"זה עם הפנים אלינו"\רונית מטלון-מסע חניכה של נערה מתבגרת

תקציר העבודה:

בעבודה זו נעסוק בחיבור "מטלון, רונית, זה עם הפנים אלינו". בסיפורת הנשית העברית החלו להסתמן שינויים רק משנות השמונים, כשהמגמה היא לקראת חשיפה של חומרים טעונים כגון אלימות ומין ושל האישה כדמות יוצרת. חשיפה זו קוראת תגר על עיצוב המציאות על ידי הגברים. אם בעבר עסקו רוב סיפורי הנשים בגרסאות שונות של סיפור אחד, המעיד על מעמדה הפסיבי של האישה - התאהבות, נישואין, אמהות, הזנחה - הרי שהסיפורת החדשה מציגה דמויות הבאות לנפץ מיתוסים וסטריאוטיפים ולהעניק לאישה מרחב חירות בו היא יכולה לעצב את זהותה ללא תכתיבים גבריים. במובן מסוים, ניתן אף לומר שהספרות הנשית החדשה מתפקדת כתהליך חניכה לחירות אישית וההגדרה העצמית המשתמעת ממנו.

מקורות:

Untitled
מטלון רונית, זה עם הפנים אלינו
הקדמה:
בעבודה זו נעסוק בחיבור "מטלון, רונית, זה עם הפנים אלינו". בסיפורת הנשית העברית החלו להסתמן שינויים רק משנות השמונים, כשהמגמה היא לקראת חשיפה של חומרים טעונים כגון אלימות ומין ושל האישה כדמות יוצרת. חשיפה זו קוראת תגר על עיצוב המציאות על ידי הגברים. אם בעבר עסקו רוב סיפורי הנשים בגרסאות שונות של
סיפור אחד, המעיד על מעמדה הפסיבי של האישה - התאהבות, נישואין, אמהות, הזנחה - הרי שהסיפורת החדשה מציגה דמויות הבאות לנפץ מיתוסים וסטריאוטיפים ולהעניק לאישה מרחב חירות בו היא יכולה לעצב את זהותה ללא תכתיבים גבריים. במובן מסוים, ניתן אף לומר שהספרות הנשית החדשה מתפקדת כתהליך חניכה לחירות אישית וההגדרה
העצמית המשתמעת ממנו.
מבוא
אם ספרות המאה ה20- עומדת בסימן הגדרתה מחדש של מהות האדם, הרי רק טבעי הוא שזו הכתובה על ידי נשים תשקוד על הגדרתה מחדש של מהות האשה. מגמה זו ניכרת היטב בסיפורת עכשווית שנכתבה על ידי נשים. עבור סופרות אלה הגדרה מחודשת של מהות האשה מחייבת התבוננות מחדש בערכים ובמנהגים המנתבים את חיי האשה, כמו גם בדיקה
של מצב המשבר בו האשה מהלכת על צד התפר השברירי בין עבר שאבד עליו הכלח ועתיד לא ברור. (1) סוגיות אלו הצמיחו סיפורת חניכה - Bildungsroman - של נשים, שבמקורה עסקה במאבקו של גיבור גברי לקראת עיצוב זהותו, כשהמודל הקלאסי הוא "וילהלם מייסטר" מאת גתה. בדומה לגיבורו של הסופר הגרמני, נתונות גם הגיבורות של
סיפורת החניכה בקונפליקט בין שאיפותיהן לבין הנסיבות של חייהן. אחד הנושאים המרכזיים ברומן חניכה הוא המתח בין אידיאל למציאות, בין פנימיותו של האדם השואפת להתממש לבין הקיום היומיומי התובעני והבלתי מתפשר. (2) בעבר, אך לא רק, נשאה האשה עול כפול של עימות זה, מאחר שחסרה הייתה לה הגישה לחיים מקצועיים, כלומר
הזהות שהוצעה לה הצטמצמה בחיי המשפחה. באופן טיפוסי מטפחים גיבורי הBildungsroman- את מאווייהם בגיל ההתבגרות, אולם הם מתאימים את עצמם בסופו של דבר לזהות מוכתבת על ידי החברה. לא כן במאה ה20-, כשדמות כמו סטיבן דדלוס, גיבור ספרו של ג'ויס "דיוקן האמן כאיש צעיר" מחפשת מפלט מהחברה הבורגנית ובוחרת גלות. כל
שכן בולט המאבק אצל גיבורות נשיות המתעמתות הן עם ערכים בורגניים והן עם המקום והזהות שנקבעו להן. בתחום היצירה, הנתפס באופן מסורתי כתחום גברי, נקלעת האשה לקונפליקט בין זהותה הנשית לבין שאיפותיה האמנותיות. כך נמצא לעתים בספרות נשים נסיון לפשר בין ציווי הזהות הנשית המוכתבת לבין תכתיבי המערכת האמנותית.
(3) נשים יוצרות זכו לא פעם ללעג מצד הממסד הספרותי-אמנותי הגברי וכתבו תחת אילוצים של חשאיות (ג'יין אוסטן נהגה לכתוב ליד שולחן הסלון, כדרך אגב) ואף שמות בדויים (ז'ורז' סאנד, למשל).
בסיפורת הנשית העברית החלו להסתמן שינויים רק משנות השמונים, כשהמגמה היא לקראת חשיפה של חומרים טעונים כגון אלימות ומין ושל האשה כדמות יוצרת. (4) חשיפה זו קוראת תיגר על עיצוב המציאות על ידי הגברים. אם בעבר עסקו רוב סיפורי הנשים בגרסאות שונות של סיפור אחד, המעיד על מעמדה הפסיבי של האשה - התאהבות,
נישואין, אמהות, הזנחה - הרי שהסיפורת החדשה מציגה דמויות הבאות לנפץ מיתוסים וסטריאוטיפים ולהעניק לאשה מרחב חירות בו היא יכולה לעצב את זהותה ללא תכתיבים גבריים. (5) במובן מסוים, ניתן אף לומר שהספרות הנשית החדשה מתפקדת כתהליך חניכה לחירות אישית וההגדרה העצמית המשתמעת ממנו.
