתעלה הובילו אותה לסף פשיטת רגל. בשנת 1875 נאלץ איסמעיל למכור את מניות התעלה שהיו ברשותו.
דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה, ניצל הזדמנות זו, וקיבל את אישור הפרלמנט לקנית המניות. מניעיו היו ברורים: מרבית הספינות שעברו בתעלה היו בריטיות, וכך רק מן ההיבט הכלכלי היה כדאי לבריטניה לרכוש את השליטה בתעלה. מטרה נוספת היתה למנוע מצרפת, שהחזיקה את מרבית המניות, להגיע לשליטה בלעדית על התעלה.
תנועות לאומיות שצמחו במצרים, במחאה על המעורבות המעצמתית בה, הביאו בסופו של דבר לפעילות צבאית בריטית, שהובילה לכבושה של מצרים. מהלך זה הוכיח כי הניטרליות, שהובטחה בתנאי הזכיון מ1856-, לא עמדה במבחן, ולאחר הכבוש הבריטי של 1882, נפתחו דיונים שמטרתם היתה להגיע לפשרה אודות מעמדה של התעלה.
תעלת סואץ אינה רק נתיב מסחר ותקשורת, ובעיקר לבריטניה שחשיבותה בשבילה גדולה יותר מאשר לכל מעצמה או מדינה אחרת. בשביל אנגליה מהווה התעלה קו הגנה חיוני לשלמות האימפריה, וכך לא ניתן למצוא מעצמה ששמירה על בטחון נתיב זה חשובה לה יותר.יש לצפות, על כן, כי בשעת מלחמה שתסכן את התעלה, תנקוט בריטניה בצעדים
הדרסטיים ביותר, מבין כל מדינות העולם.
וכך נחתם באוק' 1888 חוזה בין מעצמות אירופה, אשר נועד להקים מערכת שתבטיח את זכויותיהם של כל המדינות בשמוש בתעלה, בזמן שלום ובזמן מלחמה, לספינות מסחר וקרב. בהסכם נאמר כי אין לשום צד לחסום את נתיב התעלה לשום צד אחר.
מעמדה הסופי של התעלה, לפני מלחמת העולם הראשונה, והשינוי שמלחמה זו הביאה לאירופה, נקבע בחוזה של 1904, בו הכירה צרפת בקביעותו של הכיבוש הבריטי במצרים. וכך בטחונה של התעלה הוטל כולו על כתפיה של בריטניה.
לסיום, נשאלת השאלה מדוע העדיפה בריטניה לשלוט שליטה בלעדית בתעלה. את התשובה לשאלה זו יש לבחון על פי מדיניותה של בריטניה כלפי הבטחת שלמותה של האימפריה הבריטית. הגורם הבסיסי במדיניות זו היתה הבטחת תנועה חופשית לספינותיה בדרכן להודו.
התעלה הפכה לנתיב שיט מרכזי וחשוב בנתיב זה, ובריטניה, אשר זכר המשבר המצרי של 1882 היה עדין טרי בזכרונה, העדיפה שלא להשאיר נתיב מרכזי וחשוב זה, להגנתה של מערכת שווי המשקל המעצמתית באירופה- מערכת אשר הוכיחה את עצמה כשבירה.
הערות שוליים
1. האלברג, 46.
2. מרלו, 18.
3. האלברג, 51.
4. שם, 52.
5. שם, 58.
6. פארני, 5.
7. האלברג, 62-63.
8. ארליך, חטיבה א', עמ' 97.
9. מרלו, היסטוריה, 41.
10. מרלו, היסטוריה, 15.
11. שם, 23.
12. האלברג, 69.
13. מרלו, היסטוריה, 33.
14. קמברידג' חוץ, 161.
15. שם, 162.
16. שם, שם.
17. שם, שם.
18. אילת, 43.
19. מרלו, 37.
20. האלברג, 76-77.
21. מרלו היסטוריה, 49.
22. האלברג, 79.
23. מרלו, 43.
24. שם, 44.
25. מרלו היסטוריה, 62.
26. האלברג, 88.
27. פארני, 29-31.
28. האלברג, 104.
29. שם, 110.
30. שם, 111.
31. שם, 11.
32. מרלו, 75.
33. האלברג, 120.
34. מרלו, 85.
35. האלברג, 127.
36. שמיר, 113.
ביבליוגרפיה
1. אילת, אליהו, בריטניה ונתיביה להודו, ירושלים, הוצ' מאגנס, תשל"א.
2. ארליך, חגי, מבוא להיסטוריה של המזה"ת בעת החדשה, רמת אביב, הוצ' האונ' הפתוחה, 1987.
3. שמיר, שמעון, תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה, תל אביב, הוצ' רשפים, 1987.
4. Hallberg Charles W., The Suez Canal, New York : Octagon Books, 1974.
(האלברג)
5. Marlowe J., A history of modern Egypt and Anglo-Egyptian relations 1800-1956, HAMDEN, CONN. ARCHON BOOKS, 1965
(מרלו, היסטוריה)
6. Marlowe J., The making of the Suez Canal, The Cresset Press, London, 1964.
(מרלו)
7. Farnie D. A., East and West of Suez, Clarendon Press, Oxford [england], 1969.
(פארני)
"The Cambridge history of British foreign affairs", vol 2.
(קמברידג' חוץ)

תגים:

צרפת · מים · קולוניאליזם · נתיבי · האמפריה · אנגליה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא "כריית תעלת סואץ-השפעת המדיניות הצרפתית על זו הבריטית", סמינריון אודות "כריית תעלת סואץ-השפעת המדיניות הצרפתית על זו הבריטית" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.