בחניכה ניתן לראות מסע לקראת מטרה ספציפית: שילוב חלקי האני לישות שלמה, בעלת זהות מוגדרת ובוגרת, תוך שימוש בוידוי עצמי. גיבוש הזהות הוא המטלה המכרעת של גיל ההתבגרות, כשהמשבר העיקרי בתקופה זו נסוב סביב תהליך החיפוש אחר האני. הפסיכולוגיה נדרשה אף היא לסוגיות אלו. מושג הזהות תופס מקום מרכזי בתיאוריה של
אריק ה. אריקסון, אשר הרחיב את התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד ל"שמונה שלבי האדם" בהם מתגבשת זהותו של האדם מינקותו ועד בגרותו. (6) אריקסון תופס את הזהות כיכולתו של האדם להעריך את כוחותיו ולענות על שאלות הכרוכות בשורשיו - מהיכן בא - ובשאיפותיו המקצועיות, החברתיות והרגשיות. תחושה של אחדות והמשכיות
מחייבת את הכרת העבר, קבלתו, עיבודו והפנמתו. הזהות אינה ניתנת לאדם, אלא היא פרי דינמי של תהליך ממושך ומאומץ. (7) המשימה קשה במיוחד בתקופה שבה המשפחה אינה מהווה עוד עוגן ומודל ללא עוררין ראוי לחיקוי. הפרידה מהתלות הרגשית והכלכלית במשפחה היא תנאי הכרחי לעיצוב זהות יציבה. יחד עם זאת, יש לציין שזהות
אינה בהכרח מהות קבועה, אלא היא נחונה בגמישות. אדם יכול לעבור תהפוכות המעשירות אותו בשינויים וברבדים נוספים.
שינויי ההתבגרות אינם המתחוללים בחלל ריק. מגע עם דמות משמעותית - הורה, מורה וכדומה - יכולה לספק דרך נוחה לרכוש זהות. דמות זו יכולה לשמש מודל של הגיון מוסרי, דרך חיים, שאיפות. המשפחה והחברה נמצאים לפחות ברקע ומספקים מצע לחיפוש אחר האני הפרטי והתרבותי. הצלחת המתבגר בהשגת המשימות הנדרשות בגיל ההתבגרות
תלויה במידה רבה בקונסטלציה המשפחתית ובסיוע המשפחה בתהליך פרידה פורה. (8) נדרש כאן איזון בין מעורבות תומכת לשחרור אמפתי. משפחה מלוכדת מדי או מרוחקת מדי תחבל בתהליך התבגרות תקין.
חניכה על צד התפר
זה עם הפנים אלינו הוא מעין רומן מפתח העוסק במסעה של נערה בת 17 לחיפוש אני. בנוסף ליסודות קלאסיים של ספרות חניכה - עמידה במבחנים, גילויים שונים - מציג הרומן את בעיותיה של נערה בתקופה שבה מקומה המסורתי של האשה בחברה התערער ובפניה עומדות אפשרויות להן לא זכו סבתה ואמה. זהו מעמד נזיל ועדיין שברירי אך
מסתמנת בו פריצה מבורכת, אותה היטיבה מטלון לתאר בנדיבות מתובלת באירוניה מעודנת שלא גולשת לעולם לציניות אלא נותרת במסגרת הספקות והשאלות המעסיקות נערה מתבגרת בחברה משתנה.
אנסה להאיר את מסע הגיבורה בעזרת מושג הזהות של אריקסון, תוך דיון על שלושה מישורים בהם מתנהל הסיפור: המסע אל השורשים המשפחתיים-תרבותיים, המסע לחברה חדשה והמסע אל המיניות. שלושת המסעות משולבים זה בזה, תלויים זה בזה וניזונים זה מזה.
מסע החניכה לקראת הזהות הבוגרת נפרש דרך תצלומי המשפחה, המהווים מאגר זיכרון של ההיסטוריה המשפחתית. הגיבורה המספרת ניזונה מתעודות אלה ומבטה הרענן המפרש בונה את זהותה: " אני גדלה על התצלומים האלה. סבתא שלי, נונה פורטונה, מגדלת אותי. היא לא רואה כלום... היא מסבירה לי מה יש בתצלומים: זה הדוד שלך, ז'אקו."
(14) ראיתו הפנימית של הדור הישן יוצאת לפועל דרך עיני הדור החדש ובכך תורמת נדבך לזהותו. ואלו עיני הדור החדש, עיניה המעצבות והיוצרות של המספרת, מנציחות את הזיכרון תוך ניכוס ועיצוב תוכנו: " אני עוזרת לה, אני העיניים שלה. את העיניים שלי אומרת נונה פורטונה, תסתכלי טוב-טוב בשביל שניים, אנחנו אותה נשמה, את
ואני." לולא התעודות האלה המסמלות את מרכיבי הזהות ההיסטורית, לא הייתה הגיבורה יכולה לעצב לעצמה זהות ברצף ההיסטוריה, שהרי " אובדן התצלום היה אובדן הזיכרון." (196)
אולם המספרת מודעת היטב למלכודת הטמונה בתצלום: "התצלומים שהעידו, הפריכו, או לא זה ולא זה: העמידו עולם שלישי, איזור ביניים מדומדם בין השניים, שבתוכו, כמו על גבי תרבית, מתפתחת טעות, כשל העין, המשגה של הסיפור, האשליה שמחוללת אותו." (35) היא מערימה על המציאות הויזואלית החמקמקה תוך בניית סיפור משלה,
תהליך מקביל לעיצוב זהותה. אך גם הסיפור אינו מספק מענה מוחלט, והזהות שנוצרת תוך כתיבה על התבוננות נותרת דינמית, זורמת, פתוחה. הכתיבה, כמו ההתבוננות, הופכת למסע חניכה מעצב זהות.
מול המשפחה
מאחר שמדובר ברומן מפתח, קיימת חפיפה בין המספרת היוצאת למסע חיפוש אחר שורשים באמצעות פרשנות של תצלומי המשפחה לבין הגיבורה אסתר היוצאת ביוזמת הסבתא והאם לדודה בקמרון: "אולי זה יסדר לי קצת את הראש, שאתיישב סוף-סוף, כאן או שם... שיגע בי משהו מכל זה, מהאידאה של ה'פאמיליה' עם הטוטם של הפטריארך, מצל-צלה
אפילו.". (23-22) הנשים הן אלו המשלחות את גוזלן אל תהליך העיצוב העצמי, אולם במטרה קבוע מראש, כשהמספרת מיטיבה להבחין ברוח הפטריארכליות האמורה לשלבה למסגרת מקובלת. שתי הנשים ממלאות כאן את התפקיד הכפול של משחררות ומעצבות. אולם כמו לאורך הספר כולו לא ניכרים כאן לחצים סטריאוטיפיים על הנערה המתבגרת. הנשים
המבוגרות הן לאו דווקא סוכנות הסדר הישן וגם אינן מצטיירות כיצורים פאסיביים וחלשים מול הגברים. במובן זה מהווה ספרה של מטלון חשיפה של דינמיקה אחרת, שונה מהתפישה המקובלת, במיוחד בקרב החברה הספרדית.
מבחינה נרטיבית זוהי ההתבוננות בצילומי המשפחה המשיקה את המסע כולו. ההתבוננות אמורה לאחות את החלקים השונים לזהות שלמה, העשויה מתוכן העבר המשפחתי- תרבותי והבנתו ומעמדתה של המספרת-הגיבורה מול תכנים אלה והתמודדותה עמם.
הגיבורה נעה ברשת משפחתית ענפה, החל מהמשפחה המיידית, הקרובה וכלה בדודיה ודודותיה. פיזורם של שני חלקים אלה כבר מעיד על התרופפות המסגרת, המתאמצת, על אף הריחוק הגיאוגרפי, לשמור על קשר. הגיבורה נולדה אל תוך ההתרופפות הזאת שתטווה את חיפושה אחר זהות ועצמאותה היחסית מהמשפחה. במושגים הפסיכולוגיים המוזכרים
לעיל, ניתן לומר שהגיבורה מתבגרת באווירה של איזון מסוים בין שחרור ולכידות משפחתית. המשפחה האמיתית מצטיירת כמשחררת יותר לעומת "משפחת המעבר", כשהדוד סיקוראל מנסה למנוע מהגיבורה לעזוב את קמרון על ידי שמירת דרכונה בכספת, אולם בסופו של דבר משחרר אותה ואף מציע לשלם לה את הלימודים בצרפת. נצחונה של הגיבורה
על כולאה הנדיב מתבטא במחווה המשחרר הסופי שלה, שלמרבה האירוניה מכוון אליו רק בעקיפין דרך אשתו התככנית והקטנונית, המאשימה את אסתר שהיא "מסובבת" את דודה על האצבע הקטנה: "לא ידעתי מאיפה זה בא לי, קמתי והשלכתי את כל השטרות לבריכה" תקפצי מאדאם, תצילי אותם, אמרתי לה." (302)
המאבק לעצמאות מתנקז בשהותה של הגיבורה באפריקה. בינה לבין הוריה מאבק ההתגברות מעודן בהרבה יותר, מרומז, כמו בביטוי "טוטם פטריארכלי". הגיבורה אוספת היסטוריה בצילומים ובכך אורגת לעצמה זהות אישית-תרבותית. הדמויות מתוארות בביקורתיות שלא פוגעת במאומה באהבת הגיבורה אליהן, מלבד דמות אחת - דודתה, הגב'
סיקוראל - המוצגת לרוב בלעג בלתי מתפשר.
הסיפור כמעט נטול מתח גלוי בין אסתר המתבגרת ומשפחתה. לעומת זאת משמש המתח בין אמה לסבתה, נונה פורטונה העיוורת, כהד למתרחש בינה לבין הדור המבוגר: "היא מתהלכת בחדר, אמא שלי, הזרועות הלבנות השמנמנות המבצבצות משמלת הקיץ נטולת השרוולים מתנפנפות למעלה, חופרות באוויר, שוב ושוב היא חובטת בזעם ותחינה בטיעונים
שלה שאין להם סיכוי, שום סיכוי אין להם מול הזקנה הנייחת בכורסא שלה שמקשיבה כביכול בתשומת לב, באדיבות ובסוג של סקרנות שיש לטילים המתוחכמים כלפי החצים והקשתות והפרשים מימים עברו." (22) דמות הסבתא מעניקה יציבות, יעילות וביטחון חרף עיוורונה, לחיים החדשים המתגבשים סביבה. ממנה ומבעלה זורמת ההיסטוריה המעצבת
את זהותה של אסתר.
מאמה לומדת אסתר שאין להישאר עם אדם שלא ממלא את ציפיותיה. אולם מאחר שמדובר באביה, לו היא רוחשת חיבה עמוקה, מתקבל מעשה האם ברגשות מעורבים, אם כי סמויים. כהרפתקן וג'נטלמן נאה עם שמחת חיים המעורבת, כאופייני לבני הלוואנט, בשמץ של מלנכוליה, מצטייר האב כאיש שוליים נודד הדוגל ב"חיה ותן לחיות". (40) חופש
בסיסי זה גוזר עליו את הגירוש על ידי אשתו, אינס, שאינה יכולה להשלים עם אהבתו העצמית: "תראי כמה שהוא אוהב את עצמו, האבא שלך, מציינת אמא במרירות" (44)
זהו האב בעל האהבה העצמית המחנך את אסתר לעצמיות ועצמאות. בסצינה מעודנת ומאופקת להפליא מתארת המספרת את גירוש האב ועזיבתו. האווירה חדורה כאב מכל הצדדים, עליו מבליגות הדמויות מתוך כבוד עצמי. אסתר הילדה הולכת אחריו כדי להחזירו לפחות עד צאת האוטובוס, כפי שבקשה הסבתא, ומוצאת אותו שרוע על ספסל, המזוודה
מתחת לראשו, לועס גבעול בשאננות מהולה בהבלגה, אח"כ מסתרק עם מסרק כיס. במעמד זה מגלה האב לביתו את הנפרדות ביניהם. אם הנשים משלחות את אסתר באופן פיזי, הרי שהאב נפרד מביתו תוך סימון גבולות בין מחשבותיו לשלה: "-אין לי שום דבר להעסיק את עצמי, אין לי מה לעשות. - תחשבי מחשבות מעניינות ויפות, זה יעסיק אותך.
- מה למשל, מה מענין ויפה? - תחשבי בעצמך, אם אגיד לך זה כבר לא יהיה שלך, זה שלי." (44) האב מיישם כאן עיקרון של זן בודהיזם, בו מודגשת התגלית העצמית ופיתוח אישיותו הייחודית של האדם. אולי תמיכה פשוטה אך מהותית זו שוברת את סטריאוטיפ הגבר המונע מהאשה להגשים את שאיפותיה, במקרה זה ספרותיות, של המספרת. צד זה
של האב יוצר ניגוד מאזן עם ה"טוטם הפטריארכלי" החולש על המשפחה. אסתר הגיבורה אינה מושא לפרוגרמה פטריארכלית. אף הדוד סיקוראל, עקשן ושתלטן נדיב, מציע לה תנאים מעולים ללימודים. מענין ומפתיע שדווקא בקרב משפחה מזרחית זוכה הגיבורה לתמיכה כה נרחבת.
גירוש האב מאיר את תובענות האם. המסר הסמוי הוא שבמשפחה אין מקום לאותו חופש בו דוגל האב. המשפחה מחייבת לכידות ומסירות, אולם האב מתגלה כייצור שולים מלא קסם שהאם אינה יכולה לחדול לאהוב על אף חריגותו: "הוא הסתובב בכל מיני מקומות, נעלם לפרקים וחזר, התפרנס מפה ומשם, עשה רושם, מטפח בשקט את עלבונו הגדול של
מי שצמצמו את תיבת התהודה שלו, גזלו אפשרות הוויה שהייתה בעיניו הכל: ג'נטלמניות בנוסח לבנטיני." (188) ואכן חלק ניכר מסיפורה של מטלון נסוב סביב הייחוד התרבותי הזה שניחוחו הקסום הורחק מהמציאות הישראלית בהתהוותה. מציאות שהיא ספגה ואימצה כחלק מזהותה.
אף בתוך הזהות הלבנטינית היה האב דמות יוצאת דופן: "קבוצות שונות של שוליים חברתיים משכו את ליבו תמיד למרות שחמד חיי עושר, תפנוק ורווחה: קבוצות מרקסיסטיות וטרוטצקיסטיות, קופטים, לאומנים ערבים, אצולת סוחרי הסמים והסרסורים הקאהירית, שחקני קולנוע ותיאטרון... דוחק את יהדותו הצדה בבוז לטובת הזהות הלאומית
הערבית והרעיון של פאן ערביות." (193)
אם האב מספק למספרת דוגמה לפתיחות והרפתקנות, למרידה במוסכמות, הרי שהאם, המגרשת את האב ההרפתקן, מסמלת רצף ויציבות ביתיים, משפחתיים. לעומתה מייצגת הסבתא יציבות מסוג אחר, זו שאינה כפופה לגברים ותהפוכות הבאות בעקבות אינטראקציה אתם. נונה פורטונה, גדלה אצל הנזירות ב "עולמן הסגור, הטהור, הטוטלי של ילדות
ונשים, שבעצם סגירותו הייתה מקופלת מחאה, הפניית עורף כלפי עולם של גברים, כלפי אדנות ושררה של גברים 'שמקלקלים כל הזמן, איך שהם נוגעים הם מקלקלים', גרסה נונה פורטונה." (241) על אף האידיאליזציה הפשטנית משהו של עולם נשי סגור ומסוגר, מספקת הסבתא זווית פמיניסטית מסוימת או לפחות חושפת בפני הנכדה את הקרע
בין המינים. בכך מצטרפים סיפוריה של הסבתא למסע החניכה של המספרת.
מול החברה/התרבות
אין להתעלם מהרקע הערכי עליו מתרחש המסע אל שורשים וזהות. רקע זה, מובנה וברור, המתואר בזיכרונותיה של ז'קלין כהנוב, מהם מצטטת מטלון בסיפורה, יוצר ניגוד חריף עם המציאות הנזילה של חיי הילדה והנערה בארץ כשחסרה אותה מסגרת-על של תרבות מקובלת. בזיכרונותיה של כהנוב כבר נשמעים ניצני קול אשה מורדת בגורל שהוכן
לה. במובן זה משמשת כהנוב מודל לנערה. על רקע התיאור של קאהיר של שנות ה-40 כהצטלבות של אירופה, לבנט ואסלם, על רחשיה התרבותיים המגוונים, מצטיירים חייה של נערה משכילה ממשפחה בורגנית, הרוצה ללמוד באירופה או לפחות לעבוד, אולם אילוצי מעמדה העדתי והחברתי מונעים ממנה את התגשמות שאיפותיה: "יש נערות אשכנזיות
הנוסעות ללמוד באירופה, למה לא אוכל לעשות כמוהן?" הייתי שואלת. - את אינך אשכנזיה," הייתה אמי משיבה, "ואם תהיי פקחית יותר מדי, יפחדו הבחורים שלנו לשאת אותך לאשה... אם כן תני לי לעבוד." - "אינך יכולה. אנשים יחשבו שאביך פושט רגל." (136) באמצעות זיכרונותיה של כהנוב מספקת מטלון תמונה מפורטת של חיי האשה
בכלל והאשה המתבגרת בפרט בדור הוריה במצרים, ובכך יוצרת רצף ועימות עם התבגרותה היא. המרדנות בספרה של כהנוב מתבטאת בעיקר במודעות ובדיבורים: "הרי רב מדי הוא לדרוש מאשה שתחיה עד אחרית ימיה בהסגר...הייתי רוצה למצוא בי אומץ בשביל להיות רקדנית קברט ערומה. ממילא כולנו נוהגות כזונות לאחר שאנו נישאות - פרט
למלכות המסכנות. " אומרת אחת הדמויות בזיכרונותיה של כהנוב. (142) אולם זהו חופש מדומה, המחליף זנות אחת בשנייה, שהרי לא ברור אם אכן רוצה אותה אשה לרקוד ערומה - ואז אין מדובר בזנות - או שמא היא רוצה להוכיח שהיא חופשיה ואמיצה. יחד עם זאת היו גם "צעירות שביקשו לעשות בגופן כטוב בעיניהן" כמו אותה נערה שלא
ויתרה על בחיר לבה שביקש את ידה עוד לפני שהתגרש. (142)
סיפורה של כהנוב משמש מעין תשליל של התבגרותה של אסתר. בתקופתה של כהנוב דרו בערבוביה בלתי פתורה שאיפות שונות, קצוות היסטוריים ומציאות מקומית אשר הציבו בפני נערה מתבגרת דילמה חריפה של עיצוב זהות: "מה עלינו להיות לכשנגדל אם אין אנו יכולים להיות לא אירופיות ולא ילידות. ואף לא יהודיות, מוסלמיות או
נוצריות דתיות כדרך שהיו סבותינו?" (198) פרשת הדרכים עליה עומדת הזהות הנשית הלבנטינית נוצרת אם כן כבר בדור הוריה של אסתר, אולם היא זו המספקת תשובה ברורה יותר בזכות היוולדה במקום בו אינה זרה מבחינה לאומית. עובדה זו מספקת מסגרת-על לזהות העשירה והסבוכה שאסתר-מטלון מעצבת לה מתוך ההיסטוריה האישית
והתרבותית של משפחתה.
לעומת המסע לאירופה הלא מומש של כהנוב, יוצאת אסתר למסע הפוך, אל ליבה של אפריקה ובכך מדגישה תפנית חדה, משאיפה להתכחש לעבר לחיבוקו ועיבודו לתוך הזהות. אסתר נוסעת ל"משפחת מעבר" הפותחת בפניה עולם חדש מגרה ומעלה שאלות. זהו אם כן מסע חניכה במלוא מובן המלה, בו מתוודעת אסתר לעולם ומלואו, על סדריו החברתיים
והפוליטיים. מטלון אינה חפה מפניות, אך ברגישות רבה היא מציירת עולם מורכב שבו יחסי הכוחות בין הלבנים לשחורים להם היא עדה, אם בבית דודה ואם באמצעות פרויקט הנדסה של הצרפתים, חושפים בפניה, ודרכה לקורא, את עיוותי הצדק הקלאסיים. במיוחד מצטיינת הגב' סיקוראל ביישום ערכים בזויים. כך למשל, היא אינה מסוגלת
לשאת את העובדה שלמשרתת אותו שם כשלה והיא משנה את שמה כל עוד זו נמצאת בבית גבירתה. באירוניה עדינה מתארת מטלון את כישלון המשימה: "מאדאם סיקוראל לא אוהבת את זה: איך זה שלשתינו יש אותו שם... תגידי לי ילדתי, מי נתן לך את השם הזה שיש לך? - אני לא יודעת מאדאם, מי נתן לי אותו. - אני אגיד את זה בצורה אחרת:
מעכשיו, בבית כאן, נקרא לך מדלן. כשתלכי הביתה תהיי מארי אנז', אבל כאן מדלן. זה שם מאד יפה, מדלן. - Oui, madame. - ... מדלן! היא קוראת. מדלן! ואחר, כשלא בא מענה, היא זורקת את ראשה ביאוש לאחור, נאנחת." (113-114)
האדם (האשה) הלבן נוטל לעצמו את הזכות לכנות, כלומר להמציא ולעצב מחדש את המציאות תוך שלילת המציאות הקודמת. בדומה לאדם הראשון ב"בראשית" שחילק שמות לחי ולצומח סביבו ועל ידי הפרדה שמית/לשונית זו יצר סדר בעולם וניכס את הסביבה באמצעות שמות, "מתרבתת" הגב' סיקוראל את העולם ה"כאוטי" ומעניקה לו קיום. נוצרים
כאן שני עולמות: הראשוני והטרומי מחד ותיפקודו הספציפי עבור הזר המשתלט מאידך. הכינוי מחדש של המשרתת יוצר חיץ בל יעבור בין שני עולמות אלה.
מטלון מפליאה להראות כיצד משמשת אפריקה קרקע להתעשרות חסרת רסן של הרפתקנים זרים. כמו כן, מול החווילה העשירה של הדוד סיקוראל, עם בריכת השחייה, המשרתים השחורים, ארוחת הבוקר הדשנה, מזדקרת העליבות של מגורי השחורים: "הם ישבו בחוץ כולם, בפתחי הפחונים שלהם, על האדמה, גברים, נשים וילדים, הדליקו מדורות וצלו
עליהן דגים ואת המניוק שלהם, מין לחם אפריקני, צמח בעצם, ... היה ריח בלתי נסבל של דגים, עשן וזיעה... האור שנכנס דרך התריסים השבורים בפחון של ז'וליאן האיר את הרצפה: היה שם מזרון ועליו איזו דמות, מישהו ישן." (214)
אסתר מנסה בעדינות לחדור לסוד המקומיים אולם הם מתחמקים ממנה. ז'וליאן מסרב להגיב להתעניינותה בו, וביקורה בביתו חושף בפניה שאכן לא הבינה דבר מסיפורו. עד לסוף הספר נשארים המקומיים סוד בלתי מפוצח, מה שרק מדגיש ביתר שאת את כישלונם של הזרים לנכס תרבות אחרת: "קשה לדעת אצלם, יש הרגשה שמתחת לסף של השיחות הכי
שגרתיות יש תמיד עוד שיחה סמויה ועוד שיחה סמויה, משהו שדומה לחוסר כנות, אבל לא לגמרי זה, קשה לי להסביר." (103-104) ואכן, טיעון חוסר הכנות משמש לעתים קרובות תאור סטריאוטיפי של ילידים על ידי הזרים. אפילו המספרת - נערה נבונה ונאורה מכפי גילה, אינה חפה מפנייה זו.
מאידך בולטת רגישותה החברתית לאורך כל הספר. העימות עם המציאות בלב ליבה השחור של אפריקה חושף בפני המספרת קשת ענפה של תופעות, מאדנות כביכול תמימה בדמותה של לה בל הלן ועד לעיוותים קשים ושכיחים: "לה בל הלן עסקנית וקוקטית: שפתיה משוחות באדום עשויות בצורת לב, מפושקות רוב הזמן.... מה שמשווה לה ארשת של
פיתוי או פליאה כשהיא נעה ממקום למקום בהילוך הרקדנית שלה, שלא מתחשב בכוח הכובד... בין המטבח לחדר האורחים, מצווה ומפצירה, והכל באותו קול מתנגן ששומר את שומעיו על אש קטנה דרוכים לקראת ההתרגשות שממתינה להם בקצה הקול הזה, המתנגן, כמו מעטפה עטופה." (49)
על הרקע של אפריקה שחורה והמנוצלת, הבלתי מובנת והסובלת, דמותה של לה בל הלן, ששמה שאול מאחת היצירות הנשגבות של התרבות האירופית - האיליאדה - מגוחכת בעליל, פרודיה, ואף קריקטורה. בתיאור זה בעצם מתנקז נוכחותה הבלתי אפשרית של אירופה באפריקה. המספרת זוכה למבט אל תוך עימות תרבויות מקוטבות שהמיזוג ביניהן
מהן והלאה.
מעל העושר והמצוקה מרחף החום ההביל של אפריקה של קו המשווה. הכובד הזה כמו בא להשתיק את מצפון הזרים מחד ואת יוזמת הילידים מאידך, עד שהדוד סיקוראל נדקר על ידי אחד מעובדיו. מתוך עייפות אקלימית, המסמלת, אולי, את ההתשה של העובדים המקומיים, אך גם של הזרים המנצלים, עלה קול אלים הדורש את חלקו.
במשך שהותה נחשפת המספרת לילידים כ"אחר" שאת זהותו טורח הזר להעלים ולהאלים. מודעות המספרת לוקחת בחשבון את נוכחותם של הילידים עד כדי כך שאינה יכולה לאכול בגלל הרגשתה שהבוי מתבונן בה: "-עוד שבוע לא תראי אותו. -מה זאת אומרת? - תסגלי לך את הנבט של הלבנים: פשוט תמחקי את הנוכחות שלו. - אני מקווה שזה לא
יקרה. זה נשמע נורא. - נורא או לא נורא, זה ככה. כל צד מוכרח להתבצר בתוך הזהות שלו. - מוכרח? למה מוכרח? " (51-52) על פי הלבנים, הזהות העצמית מותנית באיון האחר. אם מבטם המוחק של הלבנים מאיין את הילידים, הרי שהמספרת קוראת תיגר על ההתבצרות האלימה בתוך הזהות. עימותים מעין אלה מהווים תחנה בחניכת המספרת
לקראת זהותה: היא נוכחת שאמנם הזהות העצמית מותנית ביחס מסוים אל האחר, אולם לא האיון הוא זה המעניק זהות יציבה, אדרבא, שהרי התקוממות האחר מערערת את זהות הכוח המאיין. לאורך הספר כולו תיווכח המספרת שרק מתוך איזון בין הקשבה לייחוד האני לבין פתיחות לאחר תצמח זהות יציבה.
המיניות כהיבט אישי ופוליטי
לעומת הדור של כהנוב, דעתה של המספרת נחרצת. ז'אן לוק, המשמיע בפניה את השמועה שהיא הובאה לאפריקה כדי להינשא לבן דודה, זוכה לתשובה חד-משמעית: "אני לא אתחתן לעולם." (53) גם מפיו של הצעיר הנאור כביכול נשמעת מאוחר יותר הצעה טיפוסית: "אולי אני אתחתן איתך ואציל אותך מהדוד." (213) הגבר הצעיר רואה בנישואי
האשה מפלט מהדוד, המשחק תפקיד של אב אוהב וכולא, שנעל את דרכונה (זהותה הרשמית) של המספרת בכספת.
זאת ועוד. הנערה המתבגרת נחשפת למושג "אשה" כפי שהוא מצטייר בדמיונם של מארחיה. מאדאם סיקוראל סבורה שחלוק הוא פריט הכרחי בחייה של אשה: "כל אשה צריכה robe de chambre אחד טוב שיהיה לה בארון: באים אורחים, נכנסים אנשים, אף פעם את לא יודעת מי קופץ. ככה את מסודרת." (78-79) מול ביתיות הכרחית זו, מול המלכות
הביתית הנשית המתמצית בבגד על צד התפר בין הגלוי לסמוי, מזדקרת דעתו הנחרצת של הדוד על נשים. משוכנע שאחותו, אינס, אמה של המספרת, אינה יודעת להבדיל בין טוב לרע, הוא החליט להשיאה לאדם מסוים: "אני יודעת מה טוב לי, אמרה. - את לא יודעת, כעס: אין לך שום מושג מה זה רע." (195) לבנו מייעץ הדוד: "אז תעשה שהיא
תרצה, תכריח אותה לרצות, תתפוס אותה ותכריח אותה: היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה. אתה צריך לרצות בשבילה, ואז היא תרצה." (175) הדוד אמנם שולל את קיומו של הרצון אצל נשים, אך בבוא הזמן יציע לשלם למספרת את לימודיה בצרפת. זו הצליחה להעמיד בפניו דמות נשית חדשה, בהתהוותה, אך כבר נחושה בדעתה.
אותו דוד, לו רוחשת המספרת חיבה עמוקה, אף אם מהולה בלא מעט ביקורתיות, מצטייר כעריץ בפי אשתו: "מפלצת... לא ראית איך הוא דיבר אלי קודם? כאלו אני איזו שפחה, כושית שעובדת אצלו." (112) אולם מה שחורה למאדאם סיקוראל אינה עריצותו העקרונית של בעלה אלא הורדתה למעמד "נחות" של עובד מקומי. במשפט אחד חושפת המספרת
גבר עושק אשה, שמצדה, בתור לבנה, עושקת את המקומיים. המספרת, כמייצגת דור חדש, מציעה לדודתה חירות: "את צריכה לעזוב אותו וזהו... תעשי משהו אחד שווה בחיים שלך." (112) על סמך מה שראתה ושמעה, הסיקה הנערה מסקנות המחייבות פעולה. היא מציעה פתרון אחר מזה שהיה צפוי לבנות גילה של כהנוב. פתרון זה מעיד על גיבוש
זהות ייחודית, לא כפופה למוסכמות ולצפיות הסביבה. כעדה לחיי המשפחה של דודה ודודתה עוברת המספרת מסע חניכה, כשחיי זוג נחשפים בפניה כתשליל של רצונותיה היא. היפוך התפקידים, בו נערה מתבגרת מייעצת לאשה נשואה אלה צעדים עליה לנקוט, מצביע על תהליך חניכה מוצלח, על התגברות על משוכות המסורת נגדה נאבקו הנערות
בזמנה של כהנוב.
המספרת מתעמתת גם עם דעותיו של גבר צעיר על הנשיות: "אני מסתכל עלייך כבר כמה זמן ורואה איך את מחביא האת הנשיות שלך, את הכוח שלך." (90) ז'אן לוק בכלל, ומבטו בפרט, משמשים זרז בחניכתה של המספרת, אם כי חוסר בהירות המושג "נשיות" בפי הגבר הצעיר נוסך בהערתו נימה אירונית מצד המספרת. ז'אן לוק מנסה לחשוף את
הנערה, אולם עליו לחכות להחלטתה. אין לו כל שליטה בחירות הפנימית שלה. זאת ועוד. המספרת הופכת את ז'אן לוק לבעל סוד, תוך בדיה של דברים שלא קרו בינה לבין ז'וליאן: זה היה משונה: כאילו רציתי להכאיב ולהכאיב לו, כאילו באמת איכפת לי ממנו." (104) המספרת חושפת את חושניותה בפני ז'אן לוק קודם בעקיפין. היא גם
משתלטת, באמצעות הבדיה, על שתי מערכות היחסים ומשחקת, על אף גילה הצעיר ובאופן לא מודע, משחק עתיק בין המינים: היא מכאיבה למי שכן מעניין אותה ובכך מעמידה אותו במבחן. באמצעות שני הגברים לומדת המספרת לנווט את עצמה ביניהם.
המספרת בוחרת את דרכה היא לגלות את סודות החושניות והמיניות. לא בכדי היא חולמת שהיא "מרגישה צורך אדיר להשתין כמו בן." (297) סמל לאקטיביות, לעמידה איתנה, אנכית במקום אופקית, להתחרות. ואכן, היא נוטלת את היוזמה בידיה ומתקרבת, מכל הסובבים אותה, דווקא אל ז'וליאן, המשרת השחור, ובכך חורגת משני מוסכמות: זו
של אשה כלפי גבר, וזו של אדם לבן כלפי אדם שחור. זוהי חניכה אישית-מינית ופוליטית כאחד, אף כי המספרת, בחצי תמימות, אינה פועלת מתוך כוונות פוליטיות אלא חוצה גבולות מתוך תשוקה גרידא: "ידה האחת נתמכת בשיש והאחרת מונחת פתאום על ערפו הגבוה, הלח: אל תזוז, ז'וליאן." (82) ז'וליאן אמנם נעתר למגע ידה, אך ממלא
את ציווי אחינו: "פרנסואה אומר שאסור לשכב עם לבנות." (83) אף כי אינם שוכבים, בעיני ז'וליאן מגע יד טומן בחובו את האקט המיני. תגובתו למגעה עוטה צביון על סף האלים: "הוא... מניח את הברזלית על כף ידה... ולוחץ בכוח כפי מטה... היד חרוצה שריטות קטועות, מדממת קצת... הוא מניח את ידה בקערה מלאה מים פושרים...
הוא על הברכיים לרגליה... לא היית צריך לעשות את זה אבל אני סולחת לך... מי את מדמואזל שתסלחי לי." (83-84)
היד המדממת משמשת מטאפורה לחניכה מינית כפולה: גם עם גבר וגם עם גבר שחור. זוהי חניכה אלימה, ולו רק בשל הפציעה. המספרת מתוודעת לחוסר האפשרות לגעת באחר כפי שהיא נוגעת באדם לבן. לא רק שהוא אינו נעתר ונותר חסום בפניה, אלא הוא אף מוכיח לה שחציית הגבולות תגרור אלימות מוצדקת, שהרי אין ז'וליאן זקוק לסליחתה
של נערה לבנה. בכך הוא מחזיר לה את האיון שכפו עליו הלבנים. היא לומדת על עמדתה כאשה וכלבנה. המספרת רצתה לגעת בסוד המיניות של האחר השחור ויצאה פצועה, כנושאת את עול האשמה של כלל הלבנים. זהותה המינית בלתי נפרדת, אם כן, מזהותה הגזעית, וזו קובעת את חוסר האפשרות לחדור אל סוד האחר: "הוא לו נוגע ביד המושטת
לעברו, זז מעט הצידה, מניח לה לעבור." (87) ז'וליאן מסמל גם את ה"אחר" בכלל ובמובן זה מגלה המספרת שמיניות כרוכה במפגש בין שני "אחרים" שלא ניתן לנכס את חירותם.
אסתר מעורבת במשולש בלתי צפוי. מחד מזהיר אותה ז'וליאן שתיזהר מז'אן לוק, מאידך היא מתוודה בפני ז'אן לוק, תוך תוספת פרטים עסיסיים בדויים. לבסוף היא מגלה שבין שניהם מתנהלת מערכת יחסים. אולם המספרת משאירה את שלושת הצלעות האלה מעורפלות ומאופקות. היא צופה ועדה מבלי לחדור אל מאחורי הקלעים של הנראה לעין.
הסמוי רב על הגלוי, אולם הפרטים מצטברים למכלול חוויתי המהווה חלק ממסע החניכה.
השיא בחניכה המינית מתרחש כשהמספרת, בניגוד לכל סטריאוטיפ נשי, יוזמת מפגש פיתוי עם ז'אן לוק. אין מצדה כל מניע רומנטי גלוי, השיח הרומנטי השכיח נשמע דווקא מפי ז'אן לוק: "זה מוזר מה צריך לעבור ואיך, עד שמבינים שאוהבים מישהו, אמר עם הגב אלי. - מי אוהב את מי? שאלתי. - את יודעת, אמר." (305) אין זו חניכה
מסורתית לקראת הקמת משפחה אלא ציון דרך במסע אל החופש, ולא הבעלות, שהרי אסתר באה להיפרד ממנו. בחניכה הזאת יש יסוד של פרידה, אולי פרידה מבתולים, יזומה על ידי הנערה המתבגרת, המכתירה את מסעה אל לב אפריקה השחורה - האחר - בלילה עם גבר צעיר.
המפגשים עם שני הגברים חפים מכל תמימות ואידיאליזציה. במפגש עם ז'וליאן חווה המספרת את מבטו השונא, ואלו מז'אן לוק היא מצפה ללא יותר ממתנת פרידה ארוטית. בשניהם מחפשת הנערה את החושניות ולא "קשר" יציב. היא נמצאת בתקופת חניכה בעליל, בה היא בודקת, לומדת, נחשפת.
סיכום
בקריאה של זה עם הפנים אלינו מאת רונית מטלון כרומן חניכה של נערה מתבגרת ניסיתי לעמוד על שלושה מישורים המאפיינים את מסעה של המספרת: המשפחה, החברה והמיניות. ניסיתי להראות כיצד הזהות מתגבשת כתהליך של אינידוידואציה, על סמך המודל של אריקסון, כשגילוי האחר ומושג האחרות הם תנאי הכרחי לעיצוב זהות ייחודית
ועצמאית. המספרת עומדת בהצטלבות בין תרבויות ודורות מהם היא יונקת כוחות ושאלות. המשפחה מספקת לה מודלים לאו דווקא שגרתיים של תפקידים, בעוד משפחת המעבר - הדוד סיקוראל ואשתו - משקפים למעשה את המסורת הקלאסית בנושאים משפחתיים וחברתיים. המסע אל ליבה השחור של אפריקה מעמת את המספרת עם מציאות חדשה וזרה,
ההופכת לקרקע פורייה לאבחנות חברתיות ופוליטיות. אסתר מתודעה ליחסי כוחות מורכבים, עדינים ואלימים כאחד, בין ילידים לזרים, בין שחורים ללבנים, בין אדונים ומשרתים. ובתוך המסע זה מתגלה המספרת הצעירה כנוטלת יוזמה ויוצאת למסע פרטי, אינטימי, המתגלה כבלתי נפרד משיקולים חברתיים בעלי כובד. בחניכה אל המיניות אין
שמץ של נימה רומנטית או תפקידים צפויים מראש. יתרה מזאת, כשאסתר פוגשת את ז'וליאן אצל ז'אן לוק, היא מגלה ומבינה מיניות מורכבת ומגוונת שאינה מוגבלת ליחסים מסורתיים. גילוי המיניות אינו כרוך בציפיות רומנטיות אלא חושף רגשות במערומיהם ללא כל השלכה מעבר למפגש. זהו מרחק גדול מעולמן של האם, הסבתא וכהנוב. מסע
החניכה התגלה אם כן כמסע אל החופש והשורשים, ובהצטלבות ביניהם מתגבשת זהותה של המספרת.
הערות
מספרי העמודים של זה עם הפנים אלינו מופיעים בסוגרים.
1. Smith, Alan Gardner, "New Directions in the Contemporary Bildungsroman," in: New York, 1980, p. 160, Gender and Literary Voice, Janet Todd, ed., Holme s and Meier Publishers.
Ibid., p.161.
3. רתוק, לילי, הקול האחר, הספריה החדשה למנויים, 1994, ע' 261.
4. שם, ע' 270.
5. שם, ע' 317.
6. מוס, רולף, א., תיאוריה על גיל ההתבגרות, ספרית הפועלים, 1988, 67.
7. שם, ע' 74.
8. שולמן, ש., "המשפחה וגיל ההתבגרות, תהליכי פרידה ורכישת עצמאות", בתוך: זיו, אבנר (עורך), הגיל הלא רגיל, פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת ת"א, 1985, ע' 112.
ביבליוגרפיה
1. מוס, רולף, א., תיאוריה על גיל ההתבגרות, ספרית הפועלים, 1988.
2. מטלון, רונית, זה עם הפנים אלינו עם עובד, 1995.
3. רתוק, לילי, הקול האחר, הספריה החדשה למנויים, 1994.
4. שולמן, ש., "המשפחה וגיל ההתבגרות, תהליכי פרידה ורכישת עצמאות", בתוך: זיו, אבנר (עורך), הגיל הלא רגיל, פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת ת"א, 1985.
5. Smith, Alan Gardner, "New Directions in the Contemporary Bildungsroman," in:
Gender and Literary Voice, Janet Todd, ed., Holmes and Meier Publishers,New York, 1980.

תגים:

נשים · פמינזם · חברה

אפשרויות משלוח:

ניתן לקבל ולהזמין עבודה זו באופן מיידי במאגר העבודות של יובנק. כל עבודה אקדמית בנושא ""זה עם הפנים אלינו"\רונית מטלון-מסע חניכה של נערה מתבגרת", סמינריון אודות ""זה עם הפנים אלינו"\רונית מטלון-מסע חניכה של נערה מתבגרת" או עבודת מחקר בנושא ניתנת להזמנה ולהורדה אוטומטית לאחר ביצוע התשלום.

אפשרויות תשלום:

ניתן לשלם עבור כל העבודות האקדמיות, סמינריונים, ועבודות המחקר בעזרת כרטיסי ויזה ומאסטרקרד 24 שעות ביממה.